מי מאמין ומי לא? | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום,

שחר בן אריאלה,

יזכה לכל הישועות,

סייעתא דשמיא, פרנסה בשפע,

חכמה בינה ודעת וזיווג הגון במהרה, אמן.

מובא בגמרא בסותה מ״ח,

אמר רבי אלעזר,

מה ידכתיב

כי מי בז ליום קטנות?

מי גרם לצדיקים שהתבזבז שולחנן לעתיד לבוא?

זאת אומרת, הם לא יקבלו שכר מושלם.

מי גרם לצדיקים לצדיקים שהתבזבז שולחנן לעתיד לבוא?

קטנות שהייתה בהן

שלא האמינו בקדוש ברוך הוא.

רש״י אומר שם, קטנות אמנה.

אז זאת אומרת,

רבי אלעזר אומר שהצדיקים,

שאין להם מספיק אמונה,

יתבזבז שולחנן ויפסידו משכרם המושלם

בגלל שלא היה להם מספיק אמונה.

אז לעתיד לבוא, הם יפסידו

מזה שלא היה להם

מספיק אמונה.

אמונתם קטנה, קטני אמנה.

והדברים נוראים.

מי גרם לצדיקים?

לא עוסקים פה באנשים פשוטים,

שבוודאי קשה להם להשיג אמונה.

אלא בצדיקים, אנשים גדולים, בנעלים.

או מכל מקום,

תתבזה שולחנן לעתיד לבוא.

והסיבה לכך מבארים לנו חכמים זיכרונם לברכה, זה קטנותם באמונם.

חכמים זיכרונם לברכה ביום הל״ח אומרים,

מכאן אמר בן עזאי.

לא ידאג אדם לומר

פלוני יקפח פרנסתי.

חושש לפרנסה שלו שפלוני יקפח אותו.

אומר בן עזאי,

אלא בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך.

אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה,

ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה.

הכול שקול ומדוד כחוט השערה.

זוהי הגדרת האמונה האמיתית,

שהכל מדוד לרגעים,

ולא יכול בשום אופן להיגרם חסרון לאדם

על ידי פעולה של חברו.

אני חוזר על דברי בן עזאי.

בן עזאי אומר, לא ידאג אדם.

בשביל מה אתה צריך לדאוג? איזה דאגות? ממה אתה דואג?

מי מדאיג אותך? על מה אתה דואג?

לא ידאג אדם.

לא יאמר, פלוני יקפח את פרנסתי.

לא.

למה?

בשמך יקראו לך.

הכול נגזר בשמיים, איך יקראו לך?

מה יחשיבו אותך?

מה אתה תהיה?

בשמך יקראו לך.

במקומך יושיבוך.

מה שאתה ראוי לו, שם אתה תשב.

זה מן השמיים קובעים.

ומשלך ייתנו לך.

מה שמגיע לך יגיע אליך, ואל תדאג כי זה שלך, ומשלך ייתנו לך.

אין אדם נוגע במוכן לחברו.

אם משהו מן השמיים החליטו שיהיה שלך, כל העולם ירצה לקחת לך, אף אחד לא יכול לקחת.

אתם יודעים שזה שהרוויח

את המיליארד ושש מאות מיליון בארצות הברית, עד היום לא בא לקחת את הכסף.

נגיד שהוא לא יבוא אף פעם.

זאת אומרת, הם יודעים שהוא הרוויח. יש אחד שהרוויח, רק לא יודעים מי הוא.

יכול להיות שבן אדם ירוויח מיליון ושש מאות

מיליארד ומיליארד ושש מאות מיליון

דולר

והוא לא ידע אפילו.

הוא מתנהל לכם על כרטיס תפרן,

מחפש נסיעות.

והוא מיליארדר.

ויכול להיות שהוא יגלה את זה והוא ימות

מרוב שמחה.

ויכול להיות שהוא יגלה את זה ויילך לקחת את הכסף.

מה שנגזר, נגזר.

נגיד כל החיים אנשים הפריעו לו והציקו לו, פיטרו אותו מהעבודה וזרקו אותו, ויכול להיות שזה הומלס.

וזה ופה ושם.

נו, מה הסיכויים שלו שהבן אדם הזה ישתפר בחייו?

ופתאום.

מילא טופס והרוויח.

מישהו יכול לגעת? הנה, אף אחד לא לוקח את זה. זה מחכה לו עד שהוא יבוא.

יבוא או לא יבוא?

