הבל הבלים זה דברי תורה | הרב אמנון יצחק
"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". לא כתוב "בכל שכלך", אלא "בכל לבבך". אהבה אמיתית, אהבת ה' יתברך בהרגשה של כל הלב, בכל לבבך. שלא יהיה לבך פנוי לאהבה אחרת, אלא בהיתר ה' יתברך. ממילא לא יהיה מקום בלב להרגיש ייסורים. איך יכול אדם להגיע לאהבת ה' בהרגשת כל ליבו? שנתחייבנו על זה בתורה הקדושה. אלא כתוב בספרי: "ואהבת את ה' אלוקיך", איני יודע איך לאהוב את המקום. תלמוד לומר: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על ללבך". שמתוך כל אתה מכיר את מי שאמר "והיה עולם". דהיינו, שאדם יעסוק בתורה ויתבונן בה, יכיר את גדולתו של הקב"ה, שאין לו ערך וקץ ותתיישב אהבה בליבו בהכרח. זהו שאמר הכתוב "והיו הדברים האל העל לבבך", לא כתוב "על שכלך", אלא שהלב ירגיש. שאם הלב אינו מרגיש בידיעה לבד, זה לא מועיל. לכן, צריך ללמוד תורה בהרגשת הלב, כי הם חיינו ואורך ימנו ורק בכך מגיעים לאהבת ה'. אם את היודע שכל חייך העולם הזה ובעולם הבא תלויים ב"והיו הדברים האלה על לבבך", קיום התורה והמצוות, ולימוד התורה והבנתה והתקרבות לבורא יתברך, אם כל חיינו תלויים בזה, מגיעים בזה לאהבת ה', שנתן לנו את הדרך להשיג אורחות חיים בעולם הזה ולעולם הבא.
הגמרא בשבת ל' אומרת: שחכמים זכרונם לברכה ביקשו לגנוז את ספר קהלת, כיוון שמצאו בו דברים שסותרים דברי תורה. ויש מקום לטעות בדבריו, ולפרש אותם כנגד מה שאמרה התורה. ומפנימה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה. סופו דברי תורה מהי?"סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". תחילתו דברי תורה מה היא? "הבל הבלים אמר קהלת. הבל הבלים, הכל הבל". והנה כיוון שהבל הבלים שאמר שלמה המלך עליו השלום, הם דברי תורה, הרי שאדם מוזהר שלא ישקע בהבל הבלים. אבל אם יאמר לך אדם: למדתי דברי תורה אלו, ואני יודע שכל התענוגים של העולם הזה הם הבל הבלים, והכל הבל, ובכל זאת הוא עוסק בהבל הבלים ואינו מרגיש בליבו כלל את הידיעה הזאת. אי אפשר לומר שהוא קיים את המצווה "והיו הדברים האלה על לבבך". הוודאי לקח את כל הדברים האל הרק בפיו, אבל לא בליבו. אדרבא , "וילכו אחר ההבל ויבהלו" לא שהוא מתרחק מהבל הבלים, הוא הולך אחר ההבל והוא נהיה אהבל. אותם בני האדם שהולכים אחרי ההבל, נשקעים בהבל ומטמטמים את ליבם עד כדי כך שהם בעצמם נהפכים לחתיכת הבל. אלא ודאי כשאמרו חכמים "תחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה", הפירוש שצריך להכיר כן. לא לדעת, לא לזכור, לא להבין רק, אלא להכיר! והכרה זה שמכירים בלב.
מה הראייה שאנחנו יודעים שהכל הבל הבלים ולומדים קהלת ואומרים הכל הבל, ויודעים שבאנו מהאפר ואל אפר נשוב? הולכים ללוות את המתים, אחרי הלוויה נכנסים למסעדה ושותים אלכוהול. אם כן בהכרח צריך לומר שההכרה אינה בלב. כן אנחנו יכולים מלוויה ללכת לסעוד. איך מגיעים אל הלב? רק בהתבוננות על ידי לימוד מוסר. כמו שאמר שלמה המלך, עליו השלום, בראש ספר משלי: לדעת חוכמה ומוסר כי נוסף ללימוד התורה, דהיינו הלכות, צריך לקשור את האיברים שלא יעשו מה שעולה על רצונם. ומי קושר אותם? ובאיזה חבים אוסרים את האיברים שלא יפרצו פרץ? הבא אומר במוסר. לדעת הלכות זה יפה, לקיים מצוות זה נפלא, אבל אם האיברים לא יהיו קשורים ויתפרצו כפי הרצון, אז זה מחבל בכל מה שאתה עושה. אלא צריך חבלים שיאסרו את האדם. איזה חבלים? מוסר. שלומדים מוסר, זה הדרך. כמו שאומר שלמה המלך, עליו השלום: "החזק במוסר ואל תרף" כל יום ללמוד מוסר לפחות שעה. עד תרף, אל תרפה מזה, ניצרה. למה? כי היא חייך. בלי מוסר אתה שרוי בלא לב, ובלי לב אין זה חי אלא דמיון. אתה מדמה שאתה יודע ומבין והכל, אבל מה עם מעשים? ממשיכים לחיות בסתירה.
נמצאנו למדים כדי להכיר את הבל הבלים בהרגש של הלב, אין עצה ואין תבונה אחרת, אלא ללמוד מוסר. חכמים זכרונם לברכה קוראים לזה "תחילתו דברי תורה". ספר קהלת תחילתו דברי תורה. מה זה דברי תורה? "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים, הכל הבל", זה דברי תורה.
אם כן, למדנו בפשיטות שלימוד המוסר זה דברי תורה. וזהו שכתוב "היו הדברים האלה על לבבך". וכאמור למעלה. לא כמו אנשים שהם מתמידים בלימוד התורה, בגמרא וכו', אבל שמגיע זמן המוסר, יוצאים לחוץ. כלל זה נקוט בידך, כי בלי מוסר עוברים עבירות. אין מה שיחזיק את האדם שלא יעבור עבירות. רק המוסר יכול לעורר אותו, ליום אחד. שעה אחת ליום אחד. מחר עוד שעה, ועוד שעה. וכל המרבה לפי עניינו הרי זה משובח.
יש עוד אפשרות של מוסר: זה תפילה שמתפללים בהתלהבות וברגשת הלב. כי התפילה עצמה מוסר. כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה בתענית ב': "ולעבדו בכל לבבכם. איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה". כלומר, יש כל מיני סוגי עבודה באיברים שונים. יש עובד בידיו, יש ברגליו. יש עבודה שעובדים בלב. זו התפילה. נמצא שאם אדם מתפלל בפה בלבד, הוא לא נכנס בסוג עבודת התפילה כלל, כי כל עבודת התפילה הוא בלב. אם כן, אם אדם מתפלל בהרגשי הלב כראוי ויודע לפני מי עומד, הרי זה לימוד מוסר. חזון איש זצ"ל, תפילתו הייתה מוסר. איך הגיע חזון איש לכך? כי למד מנעוריו תורה לשמה. לכן הגיע לידי כך שתפילתו, עבודת הלב, שזה מוסר. אם כן חזון איש למד שלוש פעמים ביום מוסר. אבל מה נאמר אנו? שלא יכולים לומר שאנחנו לומדים תורה לשמה, ומילא גם התפילה אצלנו רק כדי לצאת ידי חובה ולהיפטר. מהיכן ניקח לנו לב לקיים מצוות? את המצווה "והיו הדברים האלה על לבבך" קבוע? כל זה רק בלימוד המוסר. לנו אין ברירה אחרת. ואדרבא, יבוא מי שיוכל להראות לנו עוד אדם כחזון איש בלי מוסר. היו יחידים שהיו לומדים כמה דפי גמרא ומרטיבים את הגמרא בדמעות מרוב התלהבות ומתיקות בתורה, היחידים האלה כבר לא נמצאים. צריך למצוא דרך להמון, אלא שלומדים בעולם, אלא שרוצים להתקרב לבורא. הדרך בשביל כל אנשי העולם היא רק לימוד המוסר. "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" זה דברי תורה! הדברי התורה האלה הם מסר שאין כדוגמתו. לא מספיק להבין זאת, צריך להכיר בזאת הכרה בלב ולחיות על פיה.