הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק נד | הרב אמנון יצחק

לע"נ

יחיא זכריא בן עוואד ז"ל

ורומיה בת סאלם ז"ל

'הכרת הטוב וכפיות טובה' חלק נד | מתוך צרור מכתבים מהסבא מקלם זצ"ל 'ענינה של הכרת הטוב': "כבוד יקרת נפשי הנגיד המופלא כאשר נשקיף על העולם בכלל נמצאהו בנוי על שני הפכים בנושא אחד: אש ומים, רוח ועפר, וכן האדם בכלל. כמו כן, התורה בכללה כי העולם והתורה הכל אחד. כמו שאמרו ז"ל (שבת פח): "אם ישראל מקבלים תורה מוטב ואם לא אחזיר את העולם לתוהו ובוהו" וגם אמרו ז"ל: "שהקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא" והדברים ארוכים. אז זאת אומרת רואים מצד אחד שהעולם תלוי בישראל ומצד שני הסתכל בתורה וברא את העולם, אבל אמרנו שהכל אחד העולם והתורה זה הכל אחד. 

אכן נכתוב מה שנוגע לענין, הנה כאשר האדם מקבל טובה מזולתו מנהג האדם להודות לו אפיים כי זולת זה היה חסר לו מה שמילא אותו! זאת אומרת אדם קיבל טובה אז הוא מודה כי בלי הטובה הוא היה חסר. מה שהוא מלא אותו עכשיו בנתינה, אבל לכאורה זה היפך התורה כי הרי הכל זה מהשי"ת כמו שמובא (בבא בתרא י) המעשה של בני אחותו של רבן יוחנן בן זכאי כשהוא חלם: 'שהמלכות תדרוש מהם 700 דינרים!' ואז הוא שלח להם אנשים שיקחו מהם צדקה והם נתנו צדקה במשך כל השנה! ולפני יום הכיפורים תבעו מהם המלכות: '17 דינרים'. 

אז הוא אמר להם: 'אל תדאגו! הם לא יקחו מכם יותר'. – 'איך אתה יודע?' אומר: 'אני חלמתי שיקחו מכם 700 לכן שלחתי לכם שתתנו את זה לצדקה במקום שזה ילך למדינה...!' – 'אז למה לא הודעת לנו מלפני כן? והיינו נותנים הכל לצדקה וגם ה-17 לא היינו נותנים להם!' אומר להם: 'רציתי שתעשו "לשמה", ככה אתם עשיתם צדקה לשמה ואם הייתי אומר לכם הייתם עושים בשביל להיפטר מהמס, זה לא היה לשמה!' אז רואים שהכל גזור מאתו יתברך. ומצינו, הוא אומר: שהפליגו חז"ל בגנות מי שאינו מכיר טובה. 

פשר הדבר נראה כך: באמת כל הדברים הם מלמעלה, ואכן ישובח האדם שטוב ליבו מסכים להסכמה שלמעלה. זאת אומרת יש אדם יש לו 'לב טוב' ו'מגלגלים זכות על ידי זכאי' ואז הלב שלו לתת לבן אדם, בעצם מה הוא נותן? הוא נותן מה שהסכימו למעלה לתת לבן אדם, רק הוא נבחר להיות השליח בגלל טוב ליבו. אז באמת כל הדברים מלמעלה, מה שאתה מקבל ומה שאתה לא מקבל, מה שאתה מרוויח ומה שאתה ניזוק, כל זה מלמעלה אבל משבחים את האדם שטוב ליבו הסכים להסכמה עליונה. ויגונה האדם אשר מסכים לרע בזדון ליבו, אפילו כשנגזר כך. 

זאת אומרת יש אדם ש'מגלגלים חובה על ידו!' אפילו שנזכר כך, כמו ענין עונש מצריים שהגיע להם העונש על זדון ליבם הרע. אפילו שנגזר: 'שישראל יהיו בגלות וישעבדו אותם והעבידו אותם ועינו אותם!' כתוב בפסוק שזה יהיה, אז מה מגיע העונש למצרים? בגלל זדון ליבם, כי הם עשו את זה לא בגלל: 'שהם רוצים לקיים את הגזרה של ה'!' בגלל שהם רשעים. ועל כן מן הראוי, אומר הסבא מקלם: "שיודה לאיש לב טוב גם איש אַחֵר שלא קיבל הטובה". אם אנחנו רואים או יודעים שיש בן אדם שיש לו לב טוב תמיד שהוא עוזר לאנשים ומסייע והכל, אנחנו צריכים להודות לו אפילו שאנחנו לא קיבלנו ממנו שום טובה. 

