בס"ד 03/08/2017 ספר דברים - פרשת ואתחנן: קבלת עול מלכות שמים וחרדת יום הדין!

"שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד", כל העולם כולו נברא לקבל עול מלכות שמים עליהם, וזו היא תכלית הצלחת האדם, כל מי שמקבל עליו עול מלכות שמים באמת זו היא התכלית הצלחת האדם.

ולכך באה מצוה של קריאת שמע כל יום שיקבל על עצמו עול מלכות שמים, בבוקר ובלילה, ובחמלת השם יתברך על האדם פן ינגף חס ושלום בהעדר מצוה זו כי רבה היא ודעת האדם רחוקה מזה כי אחרי "קריאת שמע" אין לו שום מורה ושום יראה ושום עול ולא מרגיש שום דבר, ומצוה זו היא רבה מאוד ודעת האדם רחוקה מזה, שאדם יצייר לעצמו "שויתי השם לנגדי תמיד,

השם ירחם! קילקלו את זה, שמו את זה על "צופיה" - השם יצילנו! על עבודה זרה!! שמו את הפסוק הזה.

אז צריך לדעת יען כי אינו מורגש בחוש רק בשכל, אנשים לא מרגישים עול מלכות שמים ויראת שמים בחוש, במקרה הטוב רק בשכל, ולא רבים יחכמו לעשות השכלת שכל כדבר חושי, אנשים לא יודעים לא חכמים מספיק להפוך את ההגשות השכליות שלהם לדברים חושים דהיינו: שיהיה להם פחד אלוקים מול עיניהם, אז על כן בא הצדק העליון לעשות יום דין ומשפט בכל שנה פעמיים: ראש השנה ויום הכיפורים, כדי לאיים על הנפשות ולהתבונן כי יש אלוקים שופט בארץ ולחרד מפניו, ובזה יתעורר ויקבל עליו עול מלכות שמים בכל שנה בכל רגע ורגע. הלואי! לו יהי, יהי רצון.

וכיוון שזאת הכוונה של הקב"ה אז צריך להיות לנו שמחה גדולה יום הדין, "שאו זימרה ותנו תוף כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב", זאת אומרת ראש השנה ויום הכיפורים צריך לצאת בזימרה ועם תוף "כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב", מעתה מי שאינו מתבונן באלול לירא להחרד ובלהות יאחזנו מיום הדין, אדם כזה - עונשו רב מאוד! כי אין מזור למחלתו, כי אין אלוקים נגד פניו.

זו המליצה שאמרו חכמים בקוהלת רבה: "משל לשר בית הסוהר שמצא מחתרת חתורה

ואמר לו: "קשה יום! הלא מחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת להימלט על נפשך?!"

אדם היה בבית האסורים שר בית הסוהר בא ומצא שיש מנהרה, מחתרת חתורה שאפשר לברוח דרך התא החוצה, והיכה על קדקודו של האסיר

ואמר לו: "קשה יום הלוא מחתרת חתורה לפניך איך לא מהרת להימלט על נפשך?!"

לכאורה זה לא דומה הנמשל למשל, הרי אין שר בית הסוהר רוצה בהימלטו, אז למה הוא מכה אותו

ואומר לו: "טיפש מטופש! למה לא ברחת?" מה, יש אינטרס לשר בית הסוהר שיברחו?

אבל הכוונה היא: אחרי שנקצב עונש לפורצים בעם למען לא יוסיפו עוד לעשות וגם למען יראו וישמעו, כיוון שהוא אינו מפחד מעונש - לא אכפת להישאר בבית הכלא מפסוט, יש מחתרת חתורה אתה יכול לברוח מהעונש, אתה יכול לצאת מהעונש, אתה יכול להסיר מעליך את העונש, אתה לא בורח? זאת אומרת לא מפחד מהעונש מתאים לי העונש אין בעיה!.

הרי לבו הרע אומר לו: עוד לחטוא ולפרוץ! עוד לחטוא ולפרוץ,

יש כאלה מחזיקים מעמד כך וכך ימים ואחרי זה פושעים חוזרים לחטוא ולפרוץ,

על כן משפטו מר ממות, משפטו מר ממות כי היה לו דרך לעשות תשובה והוא לא עשה. וכל זה אחר שהוא מתבונן לשוב, נמצא שאינו מפחד מדין שמים ומשפטו קשה מאוד.

על כן העיקר לירוא וליחרד מיום הדין ולשוב ממעשיו הרעים ולקבל עול מלכות שמים. אם אנשים היו מכוונים בשמע ישראל כמו שאמרנו מעבר לפסוק הראשון, ועולים חזנים ורק מתעכבים כאילו במנגינה ולא מכוונים שום דבר: "בכל לבבך", זה לאהוב את השם בכל לבבך זה שיצר הרע וביצר הטוב צריך לאהוב את השם בשניהם ונתנו על זה דרשה.

"ובכל נפשך" – "אפילו נוטל את נפשך", בשעה שנוטל את נפשך כמו שסרקו את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל אמר "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד" – באהבה!, אז אפילו נוטל את נפשך מצווה האדם לאהוב את השם, כל שכן אם הוא מקבל ייסורים ועונשים והכל, צריך להודות להשם "כי כאשר ייסר איש את בנו השם אלוקיך מייסרך", לטובתך! "כי את אשר יאהב השם יוכיח וכאב את בן ירצה", לכן לאהוב את השם "בכל נפשך", אפילו לוקח את נפשך - בשעת הלקיחה, צריך לאהוב את השם שעושה אתו דין יפטור אותו מדין העליון,