בינתיים זה שם.

אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה.

נימה זה סערה.

אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמשך,

כהרף זמן,

כמרחק של סערה.

מגיע הרגע,

טררר,

מתחלפים. זה מחליף את זה, זה מחליף את זה, כמו שהיה בבחירות.

חושבים, עבדנו טוב, לא עבדנו טוב, לא הלכנו מבית לבית, לא הלכנו ככה, לא הלכנו ככה, כי עשינו ככה, ככה, ככה, ככה.

יש אחד בטבריה, קוראים לו רון קובי.

אשום חרפש נחמד,

קורע מודעות של רבנים, והולך ומדבר נגד הדתיים וכל מיני דברים.

הוא בכלל לא עשה קמפיין, לא השקיע כסף, כלום, הכל ברשת. רק

קילל והשמיץ ואמר, ועשה, ופעל, וזה פה, ושם הדיח את ראש העיר.

הולך להיות חוויות בטבריה עכשיו.

בלי שום מאמץ.

בבית שמש.

גברת מקבלת את ראשות העיר.

מי עזרו לה בסוף?

חרדים.

והדיחו את אבוטבול.

ש״ס.

ובלעד

היה צריך להיות שם נציג

של החרדים,

עם ברכה של הרב קנייבסקי והכול.

זהו, מובטח.

פתאום הגישו נגדו

שהוא לא גר בעיר ולא כלום ולא זה, והבגץ.

שחרר אותו, פסל אותו, והקודם נשאר.

אז משתדלים, עושים, וערערו, ועוד ערעור, ועוד ערעור, וערערו, והתערערו.

ולא עזר.

מה שנגזר,

זה מה שיש. במקומך יושבוך, בשמך יקראוך.

הכול, בן עזאי אומר, חבל לך על הכוחות ועל המאמצים.

מה שצריך להיות,

יהיה.

ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה.

הכול שקול ומדוד כחוט השערה.

זוהי הגדרת האמונה האמיתית

שהכל מדוד לרגעים,

ולא יכול בשום אופן להיגרם חסרון לאדם

על ידי פעולה של חברו.

ואילו האדם החומרי

כל חייו מתנהלים ההפך מהיסוד הזה.

כי אין לאדם אלא מה שעיניו רואות.

והוא רואה שעל ידי הפעולות הוא משיג הכול.

כשהוא עושה פעולות הוא משיג, כשהוא לא עושה פעולות הוא לא משיג.

ואין שום דבר שמנחה אותו ומכוון אותו מלמעלה, הוא לא רואה. הוא לא רואה שמכוונים אותו מלמעלה.

הוא רואה שהוא פועל, יש. לא פועל, אין.

לכן קשה באמת להגיע לאמונה.

וזה עיקר העבודה שלנו, להתגבר על ראיית העיניים,

ולדעת שהכל קצוב

וכל הפעולות לא יעזרו ולא ייתנו לו יותר ממה שהוא קצב לו מקודם.

קשה, אה?

האדם החומרי לא רואה כך, לא יכול להבין כך, אפילו שהוא יגיד אני מאמין אלף פעם, הוא לא מאמין.

הראייה שהוא משתדל ובהשתדלות יתרה.

ורואים את זה בעניין נתינת הברכות ליעקב.

איפה אנחנו לומדים את זה?

בום טראח.

כשנתבונן נראה דברים נפלאים.

הרי ביקש יצחק לתת את הברכות לעשו,

ולא הועיל לו מאומה מה שהוא רוצה.

ובסוף הוא בירך את יעקב נגד רצונו.

צדיק!

בעל העקידה,

רגל במרכבה, רוצה.

אני הצדיק רוצה לברך את הבן שלי עשה.

בסוף את מי הוא מברך? את יעקב.

כי סבר,

שעשיו עומד לפניו ולא יעקב.

זאת אומרת, יכולה להיות טעות כזאת שגם עומד לפניך מי שאינו, ואתה חושב שזה הוא.

עד כדי כך.

והדבר תמוה.

איך ייתכן שיצחק יטעה בכך?

והלוא בעת נתינת הברכות

היו יעקב ועשיו בני שישים ושלוש שנים.

בני שישים ושלוש שנים. זה לא ילדים קטנים.

איך זה אבא חי עם הבנים שישים ושלוש שנה?

יכול לטעות ולהחליף

אחד בחברו?

והלוא אף אדם גס ופשוט

היה מבחין בזאת.

בעל אחת כמה וכמה, יצחק אבינו.

והרי אפילו ברמז דק יכולים להבחין בכך, כי הם חלוקים בכל, במראה,

בהרבה בחינות.

אפילו אם אתה מגיע הביתה, אתה יודע שיש סדר, אתה יודע להגיד מי הילד שעשה את הסדר.

ואם אתה בא ואתה יודע שיש בלאגן,

אתה יודע מי הילד שעשה בלאגן.

אתה אפילו לא צריך לראות.

מרוב שאתה רגיל ואתה מכיר ואתה יודע איך ההנהגה של כל ילד וילד, אתה יכול לדעת בדיוק מי מה הוא.

אז איך שישים ושלוש שנה?

וביותר,

עוד שאבינו, יצחק ביקש לדעת ולהבחין ביניהם,

והוא מרגיש שיש פה משהו, והוא אומר לו,

גשנה ואמושך בני,

האתה זה בני עשיו אם לא.

יש לך יותר הרגש מדבר כזה?

שמע, אני לא סומך עליך, בוא, בוא, בוא הנה, אני רוצה למשש אותך, לראות אם זה אתה.

והוא אומר, לא, אתה עשיו או לא? אני רוצה לדעת.

והוא גם אומר, הקול קול יעקב.

אני שומע הקול של יעקב.

מה ידיים?

אני מרגיש ידיים של עשיו.

ומכל מקום לא הכירו.

וגם יעקב אבינו חשש מזאת, ואמר, אולי מושני אבי.

והייתי בעיניו כמתעתע,

והבאתי עליי קללה ולא ברכה.

גם הוא מבין, איך יכול להיות שאבא שלו לא ייזהה?

ואולי יגרום לעצמו קללה במקום ברכה?

מה, אתה בא להונות אותי? אתה עומד מולי?

ואתה מתחזה?

אין זאת

אלא נס גלוי.

רצה הקדוש ברוך הוא שלא יכיר יצחק

וייתן את הברכות ליעקב.

אז רואים שמה שהשם רוצה

זה מה שיוצא.

ההשתדלות לא עוזרת.

אפילו הבירור, אפילו הנגיעה, אפילו המישוש.

אם השם רוצה, זה מה שיוצא.

ובאמת מפורש בתרגום.

כשאומרת רבקל יעקב, עליי

כי לילתך בני,

אומר התרגום,

עליי יתאמר בנבואה דלא יתון לבטיה עלך.

נאמר לי בנבואה שלא יבואו עליך קללות.

עליי קללתך בני, אל תדאג, לא יבוא עליך שום קללה, אל תחוש.

כנס, כמו שאני אומרת לך, ותעשה מה שאני אומרת.

לולא גילוי הנבואה

שלא יחולו הקללות על יעקב,

היא לא הייתה מעיזה להטעות אותו ולהלביש אותו בגדי העיזים.

כי בדרך הטבע לא יכול מעשה כזה לגרום שיצחק לא יכירם.

בגדי עיזים זה לא כמו שערות של בן אדם.

נכון, זה שעיר, אבל זה לא כמו של בן אדם. שערות של בן אדם זה הרבה יותר רך משערות של עיזים.

אז זה גם לא יכול להיות שזה יטעה.

את יצחק.

אז צריך ביאור.

אחרי שנגלה הדבר בנבואה לרבקה,

מדוע היא בכלל לא צריכה לעשות שינוי ולהלביש אותו את חלקת העיזים?

ובפרט שעצות כאלה לא יכולות לעזור כלום.

למה צריך, אם כן, לפעול את הפעולה הזאת?

אלא מפה לומדים יסוד בדרכי העבודה,

עבודת השם.

למרות הנס צריך לעשות השתדלות.

בכל אשר תעשה, תצליח, אבל תעשה.

צריך לעשות משהו.

צריך השתדלות.

לא שהיא פועלת, לא שהיא מועלת.

אלא ככה השם רוצה. שיהיה מעשה ושתדע שהכל זה לא מכוח המעשה.

זה אמונה.

שאני עושה! במעשה לא עושה כלום.

ואף

שהסיבות

שאדם עושה אין בהן מאומה,

והכל נס,

מכל מקום אין לזה שייכות

לפעולות של האדם.

אין שום שייכות לפעולות של האדם.

יסוד זה חייבים אנחנו לדעת בכל המעשים והפעולות.

כולם הם רק סיבות

שאין בכוחם לפעול מאומה,

והכל קצוב מראש מאת הקדוש ברוך הוא.

