לחבב את הצרות

- - - לא מוגה! - - - 

תנור רבנן,

מי כתב מגילת תענית?

תקשיב ששומעים אותי שם,

באוזניות.

מי כתב מגילת תענית?

אמרו חנניה בן חזקיה וסיעתו,

שהיו מחבבין את הצרות.

אמר רבן שמעון בן גמליאל,

אף אנו מחבבים את הצרות.

אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקים?

פרש רש״י מחבבין את הצרות שנגענים מהן,

והנס חבים עליהן הזכירות

לשבחו של הקדוש ברוך הוא.

וקוטביני מהנס,

לעשותן יום טוב.

נראה בשבת יום ימי,

עמוד ב'.

מדברי רש״י נשמע לכאורה כי חנניה וסיעתו מחבבין היו את הגאולה ואת הניסים שנעשו להם על ידי הקדוש ברוך הוא.

אולם הלשון מחבבין את הצרות

מורה בפשטות כי את הצרות עצמן היו מחבבים,

ולא את הגאולה והנס.

אז הם עברו בפירוש.

מי כתב גילת תעליב?

חנניה ונחיסקיה נשיאתו שהם מחבבים את הצרות. מה מפרש רש״י?

מחבבים את הצרות שנגענים מהן.

והנס חבים עליהן הזכירה המשפחה של הקדוש ברוך הוא, ואני מאנס לעשות על יום טוב.

אבל הפשטות מחבבים את הצרות,

את הצרות עצמם היו מחבבים, ולא את הגאולה ואת הנס.

והוא מעניין הוא.

כי ודאי, כפי שמורה אל לשון חכמים, זכרונו לברכה,

היו חנניה וסיעתו מחבבין את הצרות.

אלא שהנס והגאולה מאפשרים בידם לפרש את מטרת הייסורים,

ולגלות את תעלומת הצרה לשם מה באה

ומה ניתן ללמוד ממנה.

זאת אומרת, הם חיבבו את הצרות.

אבל הנס והגאולה מהצרה אפשרו להם לפרש את מטרת הייסורים,

לגלות את תעלומת הצרה לשם מה באה ומה ניתן ללמוד ממנה.

הדבר הזה עצמו, הלקח מן הצרות,

הוא היה סיבה אשר בעבורה חיבבו את הצרות.

משום שהייסורים עצמם

מהווים גורם להתקרבות אל השם.

לכל צרי יש לקח.

והדבר הזה, הלקח מן הצרות, הוא סיבה שבעבורה חיבבו את הצרות. משום שהייסורים האלה בעצמם מהווים גורם להתקרבות אל השם.

ומהם, מן הייסורים לומדים

לעמוד על דעת המקום, עד כמה הוא מחבב אותם.

כמו שאמר שלמה בחוכמתו, כי את אשר יאהב השם יוכיע.

כי את אשר יאהב השם יוכיע.

הוא כאב את בן, ירצה.

אבא רוצה את הבן?

בוודאי, לכן הוא מוכיח אותו, כי אכפת לו ממנו.

וכפי שאינך בשערי תשובה שער ב',

הבאר את התועלת הגדולה הבאה לאדם על ידי הייסורים.

כתב שם שראוי לו לאדם לשמוח בייסוריו,

לפי שהם הועילו אותו תועלות נשגבות.

כי בגרמתיו הוא מתרצה למקום.

ועל כן יש לו להודות לשם יתברך עליהם,

כמו על שאר ההצלחות.

בהצלחות לא בטוח שאדם יודע אם השם רוצה בדרכו,

כי רשעים מצליחים,

והשם לא רוצה בדרכם.

בהצלחות אתה לא יודע על זה.

מהצרות אתה יודע על זה.

כי אם בא ישועה,

הגאולה מן הצרה,

אתה יודע שהקדוש ברוך הוא הבין שאתה הבנת כבר את הרמז, ולכן געל אותך.

כבר הגדיר דוד המלך, ערב השלום, את האדם המתייסר מאת השם,

אשרי הגבר אשר תיאסרנו יא ומתורתך תלמדנו.

אלא שכל זמן

שמכת הייסורים משמשת,

קשה לעמוד על סודה וטיבה.

קשה להבין את התועלת הנסגבה שבה.

משום שבאותה שעה,

מדובר פה על בעלי מדרגה, כן?

חרדים אנו על כבוד שם שמיים שלא יחולל בעולם.

ברעוד אותנו הגויים כשאנו מיוסרים,

אבל כשנגלים מן הצרה לשם שמיים מתקדש בעולם,

הרי אז מכירים ביתר שאת בתועלת של הייסורים,

ובאים לידי מעלה זו של מחבבים את הצרות.

