מסכת שבת קכ"ח ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

‫בכבוד.

‫מסכת שבת,

‫דף קכח עמוד א',

‫עשר שורות מסוף העמוד.

‫אטמר,

בשר מליח,

‫מותר לטלטלו בשבת.

‫למדנו אתמול

‫כמה וכמה דברים שהם מוקצה,

‫הגם שלמעשה הם דברי מאכל ‫ומיועדים לאדם,

‫אבל ישנם מצבים שהם עדיין ‫בגדר מוקצה ואסורים בטלטול.

‫הגמרא כאן מוסיפה כמה וכמה דברים ‫שאסורים בטלטול בשבת מדין מוקצה,

‫כמו למשל בשר מליח.

‫בשר מליח,

כלומר, בשר שנמלח,

‫הוא עדיין חי,

‫אינו מבושל,

‫הוא איכר שמלחו אותו.

‫מותר לטלטלו בשבת,

‫את הבשר הזה אכן מותר לטלטל בשבת,

‫כי הוא ראוי לאכילה ‫לאחר שמלחו אותו.

‫אבל בשר טפל,

רב הודא אמר מותר לטלטלו,

‫רם חיסדא אמר אסור לטלטלו.

‫אבל בשר שהוא לא מנוח,

‫ואי אפשר לאוכלו במצב הזה,

‫והרי למעשה הוא עומד לאכילת אדם, ‫לא לאכילת בהמות או כלבים,

‫אז יש מי שסובר שבכל זאת ‫מותר לטלטלו, וזה רב הונא.

‫הוא סובר שאפילו דבר שלא ראוי לאדם,

‫כמו למשל כאן בשר טפל,

‫שעדיין אי אפשר לאוכלו ללא שמלחו,

‫אינו אסור בטלטול משום מוקצה.

‫אבל רב חיסדא סובר אסור לטלטלו,

‫בגלל שהוא הלא ראוי לאדם ‫קודם שמלכו,

‫והוא מוקצה.

‫כל מה שביארנו הוא בשר טפל,

‫שפירושו בשר שאינו מלוח,

‫זה הכול על פי פירושו של רשי כאן.

‫והבשר המליח,

‫הכוונה בשר חי שאחר שמלכו אותו.

יש מן הראשונים

שלא גורסים

‫כגרסת רשי,

‫אלא מפרשים,

‫אלא גורסים בשר טפוח,

‫מחלוקת רב הונא אברהם חיסדא.

‫מה זה בשר טפוח? ‫הומרים הראשונים,

‫זה בשר שנטפח מחמת ארץ נחש ‫שנתערב בו.

כלומר, בשר שטפח כתוצאה מארץ נחש ‫היהיה בעורב באותו בשר.

‫בזה חלוקים רב הונא ורב חיסדא. ‫לדעת רב הונא,

‫מאחר והבשר הזה ראוי לחתול,

‫שהרי אין מזיק להרס הנחש,

‫מותר לטלטל לו.

‫אבל רב חיסדא סובר,

‫שמכיוון שהוא לא ראוי לכלבים,

‫שהרי אם יאכלו ממנו ימותו.

‫לכן,

אדם לא משה בשר כזה ‫עד שייתן לחתול,

‫אלא מייד משחית את הבשר ‫משום החשש שמא

‫תאכל ממנו חיה,

‫כדוגמת

כלב

‫שהוא יכול להינזק ‫מהרס הנחש המעורב בבשר,

‫ולכן משחית אותו הוא מקודם.

‫וזה סברת רב חיסדא,

‫שעל כן אסור לטלטלו ‫לאותו בשר תפוח.

‫יש פירוש נוסף שהראשונים מביאים,

‫שזה בשר שנשרח בשבת עצמה.

‫כלומר, בכניסת השבת עדיין לא היה, ‫לא הגיע למצב של סרחון,

‫אבל בשבת הגיע למצב של סרחון,

‫וזה הכוונה בשר תפוח.

‫כתוצאה מהסרחון שבו,

‫הרי הוא טפח קצת, ‫ועתה עומד לאכילת כלבים.

‫רב חיסדא אוסר לטלטלו ‫בגלל דין נולד,

‫שהרי כל מה שהיה הופך להיות ראוי ‫לכלבים ועומד לכלבים,

‫זה באמצע השבת.

‫בכניסת השבת זה לא היה עומד ‫לאכילת כלבים, ‫אלא לאכילת אדם.

‫אבל רב הונא סובר שמותר לטלטלו, ‫כי הוא סובר כדעת רב שמעון,

‫שאין איסור נולד, ‫כלומר, אין איסור טלטול בדבר ‫שאפשרות שימוש בו זה נולד בשבת.

‫אבל אם סרחון הבשר היה כבר מהערב שבת,

‫אז לדעת כולם מותר יהיה לטלטל, ‫כלומר, גם לדעת רב חיסדא.

‫אם כן, למדנו בעניין זה שלושה פירושים.

‫פירושו של רש״י על פי גרסתו ‫שמדובר פה בבשר תפל,

‫שני פירושים נוספים על פי גרסת ‫הראשונים, שזה בשר תפוח.

‫עכשיו שואלת הגמרא, ‫הרב הונא אמר מותר לטלטלו,

‫והרב הונא תלמיד דה רבבה,

‫ורב רבי יהודה סביר עליה,

‫דית למוקצה.

‫כי רב הונא סובר שבשר תפל ‫יהיה מותר לטלטלו?

‫אבל הרב הונא היה תלמידו של רב,

‫ורב סובר כדעת רבי יהודה ‫שאוסר דבר בטלטול

מצד מוקצה.

‫אם כן, ודאי שלפי דעת רבי יהודה ‫ורב שסובר כמותו,

‫בשיעור רבו של רב הונא,

‫היה ראוי לאסור לטלטל בשר תפל,

‫שהרי לא ראוי לאכילה.

‫או לפי שאר המפרשים,

‫בשר שנשרוך בשבת,

‫ואם כן איסורו משום נולד,

‫הרי רבי יהודה ודאי סובר איסור נולד. ‫אם כן, מדוע התיר רב הונא ‫לטלטל את הבשר הזה?

‫עונה הגמרא,

‫במוקצה לאכילה סבר לה כרבי יהודה,

‫במוקצה לטלטל סבר לה כרבי שמעו.

‫צריך לדעת

שיש שני דינים כתוצאה מאיסור מוקצה.

הדין אחד,

‫שהדבר שהוא מוגדר כמוקצה,

‫אסור באכילה.

‫דין שני, שאסור לטלטלו.

‫אם כן,

כל מה שרב סובר כדעת רבי יהודה,

‫שיש דין מוקצה,

‫זה לאסור לאכול דבר שהוא יקצה אותו מדעתו.

‫אבל לגבי הדין של מוקצה לטלטל,

‫האם כתוצאה מזה יהיה אסור לו לטלטל ‫את הדבר שהוא מוקצה,

‫בזו הוא סובר כמו רבי שמעון.

‫שאין דין מוקצה לאיסור טלטול,

‫אומנם ישנם סוגי מוקצה ‫שגם רבי שמעון מודה,

‫אבל כאן מדובר בסוג מוקצה ‫שסיבתו בגלל שאדם הקצה אותו ‫ולא התכוון להשתמש בו לצורכו.

‫אז פה סובר רבי שמעון ‫שאי אפשר לאסור לטלטל,

‫אי אפשר לאסור לטלטלו,

‫בוודאי לאוכלו. ‫כך רבי שמעון.

הרב אומר, לגבי האיסור טלטול, ‫סובר אני כמו רבי שמעון,

‫שדבר שהוא ראוי לאדם,

‫גם אם יש מקום לאסור מצד מוקצה,

‫רבי שמעון לא סובר את האיסור הזה.

