"...בבגדו ויעזוב בגדו בידה וינוס ויצא החוצה". בזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים לישראל, ההוא דכתיב "הים ראה וינוס", בזכות ויעזוב בגדו בידה וינוס. אז כשראה הים את עצמותיו של יוסף נקרע בזכות ויעזוב בגדו בידה וינוס ראה וינוס. צריך ביאור, וכי מפני שברח יוסף מאשת פוטיפר מחוייב הים להבקע? מה לו לים וליוסף? 

אבל הענין יתבאר על פי העיקר שכתב חובת הלבבות בשער הבחינה פרק ד', דרגת הטבע ביחס לתורה היא כדרגת העבד לאדוניו, ז"א הטבע אצל התורה הוא עבד, דרגת הטבע ביחס לתורה היא כדרגת העבד ביחס לאדוניו, כי כוחות הטבע פועלים בהנהגת העולם כפי צורך מקיימי התורה, אז כל כוחות הטבע כנועים ונשמעים למקיימי התורה באמת. 

וכן כתב הרמב"ן וזה לשונו: "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון". הרמב"ן אומר שאנחנו מחוייבים להאמין שכל הדברים והמקרים הם הכל ניסים, אין טבע כי הטבע עצמו הוא נס, ואין מנהגו של עולם כי הכל הוא נס, רק יש גלויים ויש נסתרים, בין אם זה ברבים בין אם זה ביחיד. אז עם ישראל צריך לדעת שאם הוא לא מאמין כך אין לו חלק בתורת משה רבינו, אלא צריך לדעת, כשעושים מצוות - מצליחים, עושים עבירות- נכרתים ונענשים, הכל בגזרת עליון. מה שגורם כל מה שיחול על האדם זה עשיית מצוותיו או עבירותיו וכך הוא מושפע לפי חשבון כולל שהקב"ה משערך בכל רגע כמו שאומרים, אם הקב"ה יכול לסקור את כל העולם בסקירה אחת ולחשבן את כל החשבונות שלהם, כמו בראש השנה, קטן עליו לעשות שערוך מיידי כל רגע מה מצבך כדי לתת לך או לא לתת לך. מי שלא מאמין בזה אז האדם הזה אין לו חלק בתורת משה רבינו, ז"א אתה יכול להיות מי שלא תהיה, ומי שאתה בעיניך חשוב, אבל אם זה אתה לא מכיר בזה בהכרה מלאה שלמה תמימה אין לך חלק בתורת משה רבינו. 

אף שהקב"ה מהווה בכל רגע את הבריאה, בכל רגע מהווה, המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, המאיר בפועל לארץ ולדרים עליה, יוצר אור ובורא חושך כל הזמן, הכל זה בכל רגע נתון הקב"ה מחדש את הבריאה, וזה שם הויה, שהוא מהווה בכל רגע ורגע. 

קבע הקב"ה בתחילה שקיום התורה תשפיע על הבריאה כולה והבריאה תהיה עבד לעבדי ה'. אז אפילו שהקב"ה הוא שמהווה את כל הנמצאות ובכל רגע, הוא קבע כבר מהתחלה שקיום התורה ע"י הצדיקים תשפיע על הבריאה כולה והבריאה תהיה עבד לעבדי ה', בשמרם המצוות תעבדם ובחדלם - תמרוד בהם. 

אמרו חכמים ז"ל, שהתורה נותנת לאדם מלכות וממשלה. המשנה באבות פרק ו' אומרת, התורה נותנת לאדם מלכות וממשלה, על ידי זה שאדם שהוא עולם קטן מושל על עצמו, נעשה גם כן אדון על הבריאה על העולם הגדול, מי ששולט על עצמו שהוא עולם קטן שולט על כל הבריאה כולה, והוא נעשה אדון עליה. כל פעולה של שבירת המידות עושה אותו יותר למושל על הבריאה באותה מידה ששלט על טבעו, כל פעולה שאדם מצליח לשבור את המידות, כך הוא נעשה יותר מושל על הבריאה באותה מידה ששלט על טבעו, חוץ מהסיפוק המגיע לו בשבירת המידות, כמו שכתב רבינו יונה על הפסוק "תאוה נהיה תערב לנפש", שכאשר ישבר אדם תאוותו גם בדברים המותרים בזה תצליח הנפש והמידה הזו תערב לה, חוץ ממה שכתב המסילת ישרים שכפי השיעור שכבש יצרו ותאוותיו כן יזכה להדבק בבוראו ולשמוח בו. אז המסילת ישרים הרמח"ל הקדוש אומר, כמה שאדם מצליח לכבוש את יצרו ולכבוש את תאוותיו ככה הוא זוכה להדבק בבורא ולשמוח בו, כי במקום להדבק בשוקולדים ובהנאות העולם הזה אז את אותה תאווה הוא משתמש להדבק בה' יתברך. נוסף לזה הוא זוכה גם לממשלה על הבריאה, למשול בבריאה. 

