הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק לב | הרב אמנון יצחק

לע"נ

יחיא זכריא בן עוואד ז"ל

ורומיה בת סאלם ז"ל

'הכרת הטוב וכפיות טובה' אנחנו נמצאים כבר בחלק לב'

הכרת הטוב אל כל הנבראים: קבורת המת זו הכרת הטוב לנפש, צריך להתבונן בחיבוב מצוות קבורת המת, ואם יקבר או לא יקבר הכל הולך אל מקום אחד למה צריך את הקבורה? כי יש לומר: על דרך מידה טובה שישׂא אדם פנים למי שנהנה ממנו כמו שבא בתורה ללמד מדה טובה: "לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג ח) אז לכן ראוי שלא יתועב הגוף אחר שהנפש גרה בו אם לֹא תְתַעֵב מִצְרִי שהם היו רעים לעם ישראל כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ אז הנפש של האדם גרה בתוך הגוף, והלא תראה: האדם שיחרב ביתו, בית ממש יחמול עליו וליבו יכאב אם יהיה למַחְרַאות, מחראות זה איפה שעושים את הגדולים... 

וכן קשה לנפש שתראה את הגוף מתבזה, על דרך זה אמרו (בשבת יג): "קשה רימה למת כמחט בבשר החי" ולכן בא על דרך זה חיבוב קבורת הגוף ושאר הכבוד הנעשה לו במותו, וזה כחיבוב תשמיש קדושה שהם נגנזים, כיון שהגוף שימש תשמיש לקדושה לנשמה שעשתה מצוות בתוכו, אז כמו תשמיש של קדושה שגונזים אותו, כך מובא ב'כל בו' (בהלכות אֵבל). 

השל"ה הקדוש (על התורה סוף פרשת ויגש) אומר: "כי יוסף הצדיק הכיר טובה לכמרים במצרים, וכתוב בפסוק: "רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה" (בראשית מז כב) כל הקרקעות הוא קנה מהמצרים לא השאיר להם כלום ורַק את אַדְמַת הַכֹּהֲנִים הוא לֹא קָנָה הוא השאיר להם את האדמה, למה? צריך אדם שלא להיות כפוי טובה, וישלם טובה תחת טובה אפילו לגוי; הכוּמרים של מצרים עשו טובה ליוסף, כשהיה דינו לפניהם בענין מעשה אשת פוטיפרע כאשר הבחינו שהאמת איתו - הצילו אותו ממות! כמו שמובא בדברי חז"ל (בתרגום יונתן בן עוזיאל לט כ, כז כב) 

על כן עתה גם כן הטיב עמהם: "הֵיטִיבָה ה' לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם" (תהלים קכה ד) אז רואים: שהוא הכיר טובה לגוים לכמרים והניח להם את האדמות בגלל שהם הצילו אותו ממות כי הם ראו שהוא לא אשם, אבל להוציא אותו בלי כלום? אתם יודעים זה משפט פוליטי מה שנקרא... 

בקונטרס 'הכרת הטוב': האם יש בהכרת טוב לגוי "לֹא תְּחָנֵּם"? (שמות כג לג) אם קיבל טובה מגוי רשאי להחזיק לו טובה ואין בזה משום איסור לֹא תְּחָנֵּם וכן משמע בסמ"ג (לא תעשה רכח) וביראים (רנ') מה שכתוב לגבי עמוני ומואבי: "לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם" (דברים כג ז) זה רק לדרוש בשלומם אבל אם העמוני והמואבי עשו לו טובה מותר להחזיר להם טובה ולפוקדם לשלום רק להתחיל בשלומם אסור לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם לדרוש את שלומם בהתחלה להתחיל זה אסור, אבל להחזיר תשלומי שלום מותר. 

ביותר כותב הרד"ק (בתהלים טו ה): "שאם הנכרי עושה טובה עם ישראל חייב הישראל גם כן לעשות עמו חסד ולהטיב עמו". בשו"ת 'אגרות משה' (יורה דעה חלק ב' סימן קיז') כתב: "אם צריכים לעשות מסיבה לגוי שעשה טובה לבני העיר ואפילו להכרת הטוב על מה שעשה להם מכבר ולא למטרת אסיפת כספים לצדקה אז זה דבר המותר ממש, אבל לאסוף צדקה בשבילו – לא" מובא בספר 'מלכים אומניך' (עמ' שא'): "מותר להכיר טובה לגוי, והביא ראיה משם מיתרו; משה הכיר לו טובה בהיותו גוי. 

ועוד הובא שם בשם ספר 'חרדים' (סימן תשמו'): "יהודי שמזכיר גוי שעשה לו טובות צריך לומר: 'זכרונו לברכה' ואינו עובר בלֹא תְּחָנֵּם וכן יכול לומר לגוי שעשה לו טובה: 'ה' יהא בעזרך!" הרמ"א (יורה דעה קמז' ה'). ומעתה יש לומר: עדיף לא לקבל טובה מגוי כדי שלא יצטרך להחזיק לו טובה אבל אם קיבל טובה מגוי רשאי, ואולי אף חייב להחזיק לו טובה, לכן מותר לתת טיפ' לעובד גוי שעובד במסירות משום הכרת הטוב, כמו כן מותר לעזור לפועל נקיון גוי משום הכרת הטוב וכל כהאי גוונא. 

ויעוין בספר 'מדבר קדמות' להחיד"א (מערכת כ' אות טו') ובשיעורי ר' יום טוב זינגר (בענין לֹא תְּחָנֵּם תשע') ומביא משמו של הג"ר יוסף אלישיב זצ"ל: "זה שמותר לתת מתנה לגוי משום הכרת הטוב היינו; דוקא במתנה מקובלת אבל במתנה גדולה ולא מקובלת אסור משום לֹא תְּחָנֵּם, אפילו שהמטרה היא הכרת הטוב זאת אומרת לא לחרוג מהנהוג. 

ובקונטרס 'הכרת הטוב' כמו שאמרנו אומר: "באמת חיוב הכרת הטוב הוא ענין נורא מאוד! וזה לשון המדרש (פסיקתא רבתי יב'): הקב"ה אומר לישראל: "בכם בינה! אל תהיו כסוס שאין לו בינה; מה עסקו של עסוס? אדם הולך ליתן עליו תכשיטין או ליתן לו אוכל עוקם צווארו ומבעטו וכן הפרד, אתם אל תהיו כן; אלא כשתכנסו לארץ הוו זכורין לפרוע לטוב טובתו ולרע רעתו לֹא תְתַעֵב מִצְרִי בין טובים ובין רעים - עשיתם אצלם כמה שנים! תכירו טובה!!" והדברים נוראים! הלא במצרים עברו עינויים רבים וזעקתם עד השמים עלתה מכל מקום מחייבת התורה בטובתם: כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. 

ה'גור אריה' המהר"ל מפראג (על שמות יד' ז'): "על הגוים שעשו טובה עִם ישראל נצטוינו מפני הקב"ה: שלא לעשות להם רע! שהרי המצריים עצמם הרגו את בניהם שעבדו אותם קשות אבל בעבור שהיו ישראל דרים בארצם ציוה הקב"ה: לגמול חסד עם בניהם! שנאמר (דברים כג' ח'): לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ כל שכן הגוים שלא עושים רע לישראל אז לא נגמול להם רע! דאיך יהיו דברי חכמים סותרים את הכתוב הזה?! 

פסוק מלא לעשות טוב למי שעשה לנו טוב, והרי חז"ל עצמם מהפסוק הזה לֹא תְתַעֵב מִצְרִי אמרו (בבא קמא צב'): "בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא" בור ששתית ממנו אל תזרוק בו צרור, כל שכן האומות ששומרים את ישראל משונאיהם, וכן אמר הכתוב (בשמואל-א טו ו): "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם" הרי שישראל עשו חסד עם מי שהוא עשה להם חסד, וזה לא אותם אנשים עשו חסד זה זרעו של יתרו, ולמרות זאת צריך להכיר להם טובה, 

וצריך להכיר טובה לאומות העולם שחוסים בצילם (קהלת ח ב) אומר: "אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמוֹר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים" היינו; מלכי אומות שאנו חוסים תחת צל כנפי חסדם לא נמרוד בהם חס ושלום! כי הוא יתברך השביענו כמו שמובא (בפרק בתרא דכתובות קיא'): "הקב"ה השביע לישראל: שלא ימרדו באומות!" וזהו וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים שהשביע אותם: לא למרוד בהם חלילה אדרבה! מחוייבים אנחנו לזכור ולהזכיר לבנינו: את דברי חז"ל המסולאים והיקרים מפז! "מַלְכוּתָא דְּאַרְעָא, כְּעֵין מַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא" (ברכות נח') ולהכיר טובה וחסד למלכי האומות ירום הודם! בהכנעה גמורה בישרת לב ובכל אשר לאל ידינו" כך מובא ב'מלוא העומר' (על קהלת ח ב), וגם בספר 'באר הגולה' (הקדמון פרק כח'). 

כעין זה דרש הגאון הקדוש ר' יהודה אסד זצוק"ל (בדרשת שבת שובה תרצז') וזה לשונו: "אוכיח על דברת בני אדם שמקילים חיש מהר לדבר גבוה נגד כבוד המלך בשר ודם ושריו, הרי אמרו חז"ל (בבא בתרא דף ד') גבי הורדוס דקטלינהו לרבנן דדרשי: "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים" (דברים יז טו) אמר לו: כתיב; "גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל!" (קהלת י כ) "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שמות כב כז) למרות שהוא הרג חכמים! וגם אמרו ז"ל (בפסחים קיג'): "הוי זהיר בגוי קטן!" ומכל שכן אם הוא מלך בן מלך חלילה לנו לזלזל בכבודו הרמה, ובפרט צריכים להזהר על גזילה וגניבה של ממון של נכרי שזה אסור מן התורה! 

וכעת היום מצאתי את עצמי מחוייב לעורר את העם ביותר להזהר גם כן בכבודם ומחוייבים אנחנו לדרוש בשלומם ובטובתם, הרי התורה (בדברים כג ח) הזהירה: לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ ואע"ג שהרעו לנו בקושי השיעבוד ובמגינת לב והם היו גם עובדי עבודה זרה! על אחת כמה וכמה שאנחנו בגלות חוסים בצילם וגרים בארצם ומגינים עלינו ואנו יונקים ונהנים מטובם, והרי אף בזמן המקדש שלא היינו צריכים להם כל כך היו מקריבים בחג הסוכות שבעים פרים - בשביל שבעים אומות לכפר עליהם, להיותם כולם מעשה ידינו יוצרנו! 

ואפילו באיבודם של מצרים הרעים אמר הקב"ה: "מעשה ידי טובעים בים!" על אחת כמה וכמה כעת היום שכמעט רובם מודים באחדות ה' ובהשגחה, ומוזהרים אנחנו ביותר: לא לתעבם ולשנוא אותם חס ושלום, וכמה גדולים דברי חז"ל (באבות גב ב) הזהירו אותנו: "הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל המַלְכוּת". 

בשו"ת 'אגרות משה' (אורח חיים חלק ה' סימן י' אות ב'): "בני ישראל קראו את בניהם על שם אכלסנדרוס מוקדון, היה זה לכבודו להכרת טובה, מאחר שאינו ענין איסור, אפילו שהוא כבר גנאי אבל הוא לא איסור שייך לעשות זה להכרת טובה, ואדרבה! עשו את זה בשמחה!! 

ב'אגרות משה' (ביורה דעה חלק ב' סימן קל'): "נראה לעניות דעתי וכו' דאיסור כפוי טובה שמצינו בדברי אגדה שהקפיד הקב"ה על אדם הראשון וכן על ישראל, אם כן הוא דבר האסור השווה בין לישראל בין לבני נח, אפילו שלא מצינו את זה בלאוין של ישראל, לא מופיע לאו כזה, וגם בשבע מצות דבני נח לא מצינו שמחוייבים בהכרת הטוב, למה לא מופיע? משום שהוא כמו שלא נֵאמר איסור מפורש על המידות הרעות, אין איסור מפורש על המידות הרעות, אפילו שם דברים מאוסים ומוגנים! ונענשים על זה בין בישראל ובין בבני נח. 

