מסכת שבת דף קנ"ו ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת דף קנ״ו עמוד בית

במשנה שבשורות הרחבות.

זו שורה חמישית מתחילת השורות הרחבות.

מחתכים את הדלועים לפני הבהמה

ואת הנבלה לפני הכלבים.

רבי יהודה אומר, אם לא הייתה נבלה מערב שבת אסורה,

לפי שאינה מן המוכן.

יש כאן מחלוקת

תנאים

בין תנא קמא,

שזה רבי שמעון

בר יוחאי

ורבי יהודה.

בראשונה אומרת המשנה, מחתכים את הדלועים לפני הבהמה.

הדלועים הללו כבר נתלשו

בפשטות נתלשו מערב שבת.

כלומר,

כשנכנסה השבת כבר היה תלוש.

ובכל זאת צריך לחדש לנו את הדין שמותר יהיה לחתך את הדלועים

לצורך אכילת הבהמה.

מדוע?

משום שהדלועים הללו

מיועדים בדרך כלל למאכל אדם.

לא נבוא ונאמר שדבר שהוא מיועד לאדם אינו נקרא מוכן לכלבים, לבהמות.

זה לא כך, אלא

מוכן לאדם הווה מוכן לכלבים.

דבר כזה שהוא

מיועד לאדם

נחשב כמיועד גם לכלבים.

וזה גוף הבא, משנה לחדש כאן

במה שאמרה מחתכין את הדלועים לפני הבהמה.

רש״י

כך פירש את הדברים

וכוונתו לומר שכל הדין הזה שבמשנה שמחתכים את הדלועים לפני הבהמה והחידוש הוא שאני אומר מוכן לאדם הווה מוכן לכלבים

זה הכל בדעת רב שמעון.

המשנה הזו סובלת כדעת רב שמעון כמו שאמרנו בתחילת דברינו

שחפש שהיה מיועד לשימוש

מסוים בכניסת השבת

אדם לא מקצה אותו מדעתו אם רוצה הוא אותו לשימוש אחר שראוי לו

תוספות בחולין גם כן מבארים כך שההלכה הזו

נאמרה בשיטת רב שמעון

אלא מה?

בשונה ממה שבהרנו לשיטת רש״י שמדובר שהדלויין נתלשו מבעוד יום

רבנו תם שם

במסכת חולין

בדף י״ד עמוד א' מבער

שמדובר בדלויין שנתלשו היום, כלומר בשבת

מי תלש אותה?

גוי!

נאמר שזה נתלש בשבת על ידי גוי.

ממילא זה ממש דומה למה שאומרת המשנה בהמשך

לגבי העניין של מחתכין את הנבלה לפני הכלבים.

מה זה הנבלה לפני הכלבים? הנבלה נתנבלה היום, כלומר מתה היום. הבמה מתה היום?

אז בדומה לזה אומר רבנו תם, גם בדלויין מדובר שנתלשו היום.

כמובן שלא נתלשו באיסור על ידי יהודי, אלא על ידי גוי.

ומדובר, מוסיף רבנו תם שם, מדובר שיש לו בבית בהמה שהדלויין ראויים לה גם אם הם עודם חוברים.

למה הוא צריך להגיד את זה?

משום

שאם נאמר

שאין לו בהמה,

אז נמצא שיש פה דין מוקצה מצד שזה מחובר.

הרי לשיטת רבנו תם, מדובר שהדלויין נתלשו היום על ידי גוי.

אבל בכניסת השבת

עדיין זה היה מחובר.

והרב שמעון סובר שמחובר הוא מוקצה.

אז מה הורדנו בזה שאמרנו

שזה נתלש על ידי גוי,

אבל זה יהיה מוקצה בגלל שבכניסת השבת זה עדיין היה מחובר.

לכן אומר רבנו תם,

שמדובר במצב כזה שיש לו בהמה,

ואז במצב שכזה,

הבהמה יכולה לאכול את זה, גם כשזה עדיין מחובר.

אז זה נקרא שאינו מוקצה בגלל זה.

לכן מותר לטלטלם,

לאחר שהביא אותם הגוי אליו.

יש, אבל מי שסובר,

הרמב״ן,

הרמב״ן סובר שזה לא קשור למחלוקת

רבי יהודה ורבי שמעון.

כל מה שכתוב כאן, את החלק הזה שבמשנה המחקנית על אלוהים לפני הבהמה,

באים רק לחדש

שמותר לחתוך את זה עבור הבהמה,

וזה לא נקרא טרחה שלא לצורך.

וחייב לומר, אומר הרמב״ן, כדי שלא יהיה דיל מוקצה,

אנחנו מוכרחים לומר שמדובר שתלטלשו,

אומר הרמב״ן, מערב שבת.

אז דיל מוקצה אין כאן.

אם כן, כל החידוש של המשנה הזה בא רק לומר

שמותר לטרוח בחיתוך הדילואין הללו,

שזה לא נקרא הטרחה שלא לצורך.

אם כן, יש לנו פה כמה שיטות כמו שבהרנו.

בעיני של המחקנית הדילואין לפני הבהמה,

או כמו שמשמע אמר רש״י,

שכל הדיל הזה נאמר רק לדעת רב שמעון,

נתלשו הם ערב שבת,

והחידוש הוא רק לומר שמוכן לאדם

הווה מוכן לבהמה.

גם אם זה מיועד היה לאדם,

אז זה לא מוקצה בגלל זה, אלא זה מוכן, נקרא מוכן גם לבהמה,

ולכן מותר בטלטול.

לדעת רבנו תם,

מדובר שהדילואין הללו נתלשו היום על ידי גוי,

ומדובר באופן כזה שיש לו בהמה, ואז זה ראוי לה בעודם מחוברים.

ממילא, אז הדילואין הללו

אינם מוקצה כלל וכלל לדעת רב שמעון,

ויש את הדעה השלישית

של הרמב״ן שסובר שההיתר כאן,

בגלל האומנם נתלשו מערב שבת,

והחידוש הוא שזה לא נקרא טרחה, שלא לצורך.

זה בחלק הזה.

עכשיו, יש לנו חלק נוסף במשנה, ואת הנבלה בפני הכלבים.

מותר לקחת בהמה שנתנבלה ולחתוך מהבשר

בשביל להאכיל את הכלבים שיש ברשותו.

גם שבאופן הזה שהיא מתה בשבת,

נתנבלה בשבת,

נכון היה ראוי להיות שתהיה מוקצה לכאורה.

למה?

כי הרי

בכניסת השבת היא הייתה חיה,

ובמצב שהיא עדיין חיה,

אז היא עומדת לאכילת אדם. ומה עומדת באימה כזו, באימה טהורה?

עומדת לאכילת אדם, שישחטו אותה

ויאכלו ממנה.

מכיוון שכך,

היה ראוי לומר לכאורה, שזה מוקצה.

חולה אתה מדבר.

זה עוד עניין.

השאלה,

האם מדובר פה דווקא בבהמה שהייתה חולה בכניסת השבת והיא מתה בשבת,

או אפילו בהמה בריאה.

אז צריך לדעת שבזה מחלוקת

אמוראים במסכת ביצה.

יש מי שאומר,

שרבי שמעון מודה בבעלי חיים ורעים שמתו, שהם אסורים.

מה שנאמר כאן,

שמותר לשחוט נבלה,

לחתוך נבלה לפני הכלבים,

זה מדובר בחולה, במסוכנת.

כלומר שהיא הייתה בכניסה לשבת במצב של סכנה למיתה,

אבל אולי הייתה למות כתוצאה ממחלה כלשהי.

אז במצב הזה

התיר רבי שמעון.

אבל אם היא הייתה בריאה,

הוא בכלל לא שייך להתיר.

ולמה?

בגלל שכל ההסברה של רבי שמעון סובר שאין דין מוקצה,

זה הכל בגלל שהוא יושב ומצפה.

מובא בגמרא לעיל שיש הבדל

בין אם הוא מדלי, נותן שמן בכוס קטן,

לבין אם הוא שם שמן

בתוך

צלחת גדולה.

שאז אם הוא שם שמן בתוך כוס קטן,

אז פה אני אומר, הוא לא מקצה את דעתו מן הנר הזה.

אבל אם זה מתוך צלחת, הוא מקצה את דעתו.

מה ההבדל?

אומרת הגמרא, אתה יודע מה ההבדל?

בגלל שבנר קטן הוא יושב ומצפה.

הוא יודע שזה אמור להתכוות בשבת,

אז הוא ממתין לזה כדי להשתמש בהמשך

מן השמן.

שיישאר.

אבל בצלחת גדולה,

שיש שם כמות גדולה של שמן,

ובהחלט סביר שיהיה דולק עד מוצאי השבת,

אז הוא לא יושב ומצפה בכלל.

כשאין את הסברה שלי יושב ומצפה, אז הרב שמעון מודה שאין היתר להשתמש בזה, גם אם זה נכבה לפתע.

מדוע?

כי בשביל שיהיה היתר טלטול

בדבר שהקצה אותו,

זה רק דבר כזה שהוא יושב ומצפה שהוא יוכל להשתמש בזה בשבת.

אבל לא במקרה אחר שאינו יושב ומצפה.

לכן הוא עדין בבהמה.

אם הבהמה הייתה מסוכנת,

ואז הוא צופה שבסתמה היא תמות בשבת,

אז זה נקרא יושב ומצפה.

לכן אין פה מוקצה, הוא לא הקצה אותה מדעתו.

מה שאין כן במקרה שהבהמה הייתה בריאה

והוא לא צפה כלל שתמות,

אז ודאי שהוא מקצה אותה מדעתו, שלא להתכוון מה זה לצורך הבהמה,

אלא כוונתו לשחוט אותה לאחר מכן,

ובשביל שהאדם יאכל ממנה, לא הכלבים,

לא הבהמות.

ואם זה בהמה שהיא עומדת לילס,

תמיד היא שפצה שמא יכול לקרוא לזה משהו, ארובה, מה... למה שיחשוש?

אין סיבה כזו לבוא לומר שיחשוש.

על כל פנים,

יש דעה כזו, אבל יש דעה אחרת שחולקת

או סוברת שרב שמעון חולק על רבי יהודה ומתיר גם בבהמה בריאה שמתה.

מה שנאמר כאן במחסכין תדל נבלה לפני הכלבים לדעת רב שמעון,

זה לא משנה.

תכה בזה, תכה, תכה למעלה.

תכה.

כן? ולעובסד שני.

בכל אופן,

בדין הזה שבמשנה של דעת רבי יהודה רב שמעון

מותר לחתך את הנבלה לפני הכלבים,

אז ההסבר הוא בגלל שרב שמעון סובר חפץ.

גם אם הוא היה מיועד בכניסת השבת לשימוש מסוים,

כמו למשל כאלה בהמה הזו,

שאם היא בריאה אז ודאי שהוא מייעד אותה לשימוש לאכילת אדם ולא לצורך אכילת הכלבים,

בכל זאת, אני אומר, אדם לא מקצה אותה מדעתו אם הוא רוצה אותה לשימוש אחר הראוי לו.

כך

סובר רב שמעון.

אבל רבי יהודה אומר,

אבל רבי יהודה אומר,

אם לא הייתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שינה מן המוחה.

רבי יהודה סובר,

שאם היא לא נתנבלה מערב שבת אלא רק בשבת עצמה,

אז ודאי שהיא אסורה בטלטול.

אסור לטלטל אותה כלל וכלל.

לא אבל רק לחתוך, אלא גם לטלטל אותה.

לפי שאינה מן המוחה היא לא הייתה עומדת לאכילת כלבים מערב שבת,

בכניסת השבת,

אלא הייתה מיועדת למאכל אדם.

כי רבי יהודה סובר כל דבר

שבין השמשות

של ערב שבת הוא עמד לשימוש מסוים,

אינו ראוי לשימוש אחר, אינו עומד לשימוש אחר.

אז גם הבהמה הזו,

שכשהיא הייתה חיה בערב שבת, בכניסת השבת,

אז היא עמדה הרי לשימוש

לאכילת אדם, לא לאכילת כלבים.

אז ממילא, הרי זה מוקטה אם יעוצרו אותה אחר כך

לאכילת כלבים, לכן זה אסור בטלטול.

נמשיך בגמרא.

איתמר

אמר עולה

הלכה כרבי יהודה.

נאמר בבית המדרש

שיש מחלוקת אמוראים בעניין הזה של מוקטה,

האם לפסוק כדעת רבי יהודה שיש דין מוקטה

או כדעת רבי שמעון

שהרבה מצבים אין דין מוקטה לשיטתו.

אמר עולה הלכה כרבי יהודה.

עולה סובר

שההלכה תהיה כמו רבי יהודה,

שחפץ

שהקצו אותו בכניסת השבת לדבר מסוים

אסור לטלטלו לצורך אחר.

ואף רב סבר הלכה

כרבי יהודה.

אנו חייבים אבל להקדים

שרבי יהודה ורבי שמעון נחלקו בכמה סוגי מוקצה.

יש כמה סוגי מוקצה.

נחלקו בראשונה במוקצה סתם. מה זה מוקצה סתם?

אדם שייעד חפץ

לשימוש מסוים

ורוצה הוא עכשיו להשתמש בו לטלטלו לשימוש אחר.

האם

מוקצה הוא או לא?

לדעת רבי יהודה,

מאחר שהקצה אותו לשימוש כלשהו,

יהיה אסור לטלטלו לשימוש אחר,

מפני שלא הייתה דעתו לשימוש הזה.

לדעת רבי שמעון,

אין אדם מקצה מדעתו חפץ

לשימוש אחר, גם אם מלכתחילה הוא לא חשב

לקחת אותו לשימוש האחר הזה.

בשביל שיהיה דין הקצאה צריך שיהיה

כוונה מיוחדת שלא להשתמש לשימוש אחר,

אבל באופן סתמי

אדם לוקח את האופציה שאולי יצטרך את החפץ לשימוש אחר,

ולכן הוא לא מקצה אותו מדעתו, זה לא נקרא שמקצה אותו מדעתו.

זה מחלוקת אחת.

יש מחלוקת נוספת ברבי יהודה רבי שמעון

במוקצה מחמת איסור.

כמו למשל,

נר שמן

שקבע בשבת.

אתם שומעים? נר שמן שקבע בשבת.

בין השמשות, הרי היה אסור לקחת מהשמן

הזה.

למה?

שהרי מי שמסתפק מן השמן,

מהנר דולק,

זה נקרא שהוא עובר על איסור מכבה.

כשהוא לוקח מן השמן שבנר, בשעה שהנר דולק,

זה נקרא שהוא עובר על איסור כיבוי.

ממילא במצב הזה, האם

יהיה אסור לו להשתמש גם לאחר שקבע או לא?

אז רבי יהודה סובר שאסור לטלטל לו גם אחר שקבע.

למה? כי מכיוון שבבין השמשות

הוא הקצה אותו, הוא היה מוקצה

בגלל האיסור שבו, כי זה אסור לקחת את השמן

מצד איסור כיבוי.

לכן זה אוסר אותו בטלטול גם לאחר שקבע.

לעומת זאת, רבי שמעון סובר,

אם האיסור נגמר,

כלומר זה קבע, אז כבר אין איסור להשתמש בשמן

מבחינת דין כיבוי,

אז ממילא מותר גם לטלטל אותו.

כי אדם יושב ומצפק, כמו שאמרנו מקודם,

מתי יכבה נרו ויוכל להיענות מהשמן.

כך הזכרנו כבר את הדברים

לעיל בדף מ״ו עמוד א', כאן במסכת שבת.

מוקצה שלישי שנחלקו בו

זה מוקצה מחמת מיאוס.

חפץ מאוס

שמשמש לדבר כלשהו.

אומנם הוא מאוס קצת, הוא לא מאוס הרבה,

כשהוא משמש עדיין לדבר כלשהו. לדעת רבי יהודה,

הוא קצה להשתמש בו,

ואסור לטלטלו כלל וכלל.

למשל,

הכוס,

הנר שבו היו מנרחים את השמן.

נר של חרס שמנרחים בו שמן,

אז אחר כך זה מאוס להשתמש באותו כלי, באותו נר.

זה,

יש מחלוקת האם יהיה מותר לטלטל את הנר עצמו לצורך

שימוש כלשהו.

אומר רבי יהודה, מוקצה, זה נקרא מוקצה.

למה? מוקצה מחמת מיאוס.

אומר רבי שמעון,

אינו מוקצה.

פה החידוש הוא

שלא רק

בנר שדלק באותה שבת.

אם יש לו נר שדלק בשבת שעברה,

והשבת הזו בכלל לא השתמש בו,

אבל הכלי לכשל עצמו מאוס.

האם יהיה מותר לטלטלו או לא?

זה רבי יהודה אומר שאסור.

רבי שמעון מתיר.

אם המיאוס הוא גדול, פה גם רבי שמעון מודה. כמו למשל, גרף של ררי.

כן?

כלי כזה שמיועד לצרכים שהאדם עושה, או תינוק עושה.

המצב הזה, זה נקרא מיאוס גדול.

ופה גם רב שמעון מודה שאסור לטלטלו.

אם כן נמצא שיש לנו פה ג' דיני מוקצה,

מוקצה סתם, היינו דבר שיועד אותו לצורך מסוים,

האם בזה הוא הופך להיות אסור בטלטול כשהיא כוונתו לשימוש אחר?

זה מחלוקת אחת. מחלוקת שנייה, מוקצה מחמת איסור.

אם בבין השבשות זה היה מוקצה מדעתו, מכיוון שהיה בזה איסור השתמשות,

כי אם הוא היה עושה את זה, היה עובר על אחת מהמלכות של שבת.

וגם פה יש מחלוקת, האם זה יהיה אסור לכל השבת או לא.

מחלוקת שלישית, במוקצה מחמת מיאוס,

האם דבר כזה גורם לאסור טלטול לכל השבת או לא.

יש עוד סוגי מוקצה, אבל מה שחשוב לנו לדעת,

שבשלושה סוגי מוקצים הללו

צריך לדעת שהדין לא כל כך פשוט

לפסוק כדעת אחד מהם לכל אורך הדרך.

אלא,

כלומר, הרב מביאה

תוספות כן, שם בדף מו מביא

שרב פוסק כמו רבי יהודה,

במוקצה מחמת מיאוס ומוקצה מחמת איסור.

אבל במוקצה סתם הוא פוסק כמו רבי שמעו.

ברשי שם לא משמע כך,

אלא שרב פוסק לגמרי כמו רבי יהודה בכל הדברים.

כאן אנו רואים

שעולה סובר הלכה כרבי יהודה,

אפילו במוקצה סתם,

ואף רב סובר הלכה כרבי יהודה. גם רב

סובר הלכה כרבי יהודה. מאיפה אני יודע שהוא סובר כמו רבי יהודה?

אומרת הגמרא, מדי קרקע דזוזה.

קרקע דזוזה זה מחצלות שמיועדות לכסות את הסחורות שבספינות.

דרב עשר ושמואל שרע.

הרב היה אוסר לטלטל את המחצלות הללו,

אם זו קבלתו להשתמש בזה לשימוש אחר.

כי מאחר והוא הקצה את זה לצורך כיסוי הסחורה,

אין לקחת את זה לשום שימוש אחר.

שמואל לאומה זאת מתיר.

מה בדיוק המחלוקת בין רב לשמואל?

כי רב סובר כדעת רבי יהודה,

שיש דין מוקצה.

מאחר והוא הקצה את זה לצורך שימוש של כיסוי הסחורות,

אין לו לקחת את זה לשימוש אחר.

לעומת זאת, שמואל מתיר כדעת רב שמעון,

שאגב, שהוא ייעד את זה לצורך כיסוי הסחורות,

עדיין זה לא ביקש להקצה אותו מדעתו לשימוש אחר.

ואף לוי סבר על הלכת רבי יהודה.

מוסיפה הגמרא ואומרת שגם לוי

סובר שהלכת רבי יהודה בדין מוקצה.

כי הא דלוי,

כי אבו מייטה טרפתא דקמא ביומטמה לא הווה חזילה,

אלא כי יתיב אקלקליתא.

שמעתם?

לוי היה נוהג שכשהיו מביאים לפניו בהמה שנשחטה ביומטום

ונתנו לו שיבדוק אם היא טרפה או לא טרפה,

לא היה בודק אותה.

לא היה וחזילה, לא היה בודק אותה.

רק כשהוא ישב בסמוך לאשפה.

למה?

כי הוא חשש שמא תמצה טרפה.

ואז יניח אותה כבר שם, היא כבר שם.

שלא יטלטל אותה אחר כך

לצורך להניחה והשפעה.

דאמר,

דילמה לא מתקשרה, הוא אמר בליבו,

אולי אני אגלה שהיא אינה כשרה, כלומר שהיא טרפה.

ואפילו לכלבים לא חזיה.

והיא לא, הרי אינה עומדת לאכילת,

הרי במצב הזה היא כבר לא ראויה לאכילת אדם.

ממילא גם לאכילת כלבים אי אפשר לטלטל.

כי הוא סובר, כדעת רבי יהודה,

שמאחר וזה לא היה ראוי לאכילת כלבים מלכתחילה,

אז גם לאחר שנמצאה הטרפה אינה ראויה לכלבים.

כן? כל זה כמובן מדובר ביום טוב,

ולא ביום חול.

ביום חול ודאי שאחר כך הוא יוכל לקחת ממנו לכלבים.

ושמואל אמר,

אבל שמואל סובר הלכה כרב שמעון,

כמו שכבר הבאנו מקודם,

שהוא מתיר לקחת את המחצלות שהיו מיועדות לכיסוי הסחורות שבצפינות.

ואף זעירי סבר הלכה כרב שמעון.

הוסיפה הגמרא לומר שגם זעירי

פוסק הלכה כרב שמעון.

מה הראייה?

דתנן.

שנינו במשנה במסכת ביצה,

דף כז עמוד ב,

נאמר שם במשנה כך

ביצה שמתה לא הזיזינה ממקומה.

אם בהמה מתה ביום טוב,

אסור לו לטלטל אותה ממקומה.

כלומר, היא הייתה חיה בכניסת

היום טוב.

ולפתע ביום טוב מתה.

האם יהיה מותר לטלטל את הנבלה?

אומרת המשנה, אסור לו.

אבל ותרגמה זעירי בבהמת קודשים.

אתה יודע על איזה בהמה מדובר כאן?

מדובר פה בבהמת קודשים.

אז מה יש?

בהמת קודשים שניתנה בלהה

היא אסורה בהנאה.

לכן לא הזיזינה ממקומה.

אבל בחולין

שפיר דאמה.

אבל אם זו בהמת חולין,

שמותר ליהנות ממנה לאחר שניתנה בלהה,

אפשר יהיה לו לטלטלה ולטיטה על הכלבים.

למה?

בגלל שזעירי סובר, כדעת רב שמעון,

שמותר לטלטל את הבהמה גם אם

לכתחילה הייתה עומדת לאכילת אדם,

אבל לאחר שניתנה מותר לו לטלטלה על הכלבים.

למה?

כי סובר רב שמעון,

שאני לא אומר שבן אדם מקצה אותה עם כוונתו לשימוש אחר.

גם אם

מלכתחילה הוא יועד אותה לאדם,

אבל אינני אומר שמוכן לאדם לא הווה מוכן לכלבים.

לא.

מוכן לאדם הווה מוכן לכלבים.

ואף מוסיפה הגמרא, רבי יוחנן אמר הלכה כרב שמעון.

גם רבי יוחנן פוסק הלכה כרב שמעון.

שואלת הגמרא, ומי אמר רבי יוחנן? אחי,

וכי כך אמר רבי יוחנן,

שמה,

שהלכה כרב שמעון

שאין דלמוקצה?

והאמר רבי יוחנן,

ההלכה כסתה משנה.

הרי ידוע דעתו של רבי יוחנן

שכל אימת

שישנה משנה

ששנתה אמרה את דין

ולא אמרה דעת מי זה,

זה נקרא סתם משנה, והלכה כמו אותה משנה.

ותנען,

והרי יש לנו משנה שנשנתה סתם במסכת ביצה בדף ל״א, עמוד א',

שם כתוב במשנה,

אין מבקעין עצים

מן הקורות

ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב.

נו,

מה כתוב כאן?

שעצור לאדם

לקחת ולבקח עצים

להסקה

מהקורות שמיועדות לבניין.

הלוא היו משתמשים בקורות עת לצורך בניין.

אדם לפתע רואה צורך לבשל

ביום טוב,

אבל אין לו עצים.

בזמנם היו מבשלים

עם עצים.

יוכל הוא האם לקחת אחת מן הקורות הללו ולבקח ממנה חתיכות עצים

על מנת שיבשל את תבשילו?

אומרת המשנה, אסור.

ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב.

גם אם זו הקורה שכבר נמצאת בבניין,

אלא מה? שנשברה ביום טוב.

במצב הזה היא כבר לא ראויה לבניין,

אינה עומדת אלא להסקה.

בכל זאת,

בכל זאת יהיה אסור לו.

ולמה באמת אסור לו?

התשובה,

כי בבין השמשות של אותו יום טוב זה נועדו הקורות הללו לבניין.

וכן בקורה הזו שנשברה ביום טוב,

הרי הייתה חלק בין הבניין.

היא לא עומדת לי על ההסקה, לא הייתה עומדת להסקה בבין השמשות.

ממילא במצב כזה שבבין השמשות הוא הקצה אותה מדעתו, אותו בעל הקורות

הקצה אותה מדעתו להשתמש בזה לבניין.

ממילא כוונתו ודעתו שלא להשתמש בזה לשימוש אחר,

לכן אסור להשתמש בזה לצורך הסקה.

אם כן,

המשנה הזו רואים שהיא סוברת

כדעת רבי יהודה,

שהאיסור שם נמצא דינא מוקצא,

כי לפי רבי שמעון היה צריך להיות מותר,

כי מה אמר רבי שמעון?

שגם אם יש דבר שאדם

הקצה אותו לשימוש מסוים, עדיין זה לא מבטל את אפשרות השימוש

או טילטול לצורך דבר אחר.

שם כתוב לא ככה, שאסור.

אם כן, מוכר שסתם משנה סוברת, לדעת רבי יהודה,

במה שאמרה אסור לפקח עצים מן הקורות

שמיועדות לבניין ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב.

אם כן, איך אתה אומר שרבי יוחנן סובר על הלכה עם רבי שמעון?

ובזמן שהוא עצמו, אמר במקום אחר שההלכה כסתם משנה.

ויש לנו משנה בפסקת ביצה, שהיא נקראת סתם משנה,

שהיא סופסת או פוסקת כמו רבי יהודה.

הוא פוסק על הלכה כמו רבי יהודה,

כמו סתם משנה,

ממילא הכל הזה סותר את מה שאמר כאן.

עונה הגמרא, רבי יוחנן,

והוא כרבי יוסי בר יהודה מתנה לה.

רבי יוחנן סובר שצריך להוסיף איזושהי תוספת במשנה שם.

איך?

צריך לומר,

רבי יוסי בר יהודה אומר אין מבקרנצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב.

אז אם הוא מוסיף שהמשנה,

חסר פה כמה מילים במשנה,

וזה המשנה הזאת זה עד רבי יוסי בר יהודה, אז זה לא נקרא סתם משנה?

ממילא אין פה משנה שהיא סתם

והיא סוברת כמו רבי יהודה.

לכן אם זה סותר את מה שאמר רבי יוחנן

בבן שפוסק כמו רבי שמעון.

וזה מעניין.

כל מה שביארנו

את המשנה,

שהמשנה תואמת לדעת רבי יהודה ולא לדעת רבי שמעון,

זה לא מוסכם על כל הראשונים.

יש מן הראשונים שאומרים

שהחלק הראשון שבמשנה,

שאין מבקרים עצים מן הקורות, כלומר קורות שמיועדות לבניין, אסור לבקר מהם עצים,

שם זה גם רב שמעון מודה.

זה לא קשור.

זה לא קשור למחלוקת רבי יהודה ורב שמעון.

גם רב שמעון מודה שאסור לבקר עצים

מהקורות שמיועדות לבניין.

ולמה?

למה פה רב שמעון מודה?

הוא אומר בגלל שזה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס.

אם הן עודות לבניין,

אז הוא משתדל ומקפיד שלא להשתמש בזה לצורך שום שימוש אחר.

יש לו הפשד בדבר אם ישתמשו בזה לשימוש אחר.

וההגדרה של מוקצה מחמת חסרון כיס,

חפץ יקר שבעליו הקצה אותו לשימוש כלשהו,

ואינו משתמש בו אף בחול לשום שימוש אחר, שמא יתקלקל.

במצב הזה אסור לטלטל גם לדעת רב שמעון.

ממילא הדין הראשון, אלה מבקרים רצים מן הקורות,

זה מוסקק גם לדעת רב שמעון, זה לא קשור.

מאחד אני מוכיח שהמשנה כמו רבי יהודה זה רק מהחלק השני.

מה שכתוב, ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב,

הקורה שנשברה ביום טוב וודאי שמעתה מכאן ואילך,

היא כבר לא ראויה לבנייה,

ראויה רק להעסקה.

עם כל זה אוסר רב שמעון, אוסר את המשנה לטלטל.

פה ודאי שזה תואם רק לדעת רבי יהודה, אבל לא לדעת רב שמעון.

כי לדעת רב שמעון היה צריך להתיר אם הקורה כבר נשברה ביום טוב.

אין שם עניין של מוקצה מחמת חסרון כיס

בקורה כזו שנשברה ביום טוב.

לכן,

הגמרא הייתה צריכה לתרץ

שהמשנה שם זה דעת רבי יוסי בר יהודה ולא נשנתה באופן סתמי.

הייתה אשמה.

בואו נראה סתם משנה אחרת

שנוכל לראות מזה קושייה על רבי יוחנן.

מתחילים בערמת התבן,

אבל לא בעצים שבמוקצה.

במסכת בצד כט עמוד ב' נאמר שם

שאם ישנה ערמת תבן,

עוד לא השתמשו בכלל בערמת תבן הזו,

ורוצים לקחת,

להתחיל לקחת מאותה ערמה להסקה,

להשיג את התבן הזה.

אז מותר להתחיל.

ולהשתמש בערמת התבן.

אבל לא בעצים שבמוקצה. אבל עצים

שנמצאים במוקצה,

אסור לקחת מזה להשתמש להסקה.

מה ההבדל

בין ערמת התבן לבין עצים שבמוקצה?

אז מה זה מוקצה?

זה צריך לדעת.

בזמנם

היה איזשהו מקום רחב אחורי הבית

שהיה משמש לאוצר

כמו מחסן כזה לעצים,

כדי שישתמשו בזה לאחר זמן. הלוא בזמנם היו עושים שימוש גדול בעצים.

כי הרי כל ההסקה, כל הבישולים היו עם עצים, לא היו עם גז כמו שהם בזמננו.

ממילא,

אם הוא רוצה לקחת מן העצים שבמוקצה,

באותו מקום שמאחורי הבית,

שזה המחסן, זה האוצר של העצים,

הוא רוצה להתחיל לקחת משם,

זה אסור לו.

אם הוא כבר התחיל לקחת משם עצים להסקה,

אז בסדר.

אבל עכשיו להתחיל ביום טוב

לקחת מן העצים הללו אסור.

למה? כי מאחר והוא לא התחיל מהם בערב יום טוב,

אז לא הייתה דעתו להשתמש בהם להסקה

בערב יום טוב, לא הייתה דעתו להשתמש בהם.

לכן זה אסור.

אב אני מזערמת התבן.

סתם תבן עומד להסקה, אז אפשר אפילו לקחת

לכתחילה מערמת התבן,

גם אם זו תחילת השימוש באותה ערמה,

זה מותר, הנה, זה לא משנה.

כי זה עומד להסקה.

עכשיו הגמרא בהתחלה סברה

שמדובר בתבן שרוח.

התבן הזה שמתחילים להשתרף, אפשר לקחת ממנו,

כן?

לצורך הסקה מדובר בתבן שרוח שהוא ראוי רק להסקה.

עכשיו, מה אנחנו רוצים להוכיח מן המשנה כאן?

במשנה, אם אתה אומר שהעצים שבמוקצה אסור,

זה תואם רק לדעת רבי יהודה,

כי לדעת רב שמעון ודאי שאין מקום לאסור,

כי הוא סונר שאין דיל מוקצה.

אז אם בכל זאת כתוב לנו סתם משנה,

שאבל לא בעצים שבמוקצה,

וזה תואם רק לדעת רבי יהודה,

אם כן,

אותו רבי יוחנן שאמר הלכה כסת המשנה,

אז נמצא שלמעשה הוא פוסק הלכה כמו הלכה כסת המשנה הזאת שסובבת כמו רבי יהודה.

אז איך פה אצלנו בסוגיה הוא אומר הלכה כרבי שמעון?

לכאורה יש פה סתירה.

עונה הגמרא,

הטעם בהר זה והשוחה זה מוקצה מחמת חסרון כיס

ואפילו רבי שמעון מודה.

שם,

המשנה שם מדברת

בסוג מוקצה כזה, שגם רבי שמעון מודה שאסור.

באמת הלכה כמו רבי שמעון,

אבל זה בסתם מוקצה.

אבל במוקצה מחמת חסרון כיס?

כבר הזכרנו שגם רבי שמעון מודה שזה אסור.

אז שם מדובר בקורות כאלה שהן יקרות מאוד.

ארז ואשוח.

אשוח זה ארז נקבה. יש כנראה

מיני ארזים

שהאחד נקרא ארז ואחד נקרא אשוח.

על כל פנים,

הקורות הללו,

אדם מקפיד שלא להשתמש בזה אלא רק לבניין.

ממילא זה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס.

במצב כזה גם רבי שמעון מודה שאסור.

ממילא זה לא אומר שהמשנה סובלת כמו רבי יהודה.

באמת המשנה אוחזת את דעת רבי שמעון, כמו שרבי יוחנן רוצה לפסוק.

רק כאן מדובר בסוג מוקצה כזה, שגם רבי שמעון מודה שאסור.

תא אשמה.

תודה רבה.

אין משכין

ושוחטין

את המדבריות,

אבל משכין ושוחטין את הביתות.

במשנה במסכת ביצה,

בדף מאה עמוד א',

נאמר אין משכין ושוחטין, אסור

לשחוט ביום טוב,

את הבהמות המדבריות.

מה זה בהמות מדבריות?

הן היו רעות באגם במשך היום,

ובלילה גם כן היו לנות

מחוץ לתחום,

מחוץ לתחום העיר.

אלה, אסור לשחוט מהן.

דרכם היה שלפני השחיטה היו משכין, לכן נאמר אין משכין.

בשביל שיוכלו להפשיט את האור ביתר קלות,

היו משכין את הבהמה מים קודם השחיטה,

ואז לאחר השחיטה יהיה קל יותר להפשיט את האור.

אז לכן הזכיר פה משכין.

אבל מה שחשוב לענייננו, האם מותר לשחוט

בהמות ומטעה מתי?

הוא אומר, איזה בהמות מותר לשחוט ביום טוב?

רק את הביתות,

ולא את המדבריות, לא את אלה שהן לא נכנסות לעיר, אלא לנות

מחוץ לתחום.

כי מאחר שלא הייתה דעתו עליהן, על אלה המדבריות,

לכן יהיה אסור לו לשחוט אותן ביום טוב.

אבל משכין ושוחטין את הביתות,

אלה שבאות

ולענות בלילה בתוך התחום,

דעתו עליהן לשחטן,

אז יש לו כוונה לשחוט אותן.

לכן מותר לשחוט את הביתות.

אם כן, אם אתה רואה

שלא לשחוט את המדבריות, אבל את הביתות מותר,

וכל האיסור לשחוט את המדבריות זה רק בגלל מוקצה.

זה רק דעת רבי יהודה,

ולא גדלתם.

רב שמעון?

אם כן רואים סתם משנה שסוברת כדעת רבי יהודה,

ואיך אם כן רבי יוחנן שאומר על חקידת המשנה פוסק על הלכת רב שמעון?

עונה הגמרא, רבי יוחנן,

סתמה אחרינה אשכח.

רבי יוחנן

היה לו משנה אחרת שגם היא נשנתה בסתם,

והמשנה היא סוברת כדעת רב שמעון,

ועל פי אותה משנה פסק כאן הלכת רב שמעון.

אצלנו כאן במסכת בשבת נאמר בדף קמ״ג עמוד א',

במשנה נאמר שם כך, בית שמאי אומרים

מגביהים מעל השולחן עצמות וקליפים,

ובית הלל אומרים

ובית הלל אומרים

מסלק את הטבלה כולה ומנערה.

כלומר,

לאחר שאכלו את הסעודה ונשאר כרע בדרך כלל עצמות,

מן הבשרים שאכלו,

או קליפות של כל מיני פירות שאכלו,

מותר להגביה את זה בידיים או לא?

אומרים בית שמאי מגביהים, מותר לקחת בידיים

את אותן עצמות וקליפות

מעל השולחן.

כמובן,

כשהם ראויים על כל פנים למאכל בהמה.

אם זה לא ראוי כלל וכלל אפילו לבהמה אז אסור,

אבל אם זה ראוי למאכל בהמה,

מותר.

אף על פי שלמעשה בבין השמשות

זה היה חלק ממאכל אדם. העצמות הללו היו חלק ממאכל אדם.

