מסכת שבת דף ק"נ ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת,

דף קנון עמוד ב',

שורה שנייה מסוף העמוד.

כלל אמר אבא שאול,

כל שאני...

במשנה למדנו שאבא שאול אומר כלל,

שמתי מותר להחשיך על התחום.

דבר כזה שאני זכאי באמירתו,

אם מותר לי לומר,

על מלאכה זו בשבת,

על פעולה מסוימת בשבת,

אז גם מותר לי להחשיך עליו. היינו, להמתין

בסוף התחום סמוך לחשיכה, סמוך למוצאי השבת,

כדי שאוכל מיד לצאת

לעשות את אותה פעולה ולא להתמהמה.

באה הגמרא ושואלת, אבא שאול, אהיה?

כלומר, כשאבא שאול אמר את דבריו, על מה הוא דיבר? על איזה דין במשנה?

הלוא המשנה בנויה מהרשע ומהספר.

ברשע של המשנה נאמר,

אין מחשיכים על התחום

לזכור לו פועלים ולהביא פירות.

זוהי הרשע.

כלומר, שאם כוונתו

במשהו מחשיך על התחום,

כדי שיוכל מהר ללכת לזכור פועלים מיד בצאת השבת,

או להביא פירות מחוץ לתחום לתוך ביתו,

בעניין זה אסור להחשיך על התחום.

אבל מחשיך הוא,

בספר נאמר, אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו.

כלומר, מותר לו להחשיך,

כלומר להיות בסוף תחום העיר

סמוך לצאת השבת,

עם מטרתו וכוונתו לשמור את פירותיו,

ואם כבר עשה כך, אז מותר לו כבר להביא פירות בידו גם כן,

כי כוונתו הייתה רק לשמור.

אז בסאול שבא ואומר כלל, כל שאני זכאי באמירתו,

רשאי אני להחשיך עליו,

האם הוא

מתייחס לרשע של הדברים

או לספא.

אי למה הרשע קאי, אם נאמר שהוא מדבר על הרשע,

שתרנקה מאמר דין של איסור,

שאין מחשיך עינה לתחום לשכור פה ערים להביא פירות,

אנחנו ממש ברגע זה,

סיימתי

לקרוא את השורה האחרונה בקנון עמוד ב' למטה.

ועכשיו אני פונה לקנון א' עמוד א'.

אם כן,

מאחר ואת הנקמה אומר אל מחשיכינה לתחום לשכור פה ערים להביא פירות,

ועל זה אבא שאול מתייחס לומר את הכלל,

שאיסור החשכה

תלוי באיסור האמירה,

מאחר והיא אסור לשכור פועלים,

היינו לומר לשכור אותם בדיבור.

וכן

להביא פירות.

היינו שלדבר על הבאת פירות מחוץ לתחום, שזה פעולה אסורה בשבת,

זה מילא תלוי גם, אז לכן גם אסור להחשיך על זה.

אם זו כוונת אבא שאול,

אם כן היה צריך לומר,

היי, כל שאני זכאי באמירתו רשא אני בחשיכתו,

כל שאיני זכאי באמירתו איני רשאי בחשיכתו מבעליהם.

אם כן היה ראוי שיאמר את הכלל בצורה אחרת.

אם כוונתו לומר את האיסור,

והוא מתייחס לרשא של דברי תלוי קמא,

היה צריך לומר, לא כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיכתו, שזה לשון היתר.

אלא היה צריך לומר, כל שאיני זכאי באמירתו,

שזה לשכור פועלים ולהביא פירות,

אינני רשאי בחשיכתו.

למה הוא אמר לשון היתר כל שאני זכאי באמירתו?

אלא, אלא ודאי אבא שאול, הסיפה כאה.

הוא מתייחס לסיפה של דברי תנא קמא.

במה שאמר, אבל מחשיכו לשמור ומביא פירות בידו,

שזהו דין היתר.

אבל השאלה נשאלת,

עדיין קשה על לשון של אבא שאול.

חי כל שאני זכאי בחשיכתו, רושא אני באמירתו מבעליהם.

עוד לא אמרת בכלל שמותר לומר ולדבר על העניין הזה של

לשמור.