‫לכן, אומר רב הונא,

‫הגם שהוא תלמידו של רב,

‫שמותר לטלטל בשר טפל.

‫אומנם אסור לאוכלו מצד דין מוקצה,

‫אבל לטלטל יהיה מותר.

‫שואלת הגמרא שאלה הרב חיסדא,

‫רב חיסדא אמר אסור לטלטלו,

‫רב חיסדא אמר אסור לטלטלו,

‫זהה רבי יצחק מראמי, ‫איקרא למררב חיסדא,

‫וחזה ההוא בר אבזה, ‫זהבו כמטלטלו משמשה לטולה.

‫ואמר רב חיסדא, חסרון כיס, ‫ככה זה נעך.

‫כלומר, שאלת הגמרא,

‫איך ייתכן שרב חיסדא סובר ‫שאסור לטלטל?

‫הרי היה מעשה ברבי יצחק מראמי ‫שהזדמן לביתו של רב חיסדא,

‫וראה אבז שחוט,

‫שבני הבית, הם מטלטלים אותו ‫מן השמש לצל,

‫כדי שלא יצריח מחמת השמש.

‫ולמה הם טלטלו אותו?

‫הוא אומר, משום שרב חיסדא אמר להם,

‫רואה, אני חסרון כיס בדבר.

‫אם תניחו אותו בשמש, ‫יהיה הפסד ממון,

‫הרי הבשר יגיע בוסר החול כתוצאה מזה.

‫מה קרה, אבז שחוט.

‫-וודאי.

שביום כקודם השבת.

מה הבא לך לתת לך לתת לך לתת לך לתת לך לתת לך?

אבל אין לו ראוי לאכילך עד עכשיו.

אני לא ראוי לאכילך.

לא, ודאי, מדובר פה בבשר שאין לו ראוי לאכילך.

זה בשר תפל, בשבת.

אם כן, מה רואים?

רב חיסדא עצמו אמר,

שכך מביאה הגמרא,

שכל מה שבני הבית טלטלו איתה, עבז השחוט

מן השמש לצל,

בגלל שהיה עלול להיות הפסד ממון,

אם ישאירו אותו בחמה, בשמש.

כיוון שאז הוא יהיה סריח,

אבל לכאורה זה בשר תפל.

זה מוקצה כזה, שזה לא ראוי לאדם.

איזה מוקצה זה.

כנראה שזה דבר שאינו עומד לאכילת אדם במצב הזה, שהוא טפל עדיין.

צריכים פשוט לנסות לחשוב.

אולי זה אפילו,

אולי זה אפילו מוקצה מחמת גופו.

מחמת גופו. נכון.

זה גופה השאלה.

למה רב חיסדא התיר להם לטלטל,

הגם שיש פה הפסד ממון,

אבל הרי זה אינו ראוי לאכילה במצב הזה.

עונה הגמרא, שען בר אבזה דחזי לאומצה.

בשר אבז זה שונה מבשר בהמה.

בשר אבז ראוי לאכילה אפילו בלום לך,

כשהוא חי.

לכן רב חיסדא התיר לטלטל את אותו אבז השחוט,

כיוון שהוא חשש להפסד ממון.

אסור לאכול את הדם.

אבל באומצה אין בזה בעיה.

כל מה שאסור,

אני רוצה שאתה תבין.

כל העניין הזה של איסור אכילת דם

בבהמה שנשחטה או בעוב שנשחט,

זה הכל אם רוצה הוא לבשלו.

אם הוא רוצה לבשלו,

אומרים תמלח את הבשר.

משום שאם,

למשל בא בן אדם ואוכל בשר בהמה,

כשעדיין חי, אינו מבושל.

והוא כמובן ניקה אותו מהדם שהוא בעין.

כל מה שהוא אוכל כאן זה דם האיברים שלא פירש.

כלומר, תוך כדי שהוא אוכל את הבשר,

הוא גם אוכל את הדם האיברים שעדיין לא פירש ממקומו.

והדין אומר שדם האיברים שלא פירש ממקומו הוא טר.

אלא מה?

כשאדם מתכוון לבשל,

פה אם הוא לא ימלח אותו מקודם,

אז הדם הזה יצא תוך כדי בישול.

ואז יאסור את הכל.

לכן יצריכו מליחה.

אבל אם הוא אוכל אותו כשהוא חי,

אין בזה בעיה.

כמובן?

כמובן בתנאי שהוא מנקה אותו מהאדם שהוא בעל.

חצי שעה.

עיקר הדין אפילו מספיק מיל.

זמן של הילוך מיל, שזה 18 דקות, 24 דקות.

מיל זה אמריקאי גם, לאחוזים הם מה...

מה אתה אומר?

ולמה זה כתב במים? מה נראה לי?

אה, אולי כדי לנקות אותו היטב מכל המלח שהיה בו.

שמים במים

כדי לרכך

את הבשר,

ואחר כך מולחים אותו זמן של זמן כזה,

חצי שעה זה המנהג,

ואחר כך מנסחים אותו היטב, היטב, היטב,

כדי להוציאו מכל המלח שבלוח בתוך המלח דם. פעמיים במים?

ולא. מה? פעמיים במים?

פעם לפני ההמלכה ופעם אחרי ההמלכה. כן, כן, כן.

פעם אחרי ההמלכה זה מספיק גם ספיפה.

אבל הדחה היטב.

צריך שידחנו היטב.

על כל פנים,

בר אבזה, היינו אבז שחוט,

אם הוא בשר חי,

ואתה מנקה אותו מהאדם,

הוא ראוי להאכיל על האדם גם אם הוא טפל.

גם אם לא מלכו.

לכן, היטיר רב חיסדא לטלטל.

אבל בשר בהמה אינו ראוי להאכילה כשהוא טפל.

מאחר ואינו ראוי להאכילה,

סובר רב חיסדא שאסור לטלטל לו.

אומר רשי,

בדיבור המתחיל, בשר טפל

שאינו מלוח.

כן, אתם איתי?

בשר טפל שאינו מלוח.

אני משתדל לקרוא כל רשי ורשי.

הרב חסדאי, יש הרבה ראוי להאכילה לא עומד להאכילה?

בטח.

ודאי, ודאי, ודאי.

צריך לדעת,

עומד פירושו למה הוא מיועד.

האם לאכילת אדם, לאכילת בהמה?

יש, יכול להיות מצב שזה עומד לאדם,

אבל עדיין הם לא ראוי להאכילת אדם, כיוון שיש פה מניעה. לא, זה לא ראוי להאכילה,

אבל אני לא אוכל, לא אוהד בתר, אבל לא מבוסר, אני לא אוכל את זה. אני לא אוכל את זה.

לא, העומד נמדד,

העומד נמדד לפי מה שהאדם מתכוון לעשות לו.

זה הכול.

זה, כך הוא המודד.

זאת אומרת, אם אני בבית שלי לא אוכל את בתר. זה לא משנה, אבל מאחר מה...

אני אעשוי לתת אותו. לא, לא.

לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא.

אם זה,

ראוי לאכילה ועומד לאכילת אדם,

ודאי שמותר לטלטל. אבל אני לא אוכל את זה, אני לא אוכל את זה. אתה לא צריך שתאכל את זה.

זה מספיק, מספיק שכלפי האוכלים זה מותר בטלטול, אז גם כלפיך אתה.

טוב,

בשר טפל שאינו מלוח.

אתם איתי ברשי?

ומנדגריס טפוח היא היא.

כלומר, ישנה גרסה בשר טפוח,

רשי מפרש שזה אותו עניין,

שזה בשר טפל שאינו מלוח.

אבל למעשה הראשונים, כמו שהזכרנו,

מפרשים אחרת.

הם גורסים בשר טפוח והם מפרשים אחרת את הדברים.

מנדגריס? מותר לטלטלו. מה זה זה מנדגריס? מי שגורס בשר טפוח, לא בשר טפל,

אומר שלמעשה זה אותו פירוש.

כלומר, זה בשר שאינו מלוח, גם אם גורסים טפוח.

אבל, בשביל זה אני מזכיר שקודם ביארתי,

שישנם ראשונים שגורסים בשר טפוח והם מפרשים שזו הכוונה אחרת.

בשר שסרח או בשר שמוערב בו ערש נחש,

שני פירושים בראשונים.

מותר לטלטלו

ללאת להם מוקצה בטלטול, כך לדעת רב הונא.

ומוקצה לאכילה סבל אקרא ביהודה.

רב

סובר כמו רבי יהודה לגבי דבר שאם אתה רוצה לאכול את הבשר.

כלומר, באיסור מוקצה לאכילה,

סבר רק רבי יהודה דא אסור לאכלו.

אסר לאכילה, ובאיסור מוקצה לטלטול.

סבר רק רבי שמעון שמותר לטלטלו.

בר אבזה שחוט

משמשה לטולה שלא יסריח.

ואמר לו רב חיסא חסרון כיס חזינה אכא.

כלומר, כשאתם מניחים אותה בשמש ומתחמם,

אז זה יכול להסריח להו, ואז יפסיד את ממון.

ושילקו על פיו מחמת לצלך.

חמת קיצון כיס.

בגלל שהיה יכול להיות הפסד ממון,

אז על פי מה שפסק להם רב חיסדא,

הכניסו אותו מן החמה למקום שבוצל.

באומצה, כשהוא חי, אוכלים אותו בלא מלח.

בגמרא, בתלמוד, כשאומרים אומצה, הכוונה בשר חי,

שאינו מבושל.

אז ממילא האווז ראוי לאכילה בתור בשר חי גם כשהוא לא מלוח.

אבל שאר בשר בהמה,

לא אי אפשר לא אוכלו.

אדם לא אוכלו כשהוא לא מלוח.

אם הוא מלוח,

אז באמת אפשר לאכול את זה כשהוא חי.

גם אם הוא אדום עדיין?

האומציה זה לא כמו שאתה מבין, אדום ולא אדום.

זה לא מה שהיום קוראים.

התלמוד,

רש״י מפרש בכמה מקומות אומצה, פירושו בשר חי, לא מבושל.

זה אומצה.

נחזור לגמרא.

זה נראה לי התאם שהדם של האווז הוא דם חם.

יש לו בשר חם.

תנו רבנן.

נכון, נראה לי.

אומרים ששוחטים אותו,

את האבדים,

ששוחטים אותם אצלם, את הדם הכי חם,

ושחטין על כך שלא יפה,

שחטין שפיטה ועולה את הדם.

מה זה קשור?

אם שפיטה הייתה פעולה עטדה,

אבל היה מצליחו לשחטין שפיטה.

אז בגלל תוך ההערכה הזאתי,

בדקו את כל הבהירות,

כל מיליון חיוב,

איזה עצמי שלה אדם הכי חם.

ואז מצבו שהאבד אדם שלו הכי חם,

שזה 52 מעלות,

לא זוכר כמה מעלות על הדם שלו,

ולפי זה אמרו הערכה שבמעלות כאלה,

במעלות כאלה זה לא בולע.

אפילו.

אני אומר לך לפיטוח זה ששחטין שחטין בהובלת בכל סוג של דם,

וזה אדם הכי חם, אז נותקו את המעלות של זה, אז זה עדיין לא בולע.

אז אמרתי אולי בגלל שהאבד אמרו לזה, זה אדם שלא הכי חם, אז הוא אומר,

טוב.

לא ידעתי את זה, אתה אומר לי את זה עכשיו,

אבל אני מוכן להאמין לך, אין לי בעיה בזה.

יהיה לי עוד דבר שאני מאמין בו.

תנו רבנן.

טוב,

תנו רבנן.

אנחנו בשורה שלישית בסוף העמוד.

דג מליח מוטל לטלטלו.

עד עכשיו דיברנו, דיברנו על בשר,

בשר בהמה,

או עוף.

עכשיו מדברים על דג.

אז אם הוא מלוח, מוטל לטלטלו,

כי אפשר לאכול אותו כך.

אבל אם הוא טפל, דג טפל,

אסור לטלטלו.

כך כתוב בברייתא,

דג שהוא טפל,

היינו ללא מלאכה,

אסור לטלטל אותו,

כי הוא לא ראוי לאכילה.

רש״י שואל, אבל זה ראוי לכלבים,

עדיין זה מוקצה.

כי מאחר ודעתו, וזה עומד לאכילת אדם,

אין כוונתו לזורקו לכלבים.

בסדר, מה זה קשור עכשיו? אז מה אתה שואל? לא הבנתי.

מה? לא הבנתי.

לא חשבנו על בשר בהמה שזה לא יהיה מוקצה.

לא אמרנו, בסדר.

מאה אחוז.

לא היה לך מילה להגיד. מאה אחוז. בכל אופן, זה מה שכתוב כאן. אז לפי זה בשר רגלה,

זה לא מוקצה.

לא, הוא בא לומר שדג, כן,

דג

בשר זה היה פשוט, אבל גם דג

ראוי לכלבים.

אבל מה? זה לא עומד לאכילת כלבים.

כן, אז אמרתי, בשר שהיא נבלה ונפגמה אותה כי היא לא נפחתה או לבלה או שרפה,

כן. וזה נבלה, אז זה לא מוקצה.

אבל זה, לתת להם תצליחו אותו.

אם לתת להם תצליחו אותו. יש פה שאלה שהבח שואל,

מדוע דג תפל נחשב מוקצה?

הרי הוא יכול למלוח אותו בשבת ויהיה ראוי לאכילה.

אומר הבח לא, אסור למלוח בשבת.

מה זה דג תפל מפריח פה?

תפל זה לא מלוח, לא מס, לא מזריח.

אבל אסור לאכילה, לטלטלו.

למה אסור?

כי הוא לא ראוי לאכילת אדם.

לא.

נכון?

השאלה היא למה.

אבל הבח, הבח בקושייתו סבר שאפשר למלוח אותו בשבת,

ואז יהיה מותר, ואז יהיה אפשר שיראוי לאכילה.

אומר הבח, אסור למלכו בשבת.

כיוון שבכך הוא מתקנו לאכילה.

אם כן, אסור לתקן אוכל בשבת.

ברור שהוא ראשן דמי, ברור שהוא מתקן אוכל בשבת. ועוד תרץ, לא כובש, איזה כובש?

זה מלוח לגריזה. למלוח אותו, מליחה בשביל...

לא מליחה כזו כבדה, כמו שאתה חושב.

יש הבדל בין מליחה שהוא מתכוון להשאיר אותו לזמן מרובה,

שאז באמת

דמי למעבד.

דמי למעבד, כי הוא צריך לשים שם הרבה מלח.

לבין אם הוא רוצה אותו לאכילה בשעה הקרובה,

בעשרים ובעשרים השעות הקרובות.

שם היה מספיק

מלח בכמות קטנה יותר,

כדי שיהיה ראוי לאכילה. אז הוא סבר שמלח כזה,

אין בעיה.

מה הבעיה?

כשיהיה לאסון בשבת,

אומר הבכלו, אסור למלוח.

למה? כי בזה הוא מתקן אותו לאכילה.

מוסיף הבכל ומתרץ,

גם אם ימלח אותו בשבת, זה עדיין לא יהיה ראוי לאכילה.

זה כבר תירוץ נוסף.

שגם אם יהיה מותר למלוח,

אבל מאחר ואין ראוי לאכילה אלא למחרת שיתייבש,

למה? כי כל זמן שהוא רך, מאוס לא אוכלו כשהוא חי.

ולכן גם משבת לאכול.

כל זמן שהוא רך, הוא מאוס לא אוכלו.

היום, כשאוכלים את הדגים המלוחים,

כן?

אז הדגים המלוחים, דג מלוח,

הוא כבר עבר את זה. הם מעושנים מעט. כן.

הוא עבר איזשהו תהליך של ייבוש,

אבל לא מיד כשאתה שולה אותו מן הים.

גם אם תמלח אותו,

שמעתי שיש כאלה שמסוגלים לזה. שמעתי.

תמל.

שהם מסוגלים לקחת דג מתור מן הים

ולאכול ככה.

טוב,

אנחנו לא עסוקים באנשים כאלה,

אלא באנשים סטנדרטיים.

דגים ותוליים ותוכן דגים.

מה?

תוליים ועדיין.

עבר בדיקה, אין בעיה של תוליים.

עכשיו כל דבר שאתה רואה מול עוניך זה תוליים.

בשר בן תפל בן מליח מותר לטלטלו. לא צריך לאבד קשר עם המציאות, אתה מבין? בגלל הדברים האלה. אין בעיה, אבל אין בעיה. מסכים, אני מסכים.

האיש עליך, פחות. אבל אני אומר, אתה...

אסור לי לדבר איתכם, כיוון שיש תולעים עכשיו בינינו.

אולי אחד מעביר לשני תולעים.

חיידקים.

די, יש איזשהו גבול. בן אדם צריך להיות מציאותי, לא להגזים.

אז די, הנה, זה מה כתוב.

לא, אבל אתה... עברה בדיקות על הכיפור. אמרתי, אתה מוצא דג,

ושהמציאות היא שאותו דג,

יודעים שהשכיחות של התולעים שבו היא מועטה,

ואתה מעביר את עיניך על הדג ומוצא שברוך השם,

בראייה הזו מספיק כדי להוכיח שאין תולעים, ואתה אוכל אותו.

בסדר? גמרנו?

השכיחויות היו כאלה. זה שיש דגים שהשכיחות של התולעים בהם יותר גדולה,

אתה צודק שמצאו כאלה שיש בהם תולעים, אתה צודק,

אבל מכאן ואילך כל התולעים שבים מלאים תולעים,

כל הדגים שבים מלאים תולעים.

די, צריך פשוט להבין שיש

מציאויות שונות גם כן.

לא, לא, לא, יש, יש, יש. הלאה, נכון?

אתה מסכים שיש ויש. לא יכול, אבל שכיחות שונות כל הדבר. טוב.

בשר בין, בגבוד שיש היום יש הרבה יותר תולעים וזה בגלל המצב,

בגלל,

ולא בגלל מה שהיה אז. והם השתנו, זה כמו תאנות.

כמו שענבים היה אז גדול, היום זה קטן.

אז לא היו תולעים ברמות של שכיחת היום. בסדר.

מה שאמרתי עדיין זה לא סותר את מה שאתה אומר,

ומה שאמרת זה לא סותר את מה שאני אומר. שוב אני מסכים שיש כאלה ששכיחות התולעים שבהם גדולה יותר.

יש כאלה ששכיחות התולעים שבהם אינה כזו גדולה.

ואולי יש כאלה אפילו שזה מתקרב לאפס.

אולי, אבל... אמרתי מתקרב, אמרתי מתקרב.

לכן, בכאלה שידוע על פי בדיקות ששכיחות התולעים שבהם אינה כזו גדולה,

אז כשהוא לוקח מסוג דגים שכאלה,

הוא בבדיקה קלה בעיניו יכול להסתפק ולאכול את הדג.

מובן?

כל אדם שיש לו בריכת דגים בבית,

והוא עושה איזושהי בדיקה מדגמית

ומצא שהתולעים שבבריכתו אין בהם תולעים.

אז עכשיו, כל פעם מחדש הוא צריך עכשיו לבדוק ולהכניס אותם לקחת את זה למעבדה.

דגים שבבריכות הם מחפשים מגיעים, הם מבחינות. אז כלומר, אז... דגים מן הים הם מפלעים. אז בשביל זה אמרתי שיש ויש.

לא אתה ולא אני אומרים מה הדגים שיש בהם שכיחות תולעים גדולה.

איזה דגים אין בהם כאיזו שכיחות גדולה. זה בעיה של הים. הלאה.

טוב, בשר,

בן טפל בן מליח, מותר לטלטל לו, אבל בשר?

שהוא אינו מבושל,

בין

אם הוא טפל,

כלומר ללא מלח,

בין אם הוא מלוח, מותר לטלטל אותו.

אם הוא מלוח, זה פשוט מותר לטלטל, כי אפשר לאכול.

אבל גם בשר טפל, למה?

הברייתה סוברת, רואים שהברייתה סוברת?

שכמו מי שאמר קודם, שמותר לטלטל בשר טפל.

יש מי שמבאר שבשר הטפל, גם אם הוא לא ראוי לאכילה לאדם,

אבל ראוי לאכילו לחיה.

לכן אדם לא מקצה את זה מדעתו.

תלו רבנה, מטלטלין את העצמות

בפני שהוא מאכל לכלבים.

כן, בסדר?

מותר לטלטל

עצמות בשבת,

כי זה מאכל לכלבים.

וחייבים להדגיש

שיש מי שרוצה לטעון

שהברייתה הזו סוברת כדעת רבי יהודה,

וזה תוספות במקום, אומר.

רבי יהודה סובר דין מוקצה.

נדמה לי אם זה דין מוקצה, אז הוא אומר שאם זה עצמות שנהיו עצמות היום, פירושו,

היה לך חתיכת בשר עון עצם ואכלת את הבשר ונשאר עצם.

זה אסור יהיה לטלטל,

כי הוא לא עמד לאכילת כלבים מערב שבת.

למה?

כי הרעד היינו היה יחד מהבשר, חלק אחת בלתי נפרד מהבשר.

מתי אם כן מותר לטלטל את העצמות? רק באופן שהעצמות כבר היו מוכנות

מערב שבת.

כלומר, אכלו את הבשר בערב שבת,

ואז מיד שנגמר האכילה הן מיועדות ועומדות לאכילת כלבים,

אלה מותר לטלטלה.

אבל אם אכל את הבשר שעל גבי העצמות הללו בשבת,

אז יהיה אסור בטלטול. כך אם נסביר כדעת רבי יהודה.

אבל יש מי שלומד

שהלגה לפי דעת רבי שמעון,

שהמשטרה בריית הזאת...

ואם כן, מה אכפת לי אם זה נוצר בשבת או מערך שבת, בכל מצב יהיה מותר לטלטל את העצמות, גם אם אכלת את הבשר שעליהם בשבת.

עדיין זה נקרא, זה ראוי לאכילת כלבים ומותר יהיה לטלטל את אותן עצמות.

בשר תפוח, אני הפקתי את הדף,

בשר תפוח,

פני שהוא מאכל לחיה.

אותו דבר מותר לטלטל בשר שהוא מסריח,

כי הוא ראוי להאכילו לחיה.

איזה חיה?

מה אתם אומרים? איזה חיה יכול...

כן, כל חיה.

מים מגולים, מפני שהם ראויים לחתול.

הוא עדין אם יש מים מגולים. מה זה מים מגולים?

שהיו מגולים בלילה.

הרי אסור לשתות מים שהיו מגולים בלילה, מפני החשש שמא בא הנחש

ושתה מהם והטיל הרשו בתוכם את הארץ בתוך המים.

נו, אז אסור לאדם לאכול את זה מפני הסכנה.

אסור לשתות אותם מפני הסכנה.

אז אם כן יהיה מותרים מטלטול או לא,

אומרת הבריתא, אם כל זה מותרים מטלטול.

למה?

