ברכת יצחק ליעקב האם היתה בטעות? | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

נציב יום

איילה בת אריאלה לכל הישועות,

נשיאתה דשמיא, לפרנסה בשפע, לחוכמה, בינה ודעת

וזיווג הגון במהרה, אמן.

ויגש,

ויישק לו,

וירח את ריח בגדיו ויברכהו.

ראשית, יש לנו להבין מהו עניין ברכה,

ואיך ברכה חלה על המתברך.

ועוד,

הלוא בכוונה תלוי הדבר.

אז איך שייך הטעיה?

אם אני מתכוון לברך את עשו,

אם מטעה אותי יעקב ובא,

ואני מתכוון לברך את עשו, איך חלה ברכה על יעקב?

הרי בוודאי צריכה לחול רק על זה שהתכוון לו המברך.

ואם תמצא לומר שחלה אפילו באופן זה,

שאם בירכת והתכוונת למישהו אחר, ובכל אופן

זה יחול,

עדיין עלינו לשאול, אז מדוע סיבבו מן השמיים שיעקב יטול את הברכות

על ידי הערמה ולא באופן ישיר?

למה לא יודיעו מן השמיים ליצחק תברך את יעקב?

ועוד,

איך יכול יצחק

לאהוב את עשו?

ויאהב יצחק את עשו,

כי ציד בפיו.

מה, הוא לא ידע בכלל מרשעתו?

את הקושייה הזו היגשו בזור הקדוש, פרשת תולדות, קלט,

ואמרו,

הלא יצחק היה נביא

ושכינה עמו תמיד.

איך לא הרגיש ברשעת עשו?

מתרץ הזוהר הקדוש

מן השמיים

העלימו ממנו את מעשה העשו

כדי שיתברך יעקב

שלא מדעתו של יצחק

באופן כזה שהוא יחשוב שהוא מברך את עשו ובעצם מברך את יעקב, שהברכה תהיה שלא מדעתו של יצחק

אלא הברכה תהיה מדעתו של הקדוש ברוך הוא

או מדעת השכינה,

וצריך עיון.

אם השכינה בירכה את יעקב אז מה הצורך בכלל ביצחק?

ועוד מה הפירוש שהשכינה מברכת?

אז אם נעיין בילקוט שמעוני,

פרשת תולדות,

כתוב שם כיוון שראה רשעים עומדים ממנו

חשב שעשו עומד לפניו.

זאת אומרת כשעמד יעקב

מול יצחק

הוא ראה

שעתידים רשעים לעמוד ממנו. ממי?

מיעקב.

אז הוא חשב שמי עומד?

עשו. מכאן לפי הילקוט

שידע מרשעת עשו.

למה?

כי היה ברור לו שצריכים לקבל את הברכה.

למה? בגלל שעתידים לעמוד ממנו רשעים.

אבל לפי דברי הזוהר

הוא לא ידע את מעשיו.

אמרנו שהזוהר אומר שמן השמיים העלימו ממנו את מעשיו עשו.

איך יסתדר עכשיו הילקוט?

שמעוני

עם הזוהר,

מצד שהוא הרגיש

שיוצאים ממנו רשעים,

כמו משיטה ויקום מצרורות,

ריח בגדיו, אל תקרא בגדיו אלא בוגדיו.

אז הוא הבין שצריך לברך.

ועוד תמוה מובא בילקוט שבירך אותו דווקא

מצד הרשעים שעומדים ממנו.

ככתוב, וירח את ריח בגדיו

ויברכהו בגלל שהוא הריח את ריח בגדיו

ויברכהו.

אומר הילקוט ריח בוגדיו

כגון יוסף משיטה

ויקום איש צרורות.

זה כבר אמרנו פעם דרשות שלמות, לא נחזור.

והם היו בוגדים

ורשעים גמורים

ובסוף מתו מתוך תשובה גדולה.

משמע שכיוון

יצחק בברכותיו

לצד החטא

ולא לצד הקדושה,

שדווקא ריח בוגדיו עורר אותו לברכו

ויברכהו.

והדברים האלה צריכים בירור למה הוא כיוון דווקא לברך לצד החטא ולא לצד הקדושה.

אז נחזור מההתחלה.

מה זה ברכה?