הלוא אם מטרת ההיתר בגלל שכוונתו לשמור, ראשי הוא להכשיר עליו,

ועל זה הוא בא לעשות כלל.

כל שאני זכאי באמירתו, ראשי אני בחשיכתו.

אבל עוד לא ידענו בכלל במשנת דין אמירה בכלל.

אז אדרבא היה ראוי לומר,

כל שאני זכאי בחשיכתו,

תדע לך שגם מותר לי לדבר עליו.

כלומר, מותר לי לומר לאדם,

כן, שאני מתכוון במוצאי השבת ללכת לפרדס

לשמור את פירותיי.

זה לא כתוב במשנה.

זה נוכל ללמוד אולי מדברי אבא שאול.

אז היה צריך לומר שמאחר והמשנה תנא קמא אמר שזכא אני להכשיך עליו,

ממילא רשא אני גם לדבר עליו.

אבל הלשון של אבא שאול היא לשון הפוך.

כל שאני זכאי באמירתו, רשא אני בחשיכתו.

משמע שהאמירה היא יותר פשוטה, והוא רק בא להוסיף כלל,

שאם אני זכאי לומר אז אני גם רשאי להכשיך.

היכן פשוט לך כל כך שמותר לומר שמכוח זה אתה אומר את הכלל שמותר גם להחשיך?

מובן?

זוהי שאלת הגמרא.

רגע, אז הוא בעצם, אז מה?

אבא שאול, מה הוא אומר בעצם?

אבא שאול אמר, אפשר להגיד בשבת ארחות אני אתכנן לעשות את זה. אבא שאול אמר כל שאני זכאי באמירתו,

רשא אני להכשיך עליו.

זה הכל.

אדם, כל אדם ואדם, באשר הוא.

אם זה דבר כזה, אם זו פעולה כזו שאני זכאי,

כלומר יש לי רשות,

לומר שאני יכול לומר שאני אעשה את הפעולה הזו במוצאי שבת,

כן?

אז אם אני רשאי לומר, אני גם יכול להכשיך עליו, ללכת עד סוף התחום,

להמתין עד מוצאי השבת, ומיד מצאי השבת אני אצא לדרכי. זאת אומרת, האמירה באמירה גם תהיה מי יותר באמירה, אני יכול להשאיר לנו את זה. אז הלשון משמע שהאמירה היא יותר פשוטה, ובא אבא שאול, והוא מוסיף.

תדע לך כלל,

אם אתה רשאי לדבר, אתה גם רשאי להחשיך.

אבל זה גוף השאלה, מאיפה אתה יודע שמותר לדבר?

למשל,

אם הוא מתייחס לספר של דברי תנא כמה שאמר, אבל מותר להחשיך אם זו כוונתו לשמור,

אז עדיין אני בכלל לא יודע שמותר לומר אמירה כזו שכוונת דיבורו זו על מנת לשמור.

נאמר שהעניין הזה שאני

אני מתכוון בעזרת השם במוצאי שבת ללכת לשמור את פירותיי.

מי אמר שמותר לומר זאת בשבת?

עדיין לא ידעת.

אמנם נכון, אני לא טוען את הדין,

אבל המשנה עוד לא הזכירה את זה בכלל.

אז מה זה שהבשאול כל כך פשוט לו לומר,

הוא בכלל לא צריך לחדש.

בא רק להוסיף, תדע לך, מאחר וזכאי לומר,

אז גם רשאי להחשיך.

עוד לא ידעת אותי בכלל בעניין הזה שמותר לומר עליו את העניין הזה שכוונתי לשמור.

מובן?

זוהי שאלת הגמרא.

עונה הגמרא לעולם, נא סייפא כאי,

ואבא שאול, נא כאי.

באמת,

אבא שאול מתייחס לסייפא של דברי תנא קמא.

תנא קמא אמר בסייפא שמוחשיכו על התחום לשמור.

אם כוונתי לשמור את פירותיי שבשדה שמחוץ לתחום,

מותר לי להחשיך על התחום אם כוונתי לשמור.

ואם כבר זה נעשה, אני כבר יכול להביא פירות בידי.

זה כן.

כן?

רק מה אתה שואל?

אז למה אבא שאול אומר כל שאני זכאי באמירתו? הרי עוד לא ידע אותי בכלל את העניין שמותר לי לומר לעשות את הפעולה הזו.

מי אמר שמותר לומר דיבור כזה שכוונתי לשמור?

ואבא שאול היה כאלה.

אבא שאול, שהוא תלה את היתר ההחשכה בהיתר האמירה,

אפילו שעדיין לא פירשו במשנה את יתר האמירה,

בגלל שהדין הזה של האמירה הוא כל כך פשוט,

שזה נחשב כאילו מפורש.

לא היה בכלל צד לאסור לומר את האמירה שכזו.

והנה הם מביאים לנו ראיה לזה.

דאמר רב יהודה, אמר שמואל,

מותר לאדם לומר לחברו,

שמור לי פירות שבתחומך,

ואני אשמור לך הפירות שבתחומי.

רב יהודה אומר בשם שמואל,

שיכול אדם לומר לחברו בשבת,

תשמור את הפירות שלי שנמצאים

במקום שאתה יכול להגיע לשם,

ואני לא יכול להגיע לשם,

ואני אשמור לך את הפירות שנמצאים בתחומי,

הגם שאתה לא יכול להגיע אליהם,

כי אינם בתחומך.

נאמר דוגמה, כדוגמה.

נאמר, נאמר כדוגמא,

נאמר כדוגמא,

ישנה עיר,

והעיר כידוע יש

היתר ללכת

תחום שבת.

מהו תחום שבת?

אלפיים אמה.

האלפיים אמה זה בכל רוח מרוחות העיר. כלומר, לדרום, לצפון, למזרח, למערב.

זה הכל באופן סטנדרטי שאדם לא עשה עירוב.

אבל אם אדם עשה עירוב,

אז זה

הוא יכול ללכת

מן העירוב ששם הוא הניח,

ממקום העירוב, עוד אלפיים אמה. אבל כנגד זה הוא מפסיד

בצד האחר של העיר. כלומר,

הניח בדרום לסוף אלפיים אמה,

מפסיד את האלפיים אמה שנמצאים בצפון של העיר.

העירוב הזה מועיל, שכשהוא ירצה ללכת מעבר לאלפיים אמה...

אז אני מסביר.

כשאדם רוצה ללכת מעבר לאלפיים אמה של תחום עירו,

אז הוא מניח

דבר מאכל

באיזשהו מקום בתוך אלפיים אמה,

ואם ישם יכול ללכת, עוד אלפיים אמה.

כן, באיזשהו מקום, אבל מקום שמור.

איפה, איזשהו מקום? כן. אז למה אומרים, למה אומרים, אני אומר, אני אלך למינוסיוני בקב״ק ונמצא, אז בשמא יש בורגינים?

נחמד, בשמא יש בורגינים, אתה יכול להביא? לא. בורגינים זה הכוונה בשביל להביא,

לא בשביל ללכת.

אנחנו מדברים על ללכת.

ללכת בלי להביא

איזשהו דבר.

למה ללכת? אני רוצה ללכת ללכת לאלפיים אמוריים, לא? לא. שמה מדברים להביא פירות,

שזה לטלטל פירות,

אז להביא את הפירות מחוץ לעיר,

זה רק דווקא באופן שיש מחיצות.

אז אם אתה מביא איזה דרך מחיצות, זה בסדר.

אבל, אתה שומע? אבל באופן שאתה רוצה ללכת

בלי להביא פירות, אז זה נחמד, אינם לא תחבור גנים.

אלא עצם הדבר שאתה מניע חירום

בתוך אחת מרוחות העיר,

בתוך אלפיים אמה,

משם ואילך אתה יכול ללכת עוד אלפיים אמה. עכשיו שימו לב.

עכשיו כאן ככה, כאן,

מה? תלוי מאיפה הפירות, מאיפה הוא מתכוון להביא את הפירות.

ודאי שלא.

שם אין דרך של היתר.

אתה חוזר למה שדיברנו אתמול, אבל המאזינים לא יודעים שאתה עדיין נמצא בשעור של אתמול.

אז נשאיר את זה לזמן אחר. בינתיים אנחנו פה בעניין של אבא שאול.

