"ויהי ה' איתו וכל אשר הוא עושה מצליח בידו", כי ה' איתו - שם שמים שגור בפיו. מה זה ה' איתו? אומר רש"י, שם שמים שגור בפיו.

התורה מורה לנו כאן מהי הצלחה שעל ידה ייקרא איש מצליח, שהאישיות שלו מתעלה בהצלחתו, וזוהי כי ה' איתו. בלשון רבינו יונה בשערי תשובה, מהצלחת הצדיקים להפיק רצון מה', הצדיקים מבינים שהצלחתם היא מחוצה להם, שאינם אלא כלי לקבל השפע מאת הקב"ה, ואינם מתפארים מרוב עשרם כדרך ההדיוטות העולים לגדולה, אז כל הצלחת הצדיקים בעיניהם זה להפיק רצון מה', שה' ירצם ויסייע להם. והם מבינים שכל ההצלחה שלהם זה לא הם, זה לא הם המצליחים, זה מחוץ להם והם רק כלי לקבל את השפע מאת ה' יתברך. וגם כשיש להם עושר לא מתפארים בו, כדרך אלה שהם טיפשים הדיוטות שמתפארים בעשרם. 

אמרו חכמים ז"ל, אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין את עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני "ואנכי עפר ואפר". כל העולם סוגדים לו, קוראים לו נשיא אלקים אתה בתוכנו, רצו לעשות ממנו אלוה, והוא אומר "ואנכי עפר ואפר". למשה ואהרן נתן הקב"ה גדולה, מה אמרו? ואנחנו מה. לדוד אמר "ואנכי תולעת ולא איש", וכן סיפרו לנו חכמים ז"ל איך שדוד המלך ע"ה היה מכניע את עצמו לפני מפיבושת רבו ועל כל דבר שואלו, יפה דנתי? יפה הוריתי? מבקש הסכמה וחוות דעת מרבו על כל דבר ודבר. 

אמרו חכמים ז"ל ששלמה המלך היה מוכן לוותר על כל הדר מלכותו ולהיפך לגורף ביבין כל ימיו, גורף ביבין זה איפה שהגדולים נמצאים, לגרוף אותם, פעם לא היה משאבות, זה צריך לגרוף בידיים, רק שלא יהיה כתוב עליו הפסוק "נשיו הטו את לבבו". ואף שבאמת אמרו כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה, כמו שאומרת הגמרא בשבת דף נ"ו, אצל הצדיקים ההצלחה נמדדת במידה שהם מתקרבים אל הקב"ה, ואם הצלחתם גורמת איזה שהוא כשלון מוטב להם לוותר לגמרי על ההצלחה המדומה הזו עבור ההצלחה האמיתית שהיא קרבתו של ה' יתברך. ז"א כל ההצלחה, ופה קוראים לה מלכות שהוא קיבל, הצלחה מדומה, אם היא גורמת לו כשלון עדיף לו קרבת ה' ויהיה גורף ביבין, אבל להיות קרוב לה', אבל להיות עם הצלחה מדומה ואתה רחוק מה' כי כתוב נשיו הטו את לבבו פסוק אחר ויעש הרע בעיני ה', אז מה שווה לו כל זה? הרי בסוף מגיעים אל ה', ואם אתה בעיניו לא נראה טוב אז מה שווה, אם העולם יגיד לך יישר כח, יישר כח, מה יעזור? 

וכן מצאנו אצל שלמה שביקש חכמה ולא עושר וכבוד, אף שידע כי ברוב חכמה רוב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, ז"א החכמה גורמת לבן אדם הרבה כעס למה כי הוא יודע בחכמה מה נכון ומה אמת ומה צריך להיות והוא רואה את האנשים עושים בדיוק הפוך, זה מכעיס אותו, איה צורבא מרבנן דרתח אורייתא קמרתחא ביה, הוא לא יכול לסבול לראות שקר או שאנשים עושים דברים שלא נכונים או עושים דברים ככה בחפיף דליל, לא יכול, ברוב חכמה רוב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, ולא עוד, אלא שמידת הדין גם יותר מתוחה נגד חכם, ומדקדקים איתו יותר כי אתה חכם, בכל זאת העדיף חכמה כדי להיות קרוב לאלקים. ואפילו שרוב החכמה ממאסת את העולם הזה, כי מי שחכם רואה שהעולם הזה זה שקר גדול, עד שכל מה שנעשה תחת השמש הוא הבל הבלים, וענין רע לענות בו כמו שכתב שלמה המלך בספרו קהלת, ז"א אם תהיה חכם גדול אז אתה תפרוש מכל תענוגי בני אדם כי אתה חכם גדול, אם אתה לא פורש אז איזה מן חכם אתה - חכם להרע, אם אתה חכם אמיתי אז אתה ודאי שפורש, אז אתה מפסיד כביכול מפסיד את הנאות העולם, עדיין היה כדאי לשלמה המלך החכמה למרות המכאוב, אבל אתם שומעםי מה מדברים? האדם הכי עשיר בעולם, הכי חכם בעולם, הכי אפשרויות בעולם, שולט בכיפת העולם, לא יכול ליהנות מהעולם כי הוא העדיף חכמה, כי עם החכמה הוא התקרב לאלקים, ולכן הוא יושב למנות כמה הבלים יש בעולם, והוא אומר זה ראיתי וזה ניסיתי וזה בחנתי וזה וזה וזה וזה והכל הבל. 

יוסף הצדיק, אחרי הגיעו לפסגת ההצלחה ונעשה משנה למלך, וכל באי עולם משתחוים לפניו ומתפעלים מחכמתו, אין דעתו מתקררת אלא מצטער על תלמודו שנשכח ממנו, יש דבר אחד שהוא זוכר ולא שוכח, זה שתורתו נשתכחה ממנו בעת שהותו במצרים. כמו שאמרו חכמים ז"ל על הפסוק "כי נשני אלהים את כל עמלי", נשני זה השכיחני - נשכח ממנו, כל עמלי - איזה עמל? עמל התורה, עמל זה תלמודו שנשכח ממנו. ולכן קרא לבכור שלו, הבן הבכור - מנשה, מלשון שכחה, שהוא נשה - שכח, כדי לא להסיח דעתו כמה הוא אומלל שמרוב צערו נשתכח ממנו תלמודו. לבן השני הוא קרא אפרים, כי אפרני אלהים בארץ עוניי, מבהיל, מבהיל על הרעיון שבשעה שהוא שולט על כל אוצרות מצרים נחשבת מצרים אצלו ארץ עניי. שמונים שנה הוא מולך במצרים, כל האוצרות של העולם ביד שלו והוא קורא לזה ארץ עניי, משום שהיא ללא תורה וללא יראת שמים, מצרים זה ערוות הארץ, ואין עניות אלא בדעת. לכן זה ארץ עניי. 

נדמה לאדם שאם הקב"ה שואל אותו מה אתה רוצה, מה הוא יגיד? מה הוא יגיד? מה הוא רוצה? נו, מה הוא רוצה?

ש. פרנסה טובה,

ש. חיים

הרב: מה, אומרים לך דקה

ש. בריאות

הרב: בריאות ו?

ש. אשה טובה

הרב: אף אחד לא ביקש חכמה. מה שלמה ביקש - שום דבר ממה שאמרתם, מה ביקש - חכמה, ומה הוא זכה בזכות זה - לכל. ז"א, פעם אמרתי בהרצאה, כולם מבקשים ממני כל מיני ברכות, אף אחד לא ביקש חכמה, מאז התחילו כמה לבקש, אולי חמישה עד עשרה אנשים, מאז זה הפסיק. לא מבקשים חכמה. אבל אין זה אלא דמיון שאם אדם חושב שהוא יבקש חכמה, בודאי גם אם היה בוחר בחכמה היה רוצה חכמה אבל שתביא לו עושר ונעימות בחיים, שעם החכמה הוא ידע איך להשיג תקציבים, איך הוא ידע להשיג כל מיני דברים, אייי. כמו חכמי העולם שמוכרים את חכמתם כדי להשיג הנאות עולם הזה. רוב האנשים היום רוצים להגיד את החכמה שלהם - מבקשים כסף, אתה רוצה לשמוע מה החכמה שלי - תשלם, רוב העולם כסף, אתה רוצה חכמה, כסף, אבל משה קיבל את התורה חינם, מה הוא קיבל בחינם נתן בחינם, גם מי שלמד תורה צריך לתת אותה בחינם, למה מבקשים כסף? כי אין חכמה, אין חכמה. זה הופכים את החכמה לקורדום לחפור בה, ממציאים תירוצים, זה זה זה זה זה זה. 

כבר היו לעולמים חכמים, כמו קרח ואחיתופל שלא השלימו עם היוסיף מכאוב, יוסיף דעת יוסיף מכאוב, לא השלימו עם זה, ולא ויתרו על הכבוד, לא ויתרו על הכבוד ומתו, בגלל הכבוד. וקרח היה עשיר גדול, אין כמוהו עשיר, שליש העולם הכסף היה אצלו, ולא הספיק לו, רוצה עוד כבוד, מה גרם לו שהוא מת עם כל הכסף והכל. ואחיתופל - לא שמעו לעצה שלו - התאבד. ואם אנשים כאלה לא עמדו במבחן מה יענו אזובי קיר? 

איתא בגמרא אמר רבי שמעון בן חלפתא, מיום שגבר אגרופה של חנופה אין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך. פעם היו יכולים להגיד מעשי גדולים ממעשיך, מה פירוש? אני לומד כך וכך, אני עושה כך וכך, אני זכיתי לעשות כך וכך, ז"א היו אדרבא, כמו במדרש רבה בסוף בזאת הברכה, משה רבינו אומר לאברהם אני גדול ממך, אומר לנח, אומר לאדם, אומר לזה אני גדול ממך, מעשי גדולים ממעשיך, מאז שגבר אגרופה של חנופה אי אפשר כבר יותר להגיד לחברו מעשי גדולים ממעשיך, הכוונה היא שקנה המידה של הצלחה כבר נתעוות, והעיקר נעשה מי גדול מחברו בהשפעה של עושר, בכבוד, בתפקידים, בשררה, בקומבינות, בקונקשן, בקשרים, בכל מיני חרית, אבל אין מתקרבים לקרבת אלקים שיוכלו לדמות המעשים זה לזה ולדון איזה יותר מעשיו נעלים והוא יותר קרוב לאלקים, משום שאין תוכם כברם, בחוץ הוא נראה חביבי, מה זה, הרב הראשי לישראל, אבל מה יש בפנים בתוך הקנקן, אל תסתכל בקנקן אלא מה שיש בתוכו, משום שאין תוכם כברם ונקודת האמת חסרה מן המעשים. הכל זה טובות הנאה, הכל זה בשביל עצמם ושום דבר לא בשביל האלקים, לכן הם רוצים תפקידים, לכן הם רוצים פרסום, לכן הם מבקשים כבוד, מה אתה צריך את כל זה? אם אתה קרוב לאלקים זה הכי הכי טוב שיכול להיות, מה עוד צריך, דוד המלך אומר קרבת אלקים לי טוב. ז"א, אחרי שהוא מלך ויש לו הכל הוא מבקש רק קרבת אלקים. מה שלמה המלך רוצה? קרבת אלקים, למרות שהוא מלך וכו'. נו, אז מה, אם תגיע אפילו להיות מלך ואם לא מלך דומה למלך, ואם לא דומה עם אמצעים של מלך, ואם לא אז עשיר גדול, נו, נו, והם שהגיעו לרום הפסגה שיכול אדם להגיע, להיות מלך על כל עם ישראל עם הבחירה, מה הם מבקשים - קרבת אלקים, ואתה צריך להיות מלך בשביל קרבת אלקים. גם אדם פשוט יכול להיות קרוב אצל אלקים, ולאדם פשוט יש יותר סיכוי מאד חשוב, כי שם הנסיונות אדירים, ואם אתה אדם פשוט אתה יכול להיות קרוב לאלקים. אמא אחת התפללה שהבן שלה יהיה עני, שאלו אותה למה, היא אומרת ככה אני בטוחה שהוא יהיה קרוב לאלקים, אם הוא יהיה עשיר אז ודאי שהוא לא יצטרך את האלקים, מה הוא צריך אותו יש לו כסף, אבל אם לא יהיה לו מה לאכול הוא יהיה עני הוא תמיד יהיה קרוב לאלקים, הוא יבקש את האלקים.

יוצא מכאן שהצלחה של יוסף היתה בזה ששם שמים שגור על פיו כי הצדיקים ההצלחה אצלם זה להפיק רצון מאת ה', להיות קרובים לקב"ה, והם מבינים שההצלחה היא חוצה מהם והם רק כלי לקבל שפע מאת הקב"ה ולכן הם גם לא מתפארים במה שיש להם ומה שהשיגו, ועל זה ה' אוהב אותם וחושק בהם, שהם ממעטים את עצמם. אז זוהי העבודה שלנו, להתקרב לאלקים ולא לחפש אמצעים כאלה ואחרים שחושבים שאיתם רק נצליח להתקרב, לא, אלא בפשטות לבקש את קרבת האלקים, להתנתק כמה שאפשר יותר מהחומר, לא לנהות אחרי ההמון הנבער, וככה יכולים לזכות עם הרבה לימוד מוסר, לפחות שעה ביום, אפשר לאט לאט, טיפה ועוד טיפה להתקרב אל האלקים הרבה יותר מכל אלה שחושבים שהם קרובים.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל....