כל יהודי כוכב בשמים | הרב אמנון יצחק

"ככוכבי השמים לרוב".

אדם מישראל שנפטר אומרים אחריו קדיש: "יתגדל ויתקדש שמו הגדול". מדוע אומרים אחריו קדיש? משום שנבראנו למטרה אחת בעולם. "ברוך אלוקינו שנבראנו לכבודו". בעצם כל מה שברא הקב"ה, לכבודו הוא ברא. כמו שאומר ישעיה הנביא: "כה הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". ועתה שאדם זה שנפטר, חזר בעולם מקדש שם שמים. ואנו מבקשים למלא את החסרון, "יתגדל ויתקדש שמו הגדול". עכשיו נחסר קידוש ה' ואנחנו מבטיחים שנגדיל ונקדש את שמו יתברך במקום החסר.

כתב בתשובות תירוש ויצהר, בשם הרבי מפשיסחה זצ"ל, שמלך בשר ודם אם מתו לו חיילים מגדוד, הוא לא חש לזה. רק אם מדלדל הגדוד מאוד מאוד, ומגייסים חיילים להשלימו, אזי נרגש החסרון שלהם. אבל במרום, אם נפטר יהודי אחד כבר ניכר החסרון עד שאומרים "יתגדל ויתקדש שמו הגדול". ולכאורה אינו מובן. האמת נבראנו לקדש שם שמים, אבל השאלה אם באמת אנחנו ממלאים את הייעוד שלנו? האם אנחנו מגשימים את המשימה שלא לומר את מה שאמר רבנו יונה בשערי תשובה, שער א', אות י': "ואחרי אשר בעבור זאת נבראתי, ביהיה בי להפך מזה למה לי לחיים". אם אדם מחמיץ את המטרה של ביאתו לעולם, למה לו חיים.

ברור שאחד מגדולי ישראל נפטר, אחד מחכמי הדור האמיתיים, נוצר חל. הגמרא בירושלמי ברכות, פרק ה', הלכה ח', אומרת: "תלמיד חכם שמת, מי מביא לנו חליפתו, מי מביא לנו תמורתו". הגמרא באוריות י"ג אומרת: "חכם שמת אין לנו כיוצא בו. כי נחסר כבוד שמים". אבל אם מדובר באחד העם, שהוא לא אתרוג ולא לולב, בקושי ערבה חבוטה, כמו שאמרו במדרש למה נמשלו ישראל, אז מה העניין שצריך להגיד "יתגדל ויתקדש שמא רבא"? אבל טעות בידנו. אין יהודי שאינו ממלא תפקיד בעולם, שבהעדרו נפער חלל גדול. דבר ראשון זה בגלל שהוא חלק מכלל ישראל. הראייה שאמרו בגמרא בימבות ס"ג: תנו רבנן ובנוחו יאמר "שובה ה' רבבות אלפי ישראל", מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושתי רבבות מישראל. ואם חסר אחד מ22 אלף, גורם לשכינה שתסתלק מישראל. ואחד מדובר כל יהודי, יהיה מי שיהיה. אומר הרב גלינסקי: אפילו עני.

ונזכיר את דברי המדרש בשיר השירים רבה: רבי היה יושב ודורש ונתנמנם הציבור. ביקש לעוררם ואמר: ילדה אישה אחת במצרים 60 ריבו בכרס אחד. היה שם תלמיד בשם רבי ישמעאל ורבי יוסי שאמר "מי הייתה כן". אמר לו: זו יוכבד שילדה את משה , שהוא שקול כנגד 60 ריבו של ישראל. ואם משה רבנו שקול כנגד 60 ריבו מישראל, הרי שכלל ישראל שקול כנגד משה רבנו. וזה שדרשו ביומא ע"ו: הכתוב אומר: "ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו. לחם אבירים אכל איש. זה יהושע. עליו נאמר "לחם אבירים אכל איש", שירד לו מן כנגד כל ישראל. שהמתין למשה רבנו תחת ההר 40 יום. ובודאי שאין הכוונה לכמות של המן, אלא שעם ישראל בכללותו, עם ישראל זה כל הציבור, אומר החיד"א: ציבור זה נוטריקון "צדיקים, בנונים ורשעים" . שכולם היו בדור המדבר, היה זכאי לירידת המן. ויהושע בן נון עם כל גדלותו ורוממתו היה זקוק לזכיות כנגד כל ישראל. זאת אומרת, יהושע בן נון זכה שירד לו כנגד כל הציבור מן. בהיותו מחוץ למחנה ממתין למשה רבנו שירד מן ההר.