הברכה היא כמו גדר התפילה

שהמברך

מכיר

שהברכה וההשפעה

לא תבואנה אלא מאת השם יתברך.

כמו המתפלל.

האדם שמתפלל לשם

אז הוא יודע שכל הברכה וההשפעה באה מאת השם יתברך למטה.

מכוח התפילה

ניתן להוריד שפע מהעולם העליון מהשם למטה.

גם המתברך, המברך

שהוא מברך

זה גדר של תפילה. הוא מכיר המברך

שהברכה וההשפעה לא תבואנה אלא מאת השם יתברך.

ועל ידי הכרה זו

הוא-הוא המברך

מתדבק אל השם יתברך שהוא מקור הברכה כי הוא יודע שהוא רק כלי שרת,

הוא רק צינור

של שפע שדרכו יורד הכל. כמו ברכת כהנים.

הם לא המברכים.

ואני אברכם

אומר הקדוש ברוך הוא. אתם רק צינורות שפע. דרככם אני מעביר.

ואם השם יתברך

יקיים את ברכתו של המברך

מה יקרה?

אז המברך

יתעלה בהכרת

חסדי השם

המברך יתעלה.

הצדיק המברך יתעלה יותר שרואה שברכתו נתקיימה.

אז זה מדבק אותו יותר לשם.

באופן זה אפשר

שתועיל הברכה

שישיג את אשר חסר לו.

כי זכות גדולה היא לא שנעשה כלי להתעלות הצדיק.

זאת אומרת,

באופן כזה אפשר שתועיל הברכה

לטובת הצדיק,

שתועיל למתברך

להשלים את מה שחסר לו.

כי זו זכות גדולה לא למתברך

שהוא נעשה כלי

להתעלות הצדיק.

שמעתם?

הקדוש ברוך הוא שולח אנשים להתברך

בשביל שיתעלם ברך

שיקנה עוד מעלות, עוד דבקות בשם יתברך.

אז מצאנו שתי דרכים להשפעה טובה בעולם הזה.

אחת, שמשפיעים טובות לצדיק

שעבודתו לשם שמיים,

כדי שיהיו לו כלים להרבות עוד מצוות ומעשים טובים לשמן,

זה דרך אחת.

ויש עוד דרך שמשפיעים טובות העולם הזה,

למי שיש לו זכות של מצוות חיצוניות.

אשר על כן מקבל שכר חיצוני בעולם הזה, נותנים לו,

נותנים לו בעולם הזה טובות

של העולם הזה,

בגלל שהמצוות שלו חיצוניות,

זכות המצוות שלו חיצונית.

לכן הוא מקבל שכר חיצוני.

אך אם נמצא בו ניצוץ טוב,

אפשר שהוא ישתמש בטובות ההן שהוא קיבל בעולם הזה כדי להמשיך במעשיו הטובים

ולהוסיף בהם ועליהם,

באף שהם עדיין לא לשמה,

כי זה חיצוני,

מכל מקום אפשר שיגיע על ידם לתשובה ולדרגה פנימית של לשמה.

ולכן נותנים לו את השפע הזה לעזור לו שלא יחסר לו כדי שיוכל לעבוד

לא באופן חיצוני אלא לשמה.

אך אם אין בו ניצוץ חי

שהוא יגיע על שמה נמצא שהטובות ההן בסוף יהיו לרעתו,

כי אז משלמים לו רק את שכר מצוותיו החיצוניות בעולם הזה

ולא שכר לעולם הבא, כלום,

כי הוא קיבל כבר בעולם הזה.

נחזור ליצחק.

יצחק אבינו

עליו השלום היה מידתו מידת הדין.

לפי נקודת הראייה של מידת הדין

אין ראוי לתת סייעתא דשמיא לצדיק פנימי.

צדיק פנימי פירושו שפנימיותו הוא צדיק אמיתי,

לא עושה מעשים של חיצוניות, לא לשם נגיעות, עושה לשם שמיים.

הוא לא צריך לקבל סייעתא דשמיא לפי מידת הדין, לפי הבנתו של יצחק אבינו.

למה? כי סייעתא דשמיא זה בחינה של רחמים וצדקה

שהשם מסייע. למה שיסייע לך?

על פי דין אתה צריך לעבוד את השם.

אתה לא צריך לקבל סיוע.

אתה צריך לעבוד בתנאים שיש בך

או יש לך.

זהו.

זה על פי דין.

אם נותנים לך סיוע מן השמיים אז רחמים,

זה צדקה.

ומצד הדין

יש לצדיק לזכות בדין מתוקף בחירתו העצמית

בלי שום סיועים מבחוץ.

ומה שזוכים יותר בדין

על ידי זה שאתה מקיים את מה שצריך על פי דין בלי שום סיוע,

מתקרבים יותר לתכלית,

שהתכלית של כל הבריאה זה לא להנות נחמא דחיסופא,

לא לאכול לחם חינם,

לחם שיש בו בושה,

שעזרו לך.

אתם מכירים את האנשים שלפעמים עושים איזה משהו,

ובא מישהו ואומר, אל תעזור לי, אל תעזור לי,

אל תעזור לי. אני מצטדל, מצטדל, אל תעזור לי.

הוא רוצה על פי הדין, אני, אני מסתדר לבד, אני לא יודע, בלי עזרה.

ואם מניעת טובות העולם הזה

תקשה עליו את דרכו,

תשמע, זה קשה, אני לא מקבל סיוע מהשמיים, לא כלום, אני חי בצמצום, אין לי כלום, אני זה,

אני בודד, אני עלוב, אני לא, מתייחסים אליי, ואני לא...

אז מה בכך?

אז מה בפח?

על פי הדין, מה בכך? אדרבה,

שיהיה בגלות, שיסבול צער עינוי

ויזכה את הזכויות בדין.

זה על פי הדין.

על פי הדין.

כך היה מבטו של יצחק אבינו, עליו השלום.

כמו שאמרו חכמים זיכרונם לברכה, יצחק טבע ייסורים.

הוא רוצה כלי לעבודת הבורא, איזה ייסורים.

בחר בעבודה דווקא מתוך קושי ומתוך סבל,

כי בזה יוכל להגיע למעלות גדולות בגבורה ובהתבטלות בעבודתו,

להשם יתברך.

גם יעקב אבינו,

עליו השלום, בחר בעבודה מצד הדין.

איפה אנחנו למדים?

ככתוב, והיה אדוני לי לאלוהים.

אני רוצה שהשם שהוא מידת הרחמים יהיה לי לאלוהים, מידת הדין.

אני לא רוצה הנחות.

בלי הנחות, בלי טובות, בלי חסדים, בלי צדקות, בלי כלום. רוצה לעבוד את השם במידת אלוהים.

הוא ביקש להגיע לדרגה שיקבל הכל בדין, רק מה שמגיע על פי דין.

לפי מבט זהה

של יצחק אבינו,

מי ראוי לקבל סייעתא דשמיא?

רק מישהו חיצוני ולא פנימי.

מישהו פנימי,

עובד לשם שמיים, לא מגיע לו שום כלים.

מישהו חיצוני,

הוא עוד לא יכול להגיע לנקודה פנימית לעבוד את השם, צריך לסייע לו,

לתת לו כלים שיעזרו לו,

שיוכל להגיע,

ובסוף יגיע לתשובה שלמה.

אז זה ההכרה וההבנה של יצחק אבינו שמידתו הייתה דין וגבורה.

והנה יצחק אבינו עליו השלום,

ידע שעשיו היה חיצוני.

ממש כמו שאמר הילקוט.

וירח את ריח בגדיו,

אל תקרה בגדיו אלא בוגדיו, ויברכהו.

למה הוא בירך אותו?

בגלל שהוא הריח כביכול את הבוגדים שעתידים לצאת ממנו.

והוא מה סובר?

שרק חיצוני צריך לקבל.

אז הוא ידע

שעשיו חיצוני.

לכן הוא רצה לברך אותו, לתת לו כנים.

אבל הוא לא ידע, כמו שאומר הזוהר,

שהוא התמכר לרע כל כך,

עד שהעמיד כל ניצוץ טוב שבו,

ונעשה שר שלו, הסמ״מ, השטן, מלאך המוות,

הפך להיות התוכן הפנימי של עשיו,

שאין בו שום ניצוץ של טוב.

את זה העלימו לו מן השמיים, כמו שאומר הזוהר.

לכן כתוב שהוא לא הכירו.

מה לא הכירו? לא הכירו עד כדי כך.

ידע שהוא חיצוני, כמו שאומר הילקוט,

אבל לא ידע שבתוכנו אין סיכוי, גם אם תיתן לו ברכה,

זה ילך הכול לאבדון. למה? כי זה לא יהיו כלים שיסייעו לו, כי אין בו ניצוץ טוב.

זה מה שנזכר בזוהר שהוא לא ידע במה הוא עשה.

עכשיו מבואר למה רצה לברך את עשיו ולא את יעקב.

כי הכיר שיעקב הוא צדיק פנימי.

ולפי דעתו דווקא מפני זה לא ראוי לתת לו ברכות.

כי ברכות זה סיוע חיצוני.

זה צדקה, זה רחמים.

וראוי שיעקב יעבוד

במידת הדין.

אך כיוון שהוא חשב את עשיו ללוחם,

למתלבט,

כדי להתגבר על התכונות הרעות,

ראה צורך לברך אותו דווקא לסייע לו בדרך עבודתו.

לכן כתוב ויאהב יצחק את עשיו.

כי אהבה היא תולדת נתינה.

כשאדם אוהב

פירושו הוא נותן.

את כל כולו הוא נותן לשני.

אבל שימו לב, כתוב ויאהב יצחק את עשיו ורבקה אוהבת את יעקב.

למה פה כתוב ויאהב

ופה כתוב אוהבת?

אז מפרשים ככה

ויאהב

מראה לו אהבה.

כל הזמן מראה לו אהבה, נתינה, נתינה, נתינה.

לשון הפעיל, ויאהב.

לא אוהב בעצם.

רבקה אוהבת את יעקב. בעצם היא אוהבת אותו.

לא עושה פעולות של ויאהב להאהיב ולהראות לו ולתת לו ושאני אוהבת.

אוהבת ממש.

אבל אצל יצחק זה ויאהב,

כאילו נותן לו, נותן לו, נותן לו, בשביל שיוכל להתגבר על המלחמות הפנימיות שיש לו.

ותמיד היה נותן סיוע לעשיו, היה מקרב אותו ומחבב אותו מאוד.

ולא עוד,

אלא שלפי דעתו היה רואה בעשיו

את אותו אופן של עבודה שמילא תוכן חייו שלו, של יצחק.

עבודה של להתגבר תמיד על קשיים פנימיים.

בעל קן היה אוהב אותו ביותר.

הוא היה רואה אותו,

את המלחמות שהיו לעשיו.

מכיר ברשעו,

בחיצוניותו.

לא עד כדי כך שאין בו ניצות, זה הסתירו ממנו.

כי אם כן אין טעם לברך אותו.

כי הוא השתמש בברכות רק לרעה.

אבל הוא ראה אותו נלחם ומתגבר, ונלחם ומתגבר, ופתאום יציאות כאלה,

איך מעסרים את התבן, את המלח, את הזה.

אז הוא רצה לתמוך אותו בברכה.

ועל זה נאמר,

כל זנא רחמנא זנא.

כל מין אוהב את המין שלו.

לכן יצחק, שהיה תמיד עובד על התגברות,

על כל הניסיונות,

וראה שגם הוא,

יש לו מלחמות פנימיות והוא רוצה להתגבר,

אז הוא תמך אותו.

כי כל מין אוהב את מינו.

כבר כתבנו

שהברכה מועילה מצד שהמתברך

נעשה כלי לעלייתו הרוחנית של המברך,

הבאה מתוך ברכתו.

המתברך, פלוני שמתברך,

הוא כלי

להעלות את הצדיק המברך אותו על ידי הברכה.

יוצא שהברכה

היא עבודה פנימית.

הברכה היא עבודה פנימית.

וברכת יצחק,

אבינו עליו השלום,

מתקיימת הרי לכל דורות עולם.

שפע שיורד, לא חוזר.

לא הייתה אפשרית,

אלא בעבודה גדולה מאוד,

וברור שהניסיון הוא גדול, כרוך בה.

מה היה הניסיון של יצחק בזה? תשמעו עכשיו דבר מדהים מדהים.

ביאור העניין הוא כך.

לפי מידתו,

היה מבין שעשיו הוא ראוי לברכה.

