המלבין פני חברו ברבים יורד לגיהנום ואינו עולה | הרב אמנון יצחק
"והיא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמור לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, ותאמר הכר נא" חכמים ז"ל דורשים מהמילה מוצאת כאילו כתוב מוצת בלי א' - לשון הצתה, כמו "ויצת אש בציון", כלומר שכמעט כבר הציתו אותה שהיתה קרובה לאש, ובכל זאת לא גילתה תמר שיהודה הוא הגורם בדבר שהיא הרה, ורק שלחה לו ברמז שהאיש אשר לו הפתילים והחותמת לו היא הרה, והיתה מוכנה להשרף ובלבד לא לבייש אותו. מכאן לומדים חכמים ז"ל, נח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים.
וכבר עמדו חכמים ז"ל על החומר הרב שבהלבנת פנים, כמה זה חמור, ואמרו, כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים, ומנו אותו בין השלשה שיורדים לגיהינום ואינם עולים, ואף למדו מדברי דוד המלך שנח לו לאדם שיבוא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חברו ברבים, כי הבא על אשת איש מיתתו בחנק. הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.
והנה באים חכמים ז"ל ולומדים מתמר, שראוי לאדם למסור את נפשו על הלבנת פנים, וכמו שיש דין בשפיכות דמים יהרג ואל יעבור, אע"פ שאין בהלבנת פנים משום רציחה ממש, אבל יש בה אבק רציחה, כי פניו יחוורו ונס מראה האודם דאזיל סומקא דאתי חיוורא, הולך האודם ובא הלובן ודימו אבק רציחה אל הרציחה. ז"א, יש פה שפיכות דמים.
והנה במעשה תמר הרי יהודה בעצמו הוא שבא לחייב אותה בשריפה ולהטיל עליה ואל בית אביה אות קלון לדורות עולם, וגם כל שאיפותיה שיצאו ממנו מלכים וגואלים היו עולים בתוהו, בכל זאת ויתרה על חייה ועל כבודה ועל כל עתידה ועתיד דורותיה, והפקירה את עצמה לשריפה ובלבד לא להכסיף את פניו של יהודה. ומכאן שעל האדם לא רק להפיל עצמו לכבשן האש כדי לא להלבין את הזולת, אלא אף יקבל עליו ועל ביתו יחד עם זה גם קלון של עולם ואל ילבין פני חברו.
מכאן למד מר עוקבא וקיים בנפשו הלכה זו, כמסופר בגמרא בכתובות ס"ז, שמר עוקבא היה לו עני בשכנותו שהיה רגיל כל יום להשליך לו ארבעה זוזים בלי שהוא ידע מי המשליך, יום אחד אמר העני אלך לראות מי עושה לי טובה, והחל רודף אחרי מר עוקבא, וכשהוא הבחין שהוא רודף אחריו אז הוא קפץ לתוך תנור גרוף מאש, חם אבל, לבפנים להיחבא, והיו נשרפים לו הרגליים. ונשאלת השאלה מהי קולא האי? למה הוא עשה את זה? דאמר נח לו לאדם שימסור עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, מאיפה לומדים - מתמר, שהיתה מוכנה להשרף היא והתאומים שלה ולא להלבין את פני יהודה שבעצם הוא הוא הגורם.
הרי נהג מר עוקבא למעשה כך, לא בתיאוריה, הלכה למעשה, והפיל את עצמו לתוך תנור אש בלבד שאותו עני לא יראה אותו ויגלה שהוא הזורק לו כל יום את מטבעות הכסף ויתבייש בפניו.
ומופלא הדבר, שהרי כאן אף אם תופס את מר עוקבא לא היה מר עוקבא עושה שום מעשה של הלבנת פנים, ז"א אם העני היה תופס אותו את מר עוקבא ורואה מי זה, מזהה מי זה שמיטיב עמו, אז מר עוקבא ודאי בזה לא עושה הלבנת פנים, אלא הוא נעשה ממילא גורם בלתי ישיר להתביישותו, ז"א, הוא לא מלבין את פניו אבל זה יגרום בעקיפין לזה שהוא יתבייש. ועוד דבר, הלא הכוונה של מר עוקבא במעשה שהוא היה עושה שהוא היה משליך אותו, היתה לשם חסד, לשם מצות צדקה מסוג המעלות, שלא יודע העני מי הנותן לו כדי שלא יתבייש, ולא עוד אלא שהעני ויתר על הבושה, שהרי הוא רץ לראות את מיטיבו, אז בודאי כל זה הוא עושה כדי להכיר לו טובה ולהודות לו, בכל זאת מכיון שהיה הדבר כרוך בהלבנת פנים באיזה שיעור שהוא, מסר מר עוקבא את נפשו על כך ועשה מעשה בעצמו ליפול לתוך האש כדין רוצח שיהרג ולא יעבור.
הרי כמה חמורה היא הלבנת פנים, ואפילו גורם דגורם שלה, ואפילו אם סיבתו היא רדיפת צדקה וחסד, אז נהגו בו כדין רציחה ומסרו את נפשם כדי להנצל ממנו.
ומכאן יש ללמוד שיתכן שאפילו מעשה מצוה מהודר ביותר תהיה כרוכה בו עבירה חמורה השקולה כשפיכות דמים, ויאבד בגללה את כל החלק בעולם הבא. ואולי זו היתה הכוונה על תשובתו של דוד למוכיחים אותו, שהם היו אומרים לו, דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה, והם רומזים עליו, והוא עונה להם מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין פני חברו ברבים זה אתם, אין לו חלק לעולם הבא. דוד הסביר להם בזה כמה הם לא מרגישים שבדברי התוכחה שלהם בודאי מכוונים בהם לשם שמים, כרוכה עבירה קשה של הלבנת פנים שהיא חמורה מהעבירה שהם חושדים אותו בה ובאים להוכיח אותו עליה, ז"א אם נאמר גם שכוונתם היתה לשם שמים להוכיחו על מעשהו, אז הוא ענה להם שעם כל זה שהם מכוונים לשם שמים אז זה אין לו חלק לעולם הבא, ובמקום שיקבלו שכר על מצוותם הם מאבדים בגללה חלקם בעולם הבא. ואפשר שזה בגלל שהם עושים את זה ברבים, אם אתם רוצים להוכיח את דוד המלך אפשר ככה נגיד, באופן דיסקרטי, אבל אם עושים את זה ברבים אז משמיעים ומלבינים את פניו עד כדי כך.
מכל מקום היוצא לנו מזה, שזה לא חסידות אלא הלכה, שביצע אותה מר עוקבא הלכה למעשה, כדין רוצח שיהרג ולא יעבור, ואפילו שהוא לא גורם ולא מתכוון ולא כלום, אלא שממילא מאליו יצא שהוא עלול להתבייש ואפילו שהביוש הוא לא ברבים, עם כל זה הוא עשה את כל זה, כמה התרחקו מן הדבר הזה המסוכן ביותר של הלבנת פני חברו ברבים.
מכאן ילמדו כל אלה שמדברים חופשי כנגד מי שעושים מצוות ומדברים כנגדם כאילו הם יודעים מה שהם עושים ואפילו אם זה לשם שמים, אז הדין שלהם שהם יורדים לגיהינום ולא עולים. והם מהשלשה שיורדים לגיהינום ואינם עולים.
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות....