הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק מט | הרב אמנון יצחק

לע"נ

יחיא זכריא בן עוואד ז"ל

ורומיה בת סאלם ז"ל

'הכרת הטוב וכפיות טובה חלק' מט' |

ב'אורחות מוסר' (עמוד רעו) כתוב: "האם אנו מרגישים הכרת הטוב לרש"י על פירושו על התלמוד? שעל ידי זה הקל עלינו את הבנת הגמרא? צא וראה כמה קשה ללמוד תלמוד ירושלמי! שאין עליו פירוש רש"י. מכוח ההרגל שיש לנו הכל ושאנחנו בריאים ב"ה! כל אחד מרגיש: 'שחייבים לו!' ונעלם ונשכח ממנו עניין הכרת הטוב. 

כמו שמובא במדרש רבה (קהלת פרק ג אות טו): "רופא בציפורי היה בידו סוד שם המפורש, לפני מותו רצה להעביר את הסוד לאדם כשר, שאל: 'אם יש אדם שראוי לכך?' אמרו לו: 'ישנו רבי פנחס בר חמא' שאל אותו הרופא: 'האם לקחת מימך דבר מה מיהודי?' השיב לו: 'שהוא קיבל מעשר, כלוי'. סירב הרופא לגלות לו הסוד ולא נתן לו את שם המפורש והסביר: 'שיתכן שהוא יבקש משהו ממישהו והלה יסרב לתת לו, ואז הוא יפציר בו וידרוש ממנו ואם הלה יסרב לתת לו הוא עלול להרוג אותו בשם המפורש!' 

הג"ר חיים שמואלביץ' זצ"ל מסביר: "אדם שמתרגל לקבל מאחרים מגיע בסוף להרגשה: 'שחייבים לתת לו!' ואם מסרבים לתת לו - ידרוש בכוח, כאילו אלה שמסרבים לתת לו גוזלים אותו. עד שקיימת סכנה שיקום ויהרוג מי שמסרב לתת לו! לכן הוא לא הביא לו את הסוד של השם המפורש, כי אם הוא רגיל בנטילה הוא יכול ליטול נשמה בסוף... לא יאומן עד כמה משפיעה מידה זו.

ב'משנת רבי אהרן' (חלק ב עמוד טו-טז): "אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ, כִּי לְכָךְ נוֹצַרְתָּ" (אבות ב ח). ב'משנת רבי אהרן' הוא מבאר את הדברים ואומר: "כי אדם שזכה והתברך בכישרונות מתנת הבורא חובה עליו לנצלם ולא להתגאות ולהשתבח בהם. שאם עשה כן, הרי הוא כפוי טובה. מה השורש של כפיות טובה? שורש הרע, זו הרגשה: 'שהטובה מחוייבת במציאות!' היינו; שהאדם מחזיק טובה לעצמו כי אהבת האדם את עצמו גורמת לאדם שלא יכיר בטובה אלא יחזיק אותה לעצמו כביכול היא שלו. כִּי לְכָךְ נוֹצַרְתָּ הבריאה כולה מושתת על חסד. חסדי ה' הם ע"י התורה. 

אם כן איך יחזיק אדם טובה לעצמו וידמה: ש'צריכים לשלם לו בעבור המתנה שקיבל!' ?! שמירת המצוות היא שכר גדול לאדם, בעצם שמירת המצוות היא הגדולה והחשיבות ולא יתכן שיחזיק אדם טובה לעצמו. ואם ביגיעת התורה והמצוות זה כך, על אף שהם נמסרו לבחירתו של האדם, הרי בעניינים שאינם תלויים בבחירתו ועמלו והאדם הוא רק המקבל כמו אדם שזכה לעשירות, לכבוד וכדומה, בוודאי אינו יכול להחזיק טובה לעצמו. אולם העשיר תובע כל העת מאנשי סביבתו: 'שיכבדוהו ויסורו למשמעתו!' ורודף הכבוד אינו נח ואינו שקט מלהשיג כבוד בכל מחיר. האנשים האלה תאבים ומתאוים ואף 'מטיחים דברים כלפי מעלה!' על שלא מגיע להם כרצונם. 

והנה מידת כפיות הטוב גורמת שכל טובה שמקבל האדם תיהפך לו לרועץ, כי הוא חי בתחושה: 'שהכל שלו! וממילא מגיע לו יותר ויותר' וככול שמבוקשו גדל הוא אינו מוצא 'קורת רוח' במה שיש לו ורק חש בחסר ובהיעדר, וכך ארע להמן שאמר: "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי" (אסתר ה יג) כי הכל מעט בעיניו וחסר תמיד מטובה. וכל שכן שנדמה לו שמחסרים אותו הרי אדם זה "עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל הַיָּמִים" (דברים כח לג) וזהו הגורם הגדול למניעת הטוב מבני אדם כי חסרון ההכרה בטובה גורם לסילוקה. כי לא מטיבים למי שלא מכיר בטובה.

הודאה היא ביטוי הכרה שקיבל דבר מזולתו: המנוגע במידה זו של אהבת עצמו אי אפשר לו לומר: 'תודה!' לחברו בעד איזה טובה, שלעולם אינו מכיר שקיבל איזה דבר מזולתו ואין לו על מה להודות. כך מצינו שלא הודה לבן ליעקב: "וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא" (בראשית לא מג) הרי שגם אחרי אריכות דבריו של יעקב להסביר לו: 'שלא נטל ממנו כלום! וכל אשר לו זכה בדין בלי שום מרמה!' מה עונה לו לבן? "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי" וכו'.. ולא הודה לדברי יעקב. 

צריכים להבין: לבן לא היה שוטה לטעון טענה כזאת וגם הוא לא כיוון לשקר, רק הוא היה מנוגע במידה המגונה של אהבת עצמו. ממילא, לא ראה ולא הכיר שום טובה שקיבל מיעקב לכן אמר: וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא, שכך היא המידה. המכיר בטובת חברו - מודה לו, ומי שאינו מכיר בטובת חבירו אינו מודה, כי אין לו על מה להודות. אבל לאה, מידה אחרת היתה לה, ככתוב: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה" (בראשית כט לה) ורש"י אומר: "נטלתי יותר מחלקי ומעתה יש לי להודות". תכף ומיד כשבאה לה הטובה מאת הקב"ה הודתה לה לאה מפני שלא היתה מנוגעת באהבת עצמה. 

מאיפה אנחנו יודעים שהיא לא היתה מנוגעת באהבת עצמה? שהרי ויתרה על כבודה! והסכימה לסבול בזיונות הכרוכים בכניסתה לבית יעקב. מה, היא לא ידעה שברגע שיגלה יעקב שהיא התחלפה עם אחותה יהיה פה מצב של בזיונות שאין כדוגמתם?! וכל זה היא היתה מוכנה כדי שלא ליפול בחלקו של עשו, אז לא היה לה אהבת עצמה, מי שיש לו אהבת עצמו לא מוכן להתבזות. זה מה שאמרו חז"ל: "לאה אחזה בפלך הודאה". 

עין הרע גם כן מונעת הכרת הטוב: הפסוק אומר: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים א כז) נרגן זה אדם שמקטר, כל הזמן מתלונן. וַתֵּרָגְנוּ מתלוננים כל הזמן. ואיתא בגמרא (בסוטה לה): "דרש רבא: "אמר הקב"ה: "אני חשבתיה לטובה - והם חשבו לרעה!", תסתכלו שם באריכות. 

המשגיח רבי מאיר חדש זכותו תגן עלינו מבאר: "הבכי של המרגלים היה בכי של חינם! בכי שהשורש שלו נבע מעין הרע של המרגלים בארץ ישראל, דבר שגרם להם לבוא בתלונות, במקום להודות ולהכיר טובה לקב"ה: על כך שעשה פעולות גדולות להצלתם! היו (הכנענים) קוברים כל הזמן מתים כדי שלא יבחינו במרגלים והם ראו את זה כאילו: "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" (במדבר יג לב) וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - איך אפשר להגיע לדבר כזה ולומר?

כיוון שמחצית העיקרית של האדם זה הנשמה והיא: "חֵלֶק אֱ-לוֹקַּ מִמָּעַל" (איוב לא ב) אז יש לנו כעין דמיון מסוים לבורא; אחד הדברים שאנו מסוגלים להבחין בו: שהוא תמיד נותן! ואף פעם לא מקבל וגם לא לוקח. את התוצאות להשפעה הזו על האדם ניתן להבחין בהנאה שאדם נהנה כשהוא נותן לזולת, יותר מאשר לקבל ממנו. אדם מעדיף לתת מאשר לקבל! ויש לו הנאה מזה, ובאהבה שהנותן אוהב את המקבל בעקבות נתינתו, יותר ממה שהמקבל אוהב את הנותן בעקבות קבלתו. הנותן אוהב יותר את המקבל, מאשר המקבל את הנותן. לעומת ההנאה, יש לנותן בנתינה; צער ובושה מכסה את הרגשות של הנצרך לקבל. 

ביטוי לכך אנחנו מוצאים בברכת המזון שניסחו אותה חז"ל: "וְאַל תביאנו לא לִידֵי מַתְּנוֹת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם ... שֶׁלֹּא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לָעוֹלָם ועד" כל כך קשה המועקה הנוצרת מהקבלה שמקבלים מאדם אחר, עד שלעיתים המקבל נהפך לשונא של הנותן! המבינים בכוחות הנפש טוענים: שהשנאה מתפתחת מכך, שהנותן יוצר אצל המקבל קשיים רגשיים, והוא נהפך לנצרך והדבר מחייב אותו להודות, וזאת הוא לא רוצה, או שהוא אינו יכול מרוע מידותיו. 

ואכן מסופר על 'חתם סופר' אחרי שאדם מסוים עשה לו צרות והוא הרים קולו ואמר בכאב לב: "ריבונו של עולם! איזה טובה עשיתי ליהודי הזה שהוא כל כך שונא אותי?" מופיע ב'חוט המשולש' (דף מה בהגהה). אכן, עבור אדם זה המילה: "אני אסיר תודה!" שמעתם את המילה הזאת? "אסיר תודה"? המשמעות תואמת בדיוק את התחושה.

חובת התודה נותנת לו תחושה שהוא אסיר. לעיתים חש בן אדם שחובתו להודות לשני על הפעולה שעשה למענו. אבל הוא חושש; שאם הוא יביע תודה בקול, הוא יודה למעשה: שהוא קיבל ממנו. ואם הוא קיבל, הרי חובתו גם לתת תמורה לנותן. לכן הוא מעדיף לא להודות. וזה יוצר מצב דמיוני שהוא כאילו מרגיש שהוא לא קיבל כלום.

רבי יצחק הוטנר בספרו 'פחד יצחק' (על חנוכה) רואה קשר בדמיון בין האותיות של המילה 'תודה' לבין האותיות של המילה 'הודאה'. וכך הוא כותב: "בבנין המילים של לשון הקודש נזדמנו לפונדק אחד שני מושגים; אחד זה הבעה של החזקת טוב – 'תודה' והסכמה לדעת של הצד השני – זה 'הודאה'. לשני המושגים הללו יש בלשון הקודש ביטוי משותף: 'הודאה'. אחד זה מודה על דבר ומסכים על הדבר ומודה לדבריו של השני, ואחד זה 'הודאה' מלשון תודה שיש לו 'אל ההודאות!' להודות. תודה.

'הודאת בעל דין' פירושה הסכמה לדבריו של הצד השני. 'הודאה על העבר' פירושו הבעה של החזקת טובה על מעשה חסד. הסברת השיתוף הזה, כי בתכונת נפשו של אדם טמונה השאיפה להיות סמוך על שולחן עצמו בלי להזדקק לזולת. בשעה שאדם מביע את הכרת הטוב לחברו ונותן לו 'תודה', באותה שעה יש גם כאן הודאת בעל דין: כי בפעם הזאת אומנם לא עלתה בידו, והיה עליו להשתמש בטובתו של חברו.

אז כשאני אומר: 'תודה!' למישהו אני מודה שנזקקתי לטובתו. אז ה'תודה' זה גם הודאה, הודאת בעל דין. ובאופן שהשורש הנפשי העמוק של כל הבעת תודה הוא במעשה גם הודאה. ועל אחת כמה וכמה בינינו לבין המקום! הפסוק אומר: "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא ב) בטבע הפרא של כל אדם יש את ההנחה של: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח יז) ובשעה שהוא מקריב תודה למקום, הרי זה הודאה: שאין לו בעצם מעצמו כלום! היות והוא עיר פֶּרֶא הוא מרגיש: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, ולהודות לה' על מה שהוא נותן, פירושו: שאני אין לי כוח. ואני עצמי אין לי כלום. אז אני מודה, כהודאת בעל דין: שאין לי כלום מעצמי! בעצם. וקשה לאנשים להודות: שאין להם כלום מעצמם. 'אני פעלתי, אני אמרתי, אני עשיתי, אני אני-אני-אני....' לפני כל משפט הוא מתחיל ב"אני".