"והראוי שיודע לאיש לב טוב גם איש אַחֵר שלא קיבל הטובה, אכן מן הנמנע על פי רוב להכיר לאמיתו (לעמיתו) טובת זולתו כי גם האוהבים הנאמנים אשר ישמחו בשמחת זולתם לא ידומה שישמחו כמו השמח בעצמו כי האדם המקבל הטוב בעצמו ידע כמה יצא לטוב פרי מעללו כי מי הרגיש יותר מעצמו לעצמו? בזה מחויב אני להודות: עם מי שליבו טוב להסכם של מעלה לטוב! וזה עניין נפלא למעמיק בו". אז מה הוא אומר פה, ה'סבא'? אומר ככה, "מן הראוי להודות לאיש שהוא יש לו לב טוב, גם מי שלא קיבל ממנו כלום. 

אומר: אבל זה נמנע שאנשים יכירו טובה לזולת כי גם אנשים נאמנים שהם שמחים תמיד בזולת טובתם זאת אומרת בטובה שמקבלים הזולת, יש אנשים שהוא שמח; 'מה, קנו לך את זה? איזה יופי! אשריהם, איזה יופי!...' הוא שמח תמיד שאנשים מקבלים, יש להם ולא חסר להם. אבל זה לא דומה למי ששמח בעצמו, גם מי ששמח שהשני קיבל זה לא שמחה כמו המקבל עצמו, כי האדם שקיבל בעצמו יודע כמה טובה יצאה לו בפרי עמלו של הנותן, כי מי יכול להרגיש יותר מעצמו לעצמו? אדם יודע כמה היה חסר לו הדבר! 

נגיד אדם היה רועד מקור ולא היה לו מעיל כל הזמן היה רועד מקור או היה לו מעיל ישן מרופט ומעירים לו: 'מה, אתה הולך כל הזמן עם מעיל כזה?' וזה... ובא מישהו וקנה לו מעיל! – 'מה אתה אומר? קנו לך מעיל? פיש... כל הכבוד! אני שמח בשבילך!' זה דומה למה שהוא שמח שקיבל את המעיל והיה לו קר תמיד בלי מעיל? או שהיה לו מעיל מרופט וצחקו עליו? זה לא יהיה דומה. 

ובזה אומר לנדיב" הסבא מקלם: "מחויב אני להודות למי שליבו טוב להסכם של מעלה לטוב!" מן השמים רוצים לגלגל טובה על מישהו, ובא אדם בעל לב טוב ונתגלגלה הטובה על ידו. אז "מחויב אני להודות למי שליבו טוב והוא זכה להיות הזכאי שעל ידו גלגלו את הזכות, וזה עניין נפלא למעמיק!". אמרנו גם: כשאדם עושה טובה למטה, עושה חסד, הוא משפיע על כל העולם טובה! פותח שערי שפע. אז השפע לא יורד רק לאדם אחד, יורד לרבים. אז כל מי שמטיב לבריות - צריך להודות לו מאוד מאוד. 

"ובזה נייחא לי מאמרם ז"ל שאמרו (בבבא בתרא שם): "אם אלוהיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסם?" אמר לו: "כדי שנזכה בהם לחיי העולם הבא!" ולכאורה במה יזכו העניים? אבל על פי זה נייחא, כי כיוון שכל הענין הוא מלמעלה, מלמעלה מגלגלים: מי יהיה עני, מי יהיה נדיב, מי יתן, מי יקבל. אם כן לכאורה יפול על לב המקבל: 'הלא מידך הוא נותן!' ואם כן הרי הוא רק כשליח, אז אם בן אדם מבין: שהכל מאת השי"ת הוא עלול לומר: 'זה לא מהיד שלך, אתה הנדיב שנותן לי, זה הכל מיד ה' אתה רק שליח!' 

