הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק כא | הרב אמנון יצחק

לע"נ

יחיא זכריא בן עוואד ז"ל

ורומיה בת סאלם ז"ל

נציבי יום: בלחש... אמן!

לרפואת ברכה בת חממה – מהרה. 

לע"נ מרים סולונג' בת אסתר ברטה - מנוחתה עדן, ותשובה שלמה לכל יוצאי חלציה אמן!! 

שגיב בן אסתר יזכה להיות אברך עם יראת שמים אמתית, הוא ואשתו וכל יוצא חלציהם, בריאות שלמה פרנסה בשפע ושיזכה לקחת פרשה שלמה ב'גנזי המלך' - אמן ואמן.

תומר ועדי נגר - יזכו לביטחון שלם בה' יתברך, ועוד השנה יזכו לבית משלהם גדול מרווח נאה ללא תקלות ללא חסרונות, יזכו להרבה הכנסת אורחים וחסדים, פרנסה בנקל ולא בצמצום, ימשיכו לזכות את הרבים, בריאות איתנה ואריכות ימים ושנים לעבודתו יתברך - אמן כן יהי רצון.

'הכרת הטוב וכפיות טובה' חלק כא' |

יש אזהרות לנותן טובה ולמקבל הטובה: אזהרות; צריך אדם לא לגרום שיכירו לו טובה בחינם. מעשה באבא חילקיה - היה צדיק גדול! שלחו חכמים זוגי דרבנן שיתפלל על גשמים תפילותיו היו נענות, כששאלוהו השלוחים: 'מדוע לא הזמינם לסעודה?' ענה להם: 'משום שלא היה לי מספיק לחם ואתם לא הייתם אוכלים משום 'סעודה שאינה מספקת לבעליה' ולא רציתי שרבנן יכירו לי טובה בחינם!' 

זאת אומרת הוא עני אין לו מספיק בשביל להאכיל את החכמים שהגיעו, אבל הוא היה יכול כאילו מהנימוס כאילו להזמין אותם להגיד להם: 'בכבוד בואו תשבו תאכלו' הם היו רואים שאין פה מספיק אסור לאכול מסעודה שאינה מספקת לבעלים, אפילו לבעלים לא מספיקה, אז מה אתה נוחת עליו יושב לאכול!? אז לא אוכלים מסעודה שאינה מספקת, אז מה היה קורה? הוא היה אומר להם: 'שבו לאכול' והם לא היו אוכלים אבל הם היו מחזיקים לו טובה על שהוא הזמין אותם, וזה נקרא טובה בחינם! כי הוא לא נתן להם כלום והוא לא היה יכול לתת להם כלום. 

יש דבר כזה 'המסרהב בחבירו' הוא כאילו רוצה לתת לו, אבל הוא יודע שהוא לא שותה נגיד בירה והוא שובר לו חבית וכו' ונותן לו בירות והוא יודע שהוא לא.. אז הוא מכרט עליו ככה, זה נקרא 'מסרהב בחבירו' אז אסור לעשות דברים כאלה, וגם שלא יחזיקו לך טובה סתם בחינם! זה גמ' בתענית כג'. 

עכשיו, ב'ספר חסידים' כתוב: "לא לגרום לעצמו לכפיות טובה" מה זה אומר? אדם לא יגרום לעצמו להיות כפוי טובה, איך זה יכול להיות? ראובן אומר לשמעון: 'תלווה לי' ראובן הוא אדם נאמן, שמעון לא נאמן, אז ראובן אומר לשמעון: 'תלוה לי' מלוה לו. אח"כ יבוא שמעון יגיד לו: 'תלוה לי' הוא לא ילוה לו למה? כי הוא לא נאמן, אז בגלל שהוא לא מאמין לו והוא לא נאמן אז הוא לא ילוה לו, מה יאמר שמעון? 'תראו איזה כפוי טובה! ראיתם? אני הלויתי לו הוא לא הלוה לי! אתם רואים איזה כפוי טובה?' אז מי גרם שהוא יקרא 'כפוי טובה'? הוא בעצמו. 

אם אתה יודע שאתה לווה משמעון אבל אתה לא תַלוה לשמעון בגלל שהוא לא נאמן לך, אתה גורם שאתה תהיה כפוי טובה, אז אל תלוה משמעון, אם אתה לא מתכוין אח"כ להלוות לו בשעת הדוחק שלו, אל תלוה ממנו, כי אם תִלוה ממנו תצטרך להלות לו ואתה לא תלוה לו, ואז מה אתה תהיה? כפוי טובה, אז אסור לאדם להביא את עצמו להיות כפוי טובה (זה ב'ספר חסידים' תתרפח'). 