כי הם ראויים לתת את זה לחתול.

החתול הרי הארץ, הנחש לא מזיק אותו.

אז לכן יהיה מותרים מטלטול.

רבן שמעון בן גמליאל אומר,

כל עצמן אסור לשהותן

מפני הסכנה.

אומר רבן שמעון גמליאל,

צריך לדעת שהמים כאלה בבית

אסור שיהיו.

משום שאם אתה תשאה אותם בבית,

אולי יבוא אדם וישתה מהם.

לכן ראוי מיד לסלקם מהבית.

אז זה מה שהוא אומר.

אז מפני הסכנה, אז ודאי שיהיה מותר בשבת,

אם יש מים מגולים בשבת,

מותר להוציא אותם מהבית מיד.

נאמר, אם יש מים מגולים

והוא רוצה עכשיו לקחת ולשפוך אותם לביוב.

כמה זמן, כל הלילה, כל הלילה.

זמן, כל הלילה?

לא צריך להגיע כל הלילה.

אפילו זמן שהנחש יכול לצאת מחורו ולהטיל בהם את ארסו.

ופה נאמר כל הלילה.

לא צריך להגיע לכל הלילה.

מה היה?

שלוש, ארבע דקות.

אמרתי, אם הם מגולים בלילה, שאז

דרך הנחש יותר לצאת מחורו,

זהו, אז מספיק זמן כזה.

היום לא,

מדברים בזמנם.

אני לא מדבר על היום. היום לא חיישינה למים מגולים,

כיוון שאין מצויים נחשים בינינו.

אומנם הגאון מבין לה,

ועוד,

יש כאלה שחששו, הגאון מבין לה ועוד כאלה,

פוסקים אחרים,

כשחששו למים מגולים גם היום.

רגע, וגם, ולא בגלל מציאות הנחשים, כי הם באמת לא מצויים נחשים בינינו.

מה, רוחני נחשים? רק מטעמים נוספים, שלא נתפרשו בתלמוד. למה? רק בשתייה או גם בזילה? דוגמה, אם הכנו את הנקלה בלילה,

קמנו מים בנקלה עד הסוף, קמנו, עכשיו, המים לא מגולים.

באנו ל... ל... לקום בבוקר ראשון, אם זה היה ידיים, נכון?

אם היה בעל הידיים, כוסיפרה על זה... אינני זוכר, אבל נדמה לי שאם יש לך איזשהו מקום

פצע בגוף, זה עלול להיות מסוכן.

אם אין לך שום פצע, נראה לי שאין, לא תהיה בזה בעיה.

בזוי הידיים נגמרו בלילה?

כן.

כי כל העניין הוא... מה זה פצע? הוא פצע בעיה? איפה אתה נראה? כן, כן. לא, לא, הבעיה שאתה נראה.

על זה מדבר.

ככה אני מבין.

יכול להיות שאני טועה, אבל אני מבין שזה העניין. העניין הוא שהערץ מתחבר לדם של... לדם של האדם.

ואז יכול פשוט לעורר בעיות,

בלשון המעטה.

אבל אם אין לו חדירה בכלל להתחבר לדם...

ולמה?

טוב, שמעת.

אני לא שמעתי.

תברר את שמועתך, ואז תגיד לי על מה ולמה.

כן.

רש״י אומר,

דג טפל, אני חזרתי לעמוד א' לקרוא את רש״י.

דג טפל אסור לטלטלו,

זה אינו ראוי לכלום,

ולכלבים, למה דעתם למי שתהיה?

מה תבואו ותגיד לי?

אבל אני יכול לתת את זה לכלבים, התשובה היא,

הרי אין דעתו להשאיר את זה לכלבים, כי הוא רוצה את זה לאכילת עצמו,

אחר שימלכנו.

לכן אסור לטלטל.

אבל מליח נאכל חי על ידי מלכו.

לכן מותר לטלטל את דגה מליח.

בשר טפוח מסריח לחתול, לא מזיק לארץ נחש.

שאף הנחשים,

שאף הנחשים היא אוכלת.

כלומר החתול

יכול לאכול גם נחש.

מפני הסכנה שמא ישתה אדם מהם.

אפילו מנצח נחש.

מה? אפילו מנצח נחש.

מנצח, בסדר.

טוב, האמת שאני לא בדקתי את זה ולא ראיתי את כל המלחמות שביניהם.

אבל ככה אומרים.

מה שאתה אומר, אומרים.

לבוא ולהגיד שתמיד היה, אל תשכח שישנם...

ישנם נחשים

שהם כוכבים הרבה יותר גדול

מהחתול.

לא, הוא מדבר על נחש ברגע.

אתה מבין?

תאר לך נחש

נחש קוברה. נו, מה, הוא יכול...

חתול בגודל סטנדרטי יכול להתגבר עליו?

אינני יודע. אני אומר בסברה.

לא הייתי בג'ונגל לחזות בכל מיני מאבקים

בין חתולים לנחשים.

אבל מסתבר שישנם כאלה שהחתול לא תוכל להם.

הלאה.

נראה את המשנה הבאה בסייעתא דשמיא.

כופין את הסל לפני האפרוחים

כדי שיעלו וירדו.

המשנה כאן באה לדון מה יהיה הדין בבעלי חיים אם מותר לטלטלם בשבת.

אז המשנה אומרת, מותר להפוך סל לפני האפרוחים.

כלומר, כדי שהאפרוחים יעלו וירדו על גבי

הסל לתוך הלול שלהם.

האפרוחים אומנם אסורים בטלטול.

הם מוקצים בשבת.

שהרי אינם ראויים להאכילה במצב הזה שהם עדיין בעלי חיים.

הם מוקצים מחמת איסור.

יש איסור שחיטה בשבת.

כן?

אבל בכל זאת מותר לקחת סל על מנת שהאפרוחים יעלו

והשתמשו באותו סל לצורך עלייה וירידה ללול שלהם.

במילים אחרות כאן כתוב שמותר לטלטל כלי לצורך דבר שאינו מיטל.

זו הפשטות.

מוסיפה המשנה תרנגולת שברחה,

דוחין אותה עד שתיכנס.

מה יהיה הדין אם ברחת תרנגולת מהבית

והאדם רוצה להחזיר אותה הביתה?

מותר לו לדחוף אותה בידיים מאחוריה כדי שתיכנס בעצמה לבית.

למה מותר לו לדחות אותה?

משום החשש שיפסיד ממונו.

לכן התירו לו לדחות אותה ורק בצורה כזו התירו לו.

אומר המשנה ברורה,

כל שכן שמותר לדחותה כדי להאכילה או למנוע צער לה,

אם היא מצטערת בחוץ,

עכשיו הוא רוצה שתיכנס הביתה כדי למנוע ממנה צער

או כדי להאכילה, מותר.

אבל מה יהיה הדין אם היא מלכה בתוך הבית?

בתוך הבית, היא לא יצאה החוצה.

אלא מה? נשארה בתוך החצר.

אלא מה? במקום שתהיה בפינה זו,

היא נמצאת בפינה אחרת שבחצר.

אז פה אין לו יותר לדחות אותה.

משום שאין לו, לא הפסד ממון.

אין לו כלום.

טוב, אין לו שום בעיה.

יפה מאוד.

מה עם איסור סדה?

אז הוא אומר, כאשר אדם דוחה תרנגולת לבית,

כשאדם דוחה

ומכניס בצורה של דחייה,

מכניס את התרנגולת מבחוץ לתוך הבית, אין בזה איסור סדה.

למה?

כי גם בבית היא לא נקראת כבר אל ניצוד אלף עומדת.

שהרי גם שם הוא צריך לרדוף אחריה כדי לתפוס אותה.

לכן אין בזה איסור סדה. כך אומר בעל המגן אברהם.

השאלה...

מה?