אמרו חכמים ז"ל, בואו תשמעו ידיעה מרעישה, שהשמיר, זו היתה תולעת, רש"י אומר מין תולעת שמראים אותה על האבן והיא נבקעת, מעבירים את התולעת ככה מעל האבן והיא נבקעת, אז כנראה שהיתה לתולעת קרן ליזר שהיתה בוקעת סלעים, מעבירים אותה רק מעל והיא בוקעת את האבן, ככה סיתתו את כל האבנים של בית המקדש, בלי ברזל בלי כלום, רק עם תולעת שמיר. 

אמרו חכמים ז"ל, שהשמיר שבו חתכו את אבני האפוד, ולפי רבי יהודה בו בנה שלמה את בית המקדש, וחתך על ידו את אבניו, גודלו של השמיר כשעורה, גודל של שעורה, ומששת ימי בראשית נברא, ואין כל דבר קשה יכול לעמוד מפניו, שום דבר בבריאה שמוגדר קשה לא עומד מפניו, מעבירים את התולעת מעל והיא בוקעת הכל. זה גמרא בסוטה מ"ח ובתוס' כתוב ששמיר זה היה ביד ישראל עד חורבן הבית השני. וזה תוספות בחולין י"ח ובזבחים נ"ד. שאז בטל השמיר. 

והנה ביחזקאל מובא "כשמיר חזק מצור נתתי מצחך", פירש רש"י שהוא מין תולעת שמראים אותו על האבן והיא נבקעת. אז הקב"ה אומר ליחזקאל הנביא כשמיר שהוא חזק מצור נתתי מצחך. נראה לפרש שהמצח כאן מורה על מחשבות האדם והסכמתו, שנתן לו היכולת למשול על הבריאה כולה, שהמצח של הנביא דהיינו שהמחשבות וההסכמות שלו יהיו חזקות למשול על כל הבריאה יותר מהשמיר שעל הצור, דהיינו לעקור הרים ולפוצץ סלעים כמו השמיר הזה שאין שום דבר קשה עומד בפניו, כי לאדם ניתן הממשלה על הבריאה כמו שהוא אומר, כל שתה תחת רגליו, הקב"ה נתן לאדם שהכל יהיה תחת רגליו, כל שתה - שמת, תחת רגליו של האדם. זה אמרנו בזמנו שעלו לירח, שהפסוק הזה מעיד שדוד המלך כבר ידע שיעלו לירח, כל שתה תחת רגליו, מה כתוב אחרי זה - ירח וכוכבים, הכל שמת תחת רגליו. 

אז לכן הוא אומר כאן כי לאדם ניתן הממשלה על הבריאה כמו שהוא אומר, "כל שתה תחת רגליו" אם אך ישתמש בכח העצום הניתן בידו ע"י שבירת מידותיו. אם אתה שובר את המידות שלך אתה מפרק את העולם, העולם לא יכול עליך. 

בגמרא דרשו על הפסוק, "תולה ארץ על בלימה" - שאין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, אז הוא שובר את המידה שלו, יש לו כעס, הוא רוצה לענות, והוא בולם את פיו בשעת מריבה זה שבירת המידות, כל העולם מתקיים בשביל מי שבולם, ז"א יש לו כח וממשלה על כל הבריאה כולה, העולם בזכותו מתקיים, גם אם היה צריך להיחרב העולם בזכותו הוא יתקיים. תולה ארץ על בלימה - כל הארץ תלויה על בלימה, זה הבולם את פיו בשעת מריבה. ע"י זה שמתגבר על עצמו ומתאפק ואינו משיב למחרפיו ראוי שכל העולם יתקיים בזכותו. וכן רבי פנחס בן יאיר שהיה אץ לדרכו לצורך פדיון שבויים, גזר על נהר גינאי שייבקע עבורו כדי שלא יתעכב בפדיון שבויים. עד כדי כך מגיע השלטון של האדם השלם על הטבע, אמרנו שהטבע הוא עבד אצל מקיימי התורה, אז הוא פסק לעבד לנהר - תעצור אני רוצה לעבור, היה קצת ויכוח הנהר התעקש, עד שהוא גזר עליו אם לא אני מייבש אותך, אז הוא בקע לו, ואח"כ העביר עוד שניים. 