כשבא יעקב לפניו,

הוא הסתפק.

יעקב אבינו הסתפק.

אמר הקול,

קול יעקב.

והספק נולד.

כי הרגיש בקול של יעקב

דרגה ברורה של פנימיות.

לא בגלל שהוא זיהה את הצלילים,

הוא הרגיש בקול של יעקב דרגה ברורה של פנימיות שלא הכיר עד עכשיו בעשיו.

איך מדבר יעקב?

איך מדבר עשיו?

הוא מכיר בקול

שזה משהו אחר לגמרי.

אבל

הוא אמר לו, גשן נא ואמושך בני, אני רוצה לגעת, לראות,

כי הקול קול יעקב.

אבל הוא רואה שהידיים מידי עשיו.

הוא רואה שהידיים מידי עשיו.

אז החוש הכי מבורר שיש לאדם, כמו שאומר אברבנאל, זה חוש המישוש.

אתה חש, מרגיש.

בצלינים אפשר להתבלבל, אפשר פחות או יותר לטעות גם.

גם לא ברור לנו אם הקול של יעקב היה דק

ושל עשיו היה עזה.

לא ברור לנו.

אבל לפי מה שכתוב פה,

מהקול הוא שמע פה פנימיות

ולא חיצוניות שהוא רגיל לשמוע אצל עשיו.

אז הוא אמר לו, אני רוצה למשש אותך, לראות.

ואז נשתכח אצלו הספק.

כי פה הוא מרגיש ממש, מה, פה ברור, הנה, ידיים שעירות,

כמו עשיו.

וזה המבואר בילקוט

ולא הכירו.

מה פירוש? בשעה שהיו רשעים עומדים ממנו,

לא הכירו.

זאת אומרת, הוא לא הכיר שזה יעקב.

למה הוא לא הכיר אותו?

יעקב צדיק.

למה הוא לא הכיר אותו?

בגלל שהוא ראה שעתידים לצאת ממנו רשעים, אז הוא לא הכירו.

איך יצאו מיעקב רשעים?

אז הוא היה בטוח שמי זה, מי עומד לפניו? עשיו. זאת אומרת, עוד יותר

מעצם זה שהוא רואה שעתידים לצאת ממנו רשעים,

אז זה גם דחק אותו להבין שעשיו עומד לפניו.

ועל זה כתוב ויברכהו.

משום כך החליט לברך אותו.

כי אמרנו שהוא רוצה לברך את המידה החיצונית.

את מי את הרשעים?

הוא מכוון את הברכה כנגד החטא ולא כנגד הקדושה.

וכן פירוש דברי האלקוט, פירוש דברי האלקוט,

ריח בגדיו, ריח בוגדיו.

משום כך חוזר הכתוב פעם שנייה, ויברכהו, עוד פעם,

שלכן חיזק את ההחלטה לברך.

זאת אומרת, זה לפי שיטתו הפשוטה והברורה,

שראוי לברך את מי שחיצוני, מי שעתידים לצאת ממנו רשעים,

בשביל לתמוך אותם,

לתת להם כלים וסיוע שיוכלו עם הכלים האלה לחזור בתשובה שלמה.

זהו.

זו הייתה הסיבה שהוא רוצה לברך את עשיו.

ועכשיו,

נשתכח לו הספק שהוא מישש אותו,

והבין שכן, ועוד ראה ברוח קודשו שעתידים לצאת ממנו.

ריח בגדיו, ריח בוגדיו.

עכשיו, עלינו לדעת שיצחק אבינו נעתק כל כך מן הגשמיות,

שהוא היה כולו קודש. מה זה אומר?

כתוב בזוהר, ודאי שכינתה אהבה די רעימי תדיר.

ברור שאצל יצחק הייתה שכינה דרא עימו באופן קבוע ותדיר.

שכינה לא עזבה אותו.

האבות הן המרכבה.

לא עזבה אותו השכינה.

והוא לא היה מבחין עוד בין גוף זה לגוף אחר.

איך הוא מבחין?

לא היה אצלו הפרש בין הבן שלי לבין

מישהו אחר.

אלא הבחין רק במדרגות רוחניות.

זה צדיק, זה רשע. לא משנה, זה בן שלי, לא בן שלי. מה זה משנה?