תניא, אמר רבי יהודה: כך היה מנהגו של רבי עקיבא שהיה מתפלל עם הציבור , היה מקצר ועולה מפני טורח הציבור. וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בקרן זווית זו ומוצאו בזווית אחרת. וכל כך למה? מפני קריאות והשתחוויות. הוא היה מרבה לכרוע ולהשתחוות. כיודע אסור לכרוע ולהשתחוות בכל ברכה וברכה, אבל התוספות אומרים שזב באמצע הברכה. ולקראת סופה הוא היה זוקף. מכל מקום, רואים שהיה מתפלל בציבור, מקצר ועולה. אבל כשזה היה בינו לבין עצמו, היה מרבה בכריעות ובהשתחוויות. מה לומדים מכאן? שכל מה שיכול היה רבי עקיבא לפעול, מרוב כריעות והשתחוויות שהוא לבדו, יכול היה לפעול בקצרה בתפילתו עם ציבור. זה כוחו של ציבור. ויותר, שגזר דין אינו נקרע, אלא בתפילת ציבור. כמו שכתוב  בראש השנה י"ח, או בתפילת צדיק כמו שכתוב בשבת ס"ג, מועד קטן, ט"ז. והמהרי"ק בתוך תשובה מ"ט.

בסוף תשובה ל"ז, מביא מרש"י במדבר כ', פסוק י"ב, שהקב"ה נשבע שמשה רבנו לא יכנס לארץ, כדי שלא ירבה בתפילה. ומשמע שאלמלא כן, היה קורע בתפילתו גזר הדין. ואמרו במדרש שהתאונן מדוע לא ביקשו עליו רחמים שינס לארץ? הרי שבכוח הרבים לקרוע אפילו גזר דין שיש עמו שבועה. והרן כתוב "בדרשות הן" דרוש א': שעל כן אמרו בסוטה מ': לעולם תהא אימת ציבור עלייך. שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה. ולכן נענש גם משה רבנו ממי מריבה. שאמר "שמענו מורים", כי פגע בכבוד הציבור. וכבר אמר אחד מן הגדולים: איני צריך חיזוק למידת הענווה. די לי בידיעה שתשעה אנשים כמוני אינם מהווים מניין. ואילו עשרה בורים ועמי ארצות, מהווים מניין. כי השכינה שורה בכללותה. ככתוב :" כל בי עשרה שכינה שירה". כל מקום שיש עשרה יהודים כשרים, לא מחללי שבת, אז השכינה שורה. סנהדרין ל"ט: ולמדו את זה במגילה שמרגלים שנאמר בהם "עד מתי לעדה הרעה הזאת".  עד מתי לעדה הרעה הזאת. היו י"ב אנשים, יצאו מהם כלב ויהושע בן נון, ועם כל זאת הם נראים עדה, דהיינו, גם אם היו רעים וחטאים אז בהתכללותם שורה שכינה.