הוא אשר אמרו במדרש, יוסף משלו נתנו לו, יוסף משלו נתנו לו, כל הממשלה והמלכות שהוא משל בכל העולם שמונים שנה, כל זה משלו נתנו לו, בגלל שהוא ידע לכבוש את מידותיו הוא השתלט על העולם. איך? 

המדרש אומר, פיו שלו נשק בעבירה, היא ניסתה לפתות אותו והוא לא הסכים, פיו שלו נשק לעבירה, ועל פיך יישק כל עמי, אומר פרעה אליו, "ועל פיך יישק כל עמי", גופו שלא נגע בעבירה "וילבש אותו בגדי שש", צווארו שלא הרכין לעבירה - "וישם רביד הזהב על צווארו", ידיו שלא משמשו בעבירה - "ויסר את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף". רגליו שלא פסעו בעבירה - יתון וירכבון על קרונין וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו. מחשבה שלא חשבה בעבירה, אפילו מחשבה הוא לא חשב בעבירה, לא רק מעשה הוא לא עשה, תבוא ותקרא חכמה, "ויקראו לפניו אברך" - אב בחכמה ורך בשנים. בן כמה הוא היה בסה"כ? 17 שנים שהוא נמכר ובגיל שלשים הוא עמד לפני פרעה ומלך. 

לפי דברינו, משום שבזה שכבש את יצרו והכריח לכל איברי גופו להמנע מן העבירה, באותה מידה זכה למלכות, שהרי העולם אינו אלא עבד לעובדי ה'. 

הן הן הדברים שבזכות שנס יוסף מן העבירה זכה שהים ראה וינוס. הים עבד אצלו, אם הוא משבר את הטבע שלו חייב העולם לשבר את טבעו מפניו. כמה נואלו - ניטפשו כל חכמי האומות בשכלם לרדת עד סוף חוקי הטבע לברר את חוקי הטבע, בחשבם שחוק שנחקק בטבע אין להפר, והנה אין הטבע אלא עבד לצדיקים אשר מעשיהם יטו אל רצונם, הצדיקים יכולים להטות את הטבע אל רצונם נגד חוקי הטבע, מי יסיר את העיוורון מעל עיניהם ויגלה להם שתנאי עשה הקב"ה במעשה בראשית שמוכרחים להשתעבד למקבלי התורה, שכל הטבע מחוייב להשתעבד למקבלי התורה, מיהו זה שימנה את חוקי הטבע שנתבטלו בשעה שנבקע הים, שישבו עכשיו החוקרים ויבדקו כמה חוקים התבטלו בשעה שנבקע הים. לא משום שהיתה רעידת אדמה אלא משום שמאות שנים מקודם השכיל נער עברי להניס את יצרו ולנוס מפח יוקשים, מי בא בסוד קדושים לדעת שהאדם נוצר אך להכיר את בוראו ולמשול בעצמו כדי לעשות את רצונו, ואין שום חכמה בעולם ראויה לשמו חוץ מיראת שמים, כמו שכתוב "הן יראת ה' היא חכמה", מי חכם ויבן אלה נבון וידעם, שאין שום פלא בבקיעת הים מפני עצמות יוסף יותר מהשתחויה של עבד אל אדוניו, מה אתה מתפלא, שעבד משתחווה לאדון שלו, אז מה אתה מתפלא שהים ישתחווה לפני עצמות יוסף, אין פלא בזה. 

כתב הר"ן בדרשותיו על זה שאמרו חכמים ז"ל, בשכר "וראך ושמח בליבו", זכה אהרן לחושן המשפט על ליבו. ביאור הדבר, ראיית העתידות היא שייכת יותר בשטח של הנביא מאשר של הכהן הגדול, שמשמרתו היא המקדש וקדשיו, אולם מכיון ששמח אהרן על זה שזכה משה לנבואה, ויצא לקראתו בשמחה, זכה גם הוא למתנת הנבואה ע"י החושן. שבירת המידה העניקה לו ביטול הטבע וביטול ההסתר, ושהוא יכול לראות באור ברור נבואה על ידי החושן. אכן למורת רוח ודאבון לב, עינינו טחו מראות, ואזנינו אטמו משמוע שאפילו הנהגה הטבעית שהטביע הקב"ה בעולם איך שחטאים תרדף רעה ואיך שתייסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך, לא מרגישים אפילו מה שהטבע עושה באנשים ונותן להם עונשים מעצם מעשיהם, ומוותרים האנשים על כתר תורה ושעמו יש כתר מלכות לשלוט בעולמות כולם. 

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות....