הכרת הטוב וכפיות טובה - חלק סו | הרב אמנון יצחק

לע"נ

יחיא זכריא בן עוואד ז"ל

ורומיה בת סאלם ז"ל

נציב יום: אורי צוברי בן אחינועם - יזכה לחזור בתשובה שלמה, רפואה שלמה בכל האיברים והגידים והמחלה תעבור לשוואב - ימח שמו וזכרו הגרמני.

'הכרת הטוב וכפיות טובה' חלק סו.

רבי אלחנן וסרמן

'הכרת הטוב במשנתו של רבי אלחנן בונים וסרמן' השם ינקום דמו זצ"ל (בעל 'קובץ הערות' ו'קובץ שיעורים'): בתקופה מסוימת קבע את מגוריו רבי אלחנן במעון שהיה שייך לנדבן רבי מרדכי סדובסקי. הלה העריץ אותו מאוד וראה לעצמו זכיה גדולה שרבי אלחנן מתגורר באחד מבתיו, סרב לקחת ממנו דמי שכירות.

רבי אלחנן היה "שׂוֹנֵא מַתָּנֹת" מאן להישאר בדירה הזאת חינם. שידולי רבי מדרכי שיסכים לכך: 'מטעם 'זה נהנה וזה לא חסר' – לא הועילו. מאחר שהנדבן סירב למעשה לקבל את המעות שרבי אלחנן שלח אליו פעם אחרי פעם, התחכם לפרוע לו מדי חודש בחודשו את הסכום המגיע בעד הדירה באמצעות הבנק, ורבי מאיר סדובסקי מצידו התחכם שוב ונתן הוראה בבנק: 'להעביר בקביעות סכומים אלה לחשבון הישיבה' כך שלא שילם בעצם רבי אלחנן.

אף על פי כן, כשנכנס אליו יום אחד אדם שהסתכסך עם מר סדובסקי בענייני ממונות, והפציר ברבי אלחנן: 'שיאות לשמוע טענות שני הצדדים ולשפוט ביניהם' השיב פניו ריקם; "אינני שופט! אינני הרב דברנוביץ'". ולמרות שהאיש לא הרפה ממנו, כי שיער שיש לרבי אלחנן השפעה חזקה על בעל דינו, נשאר הרב בסירובו ולא אמר לאיש מאומה, עד שהתלמיד שישב לצידו של רבי אלחנן ביקש מהאיש: 'לצאת!'.

סבר התלמיד שמן הסתם רבי אלחנן מחמיר על עצמו ופוסל עצמו מלדון את סדובסקי מטעם 'קירוב הדעת'. זאת אומרת, שלא יהיה פה כמו 'שוחד'. כמו שמסופר בגמרא (סנהדרין ז): "אושפיזכניה דרב אתא לקמיה לדינא אמר לו: 'לאו אושפיזכני את?' אמר לו: 'אין' אמר ליה: 'דינא אית לי' אמר ליה: 'פסילנא לך לדינא!".

זאת אומרת, פסל את עצמו בגלל הקירבה. אבל להפתעתו, כשעזב האיש את החדר, קם רבי אלחנן, ניגש אל מדפי הספרים, נטל ספר 'שו"ת הרי מיגש' – פתח והראה לתלמיד מעשה שסיפר רבי יוסף הלוי אבן מיגש על ריבו הרי"ף (רבי יצחק אלפסי): 'שפעם בחוליו נכנס אצל אדם פלוני ונהנה מהמרחץ שלו. ואחר כך כשנזדמן שבאו לפניו להתדיין על עסקי זה המרחץ [הוא ירד מנכסיו, בעל המרחץ ורצה למכור אותו והיה דין ודברים לגבי המרחץ] סירב בכלל להזדקק בלהורות בעניין המרחץ. מאיזה טעם? מהטעם שאמרו חז"ל (ב"ק צב): "בירא דשתית מיניה מיא לא תשדי ביה קלא". ואם בדומם כך – קל וחומר בבני אדם.

זאת אומרת, הרי"ף לא רצה לדון בענין המרחץ, לא מצד האדם שנתן לו לרחוץ במרחץ, אלא מצד המרחץ שהוא נהנה ממנו. עצם זה שהוא נהנה מהמרחץ – הוא לא רצה לדון בענינו של המרחץ. מאיפה הוא לומד את זה? 'בור ששתית ממנו - אל תשליך בו אבן'. זאת אומרת, צריך להכיר טובה לדומם. אז כל שכן לבשר ודם. אז הוא לא רצה לדון בממונות של מר סדובסקי כי הוא נהנה מהממונות האלה. אז זה שבא וביקש: 'לדון בענייני ממונות' הוא לא רצה! לא מטעם 'שוחד' שהוא משוחד כלפי סדובסקי; מטעם הממונות, כמו שהרי"ף לא רצה לדון מטעם המרחץ. - וזה מתוך ספר 'אור אלחנן'.

בעל ה'אמרי אמת'

הכרת הטוב במשנתו של רבי אברהם מרדכי אלתר זצ"ל בעל ה'אמרי אמת': אף זו היתה ממידותיו של בעל ה'אמרי אמת' להכיר טובה לכל מי שהתחסד עמו אי פעם, אפילו בדבר קל שבקלים! גם עשרות שנים שחלפו בינתים לא עמעמו את רגשי הכרת הטוב בליבו. דוגמה מאלפת! בילדותו ב'גור': 'גורה קלוואריה' ככה נקראת העיר 'גורה קלוואריה' והם קוראים לזה 'גייר'. רק ב-1830 הרשו להתיישב שמה ליהודים, זה עיר שהעמידו אותה שמה שהיא תהיה כנגד ירושלים. נוצרים שמה מאוד מאוד, מחזיקים מזה עד שהכל התבטל שמה, והם עשו 'כעין' ירושלים. 'סיפו'ר בקיצור.

בכל אופן, דוגמה מאלפת: בילדותו ב'גור' שיחק פעם רבנו עם חבר ליד שפך ה'ויסלה', זה נהר שחותך את כל פולניה, ונפצע ברגלו. 'גור' היתה קרובה מאוד לשפך הנהר הזה והוא נפצע שמה ברגלו. נשא אותו הילד, החבר, בזרועותיו הביתה. חלפו מאז ששים שנה ונכנס החבר הזה, והציג את עצמו בפניו בשמו, מבלי לזכור כלל את המאורע. הוא לא הזכיר שהיה פעם: 'אני נשאתי אותך על ידי...' וזה, אבל הרב הכיר לו טובה, זכר היטב! והעיר בחיוך: 'זוכר אתה אצל ה'ויסלה'?' מזכיר לו ששמה ליד שפך הנהר הוא נפצע והוא הרים אותו על ידיו. ששים שנה הוא לא שוכח מעשה שהיה בילדות.

פעם אחת שלח לבקש תמיכה של פלוני, שלא הכיר אישית, בענין ציבורי. והבטיח: 'לזכור לו את הטובה!' למרות שזה לא נגע לרבי באופן אישי. עברו עשרים שנה, נזדמן שנפגש רבנו עם האיש והלה הציג עצמו בשמו. מיד אמר לו: 'חייב אני מה לכבודו! הלא הבטחתי שלא אשכח את הדבר'. עשרים שנה. אנשים, חמש דקות אחרי שקיבלו טובה 'לא זוכרים' שום דבר... 

במסעות המרובים, מחוץ לעיר ולמדינה, במשך שנות ההנהגה, התאכסן הרב אצל ידידים ומעריצים מחסידי גור ואחרים, שהיו מאושרים להניח ברכה אל ביתם ולהביא את ארון הא-לוקים בצל קורתם. לא חסכו בטרחה, במאמצים, לספק כל צרכיו. אף פעם לא שכח הרבי להודות למארחים שעזב את המקום ולהביע תודה בשתי מילים: "יְיַשֵּׁר כח!" שזה הכיל כל כך הרבה. וכשהיה אומר אותן, היה אומר באופן שתשמע גם בעלת הבית.