אז זה מדובר פה באופן של כלל ישראל.

באמת מה שחורה לאדם שהוא צדיק, זה שאם באו עליו ייסורים, מתחנן שם שמיים יורמין הצדיק. אתה רואה? והוא נענה שהוא מקבל ככה ייסורים קודם כל.

אצל אדם פשוט הוא מפחד פשוט מהייסורים, מהצרות של מה יגרום לו מיתה.

זה מה שכתב רשי, מחבבים את הצרות שנגאלין מהן,

והנס חביב עליהן להזכירו.

שבשעת הגבולה מנצרות,

כאשר שרה מעל ראשנו החרדה

בפני חילול שם שמיים בעולם,

ושם כבודו יתברך להתקדש בעולם, אז יש כוח ביד איש המעלה לחבק את הצרות,

ומדובר פה באיש המעלה.

בהכירו את תכליתם מיעודן,

בבחינת ובתורתך תלמדנו.

כי כל הצרות אשר באו מן השמיים על ישראל לא באו אלא מעצה עמוקה

של גדול העצה ורב העמידיה.

בתכלית מכוונת לאזף את יסודי הדת

של המון ישראל ולהשליש בליבם את הידיעה כי השם אלוקים

מייסר אותם כאשר ייסר איש את בנו.

העניין הזה בא לידי גילוי מופלא

בפרשת נס פורים. כל זה היה הקדמה עכשיו, שאנחנו נדע

מה היה בנס פורים, פן לפלאות.

כי הנה שנינו במסכת מגילה יב.

שאלו תלמידיו של רבי שמועון בר יוחאי,

מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כל היה?

אמר להם, אם לא אתם.

אמרו להם, מפני שנהנו מסעודתו של אותו ראשם.

אמר להם רבי שמועון, אם כן שבשושן יהרגו,

שבכל העולם כולו לא יהרגו.

מי נהנו מסעודה?

אלה שהיו בשושן 18,500 יהודים.

אמרו להם, אמור אתה.

אמר להם, מפני שהשתחוו לצדק.

זה היה תשע שנים לפני.

זה הצלם של נבוכדנצר.

אמרו לו, וכי משוא פנים יש בדבר?

איך הם זרחו לנס?

מה, יש משוא פנים בדבר?

אמר להם,

הם לא עשו אלא לפנים,

אף הקב' ברוך הוא לא עשה אל מהן אלא לפנים.

לכאורה, לא מבואר מה שאמר להם לבישהו עמר יוחנן.

כי הקב' ברוך הוא לא נהג בגזירה הזו אלא לפנים.

וכי לא נרחפה על ראשם גזירה של ממש?

עד שהם זכו ועשו תשובה לפניהם לדברך וקרע הקב' ברוך הוא תרוע גזירה?

מה זה לפנים?

להשמיד להרוג ולהבט? פה לא יודעים מה זה לפנים?

ולחסר אותם סופית.

אבל, אם נבוא לעשות חשבון,

נתווכח כי אכן הייתה כאן גזירה מבחינת לפנים.

כי לפי המועל במגילת אסתר,

הופיע עמאן אצל אחשוורוש

לבקש את הסכמתו וחתימתו בגזירה

יומיים לפני חג הפסח.

ובא ביום,

בי״ג בניסן,

נשלחו איגרות לכל מדינה ומדינה להשמיד ולהרוג ולבט.

מארצים יצאו דחופים מדבר המלך.

וביום השלישי לצום,

מיד גזרה אסתר צום, תענית,

וביום השלישי לצום הלכה אסתר למלך לבקש מלפניו על עמה,

ולמחרת שובי סלבה עמו למשתיהם עם המן.

ובו ביום א' דחול המועד פסח

תלו את המן על העץ אשר הכין לו

והעיר שושן צהלה ושמח.

נמצא

שבעוד אשר בשושן כבר צהלו ושמחו על נפילת האויב,

תקשיבו טוב,

הרי בירושלים עדיין לא הגיעו כלל האגרות הראשונות של המן,

עוד בכלל לא הגיעו האגרות, כבר התבטלה הגזירה וכבר תלו את המן.

זה נכון.

ולפי חשבון

ארכה הדרך שבעה ימים עד בואה מירושלימה.

שבוע ימים עד שהשלוחים מגיעים לירושלים.

ואין צורך לומר שעדיין לא הגיעו האגרות השניות ששלח מרדכי להשיב את הספרים השבת המן.

כי הרי מפורש בפסוקים שבאותו זמן טרם נשלחו אותן אגרות שניות עד כ״ג בסיבל.

