הכנעה | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 21.07.2013, שעה: 20:54
בס"ד 21/07/2013 ספר במדבר - פרשת ואתחנן - הכנעה
"לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק השם בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז, ז).
אומר רש"י זכרונו לברכה: "לֹא מֵרֻבְּכֶם", כפשוטו, ומדרשו: כפי שאינכם מגדילים עצמיכם כשאני משפיע עליכם טובה, לפיכך חשקתי בכם כִּי אַתֶּם הַמְעַט הממעטים עצמיכם. כגון אברהם שאמר (בראשית יח, כז): "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" וכגון משה ואהרן שאמרו (שמות טז, ז) "וְנַחְנוּ מָה", לא כנבוכדנצר שאמר (ישעיה יד, יד): "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן", וסנחריב אמר (ישעיה לו, כ): "מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת", וחירם אמר (יחזקאל כח, ב): "אָנִי מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי" וכן מובא בילקוט.
לכאורה יש להתבונן: מה יש להתפעל כל כך מזה שהם ממעטים את עצמם? וכי יעלה על הדעת שכלל ישראל הרגישו את עצמם מרובים וכל שכן מכל העמים? שכתוב: לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק בָּכֶם? וכי יעלה על הדעת שכלל ישראל הרגישו את עצמם כל כך מרובים וכל שכן מכל העמים? הרי המציאות תוכיח וכך כותב הרשב"ם: "אנשי לבב יבינו ויתמהו, וכי משה רבינו היה סבור שישראל טועים בזה הדבר שיהיו מרובים מכל העמים שבעולם שהוצרך לומר: לֹא מֵרֻבְּכֶם? ועוד שאמר: חָשַׁק השם בָּכֶם, כי בשביל שהם מרובים יאהב אותם השם?" הרי שהרשב"ם אינו רואה פה שום סיבה שישראל הרגישו גאוה לא מוצדקת מריבוי שלא קיים? ומה היא ההתפעלות הגדולה הזאת של בתורה: לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק השם בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים?
אפילו אצלנו כשאנחנו רואים תלמיד שנכנע, עושה פעולה ומבטל הכבוד אנו מתפעלים ממנו, אבל ההתפעלות עם גבול ולא יוצאים מן הכלים, אז איך זה כאן שכל החשק שיש לקב"ה כלפי עם ישראל {חשק מלשון (שמות לח, יב): וַחֲשׁוּקֵיהֶם כָּסֶף וזהב, שהוא מחושק אתנו קשור אתנו}, שכל החשק של הקב" ה כלפי כלל ישראל זה רק מפני שהם מבטלין את עצמן, מה גם שלכלל ישראל לא חסרות מעלות אחרות חשובות: קבלו את התורה, יש להם אמונה, וגם אברהם משה ואהרן כמה גדולות מעלותיהם! כמה התורה משבחת אותם בכל מקום! ואילו כאן ההתפעלות היא רק בנקודה הזאת של: ענווה, והרגשת מיעוט ערכו, "כִּי אַתֶּם הַמְעַט שאתם ממעטים את עצמיכם", מה יש בזה?
אלא רואים כאן: שאם אנו רואים ומשבחים אדם שהתברך בכל כך הרבה מעלות טובות אמיתיות, אף על פי כן זו לא הוכחה על גדלות, אם אין העיקר דהיינו: הכנעה - אין כלום. העיקר זה ההכנעה
ביטול הכבוד העצמי, זו היא ההוכחה על מדרגתו של עובד השם, מי שהכבוד אינו מזיק לו - זה עובד השם. לא שאינו מכובד על ידי הבריות, אלא שהבריות מכבדים אותו הרבה אבל הכבוד אינו מפריע לו ואינו מזיק לו, אדם שמתפעל מכבוד סימן שחסרה לו השגה במעלות האמיתיות.
לכן אמרו רבותינו בעלי המוסר: עבודת הכבוד, לעבוד על עניין הכבוד שלא להתכבד אין פירושה לסבול ביזיונות ולא להתייאש, לא, אלא לקבל כבוד ושהכבוד לא יזיק לו, שיהיה לו בית כיבול לכבוד. כמו שתגיד יש לו מגרסה, זה נכנס ונגרס.
בספר חובת הלבבות בפרק ח' בשער "הכניעה", באה שאלה; האם הכניעה סמוכה למידות הטובות, או שאר המידות הטובות סמוכות לה? מי טפל למי ומי נסמך על מי?
כותבים המפרשים: האם הכניעה היא טפלה למידות הטובות? או שהן טפלים לה? האם אדם בעל הכנעה יש לו את כל המידות הטובות? או שמא זו היא מעלה בפני עצמה בנוסף לשאר המידות הטובות יש לו גם הכנעה?
מסיק "חובת הלבבות": שהמידות הטובות טפלות לכניעה. הכניעה היא העיקר, ומי שיש לו כניעה אמיתית זו היא ההוכחה שהתברך בכל שאר המידות הטובות.
האדם אינו ראוי לשם - עבד, עד שיהיה לו אדון. בכל עבודת השם התכלית היא להרגיש עבדות להשם יתברך, מי שהוא בעל גאווה אינו יכול בשום פנים להרגיש שיש מעליו אדון, ואם אין לו אדון אז כל מה שהוא עושה הוא עושה לכ' עצמו ולא לכבוד קונו, בזה הוא מוכיח שאין בו מידות טובות שהוא עובד רק את עצמו. זו היא הדוגמא של סנחריב שאמר: מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת שידמה לו? הוא רואה רק את עצמו וכל דבר שאין לו קשר להאדרת עצמו אין לו שום ערך בעיניו. לא יתכן שאדם כזה יהיה בעל מידות טובות, וכל שכן כלפי הזולת הוא רגיש שהוא האדון הבלעדי אין מעליו מאומה. זה בעל הגאוה הסרוחה ומי שאין לו הכנעה.
אפילו אם תראה בו מעלות, המעלות זה טכסיות כדי להאדיר את שמו באנשים כי הוא מבין את ערכם של המעלות, אבל תכלס מאחרי כל זה מה מתחבא? האגו המנופח שלו מחשבת עצמו בלבד.
לא כן הכלל ישראל, האבות הקדושים ומשה ואהרון, כניעתם - זו היא ההוכחה שהם עבדים מוחלטים לאדון העולם. זאת אומרת: אין להם חשבון עצמי; כדאי, לא כדאי, משתלם להגיד לעשות / לפעול, מה יגידו? אין להם חשבון כזה, יש אדון מה שהוא אומר מה שהוא רוצה זה מה שהוא עושה. ואת זה מוכיחים במה שהם ממעטים עצמם לפניו.
והקב"ה מעיד על משה רבינו (במדבר יב, ז): "עַבְדִּי מֹשֶׁה", זו המעלה הכי גבוה, זו היא עדותו של הקב"ה עליו (במדבר יב, ג): " וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", זו היא ההוכחה שהוא עבד נאמן לקונו.
וזה מה שכתוב "במסילת ישרים": "ואי אפשר לאדם להיות עבד נאמן לקונו כל זמן שהוא חס על כבוד עצמו", וזה רוב האנשים, כולל החכמים, חסים על כבודם ולא מוכנים להיכנס לסוגיות שיכולים לצאת מהם לא טוב, אז הם דוחים ושולחים לאחרים וכך הם מתפטרים מהבעיה, לא מתמודדים איתם.
זו היא ההתפעלות של התורה, כמה זה מחייב אותנו להתחזק בעבודה של ביטול הכבוד והכנעה. להגיע לדרגה שהכבוד לא יזיק לנו, ורק בזה נוכיח שאנו עבדים נאמנים להשם יתברך.
שאלה (לא שומעים)
הרב: אמרתי, לא רוצים להיכנס לסוגיות שיכולות
שאלה (לא שומעים)
הרב: נגיד לצאת נגד הזמרים הפסולים זה לא בקונצנזוס, אנשים אומרים ש'זו גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה',
עכשיו לך תסביר לאנשים: שזה איסור מפורש במרן בשולחן ערוך וזה הלכה כמו הלכות שבת, וצריך לקיים אותה כמו הכל, אבל זה לא.....
אתה יודע, החבר'ה לא מקבלים את זה טוב, אז למה צריך להתקוטט ולהגיד לכולם דבר כזה? אז יותר טוב לשתוק...
ויש כאלה מלכלכים עוד יותר - אומרים 'זה מותר'. ומלמדים זכות על ציבור כאילו הוא 'חלש', שהוא מסכן שאנשים כאלה... שיש להם בעיות נפשיות וזה, כל הציבור 'מפגר' אתה מבין, חולה, מטושטש, חייבים אתה מבין לספק לו את הצרכים,
למה? כדי שיצאו טוב בעיני הציבור, כי יגידו שהוא 'קיצוני', מה? אתה קיצוני!? אז מה אתה רוצה שאני לא אשמע כלום?! - אז הוא דואג לכבוד שלו, למה הוא צריך להסביר ולהתנצל 'לא תראה וזה וזה',
תגיד לו את האמת - וזה הכל! שישבור את הראש. זה שולחן ערוך, תריב עם מרן מה אתה רב איתי? כך הנה הופ! תקרא לבד, זהו, מה? בגלל שאני קורה אז אני קיצוני? כל התנאים גזרו גזירת חורבן שאסור לשמוע בכלי שיר, נו, אני אשם? אז אני מודיע לך מה אסור, ואם אני מגלה לך שאסור לסחוט בשבת ועד היום סחטת אז מה, אני קיצוני? בגלל שאני אומר לך שאסור לכבס בשבת? אז יש כאלה שלא נכנסים לדברים כאלה, לא אומרים דברים כאלה כי הם רוצים להיראות טוב בעיני הציבור, אז הם חסים על כבודם ולא חסים על כבוד קונם.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.