מה אבא שאול בא ללמד אותנו?

שדבר כזה שאני זכאי לדבר עליו בשבת,

רשאי אני להחשיק עליו.

מה זה להחשיך?

להמתין

בסוף התחום,

כדי שמיד במוצאי השבת אני אוכל לצאת לדרכי

להביא איזשהו משהו.

כן?

אז השאלה,

אם זה דבר שאסור לעשותו בשבת, אז אין הכי נעמי.

אם אסור לדבר עליו, אסור גם להחשיק עליו.

אבל אם אני רשאי לדבר עליו, רשאי אני להחשיק עליו.

אז לשכור פה עלי אם אני לא רשאי.

מאחר ואני לא רוצה לשכור פועלים,

אז גם אני לא רשאי להחשיק על התחום בשביל לשכור פועלים.

להביא פירות אני לא רשאי,

לכן אני לא רשאי להביא פירות,

כן?

ואמרנו, בכל מה שכתוב בגמרא של להביא פירות, מדובר בדבר כזה שהוא מוקצה,

לא יחזור בורגנין.

אתם זוכרים שדיברנו על זה אתמול,

דבר כזה שהוא לא ראוי לאכילה בכלל ואי אפשר לטלטל לו.

אבל על כל פנים, זה כתוב במשנה.

אבא שאול בא ואומר את הכלל,

מה שאני זכאי לומר אני יכול להחשיך.

אבל אם הוא הולך על השבע,

אם כן,

היה צריך קודם כל להשמיע על זה בכלל שמותר לו לדבר על העניין הזה.

אבל מה כתוב בשבע?

שרשאי הוא להחשיך על התחום אם כוונתו לשמור את הפירות שבתוך הפרדש שיש לו.

זה הוא רשאי להחשיך.

למה?

כי זו פעולה שהוא רשאי לומר אותה.

מאחר שהוא רשאי לומר אותה בשבת, רשאי גם להחשיך.

אבל עדיין אני לא יודע שרשאי האדם לדבר על זה.

אז למה לא נתנו לנו את הידיעה בכלל שרשאי אדם

לומר על פעולה כזו בשבת?

אז אומרת הגמרא, תראו, זה היה פשוט.

דבר כל כך פשוט שלא צריך ליידע אותי את העניין הזה.

כמו שרבי יהודה אומר בשם שמואל,

שאם אדם יכול לומר לחברו,

אתה תשמור את הפירות שלי שבתחומך ואני אשמור את הפירות שלך שבתחומי.

ועל זה אני מביא לכם דוגמה.

אם למשל אדם נמצא, שני אנשים נמצאים בעיר אחת.

רק שזה ערב לדרום וזה ערב לצפון.

ראובן ערב לדרום ושמעון ערב לצפון.

נמצא שראובן שערב לדרום, אסור לו לצאת מהעיר שלו לצד צפון,

צפון העיר.

זה שערב לצפון,

אסור לו לצאת לדרום העיר.

כן?

ונוצר מצב

שיש להם בעיה.

משום שהפרדס של ראובן נמצא בצפון,

הפירות של שמעון נמצאות בדרום.

על ידי זה כל אחד עשה עירוב לצד הנגדי,

אז הוא כבר לא יכול לשמור על הפירות

שנמצאים בצד השני.

אם למשל יש לו איזשהו

מקום מסוים ששם הרבה שלו מגיע,

הוא מקיים הקבלת פני רבו.

נאמר שראובן, הרבה שלו בא מצד דרום.

בא, אז הוא החליט שבאותה שבת הוא ילך לדרום, אבל מצד שני ניצב לו בעיה,

אז מי ישמור על הפירות שלי שנמצא בתחום העיר?

אז הוא אומר לו, תשמע,

ידידי היקר, אני עכשיו הולך לשם,

אני אשמור את הפירות שבדרום, ואתה תשמור לי את הפירות שלי שבצפון.

זה הכול.

אז הוא רשאי לומר לו שבשבת,

שמור לי פירות שבתחומך,

ואני אשמור לך פירות שבתחומי.

וכאמר רבה שאול את ענקמה, ועכשיו כבר הבעל ואיר,

היא דיברה רבה שאול.