אבל לפי מה שלמדנו הוא ראוי לשבח - הנותן, אפילו שהוא רק שליח, על הסכמתו לטוב! הוא יכול היה להיות לא עם לב טוב, אבל בגלל שיש לו לב טוב, מגלגלים זכות על ידו ודווקא על ידו. ואם כן אותו הלב טוב, שרואים מהנותן, יכולים לראות גם כן מהמקבל. איך? על ידי שהוא משבח את הטוב. ובהשתוות בעיניו כך או כך – בין אם זה ה' נותן, בין אם זה הנותן נותן – הכל שבח. הוא משבח את הטוב והוא משבח את המקבל אפילו שהוא יודע שהמקור – זה הבורא.

ובכאן מסיים את המכתב 'הסבא מקלם': "הנדיב, הנגיד 'ובאמת אני מחויב להודות לו על הטוב הנ"ל, על אשר ידעתי באמת כי אין אני הגון לכך' זאת אומרת הוא מבין שהוא קיבל ממנו מה שקיבל, והוא לא ראוי לפי דעתו 'הסבא מקלם' לקבל. והוא אומר 'אני מחויב להודות על הטוב!' למה? 'כי ידעתי באמת שאני לא הגון לכך' ובאמת ב'מידה שאדם מודד – מודדין לו'. וכמו שהפריז על המידה להיטיב למי שאינו כדאי - נתת לי יותר מדי! יותר ממה שמגיע לי! אני לא כדאי כל כך לתת לי כך! אז הוא מברך אותו: 'ככה יפריזו לו מן השמים רוב ברכות!' 'כי במידה שאדם מודד – בה מודדין לו'. 'הפירות, והקרן קיימת לו ולכל המתנדבים יתברכו עד בלי די!' זה המכתב.

ב'משנה ברורה' מביא: 'שהכהנים שיורדים מעל הדוכן, אומרים להם: "יישר כוחכם!". יש כאלה שאומרים שלא צריך להגיד להם, כי הם מחויבים, והכרת הטוב על מי שמחויב – יש אומרים שכן חיבים להכיר לו טובה, יש אומרים שלא חיבים להכיר לו טובה. ואלה שאומרים שחיבים להכיר להם טובה, בין המתרצים (יש כמה תירוצים) אומרים באמת על מה שהם מברכים – הם חיבים. זה מצוות עשה שהם חיבים. הם לא עושים טובה, כאילו, הם חיבים. אז מה על כן להגיד להם: "יישר כח!" אם הם חיבים ולא חיבים הכרת הטוב למי שהוא חיב? 

על זה שהם אומרים אחרי ברכת הכהנים: 'יהי רצון...' שקב"ה יקבל את הברכות והכל. על ה'יהי רצון' הזה – הם לא מחייבים והם אומרים את זה, על זה מגיע להם 'יישר כח'. אז רואים: אם הם העדיפו, אפילו שהם חיבים, על ההעדפה – מגיע להם "ישר כח!". גם פה הוא אומר לו. הוא אומר לו 'אני לא הגון' מה שנתת לי הפרזת על המידה – נתת לי יותר מדי. אבל 'במידה שאדם מודד – בה מודדין לו'. ולכן 'יפריזו עליך מן השמים רוב ברכות, הרבה פירות וקרן קיימת לך ולכל המתנדבים, תתברכו עד בלי די!'

ועוד מובא ב'בית קלם' (חלק ב עמוד שע): "לכבוד אהוביי הבנים היקרים בבית התלמוד וקהל גרבין. מחמת אהבתי אליכם, אכתוב לכם עניין בפרשת 'כי תבוא' בביכורים. תראו מזה, כי החינוך גם לזקנה ושיבה חיבה התורה. ותראו כי החינוך הוא דווקא במעשה ודעת. פירוש, שהמעשה צריך להיות בהשכלת הדבר, להבין את הדבר. עושים מעשים – צריך להבין, להשכיל את הדברים שעושים. ותראו, כי אין להבין ענין היטב, רק אם נשׂים צורת עכשיו נגד צורתו הראשונה". זאת אומרת, נראה את ההפרש והפער בין מה שהיה – למה שעכשיו. "ואז נבין היטב את התחדשות הצורה, כאשר דיברנו כמה פעמים. ותראו גודל החיוב: שלא להיות כפוי טובה!"