זאת אומרת, שבעים יום אחרי זה נשלחו רק האגרות השניות.

יוצא פה,

שכל אותן שבעים יום

שבין אגרות המן

לאגרות מרדכי,

היו היהודים אשר בירושלים יושבים ובוכים יומם בלילה.

מהאגרות הראשונות שקיבלו ועוד שבעים יום עד שיצאו האגרות בשני יום,

ועוד שבעה ימים שהגיע אליהם עד ה...

היו יושבים בירושלים, בוכים יומם בלילה.

והמתפללים מן השם

נבכי ומספד

על דבר גזירה שכבר מזמן בטלה מועברה מן העולם.

ובעוד אשר כבר היה מרדכי היהודי משנה למלך עש וראש,

והמן הראשון תלוי על העץ,

וליהודים שבשושן הייתה הרווחה,

בני ירושלים,

מתחננים אל השם

שיכניע את עורפו של המן הרשע ושיבטל את רוע הגזירה.

שמעתם דבר גדול?

הרי לפנינו שכל פרשת הייסורים שהייתה מנת חלקם של אנשי ירושלים היהודים שבכל מדינה ומדינה,

לא הייתה אל על הפנים.

וכל אותה אימת מוות שריחפה על ראשם לא היה בה ממש

בשעה שהיו מתפללים להסירה מעליהם.

ונתברר להם בגילוי מופלא כי כל מטרת הייסורים וייעודם לא היה אלא כדי להשים את ליבם אל עמיהם שבשמיים.

וכל התפילות והצומות לא היו כדי לבטל את הגזירה,

אלא כדי ללמד אותם דעת בהנהגת השם יתברך,

כאשר ייסר איש את בנו

מתוך שפעת אהבה וחגבה יתרה כדי לקרב אותם אליו.

יש שם ריסוס, אני חושב, בלמדת,

כי כך שזה מבטל את זה.

זה נורא לגלוב.

לא, לא, לא על הכיסאות.

כן,

זה מה שאמר רבי שמעון בר יוחאי

לתלמידיו.

וכיוון שהיהודים אשר בכל העולם נטבעו על שהשתחררו לצלם לפנים,

שזו הייתה עבודה שאין בה ממש,

אלא קלפי חוץ מתוך יראה.

לפיכך הייתה הנהגת השם ממהים ועונש רק מבחינת לפנים שהם יסברו שהצרה רודפת אותם.

בעוד אשר באמת לא היה בה ממש וכבר הושבת אויב ומתנקם.

זאת אומרת, עם ישראל כשהם השתחררו לצלם, זה היה רק לפנים, הם לא קיבלו על עצמם חס ושלום.

לעמוד עבודה זרה, הם ביזו אותו ונדבם בה הכול,

אבל שלא יהרגו אותם,

אז הם השתחוו לפנים.

וההשתחוויה הזאת לפנים

גרמה לגזרה לפנים,

שבשעה שהם מתעננים, סופדים, עושים

טעניות והכול,

מתברר שאין גזרה בכלל.

למה? כי הם היו אמורים להיהרג.

אם הם היו משתחווים באמת לצלם על מנת להשתחרות לצלם,

אז היו חייבים איתם.

אבל כיוון שהם השתחררו לפנים, וה' ידע שבליבם זה רק לפנים,

והם לא מקבלים עליהם, אז מה הם עושים?

הם השתחררו לפנים.

אם הם היו רוצים, הם היו יכולים למסור את נפשם,

כמו שמסרו החנניה משהן ועזריה.

אבל הם לא עשו, עשו לפנים, אז מגיע להם עונש.

אבל איזה עונש? לפנים.

מידה כנגד מידה.

אז ממילא,

הקב' ברוך הוא גרם שאכן לא יהיה להם שום דבר

באמת.

הגזרה לא הייתה חלה עליהם בכלל ובכלל.

אמנם היהודים אשר משושן,

שהם נטבעו על שנהנו מסעודתו של אחשוורוש,

אמהם הייתה הנהגה באופן אחר.

כי בהיות וחטאם היה בו ממש

הם נהנו ממש.

אז העונש היה בו ממש.

להם נודע דבר הגזרה בשעה שהייתה גזרה בעין, כמו שאומרים.

בעודה עומדת ממש אחר כותליהם.

אך גם יהודי שושן התגלתה בזנהגה מופלאה של הקב' ישראל בגב האהובה.

כי הוכח להם שישועת ה' באה כהרף עין.

וכעבור שלושה ימים נוודע דבר הגזרה.