כל פנים רואים שהתירו לדחות את התרנגולת, הגם שהיא מוקצה,

כדי שלא יהיה לו הפסד ממון.

מוסיפה המשנה, מדדים עגלים מוסייחים.

איך מדדים את העגלים מוסייחים?

אוחזים אותם בצבא,

בצדדים,

וכך מסעים להם ללכת.

עגלים מוסייחים זה כאלה שעדיין קשה להם ללכת,

רק עתה נולדו.

או סייחים,

שזה הסוס. של הסוס,

כן?

אז אפשר לאחוז בצבא ובצדדים את העגל או את השיח, וכך

שיהיה לו ללכת.

מה אם אישור טלטול מוקצה?

שוב צער בעל החיים התירו,

זה העניין.

אבל אם באמת

הם לא צריכים בכלל את ה... אין להם צער לאותם בעל החיים,

אז אכן יהיה אסור לדדות אותם.

כך אומר הר״ן.

שוב נסכם, מה שאמרו בדלתין עגלים מוסייחים,

זה רק

אם יש עניין של צער בעל החיים.

אבל שלא לצורך

בעל החיים

אין לדדותם.

אישה מדדה את מנע ברשות הרבים.

אישה מדדה את בנה,

כלומר מותר לאימא או לאישה שמגדלת ילד.

תינוק שנולד.

מותר לה, לא,

תינוק שהולך,

אבל הוא הולך בקושי.

אז היא יכולה לאחוז בזרועותיו מאחוריו ולסייע לו שלא ייפול.

ולהרים אותו?

ואז הוא מניע את רגליו והולך.

להרים אותו? להרים אותו?

אז אישה אסור לה.

מדובר פה כמובן במקום שאסור להטיל אותו.

כן?

אמר רבי יהודה,

אימתי?

בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת.

אבל אם היה גורר, אסור.

גם אם מצאנו עניין

שאין איסור,

הוצאה מרשות לרשות בדבר שהוא חי,

כי חי נושא את עצמו.

כן, באדם אני מדבר, באדם חי.

זה הכל,

זה הכל בגדול.

אבל קטן, הוא ודאי כל כולו נסבך על אמו,

ובזה לא אומרים חי נושא את עצמו.

אבל לא איזה גיל, איזה גיל?

מדובר באופן שהוא עדיין קטן, כן.

גיל כזה שעדיין לא הולך בכוח עצמו.

עכשיו בעגלה,

זה ניסה להעביר או זה ניסה להעביר? אני רואה פה שמביאים כאן,

דקה, תרשה לי, תרשה לי.

יש פה רשי ומאירי שמדברים על העניין הזה, אני רואה.

רשי אומר,

כאשר אישה מדדה את בנה,

למה באמת לא נחשוש אם תרשה לה לדדות

היא גם תגביה אותו ותטול אותו בידיים

ברשות הרבים,

או שתכניס אותו ברשות הרבים לרשות היחיד.

אומר רשי,

גם אם היא תגביה ותישא אותו בידיים,

לא תתחייב.

למה?

כשמשחי נושא את עצמו.

כך אומר רשי, המאירי אומר,

תינוק שעדיין לא יודע ללכת, לא אומרים בו חי נושא את עצמו.

אז אם כן, לשיטתו,

למה באמת לא נגזור עליה שלא תדדד בנה, שמא תגביהנו ותישאינו,

שהרי זה קטן,

ובקטן לא אומרים בו חי נושא את עצמו.

אומר המאירי, לא גזרו חכמים לאסור את דדותו,

משום שצער לתינוק.

אם

תהיה איזושהי מניעה שהוא לא תוכל להוציא אותו החוצה,

אז יהיה לו צער.

התחשבו בזה, ואמרו, מותר לך לדדות,

כי כל האיסור הוא רק גזירה, שמא תגביהנו.

מאחר שזה רק גזירה, אז משום צער התינוק התירו בזה.

מה הגזירה בלהגביה תינוק?

שמא תוציאנו ככה לרשות הרבים.

או שתולך אותו 400 ברשות הרבים.

אז כשבן אדם לוקח חפץ, אם הייתי לטלטל תינוק, אם זה לא, אז זה תינוק.

אז מה יש אם זה תינוק?

אני שואל, זה לא חפץ.

אני אומר, אבל למה שיהיה מותר?

לטלטל.

הכל טוב ויפה, אבל מותר לטלטל או לא?

תגיד לי, היה מותר לקחת בן אדם,

בן שמונה,

להגביה אותו בידיים ולהוציא אותו החוצה ברשות היחדת רשות הרבים?

רק בגלל ההלכה חי נושא את עצמו, לכן אין בזה איסור דאורייתא.

אבל בלי זה באמת היה אסור, כי זה כמו כל חפץ אחר שאתה מוציא אותו ברשות היחדת רבים.

כאן יש דיון בפני עצמו,

האם בקטן יש איסור דאורייתא אם אתה נושא אותו ברשות החוזר לרשות הרבים או לא.

רש״י אומר שלא.

גם אם הוא קטן,

אבל

חי נושא את עצמו.

אין איסור דאורייתא. לכן מותר לדדות את בנה,

בגלל שגם אם היא תגביה אותו ותיסע אותו, ברשות איסור דאורייתא לא יהיה.

מובן, אבל דעת המאירי,

כל ההיתר פה זה רק בגלל שיש צער לתינוק.

אבל אלמלא כן באמת היה אסור.

אמר רבי יהודה, אימתי?

רבי יהודה בא ומפרש,

אימתי אני אומר, אישה מדדה את בנה והתירו לו לדדות?

בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת.

אם הוא מגביה רגל אחת ומניח רגל אחרת,

וכך הוא הולך.

אם הוא הגיע לדרגה שהוא יכול להניח רגל אחת

וללכת לו עם הרגל האחרת,

ושוב להניח את הרגל האחרת וללכת עם הרגל הקודמת,

תמיד,

בקיצור, מתקדם תוך כדי הילוך,

רק הילוך תוך כדי סיוע של אמו,

זה מותר.

אבל אם הוא היה גורר, אסור.

אבל הוא בכלל לא הגיע למצב הזה,

אלא הוא עדיין כל כך קטן שהיא גוררת אותו תוך כדי שהיא רוצה לדדותו,

וזה אסור.

כי זה נקרא שהיא נושאת אותו ברשות הערבים, זה לא נקרא שהיא רק מסייעת לו.

והרן אומר, שלמה אסור באמת,

כמו שאמרנו קודם,

מה אכפת לך שהוא גורר?

הרי חי נושא את עצמו, התשובה היא לא.

אם הוא קטן כל כך שהוא לא יכול ללכת בכלל, אלא לגורר את רגליו,

פה לא אומרים חי נושא את עצמו.

מובן?

זה לא, אני לא חושב שזה לא כל כך מעריך בשביל כנראה.

כל אחד מגדיר נקודה מסוימת בתינוק. בדיוק. גם אני חשבתי לומר ככה, יפה מאוד, אבל אתה אומר שמואל טוב מאוד.

כנראה שהשאלה היא מהו השלב שבו נמצא התינוק.

כולם מסכימים שאתה רוצה לצאת עצמו. אם הוא נמצא במצב

שהוא יכול ללכת, רק צריך סיוע,

פה יש מחלוקת ברשי אל-המאירי.

אבל במקום שהוא עדיין קטן יותר ולא יכול אפילו ללכת,

פה כולם ידעו שלא אומרים חי נושא את עצמו.

כן, בהחלט יכול להיות שאתה תהיה צודק.

אמנם לא בדקתי את הדברים אם אכן הם נכונים,

אבל בעיקרון יכולים להיות נכונים דברים אלו לומר שקטן ממש,

נאמר שהוא בן חודשיים, שלושה, ארבעה, חמישה,

שהוא עדיין לא יכול אפילו לשבת בתוך הערישה,

אז אחד כזה, לא נאמר עליו, חי נושא את עצמו.