הקשר בין ההודאה ותודה, מעמיד אותנו על הקושי וההתמודדות בין המוקיר למצפה להוקרה; כיוון שהתודה היא דומה להודאה ואפילו ל'וידוי', היא נתקלת בקושי גדול של הגאווה של האדם והאנוכיות שלו. בדומה לקשיים שמעמידה הגאווה בפני מי שמתוודה. וכך נערמים קשיים באמירת התודה. ולמעשה קיימת התמודדות בין גאוותו של הנותן – שהוא מצפה להוקרה והוא זקוק לה, כי יש כאלה שנותנים רק בשביל שיקירו אותם, כמו 'התורמים הנדיבים' שיכתבו את שמם ויפרסמו ברבים, אז זה מלחמה בין הגאווה של הנותן לגאווה של המקבל שצריך להודות. אבל הגאווה שלו מקשה עליו להודות; "מה נתן לי?! מה זה בשבילו כאילו בכיס הקטן, מה הוא נתן לי בכלל, איזה סכום? כמה אלפי דולרים? מה זה? שום דבר! אתה יודע כמה יש לו? מה זה, צריך להודות לו על זה?... צריך לעזור לו להשתחרר מזה...'

ב'אורחות מוסר', (עמוד רעו) אומר: "הסיבה שגורמת לכפיות טובה מפני רגש השיעבוד שנותר עקב החיוב להכיר טובה; כמו שאמרו חז"ל: "נפשו חייב לו!". זוהי הבחינה של הפסוק: "וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה" (משלי כב ז) הלווה הופך להיות עבד לאיש המלווה שהלווה לו. וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה, שאדם לא יכול לחיות עם הרגשה: 'שהוא משועבד לזולת!' ועל כן, בכוח הוא פורק מעליו את עול השיעבוד.

מביאים משמו של הרב מבריסק זצ"ל בספר 'ברכת פרץ' (פרשת חיי שרה) הוא אומר: "התשלום הזול ביותר לטובה שעושים עם אדם - זה כסף! אם אינו משלם מיד למטיב – אין גבול למה שהוא חייב לו ולמה שהוא משועבד לו. אבל אם הוא שילם לו ישר על הטובה כסף – בזה הוא כאילו נפטר, כבר אין לו שיעבוד. אבל אם הוא לא שילם על זה – הוא נשאר משועבד לו כל החיים, כל פעם שהוא יראה אותו זה מציק לו: 'שהוא חייב לו!'.

גביר אחד גידל בביתו יתום מקטנותו ועד לימי בחרותו. מפתו אכל, בביתר התגורר, ונחשב כאחד מבני המשפחה האמידה. יום אחד, ישב העשיר ואכל בחברת רעיתו. בא לפניו עני לבקש נדבה, חשב הקבצן 'יקבל 5 שקלים'. הושיט העשיר את ידו לכיס – 100 שקלים! היה ליבו טוב עליו והעניק 100 שקלים לעני. העני התפעל כל כך מהמתנה הנדיבה; כל אחד זורק לו 10 אגורות, 20 אגורות, פתאום הוא מקבל מאה! החל להודות ולהלל את העשיר!! וברך אותו בברכות עד בלי די, וגם כשיצא מהבית לא הפסיק לברך. בלכתו ברחוב עוד שומעים אותו מברך את העשיר. 

אשת העשיר תמהה באוזני בעלה: "תראה כמה ברכות קיבלת עבור מאה שקלים! והיתום הזה שאנחנו מגדלים - הוצאנו עליו מליונים, מעולם לא שמעתי מפיו מילות ברכה ושבח". חייך העשיר ואמר: 'תמתיני מעט ותקבלי תשובה לשאלתך'. קרא ליתום ואמר: 'שמעני, כל עוד היית ילד רך בשנים, גידלנו אותך בביתנו, וכל מחסורך היה עלינו. עתה גדלת והיית לאיש, יכול אתה להרוויח את לחמך בעצמך. צא אפוא מביתי, ודאג לעצמך!' חרד הנער: 'עכשיו?' והעשיר אישר לו: 'עכשיו ומיד'. נבוך הבחור. לא מצא מילים. קד קידה ויצא לרחוב. 