הוא רק מרגיש מהמדרגות שעומדות לפניו. צדיק, רשע, בינוני, ככה, ככה.

ועל כן,

כיוון שראה במבט הפנימי שלו,

בחינות החיצוניות,

ריח בגדיו בוגדיו,

בגלל שהוא הרגיש בזה,

אז היה בדעתו לברך,

כי זה מה שהייתה כוונתו, לברך את הבחינה החיצונית כדי לתמוך אותה.

רק בחינות אלה הן ראויות לברכה לפי שיטתו של יצחק אבינו. אמרנו שמישהו צדיק פנימי, הוא אומר שלא צריך,

לא צריך לברך אותו, לא צריך סיוע.

ועל זה כתוב, ויברכהו שעלה בדעתו לברך את הבחינות האלה.

אבל מה קרה פתאום?

פתאום ראה רמז מן השמיים,

שייתן את הברכה לצד הקדושה והפנימיות.

איך,

איך פתאום הוא הרגיש?

ושישנה את דעתו,

ושיודה שצריך לסיעתא דשמיא גם צדיק פנימי.

איפה זה?

ושגם הצדיק הפנימי יזכה לרחמים בעבודתו.

מאיפה לומדים?

מאיפה לומדים?

מאיפה לומדים?

מאה שקלים?

מאיפה לומדים?

200 שקלים, מאיפה לומדים?

300 שקלים, מאיפה לומדים?

לא יודעים זכה.

כתוב

ויאמר

ראה

ריח בני

כריח שדה

אשר ברכו

אדוני.

איפה זה כתוב? אז מה כתוב פה?

אמרו ריבותינו זיכרונם לברכה שנכנס עמו ריח גן עדן.

עם מי?

עם יעקב אבינו.

כמו שכתוב בזוהר שנכנסה עמו השכינה

לרמז לו,

ליצחק,

שיכוון בברכה לצד של הדרגה הפנימית ההיא.

במילה אחת

מורה לנו על הניסיון הזה שהוא הרגיש בו.

כמו שפרש האי בן עזרא,

כתוב ויאמר ראה. למי? למי הוא אמר?

ויאמר ראה ריח בני

כריח שדה.

מי אמר למי?

אומר האי בן עזרא שיצחק אמר לליבו!

ויאמר ריח בני כריח שדה.

אז התברר לו את מה שרומזים לו מן השמיים.

עכשיו אני אקריא לכם, חכמים אמרו בבראשית רבה, סמכים.

אין לך דבר שריחו קשה מן השטף של עזים.

איף.

אם אתה מריח שטף של עזים, בא!

אלא בשעה שנכנס יעקב אבינו אצל אביו,

נכנסה עימו גן עדן.

כמו שכתוב ראה,

ריח בני כריח שדה.

ובשעה שנכנס עשיו אצל אביו,

נכנסה עימו גהינום!

זה שכתוב בזדון

ויבוא קלון.

אז מצד אחד רואים כמה היה מפותח חוש הריח של יצחק.

כי שום אדם לא הרגיש את ההבדל

בין ריחו של יעקב לריחו של עשיו.

ואילו יצחק הבחין בין גן עדן לבין גיהינום.

רואים שהחושים של אדם בטבע מופלאים מאוד,

והכוחות מגיעים מסוף העולם עד סופו.

אלא האדם בעצמו מטשטשם.

אבל יצחק אבינו התרומם למדרגה

שחזר לדמותו הטבעית,

וחושיו נפקחו במידה כזאת שהבחינו במהות של עשיו

ריח גיהינום שנלווה עמו. וביעקב

חדרו מבעד לשטף עזים ריח גן עדן.

וזה נפלא.

נפלא הדבר.

הכל נתון ברשותו של אדם.

שני אחים, יעקב ועשיו,

המוצא שלהם אותו אבא, אותה אמא,

גדלו בבית אחד.

בדרך אחידה, אותו חינוך,

אחד הפכה מהותו גן עדן ואחד הפכה מהותו גיהינום.

יעקב התרומם

למדרגה שבכל מקום שהלך נלווה אליו גן עדן.

אפילו עורות גדיי העיזים שלבש על ידיו ועל צווארו,

שהריח שלהם רע,

התבשמו ממנו ונדף מהם ריח גן עדן.

