הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק מ | הרב אמנון יצחק

לע"נ

יחיא זכריא בן עוואד ז"ל

ורומיה בת סאלם ז"ל

'הכרת הטוב וכפיות טובה' חלק מ' | 

שהודאה והכרת הטוב אחת הן;

ב'עיונים בתפילה' (עמ' סד') מביא: שהודאה והכרת הטוב אחת הן; מן הגמ' (במגילה יח') מבואר שעבודה והודאה דבר אחד הן, ושורש ההודאה יודעים שתי פירושים פעמים כתבי הקודש משתמשים בזה לשון שבח והילול, ויש משתמשים בלשון הבעת תודה והכרת טובה על חסד שנעשה לו. אם נשאל: לאיזה משתי הגדרות אלה כיוונו מתקני התפילה בברכת 'מודים' שאנו אומרים מודים מה הם כיוונו; להלל ולשבח או להכיר תודה על חסד שנעשה? התשובה היא: שיש שני מקורות להגדרות, ב'תוספתא' (במנחות) ברכת מודים נקראת בשם הלל, זאת אומרת שהיא ברכת השבח, מודים משבחים. 

אבל מאידך גיסא רואים בגמרא שמקור הברכה מן הפסוק (בתהלים נ כג): "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי" ודבר ברור הוא שקרבן תודה זה על הכרת הטוב על מאורע שעליו חייב להודות, אז נראה ששתי ההגדרות אחת הן; גם שבח הלל וגם הכרת תודה על הטובה שנעשתה לו. אז ננסה להגדיר את הפעולה של הבעת תודה, עצם הכרת הטוב היא הבעת תודה יותר רצויה. כשאני מכיר טובה למטיב זה הבעת התודה היותר רצויה, ודבר זה בעצמו יוצא מן הפסוק ב"מִזְמוֹר לְתוֹדָה" (בתהלים ק) שם כתוב: "דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ ולא [וְלוֹ] אֲנַחְנוּ" אז שמה כתוב ולא למד' אלף' וקוראים וְלוֹ עם למד' ואו'. 

זאת אומרת דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ! לא קוראים ולא אֲנַחְנוּ. אבל למה זה כתוב לא באלף' ולמה קוראים בואו'? אז קודם כל הרי עצם הידיעה דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים עצם הידיעה הזאת היא הבעת התודה בזה שאתה יודע שה' הוּא אֱלֹהִים ולא אֲנַחְנוּ זה הבעת תודה, ולכן בזה אני משבח להשי"ת אני מכיר בו שהוא בעל טובתי, ואני מודיע, מביע לו את התודה: דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹהִים ולא אֲנַחְנוּ. אבל במזמור (שמה) נאמר גם: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" היינו; שהקדמה לידיעה הנכונה ש"ה' הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ" 

זה מעשה של עבודה יש פה עבודה, מה העבודה? הכנעה לפניו - או! עכשיו יבואר: למה כתוב ולא אֲנַחְנוּ כתוב עם למד' אלף', על פי המפרשים: כפי השיעור שאנחנו מכירים שלא אֲנַחְנוּ אז באותו שיעור אנחנו לוֹ! כמה שאתה ממעט את עצמך כמה שאתה לא ולא אֲנַחְנוּ אז ככה אתה יותר קרוב אליו ככה אתה לוֹ עם ואו', כמה שאתה לא' באלף' שזה הכנעה ככה אתה לו קרוב יותר אליו זה העבודה להכניע את עצמנו. וההכרה שהשי"ת הוא בעל הטובה, זה בא דווקא אם יש הכנעה מוקדמת. אמרנו שבעל גאוה לא מכיר טובה חושב: 'שחייבים לו!' ככל שאתה מכניע את עצמך ככה אתה יכול להכיר טובה יותר, אז מכאן לומדים: שהעבודה, עבודת ההכנעה וההודאה זה הולך ביחד, דבר אחד הם, צריך להקדים קודם הכנעה בשביל שאדם יוכל להכיר תודה-טובה. 

הודיה ושבח או שבח והודיה? 

מופיע בספר 'כוחה של מילה' (חלק א' עמ' 111 בביאור שמות הנרדפים בתנ"ך): אנחנו אומרים בכל יום: "לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְשַׁבֵּחֲךָ" מה למדנו עד עכשיו? ששני ביאורים יש להודאה – מודים; אחד זה שבח והלל, ואחד זה הכרת טובה דהיינו; תודה על מה שקיבלת. מה אנחנו אומרים בכל יום? לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְשַׁבֵּחֲךָ כקודם לְהוֹדוֹת לְךָ ואח"כ וּלְשַׁבֵּחֲךָ. ואצל האשכנזים בהמשך אומרים לַתֵת שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמֶךָ אז מהפכים עכשיו: קודם שֶׁבַח ואח"כ וְהוֹדָיָה לִשְׁמֶךָ למה בהתחלה זה לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְשַׁבֵּחֲךָ ואח"כ "לַתֵת שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמֶךָ" אז מהי הדרך הנכונה? הרב וורטהיימר זצ"ל תירץ את הקושיא הזאת: באמת ראוי להקדים לְהוֹדוֹת, חיוב: לא להיות כפוי טובה, ואחרי שאתה מודה ואתה לא כפוי טובה אח"כ תתן שבח. 