טוב, זה לא חג היה, זה נקרא מגדר או נקרא מרים?

ודאי שזה נקמה.

מרים? ודאי.

אבל לא באים מים, היא מוליכה.

היא כמו שהיא מוליכה ספסל וגוררת אותו, אז מה?

אם אדם גורר ומוציא מרשות היחד לרשות הימים על ידי גריריה, זה לא נקרא שהוא הוציא.

ודאי וודאי זה, סוג אמור, דאורייתא.

כן.

אומר רשי,

קופין צל בפני האפרוחין,

אשמו עינן,

יהיה אבל מותר מדאורייתא,

שאם יש אדם גדול

נמצא בתוך מיתה,

או ילד גדול נמצא בתוך עגלה,

להוציא את העגלה החוצה.

הוא יכול לצאת.

חי נושא את עצמו, והעגלה טפלה למי שנמצא בתוכה.

אז מילא ההוצאה הזו לא נקרא תוצאה של איסור.

למדנו את זה.

אם אדם מוציא את המת במיטה,

אז מה הדין?

אסור. אסור. חייב. אבל אם שם לחם רוצים... אבל החי במיטה, אם מוציא את החי במיטה, פתור.

בגלל שהמיתה טפלה לא.

רגע, רגע, רגע, רגע. רגע, רגע.

רגע, רגע. בני ארגעים גם כן, אין לי בעיה.

אז למה אומרים לשים על מת מיתה או תלוות?

אם תינוקו לא מפריע את עצמו... ברוך שזלומו. רגע, רגע. אם תינוקו לא מפריע את עצמו,

מפי הדעה הזו שתינוקו לא מפריע את עצמו,

ואסור להבין אותו,

אז מה ראוי להחליט לדובר במשק, יפה מאוד.

אמרת מצוין?

אז יש לי שתי תשובות, אבל יכול להיות, הכושה מלכתחילה לא קיימת, משום שכשאמרו תינוק, ייתכן שהתכוונו תינוק כזה שכבר יכול ללכת.

ואז יש פה חיים עושה את עצמו.

מובן?

זה הכל.

זה יכול להיות. ויכול להיות שמכיוון שלא רצו חכמים משום אבא, כל העניין הזה של טלטול

זה רק איסור רבנן.

כן, מוקצה.

יכול להיות שבאופן כזה שנמצא שם תינוק,

זה לא נראה שאתה מוציא את המת, אלא מוציא את התינוק.

זה לא מוקצה מחמת גופו, אין פה מוקצה מחמת גופו. הטלטול הוא לשם דבר שאינו מוקצה.

אבל גם לתינוק אחרו ללכת. אמרתי לטלטל. אמרתי להוציא.

אז לטלטל אותו מה זה אומר?

לטלטל פירושו של דבר, שכל הסיבה שאתה

צריך להניח כיכר או תינוק, זה בשביל שלא יחשב שאתה מטלטל מוקצה.

ולא שאתה מוציא יותר מה שאתה יכול לעשות יותר מאלה, ברשות החילה עצמה.

נאמר להכניס את המת מן החצר שיש שם חמה לתוך הבית כדי שלא, או להפך,

אתה רוצה שלא יהיה בבית ואתה רוצה להוציא אותו החוצה.

הדוגמה של דוד המלך, שם היה הסיפור שהוא היה מונח בחמה,

דוד המלך לאחר פטירתו.

ושלמה קיבל את התשובה מהסנהדרין,

כן, מחכמי הדור,

שהנח עליו כיכרו תינוק וטלטלו.

שם זה היה בשביל, בתוך השטח של הארמון של דוד המלך.

להכניסו מחמה לצל, לטלטלו מחמה לצל.

אינני זוכר.

מאה אחוז, מאה אחוז.

זה כתוב על הבן של הרבי שמעון מר יוחאי, רבי אלעזר,

הוא לקח בשר מהגוף שלו,

שם אותו בתמת,

ולא השמיעה, נכון?

הוא רוצה לבדוק אם הוא הפריע,

לא בשר, לקח את השומן.

שומן, נתן אותו בתמת, והוא לא הפריע.

מה הוא אמר?

אף בשרי ישקול לבטח.

אז אם

הבטל הוא רבי אלעזר, אז הוא יבין המלך הפריע?

מי היה? מה אתה... אם רבי אלעזר... מה זה קשור? מוטל בביזיון כתוב.

הוא לא הפריע.

הוא הפריע בתמת. באופן רגיל, נורמלי,

אפשר שיש לך שסר החום.

ולהסתמך על הנס, ודאי שאסור לשלמה המלך להסתמך,

משום שיש גם צדיקים במצב כזה.

וכי כל מת שהוא מחזקת צדיק בחייו,

אם הוא יסרח לאחר מותו, הוא לא צדיק?

מה הקשר?

הם כאלה שהם צדיקים,

בכל זאת בקבר נותרו מהם עצמות וקושי?

אז הוא לא כמו רבי אלענר, הוא לא כמו כמו. אז לא כמו.

אבל מלך ודאי.

אבל ייתכן שאצל רבי אלעזר ברבי שמעון זה היה מכוון

כדי לתת לו את הביטחון, שלא יהיה לו את זה.

אתה מבין?

אגב, שם הוא לא הוציא בשר,

אלא הוציא שומה, רק שהיה בזה קצת בשר יחד עם השומה.

אז פה הוא ראה שזה לא הסריח,

אז הוא הבין,

איך אומרים?

שלא עבר שום עבירה.

אבל שם מדובר שהוא היה ממונה מטעם המלכות

לתפוס את הגנבים.

זה מובן שם בממציאה.

תחיל את פרק הסוכנת הפועלים.

איזה דף זה? נדמה לי שזה דף פג עמוד ב'.

הוא הסכים להיות ביתנו מלכות. נדמה לי שזה פג עמוד ב'.

מה?

מה? אלעזר. הוא הסכים להיות ביתנו מלכות לשלוט את הגנבים. כן.

מי מבחינת ההוראה איזשהו? כאילו, לתקן דברים? מה זה הסכים?

לא.

הוא החריג אותו. אני חושב שחייבו אותו.

כי ראו שהוא מבין,

יש לו איזושהי טקטיקה לדעת איך לתפוס את הגנבים.

כי הוא גילה להם

איך אפשר לדעת אם הבן אדם הזה היה עבד בלילה ואז לא יודעים אם הוא...

אבל הוא גילה להם שיש לו איזושהי דרך לתפוס את הגנבים.

אבל כשטפסו מישהו וארגו אותו בגללו אז הוא כזה... מה שהוא היה שם?

כן, אז הוא חשש שחלילה הלך והרג נפש לא

כדין זה היה יהודי שהרג אותו. כן, כן, בוודאי. אבל בסוף גילו שהוא עבר על עבר החמורה ביום הכיפורים.

אב ובנו,

בערון הערה המורסה ביום הכיפורים. עד כדי כך.

השאלה היא אם זה פסד אתה ביהודי אגיד אני יודע,

זה לא בא את גילה משחקת.

לא, ייתכן שלא היה נודע.

ייתכן,

ייתכן שלא היה נודע מראש שהוא יהודי.

אחר שנודע לו שהוא יהודי,

אז הוא התחיל לחשוד, ואז גילו לו משמיים.

שאין לו מה לחשוש, כי היו ראויים למיטה.

היו ראויים בחונש כזה.

אתה מבין? הוא התחיל, הוא התחיל.

אני לא זוכר.

טוב, נראה את רשי.

קופין סל בפני האפרוחים.

השמועינה, כלומר המשנה באה להשמיע לי,

דיקלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת.