צריך גם לא לגרום לחבר שלו להיות כפוי טובה, לא רק לא לגרום לעצמך, גם לא לחבר; אדם עושה טובה לחבירו, אבל יש לו כוונה: 'להתנשא' או שהוא עושה טובה לחבירו בשביל שהוא יכיר לו טובה זה המטרה, הוא לא עושה לו טובה אמיתית, יש לו אינטרס; או שהוא משתבח מזה מתנשא מזה, או שהוא רוצה שהוא יהיה חייב לו יכיר לו טובה. זה גורם שהמקבל נעשה כפוי טובה, ומשלם לו "רָעָה תַּחַת טוֹבָה!" (משלי יז יג) זאת אומרת המקבל מרגיש: שפה נעשה לא בשביל המטרה הזו האמיתית לתת, אלא הוא כאילו סוחט אותו למטרות שלו. וזה יכול להיות שגם מן השמים לא יתנו לו. 

אבל אם היה עושה את הטובה בכוונה הרצויה והנכונה: 'שיהיה רק טוב למקבל' והוא חפץ בטובתו באמת, והיות והוא מצווה בכך להטיב לחבירו, התורה מצווה, אז לא היה בא המקבל לידי כפיות טובה, כי הוא קיים את רצון הבורא, ומן השמים ידאגו שהוא באמת לא יוזק ויוחזר לו, ויהיה הכרת הטוב. 

לפי זה אומר ה'משבצות זהב': אפשר לפרש שאֵלו היו המחשבות שהיה דוד מהרהר בתור לימוד זכות על נבל... נבל - היה לו עדרים והיו לו רועים, ודוד ואנשיו "כְּאַרְבַּע מֵאוֹת ועשרים אִישׁ" (ע"פ שמואל-א כב ב) שמרו לו על העדרים. הגיע זמן הגז, ולדוד שהיה בורח כל הזמן לא היה לו במה להתפרנס, אז הגז זה יום חג שגוזזים את הצאן וכו' אז הוא שלח שליחים לנבל וביקש: 'שיתנו קצת אוכל ולשתות!' ושיגידו לו: 'אנחנו שומרים על הצאן שלך ועוזרים לרועים שלך!' והכל והכל, ושלח לו בדרך הכי מנומסת: "וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם" (שמואל-א כה ו) אמר לו 'שלומות' בלי סוף! 

מה עונה נבל? "מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו!" (שמואל-א כה י) מ זה? מה, אני חייב לו משהו? אומר מילים ככה, ואי ואי ואי - ודוד הלך אמר לאנשיו: "חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ - כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ" (שמואל-א כה יג) זה כפוי טובה! ועשרים "יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים" והוא כבר זה... ושלח להודיע: 'שהולך להיות חארבו דארבו'... ואביגיל היתה חכמה! אשתו של נבל ובאה אליו ופייסה אותו וכל מיני דברים וכו' וכו' 

בקיצור; אז מה אמר דוד המלך? כשהוא שמע את התשובה ואיך הוא ביזה ואיך התנהג? אמר: "אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה" וגם דאגתי שׁשׂה אחד לא יפקד - יחסר לו "וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה?!" (שמואל-א כה כא) אז אומר ה'משבצות זהב': אפשר לפרש את המחשבות שדוד היה מהרהר ומלמד זכות על נבל, הוא אומר: אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה - אולי זה היה בגלל שהיה חסרון בשמירה ששמר על נבל, והיא היתה מעורבת באיזה 'מחשבת תגמול' שיגמול לו, שבבוא היום שהוא יצטרך אולי לאכול ולשתות או עזרה או משהו שהוא יחזיר לו, או שהיה פה איזה התנשאות שהוא שומר וזה... לכן וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה. 

כי אמרנו: שאם אדם עושה את המצוה בשלימות, כמו המצווה בתורה, לא ראוי שיחזירו לו רעה טובה. אבל אם הוא לא עשה את זה בשלימות, אז יכול להיות שהיה פה צדדים אחרים, וזה לא מצווה כמו שציוותה התורה, ממילא לא מגיע לך בחזרה. אז אולי זה מה שדוד המלך הרהר איזה לימוד זכות עליו וכו' וכו' (קצת קשה: כי בסוף הוא חגר את חרבו ורצה לצאת למלחמה! אבל...) 