הקליפות

שימשו את המאכל, את הפירות,

שהן עצמן מאכל לאדם.

אם כן, יש להן ייעוד אחר שזה מאכל אדם.

בכל זאת,

כשנפרדו מהמאכל ונשארו עצמות ריקות מבשר,

וכן הקליפות ריקות מן הפירות,

יהיה מותר לו לקחת אותם

ולטלטלם לצורך בהמה.

למה?

כי בבית שמאי לכאורה סוברים, כדעת רב שמעון,

כשאדם לא מקצה מדעתו דבר הראוי לו.

אבל בצילל אומרים, אסור, לקחת בידיים זה אסור.

למה? זה מוקצה.

רבי יהודה הרי סובר

שדבר כזה שהיה מיועד לצורך אחד,

וכוונתו הייתה הרי מה זה בעצמות והקליפות, כשהן היו מחוברות לבשר ולאוכל ולפירות,

הרי הן היו מאכל אדם, לא מאכל בהמה.

ממילא עתה שנפרד מהם ההגדרה של מאכל אדם,

אסור יהיה לטלטל,

כי מאחר שבברש פשוט זה לא היה עומד לאכילת בהמה,

ממילא זה נשאר איסור גם אחר כך.

אלא מה יעשה? מסלק את הטבלה כולה ומנערה, לוקח

את כל

לוח השולחן,

ומנער את העצמות והקליפות מלוח השולחן.

כן, אז ממילא לכאורה פה רואים שבית שמאי סוברים כדעת רבי שמעו,

ובית הלל סוברים כדעת רבי יהודה.

אבל בא רם נחמן ואמר, ואמר רם נחמן,

אנו אין לנו אלא בית שמאי כרבי יהודה ובית הלל כרבי שמעו.

רם נחמן אומר,

אמנם לפי הגרסה שלפנינו נראה שבית שמאי כדעת רבי שמעון ובטליל כרבי יהודה,

אבל קיבלתי מרבותיי, אומר רם נחמן,

שהסברות הן הפוכות.

שבית שמאי סוברים כדעת רבי יהודה שמסלק את הטבלה כולה ומנערה,

ואילו בית הלל סוברים כדעת רבי שמעון,

שמותר לקחת את זה בידיים ולהאכיל את זה לבהמה.

אם כן, מה יוצא?

שבית הלל סוברים כדעת רבי שמעון.

כפי עכשיו רם נחמן הפך את הגרסה ואמר שכך קיבל מרבותיו.

לכן רבי יוחנן פסק

הלכה כרבי שמעון,

כי הרי הוא כל כך מנמישה שגם בית הלל,

שההלכה כמותם,

סוברים כדעת רבי שמעון.

הרי כידוע יצאה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל,

אז די.

לכן

פסק רבי יוחנן

כדעת רבי שמעון, כשהרי בית הלל,

היא-היא הקובעת את ההלכה ולכן פסק מה שפסק,

שאין דין מוקצה ושוב זה לא כל סוגי מוקצה

אלא רק כמו שאמרנו

מוקצה מחמת איסור,

מוקצה סתם

ומוקצה מחמת מיעוט ודאי וודאי.

כן.

בלי גבר אמר חבר אבינה לאחר כל המחלוקות שראינו בין האמוראים,

האם נפסוק על רבי יהודה כמו רבי שמעון?

רואים אנו בזה מחלוקת רבה חבר אבינה.

חד אמר

בכל השבת כולה

הלכה כרבי שמעון לבר ומוקצה מחמת מיעוט.

אחד מן האמוראים הללו שהזכרנו

סובר שבכל

עילכות שבת

הלכה כרבי שמעון,

חוץ ממוקצה מחמת מיעוט,

שפה יהיה הלכה כמו רבי יהודה,

דבר שהוא מעוז קצת,

אסור להשתמש בו כי האדם מקצה אותו בדעתו שלא להשתמש בו שום שימוש אחר.

ומה הניהו?

מה זה דוגמה למוקצה מחמת מיעוט?

נר ישר, כמו שהזכרנו מקודם, נר,

שהדליקו בו שבת שעברה,

הוא רוצח, והשבת לא הדליקו בו.

האם יהיה מותר לטלטלו או להשתמש בו?

זה כתוב פה שאסור.

ואחד אמר,

ומוקצה מחמת מיעוט נעמי על אחי רבי שמעון.

גם במוקצה מחמת מיעוט על אחרי רבי שמעון,

ממוקצה יהיה לטלטל

את הנר הישר.

כמובן שאם הוא מוקצה, אם המיאוש הוא גדול,

כמו למשל גרף שריים, אני כבר הזכרנו מקודם,

שפה כולם יודעים שאסור,

אבל במוקצה שהמיאוש שלו הוא לא כזה גדול,

אז מותר יהיה לטלטלו.

לבר ממוקצה מחמת איסור,

אבל בדבר שהוא מוקצה מחמת איסור,

כמו למשל נר שהדליקו בו באותה שבת וכבה, ואחר כך בשבת,

פה יהיה אסור לטלטלו, מה הניעו נר שהדליקו בו באותה שבת,

אבל מוקצה מחמת חסרון כיס,

אפילו רב שמעון מודה,

נתנן כל הכלים לטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרשה.

משנה בדף קכ ג עמוד ב אומרת שכל הכלים מותר לטלטלם בשבת,

אפילו מלאכתם לאיסור.

למה? כי פוסקים כבר רב שמעון,

שגם דבר שהוא עומד למלאכת איסור, מוטלטלטלו בשבת.

אבל חוץ ממסר הגדול,

חוץ ממסר הגדול,

מה זה מסר הגדול?

היינו מסור,

שהוא מיועד לניסור עצים,

ואדם מקפיד שלא להשתמש בו שום שימוש אחר.

ביתד של מחרשה, אותו דבר, היה איזשהו קרן מוט כזה,

שבו היו תוחבים אותו יחד עם הבהמה שחורשת,

וזה חורש את הקרקע, זה מיועד לחרשה.

אז הבעלים של היתד, כמובן,

נזהר שלא להשתמש בהם

גם ביום חול, שום שימוש אחר כדי שלא להתקלקל.

אם כן, רואים שבמוקצה מחמת חזרון כיס,

גם רבי שמעון מודה שאסור לטלטל.

לכן,

פה לא תהיה מחלוקת.

הדעה הזו שאמרה כאן,

שבמוקצה מחמת איסור

הלכה כרבי יהודה,

הכל מדובר, אומרים התוספות,

שדווקא סוג מוקצה מחמת איסור שהוא דחה אותו בידיים,

כמו למשל נר שהדליקו בו באותה שבת.

אז הוא בידיים

הניח את השמן בנר

על מנת שיהיה דולג בשבת.

נר שדחה אותו בידיים, אז אסור,

ונפסק הלכה כך,

שיהיה אסור לטלטלו.

אבל אם לא היה פה מצב של דחה אותו בידיים,

כמו למשל

חולה שיש בו סכנה ושחטו בהמה בעבורו.

ואני לא אומר שהבהמה נקראת מוקצה,

שהרי היא הייתה אסורה בשחיטה בכניסת השבת.

היא הייתה עדיין חיה והאפשרות האכילה שלה הייתה רק דרך שחיטה, שזה אסור.

אני לא אומר מה, אם מחר זה מוקצה מחמת איסור

בכניסת השבת, אז גם אחר כך

היא תישאר דיל מוקצה. לא.

אין פה דיל מוקצה מכיוון שזה לא נקרא מצב שהוא דחה אותה בידיים.

פוסקים כדעת רב שמעון שכאשר נשחטה בשבת והוסר האיסור, כלומר,

אם זה נשחט לצורך חולה שיש היתר לשחוט מצד פיקוח נפש כמובן,

מותר גם לבריא לאכול מהבשר.

ואפילו אם החולה נהיה חולה בשבת, זה לא מצב שנהיה קודם לכן.

אז כל ייעוד הבהמה הזו לא לכתחילה היה לצורך אכילה על ידי שחיטה,

ובוודאי שהבהמה הזו היה אסור לשחוט אותה בכניסת השבת.

לפתע נהיה חולה בביתו של האדם,

ואז הוא צריך לשחוט את הבהמה לצורך אותו חולה.

האם יהיה אסור לבריא לאכול? החולה ודאי מותר לו, כי אם מותר לו קצת פיקחון לב של לשחוט,

כל שכאלה שמותר מוקצה.

אלא העניין הוא שהבריא

יהיה מותר לו גם כן לאכול מהבשר.

למה?

מכיוון שזה לא מוקצה שדחה אותו בידיים,

אז זה לא מוקצה שכבר הפך להיות מותר מאכילה מצד דין שחיטה. אחר שנשחטה בהיתר לצורך חולה,

מותר גם לבריא לאכול מן הבשר.

כן, נראה את רשי.

את דילאין התלושין

את דילאין התלושין

אומר רשי, ומי הוא סתמן?

למה למאכל בהמה קיימה

אלא לאדם? כלומר, דילאין באופן סתמים לא עוד למאכל בהמה, רק לאדם.

בכל זאת, זה המשנה בעל חדש

שמוכן לאדם הממוכן לבהמה.

ואת הנבלה שנתנבלה היום

ובין השמשות הייתה עומדת לאדם,

ואפילו האחי מחתכין.

כלומר, גם אם הבהמה נתנבלה היום, כלומר מתה היום,

בין השמשות היא לא הייתה עומדת לאכילת כלבים.

בפשטות אדם לוקח בהמה בשביל

שאדם יאכל ממנה, לא הכלבים.

בכל זאת, מותר,

כי סוברים פה כדעת רב שמעון.

כי רב שמעון דלית למוקצה,

כך

רוצים להוכיח ששמואל סובר על רכת רב שמעון.

מדיקר חי דזוזה מחתלות העשויות לספינות וחסות פרקמטיה שבתוכן.

זוזה תפינות בלשון ערמי, כך מצאתי בתשובות הגאוני.

כי אבומי תטרפתא לקמא, בהמה שנולד בה ספק טרפות

וצריכה להוראת חכם.

הקלקליתה על האשפה, שאם הראנה טרפיים ניחשה,

ואפילו לכלבים לא חזה, עד לנשחטה היום

ולא יכלו לטלטל.

קרא ביהודה.

תרקמא זנאירי במסכת מצב ימיומות קדושים שאסורה בהנאה, ולא חזה לכלבים.

הדחולין שפר דם אלא אכלה לכלבים.

אין מבקרינצים מן הקורות.

סוהר של הקורות המוקצות וסדורות לבניין,

ולא מן קורה ישנה שנשברה היום,

ומהשתה להעסקה קיימא.

מעכשיו זה כבר עומד רק להעסקה, ואפילו אחי אסור.

בכל זאת זה אסור. הואיל ובני שמשות לא יתכן לאחר, ומאחר ובני שמשות זה לא היה מוכן לכך,

זה לא היה מיועד לזה.

מתחילים להשיג בערמת התבן, אומר רשי.

כסר כדעתך,

בטיבנה שריה תסתמל להעסקה.

כלומר, לא חשבו שמדובר פה בתבן כזה שרוח,

שאינו ראוי לבניין אלא להעסקה.

אבל עוד מעצמי שבמוקצה שיניחם ברחבה שאחורי ביתו,

ויקצה מלמנות הסתיו.

מוקצה רחבה שאחורי בתים,

שיקצה אחורי ביתו להכניס שם דבר לאוצר.

באר זה באשוך ערב זכן וערב נקבה שעומדים לבניין.

משקין אורך דמילתא נקד בשם סירך דמשך שתנחיינו חלה אף שאת כל מה שנאמר פה, משקין ושוחטין,

זה הכוונה, ההשקעה הזו בשביל שיוכלו להפשיט את האור של הבהמה אחר שחיטה. זה יותר קל אם אשכין אותם מקודם לכן.

מדבריות שרועות באפר תמיד ונענות בתוך התחום.

סתמה אחרינא בתילל חשיב כסתמה.

כל הכלים לתליל ואפילו מהכלל לאיסור רב שמעון היא.

חוץ מן המסר הגדול מגירה של האומנים לקוט בעצים.

מגירה כמובן המסור,

שזה יעודו לחתוך בזה עצים.

ומוקצה מחמת חסרון כיסו שלא ישתברו חריציה שהוא עשוי כסכין מלא פגימות.

יתד של מחרשה החופר את הקרקע.

בזה סיימנו להיום, מחר בעזרת השם

נמשיך

את

מסכת שבת.

אני מקווה שמחר נסיים את המסכת.