המהרח"ו ב'שערי קדושה' אומר: שעל המידות לא נצטוינו כי זה דבר ברור שהמידות הם הבסיס שעליהם עושים את כל המצות, אז זה דבר פשוט שלא לצריך אפילו לאסור אותו, מה, מה שייך לאסור אותו?! זה דבר פשוט! אותו דבר הכרת הטוב זה כל כך ברור זה מוטבע באדם שלא צריך לצוות על זה. 

עכשיו אומר: ענין מצות כיבוד אב ואם הוא גם כדי שלא יהיה כפוי טובה, אמרנו: על שהוציאו אותו לעולם ועל שגידלו אותו, כמו שכתוב (בבא מציעא לג'): שאביו הביאו לעולם הזה" אם היה רק כגזירת הכתוב בעלמא לא היה זה טעם שרבו יהיה קודם "משום שהביאו לחיי עולם הבא" הרי אביו ורבו חייב בכבוד רבו יותר מאביו למה? זה הביאו לעולם הזה וזה הביאו לעולם הבא! אבל אם זה היה גזירת הכתוב שצריך לכבד את ההורים לא מטעם הכרת הטוב, אז רבו לא היה יותר חשוב לכבדו, או מציאת אבידה או בשאר דברים, או לפדותו מהשבי. 

ולכן משמע שהוא לטעם של מצות כיבוד אב: שלא יהיה כפוי טובה, לכן לטעם זה טובת רבו עדיף לו וצריך לכבדו יותר ולהקדימו. כי אם הכרת הטוב; מי שעשה לך הכרת הטוב יותר אתה חייב בכבודו קודם למי שעשה לך טובה פחות, זה שאבא הביא לעולם הזה – זה טובה פחות ממי שהביא אותך לחיי עולם הבא. ולפי זה אם נפטרו על ידי הגירות מכיבוד אב ואם, אדם שהתגייר הוא לא חייב בכיבוד אב ואם, כי זה כבר לא ההורים שלו, אז הוא אומר: אבל לפי זה אם נפטרו הגרים על ידי הגירות מכיבוד אב ואם, הם נפטרים, "יאמרו: "באנו מקדושה חמורה שהיינו אסורים מלהיות כפויי טובה לקדושה קלה! שאין אסורים להיות כפויי טובה!" 

זאת אומרת כתוב שבן נח גם הם חייבים בהכרת הטוב, ואבא שלו הביא אותו לעולם אז הוא צריך להכיר לו טובה, ואם הם פטורים מכיבוד אב ואם אז כאילו הם באו מקדושה חמורה שצריך להכיר טובה לקדושה קלה שלא צריך להכיר טובה?! ואף שאין זה איסור ממש, אם הוא לא מכבד דהיינו; מכיר טובה, הא גם בישראל יש על כל פנים לאסור גם מאיסור זה אף שאין בו חיוב של כיבוד אב ואם ממש, ויאמרו שבאו מחמורה לקלה! לכן צריך לכבד אפילו שהוא פטור. ונייחא לפי זה מה שכתב הרמב"ם (גבי גרים בהלכות ממרים בפרק ה' הלכה יא') אומר: "אלא שנוהג בו מקצת כבוד" צריך לכבד את ההורים, גר שהתגייר צריך לכבד את ההורים מקצת כבוד. 

שלכאורה; איזה שיעור יש בזה, כמה זה קצת כבוד? אבל הוא כפי מה שלא יתחשב בעיני הבריות: 'לכפוי טובה!' זאת אומרת להיות מכיר טובה ולא יֵראה שהוא כפוי טובה, שלזה לא יצטרך לכבדו לכבוד ומורא כמו שחייבה תורה, הוא לא חייב כמו שאנחנו חייבים בכיבוד ומורא שלמדנו, הוא לא חייב בזה. אלא בכל מקום וזמן לפי מה שחושבים אז הבריות מה צריך להכיר טובה להורים, זה לענ"ד ביאור הנכון בדברי הרמב"ם אומר האגרות משה. 

ובעצם אפשר מטעם שלא יהיה כפוי טובה מחוייב ממש במידת כבוד זה אבל מכיון שעל כפוי טובה לא נאמר איסור ממש, כתב הרמב"ם טעם: "שלא יאמרו באנו מחמורה לקלה" שמצד זה - זה כבר איסור ממש! שמקדושה חמור לקלה, זה כבר הבריות... זה כבר איסור. היוצא מזה: שאפילו בלא חולי של האמא, רשאית הגיורת, הבת שלה שהתגיירה ללכת לבקר אצל האמא הנוכריה לפעמים רחוקים, אם היה זה באופן שהוא כפוי טובה כשלא תלך לאמא, אם היא לא תלך לאמא זה יהיה כפיות טובה. אבל רק להיות רגיל ללכת לשם - היה אסור לה! למה? כדי שתתרחק מהם ולא תחזור לסורה, צריך להיות נתק. 

ואת בניה ודאי שאסור להרגיל ללכת לשם, כדי שלא יאכילום דברים אסורים, ואם היא עובדת עבודה זרה עוד יותר גרוע וכו', אבל עתה שאמה הנוכרית היא חולה, אז לבד שמבקרין מדרכי שלום, גם את הגוים מבקרים "משום דרכי שלום" היא מחוייבת ללכת לבקרה עם בניה מקצת צד כיבוד אם וגם בזיון שלא יהיה, כמו שכתב הרמב"ם, וכך גם נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה סוף סימן רמא') זה ה'אגרות משה' (יורה דעה חלק ב' סימן קל'). 