עכשיו בואו תשמעו! ב'הגדה של פסח של ר' מאיר חדש' הוא מביא את מה שאמר המדרש: "אמרה היונה לפני הקב"ה... תקשיבו טוב טוב טוב! "אמרה היונה לפני הקב"ה: "רבונו של עולם! יהיו מזונותיו מרורים כזית ומסורים בידך – ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם!' אי ואי ואי אי ואי ואי איזה תוכחת יש ליונה! היונה אומרת: "רבונו של עולם! אני מבקשת: רק מהיד שלך אני רוצה, אפילו שהמזונות שתתן לי יהיו מרורים כמו זיתים, ולא רוצה מתוקים כדבש ונמסרים לי על ידי בשר ודם! 

למה אומרת היונה לנוח כדברים האמורים? שהיא משמיעה את זה, נוח שומע, וכי זאת תודה וברכה?! שהיא צריכה להגיש לנוח שזן ופרנס בתיבה את כל היצורים במשך שתים עשרה חודשים! בלי שינה במסירות נפש שאין למעלה ממנה! לא ראה שינה לא ביום ולא בלילה ועוסק וזן את הבריות שעמו, למה אם כן היתה היונה צריכה להתבטא בלשון כה קשה כלפי נוח? ההסבר הוא: הכונה של היונה היתה לומר לנוח; אספקת מזונות שהוא סיפק לבריות, הרגישו בזה 'יד אדם' הרגישו בזה 'יד אדם'! מה פירוש? אם המקבלים מבחינים בזמן הגשת העזרה את היד של האדם הנותן, גם אם האוכל יהיה מתוק וערב ביותר – הוא מר! 

החובה של האדם שנותן: זה לתת למקבל תחושה - כי כל מה שהוא מקבל זה "לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם!" (שמות טז ד) אם אדם המקבל מרגיש: שניתן לו מידי אדם - יש לו תחושה של עלבון!! לכן אנחנו מתפללים ומבקשים: "וְנַא אַל תָצְרִיכֵנוּ ה' אלקינו לֹא לִידֵי מַתְנַת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם" כי התלות של האדם בזולת פוגעת ומעליבה אותו: 'למה אני צריך להזדקק לאחרים?!' ולכן אפילו הפרי שניתן לו בעצמו הוא מתוק וטוב, אבל הרגשה של העלבון קיימת, מכיון שהוא תלוי וצריך את הנותן. הרגשה זו נותנת מרירות כזית! 

כדי למנוע את המרירות הזו מהמקבל, חובה של הנותן: להשכיל לדעת איך לתת; עליו לתת בצורה כזו, שלמקבל תהיה הרגשה: 'כמו שהקב"ה נותן!' נגיד; אתה בא למישהו הוא נותן לך פרוסת עוגה אבל צרה ודקה... איך אתה מרגיש? הוא נותן, הוא נותן, יש כאלה לא נותנים כלום... הוא נותן אבל זה לא כמו שהוא נותן לך 'סדרה' ותקח מתוך זה – זה אחרת! הקב"ה כשנותן – הוא נותן בשפע! בשפע!! "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהלים קמה טז) אז אתה רואה שיש פה אתה מבין 'צמצום' לא נגיד קמצנות, צמצום הוא דואג שלא יהי לך סוכרת כמובן... אבל בצמצום הוא נותן. 

וכך מבקש האדם: "כִּי אִם מִיָדְךָ הַמְּלֵאָה הַפְּתוּחָה הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה, שֶׁלֹא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד!" נחזור על דברי היונה, היא אמרה לפני הקב"ה: "רבונו של עולם! יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידיך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם!' אתם שומעים? אחרי כל הטרחא של נוח, שנה! והכל. אבל היא אומרת לו: 'כן אבל הרגשתי שזה יד אדם יש פה שנותנת לי זה לא כמו שהקב"ה בטבע, אני בחוץ ויש לי את כל העצים ואת כל הפרחים ואת כל הפירות ואת הכל ואני מדלגת מענף לענף ועושה מה שאני רוצה אין מגבלה בשעות מסוימות! אתה מבין? שפע! יד רחבה והכל!'. 