וכן בכל מקום בתפילה מקדימים הודיה לשבח. גם ב"נִשְׁמַת כָּל חַי" אומרים: "יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ" קודם יוֹדוּ ואח"כ וִישַׁבְּחוּ, להודות להלל ולשבח, הודאה לפני השבח (בניגון...!): "הַכֹּל יוֹדוּךָ וְהַכֹּל יְשַׁבְּחוּךָ וְהַכֹּל יֹאמְרוּ אֵין קָדוֹשׁ כה'" אז רואים גם פה: הַכֹּל יוֹדוּךָ וְהַכֹּל יְשַׁבְּחוּךָ קודם הודאה ואח"כ שבח. ובמשנה (בפסחים קטז') וב'הגדה של פסח' אנחנו אומרים: "לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ" קודם הודאה אח"כ שבח. אבל בתפילה שהזכרנו קודם חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לְךָ וּלְשַׁבֵּחֲךָ ואח"כ לַתֵת שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמֶךָ למה שינו את הנוסח? 

יש לומר: על פי מה שכתוב (סוטה מ'): " מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ ה' אלקינו עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ" שם פירש רש"י על מה אנחנו מוֹדִים לָךְ? "על שנתת בלבנו להיות מודים לך!" זאת אומרת נמצא לפעמים נוסח שבח והודיה שפירושו אנחנו נותנים שבח לקב"ה, מקדימים שבח לקב"ה על המתנה שהוא נטע בלבנו להודות לו, וזה מושג נשגב של הודיה! מקדימים שבח להודות לה' שבכלל נתן לנו והטביע בנו את האפשרות ואת הזכות להודות לו, אז במקרים כאלה מקדימים את השבח להודיה. וכמובן שאחרי שהאדם בדרך כלל מודה לה' על מה שעשה לו טובה, אז צריך לבוא מיד אחרי זה השבח, לשבח את ה' על זה, מודים לו על מה שעשה ומשבחים אותו, אז ראינו פה: שפעמים זה כך ופעמים זה כך עם שני הביאורים שאמרנו. 

ר' ישעיה פורטנוי ב'קובץ קול התורה' (תשסז') אומר: שתודה והודאה אחת הן; החיוב של תודה שיש על חולה ונתרפא יש לו שתי משמעויות: אחת הודאה שהוא מודה על האמת, והשניה הודיה, מה שאנחנו קוראים 'תודה'. אז גם להודות על האמת שכך וכך הוא היה חולה ונתרפא, וגם להודות על זה שהוא נתרפא. לכאורה: זה נראה דברים נפרדים? אבל האמת אינה כך, בחיוב תודה יש את שניהם: להודות על האמת, ולהודות. כי כל הודאה שאתה הולך להודות לה' צריך שיהיה לך קודם כל הכרה בכך שאתה היית זקוק לטובה! 

ומחיוב ההודאה שאתה מודה לה' הודיה, אתה צריך לדעת ולהכיר: שאתה היית זקוק לטובה ומודה על האמת ואח"כ מודה: 'תודה!' ובברכת 'הגומל' כלולים שניהם; בתחילה אומר: "הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת" אז הוא מכיר את האמת שהוא היה חייב ושהוא היה זקוק לטובה, ואח"כ הוא אומר "שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוֹב" קודם כל מודה על האמת שהוא היה חייב, שה' גמל לו טובות. אז צריך קודם כל להודות על האמת ואח"כ להודות על הטובה. 

יש שכר למי שמקדים להודות לקב"ה;

בספר 'וספרתם לכם' (עמ' קפא'): יש שכר למי שמקדים להודות לקב"ה; מקדים להודות. יתן אל לבו: כי בהיותו מקדים להודות לבורא יתברך על מה שעדיין לא הטיב לו, זוכה הוא בזה לטוב וחסד בגין הודאתו והקב"ה ישלים את חסרונו, וכך הוא משלים את ההודאה לבורא כשהוא מכיר את מידת חסדו. זאת אומרת הוא בטוח שהקב"ה יעשה איתו חסד, כי הקב"ה עושה חסד בכל יום! "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם" (תהלים נב ג). 

