הפירות היוצאים מיציאת מצרים | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום, הפעם זה חמישה יחדיו,

וככה מומלץ מכאן ולהבא, כי יש הרבה נציבי יום שיספיקו כולם.

אין בעיה בזה, כולם זוכים.

איילה, בת שמעה ואהרון, לרפואה שלמה בכל האיברים והגידים,

ותקום עם מיטת חוליה במהרה, אמן ואמן.

אלכסנדר סימנטוב בן אסתר, תמרה ברנו,

בת שועה, בילדים,

יזכו לחזור בתשובה שלמה אמיתית לסיעתא דשמיא, פרנסה בשפע.

מעוצר מתנות חינם יזכו להקביל פני משיעה צדקנו במהרה, אמן.

אפרת בן נעמי, בנות יעד, יזכו לזיווג הגון במהרה, אמן.

והנציב יום בסיעתא דשמיא, רפואה שלמה ברמה חברים ששגידים לפנחס דדון בן מרים, שהקדוש ברוך הוא הקים אותו במיטת חוליו לחיים טובים ולשלום,

בריאים ושלמים,

יעתיק את המחלה לבילגייט,

יצימח שמו וזכרו, נצח, סלום ויידאמין.

ולטובת נשמת רבי מאיר,

בעל הנס עליו השלום,

זכותו תגן עלינו ומעל כל עמו ישראל,

אמן ואמן.

זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים,

מבית עבדים.

כל משהו מעט המציאות

הוא יקר מאוד.

כסף בזהב

זה יוקר מקרי,

לא יוקר עצמי.

לא שהמתכות,

יש להן יוקר עצמי.

יוקר עצמי,

נקרא מה שאי אפשר לחיות בלעדיו.

למשל, יין הוא חשוב מאוד,

אבל גם הוא אין בו יוקר עצמי.

כי אפשר לחיות בלי יין.

אפשר לחיות בלי כסף, בלי זהב.

אפשר לחיות בלי זה.

ולכן, אם אדם יהיה צמא מאוד והוא רגיל ביין,

אם כל זה, אם יבקשו ממנו על כוסית יין

אלף דולר

או חמשת אלפים דולר

או חצי רכושו,

הוא לא ישלם.

הוא יסתפק בשתיית מים.

אבל אם אדם רעב ללחם

או צמא למים ואין בנמצא,

ייתן כל אשר לו בעד נפשו.

אתם יודעים, בזמן השואה הנוראה,

אז היו אנשים של חתיכה קטנה של פרוסת לחם או בשביל משהו, טיפה מרק או משהו,

היו כאלה שמכרו מצוות.

והיה סיפור סיפה נורא אחת שמכר טבעת,

שבאותו זמן הטבעת בעיניו לא הייתה שווה כלום. מה אפשר לעשות עם הטבעת הזאת?

אפילו ששוויה היה גדול מאוד,

אבל הוא נתן אותה בשביל חתיכה פרוסת לחם, משהו קטן מאוד.

לא פרוסה שלמה אפילו.

בשביל להתקיים, אחרת הוא ימות.

אז הלחם והמים,

יש בהם יוקר עצמי, אי אפשר לחיות בלעדיהם.

ולכן, אנו רואים כי כל מה שאדם צריך יותר,

ואי אפשר לא לחיות בלי זה,

ברא הקדוש ברוך הוא יותר.

כמו הלחם והמים, יש הרבה.

ובלי אוויר אי אפשר לחיות אפילו רגע.

לכן האוויר מצוי בכל מקום.

אז היוקר העצמי שלו,

הכי יקר.

אוויר.

ואם כן, כל מה שיש יותר

זה אות ליוקר עצמי, כי צריכים אותו, ובלעדיו אי אפשר לחיות.

והנה יציאת מצרים.

נתחייבנו לזכור פעמיים בכל יום דאורייתא, מצווה דאורייתא לזכור פעמיים בכל יום.

בשחרית ובערבית, אנחנו אומרים את זה בקריאת שמע.

וגם,

אחת מעשר זכירות שחייב אדם לומר בכל יום,

יציאת מצרים.

וגם,

כל המצוות,

זכר ליציאת מצרים.

ונוכל להבין מכל זה,

כי בוודאי אם נצרך האדם כל הזמן להזכיר יציאת מצרים,

אז יש לה ליציאת מצרים יוקר עצמי,

ואי אפשר לחיות

בלי לזכור את יציאת מצרים בכל יום.

זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית העבדים.

אני מקווה שנוכל להגיד, זכור את היום הזה שיצאנו מאשר הקורונה והתפטרנו ממבי בי דיקי

ומביליה דבילי.

כדי להתבונן

כי השם יתברך מושל ומשגיח בעולם.