אף פעם אדם לא יכול לכוין בדיוק 'מה אתה רוצה' כשהוא נותן לך, הוא לא יכול לכוין; הוא נותן לך עוגה, אתה בדיוק רוצה נס קפה, אבל הוא לא יכול להגיד לך נס קפה אז אתה נתת לו קפה, או נתת לו מים... אף פעם לא תקלע בול! אלא אם כן אדם רחב לב ומוציא לך גם פירות, וגם עוגות וגם זה... 'ואיזה שתיה? ואתה רוצה חם? וקר...' וואוו! זה מתחיל להיות 'יד רחבה' כמו הקב"ה בכיון, בכיון, בכיון... אז זאת אומרת רואים מפה: שכשאדם נותן, צריך לתת תחושה: 'שאין פה יד אדם' זה משל ה'! משל ה'. 

מה עשה אברהם אבינו? האכיל את האנשים, ומה אמר להם. 'זה לא משלי! זה משלו! הוא ברא את הכל וכו' תברכו: שהכל נהיה בדברו, בורא פרי העץ, בורא פרי האדמה, המוציא לחם' זה הוא! זה לא אני. אין פה...' ולתת לכל אחד 'לשון בחרדל'! בשביל בן אדם לשחוט שור ופר! מה זה? איפה שמענו כזה נדיבות? 

ב'משנת ר' אהרן' הוא אומר: "מי שנותן טובה לא יצפה להכרת הטוב; "אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ, כִּי לְכָךְ נוֹצַרְתָּ" (משנה באבות פרק ב משנה ח). יש לבאר: מלבד הפשט מכיון שלְכָךְ נוֹצַרְתָּ אז אתה מחוייב לכך, ואין לך לדרוש 'ישר כח!' על פרעון חוב שאתה מחוייב, אז מה אתה מבקש? שיגידו לך 'ישר כחך' על מה שאתה מחוייב?! והרי 'אדם מחויב לראות בטובת חבירו' כמו שכתוב ב'מסילת ישרים'. אם כן הוא לא צריך להרגיש שנתן טובה לשני, כי לשם כך הוא נוצר, כי אדם חייב לראות בטובת חבירו. דהיינו; לעשות טובות לחבר תמיד לְכָךְ נוֹצַרְתָּ! 

זה מה שכתוב אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ, כִּי לְכָךְ נוֹצַרְתָּ בשביל מה יש לך תּוֹרָה הַרְבֵּה? ללמד את האחרים 'ללמוד וללמד' כִּי לְכָךְ נוֹצַרְתָּ אז אתה מחוייב, מה אתה רוצה שיחזיקו לך טובה על זה?! זה מצד הנותן. מצד המקבל - הוא צריך להחזיק לו טובה! כי הוא היה יכול ללמד את ההוא ולא אותך... אבל אתה הנותן לא צריך להחזיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ שיחזיקו לך טובה, למה? כי אז אתה עושה עם אינטרס וצריך להיות נטו 'לשם המקבל'. 

ועכשיו תשמעו דבר שלמדנו אותו בכמה דרשות 'דעת חכמה ומוסר' (עמ' שעז') אומר: "צריך לתת למקבל של הטובה לשלם על הטובה; מה זה אומר? ב'מדרש רבה' (פרשת תצוה): "אמר הקב"ה למשה: "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" (שמות כז כ)- לא שאני צריך להם! אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם" וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר - בשביל מה? להדליק את המנורה, אומר הקב"ה: 'לא שאני צריך להם' – אני לא צריך לשמן ולמנורה, אלא שתאירו לי, למה אני צריך שתאירו לי? כי אין אף אחד בפנים, המנורה דולקת לבד, אחרי שמדליקים אותה היא דולקת לבד, אז למי מאירים? אין אף אחד שמה, כביכול מאירים לקב"ה! 

אז אומר הקב"ה: 'לא שאני צריך להם, אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם' משל: לפיקח וסומא שהיו מהלכים, (פיקח זה אדם שרואה, סומא זה לא רואה) אמר הפיקח לסומא: "בוא ואני סומכך" אתה לא יכול לראות וללכת אני אסמוך אותך תשען עלי ואני אוביל אותך, וכך היה סומא מהלך, כיון שנכנסו לבית אמר הפיקח לסומא: 'עכשיו צא..." הוא הכניס אותו לבית, אומר לו: "עכשיו צא והדלק לי את הנר והאר לי!" מה זה? הסומא לא רואה, הפיקח כן רואה, הוא בא מבחוץ, הוא הכניס אותו, עכשיו הוא אומר לו לסומא: 'תדליק בקשה נר ותצא תדליק לי תאיר לי' למה? 