הכל קצוב מראש מאת הקדוש ברוך הוא.

וכל הפעולות הם רק

כי כך רצון הקדוש ברוך הוא.

ומעתה מובן שפיר, מה הקושי באמונה?

קשה מאוד לעכל דבר כזה,

שהכל בכל מכל כל,

הכל

זה גזירת הבורא,

ואין לסיבות שום שייכות

למה שנגזר.

ולכן ייתכן שגם צדיקים יהיו קטני המנה.

על נוח נאמר שהוא היה מקטני המנה.

כל העולם מתקיים בזכות נוח והוא מקטני המנה.

מי מבזבז את שולחנם של הצדיקים לעתיד לבוא?

שהם קטני המנה.

אז מה אתם מתפללים?

אתם רואים את תוקף ההשתדלות בבחירות, איך עושים, איך משמיצים, איך עוברים על כל התורה.

זה לא קטני המנה?

זה בלי אמונה בכלל.

בלי אמונה בכלל.

אם היית מאמין בשם, למה אתה צריך להשתמש בדברים שהם נגד השם? מה אתה רוצה שהוא יעזור לך כשאתה הולך נגד השם?

לא הבנתי, זה יעזור לך יותר? מה אתה עוקף את השם?

מותר לך לעשות מה שאתה עושה בבחירות?

אין אמונה.

אני לא מכיר הרבה אנשים שמאמינים.

לא מכיר הרבה אנשים שמאמינים.

כי אדם עושה סיבות המנוגדות לאמונה.

ולכן קשה להאמין

שאין לסיבות שום כוח.

ולכן בא חבקוק וחמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחיה.

אם לא תעבוד על היסוד הזה,

שאין עוד מלבדו,

קשה מאוד להגיע לאמונה.

וצדיק

באמונתו יחיה.

שרודר,

זו הדרשה שאתה צריך לתת.

צדיק

באמונתו יחיה. צריכים לראות שהוא חי על פי האמונה.

אם אתה מאמין

שספק דאורייתא זה לחומרה,

אז אם מודיעים לך שיש נביילס וטרייפס,

אז איך אתה לא מקיים את האמונה שלך

חכמים אמרו שספק דאורייתא לחומרה.

אז אתה לא יכול לאכול.

עד שיתברר לך בבירור גמור,

לא,

אתה פתאום מאמין לזה ולא מאמין לזה.

למה אתה לא מאמין לזה ומאמין לזה?

זה שאומר לך אסור,

זה יותר חמור מזה שאומר לך מותר.

אז למה אתה מאמין לזה ולא לזה? כי הבטן רוצה להאמין.

אבל על פי שכל,

למי צריך להאמין?

או למי צריך לחשוש יותר?

למי שמזהיר אותך.

אחד לא אומר לך כלום,

ואחד אומר לך תיזהר, אוטו!

הוא אומר עזוב, מה אני אזהר?

תראה, כולם לא אמרו לי כלום.

ואחרי רבים להטות,

אף אחד לא אמר לי כלום, זה כולם.

ואתה רק אומר לי, אז מה, אני צריך לשמוע לך?

מה, ככה מתנהגים?

אחד אומר לך תיזהר.

אז אתה אומר לו, עזוב, אף אחד לא אומר חוץ ממך.

איזה שכל.

רק כשאחד אומר, כולם נזרים.

אז מה זה מראה?

שאתה טמבל.

כי אתה אוכל נביילס וטרייפס,

ואת הדבר הפשוט הזה אתה לא מבין.

כי אתה לא מאמין.

אתה מאמין במה שאתה רוצה להאמין.

מה שנוח לך להאמין.

מה שמתאים לך להאמין.

אז חבקוק אומר,

וצדיק באמונתו יחיה.

בלי לעבוד על האמונה הזאת והיסוד הזה, שאין עוד מלבדו,

קשה מאוד להגיע לאמונה.

עכשיו בואו נשמע את לשונו הנחרצת.

של גדול

בעלי המוסר,

רבנו בחייה,

שחי לפני אלף שנה,

בספרו חובת הלבבות בשער הביטחון פרק ג',

לא יוסיף

ולא יגרע

על מה שגזר הבורא יתברך

בכמותו

ואיכותו

וזמנו ומקומו.

אתה לא יכול והוא לא יכול ואף אחד לא יכול

לא להוסיף

ולא לגרוע,

לא בכמות,

לא באיכות,

לא בזמן,

לא במקום.

אין מרבה

על מה שגזר במיעוטו.

אתה לא יכול להרבות למישהו אם השם גזר שיהיה לו מעט.

נגיד, אתה רוצה להוסיף לבן אדם עוד מאה שקלים.

אם השם גזר שלו, הוא יאבד אותם.

אתה לא תוכל להרבות.

אם גזור שלא יהיה, לא יהיה.

אם גזרו

על אבן עזרא להיות עני מתחילת הווייתו,

הוא יכול להיות עני והוא רוצה לנחם את עצמו.

הוא אומר שעיוור יותר גרוע מעני.

ואז הוא מחליט ללכת כברת דרך ולעצום עיניים ולהרגיש כמו עני.

והוא עובר בדיוק מעל מטמון,

שאם היה לא עושה את הניסיון הזה, היה מוצא את המטמון.

אבל מה נגזר עליו?

נגזר עליו שהוא יהיה עני.

אז אי אפשר להרבות את מה שגזר הבורא, שיהיה לו מעט.

ולא מהאחר,

ולא מהאחר על מה שגזר להקדימו.

אתה לא יכול לאחר דבר אם השם אמר להקדים.

ואתה לא יכול להקדים

את מה שהשם גזר לאחר.

ומה שיהיה מן הדברים

הוא אשר נגזר בתחילת הידיעה.

הכל ידוע וצפוי.

וגלוי לפני השם יתברך, מה שגזור זה מה שיהיה,

ומה שיהיה בסוף מן הדברים זה מה שנגזר בתחילת הידיעה.

אלא שלכל הגזרות הקודמות

בידיעת הבורא,

סיבות

ולסיבות סיבות.

אבל,

הכל גזור כבר מראש.

עם חשבון.

שהשם מחשבן את הכל, מה אתה תבחר, מה תרצה, מה יהיה, מה החשבון של ההוא כלפיך ואתה כלפיו וכך.

את כל זה הוא כבר ראה מההתחלה צופה הדורות מראש.

והכל גזור, אבל לא גזור בלי שאתה בחרת.

והוא יודע את הבחירות מראש, מה תבחר, ולפי זה נגזר הכל. ואין יותר מה לשנות ימינה ושמאלה וכולי וכולי.

הוא אומר דוגמה,

כמו שנראה, את הגרגיר האחד מן החיטה.

אתה שם גרגיר אחת חיטה,

הוא מצמיח 300 שיבולים.

והיה גרגיר אחת סיבה לעשרת אלפים גרגירים.

היעלם כי כוח גרגיר

חלוש מעשות כמות זו?

גרגיר,

טוס, מביא עשרת אלפים.

מה זה?

מה, זה לא ברור שהוא חלוש מכמות כזאת לעשות?

בוודאי שאין מכוח הגרגיר לעשות כל זה,

אלא על ידי זה שהקדוש ברוך הוא עושה כל זאת,

ורק רצונו יתברך שאתה תזרע גרגיר באדמה.

והאדם חי לפי מראה עיניו.

וכיוון שהוא רואה שהוא צריך לסיבות,

מה, אם אני לא הייתי שם את הגרגיר באדמה אז איך היה את העשרת אלפים?

אני, זה אני זרעתי, אני, אני חרשתי ואני זרעתי.

הוא לא מסוגל להבין

שאין בכוח הסיבות מאומה

וטועה וסובר,

כי הסיבות,

זה שהוא שם את הגרגיר הם הפועלים ועושים הכול.

ובחובת הלבבות עוד ממשיך.

אך אם נתבונן ונעמיק בזאת נדע להבין כי אין הסיבות אלא רק דרך לקיים את רצון הבורא.

כי השם רוצה שנעבוד

על פי הסיבות.

אנחנו פועלים על פי הטבע אבל בעצם הכול נס.

הטבע עצמו הוא נס.

הטבע עצמו הוא נס.

אתה לוקח

טיפה

זרע וביצית

ומתרקם לו אדם.

מה זה?

שים טיפה קולה,

תמתין תשעה חודשים במעבדה, נראה שייצא בקבוקים.

מה יותר מסובך, בקבוק קולה או בן אדם?

בן אדם, לא?

אז איך זה?

אם המדענים יצליחו לעשות טיפה קולה, בית ארושת לקולה,

קוקה קולה,

מה זה? זה יהיו

החכמים הכי מחוכמים.

ולוקחים פה,

ונהיה ורידים, ונימים, ועצמות, וגולגולת, ועיניים,

ואוזניים, ועורקים, ומה זה?

מה זה?

מה זה? ומשאבות, ופה, ושם,

הופה, ומנופים, ואצבעות, וטח, וטיח, מה זה?

בפה, ולשון, ומדבר,

ופעם הלשון הולכת ממקום למקום,

ואתה לא נושך אותה.

היא הולכת פעם לפה, פעם לפה, פעם למקום, אתה לא שם לב אפילו מה אתה רוצה לדבר. כשאתה רוצה לדבר זה מדבר, כשאתה רוצה ללכת זה הולך.

מה הולך פה? הלו, מי עשה את זה? והכול מיליונית.

מיליונית.

טוס,

נהיה בן אדם.

אז הוא אומר, אני, אני הולדתי אותו.

אני אבא שלך, אתה שומע?

איי איי איי.

כתוב ויקח מאבני המקום וישם מרעשותיו.

יעקב אבינו לוקח אבנים מאבני המקום. דרך אגב,

אברבנאל אומר שזה מהמזבח שנעקד עליו יצחק.

כי זה היה בהר המוריה.

איפה שבית המקדש.

ויקח מאבני המקום וישם מרעשותיו.

ורש״י אומר עשן כמין מרזב מסביב לראשו מפני שירא מפני חיות רעות.

אז הוא עשה כזה עיגול של אבנים והכניס את הראש בפנינו.

למה? הוא חושש מחיות רעות.

ישר קופצת השאלה, ומה,

אריה יבוא לא יכול לאכול אותו מהרגליים?

לא יכול למשוך אותו?

מה מועיל שעשית מרזב מעל הראש?

אז הסבא מכלם, זכר צדיק וברכה, אומר,

איך מספר אבנים מסביב לראש זה הצלה מחיות רעות?

מה, חיות לא יכולות להזיק לו מכיוון הרגליים?

אלא מבואר שהכל נס.

ואין הטבע פועל כלום,

כמו שהאבנים האלה לא פועלות כלום.

והכל נעשה על ידי הקדוש ברוך הוא, רק גזירתו יתברך שנעשה סיבות,

כפי יכולתנו.

סיבות.

עושים בכל הדרום מיגוניות, מיגוניות.

שאם יש צעקה אתה נכנס למיגונית שהיא מדופנת ככה בבטון,

וזה אמור,

אבל אם תהיה פגיעה ישירה,

אז זה יהיה מיתוניות.

ימותו בפנים.

אבל מה?

סיבות.

השם אמר צריך לעשות סיבות,

אז עושים סיבות, אבל לא זה מה ששומר,

לא זה מה שמציל ולא כלום.

הנה החיילים שראינו, 50 חיילים,

היו באוטובוס,

שרו מאמינים, מאמינים, מאמינים, ניסים ועל הנפלאות,

שרו על ניסים ונפלאות, ירדו, דקה אחרי זה פיצצו את האוטובוס.

נו,

איזה הגנה הייתה להם?

השם הקדים, אי אפשר לאחר את מה ואי אפשר להקדים את מה. אמרנו כבר, הכל בגזירת הבורא.

ועוד הם שרים ולא יודעים מה שרים, נבואה ניתנה בפיהם.

ולכן, כיוון שביד יעקב אבינו עליו השלום הייתה יכולת לעשות סיבה לשים את האבנים סביב לראש, אז הוא עשה כך.

והוא ידע שאין בכוח סיבות לעזור.

עכשיו, אם נזכר, גם כלפי רבקה,

היא עשתה סיבות, שילבש חלקת העיזים

שעל ידי יעקב,

אותו דבר.

לא שזה באמת יגרום שיעקב לא יוכל לזהות,

אלא,

אלא,

צריך לעשות סיבות.

ומה שגזור יהיה.

אז יבדוק כל אחד ואחד במצב שלו,

ויראה,

ויראה

שבעת שהסיבות מזומנים בידו,

הוא בטוח ומאושר.

בטוח ומאושר.

יש לו סיבות, בידו, הוא יכול להזיז עניינים,

מאושר.

אבל אם רחקו ממנו סיבות,

נעשה שבור ומדוכדך.

זה מראה שהוא רחוק מאמונה.

נגיד, בן אדם,

בן אדם

צריך רכב לנסוע לטבריה.

אז כשיש לו את הרכב, הוא שמח, מאושר, וזה, ופה ושם, שסע לטבריה.