אז הוא מלמד אותם, הסבא מקלם, את התלמידים ואומר להם: 'תקשיבו טוב! צריך להשכיל את הדברים שעושים. ואם אתה מודה היום על מה שיש לך, זה לא מספיק ככה להתבונן. תסתכל מה היית קודם – ותראה מה אתה עכשיו. כמו יעקב אבינו: "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" (בראשית לב יא) זאת אומרת, מה הייתי? עירום ועריה! היה לי רק מקל! אליפז לקח לי את הכל. ועכשיו נהייתי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת, ילדים! ורכוש ועושר. אז זה נקרא לראות מה היה הצורה הקודמת ביחס לצורה של עכשיו.

אז צריך להשכיל דבר – כשאתה בא להודות – תתבונן: מאיפה לאיפה הגעת. וזה ענין ביכורים, אינו אלא לחינוך. מצוות הביכורים היא מצוות חינוך, לחנך את האדם, את בני ישראל: שלא יהיו כפויי טובה! ותעיינו ברש"י בפרשה (בדברים כו ג) מה הוא כתב שם? 'אין אני כפוי טובה'. כשאדם אומר את כל מה שצריך להגיד בפרשת ביכורים, הוא בא לומר: 'אני לא כפוי טובה!'. והנה, אומר הסבא מקלם: "חיטה אחת פוטרת". אם אתה מביא ביכורים חיטה אחת, ולא מחויב אלא פרי אחד, והרי בעליל כי בשביל הוצאת החיטה – לא שייך לומר: 'איני כפוי טובה'. 

אחד שעולה לירושלים עם חיטה אחת... יש לו ארבעת אלפים דונם! יצא לו ביכורים חיטה אחת, לקח, ועולה עם הסל עם חיטה אחת לירושלים ואומר: 'אני לא כפוי טובה'... [צחוק] מה זה? הרי נראה בעליל כי בשביל הוצאת החיטה לא שייך לומר 'איני כפוי טובה' אלא על כורחנו העיקר הוא ההתבוננות. ההתבוננות. מה ההתבוננות? על מצב ישראל בראשונה, מה היה מצבם בהתחלה, ועל מצבם הרם ונישא אחר כך. היינו עבדים לפרעה, משועבדים, מעונים, וה' הנחיל לנו את הארץ, ונתן לנו "איש גפנו ותאנתו", כל אחד יש לו את הנחלה, יש לו פירות מרובים ושדות.

אז ה' מבקש: התבוננות! מה ההתבוננות? איפה היית ואיפה אתה עכשיו. העיקר זה ההתבוננות – מה היה מצב ישראל בראשונה, ועכשיו המצב הרם והנישא. ויען כי אין החינוך נקנה רק במעשים והתבוננות, על כן חייבה התורה מעשה. מה זה המעשה? תביא ביכורים! ומה זה ההתבוננות? זה הקריאה שאתה קורא לפני ה': "הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה" (דברים כו י) וכו' אבל מאיפה הוא מתחיל להגיד? "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (דברים כו ה). מה הגעת ל'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי'? איפה אתה? אתה בירושלים עכשיו! איפה אֲרַמִּי לפני אלף, אלפים שנה, מה קשור לעכשיו אתה מזכיר את 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי'? צריך לראות מה היית קודם, מאיפה יצאת, ולאן הגעת. התבוננות! אתה מדבר – צריך התבוננות.

ותראו, אומר ה'סבא מקלם': את דברי רבי אברהם אבן עזרא, ואת דברי ה'ספורנו' (שם) מה הם מפרשים? 'ארמי אובד היה אבי'. הכוונה יעקב אבינו ע"ה. אֲרַמִּי אֹבֵד, פירוש: אבוד היה. עני בלי ממון! וכן אחר כך, כשהיינו במצרים לגוי עצום, אבל עם כל זה כבר היינו עבדים. ולא היינו ראויים להיות ממלכה בפני עצמה, ולא להוריש גוים גדולים ועצומים, לנצח שלושים ואחד מלכים! ולנחול נחלת זבת שמן ודבש, ארצנו הקדושה!! וכשרצתה התורה שנכיר הטוב היטב, שלא להיות כפוי טובה, ציוותה אותנו: להתבונן מראשית צור חוצבה האומה הגדולה הזאת. בראשית מצבם היה מִצְעָר ואחריתם יִשְׂגֶּה מְאֹד. ובזה דווקא יבין היטב דווקא צורת הטוב; תראה מאיפה באת ולאן הגעת. ומזה נקיש לכל הדברים. והרי לכם כל הלימודים שחשבנו למעלה".