בספר 'אורחות יושר' (בערך גמילות חסדים) מביא מעשה: מלאך המות אמר לאדם אחד: 'הגיע זמנך למות!' אמר לו: 'אם כן המתן לי עד שאספר בשבחו של מקום על מה שעשה עמי!' אמר לו: 'מאחר ואתה מבקש לספר בשבחו של מקום - יוסיפו שנותיך! לקיים מה שנאמר: "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ" (ישעיה נח ח) אז זאת אומרת אדם שמשבח את הבורא - סיבה להאריך ימיו אפילו אם כבר הגיע מלאך המות - לא יאומן כי יסופר, כמה שכר טמון בזה שאדם רוצה לספר בשבחו של מקום! לכן קידוש ה' - זה הדבר הגדול ביותר! חילול ה' - הגרוע ביותר!! 

בספר 'להודות ולשבח' מצינו: שאם אדם מתפלל או מבקש רחמים לפני הצרה על ידי זה ימנע ממנו הצרה 'לעולם יקדים אדם תפילה לצרה' מאיפה אנחנו יודעים שאם משבח ומודה לה' יכול למנוע גם צרה? אז הרב שמשון פינקוס בספר 'שערים בתפילה' מביא (שם במסכת תענית כד') "אמר: "משיב הרוח" - ונשב זיקא" ונשבה הרוח, "מוריד הגשם - ואתא מטרא" איך שאמר "מוריד הגשם" אתא מטרא - זה ר' חייא ובניו. 

הרי שאע"ג שמבואר בגמ' שם שמקום הבקשה על הגשמים זה בברכה התשיעית, ו'משיב הרוח ומריד הגשם' זה רק 'אזכרת גבורות גשמים' בברכה השניה, זה רק אכרה זה לא הבקשה תפילה על הגשמים זה רק אזכור, מכל מקום רואים: שדי היה באזכרת גבורות גשמים להביא גשם! כי על ידי זה שמסדרים את שבחו של מקום - עונה הקב"ה כמו על ידי בקשה! מעצם האזכרה שאתה מזכיר שבח של המקום כבר אתה יכול להענות, אפילו לא התפללת עוד – רק מזכיר שבחו. 

אם אתה מודה לה', תשתדל גם שיהיו עוד כמוך: 

כשמברך ברכות ההודאה ומהלל לבורא יתברך, יראה לעשות זאת בגבורה, בהתעוררות, בזריזות, בקול רם וברוב עם!' עד שיבואו גם אחרים לנהוג כמותו, ויתקדש שם שמים על ידו, ונמצא שבזה הוא משלים את מידת ההוד על ידי מידת הגבורה. משלים את מידת ההוד שיש בה הודאה, על ידי מידת הגבורה שיש בה את הזריזות והגבורה להתגבר על הבושה. יש אנשים מתביישים הכל עושים ב'שושו'... צריך עוז וגבורה! ואז הוא יזכה את הרבים כי ילכו בדרכו. זה בספר 'וספרתם לכם' (עמ' קפו'). 

שאפשר לתקן את הבריאה על ידי ההודאה!

ו(בעמ' קפ') הוא אומר: שאפשר לתקן את הבריאה על ידי ההודאה! יתבונן האדם בדעתו במעשי החסד והטוב שפועל השי"ת עם כל כלל ישראל בכלל ועִמו בפרט! יתבונן האדם בדעתו: במעשי החסד והטוב שפועל השי"ת עם כל כלל ישראל בכלל ועִמו בפרט! ואיך שהמכווון בזה, מה מכוון בזה? מה כוונת המצוות? למדנו: שיבואו הבריות להודות ולשבח לשמו יתברך! 'שבראנו לכבודו' כמו שמצינו (בכתוב בתהלים קיח') שאמר דוד המלך: "הוֹדוּ לַה'" למה להודות לה'? "כִּי טוֹב" כִּי טוֹב! הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב מה טעם? כִּי טוֹב הוא עושה עמנו טוב; בעבר, בהווה, "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ!" גם בעתיד כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. ונמצא שוב פעם שמשלים ומשיג את מידת ההוד על ידי מידת החסד, מידת ההוד שבה ההודאה על ידי חסד ה' כל יום עלינו, וזה נקרא 'מתקן את הבריאה'. 

אם כן אנחנו רואים: מה המעלה של מי שזוכה להודות ולשבח לה', ולשבח לה' - שהוא מסוגל בכלל להודות! דברים גדולים ועצומים טמונים בהודאה ובהכרת הטוב, וכל הבריאה, וכל הבריאה – 'שבראנו לכבודו!' שנודה – נודה, ונודה; נודה שבראנו, ונודה לו על שבראנו, ואז נהיה לוֹ עַמּוֹ וְצֹאן בהתאם להודאות, עם ההכנעה המוקדמת כמו שלמדנו.

לשמיעת שיעור זה ושיעורים אחרים בטל' 02-3724787 או בטל' 0722-604910 

 וכן ניתן לקבלם במייל main@shofar.tv.