אבל פתאום

יש בעיה עם הגיר.

לפני איך הוא נראה?

ואחרי איך הוא נראה?

אם אתה בטוח שאתה צריך להגיע לטבריה וזו גזירת הבורש שתגיע או לא תגיע,

אתה צריך שלא ישתנה מצבך בכלל.

צלצלו אליי מטבריה.

ואמרו שנמצאים בבית חולים,

ואין לנו אפשרות לאכול

בבית חולים את כל האוכל שאוכלים בקהילות פז,

רק אוכל כשר 100% עם בדיקות,

כמו שצריך והכול.

מה אנחנו עושים? אולי במצב כזה שאנחנו נמצאים בבית חולים,

אולי יהיה מותר שאנחנו נאכל מה שיש במינימום, כאילו, מה שהכי הכי הכי פחות בעייתי.

אמרתי לו,

או שתשלחו מישהו לקחת מפה,

או שתבדקו מה שזה.

בינתיים שלחתי סמס

לאחת מבנות הקהילה,

על המקום היא אמרה, מיד אנחנו נשלח להם.

לא עבר שעה, יצא רכב אליהם, מפוצץ באוכל,

למספר ימים.

מה הם הבינו?

שאי אפשר, אין מה לאכול. איך אפשר לאכול?

בבית חולים זה לא קפז.

מה עושים?

אין דבר כזה.

אם השם גזר,

גזר.

הם לא ידעו שהוא גזר.

אם השם גזר, והיה להם הכול.

אז גם כשנראה לך שאין שום סיבה שיהיה לך,

מסובב הסיבות כבר חשב עליך בכל מצב.

אם אתה דבוק בשם,

הוא יעזור לך.

אם אתה לא דבוק, הוא לא יעזור.

היו יכולים להתעלם, לא לשאול שאלה.

ולהגיד לבד.

זה פיקוח נפש? אין לנו ברירה? מה אנחנו יכולים לעשות? מאיפה נביא?

לא אוכלים?

אבל אם אתה רוצה לא לעזוב את השם, גם הוא לא יעזוב אותך.

גם הוא לא יעזוב אותך.

אז אנחנו רואים שכשאדם יש לו את הסיבות לידו, הוא בטוח ומאושר. וכשהן נעדרות ממנו, אז הוא מדוכדך.

זה מראה שהוא לא מהמאמינים.

והוא בכלל לא יודע כמה קשה להיות מאמין.

פשוט

בלי עבודה והגיעה,

באמונה וביטחון, לא יגיע לכלום.

ומובא בחכמים, זיכרונם לברכה,

בשעה שהלך יעקב לחרן,

אמר, וואו,

אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותיי ולא התפללתי?

נתן דעתו לחזור וקפצה לו הדרך.

מקשים חכמים, זיכרונם לברכה.

למה כשעבר בתחילה במקום הזה לא עיכבו אותו מן השמיים?

למה לא עוררו אותו להגיד לו, פה התפללו אבותיך, תעמוד ותתפלל?

אם הוא לא נותן דעתו מעצמו להתפלל במקום שהתפללו בו אבותיו, מן השמיים יעכבו אותו?

מה פתאום?

אתה צריך ליזום.

אתה צריך להתייגח.

אתה צריך לפעול. אתה צריך לחשוב.

אתה צריך לרצות.

כמו שהם עשו, שאלו שאלה.

אה, נתן דעתו לשאול שאלה, נמצא פתרון.

אבל אם אתה לא נותן דעתך, מאיפה יימצא פתרון?

לא מעוררים מן השמיים.

אתה צריך להתעורר לבד.

והדברים נוראים, כי בלי שימת לב,

מצד יעקב אבינו,

ושהוא רצה לחזור,

לא היו מעכבים אותו, והיה מפסיד את כל הברכות וההבטחות שהיו בסולם.

כל ההבטחות שקיבל בהר המוריה, הם מפסיד.

וכך צריך להיות היסוד בעבודת האדם.

ללא התבוננות ומשימת לב לא מגיעים למאומה.

ובפרט בעניין האמונה,

ללא מחשבה והתבוננות,

הוא חי ההפך מזה.

ולכן,

חובה בהכרח לעבוד

על היסודות האלה שדיברנו.

ועכשיו, לסיום,

אני מספר לכם מעשה מופת,

שזה יתקשר למה שלמדנו עכשיו

מבהיל ומדהים.

יש מצווה לקדש בכורות פטר רחם זכרים.