'שלא תהא מחזיק לי טובה שליויתיך' אם אני רק עשיתי מהצד שלי, ואתה לא החזרת לי כלום, אתה תצטרך עכשיו להיות חייב לי! אז אני בשביל לפטור אותך מהחוב, אומר לך: 'תקשיב! תצא תדליק לי נר, בזה אתה בסדר אתה כבר לא חייב לי כלום!' זה נקרא 'טובה מושלמת!' שאתה לא תתן הרגשה של 'שיעבוד' של המקבל אליך, זה נקרא שבאמת אתה מכוין באמת: לעשות לו רק טובה אמיתית. מידותיו כביכול של הקב"ה אינן כמו של בשר ודם; הבורא רוצה להטיב לברואים, ולכן המידה שלו 'תאירו לי' למה תאירו לי? הוא מדליק את השמש! מאיר לכל העולם. 

אתה אומר: 'תדליק לי נר בבית המקדש תאירו לי תחזירו לי על השמש, על הירח ועל הכוכבים תחזירו לי תדליקו לי נר!' מה זה? אומר: 'שלא תהא מחזיק לי טובה! שלא תצטרך להחזיק לי טובה, זה הטבה מושלמת! זה נדבה גמורה, בלי שום החזקת טובה, בלי חליפין כלל וכלל. וזהו כל ענין התורה הקדושה והמצות, שהקב"ה חנן לכלל ישראל: כדי שתהיו מאירים לי. ולהורות לנו: שנידבק במידותיו של הקב"ה, ונהיה נותנים נדבה ללא שום תקוה: 'שיחזיקו לנו טובה כל שהיא על זאת'. 

עוד הוא אומר בספר: "רואים כאן יסוד גדול במידות; מטבעו של אדם שהוא עושה טובה למישהו אינו רוצה בשום אופן לקחת כלום תמורת הטובה, בשום אופן, הוא עושה לך טובה ואז אתה בא להחזיר לו איזה משהו הוא אומר: 'לא, לא-לא אין צורך אין צורך לא, תודה, תודה לא...' הוא לא רוצה לקבל בחזרה כלום. זה לא בגלל שהוא חפץ בחסד, הפוך! הוא רוצה שישאר לו 'עבד עולם' - כי אם אני עשיתי לו טובה והוא החזיר לי – אז אנחנו פיתים, כאילו נגמר...' לא! הוא לתת – מוכן, לקבל - הוא לא מוכן, למה הוא לא מוכן? הוא רוצה שתהיה לו עבד, שאתה תמיד תרגיש: 'שאתה חייב לו שהוא עשה לך טובה ואתה לא עשית לו טובה...' ולכן הוא לא רוצה לקחת ממנו מאומה! 

אבל הקב"ה מלמד: לעשות הפוך! כשאדם מטיב לחבירו, חוב מוטל עליו עם רגע פעולת הטבתו לזולת, תכף תראה לקבל ממנו משהו בחזרה. כשאתה עושה איזה טובה לחבר, אם אתה חפץ בטובה באמת לעשות לו, תראה: שהוא לא ישאר חייב לך הכרת הטוב; אם אתה מלוה לחברך מעות, הנה תבטיח לך: כי יפרע לך את דמי ההלוואה, אבל את הטובה שעשית לו בזה - תשתדל לקחת ממנו גם כן איזה טובה שהיא - בלי חשש ריבית! זאת אומרת הלווית, תדאג שהוא יחזיר, זה בסדר. אבל בכל אופן היה פה גם טובה, אז הוא צריך להכיר לך טובה על זה! נכון? 

אז הוא אומר: תשתדל לקחת ממנו איזה טובה כל שהיא שאין בה חשש ריבית, איזה מין עזרה קלה או משהו כזה שאין בו כלום שום חשש בשביל כך; 'תעשה לי טובה יש פה על גב משהו, או תרים לי סל, תעשה לי כך' משהו לעשות איזה משהו בשביל שיפטר כאילו, על הטובה שעשית לו, כדי שלא יהיה משועבד בטובתך, וירגיש: 'שכמו שאתה עשית לו טובה - גם הוא עשה לך טובה!' וזה ההפך מכוחותיו של האדם! אדם רוצה שאנשים, הוא יעשה להם טובות, והם לא יעשו לו, למה? הוא רוצה שיעבודים, שאנשים יראו שהוא המטיב והוא לא זקוק להם והפוך שישארו חייבים לו ושידעו שהוא 'האיש הנותן'... 

