הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק פו | הרב אמנון יצחק
- - - לא מוגה! - - -
נציבי יום, אלונה בת
אירעידה
אירעידה
חזרה בתשובה שלמה לה ולמשפחתה
ולכל יוצאי חלציה,
בריאות איתנה,
אריכות ימים,
מנוחת הנפש,
פרנסה בשפע,
ויזכו לעלות לארץ בנקל,
וינצלו מכל הגזרות,
ובפרט מהחיסונים.
חביבה בת, מזל,
מזל,
רפואה שלמה וכל האיברים והגידים,
מהרה,
ולא תצטרך טיפולים מכל סוג, אמן ואמן.
הכרת הטוב
בכ, יו טובה, חלק פ״ו.
אנחנו ממשיכים
בהכרת הטוב במשנתו של רבי זיידל אפשטיין,
זכר צדיק וברכה, משגיח דישיבת תורה, אור.
כשיצא לאור
אחד מקרחי ההערות על התורה הזדמן הרב
לבני ברק,
ביקש לבקר
את ידידו הגאון רבי זלמן רוטברג,
רוטברג,
זכר צדיק וברכה, ראש ישיבת בית מאיר,
ולהביא לו את הספר.
כשהגיע לביתו התברר שכדי לעלות
צריך לטפס מדרגות רבות.
כשהגיע למעלה, קיבל אותו רבי זלמן בשמחה גדולה,
ושאל למה הטריח את עצמו,
בפרט שצריך לטפס במדרגות,
יכול היה לשלוח לו את הספר על ידי שליח.
אז הסביר לו הרב,
הלא בימי בין הזמנים
התלוויתי לרבי שמעון ולמשגיח לעיירה לונה.
שם התגוררנו בבית הוריך,
שהיה רב העיר הגאון רבי טוביה והרבנית,
והם הכניסוני בעין כל כך טובה כבן יחיד,
וכעת יש לי אפשרות להכיר טובה,
שמנע מלטרוח.
וכשהגיע רבי זלמן בהתרגשות ואמר שביתם,
הגיב ככה רבי זלמן בהתרגשות ואמר שביתם
היה תמיד מלא אורחים,
וכל תלמיד חכם ובן תורה קיבלו אותו כבן יחיד,
אז השיב לו רבנו שזה נכון,
אבל אליו זה לא נוגע.
כמו שאמרו חכמים זיכרונם בברכה בברכות, נא,
אורח טוב, מה הוא אומר?
כל מה שטרח בעל הבית
לא טרח אלא בשבילי.
ולכאורה,
מדוע יאמר כך, אם הוא רואה
שבעל הבית טורח לצורך עצמו,
או שהוא טורח לצורך כולם בשווה,
מדוע צריך לומר שהכל לא טרח אלא בשבילי?
אז הוא הסביר.
אם לא חסר לאדם
בעצם הכרת הטוב,
בעל הבית מטיב איתך כפי שמטיב.
מה זה מעניין אותך שיש עוד נהנים מכך?
אתה חייב לו טובה
מושלמת
על מה שהוא העניק לך.
מה אכפת לך שגם הוא אכל, ומה אכפת לך שעוד אחרים אכלו?
לך הוא איטיב בשלמות.
אתה צריך להגיד כל מה שהוא טרח.
לא טרח אלא בשבילי.
אז לכן מה שאתה מספר לי, שהבית שלכם היה רגיל לארח תלמידי חכמים וכולי,
כאילו זה לא מעלה מיוחדת בשבילך במיוחד, ככה נהגו עם כולם.
ואתה לא יוצא דופן, הוא אומר לו, כן, מה זה מעניין אותי?
מה שהם דאגו לכולם? לי הם דאגו.
בשבילי זה היה מושלם.
אני צריך
להכיר תודה.
כשנסתלק למרומים,
הגאון רבי זלמן רוטברג,
למרות שבאותן שנים כבר לא יצא מירושלים לגודל חולשתו,
נסע ערב למסע הלוויה וליווהו עד זיבולה בת רייתא,
עד עת החפירה, עד הכיסוי בעפר,
והכל מחמת אותו שעבוד של הכרת הטוב להורים שלו
שהערכו אותו.
בבחרותו הייתה תקופה שרבנו היה לן בגרודנה,
בבית משפחת רבי יעקב בולבין,
השם ינקום דמו.
פעם, בתחילת הזמן,
סיפרו לו שהגיעו בחורים חדשים לישיבה,
וביניהם
היה בחור בשם שמשון בולבין.
הוא ביקש שייכנס לחדרו,
ואז שאל אם הוא קרוב למשפחת בולבין דה גרודנה.
כשהתברר לו שזה היה דודו של אביו,
שמח מאוד, שיכול להכיר טובה.
הוא ביקש ממנו שכל מה שיצטרך,
אם יצטרך עזרה בענייני חברותה
או חדר,
אז שיפנה אליו.
למרות שהוא לא מעורב יום-יום בחיי הישיבה,
אבל אם יצטרך, הוא ישתדל בעבורו
ככל שיעלה בידו.
כל זה משום הכרת הטוב,
למשפחתו.
עד היכן הדברים מגיעים?
שלעת זקנתו נודע לו על פטירה של אחד משרידי נובהרדוק
ממשפחת הסבא,
והוא ביקש להשתתף בהלוויה.
שאלו,
למה אתה טורח להלוויה כשלא היה לך שום קשר לנפטר?
אמר, היות בתקופת מה
הוא היה בישיבת נובהרדוק בוורשה,
וקיבל בה תועלת בעניינים מסוימים,
על כן יש לו עתה אפשרות
להכיר טובה לסבא בנובהרדוק,
ולכן הוא רוצה ללכת.
היה זה יום קר וגשום במיוחד,
הוא עמד תחת הגשם
והראה לכל עד היכן חובת הכרת הטוב.
במשך שנים,
בעת שהתגורר באמריקה,
למד תורת הסוד מפי הגאון רבי צדוק שיינגרטן,
מגדולי תלמידי מיר באירופה ובשנגאי,
ורבי צדוק
קיבל משנתו מרבו הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין.
בדרך כלל
היו לומדים במוצאי שבתות.
בנו של רבי אברהם שיינגרטן מספר שבמוצאי שבתות החורף
היה רבנו מגיע לבית המדרש,
ושם למדו שעות ארוכות עד אפיסת כוחות.
אולם בימי בין הזמנים,
שרבנו לא נזקק לומר
שיעורים בישיבה,
היו יושבים שעות ארוכות ולומדים,
לפעמים שבע-שמונה שעות רצוף.
וסיפר
שאימו הרבנית צ'יינגרטן
צחה להם פעם שרבנו
הוא החברותא הכי חשוב של אבא.
כשהתפלאו
מדוע צבורה כך,
אז היא השיבה
כי רבנו הוא החברותא היחיד
שמקפיד להיכנס להודות לה בתום הלימוד.
כששאלה אותו פעם למה הוא מודה לה,
אז הוא השיב,
כיוון שאני לוקח לך את בעלך לשעות ארוכות,
ועל כך אני מכיר לך טובה.
לעת זקנותו,
בחג פורים הביא לו אחד התלמידים מתנה,
תמונה של ריבו המשגיח,
הגאון הצדיק רבי שלמה הרכבי,
בחברת בני משפחתו,
תמונה משפחתית,
והוא הגדיל אותה מתוך תמונה קטנה.
אחר פורים
ביקש הרב מאחד מנכדיו
שיתלה את התמונה מול מקום תלמודו בביתו.
איפה שהוא לומד, הוא רוצה שתשימו את התמונה מול הפנים.
כששאל אותו הנכד,
האם הוא צריך להזכיר לעצמו כל הזמן
את הרב המשגיח?
אז הוא ענה לו,
דמותו של המשגיח,
השם ינקום דמו, עומדת תדיר לנגד עיניי.
לא צריך תמונה.
אולם הכוונה, אני רוצה שתשים את התמונה בגלל אשתו של המשגיח, הרבנית, עליה השלום.
אליה אני מחויב הכרת טובה עצומה,
כי היא הייתה שליחת ההשגחה העליונה להציל אותו מהמלחמה,
ואת זה ברצונו לזכור תמיד.
לכן הוא רוצה לראות את התמונה שלה תמיד ולזכור לה את זה שהצילה את חייו
בזמן המלחמה.
נו, אז כמה אנחנו צריכים להודות לשם שמציל אותנו על כל רגע ורגע?
לכן,
ה-הכל יודוך,
והכל,
והכל יאמרו, והכל יאמרו, אין קדוש כשם,
ה-הכל יודוך,
והכל ישבחוך,
והכל יאמרו, והכל יאמרו, אין קדוש כשם.
ה-הכל יודוך,
והכל ישבחוך,
והכל והכל והכל יאמרו,
אין קדוש כשם,
הכל ידוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל יאמרו
אין קדוש כשם הכל ידוך והכל ישבחוך והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל
והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל והכל.
בהכל יש שבחורה.
בהכל והכל הכל הכל. כולם צריכים לשבח לקדוש ברוך הוא כל הזמן.
אם הוא שם את התמונה
של הרבנית
מול הפנים לזכור,
אז שיוויתי השם לנגדי תמיד, זה קטן.
עלינו אנחנו צריכים לראות תמיד, שיוויתי השם לנגדי תמיד.
הכל יודוך והכל ישבחוך והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם הכל יודוך.
והכל יאמרו והכל יאמרו אין קדוש כשם
ישמחו במלאכותך שמרי שמרי שמרי שמרי שבת וקורא ענג שבת ישמחו במלאכותך שמרי שמרי שמרי שבת
וקורא ענג שבת.
עם מקדשה מקדשה מקדשה מקדשה שביעי שבת.
עם מקדשה מקדשה מקדשה שביעי שבת ישמחו במלאכותך שמרי שמרי שמרי
שבת וקורא עונג שבת ישמחו במלאכותך שמרי שמרי שמרי שבת וקורא עונג שבת ברוכים תהיו
יום רביעי שבת כבר מתנוצצת
ועכשיו לסנדקאות בכבוד