ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום | הרב אמנון יצחק
- - - לא מוגה! - - -
חנה אסתר בת גילה, זיווג הגון במהרה, עם יראת שמיים, מידות טובות, בית כשר וטהור, מלא צאצאים, יראי שמיים אמיתיים, אמן ואמן. אמן, אמן.
ואתם הדבקים באדוני אלוהיכם, חיים כולכם היום.
במעשה החסד יש שני ציוויים.
האחד, ציווי מעשי.
הוא נלמד מה כתוב, והלכת בדרכיו.
הקדוש ברוך הוא גומל חסדים, אף אתה גומל חסדים.
אז זה ציווי אחד.
בשני יש ציווי להידבק
על ידי החסד בבורא.
וזה לומדים מהפסוק,
זה אלי ואנווהו,
ואנווהו והביא דומה לו.
לכאורה,
יהיה לנו קשה.
מי שלמד חובת הלבבות
יודע שהוא השריש,
שאי אפשר להגיע לאהבת השם
אלא על ידי השתלמות
בכל השערים שבספר.
וכאן
תובעים מהאדם להתחיל את דרכו בדבקות.
אתם הדבקים בשם אלוקיכם, חיים כולכם היום.
אבל כדי להבין זאת,
יש להדגיש עניין גדול ויסודי.
בנוהג שבעולם,
כשאדם עולה בסולם אל העלייה.
אם הוא עולה עד האמצע
ונעצר שם,
לא עשה מאומה, לא הגיע לאן שצריך,
אמה לא לריק.
זה במעשים פיזיים,
אבל ברוחניות זה לא כך.
אדם שעולה בסולם של המעלות של רבי פנחס בן יאיר,
גם אם לא יגיע לידי רוח הקודש
ויקנה את המעלות זהירות, זריזות, נקיות, פרישות,
אשריו ואשרי חלקו.
זאת אומרת, אם הוא לא הגיע למדרגה העליונה
והוא רק קנה את המעלות של זהירות וזריזות ונקיות ופרישות,
אשריו ואשרי חלקו.
וכך אין כל חידוש.
החידוש הוא שאדם שמשתלם בפועל,
זאת אומרת, נהיה שלם בפועל בשלב הראשון, עוד בזהירות,
קונה למעשה בהעלם דרגות גם בזריזות
ובנקיות ובפרישות, שאפילו הוא עוד לא הגיע אליהן.
עד לטהרה וקדושה וענווה ויראת חטא
כי ברוחניות
הכשרה לקראת מטרה יש בה בעצמה חלק מהתכלית.
ואם כן, אדם העוסק בפועל
במעשה חסד
והולך בדרכי קונו, עושה חסדים,
הוא קונה ומשיג בעלם
גם חלק מהדבקות הנרצית
בחינת
אנווהו,
אני והוא.
וזה הוא כבר משיג בעצם ההכנה בהליכה בדרכי קונו.
ביסוד הזה יאיר לנו עכשיו עניין נפלא.
הדיבור הראשון של ארמו בשולחן ערוכו,
שיוויתי אדוני לנגדי תמיד.
ככה הוא פותח.
וכלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים.
שאין ישיבת האדם בביתו
כישיבתו לפני מלך גדול ונורא.
והכל מבינים שהמלך הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
מאיפה לקוחים דברי ארמו?
מדברי הרמב״ם במורה נבוכים.
בחלק ג' פרק נ״ב.
שם מוסבר שהמלך
הוא הדבר המקשר בין האדם לבורא.
זה השכל השופע עלינו.
מה קושר אותנו לבורא יתברך?
מה מקשר?
השכל השופע
עלינו.
הקדוש ברוך הוא משפיע עלינו
את השכל.
השכל זה החיבור והדיבוק
בינינו לבין הקדוש ברוך הוא.
כלומר,
שהשכל הוא המקום להשראה עליונה.
על ידי השכל אדם זוכה להשראה.
השראה של האור האלוהי
מופיעה בשכל.
ככל שיעמיק אדם בשכלו,
כך ישיג את השם יותר.
הרמב״ם הקדיש דף שלם
למעלות של השכל,
שהוא המפתח שבידו של האדם להיכנס להיכל המלך מלכו של עולם,
אם ידבק את שכלו במחשבות עליונות.
ויש שמסתובבים רק בחצר המלך.
לא נכנסים להיכל, הם בחצר.
ויש שגירשו עצמם מהארמון בכלל.
למה? על ידי מחשבות בדברים פחותים.
אז השכל לא נדבק,
נפרד.
אבל מכל מקום קשה.
מה קשה?
הרמב״ם מדבר על דבקות השכל בבורא.
ושהרגשת אור השכינה
על השכל
זוהי נקראת עמידה לפני השם.
השראת אור השכינה
על השכל זה עמידה לפני השם.
ואילו הרמה השמיט לכאורה את עיקר הדברים ולא הזכיר כלל את השכל.
המהר״ל מפראג אומר
שהתורה עצמה,
קשה להגיד את זה, אבל הוא אומר את זה,
שהתורה עצמה זה השכל האלוקי.
כי אי אפשר לצמצם שזה רק...
אבל
זה השכל האלוקי.
עכשיו, השכל שלנו
לומד תורה שמה זה?
השכל האלוקי.
אז יש דיבוק שכל בשכל.
אז יש דיבוק בשם.
בהשראת השם
על השכל שלנו היא גורמת לדיבוק.
ואיך מתדבקים? על ידי זה שאתה לומד את התורה. בשעה שאתה לומד את התורה, אתה דבוק
בשכל האלוקי.
עכשיו, כשאני מדבר עם מישהו,
אז בעצם אנחנו דבוקים כרגע.
מנהלים שיחה, יש בינינו דיבוק.
עצם החשיבה עם השכל יוצרת דיבוק.
עכשיו, למה הרמב״ם השמיט
את עיקר הדברים ולא הזכיר כלל את השכל?
העניין מובן על פי מה שהשרשנו.
כל מעשה מצווה וקניין רוחני פועלים, אמרנו, בהיעלם
עד לסוף המדרגות.
לכן הרמב״ם, שחיבר ספר עיון והדרכה בנתיבות עבודת השם,
הדגיש את שיא העבודה והעבדות,
שזוהי הדבקות העליונה בשם על ידי האמצעי שהוא שכל האדם.
מהו האמצעי שבעזרתו אתה נדבק בשם? זה השכל שלך.
אבל הרמ״ו כתב את דבריו בשולחן ערוך,
שהוא ספר הלכה וספר מעשה.
וכתב את הדברים גם לאלו שאין להם השגה במהות של השכל.
ולכן כתב לפני השם.
לפני השם.
לא דבקות בשם, לפני השם.
כי גם במעשה הפשוט
ובקיום של שיבתי השם לנגדי תמיד,
בפשיטות, אם אתה מכוון,
מתקיימים דברי הרמב״ם
בהשגת המעלות הנשגבות.
עצם זה שאתה זוכר כל הזמן, שיבתי השם, אתה משווה לעיניך
את השם לנגדך תמיד.
הוא לא זז לך.
אתה יודע כל הזמן שכל מה שאתה עושה זה לפני השם.
זאת אומרת, הוא צמוד אליך, מסתכל בכל מעשה ומעשה.
יותר מהמצלמות
שאתה רואה היום בכל מקום.
זאת אומרת,
אדם שזוכר את זה כל הזמן,
אז הוא גם לא עושה טעויות.
כי הוא יודע שהוא מצולם, מוסרט, כל רגע יראו לו
מה הוא עשה.
ולא רק מה עשה,
גם מה דיבר.
ולא רק מה דיבר, גם מה חשב.
הכל יראו לו.
אז כאמור,
ברוחניות גם ההכשרה לקראת המטרה,
יש בה חלק מהתכלית.
ההכשרה למטרה,
כבר יש בה חלק מהתכלית.
והמעשים,
עצם המעשים שאדם עושה כבר מעוררים את הפנימיות.
אמרנו שאדם מתפעל מהחיצוניות,
והפעולות החיצוניות משפיעות על הפנימיות.
כל שכן שההתבוננות בשכל, אם הוא כבר גם משתמש שמה שכל
ומתבונן על ידי השכל,
זה מרומם את האדם עד שיכול להגיע, להתעלות, להיות כמלאך.
אברהמי.
ועל ידו יגיע לרוח הקודש ולנבואה,
ויזכה שהקדוש ברוך הוא ידבר עימו.
אדם יכול להגיע למדרגות אלה
על ידי השכל.
כמו שכתב הרמב״ם, שהשכל
הוא הדיבור
עם הקדוש ברוך הוא. אתה לא צריך אפילו לדבר בפה.
השכל בעצמו זה דיבור עם הבורא יתברך.
כי השכל הוא עניין אלוהי נפלא מאוד.
וכל חשבון והסתכלות
שאדם
לומד מוסר ומסתכל בדברים,
מביא את האדם ליותר שלמות ודבקות בשם ולגדלות,
שאז הוא מזהה שהוא צלם אלוקים.
אתה בצלם אלוקים, חלק אלוה הממעל.
אז זאת אומרת, אדם לא יכול לזלזל בעצמו, לראות עצמו פחות, כאילו מי אני מחיי? אתה צלם אלוקים.
השכל שלך זה דיבוק עם הבורא יתברך.
כשאדם לומד מוסר ומתבונן בדברים,
אז הוא יכול להגיע למצב של דבקות בקדוש ברוך הוא.
וכמו שאמר חובת הלבבות,
כי המחשבה נר,
והחשבון
שמש
תאיר מצפוני הנפש שתכניסה מלבך.
אומר חובת הלבבות, המחשבה שאדם חושב.
אז המחשבה
זה נר. כמו שאדם הולך לחפש בעזרת הנר משהו, ככה המחשבה סורקת וסוקרת.
ככה.
היא כמו נר.
המחשבה נר.
והחשבון,
כשאתה עושה גם את החשבון, מתחיל עם השכל לעשות את החשבון של כל מה שאתה לומד, והכול והכול והכול, זה כבר שמש.
זה כבר לא נר.
זה כבר שמש שמאירה
את המצפונים של הנפש
שאתה מכניס לתוך הלב.
למדנו שהתנועה החיצונית
מעוררת את הפנימית,
וזו העבודה שלנו למעשה.
שמה שאנחנו עושים, חסדים בפועל,
פועלים פעולות.
עצם הפעולות האלה, שהן תנועות חיצוניות,
הן מעוררות גם את הפנימיות.
אדם שעושה חסד מרצון,
זה מעורר אצלו עוד יותר את הרצון לעשות עוד יותר חסד.
וכמו שאמר הכתוב,
תקשיבו טוב מה הושע הנביא אומר,
חסד חפצתי
ולא זבח.
זבח זה קורבנות.
והשם אומר,
חסד
חפצתי
ולא זבח.
אין הכוונה להשפיל, חס ושלום, להנמיך ולהמעיט את מעלת הזבח הקורבן,
אלא יש עניין לרומם את מעלת החסד.
שהרי ידוע שהקורבנות
מעלתם גבוהה מאוד מאוד.
והרי זה נקרא קורבן.
קורבן יוצר קרבה ודבקות בין האדם לבורא.
אז מה יש לך יותר מזה?
קורבן מקרב אותך לבורא.
אבל אומר, חסד חפצתי,
כי על ידו ניתן להגיע לדבקות רבה יותר מזבח.
תארו לכם מה זה.
אדם נמצא בבית המקדש,
מקריב קורבן, נביאים שרים,
רואה כהנים בעבודתם,
ישראל במעמדם,
איזה רושם זה עושה עליו.
הוא רואה שהקדוש ברוך הוא, במקום שהוא יהיה קורבן,
אז איך הוא מתקרב לשם בעזרת הקורבן הזה?
הוא אומר, אבל חסד מקרב ומדבק אותך יותר.
חסד חפצתי
ולא זבח.
משום שהמעשה,
עם מעשים בפועל,
ניתן להגיע לשיא המעלות.
וזהו, פיתחו לי שערי צדק
על ידי מעשי הצדקה,
על ידי החסדים.
אבובם אודיה,
פיתחו לי שערי צדק,
אבובם אודיה.
ניתן להגיע לדבקות בקדוש ברוך הוא
על ידי המעשים,
ואז גם התורה
וגם התפילה
יהיו בדבקות הראויה.
כי אם אתה בא על מעשים,
כל שמעשיו מרובים מחוכמתו,
חוכמתו מתקיימת.
זאת אומרת, זה יגרום שגם לימוד התורה שלך וגם התפילות שלך יידבקו אותך יותר בקדוש ברוך הוא.
אז למדנו
ששני ציוויים יש במעשה החסד.
אחד זה מעשים,
והלכת בדרכם.
מהו גומל חסדים, אף אתה גומל חסדים.
והשני,
זה שעל ידי החסד אתה נדבק בבורא יתברך,
וזה לומדים מהפסוק, זה אלי בענווהו, בעני הוא.
זאת אומרת,
אתה ממש נדבק בקדוש ברוך הוא על ידי מעשה החסד.
אז זה דבר נפלא.
צריך להרבות בחסדים,
עם כוונה גדולה,
שאנחנו מתדמים לקדוש ברוך הוא,
והלכת בדרכם,
וגם נדבקים בו, ואני הוא.
זה אלי, ואנווהו, ואני הוא.
דבוקים יחדיו.
ועל זה נאמר, ואתם הדבקים באדוני אלוהיכם, חיים כולכם היום.
מי חלם
שעל ידי החסד בפועל,
באופן מעשי, הוא יכול להתדבק בבורא.
ועכשיו למדנו גם שהשכל שהקדוש ברוך הוא משפיע עלינו,
זה גם כן דבקות.
עצם המחשבה בלימוד המוסר וההתבוננות,
המחשבה שאתה חושב, נר, והחשבון
זה שמש שמאיר,
השתבח הבורא, כמה דברים למדנו פה.
אבל צריך ליישם
עם הכוונות האלה. ראוי לשמוע את זה עוד פעם, פעמיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר.
ובעזרת השם, אם זה ייכנס טוב,
אז נצליח להיות דבוקים בשם. אם לא כל הזמן,
מדי פעם אחר כך זה יכול להגיע לדבקות שלמה, אמן.
רבי יחנניהו בן ארגשיהו אומר, עושות קדוש ברוך הוא חוזקות ישראל.
לפי כוח ירבו לעם תורו ולשמאל שנה אמור אדנו לחופש למען סגבו, יגדיל תורו, יגדיל תורו, יגדיל תורו.