אפשר לקחת את הסל לצורך האפרוחים, שזה דברים שאסור לטלטל.

אפרוחים אסורים לטלטון.

אבל, ורבי יצחק משענלה בפרק שלישי מצרק למקומו.

אבל אם נזכור טוב,

רבי יצחק סובר שאין כלי ניטל,

אלא לצורך דבר הניטל.

אז לשיטתו,

איך הם נסביר? קופאים את הסל לפני האפרוחים.

על האפרוחים זה דבר שאינו ניטל בשבת.

אז רבי יצחק עצמו מתרץ שמדובר בצרק למקומו. שהוא צריך כבר את הסל,

צריך את המקום של הסל,

אז אם הוא כבר מותר בטלטול כדי לפנות את המקום שבו הוא מנוח הסל,

מותר לו כבר להוביל את זה שיוכלו לעלות עליו האפרוחים.

אבל אם זה היה רק לצורך האפרוחים,

אז זה באמת היה אסור.

שברחה מן הבית, דוחן בידיים, מדדים עגלים,

אוחז בצווארו ובצדין וגוררו ומסייעו ומנענע לו ברגליו.

שם מדדה את בנה,

וחזתו בזרועותיו מאחוריו ומסייעתו,

והוא מניע רגליו והולך.

שנוטה אחד ומניח אחת,

שהתינוק מניע את רגליו כשמניח אחת, מגביה אחת.

אבל גורר אסור,

מפני שנוסעתו.

נחזור לגמרא.

אמר בן יהודה אמריו,

בהמש נפלה להם את המים,

מביא איכרים וכסתות ומניח תחתיה,

ואם עלתה, עלתה.

כלומר, ישנו עוד דבר שמוצאים אנו שהטילו לצורך בעל החיים,

חוץ ממה שלמדנו במשנה,

יש פה דבר נוסף.

רבי יהודה בשם רב אומר,

אם בהמה נפלה לתוך תעלת מים, בשבת,

נו, היא עלולה למוצאה.

מה עושים?

אז מביא קרים מוחסתות

ומניח תחתיה.

כדי שתוכל לעלות על אותם קרים מוחסתות,

וכך לצאת מאותה תעלה.

ואם עלתה, עלתה.

ואם אכן בסוף עלתה על אותם קרים מוחסתות,

אז זה בסדר, אין לזה שום איסור.

זו הכוונה.

אם עלתה, עלתה הכוונה שאין בזה שום איסור.

בגמרא, בהמשך אנחנו נראה שיש פה חידוש,

שלא נאמר שאסור להניח קרים מוחסתות, כי הוא מבטל כלים מהיכנו.

יש מושג שנקרא מבטל כלים מהיכנו, כלומר, אם אדם... לצורך חושך משהו על נפרד. כלומר, אם אדם מניח דבר באיזשהו מקום שמכוח זה ייאסר בטלטול,

אז זה נקרא מבטל כלים מהיכנו.

לא חוששים במקרא הזה לך.

זה לא נקרא מבטל כלים מהיכנו,

מי טבעי,

על זה באו ועיקשו בני הישיבה על דבריו יהודה שאמר בשם רב.

הברייתא אומרת, במה שנפלה לאמת המים,

עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות.

לא אמרו קרים מוחסתות, אלא מה אמרו בברייתא?

נותן לה אוכל, שם לא הוצאת תעלת מים טובה.

זה מה שאומר מלעזר, שאלה, לוויכוח, לוויתות. בשביל שלא תמות.

נו, אז מה אתה רואה?

פרנסה אין.

קרים מוחסתות לא.

כל מה שאמרו בביתא זה רק לתת פרנסה.

לא אמרו קרים מוחסתות. אז מאיפה אתה, רב יהודה אומר, מאיפה רב לוקח שמותר אפילו להניח קרים מוחסתות?

עונה הגמרא לא קשה,

עד אפשר בפרנסה,

עד אי אפשר בפרנסה,

אפשר בפרנסה אין,

והיא לא, מביא עיקרים מוחשטות ומניח תחתיה.

כלומר,

אם אכן אפשר בפרנסה, בלילה ועיקרים מוחשטות,

ואז לא יהיה חשש שהיא תמות, אז בסופו של גמור, תביא אוכל אליה לתוך התרלה,

תאכל ותישאר שם עד מוצאי השבת.

אבל אם אי אפשר בפרנסה,

כמו למשל שהמים עמוקים,

מה יכול להיות שאתה תתן לה הרבה מזונות, הרבה אוכל?

אבל היא מצטערת מהמים והיא יכולה למוצה מחמת המים.

במצב הזה יכול אתה להביא כרים מוחשטות ולניח תחתיה.

שואלת הגמרא,

אבל עדיין קשה מה שרב אמר מניח כרים מוחשטות,

להניח מתחת הבהמה.

ואכן מבטל כלים מהיכנו?

הרי אם הוא עושה כך,

יוצא שהוא מבטל את הכרים מוחשטות,

מאפשרות השימוש בהם.

שאר הם הופכים להיות מוקצה,

אסור לטלטל.

כל עיני שבן אדם על ידי מעשה מבטל כלים משימוש שבו?

הוא מקצה את העצוב.

משימוש, כי הוא הופך להיות כמוקצה,

אז זה נקרא לו כ...

רק כאילו שהוא סותר ושובר את הכלי.

אז איך מותר אם כן להביא כרי מופסתו?

עונה גמרא,

סבר, מבטל כלי מייחנו, דרבנן.

רב סובר שכל העניין של מבטל כלי מייחנו אינו מדאורייתא,

זה רק איסור דרבנן.

למה זה רק דרבנן או לא דאורייתא?

משום שהוא לא סותר את הכלי,

הוא לא משבר אותו, אלא מה?

מבטל לזמן מסוים עד מוצא השבת את אפשרות השימוש באותו כלי.

מאחר וזה רק מרבנן,

צער בעל החיים אבל דאורייתא.

לעומת זאת, אם הבהמה מצערת,

זה איסור דאורייתא.

שהרי מאיפה למדנו את הדין צער בעל החיים דאורייתא?

התורה אומרת

שתראה חמור שלו נעך, עובד תחת מסהו וחזלת מעזוב. לא,

עזוב תעזוב עמו.

למה אם אתה רואה בהמה טעונה וצריך לפרק מסע מעליה?

למה אתה מחויב לעזור? לסייע?

למה חייב לסייע?

בגלל שהבהמה מצטערת.

כן?

אם כן, מה אתה רואה? צער בעל החיים דאורייתא.

עת דאורייתא ודכי רבנן.

לכן,

ודאי וודאי שיותר חשוב לנו שלא יעבור האדם על איסור צער בעל החיים,

שזה איסור דאורייתא,

הגם שבזה הוא עובר על איסור דרבנן של ביטול כלי מהיכנו.

אומר רשי, ואילו לא.

ואילו כגון

שהמים עמוקים

והכנבטל כלי מהיכנו.

ובשניחם תחתיה אין יכולת טלטלן.

כלומר, רשי מסביר למה באמת

ומהו האיסור הזה של מבטל כלי מהיכנו.

כלומר, על ידי שהוא הניח מתחת הבהמות הקרים מוכסתות,

לא יכול לטלטלן כי זה מוקצה.

אם כן, דומה לסוטר בניין.

וכמובן שכל זה רק בדרבנן, כמו שהערנו בגמרא.

צער בעל החיים דאורייתא, שנאמר עזוב תעזוב עמו.

ואיכא מנדדאי ישטעמא דקראי. יש מי שאומר מהו העניין של עזוב תעזוב עמו?

משום צער בעל החיים.

כל זה מבא באילו מציאות.

טוב, בזה אנחנו מסיימים להיום.

סייעתא דשמיא, מחר

נסיים את העניין.