עצם הסכמתו להתארח בבית פלוני באה לפעמים מכוח הכרת טובה. והרי לפנינו מעשה: באחד הימים נסע לבקר את בתו החולנית שאושפזה בבית חולים בברלין, והוא היה אמור לשהות ללינת לילה בבית מלון שבעיר, וכבר הגיע לשם עם המזוודות. אך שמע כי אחד מאנ"ש (מאנשי שלומנו) רבי יוסף ראקוף ע"ה, משתדל הרבה לטובת בתו החולנית, ולזכיה תחשב לו אם ילון אצלו. עזב מיד את המלון ויצא אל מעונו - להכיר טובה שנתעסק בבתו לעזור ולסעד אותה.

פעם אחרת כשבא לברלין להיפגש עם רופא, השתוקק מאוד להתארח אצל השוחט ובודק רבי אליעזר פרידמן ע"ה, על אף שהדירה היתה מצומצמת והיא בקצה העיר. אולם המקורבים של הרב, שדאגו לרווחתו, סידרו בעדו אכסניה מרווחת בביתו של רבי יוסף ראקוף (שכבר הזכרנו) שהיה מסור אליו בלב ונפש. אף על פי כן לא ויתר, והודיע לרבי אליעזר פרידמן: 'שהוא יבוא אל ביתו עם מלוויו לסעודה שלמה!'. 

פינה רבי אליעזר מדירתו הקטנה את כל הרהיטים, ערך את שולחנו כיד המלך, ובעת הסעודה היה הרב שרוי בשמחה יוצאת מן הכלל! והשמיע דברי תורה לרוב, עד שהנוכחים התעטפו בהרגשה כאילו עכשיו הם ב'גור' ב'שמחת התורה'! איש מהם לא הבין: מה זה היחס שמעניק הרבי לרבי אליעזר פרידמן? כשיצאו, אז הוא אמר לאחד המלווים: 'לפני ארבעים שנה! בבואי עם אבא ז"ל ה'שפת אמת' לרופאים פה, התארחנו אצלו בביתו, והוא בשום פנים ואופן לא רצה לקבל תשלום עבור האירוח, ואף אחד זולתו בברלין לא הכיר אז את אבא, וכי אפשר לא להכיר טובה לאדם כזה?!' ארבעים שנה אחרי זה.

רבי אהרן מבעלזא זצ"ל

הכרת הטוב במשנתו של רבי אהרן מבעלזא זצ"ל; הרבי מבעלזא, זה אומר הרב נתן גשטטנר זצ"ל אב בית דין ורב קרית 'אגודת ישראל' בני ברק (נפטר לפני מספר שנים): 'שמעתי מהרב רבי אליעזר לנדא ז"ל שהיה מתגורר בתל אביב, שבזמן המלחמה היה מתגורר בפולין, והוא דאג למחבוא של הרב הקדוש מבעלזא זי"ע, והרב הקדוש היה רשום בפנקסי הרשעים - ימח שמם! כאילו הוא עובד בבית חרושת שלו', של רבי אליעזר לנדא, 'וכשנכנסו הרשעים - ימח שמם וזכרם לפולין, נמלט רבי אליעזר להונגריה עם הרבה זיופים של דרכונים. 

'כשהגיע לתחנת הרכבת המרכזית שבהונגריה רצה לקנות כרטיס נסיעה ברכבת המקומית, אבל לא ידע את השפה המדוברת ופחד מאוד שמא ירגישו התושבים שאינו מכיר את השפה ההונגרית, כי הוא פולני, ואז יחשדו בו שהוא מרגל או עריק מהצבא.