ככה מלמד 'הסבא מקלם' את תלמידיו, את בניו, איך להתבונן על כל דבר; איך היית לפני שקיבלת – ואיך נהיית כשקיבלת. איך היית כשהיית חסר – ואיך עכשיו אתה כשאתה מלא. תלמד להכיר טובה. תתבונן! לא רק: 'תודה רבה', 'תודה רבה' (מן השפה ולחוץ) תתבונן! "ועל פינה זו הולך וסובב תיקון סדר 'ברכת המזון' שתיקנו לנו. ושם אנחנו אומרים: 'עַל... אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה ... שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ'. מה לנו להזכיר עכשיו שנים קדמוניות? לפני אלפי שנים כשקיבלנו את הארץ, יהושע בןנון הנחיל לנו את הארץ, מה זה קשור לעכשיו? אכלנו עכשיו – צריך להודות על מה שאוכלים עכשיו.

לא!... לא... אתה מברך על הפרנסה 'שָׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָנוּ תָּמִיד' אז למה צריך להזכיר עכשיו: 'שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה'? אלא צריך להעמיד צורת ההתחדשות היטב לנגד עינינו! צריך להעמיד קודם את הצורה הישנה איך היינו לנגד עינינו, ואז להעמיד כנגד זה את המצב היום. יבחין היטב - כדי להיות מחזיק טובה לקב"ה. כי הלא הנחלה ירושה היא לנו מאבותינו, ונחכה בכל יום שיחזיר אותנו. וגם עתה, הלא אנחנו בני חורין (כמעט ולא! עם השקורונה, כי רוצים לשעבד את כולם...!) אבל גם עתה הלא אנחנו בני חורין - וכדאי להודות!"

זאת אומרת, כשאדם מודה להשי"ת, לא יודה רק על העכשיו – יתבונן: מה היה קודם; איך הוא היה אפס גמור! חסר מכל. ואיך ה' רומם אותו למצבו העכשווי, וצריך ככה להודות. לא להודות על הרגע בלבד, זה אומר שאתה לא מתבונן, ואתה נפטר ב:'תודה רבה' או ב'ברכת המזון' כזאת, - 'צריך להגיד אז אני אומר את הטקסט הזה ומסיים...' צריך ממש להודות! היו כאלה שהיו אומרים: "נוֹדֶה לְּךָ" – בוכים. בוכים "נוֹדֶה לְּךָ ה' אֱלֹקֵינוּ" על כל הטובות שה' הרעיף עליהם בכל ימי חייהם! בכל פעם שהם מברכים הם נזכרים בכל הטובות שהקב"ה הרעיף עליהם. נכון?

פעם היית רווק, נכון? רצית להתחתן, נכון? המתנת שנתים, נכון? איך כל רגע עבר עד שהתחתנת - איי איי איי. אח"כ, נכון? חיכית לילדים, נכון? וזכית! איי איי איי איי איי כמה הקב"ה קידם אותך. קודם היית חילוני, נכון? עכשיו נהיית דתי, נכון? ואתה לומד וזה... וואי וואי וואי וואי. איפה ההודאה? כמה מודים לה'? אפילו לא שמחים אנשים במה שיש להם. היום הולכים ככה ברחוב, תראה רוב האנשים הולכים ככה, כולם שקועים בשרעפיהם, אין שמחה בכלל! אם אתה רואה אחד כזה – מה אתה אומר לו?

(בניגון...!) "ושמחת בימיך והיית אך שמח..." אשריהם ישראל! יש להם אלוקים בשמים חי וקיים. הכין להם עולם הבא וגן עדן לפני כן, ועולם הזה עכשיו, ונותן להם כל טוב. צריך ללמוד להעריך ולהודות. להודות ולשבח. (בניגון...!) "הַכֹּל יוֹדוּךָ וְהַכֹּל יְשַׁבְּחוּךָ וְהַכֹּל יֹאמְרוּ אֵין קָדוֹשׁ כַּה'..." אַה! יום טוב.

לשמיעת שיעור זה ושיעורים אחרים בטל' 02-3724787 או בטל' 0722-604910

וכן ניתן לקבלם במייל main@shofar.tv.