כבר פקד אותם בקדוש ברוך הוא והציל אותם מיד שונא מאחר ששבו בפניו בתשובה שלמה.

לא לקח שלושה ימים,

ביום הרביעי כבר תלות המת.

אז הם ממש

חטאו ונהנו מסעודתו של אחשוורוש.

הם התארנו שלושה ימים ללוויון כנגד מה שהם נהנו,

חזרו בתשובה, התפללו,

לבשו שקים וכו',

ומה קרה?

מיד נמדד להגדרה.

עד האחרונה לחילוד.

למה 70 יום

עברו מהאגרות הראשונות

עד האגרות השניות?

למה 70 יום?

הראשונות לקח להם 7 ימים להגיע. לא משנה, למה יצאו אגרות ראשונות להשמיד להרוג לבית כל היהודים,

והאגרות ששלח

מרדכי להגיד שבטלה גזירה ולחובה. אחרי ארבעה ימים.

כן, למה לא שלח אחרי ארבעה ימים? למע, אחרי 70 יום.

זה היה הגעה הייתה 70 יום. למה שלח אחרי 70 יום? לא מתי הגיע.

למה שלח אחרי 70 יום? בכף ג' בסימן.

מי יג' בניסן

יש אייר בסיוון עוד עשרה ימים 70 יום. למה?

אין עניין, תפרסם מייד.

הרי ברגע שהגיעו העדות השניות הם התחילו להרוג בגויים.

אז למה לא עשו את זה מייד?

תעשה עוד ריסוס. אולי גם הוא ידע שזה נפל.

לא, פה פה. תעשה פה פה.

תעשה קודם פה.

לא על זה אני מסביר לך. לא עושים אף בגדים ולא על דברים כאלה.

למה 70 יום?

אמר רבי ארור אותם 70 יום שבין איגרת לאיגרת.

מהאגרות הראשונות שנכתבו בי״ג בניסן להשמיד, להרוג ולבד את כל היהודים.

כמו שכתוב בחודש הראשון או חודש ניסן ב-13 יום בו.

אחת האגרות השניות שנכתבו בכף ג' סימן הם כל היהודים להיקייב לעבור על נפשם.

כתוב בחודש השלישי, חודש סיוון ושלושה ועשרים בו.

השבעים יום האלה

הם כנגד שבעים יום

שעשו מצרים חסד עם אבינו יעקב.

שבעים יום

עשו אומות העולם אבל על יעקב אבינו.

והזכות הזאת עמדה להם שלא יגברו היהודים עליהם עכשיו.

אז נתנו להם ארכה שבעים יום כנגד זה,

ויהיו היהודים תחת אימתם עדיין עוד שבעים יום.

בשביל לשלם לגויים את מה שמגיע להם ולפרוע להם,

זו הייתה ההזדמנות.

אתה שומע?

אחרי כמה דורות.

למה?

כי אז כל האומות השתתפו בעבל של יעקב, אז כל האומות צריכות להרוויח

שבעים יום,

שהיהודים לא יהרגו בהם.

כאמור, אין הקב' מקפח שכר של שום בריאה.

אז רואים מפה, ובינתיים זה יסתדר גם עם הלפנים.

כי בינתיים,

שם מתאגלים לירושלים ומכל מדינה ומדינה, ולא הגיעה אליהם בכלל.

האיגרות האלה שכבר בטלו הכול,

וכל זה היה בשביל שמי שעשה לה פנים,

אז הוא יהיה בצער ובמספד ובבכי ובתשובה ובשק לפנים.

אלה שהיו במעשה,

היה להם פחד אמיתי,

אבל קצר,

כהרף עין, שלושה ימים,

עד שאתה לא יודע מה הנחתם.

רק כתוב ב... ונקראו הימים האלה פורים

על שם הפור.

נלמד אותך כי מעשה אדם כלא נחשב.

מעשה אדם.

זה נקרא פורים. מה זה פורים?

גורל.

כל החיים שלך זה כמו גורל.

פור.

כמו שהגורל שהפיל המה להכחיד את העם,

נהפך הפור עליו

לבור מכשול עד שנפל בבת מן העולם.

ככה הם כל ענייני העולם הזה.

אין ביד האדם כוח מאומה לפעול בהם.

כל ענייני העולם הזה, אתם שומעים? כולל של עומדים.

כל ענייני העולם הזה, אין ביד האדם כוח מאומה לפעול בהם, כתוכניתו, חפצו,

אלא הכל בידי שמיים. אפילו בשבוע שעומדים,

עד שבא ארכיטקטית, ועד שבאה הוא, ועד שבא זה עמד שבועה לא עומדו.