קדש לי כל בכור פטר, כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה.

פטר רחם זה כל מי שפותח את הרחם הראשון לאישה או לבהמה,

זה נקרא פטר רחם.

והוא קדוש,

קדש לי,

בגלל שהקדוש ברוך הוא הבדיל את הבכורות של ישראל מבכורות מצרים,

שאת בכורות מצרים הרג ואותם השאיר בחיים,

נתקדשו.

רבני המכון לחקלאות,

על פי התורה,

עשו מאמץ עצום לעבור בקיבוצים השונים שמגדלים בהמות

במטרה לשכנע את החקלאים

לסדר את ענייני הכשרות השונים על הצד הטוב ביותר.

אחת המשימות החשובות ביותר הייתה לדאוג לכך

שלא יהיו בעיות בנושא קדושת הבכורות בבהמות.

והם עברו בין כל החקלאים שמגדלים בהמות,

שכנעו אותם להצטרף להסדר שבו הגוי קונה חלק מסוים מהבהמות

המבכירות.

זאת אומרת, בהמות שטרם המליטו,

שהן עוד יבכירו, דהיינו יביאו בכור.

ובכך הגוי יהיה שותף בבעלות על הבהמה,

וממילא הוולד הנולד ראשון אינו קדוש בקדושת בכור,

ואז לא נכשלים בשחיטת בכור,

כי הבכור הוא קודש ולא שוחטים אותו.

אז כדי שלא יהיה בעיה,

אז

מוכרים את הבהמות המבכירות האלה שעוד לא המליטו לגוי,

ואין את המצווה בבהמת גוי,

רק בבהמת יהודי.

טוב, אז אצל אחד הקיבוצניקים משימת השכנוע הייתה קשה ביותר, הוא התנגד

למה שנתפס אצלו, פולחן אלילי קדום.

הוא התנגד לכל המושג קדושה, טומאה,

נו, נו, אחרי שיחות ארוכות

עלה בידי הרבנים לשכנע אותו וניאות לחתום על הסכם המכירה כנדרש,

שמוכרים את הבהמות

המבכירות לגוי.

שהוא יהיה שותף.

אולם למרבה ההפתעה,

אחת מהפרות המבכירות של אותו חקלאי

המליטה קודם לתאריך של החלת המכירה.

אז נולד בכור.

וממילא העגל קדוש בקדושת בכור.

אז כעבור מספר ימים קיבל האיש הודעה שעגל מספר 572931 מת.

ובמחשבה מהירה הוא שם לב, מדובר בעגל הבכור.

בשביל שלא יהיה מכשלה הבכור מת.

אחד הרבנים ששמע על כך הזדרז והודיע לבעלים החקלאי הזה, הקיבוצניק,

כי היות וחלה על העגל קדושת בכור,

אז הוא חייב בקבורה.

ואין להשליך אותו סתם.

אסור להשליך את הבכור סתם,

אלא לקבור.

זה כבר הקיבוצניק אמר, לא, תשכח מזה.

זה אמונה תפלה במושג של קדושה.

והחליט לחסות לעגל,

מה שהוא נוהג לחסות בדרך כלל לכל העגלים שמתים.

לקח את העגל וזרק אותו לבאדי

מחבר לשטחי המרעה.

מתוך ההנחה הידועה

שהחיות בסביבה יאכלו את הפגר תוך זמן קצר.

והנה,

בימים שלאחר מכן,

שם לב שכל יום מת לו בחדר עגל אחד.

ואת העגלים המתים הוא זורק הרגלו מחבר לגדר.

כעבור שבועיים

החליט ללכת לבדוק מה קורה עם העגלים שזרק בוואדי.

יורד בזהירות למטה

ורואה

שלא נותר מעגלים דבר. כולם נטרפו עד תום.

לפתע הוא שם לב

כי בצד ישנו עגל אחד שלם.

הזאבים והתנים לא נגעו בו כלל.

הוא ניגש לעגל,

מסתכל במספר שטבוע לו באוזן,

מספר 572931. העגל הקדוש הוא זרק

לפני שבועיים תמימים,

לא נגעו בו.

הרבנים

הופתעו

לראות אותו

חבוש כיפה.

הוא סיפר להם בהתרגשות

על ההתעוררות שהוא עבר.

הוא הבין שאפילו חיות טורפות

הרגישו את אותה קדושה חופפת את הפגר הבכור

ואכלו את כל הפגרים

חוץ ממנו.

חנג'רי בסרי.