ביאורים של הדברים שהרמב"ן בנידה י"ד, הקשה על מאמר הגמרא שרוכבי גמלים כולם רשעים במעשיהם. ככה אומרת הגמרא בנידה. והוא מקשה מהברייתא בקידושין פ"ב: שרוכבי הגמלים רובם כשרים. אז מקום אחד כתוב כולם רשעים במעשיהם ובברייתא כתוב רוכבי גמלים רובם כשרים. רש"י מפרש: שפורשים למדבריות, למקום גדודי חיות וליסטים ויראים לנפשם ומשברים ליבם לבוראם. אז מתרץ הרמב"ן שיכול אדם להיות רשע אדם בכל אורותיו יכו להיות רשע, אבל צדיק בדבר אחד. וכפי שאמרו שם שהספנים רובם חסידים. פירש רש"י: שהם פורשים למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מהגמלים. ותמוהה איך רובם חסידים? הרי חסידות זה גדולה מכולם. הרי נאמר בתהילים פ"א: "אז דיברת וחזון לחסידיך", זה פסגת הבולם של רבי פנחס בן יאיר. מה הפירוש? אפילו רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, בקובץ מאמרים מצביע על דברי רש"י בביצה ל"ג, והא כותב ככה רש"י: ככה אמר לרבי שמואל המכונה "חסיד", משום שחשש רש"י שמא אין זו האמת, שהוא חסיד אמיתי. כי מי מתיימר לדרגה נשגבת זאת, לכן הוא כותב במכונה. והנה הספנים, אפילו הגויים, כתוב כאן רובם חסידים. על כורחך שלעניינים, לעניין שברון הלב הם חסידים. בשאר הדברים הם רחוקים מכך. אז כמו שאמר הרמב"ן שאפשר שאדם יהיה רשע בכל אורחותיו וצדיק בדבר אחד. דוגמה לדבר מה שאמרו בברכות: כתוב בברכות ל"ג: שהנקמה במילתא גדולה היא כבניין בית המקדש. בעניין נקמה יש בה עניין כמו בניין בית המקדש. שהיא סוגרת מעגל שהקב"ה פורע מן הרשעים וכו', כמו שהסברנו בדרשות קודמות.

היינו, לעניינה נצרכת היא. נצרכת. אבל בעלמא, באופן כללי נקמה היא שלילית. "לא תיקום ולא תיטור". וכל דרך זה יבואר הכתוב: "ועמך כולם צדיקים". שאין לך אדם שאין לו שעה ואפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון, למי שעומד על המת, אפילו שהוא לא כשר, בשעת יציאת נשמה, צריך לקרוע כרואה תורה ספר תורה שנשרף.

אומר הרב גלינסקי: ושמעתי מפי רבי אלחנן וסרמן זצ"ל לברכה, ה' ינקום דמו", בהספד על רבו החפץ חיים, זצ"ל: יש גביר שבונה בית מדרש מכספו, ויש שכותב ספר תורה מכספו. אבל יש הנה בית מדרש לחייטים, בית מדרש לרצענים, עמלי יום, קשיי יום, פרנסתם דחוקה, איך עלה בידם לייסד בית מדרש ולכתוב ספרי תורה? אלא הכלל ידוע: ציבור לא נעשה עני. זה ירושלמי בגיטין. מה שיכול לפעול היחיד האדיר, יכולים לפעול הרבים העניים שמתגייסים יחדיו. בתשובת הגאונים בסימן קע"ח, ובתחילת ספר "הפרדס", מובא שרב נהג בעשרה מילי דחסידותא. ולא יכלו תלמידיו לעמוד בכולם. מה עשו? חילקו את זה בניהם. רב יהודה קיבל על עצמו שלא ללכת בקומה זקופה. רב יהודה ורב ששת קיבלו על עצמם שלא להביט לצדדים, ואפילו לפניהם. אבל לא יכלו לעמוד בכך. אז מה עשו? סימאו את עיניהם. ועוד- יעויין בחכמי מוסר חלק א', רט"ז: ולכן אף על פי שתלמיד חכם שמת, מי ייתן לנו את תרומתו? מכל מקום, אם כל אחד יתחזק בלימוד התורה ביכולתו, בשמירת הלשון, באהבת החסד, בדקדוק המצוות וציפייה לגאולה, מכולם יחד יתמלא חסרון הגדול של הצדיק שנחסר לנו.