'פתאום הוא הבחין באאמו"ר ר' עמרם זצ"ל הי"ד, שהתהלך שם בתחנת הרכבת, והוא ביקש ממנו: 'שיעזור לו לקנות את הכרטיס' ואחר כך, כששניהם התישבו ברכבת, שאל אותו אבי זצ"ל את שמו, והשיב לו ששמו: 'אליעזר לנדא'. ואבי נהיה חיוור! ולא יכול היה לדבר למשך זמן רב. כששאל אותו רבי אליעזר לפשר הדבר? סיפר לו אבי: ש:"יוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר" בא אליו בחלום הלילה כ"ק מרן האדמו"ר הרבי מבעלזא זת"ע וביקש ממנו: 'שאם ימצא בבוקר יהודי בשם אליעזר לנדא - שידאג להצלתו ויעזור לו בכל יכולתו!' והנה עכשיו, כשמצא אותו – הוא שמח מאוד שזכה לקיים הוראת רבו, הרב הקדוש מבעלזא!

'רואים מפה שני דברים: שהרב הקדוש מבעלזא, שהיה בחיים, טרח לשלם לרבי אליעזר לנדא טובה תַּחַת טוֹבָה - שהוא החביא אותו בזמן המלחמה. ודבר שני: רואים את הגדלות של אבי שהרה"ק מבעלזא נגלה אליו דווקא בחלום הלילה כדי לבצע את השליחות!'. הוא היה חי באותו זמן, ובא אליו בחלום הלילה בשביל שיבצע את השליחות. ככה אומר רבי נתן גשטטנר זלה"ה.

זה מזכיר לי מעשה שהיה אתי: פעם אחת חזרתי מ'ערד' מ'סמינר'. בדרך ישב לידי בחור, בדרך דיברנו על הא ודא, והוא שאל אותי: 'אם אני מאמין באלה שפותחים ספרים?' כל מיני תימנים כאלה ואחרים. אמרתי לו: 'לא, אבל מעשה שהיה, אמי המנוחה, שהיא היה לה מצבים קשים בחיים, ועוד מהתימן הם היו יודעים שיש אנשים 'יפתחו אל כתב' קוראים לזה, 'פותחים את הספר' ודרך הספרים שלהם היו יודעים כל מיני דברים. והיה אדם שהיה מפורסם מראש העין קראו לו 'מורי מג'אהז', אז היא הלכה אליו והוא הרגיע אותה, סיפר לה כמה דברים, (לא נספר מה, כבר אמרנו את זה בעבר פעם אחת) ובדרך הזכרתי לו את זה ואמרתי לו: 'שעד עכשיו כל מה שהוא אמר - הכל התקיים. כל מה שהוא אמר לה – הכל התקיים'.

דרך אגב, הוא אמר גם באיזה גיל הם יפטרו ההורים שלי; אמר: 'שאמי - תפטר בגיל שבעים, ואבי בגיל שמונים'. בגיל ששים ושמונה אמא שלי - היתה מדוכדכת מאוד! שאלתי אותה: 'אמא! מה קרה, למה את מדוכדכת?' אז היא לא רצתה להגיד לי. אבל אבא המנוח סיפר לי: 'שהיא חוששת שהיא מגיעה לגיל שבעים, והוא אמר לה: 'שבגיל שבעים היא תפטר!'. אז פניתי אליה, הרגעתי אותה, אמרתי לה: 'אני מתפלל עליך והכל יהיה בסדר, אל תדאגי!' וכו' באמת האריכה שבעים ושש!! אבל לא שמנו לב לאבא, והוא נפטר בן שמונים.

טוב, בכל אופן, תוך כדי שיחה אני אומר לו: 'שמעתי שכמה מהילדים שלו יצאו לתרבות רעה, ויהי רצון; שהקב"ה יזמן לי להחזיר טובה לאותו יהודי ששימח את אמא שלי, עודד אותה!' וכו'. טוב, הגענו הביתה. למחרת דופקים לי בדלת, ובחור ישיבה עם אדם גבוה כזה בערך 1.80+ מטר, קרוב ל-1.90, עם שערות של כבש ככה... היתה פעם אופנה כזאת: תלתלים כמו כבש.

נכנס ואומר לי: 'הבחור הזה יש לו הרבה שאלות! פגשתי אותו ברחוב והוא שואל כל מיני שאלות באמונה' אמרתי לו: 'אני לא יודע לענות אבל אם אתה רוצה אני אקח אותך אלי [הכוונה אל כבוד הרב] 'אז הנה הוא פה לפניך'.