ספר 'חסידים' (בתרסה') אומר: "אסור לבייש את העבד ואת השפחה ולא את בנו, ולא יביישם על חינם, ואם עשה רצונו לא יאמר לו: 'לא עשית בטוב!' לפי שהוא כפוי טובה כי אין מידה רעה כמו כפוי טובה!" אז אפילו שהעבד והשפחה הם קניינו לא יבייש אותם על חינם, אם יש סיבה לגעור בהם מותר לו, אבל חינם?! אם הם עשו טוב!? צריך להיות מכיר טובה. ו(בסימן תרסח') אומר הספר חסידים: "אדם שיש לו עבד ושפחה טובים והוא הֵעני, נהיה עני לא ימכרם לאיש אכזר משום כפוית טובה, כי האכזר יכם חינם באכזריות, אם הוא יודע שיש אדם מפורסם באכזריותו לא ימכור אותם אפילו שהוא עני וצריך את הכסף לא ימכור אותם לאדם כזה כי אז הוא יהיה כפוי טובה על מה ששירתו אותו וכו' 

הכרת הטוב לבעלי חיים: חשיובתה של הכרת הטוב היא לאין ערוך! עד שהיא לא נדרשת רק כלפי אדם שעשה טובה שלא במתכוין אלא אפילו כלפי בהמות ובעלי חיים שאין להם שום מחשבה וכוונה, התפיסה המקובלת בקרב בני אדם שראוי להביע הכרת טובה רק לבין אדם לחבירו, אבל לא עולה להם על הדעת להביע רחשי לב לבעל חיים שאין בו דעת, יותר מזה לדומם! 

חז"ל הקדושים הורו: שעל האדם לפתח בנפשו רגשי הכרת הטוב כלפי כל דבר שהוא נהנה ממנו אע"פ שהוא לא מבין כלל ואין בו נשמת חיים כדומם, התורה מצווה: לפדות ולד חמור שנולד ראשון, כנאמר (בשמות יג יג): "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה" הטעם לדבר מופיע (בגמ' בכורות ה'): "אמר ר' חנינא: "שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא: "מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים?" מי שנפטר ראשון מהבטן הוא נקרא בכור, למה הם הפטרי חמורים נשתנו מפטרי סוסים וגמלים שאת אלה צריך לפדות ואת אלה לא? 

"אמר לו: "גזירת הכתוב היא!" קודם כל גזירת הכתוב כך הכתוב ציוה בלי טעם. "ועוד" ועוד עכשיו הוא מביא לו טעם: "שסייעו את ישראל בשעת יציאתם ממצרים; שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים!" אז הם סייעו לבני ישראל לצאת ממצרים לקחת ולשאת את כל הרכוש הגדול! ה'שפתי חיים' (במועדים חלק ב' עמ' רעו') מבאר: בטעם המצוה מונח היסוד של הכרת הטוב, בגלל הטובה שעשו החמורים עם ישראל בצאתם ממצרים נעשה החמור לחפץ של מצוה! עד עולם!! במצות 'פדיון פטר חמור' זה לא אותם חמורים שיצאו זה בני בניהם... 

מכאן שענין הכרת הטוב שייך אפילו במי שהכריחו אותו לעשות טובה ועשה, העמיסו על החמור, הוא יכול להתנגד?! ולמרות זאת, חמור לא בא ברצונו לעשות טובה, עם כל זה מצווה התורה: להכיר לו טובה, ובעיקר לימדה תורה: שלא רק כלפי עושי הטובה עצמו אלא כפי כל בני מינו חייבים להכיר טובה, ועוד, שאין שיעור זמן בהכרת הטוב - לא 'עשר שנים הבאות עשרים...' אלפי שנים, עד סוף הדורות וזה חיוב נצחי לדורי דורות לבאים אחריו! 

והביא עוד דעת הרמב"ם שביאר את סיבת העבודה זרה של מצרים שעבדו לצאן... לא תאמינו! לא תאמינו, למה המצרים עבדו עבודה זרה לשה לצאן למה? כל זה בגלל שהם נהנו מהם בגיזה ומהחלב! שמעתם? אבל ליוסף לא הכיר טובה.. כלומר אף המצרים שהיו מקור הטומאה חשו הכרת הטוב לבהמה, אז על אחת כמה וכמה מחוייבת הכרת הטוב בעם ישראל כלפי הבהמה, וכי הגוים יהיו עדיפים עלינו?! 

הכרת הטוב כלפי בעלי חיים באה לידי ביטוי גם באיסור שאסרה התורה: לא לחסום בהמה שעושה עבודה בדבר מאכל, ולא למנוע ממנה לאכול בשעת עבודה, כגון; היא דשה את התבואה או נושאת את התבן ממקום למקום על גבה, התורה מצווה (בדברים כה' ד'): "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" צריך לאפשר לו לאכול לא למנוע, כשאדם חוסם את הבהמה ולא מאפשר לה לאכול הוא מוכיח שהוא כפוי טובה כלפי הבהמה שעומלת למען האדם. 

ויש גם בספר חסידים (סוף סימן תרסח'-תרסחט') בירושלמי (בפרק ח' מכלאים הלכה ג'): "מעשה באדם אחד שהזמין רב אחד לסעודה והושיב את כלבו ליד השלחן סמוך לרב, שאל הרב: 'מה עשיתי שאתה מבזה אותי?' השיב לו: 'אני חייב טובה לכלב שהציל את אשתי!' אז לכן הוא אוכל על שלחני תמיד, כנראה לא היה מקום יותר מהכסאות האלה אז הוא היה צריך להיות לידו, אם לא – הוא לא היה שם אותו לידו. 

ב'מכילתא' מובא: "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב ל) מה טעם לַכֶּלֶב? ללמדך: אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה! שנאמר: "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (שמות יא ז) אמר הקב"ה: "תן לו שכרו!" והלא דברים קל וחומר; ומה אם חיה כך אדם לא כל שכן שאין הקב"ה מקפח שכרו!? 

ב'שמות רבה' (פרק לא' סימן ט'): וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ, לַכֶּלֶב? אמר הקב"ה: 'חייבים אתם לכלבים, שבשעה שהרגתי את בכורי מצרים והיו המצרים יושבים כל הלילה וקוברים מתיהם והכלבים נובחים להם!' משום שהם שומעים רעש הכלבים נובחים היה "צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם!" (שמות יב ל) הכלבים היו נובחים 'אבל לישראל לא היו נובחים! וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ – לפיכך; אתם חייבים לכלבים! ולכן לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן את הטְרֵפָה. 