לפיכך, נמשלו ישראל לכוכבים וסיפרו בברכות נ"ו, שצדוקי אחד אמר לרבי ישמעאל: "ראיתי בחלומי שעקרתי כוכב". אמר לו: "יהודי גנבת". כי ישראל נמשלו לכוכבים. "ראיתי שבלעתי כוכב". אמר לו: "מכרת אותו ואכלת את דמיו". כי אמרו בפסחים ב': שגם אור הכוכבים אור הוא, בהיקבץ אורם יחדיו. ובפרקי דרבי אליעזר, פרק כ', מבואר שפושט ידו ומברך לאורם "בורא מאורי האש". ובמורו קציעה סימן רצ"ו, יעויין שם שכל כוכב כשביב אור דק ובהצטרפם יאירו. אבל יותר מזה, לא רק שיהודי הוא חלק מהכלל, אלא אדם חשוב כשלעצמו, לא רק עקב השתייכותו לכלל.

בגמרא בברכות ס"ב סיפרו שהספידו אדם במעלה צנועה. ורב נחמן גער בספדם: "מיכן אתה יודע זאת?". ושאלו בגמרא: מהי כפת לח? וענו בגמרא: כשם שנפרעים מן הפתים כך נפרעים מן הספדנים. אם הוא אמר דבר שהוא שקר, שזה לא נכון, דבר שאתה לא יודע, אז נפרעים גם הספדן לא רק מן המת. כי אומרים היית יכול להגיע למעלה שדיברו עלייך ולא היית בך. אם כל זאת, אמרו בשמחות פ', פרק ג', הלכה ה': שמוספים על העיקר. היינו, שמוסיפים על השבחים הידועים על האדם בשעה שמספידים ועל זה מקשה הט"ז ב"יורה דעה", שד"מ: קשה. מה לי שקר מעט, מה לי שקר הרבה. ותירץ הט"ז מסתבר שלא הכל ידוע ולבטח עשה יותר ויותר. ועוד יש להניח שהנפטר רצה לעשות יותר ממה שעשה בפועל ונחשב לו  כאילו עשהו. לכן מותר להוסיף בשבחו. ואמר הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל, ראש ישיבת סלובודקה, שבכך מבין מדוע נמשלו ישראל לכוכבים. משום שכל כוכב נראה לעינינו כשביב אור זעיר כל כך. ובאמת כל הישוב כולו תחת ישוב אחד עומד. אתה הולך מסוף העולם ועד סופו, את הרואה את אותו כוכב. דהיינו, כל הישוב הזה, עומד תחת יישוב אחר שעומד מעלינו. גדול הוא לאין שיעור, וכה מאיר הוא. אבל אינו נראה אלא קטן לעיננו. וזאת משום שאנחנו רחוקים ממנו. אין לנו מושג בפנימיותו של יהודי. אין לנו מושג במצוותיו, בכמיהתו לקדושה. וחישב לו לעשות מצצוה ונאנס ולא עשה, ומה חשיבתו במרום. איננו יודעים. אין לנו מושג כמה כבוד שמים הרבה בחייו. הרי הרמב"ם כתב בילקוט יסודי תורה, פרק ה', הלכה י': שכל מצווה נעשת אף בסתר, או הימנעות מעבירה, יש בהם משום קידוש שם שמים. ויש לומר אחריו קדשי. כדי למלא את החלל שנוצר. אם האיש הזה קידש שם שמים, עכשיו הוא נחסר, צריך למלא את חסרונו. כמובן שלא מדברים באנשים המפורסמים הידועים לשמצה.

מעתה, כמה זה מחייב כל אחד ואחד, הרי עליו לומר הן גם אני יהודי. גם אני כוכב אור. כל הישוב כולו תחת כוכב אחד עומד. כל אחד ואחד, גם אני, חייב לומר "בשבילי נברא העולם". כה גדול אני, אור כה רב גנוז בי. מדוע אינני מאיר? אלא כדי שביב אור בלבד. כל אחד יכול להאיר הרבה יותר מכוכב אחד.

בהצלחה!