יעקב לא השתמש בטיסטיסטיס.

יעקב לא יצר את ריח הגן עדן שנדף ממנו.

תקשיבו עכשיו דבר מדהים.

אלא הריח הזה הוא טבעי בכל אדם

מתחילת בריאתו.

תינוקות איזה ריח יש להם.

תינוקות.

לא עם הג'ונסון, בלי ג'ונסון.

וזה בא כתורשה מהאדם הראשון שהושיב אותו הקדוש ברוך הוא בגן עדן.

אז חכמים מדייקים ואומרים, היה צריך לומר ריח בגדי בני,

כי הריח הוא בא מהבגדים.

שטף של עיזים. מאיפה בא?

מהריח של הבגדים.

לא נאמר כך. ראה ריח ביני.

הריח הוא מהבן.

ריח גן עדן זה ריחם של צדיקים ומעין עולם הבא.

אלא שאדם על ידי החטאים מגרש את עצמו מגן עדן,

ואז נעקר רוחו.

ויעקב שהיה ישתם ושלם במעשיו,

חזר על דמות יצירתו הראשונה,

ולכן נדף ממנו ריח גן עדן.

ועשיו

בדיוק הפוך.

לכן יעקב, כל מקום שהולך, ריח גן עדן מלווה אותו,

ועשיו הפוך.

טוב, יצאנו רק קטע בשביל לברר את הנקודה.

אז הוא הבין, יצחק, שרומזים לו,

רומזים לו מן השמיים לברך את הנקודה הפנימית,

שזה נגד מהותו,

נגד הבנתו ונגד הכרתו.

בדבר זה היה ניסיון גדול עבורו,

כי הרמז

היה קלוש ודק.

קלוש ודק.

כי הוא מריח ריח גן עדן.

זה לא יכול להיות מעשיו.

עשיו מלווה אותו תמיד ריח גיהינום.

וזה שעומד לפניו,

מצד אחד הוא רואה

שיש לו בוגדים,

ולכן הוא רוצה לברך אותו, לתת לו סיוע חיצוני.

מצד שני הוא מרגיש שמן השמיים רומזים לו שהוא פנימי.

למה? כי מריחים ריח גן עדן.

זה רמז דק, הוא היה יכול לדחות אותו בקל.

והיה יכול לתרץ ולדחות.

אבל מצד שני עמדה דעתו,

שעליה ביסס את כל חייו,

שהיא מידת הגבורה שהוא זכה לה בשלמות,

והיא נובעת מהקדושה העליונה,

אז היה לו ניסיון גדול ליצחק אבינו שהוא צריך להתגבר גם על מידת הגבורה שלו

ולברך את צד הקדושה דווקא, את הפנימי.

וזה נגד מה שהוא סובר, כי לכן הוא רצה לברך את עשיו דווקא ולא את יעקב.

כי יעקב, מה צריך ברכה?

הוא חייב לעבוד את השם מצד הדין,

כמו שיעקב באמת רצה.

והיה אדוני לי, לאלוהים.

אבל למרות שהוא הכיר

בהכרה גמורה שצריך לברך את מי שחיצוני,

למרות זאת,

מפני שהבחין שזה רצון השם,

אז הוא עמד בניסיון

וברך

וזה נקרא בחינת גבורה דה גבורה.

הוא התגבר על מידת הגבורה שבו בגבורה נוראה.

עכשיו התבהרו לנו דברי הזוהר הקדוש.

למה לא גילתה השכינה ליצחק

שעשיו הוא רשע גמור?

מה נפטר? כל הפרשה וכל התסבוכת וכל זה, מה? כל היום נפטר.

וכתבו שם, בהכרה הצטריך,

היה צריך לא לגלות לו,

כדי שיתברך יעקב

בלא דעתה, מבלי ידיעתו

ומבלי רצונו

של יצחק,

נגד שיטתו.

בא דעתא דשכינתא לפי דעת השכינה

זה הרמז שרמזה לו השכינה.

אמרנו שהברכות בסוף הן מלמעלה.

אבל הרמז היה על ידי השכינה שהוא הריח את הריח שהשכינה נכנסה עם יעקב.

אז היא רמזה לו ריח גן עדן.