'דעת זקנים מבעלי התוספות' על הפסוק הזה אומרים: "כי דרך העולם שהכלב שומר על הצאן, ואם בא זאב וטרף מהצאן, את הטרפה תתנו לכלב ולא תהיו כפויי טובה כי הכלב שמר על הצאן עד שנטרפה, אז מי ששמר מגיע לו. ב'ספר חסידים' (תרסה'): "אין מידה רעה כמו כפוי טובה! אפילו כלפי הבהמה אמרה תורה: "אל תהיה כפוי טובה: וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ לפי שהכלב עזר שהזאבים לא הביאו הבהמה ביער אז הרי נשאר לך החַלב והעור בזכות הכלב שהוא שומר לך על הצאן יש לך אח"כ את העור ואת הגיזה ויש לך את החלב לכך אל תהיה כפוי טובה ותן לו הטריפה, וגם כתוב: לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ. ו(בתרסח') 

אומר הספר חסידים... מגלה לנו סוד גודל! "בלילה כשהבהמה נושמת בנחיריה בחוזק בידוע שהיא רואה רוח רעה או מזיק והיא אינה רוצה ללכת אז אין להכות אותה כי היא יראה מהמזיק, כמו האתון שראתה את המלאך לא רצתה לעבור, אז לא להכות אותה שהרי אתה רוכב עליה ואל תהיה כפוי טובה כנגדה ולא יכנה כמו בלעם!... 

ב'תנחומא' (בראשית סימן י'): "בשעה שהרג קין את הבל, היה מושלך, הבל היה מושלך! ולא היה יודע קין מה לעשות איתו? מת! הוא דקר אותו בכל הגוף לא ידע מה לעשות איתו? זימן לו הקב"ה שני עופות טהורים והרג אחד מהן את חבירו וחפר בידיו וקברו, וממנו למד קין וקבר את הבל, לפיכך; זכו העופות לכסות את דמן!" לכן אחרי ששוחטים את העוף צריך לכסות את דמן, למה? בגלל המעשה הזה, אתם רואים: מעשה אחד – דורות... אלפים! 

הכרת הטוב לציפורים: יש נוהגים ב'שבת שירה' מפזרים בחוץ משיירי מאכלי שבת שיאכלו עופות הבית וציפורי הדרור שבחוץ, ונותנים טעם למנהג הזה: למה בשבת שירה דווקא נותנים לציפורים לאכול? כיון שקוראים בשבת זו בפרשת בשלח את הסיפור על המן שירד לישראל במדבר, ונאמר שמה (בשמות טז כה): "אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה" זה המן אז לֹא תִמְצָאו אותו בַּשָּׂדֶה כתוב, ואח"כ כתוב: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ" (שמות טז כז) אמרו רבותינו ז"ל: "אלה שיצאו ללקוט רשעים היו! ידעו שהמן לא ירד בשבת כדבר משה מה עשו? הלכו בלילה ופיזרו בשדה מן המן שבכליהם על מנת לאסוף אותו בבוקר ולהביאו למחנה לעיני כל העם כדי שיאמרו: 'משה בדאי! בודה מצוות מליבו' 

ויהי בבוקר יָצְאוּ לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ ואיפה נעלם המן הזה שהניחוהו? אלא הקדימו הציפורים ובאו עוד בלילה ונשאו את המן למרחוק כדי שיֵאמנו דברי משה! אז גם השבת תהיה מקודשת אצל כל העם בזכות זה, כי דברי משה עמדו. משום כך ראויות הציפורים ליטול שכרן ואימתי נוטלות שכרן? ביום שמזכירין את צדקתן בפרשת בשלח, אז זה נקרא שבת שירה. אבל אמנם ב'מגן אברהם' כתב: שאין לתת להם אוכל בשבת דאין מזונותיו עליך, הובא ב'משנה ברורה' אז יכול להיות שמערב שבת אפשר להכין אבל לא בשבת. 

חיוב הכרת הטובה למזון; אמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא כג'): "אין מעבירין על האוכלין" מי שרואה אוכל שנמצא על הארץ בדרך בזיון אפילו שהוא לא השליך זאת אסור לו להמשיך לעבור עד שיטול את האוכל וישים אותו במקום במכובד, כי אדם צריך להכיר טובה למזון שעל ידו הוא מתקיים, אף שהאדם ניזון ממזון אחר והוא לא אוכל את זה, אבל אוכל שמתגלגל בבזיון צריך לכבד אותו. 

וכן מכסים את הפת בשלחן שבת בעת הקידוש שלא יראה הפת בושתו, דואגים לכבוד של הפת למה? כי התורה הקדימה: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן" (דברים ח ח) מי קודם? קודם הפת ואח"כ הגפן ואתה מקדש קודם על הגפן ואח"כ בוצע על הפת אז היא מתביישת צריך לכסות אותה שלא תראה את בושתה שמקדימים את המאוחר לפניה. 

הכרת הטוב לצומח: חַלוק ענין הכרת הטוב לאדם, מהכרת הטוב לדומם צומח ולבעלי חיים; הכרת הטוב לאדם זה חיוב גמור, והרי זה כמו גזל שהוא נהנה ממנו ולא שילם לו עבור זה כלום. אבל בדומם בעל חיים וצומח האדם השתמש בהם אבל לא הם נתנו לו, הם לא נתנו לו כלום הוא בא והשתמש בהם, הם לא נתנו כלום האדם נותן לו, הם לא נתנו הוא לקח אותם, מכל מקום צריך להכיר לו טובה. 

ה'מכתב מאליהו' (בחלק ג' עמ' 101) מבאר: "הטעם שבנפש האדם טבועה מידה זו להכיר טובה למיטיב וכשלא יכיר טובה למטיב ישחית את המידה הזו הטבועה בנפשו עד שלבסוף גם לאדם שנתן לו טובה לא יחזיר טובה ואם כן הכא זה רק בגדר גרמא שהוא ישחית את נפשו!" זאת אומרת אם הוא לא יתרגל בנתינה לבעלי חיים דומם וכו' וכו' הוא יכול להשחית את הנפש עד שאח"כ לא יתן אפילו למטיב שלו לכן זה גרמא, זה גורם לנו ועוזר לנו שלא נשחית את הנפש, לכן צריך להכיר טובה גם לדמם, כדי לפתח את הכרת הטוב שבקרבנו כל הזמן. 

"וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" כתוב על יעקב אבינו (בראשית לג' יח') מה עשה יעקב אבינו? התחיל מעמיד שם איטלסין, זה איטלזין חנויות ומוכר בזול! כי אדם צריך להחזיק טובה למקום שיש לו הנאה ממנו, הסכימו נתנו לו חניה קרוב לעירם, הוא לא רצה להכנס לעיר להיות מעורב איתם, ולכן איזה טובה הוא יעשה לעיר? פתח להם איטלזין והיה מוכר להם בזול להטיב להם על הטובה שהוא קיבל. 

מסופר (שם) שר' אליעזר ברבי שמעון אמר לאביו רשב"י: 'שנהנו מהעיר טבריה!' כשהם יצאו מהמערה הם הלכו ל'חמי טבריה' להתרחץ שמה וכל הגוף שלהם היה פצעים-פצעים חתכים-חתכים! אז צריך להחזיר טובה לעיר טבריה שנהננו ממנה, חמי טבריה זה מבריאת העולם מה זה קשור לתושבים? נהננו פה - צריך להכיר טובה לכל העיר! והלכו לציין את הקברים שמה שלא יכשלו בהם הכהנים, זה מובא ב'בראשית רבה' (פרק עט' ו'). 

ב'נר השכלים' (מדרש התימנים) מובא ב'תורה שלימה' (זה עוד ספר של תימנים): "וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ" (בראשית כג ז) למה השתחוה להם אברהם? אלא לעולם יחזיק טובה למקום שיש לו הנאה ממנו, משום הכרת הטוב. בספר 'להבין ולהשכיל' (חלק א' עמ' שיא'): מצינו (בגמ' שבת לג'): "שחייב אדם להכיר טובה למקום שנהנה ממנו, ולומדים את זה מהפסוק: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם ... וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" אמר רב: מה הוא עשה בשביל להכיר להם טובה על מה שנתנו לו חַנִיַה? מטבע תיקן להם. ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ור' יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם" 

וא"כ הכרת הטוב איננה רק לאדם שהטיב עמו אלא גם הכרת הטוב למקום, ואם כך הוא, על אחת כמה וכמה צריך אדם להכיר טובה לבית המדרש! שבו הוא לומד, מתפלל, שהרי מבית המדרש יש לו את ההנאה הגדולה ביותר, ועל כן צריך להשתדל לשמור על סדרי ומנהגי בית המדרש בו לומד, כדי שלכל תצא טובה ממנו; אז זה להחזיר ספרים למקום שלא יחפשו ויתעכבו וכו' לשמור על הניקיון, על הסדר, לתרום למקום; חשמל מזגן הוצאות תיקון ספרים קנית ספרים, אתה נהנה - תֵהַנֵה! 

צריך להכיר טובה גם לבגדים; "כל המבזה את הבגדים לסוף אינו נהנה מהם!" (גמ' ברכות סב') שנאמר (במלכים-א א א): "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ" למה? בגלל שהוא חתך בכנף מעילו של שאול אתה ביזית את הבגד יכסו אותך בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ, אתם שומעים דבר כזה? צריך לכבד גם את הבגדים. 

ולא רק שאין לבזות את הבגדים אלא יש לכבדם משום הכרת הטוב, כמבואר במדרש (מאוצר המדרשים ויקרא עמ' נח'): "מעשה בחסיד אחד שהיה עולה מן השוק היה נוטל בגדיו ומקפלן - חסיד! אמרו לו כמה תלמידים: 'יש לך עבדים ובני בית לקפלם?' אמר להם: 'הבגדים מכבדים אותי בשוק אף אני מכבד אותם בבית!' שנאמר: "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד" (שמואל-א ב ל) מי שמכבד אותי אני מכבד, זה פסוק שה' אומר! 

הכרת הטוב לדומם: הרב דלסר ב'מכתב מאליהו' (חלק ג' עמ' 100) כתב: "אפילו שהדומם לא מרגיש בבזיונו ואיך שייך בלל לומר הכרת הטוב לדומם? הרי הוא לא מרגיש ולא נהנה מזה! התשובה היא: שכל מידות הנפש מושפעות ונפעלות על ידי הרגש לא רק על ידי השכל, ולכן אם לא מכירים טובה לדומם שנהנים ממנו כל שכן אם מבזים אותו - הרגש של האדם נפגע! כי הוא אינו מגיב רק לפי חוקי ההגיון, הרגש של בעל מעלת החסד שרוצה אך לתת ולהנות אחרים 'אסיר טובה הוא!' לכל אשר הפיק ממנו הנאה בכל צורה שהיא ואפילו לדומם, והכלל הוא: פגיעה ברגש – משפיעה מיד על המידות! וממילא נפגעת הכרת הטוב, כדי שלא תפגע הכרת הטוב צריך להכיר טובה גם לדומם. 

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם" (שמות ז יט) פירש רש"י: "לפי שהגן היאור על משה כשנשלך לתוכו לפיכך לא לקה על ידו היאור לא בדם ולא בצפרדעים ולקה על ידי אהרן". "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ח יב). פירש"י: "לא היה עפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגן עליו כשהרג את מצרים "וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב יב) ולקה על ידי אהרן!" 

אז יש פה חידוש גדול! שהנהגה זו לגמול אך טוב וחסד למי שמקבלים ממנו חסד ולהחזיק טובה ולהמנע מכל רעה, זה שייך גם כלפי מים ועפר שהם דוממים. לכאורה לא שייך כלל שום ענין של תגמול, גם הם לא עשו כלום מדעתם ובחירתם, אעפ"כ התורה הורתה לנו: הנהגה של מניעת שום פעולה המורה על גנאי, בזיון וצער! באמת צריך עיון בזה: מה שייך כלל טובה והחזקת טובה כלפי דוממים? אלא זה כדי להשריש באדם המידה הגדולה הזו שאפילו פעולה כלפי דומם תהיה בהנהגה זהו שראוי לאדם להתחנך בכל דבר להתבונן בכל דבר לטובה שקיבל ולנהוג בהחזקת טובה! 

הגמ' (בבא קמא צב') אומרת מאיפה הדבר הזה שאומרים האנשים: "בור ששתית ממנו מים לא תשליך בו אבן?" מהכתוב: לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. ורש"י אומר: "דבר הנצרך לך פעם אחת שוב אל תבזהו" אפילו אם נהנית מדבר פעם אחת אל תבזהו! מאיפה למדו את זה חכמים? מהפסוק לֹא תְתַעֵב מִצְרִי שלמדנו קודם, אז אפילו כלפי בור מים יש לנהוג כך. אע"פ שיש פירכא גדולה! שהרי זה אדם בעל בחירה וזה דומם? אבל הורו לנו חז"ל: שהמקור להנהגת המידה מצינו וראוי להוסיף כיוצ"ב אפילו בבור! וצריך ביאור בזה... 

ב'שיטה מקובצת' מצינו עוד חידוש גדול מאוד בסוגיא הזו וזה לשונו: "וכתב תלמיד אחד מתלמידי ר' יוסף הלוי ז"ל איבן מיגאש וזה לשונו מועתק מלשון ערבי: "אמרו בסוף 'החובל': "בירא דשתית מיניה לא תרמיה ביה קלא" פירוש; בור ששתית ממנו לא תשליך בו אבן או דבר אחר, כלומר; לא תזלזל בו ולא תגמול אותו רע אחרי שנהנית ממנו, וזה על דרך משל לשאר הדברים שבא לאדם ממנו איזה תועלת או נהנה ממנו, אינו ראוי לו לעשות שום מעשה שיביא לו שום נזק ממנו, והביאו על זה שם בגמ' משלים ופסוקים מענין מכות מצרים וגילו את הסיבה שנעשו קצתם על ידי אהרן עליו השלום, 

וסיפר רבינו ז"ל על רבו הרי"ף זלה"ה: שאירע לו ענין זה עם איש אחד ולא רצה לדון אותו כלל כדי שלא לדון אותו במה שיבוא לו היזק ממנו ונמנע זה מניעה גמורה! וזה כשהוא ז"ל עלה ונכנס אצל אדם אחד במרחץ שהיה לו בביתו ונתהנה מהמרחץ הנזכר ואח"כ זימן אותו שישב אצלו עד שיבריא, כיבד אותו הרבה ועשה טובה עמו והבריא, בהמשך הזמן על האיש ההוא מטה ידו וירד מנכסיו ונשבר בערבונות וזלותם ונתחייב לתת ממון לבעלי חובות וירד עד שהוצרך למכור המרחץ הנזכר ולשום אותו לבעלי חובותיו, ואמר רבינו יצחק ז"ל: "לא אדון ולא אורה במרחץ הזה; לא במכר ולא בשומה ולא בשום דבר המתייחד בו, לפי שנתנהניתי ממנו!" 

ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה כל שכן וקל וחומר בני אדם המרגישים בהיזק ובתועלת שיהיה זה שנאוי לעשותו, והעושהו יוצא משורת המוסר ודרך ארץ!" אתם שומעים? הוא הכיר טובה בתור דיין למרחץ עצמו ולא רצה לדון בזה, בגלל שהוא נהנה ממנו. ואמר: "שאפשר לפרש מה שאמרו (בכתובות קה') "לא לידון איניש דינא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה" שתהיה סיבתן מניעתן ז"ל לדון למאן דרחים לשתי הסיבות... קודם נבין מה כתוב: לא לדון, דיין לא ידון לא אחד שאוהב אותו ולא מי ששונא אותו, מה הסיבה לא לדון? 

לא לדון אדם שאוהב אותו זה לשתי סיבות; האחת שלא יטה לזכותו, אוהב אותו אז הוא יטה לזכותו, דבר שני: שאם אפשר שיציל את נפשו וידון אותו כפי שורת הדין היה בזה משלם "רָעָה תַּחַת טוֹבָה!" (משלי יז יג) זאת אומרת יכול להיות שהוא ידון אותו ויצא שהוא משלם רָעָה תַּחַת טוֹבָה, אז אם זה היה במי שקיבל הנאה מבשר ודם, כל שכן וקל וחומר באלוקים יתברך; שממנו נשפע לנו הטוב הגמור! שראוי להודות לו הודאה גמורה ולא לעשות שום דבר שיקניט או מה ששנאוי לפניו!! 

והנה בסברא צריך עיון בכל ההנהגה הנפלאה הזו! איזה טעם זה שימנע לדון דין אמת וצדק במרחץ שהוא נהנה ממנו? ומה עוד שלמרחץ אין נפקא מינה כלל של מיהו? ולמי הוא שייך וכמה שמו אותו? ועוד שאם הוא לא ידון ממילא ידונו אחרים, אז למה לו להמנע מחמת זה? רואים מרבינו הרי"ף ז"ל שלמד הנהגה זו מחכמים הקדושים שבעומק כוחות הנפש של האדם יש השפעה בהנהגה זו, וגם בדומם יתנהג כאילו היה מרגיש, שהרי מצינו 'בור ששתית ממנו מים אל תשלך בו אבן' ובמשה רבינו היה צריך לצוות אהרן: להכות העפר והיאור. 

וגם זה לא טענה 'שמי שהוא אחר בלאו הכי ידון' שהרי גם במכות דם צפרדע וכינים ברור שהיה צריך לתת את המכה וזה נעשה על ידי אהרן, אבל מכל מקום לא יעשה משה אותו כי מעשה כזה נותן הרגשה באדם של כפוי טובה! ואע"פ שזה על פי ה' יתברך, ובאמת כך האמת והצדק, והתכלית של היאור והתכלית של העפר זה שיעשה בהם הנס על ידי המכה הזו, אבל לא על ידי מי שקיבל מהם טובה, ולכן נמנע הרי"ף מלעשות שום דין על מרחץ שנהנה ממנו במצב שהיה בבעלות של מי שנהנה ממנו, ולדון נגדו. ואע"פ שהחידוש הזה הוא גדול מאוד! הרי הדברים מבוארים במפורש מרבותינו הראשונים ז"ל, זה מביא ר' אברהם ארלנגר זצ"ל בקובץ 'כל תורת הש"ס'. 

הכרת הטוב לדומם משום אמונה: אז אמרנו בדם ובכינים רש"י כותב שהקב"ה אמר אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן, אבל אולי אסור לשאול, אבל לכאורה אינו מובן: הענין נראה חס ושלום ח"ו כאביזרייהו דעבודה זרה! כי איך אפשר לדומם שעשה לי משהו ושיהיה דרך ארץ כלפיו?! זה כמו עובדי עבודה זרה להבדיל! שהם משתחווים לדומם! וכו' אלא ודאין שאין שום דבר בעולם רק: "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד לה) אלא שכך ציותה התורה לנהוג כשנעשה טובה לאדם, הקב"ה נקרא 'המקום' מקומו של עולם בלעדיו אין שום דבר בעולם; לא שמש ולא אדמה. 

וכתב ה'נפש החיים': "שאין זה כמו כלי שנשבר שנשארים שברים ואבק אלא בלעדיו אין שום דבר! ואין זו פילוסופיה ולא חכמה אלא כך המציאות מי שאומר אחרת אינו יודע מה הוא מדבר! וכי יש דבר אחד בעולם בלי דבר ה'?! הכרת הטוב לדומם זה לא רק ענין מוסרי בלבד, אלא זה גם הלכה! כמו שמבואר ב'שיטה מקובצת' (בבא קמא צב') על מה שהגמ' אמרה: "בור ששתית ממנו מים..." נראה שזה כאילו מליצה, אלא זה באמת לימוד: לא לזלזל! ולא לגרום דבר רע למי שנהנית ממנו, והביא השיטה מקובצת את המעשה של הרי"ף עם המרחץ, הרי"ף הבין: שדומם - זה דבר ה' שציוה, ובור ששתית ממנו - לא תזרוק בו אבן! 

לכן משה רבינו לא הכה את המים והעפר שנהנה מהם, כי אין בעולם שום דבר מלבדו! לכן בשוכבנו ובקומנו נחשוב בצורה הזו: שהכל-הכל-הכל הוא דבר ה' ואז האדם יבין: מהו האדם! ולכן אפשר לתבוע ממנו את הדברים האלה, כי אע"פ שהוא בשר ודם אבל הוא חלק וחוליה מה', "נפח בו נשמת חיים!" אז אם ה' אומר למֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן - כדי לא להכות ביאור ולא באדמה, אז גם אתה צריך לדעת לעשות כן. 

ה'משך חכמה' אומר: "השמש והירח אף אם נאֹמר שהם משכילים רוחניים ללא גוף כשיטת הרמב"ם (פרק ג' מיסודות התורה הלכה ט') אסור להללם ולהחזיק להם טובה! שהאדם שהוא בחירי אם כן הוא מרצונו בחר לעשות טובה לזה, ולכן צריך להחזיק לו טובה. אם אדם עשה לך טובה יש לו בחירה ולכן אתה צריך להחזיק לו טובה, אבל השמש והירח הם מוכרחים ועושים פעולתם כפעולת הצומח שהוא זן את הבעל חיים בלי רצונו וזה רק ברצון הקב"ה השופע בהם תמיד, לכן נַאות לברך ל"יוצר המאורות" ולא להמאורות עצמן!" 

בבא קמא אמרנו, שאפילו לדומם חייבים בהכרת הטוב, 'בור ששתית...' וכן מצינו במכת דם, וכן מצינו בכינים, וכן בצפרדעים - כל זה בגלל שהיגן היאור והאדמה על משה רבינו, משמע שחיוב הכרת הטוב זה לא בגלל הכוונה של הנותן, לאדמה אין כונה ואין לה דעת להטיב, אבל מחוייבים להכיר טובה. 

בספר 'כד הקמח' (בערך פסח) כתוב: "יש להחזיק טובה לנותן משלו אבל היכן שאינו נותן משלו אין צריך להכיר לו טובה" יש גם את רבינו בחיי בחובות הלבבות... ולכן בנותן תרומתו לכהן אין להחזיק לו טובה דלא משלו נתנם שהרי חייב לתתה לכהן את התרומה, והוא הדין שאין צריך להחזיק טובה לאדמה שאינה נותנת משלה! יש על זה חולקים, למה? כי נכון שאתה מחויב לתת לכהן, אבל אתה בחרת לתת לכהן הזה, יכולת לתת לכהן הזה, אז לכן הכהן הזה צריך להכיר לך טובה כאילו, כי בכל אופן בחרת אותו... יכול לבוא כהן והוא יכול להגיד לו: 'אני לא נותן לך אני נותן לכהן השני...' אבל אם הוא נותן לו צריך להכיר לו טובה. 

ואפשר לומר: דהנה כל המקומות שנכתב בהם שצריך להכיר טובה לדומם היינו; לא לבזותן, אבל אינו דומה להכרת הטוב לבני אדם, כי הכרת הטוב לאדם זה השתעבדות! לכן המידות הרעות של האנשים שלא רוצים להכיר טובה למי שנתן להם טובה ומתעלמים ממנו כי הם לא רוצים להשתעבד לו, אבל צריך להשתעבד למי שעשה לך טובה. וכל שכן שאסור לבזות אחד שחייבים לו הכרת הטוב, אבל בדומם אין זה כחוב אלא רק שאין לבזותו 'בור ששתית ממנו..' אין לבזותו בזריקת האבן וגם היאור והעפר לא לבזות בהכאה, אבל אתה לא צריך לבנות עכשיו יפה מסביב לבור ולעשות לו קישוטים ולשים לו מוזיקה גם... 

אבל אדם שעשה לך טובה, זה לא רק לא לבזותו, צריך לכבד אותו! ולהשתעבד לו וכו' נמצא: שאין כאן כל סתירה; שבנותן תרומה לכהן אין צריך להכיר לו טובה בנתינתו, מכל מקום פשיטא שאין לבזותו, שהוא לא יהיה גרוע מבור ששתית ממנו - שאסור לבזותו. ולפי זה עולה: שאחד הנהנה ממנו ואפילו לא היה דעתו לכך חייבים להכיר לו טובה לכל הפחות בדרגה הקטנה לא לבזותו, ובין אם הוא דומם וכל שכן אם הוא אדם שמבין, אבל אם היתה כוונה להנאותו, שהנותן רצה להנות אותו ונהנה ממנו - חייב בהכרת הטוב, ומדין חיוב השתעבדות גמורה ממש! 

לשמיעת שיעור זה ושיעורים אחרים בטל' 02-3724787 

 וכן ניתן לקבלם במייל [email protected].