וחפצו אליו כל בידי שמיים,

כל בידי שמיים, בעלילות אדם,

כלא נחשבוך משחק פורים, הכל משחק פורים.

בזה יש לרמוז את הטעם למנהגי ישראל במשחקים בימי הפורים.

הנערים מתלבשים בגושים שונים,

אחד מתחפש לאחשוורוש, אחד נסתר, מרדכי, אמר,

לדעת כי כל מעשה אדם אחיזת עיניים בלבד.

ומי השם מצעדי גבר קוננו ועצתו יתברך יתקום.

הכל זה תחפושת,

אתה חייב דמיונות שאתה מנכ״ל ואתה מנהל ואתה עושה את זה ואתה אומר ואתה מבטיח ואתה אומר, הכל חלק טוען את ההגנה. כן, דואם כאילו.

אך לא רק מחשבות

אדם וענייני עלמא הם כאין וכתובו, תקשיבו טוב,

אלא גם המחשבות שלו לטובה,

כשהוא רוצה לדעת את השם,

גם הן בידו לקיימא.

כמו הבל הם יחשבו אם לא יעזרנו הגורם מלמעלה,

לחזק ולקיים את מחשבתו ודעתו.

זה שאומר דוד המלך ארוך השלום, השם יודע מחשבות אדם כי אין מה עבד,

ומשום כך

אשרי הגבר אשר תייסרנו ים ותורתך תלמד אדם.

אפילו המחשבות לטובה,

שעורך האדם

נחשבים הם ההבל לעומת חוכמת המקום.

כל המחשבות של האדם, אפילו לטובה,

נחשבים הם הבל לעומת חוכמת המקום.

ואנחנו זקוקים לחזק את יסודי הדעת שלנו

על ידי ייסורים שנשלחים מן השמיים,

ואותם יש לקבל באהבה,

לתוך ידיעה בהירה כי ה' אלוקינו מייסרנו כאשר ייסר אשת בנו,

שכן קבלת הייסורים באהבה מחזקת בכלב האדם את ידיעת ה' השוכן בלבו

ואת ההכרה שיש לו אב בשמיים,

החפץ בטובתו ותקנתו,

ועל ידי אמינה בניסיונות בקבלת ייסורים באהבה,

מתיישבת הדעת בלבו כי לא הייתה זו ידיעה מוחשית ברורה.

זה מה שאמרו, חכמים זה אומר לך מסכת שבת.

כותבי מגילת תעמית

היו מחבבים את הצרות,

משום שבלום מסכת הצרות ופרשות הייסורים

לא היה בכוחם להשיג דעת עליון.

וכל ידיעותיהם ומחשבותיהם היו בכלל הבל.

עתה שזכו בין השמיים מהייסורים לצרות,

היו מחבבים אותם,

כי מתוכם היו למדים להכיר את ה' ברוך ונהגתו עמאים,

ונתקיים בהם, ספר דקרא ומתורתך תלמדנו.

יוצא שרבי שמישהו עונד רווחה ידע בדיוק על מה הייתה גזירה.

הם עשו לה פנים,

לכם הם נענשו לה פנים,

ואלה שעשו באמת,

נענשו באמת.

אלה זה היה לאורך זמן,

ואלה זה היה קצר.

מן הסתם התהליך שלו יש את החוויה לצלם,

לקח זמן,

אז במשך הזמן הזה היו צריכים להיכס אל הפנים.

למה?

לא רק זה שהשתחווה אל הפנים, גם זה שלום הכוח אחד על השני.

גם השם חיכה להם הרבה זמן, עד שלושה הימים של הצום.

ופה, איפה שהם נענו ממש,

אז הם היו צריכים לקבל פחד מוות ממש.

ולכן זה לקח אמנם קצת זמן,

שלושה ימים, מרגע שיצאה.

אז רואים שככל שחשים מיד,

אם בן אדם מבין שנשלחה לו גזירה או משהו, הוא מיד מקבל על עצמו שינוי תכליתי,

מיידי, תשובה,

מורח, בשק, ביפר, בצער, הכול, נדבר.

הוא מספיק,

טיק טק, תוך שלושה ימים, הכול מסתדר,

ומי שגזר את הגזירה גם כן צריך להיתלות.

אז אתם רואים, הכול מסתדר יפה.

מכל צרה אדם צריך לבונן על מבט ולחפש את המידה כנגד מידה.

מאז יוכל להודות ולהלל את השם לדברך על הנס והחצוג ממנה, והישועה שתבוא בעקבותיה, ולשבע את השם לדברך וכו' וכו' וכו'.