אמר לי: 'יש לי כמה שאלות באמונה'. אמרתי לו: 'אני לא יודע מי אמר לך שאני יודע לענות תשובות, אבל גם אם יהיה לי תשובות – אתה לא תבין!'

אז הוא אומר לי: 'למה אני לא אבין?' אמרתי לו: 'כי ה'זוהר הקדוש' אומר: "קָדְקֹד שֵׂעָר מִתְהַלֵּךְ בַּאֲשָׁמָיו" (תהלים סח ב) בתוך התלתלים שלך נאחזים הקליפות ואתה לא תוכל להבין'.

אז הוא אומר לי: 'אז מה אני עושה?' אמרתי לו: 'אם אתה רוצה, אני אספר אותך ואחרי שאני אספר אותך – לא יהיה לך שום שאלות'. הוא אומר: 'ככה אתה עושה עם כל אחד?' אמרתי לו: 'עם כל אחד שבא עם שערות כאלה ושואל שאלות – אז זה הדרך...'

אמר לי: 'טוב' אמרתי לו: 'שב' הבאתי את המכונת תספורת של החרדים, חיברתי לחשמל, אמרתי לו 'תגיד: 'הריני מכוון לקיים מצוות: "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" (ויקרא יט כז) חזר ואמר, והתחלתי להוריד לו את כל השערות – קרחת.

מוריד, מוריד, משאיר לו את הפאות, וכל הראש שלו מלא צלקות! ראיתי שהוא יבהל אחר כך, לקחתי אותו לאמבטיה אמרתי לו: 'אני אחפוף לך את השערות' ולקחתי את המברשת וסידרתי לו את הפאות, והוא אמר: 'אני יכול לראות?' אמרתי לו: 'כן'.

הוא ראה את עצמו במראה התחיל לזעוק: 'מה עשית לי? מה עשית לי! אני לא חוזר הביתה! קח אותי לישיבה! קח אותי לישיבה!' שמתי לו כיפה גדולה, שיכסה כמה שיותר את הקרחת – זה לא עזר... בקיצור, לקחתי אותו לישיבה, והוא התכוון עד שיגדל לו השיער והוא יוכל לחזור לשכונה... איך הוא יחזור ככה? יצחקו עליו.

הוא אומר לי: 'טוב, לפחות תוריד לי את הפאות. מה השארת לי את זה?' אמרתי לו 'אתה אמרת: 'הריני מכוון לקיים מצוות לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" אסור להוריד פיאות. אוי ואבוי! אסור להוריד פאות' זהו. לפני שאני נפרד ממנו, אני אומר לו: 'מה השם שלך?' אז הוא אומר לי: 'יובל מג'אהז'.

'וואו!', אמרתי לו. 'אתמול אני ביקשתי מהשי"ת: 'שישלח לי דרך לעזור לצאצאים של הסבא שלך! זה סבא שלך, נכון?' סיפרתי לו את הסיפור מה היה. וזהו, הוא היה שמה בישיבה, חזר בתשובה והתחזק וכו' היום הוא רב באיזה ישוב וכו'.

היה לו תקופה אחרי שנתים בערך שהוא כמעט 'נשבר'. הוא היה בגיל צעיר שבע עשרה, משהו כזה, כשהוא בא. והוא רצה: 'לחזור לשכונה...' והוא הלך בדרך, לחזור, ובאמצע הדרך הוא חזר בחזרה. סיפר לי מה החזיר אותו? הפאות. היה הולך ככה והן זזות – והחזיר אותו בחזרה.

אחר כך בשלב מסוים לא רצו שהוא ילך בישיבה עם פאות, כי הוא היה היחידי עם פאות, ועם פאות ארוכות! אז ראש הישיבה הרב יפרח אמר: 'שהוא חייב להוריד!' צלצלתי אליו, אמרתי לו: 'תיזהר! אל תיגע לו בפאות – זה מה שהחזיק אותו. זה משהו יוצא מן הכלל, זה לא מגדל ככה...'. גם זה אני לא מבין, מה זה 'להוריד פאות של בן אדם?!' אבל, הוא לא הוריד, וזהו, ונשאר וכו'.