אומר הקב"ה: 'לא שאני צריך להם אלא שתאירו לי כמו שהארתי לכם...' איזה כמו? איזה כמו? איזה כמו!?! שמש וירח זה כמו? אומר הקב"ה: 'כן, זה כמו, זה כמו שהארתי לכם אתם מאירים לי...!' וזה היסוד בכל המצוות, וכי הקב"ה צריך משהו מאיתנו? חלילה! "אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ" (איוב לה ז) נגיד שתהיה צדיק הכי גדול, מַה תִּתֶּן לוֹ מה אתה נותן לו? כל מה שאתה עושה - זה מכוחו! מַה תִּתֶּן לוֹ חידשת משהו בעולם שנתת לו משהו משלך שאין לו?! מה, מַה תִּתֶּן לוֹ מה אתה יכול לתת לו? אבל הקב"ה סידר את כל ההנהגה כאילו הוא צריך אותנו, ככה הוא סידר את הכל. 

ככה אמרו חכמים על הפסוק: "תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים" (תהלים סח לה) אנחנו נותנים עֹז לֵאלֹהִים. וככה כתוב: "כשישראל עושים מעשים שהם לא טובים - כביכול הם מתישים את כוחו של הקב"ה! "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי" (דברים לב יח) וכשעושים מעשים טובים - נותנים עֹז ותוקף וכוח לקב"ה!" הפירוש הפשוט: תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים; על ידי שאנחנו עושים מעשים טובים - זה נותן לו את האפשרות להוריד לנו שפע, וכשעושים מעשים רעים - זה מתיש את כוחו לתת לנו שפע, כי מידת הדין מקטרגת! אבל הכל הולך בבחינה כאילו תלוי בנו. 

ולמה עשה הקב"ה כן? סוד הדבר: כי הקב"ה טוב בלי תכלית! אין, אין סוף לטוב של הקב"ה. אין, ללא גבול! אבל אין זה תכלית הטוב אם אתה מטיב ומישהו נשאר חייב, אז אם הוא היה כל הזמן נותן ולא מקבל, כי הוא לא זקוק לנו בכלל, וכל מה שאנחנו ניתן - זה משלו גם, אז זה היה 'לא טובה שלימה' כי היינו מרגישים תמיד חייבים, ונהיה נשפלים בגלל שאתה בעל חובות גדולים! איך מרגיש אדם בעל חובות גדלים? איך הוא יכול להסתכל בפנים של אלה שהוא חייב להם?! 

על כן מטעם ההטבה שהיא ללא גבול של הקב"ה, סידר הקב"ה: שאנחנו נהיה כביכול הנותנים, לא המקבלים; תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים הקב"ה נותן לנו וכאילו אנחנו נותנים לו; 'מה, נתתי לך! מה, לא הדלקתי לך נר בבית המקדש! נכון, אתה הדלקת לנו את השמש אבל אנחנו גם הדלקנו...' מצחיק! נכון? אבל ככה הקב"ה עושה בשביל שתהיה לנו הרגשה: ש'אין חובות!' אפילו שאנחנו חייבים בלי סוף! אבל הוא רוצה: שנרגיש כאילו גם אנחנו נותנים, גם אנחנו עושים, גם אנחנו פועלים, ונותן לנו את האפשרות שאנחנו מנהיגים את הבריאה כולה, נתן לו את המפתחות בתורה הקדושה להנהיג את כל הבריאה כולה - לא יאומן כי יסופר! 

וה' רוצה: שכך נתנהג עם הבריות; נהיה נותנים ונרצה גם שיחזירו לנו טיפה בשביל 'שנגמור את החוב' כמו שאומרים, שלא יהיו משועבדים לנו ולא ירגישו נשפלים. נו, צריך להתחיל לתרגל את הדברים, ובעזרת ה' יתברך 'הכרת הטוב' זה המעלה - הפנינים שבכתר - זה מידות הכי נעלות! צריך לעבוד על זה.

[ההפגנה היום! 14:30 כל הנשים...!!]

לשמיעת שיעור זה ושיעורים אחרים בטל' 02-3724787 וכן ניתן לקבלם במייל main@shofar.tv .