יש פה מישהו פנימי

צריך לברך את הפנימי.

וזה מבואר לעיל גם לפי דברי הילקוט.

בתחילה הוא ראה קצת חיצוניות ביעקב מפאת הדורות העתידים לבוא אל לבוגדיו.

וביקש לברך את הבחינה הזאת.

לכן כתוב ביברכהו ולא מפרטים לנו את הברכה.

עד שנרמז לו מן השמיים לברך את צד הטוב,

זה שכתוב ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו אדוניי.

זה השם רוצה לברך.

אשר ברכו אדוניי.

ברכו אדוניי, מה זה?

סיעתא דשמיא, רחמים.

לא אלוהים מידת הדין.

ברכו אדוניי.

הוא פירש רש״י, גן עדן,

שזה דרגה פנימית.

ולבסוף הסכים לברך גם דרגת הפנימית, ועמד יצחק בניסיון.

עמד יצחק בניסיון.

האמת היא

שיעקב אבינו כלל שתי הבחינות

שנתגלו בזרעו.

הבחינה הפנימית הטהורה,

וגם הבחינה החיצונית של העבודה.

שיתלבט הניצוץ הטוב,

שיתבלט, סליחה, הניצוץ הטוב אל ניצחונו,

מתוך עוצם הרע וההסתר.

זאת אומרת, צריך שיהיה בו גם את המלחמה הזאת להילחם כל הזמן

עם הרע וההסתר.

ומהכוונה הראשונה של יצחק,

חלה גם ברכה זו עליהם.

אז זאת אומרת, כיוון שהוא רצה בהתחלה לברך לחסו

בגלל החיצוניות שבו,

כי זו המטרה שלו לתת כלים לסייע לפושעים,

אז לכן נאמר עלינו שאפילו רקנין שביך מלאים מצוות כרימון,

כל זה מכוח ברכתו של יצחק שרצה לברך לחסו

בגלל החיצוניות

לברך את הרקנין

שהם לא עושים לשם שמיים,

שיהיו מלאים מצוות כרימון.

וכמו העניין של יוסף משיטה וחבריו שחזרו בתשובה עמוקה אחרי שנטמעו בתהום של הטומאה,

כל זה מועיל מברכתו של יצחק שרצה לברך את עשו, את הבחינה של עשו,

שהיא בחינת חיצוניות.

אבל העיקר בסוף

נתקיימה ברכה על דעת השכינה,

לברך את הפנימיות,

שגם צדיק גדול יזכה לסיעתא דשמיא תדירית בעבודתו.

מארס סייעת.

שיהיה בחינה שהקדוש ברוך הוא מסייע לו.

גברא דמרס סייעה.

גם הוא צריך סיוע מן השמיים.

ועל זה נאמר,

ראה שאין העולם מתקיים במידת, ראה שאין

העולם מתקיים במידת הדין,

עמד ושיתף בה מידת הרחמים.

אז כולם צריכים סיוע מן השמיים.

גם מי שעושה לשם שמיים,

ככל שירבו לו כלים,

יעשה יותר לשם שמיים.

וגם מי שלא עושה לשם שמיים, נותנים לו כלים שיהיה לו קל לעבוד את הבורא בסוף לשם שמיים.

רק מי שאין בו ניצוץ טוב כלל כמו עשיו,

אז זה הופך להיות שגם הסיוע שהוא קיבל והכלים והעושר והכבוד והשררה וכל מה שהוא קיבל,

זה שכרו בעולם הזה והוא רקן לעולם הבד.

בדברים מדהימים,

בהבנת הדברים.

למה רצה? האם הכיר בו? לא הכיר בו? למה הסתירו? למה שכינה מברכת? איך זה עובד?

מה קרה פה?

למדנו דברים עצומים.

מי אמר את המאמר הזה?

הרב דסלר,

המכתב מאליהו.

הרב שך

אמר עליו

שהוא גאון השכל.

השכל שלו היה משהו

לעילא ולעילאו.

הרב טסלר, זכותו תגן עלינו.

אמן.

רבי חנן יאומר,

ראשון וראשון וראשון וראשון וראשון וראשון וכל ישראל לפי כוח.

ירבו לעולם תרום שמאל שנעמור ונועם סמן סגבר ולתרום יעדינו.