אם רוצים להכיר טובה ומבקשים מה' – הוא עוזר! כתוב: 'שאפילו אם בן אדם גזל, אפילו מליון שקל! אם הוא יתפלל לה' באמת-באמת שהוא רוצה להחזיר, יגלגל לו מן השמים דרכים להשיג את הכספים להחזיר או שימחלו לו על הכסף'. מה שאדם מבקש באמת מהקב"ה – הקב"ה מסייע.

טוב, עוד בעניינו של רבי אהרון מבעלזא: סיפר רבי אליעזר רוזן שמצא בשווייץ יהודי שסיפר לו: כי הרבי הודה לו פעם מאוד על טובה שהוא עשה. ומה הטובה? בביקור של הרבי ב'בית הומבורג' נַפש שמה בקיץ, היהודי הגרמני הזה נכנס בין כל שבורי הלב ושוטחי הצרות בפני הרבי עם שאלה מסוג אחר, שאלה שאף חסיד לא יעיז לשאול! מה היתה השאלה? ענין אותו: 'מה שלום הרבי? מה שלומכם כבוד הרב'? ככה הוא שאל אותו, לא שואלים רב'ה כזה דבר.

הרמב"ם בהלכות 'תלמוד תורה' כותב: "ואסור לו לתלמיד, ולא יתן לו שלום לרבו או יחזיר לו שלום כדרך שנותנים לרעים ומחזירים זה לזה, אלא שוחן לפניו ואומר לו ביראה ובכבוד: 'שלום עליך רבי!'". זה בא ושואל אותו 'מה שלומכם כבוד הרב?' והרבי הודה לו מאוד! כי פרשׂ לו שלום. ואפילו שכר של שאלה נאה כזאת לא קיפח ואמר לו: 'כי הוא מאוד נהנה מההתענינות הזאת, כי זו פעם ראשונה מאז שהוא בא למקום שמישהו מתענין בשלומו של הרבי!'.

מסופר עוד: שהרבי כיבד מאוד אדם אחד. למה? בגלל שזקנתו, הסבתא שלו, של האיש הזה, עשתה טובה לרבי; כי היתה לרבי בת אחת שהיתה אילמת רח"ל! ולא יכלה לדבר. והזקנה הסבתא של האיש ההוא עזרה לה וסיעה לה ללמוד את לשון האילמים ולכן הכיר טובה לנכד של האשה שעשתה לו טובה.

אז רואים מפה: כמה צריך להכיר טובה על כל פרט ופרט, ואפילו לצאצאים (כבר אמרנו). וזה המידה שהיא הפנינה שבכתר. בלי המידה הזאת רח"ל אין עולם הבא! כי 'כל הכופר בטובתו של חברו - סופו שכופר בטובתו של מקום!' ואנחנו מודים להשי"ת כל יום! כל יום אנחנו מודים לו, ושמחים שהקב"ה מעניק לנו עוד יום: זכינו להשכים בבוקר, להתפלל ב'הנץ', להגיד 'קריאת שמע' בזמנה, תפילה בזמנה, הנחנו תפילין, ציצית, ברכות, ברכות השחר, פגשנו יהודים טובים, ענינו 'אמן' על קדישים. עוד לא התחיל היום ואנחנו כבר מלאים, 'מלאים מצוות כרימון'. אז איך אפשר לא להגיד (בניגון...!): "ושמחת בימיך והיית אך שמח...' "הַכֹּל יוֹדוּךָ וְהַכֹּל יְשַׁבְּחוּךָ וְהַכֹּל יֹאמְרוּ אֵין קָדוֹשׁ כַּה'..." [בניגון נוסף...!] " הַכֹּל יוֹדוּךָ וְהַכֹּל ישמחוך וְהַכֹּל יֹאמְרוּ אֵין קָדוֹשׁ כַּה'..."

לשמיעת שיעור זה ושיעורים אחרים בטל' 02-3724787 או בטל' 0722-604910

וכן ניתן לקבלם במייל main@shofar.tv.