ואם כן, ממילא

מי שאינו מתבונן ביציאת מצרים

אינו חי.

אי אפשר לחיות בלי זה.

מי שלא מתבונן ביציאת מצרים אינו חי.

זאת אומרת, עם ישראל הגיעו לדיכוי,

דיכוי, דיכוי, דיכוי במצרים, שכבר אי אפשר היה לחיות ככה.

ככה. הם צעקו אל השם.

ואז הקדוש ברוך הוא שמע,

מציל אותם.

אז גם במצבים הכי קשים שעם ישראל יכולים לעבור,

ועוד לא הגענו למצבים כמו במצרים,

צריך לזכור שגם עם מצב כזה של מצרים ועם מ' שערי טומאה, הקדוש ברוך הוא הוציא אותנו באותות ומופתים.

אז ודאי שזה יקרה בקרוב.

וזה צריך להתבונן.

אבל מי שלא חי בהתבוננות הוא נקרא מת.

ככתוב, לא המתים,

יהללויה.

מי זה לא המתים? בטח שמתים לא יהללויה.

איך מתים יהללו?

אלא מדובר מי שהם חיים ונחשבים מתים.

ואנחנו נברך יהמעתיו עד עולם, הללויה.

אז עניין יציאת מצרים הוא כמו גרעין

שהולך מהקודם אל המאוחר.

מתחילה הוא צומח,

עד שנעשה בפועל לפירות.

אתה שם חיטה,

יוצא לך פירות, החיטים,

זרעים.

אתה שם באילן ויוצא לך פירות באילן.

אחר כך

נשאר מהם שוב בכוח

את הגרעינים.

ומהם אתה שם עוד פעם באדמה ואתה מקבל שוב פעם פירות.

כך העניין של המצווה של סיפור יציאת מצרים.

מתחילה היו האבות הקדושים משיגים את ידיעת השם יתברך

בשכלם,

בהכרתם,

בפועל.

אחר כך רצה הקדוש ברוך הוא להשריש את הידיעה הזאת

בכל זרע יעקב,

ולכן הוציא אותם בפרסום גדול ממצרים.

ונזרע ידיעת האלוקות בלבם,

שזה ממש כמו שזורעים בארץ.

כמו שכתוב, ידעתה היום

בהשבות אל לבביך.

פירוש תזרע אותם בקרקע עליהם,

כי בלי זריעה בארץ,

שהלב הוא כמו הארץ שזורעים שם,

לא תוכל להוציא מהגרעין פירות בפועל.

אז חייב את הידיעה להכניס אל הלב,

ומשם יצאו הפירות.

אז הקדוש ברוך הוא רצה להשריש את זה בכל זרע ישראל,

לכן עשה להם אותות ומופתים שכשאדם רואה בצורה חושית את הכול,

אז נזרעת בו האמונה באופן כזה שהיא תוציא פירה פירות

והם יספרו את זה לבניהם ובניהם לבניהם וכן הלאה.

כמו שאתם רואים,

שאילן מביא פירות ואחר כך עוד פעם בכל שנה וכל שנה וכל שנה.

אז לכן עושים גם זכר ליציאת מצרים, את החגים,

את המועדים,

את הקידוש בשבת, כל דבר עושים זכר ליציאת מצרים, להשריש כל פעם

ולהכניס בתוך

אדמת הלב, מה שנקרא,

ולהוציא פירות של אמונה שאפשר להחזיק בחיים עם כל הצרות והגזרות וכל מה שעובר על האדם בחייו.

ואז הייתה ידיעה בחוש ועשתה פירות הרבה.

איזה פירות, למשל?

שראתה שפחה בים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי.

זאת אומרת, הם הגיעו להשגות כאלה גדולות שכולם היו נביאים.

אפילו שפחה.

אבל ברבות הימים

זה נשכח מנחוש.

קם דור שלא ראה בעיניו,

ולאט לאט זה הולך ומשתכח. זה לא כמו מי שחווה את החוויה.

מי שחווה מלחמת המפרץ, שטילים עפו לפה

בפעם הראשונה, כמו שאומרים,

אף אחד לא חלם שטילים

יעופו לפה.

וצהל הגדול שומר, שלא ייכנסו טילים.

אחר כך אלפים קיבלנו, עשרות אלפים.

והתרגלו.

זה טילי שדרות.

הם מקבלים את זה בסדרה, ככה, בשדרות, בדרך כלל.

שם זה ספרדים, שיקבלו בראש.

אבל אם זה מגיע לתל אביב,

או, זה כבר מלחמה צריך.

אויביי,

שעלו לפגוע בקפה שם, באספרסו של מישהו שיושב שם במסעדה.