כסף לא היה לו, לא אוכל, לא מקום לינה. ישן בקרן רחוב. קם עם בגדים קמוטים, רעב ללחם! באין ברירה השכיר עצמו להיות נושא משאות לעקרות בית שערכו קניות בשוק וקיבל בשכרו שיירי ירקות. אין לקנא במצבו. אפשר לשער את דכאונו... ביום השלישי מצאו אחד מהמשרתים של העשיר ואמר לו: 'אדוני קורא לך'. התייצב הנער לפני העשיר, התבונן בפנים הנפולות, בבגדים המקומטים, ואמר: 'רואה אני שהדבר קשה עליך! תוכל לשוב להתגורר בביתנו כמקדם' מיד הורה לערוך לפניו שולחן. 

ישב הבחור לארוחה ראשונה אחרי שלושה ימים. בכל כף שהכניס לפה הודה ושיבח את בעל הבית מטיבו, ובין מנה למנה לא הפסיק להלל ולפאר את העשיר. גחן העשיר ולחש לאשתו: 'הרי לך תשובה לשאלה ששאלת: אין אדם מכיר טובה על דבר שנראה לו טבעי ומובן מאליו. אותו עני שקיבל את המאה שקלים, הוא לא ציפה לקבל, לכן הוא הודה על זה עד בלי די! היתום הזה רגיל היה לאכול על שולחננו. הוא לא חשב בכלל: 'שיש כאן טובה וחסד!' רק כאשר ראה: כי יתכן גם אחרת, ושלא חייבים לו דבר! עכשיו הוא מבין: כמה הוא חיב להכיר טובה! 

כך מפרש רבינו ה'בן איש חי': אילו היו בני ישראל נשארים בארצם היו מקבלים את כל הטובות בטבעיות ובאדישות. מה עשה הקב"ה? הוריד אותם למצרים, לבית עבדים, ונוכחו לדעת: שמצד עצמם אין להם כלום! וממילא כאשר נגאלו – 'שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים' בהכירם לדעת: שהכל חסד וחנינה. ועל הכל יש להודות ולהלל. זהו שאמרו: "ארץ ישראל מתנה טובה היא ולא ניתנת אלא על ידי יסורים!" (ברכות ה) כדי שנדע להעריך אותה כערכה, ולהודות על נתינתה. כל זה מדברי ה'בן איש חי' בספר 'נפלאות מעשיך' (בסיפור מד).

בקונטרס 'מאמר מרדכי' רבי מדרכי מנחם שוואב זצוק"ל אומר: שצריך להכיר טובה ללא שהות כשזוכה לחסד ה'. ואם הקב"ה עשה טובה גדולה יוצא מן הכלל עם אדם, יש לאותו אדם להתבונן מיד בחסדי השי"ת חסד חינם שבא לו, רק ממידת הרחמים הרבים של ה' יתברך. ואז לזכות להינצל מ: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב טו) כי באותה עת האדם בסכנה גדולה, כי החסד של ה' היה צריך לפעול באותו אדם יותר ויותר כשיעבוד את ה'. ומטעם היצר, אותו חסד בלי גבול פועל את ההפך: כפוי טובה! אכזריות, אנוכיות, ריחוק מה'. וכל זה מצד היצר בבחינה של ניסיון של העשירות. אז זאת אומרת, צריך להיזהר. חייבים להודות מיד! מיד. אם לא מודים מיד – זה נהפך לרועץ.

כעין זה גם אמר ה'אוזניים לתורה' לרב זלמן סורוצקין זצ"ל על הפסוק: "אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף: זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר" (דברים ב, ו-ז) בזמן שהיו במדבר, לא היה חסר להם כלום! ולא הודו. ולפעמים היו מתאוננים... אמר להם הקב"ה: 'עכשיו תקנו לחם ומים כדי שתרגישו מה שהיה לכם עד עכשיו בחינם!' זה מה שאומר: "אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף".

איי אייאיי... כמה אדם לא יודע להעריך ולהוקיר תודה על כל דבר! כל דבר ודבר. אתם יושבים – תודו לה' שאתם יושבים. אדם שומעים? תודו לה' שאתם שומעים! אם הבנתם – תודה לה' שהבנתם. על כל דבר ודבר. לא מודים? זה כאילו 'מגיע לך'. מגיע לך? אז אתה בעל גאווה! אתה כפוי טובה. ועל זה ממעטים אח"כ. מי שלא מוקיר טובה לבורא – מפסיקים לתת לו. מי שמודה – מקבל עוד! כדאי להודות ולקבל עוד.

לשמיעת שיעור זה ושיעורים אחרים בטל' 02-3724787 או בטל' 0722-604910

וכן ניתן לקבלם במייל main@shofar.tv.