אז ואז

הייתה ידיעה בחוש,

וראתה שפחה על הים,

מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. ברבות הימים זה נשכח מהחוש, ולא נשאר רק בידיעה.

אבל לא הייתה זריעה בלב.

ואם אין זריעה בלב, אם לא זורעים,

אין פירות,

לא יוצא פירות לפועל.

כי זה רק בבחינת גרעין.

אבל אתה צריך לשים את הגרעין באיזשהו מקום.

וצריך תמיד לחשוב בזה,

כדי שלאט-לאט

ישתרש

בלב

הגרעין היבש.

ואחר כך יוציא פירות לפועל,

וכן חוזר הדבר חלילה.

האב

לבן.

בא בן

לבנו

עד עולם.

אחד מעביר לשני.

מסיפור יציאת מצרים לידיעה

של בהשבות אל לבביך כדי להוציא פירות.

אז כל הזמן צריך להתעסק באמונה של יציאת מצרים, להתבונן, כל הזמן.

ולתאר לעצמך את המכות, ואת מה היה,

ולעבור את החוויות האלה, תוך כדי הידיעה להשיב אל הלב.

כמו שאנחנו מעוררים מדי פעם

בשיעורים.

אז זה צריך שאדם יבין וישכיל ויתבונן וישריש,

דהיינו יזרע

ויוציא פירות.

אם לא, הוא נחשב מת.

מבחינת האמונה שלא הוא מת. אין לו מצבורי כוח

בשביל להתמודד עם כל מה שעובר בחיים. לכן המונים,

המונים, מתאבדים.

ועכשיו יש הקורונה עוד יותר.

המוני המונים.

זאת אומרת,

אנשים בדיכאון, 70% בדיכאון התפרסם.

70% בדיכאון.

אז זאת אומרת, אם הייתה להם אמונה,

היו צוחקים מול הניסיונות.

בסדר, ניסיון, עוד ניסיון. אז יש עכשיו עריץ שקוראים לו ביבי דיקי,

שתרם את כל היהודים כמעבדה למחקר בשביל כל הגויים.

בסדר.

היו הרבה עריצים בישראל, עכשיו אנחנו חווים אחד מהם.

אז מה קרה? עכשיו הוא רוצה עוד שבועיים לסגור את נתב״ג,

ועוד שבועיים להוסיף בסגר,

וכמובן שפורים לא יהיה, ופסח כמובן לא יהיה,

כי הוא דואג לעקור את כל חגי ישראל.

הוא דואג לכם, הוא ממש דואג לכם,

שתמותו מבלי להגיע לבית חולים.

בבית,

בבית תמותו מהדאגה, מהפחד, מהדיכאון,

הכל, ואחר כך הוא מתהדר שהוא מציל.

הוא המציל והמושיע, אתם מבינים?

אבל מי שיש לו אמונה,

אז הוא צוחק מהמצב ומכל מצב. למה?

משום שהוא מאמין בשם,

שהקדוש ברוך הוא מאפשר דבר, יש לו סיבות.

אבל אם אתה בוטח בשם,

אז אתה מעל הסיבות.

וגם,

שהקדוש ברוך הוא בכוחו להושיע, אבל הוא מחליט מתי.

הוא יודע למה.

ומתי.

למה?

ומתי.

אז כתבנו את השיר, אמרנו אותו אתמול.

נתנו כמה סיבות, לדוגמה.

למה?

עכשיו יוצא קליפ,

בעזרת השם נשגר אותו,

שאנשים יבינו על מה מדובר.

אז זאת אומרת, אנשים צריכים לדעת,

צריכים אמונה.

מאיפה לוקחים אמונה?

איפה המקור שאנחנו יכולים לשאוב הכי הרבה?

איפה זה היוקר העצמי שבלעדיו אי אפשר לחיות? יציאת מצרים.

ועל זה נאמר, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים,

מבית עבדים. חייב לזכור, זו מצוות עשה

של זכירה,

פעמיים ביום מינימום.

פעמיים ביום מינימום זה מצווה דאורייתא.

אם אתה לא מתכוון

בקריאת שמע,

הרי אני מכוון לקיים מצוות עשה דאורייתא של זכירת יציאת מצרים,

אתה עובר על עשה.

בבוקר ובערב.

אם אתה אומר את זה בעשר זכירות או שש זכירות אצל האשכנזים,

אז אתה גם יוצא, כי צריך להזכיר את זה בפה.

זה לא מספיק לזכור בלב, צריך להזכיר בפה.

ולמה צריך לזכור? הסברנו עכשיו.

רבי יחנניה ברנקה שאומר אוסר גודל זמוקול זו כל ישראל להפיק אוכר בורון תורו משמאל שנה אמור אדון עבוד למען סדגו יגדיל תורו ויעדיל.