רבה שאול בא ואומר לתענקמה,

אתה היתרת להחשיך על מנת לשמור פירות.

מי לא מודד אם מותר אדם לומר לחברו,

שמור לי פירות שבתחומך,

ואני אשמור לך פירות שבתחומי?

וכי אתה לא מודה לדין הזה שאדם רוצה לומר לחברו,

אתה תשמור בעבורי את מה שבתחומי,

בתחומך ואני אשמור לך את הפירות שלך שבתחומי?

אתה מודה שמותר לומר. אם ככה,

אז תאמר כלל אמה,

כל שאני זכאי בה אמירתו,

רסה אני להחזיר עליו.

בשביל מה אתה צריך להשכיל לי פרט מסוים בלבד?

תגיד לי את הכלל.

בתוך הכלל נדע את כל הדינים.

את כל הפרטים.

את כל הפרטים, כן.

אם ישנו כלל, אז אתה מבין, כל מה שנכנס בתוך הכלל קיים,

מה שלא, לא.

אז למה תנא קמא תפס נקודה אחת?

אבל מחשיכו לשמור.

אין עוד דברים שמותר אדם לדבר עליהם,

ולכן גם רשאי להחשיך?

אז תגיד את הכלל, וזהו זה. מהו הכלל? כל שאני זכאי בה אמירתו,

או שאני להחשיך עליו.

זה מה שטען אבא שאול לתנא קמא.

שואלת הגמרא, כלל האטו ימי.

אבא שאול לא היה סתם אדם באמת. ודאי.

כלל האטו ימי.

מהו הדין שבא לרבות הכלל שאבא שאול אמר.

כלומר, כשהוא בא לתנא קמא, מה שמע?

כשהוא בא ואמר, הרי אם תאמר את הכלל,

תלמד מזה עוד כמה וכמה פרטים, נכון?

מה הוא מתכוון שנוכל ללמוד מתוך הכלל הזה?

ועתו יד איתנו רבנן. זה בא לרבות את מה ששנו חכמים בברייתא.

וכתוב בברייתא אין מחשיכים על התחום

להביא בהמה.

אם בהמתו יצאה מחוץ לתחום,

והוא רוצה עכשיו להזדרז.

ומלבצת השבת להביא אותה

חזרה לביתו,

אסור לו להחשיכה לתחום לצורך זה.

למה אסור לו? כי הרי אסור להביא בהמה.

אסור לו להביא בהמה מחוץ לתחום בשבת.

כן?

וגם אסור לו לומר, כי זו פעולה שהיא אסורה בשבת.

הייתה עומדת חוץ לתחום,

קורא לה והיא באה.

כלומר, מה יעדים אם היא עומדת אומנם מחוץ לתחום,

אבל בסמוך?

לא במרחק כזה גדול. חמש מטר, חמש מטר. כן?

אז קורא לה.

אז יש לו אפשרות

לקרוא לה בשבת, ואז היא תיכנס

תיכנס לתוך התחום העיר.

כלומר ככה, כוונת הברייתא לומר

שבאופן כזה שהיא כבר התרחקה,

אסור לו להחשיך.

משום שיש פה חשש גם כן

שאם נתיר לו להחשיך,

אז בשוגג הוא יצא, מרוב להיטותו להשיג את בהמתו,

הוא יצא החוצה מחוץ לתחום.

אבל אם הוא יודע בבירור שהבהמה שלו סמוכה, עומדת שם בסמוך,

אז התירו לו ללכת בשבת,

לקרוא לה, וכך היא תבוא.

כלל אמר רבא שאול, ועל זה בא ואמר רבא שאול כלל.

כל שאני זכאי באמירתו, רשאי אני להחשיך עליו.

ממילא, מכיוון שאני רשאי לקרוא לה,

כן?

אז גם אני יכול להחשיך בעבור זה.

לדעתי, היא קרובה, אני אומר החוק הזה. כן.

אז אם היא קשורה,

ומחשיכין,

מחשיכין, מה?

היא נכווה, בהמה.

נו. היא יצאה לחוץ עצום, בחדר ארוך, אני יכול להשתמש בזה.

זה נקרא שאתה מושך אותה.

לא, זה יכול להיות שזה נקרא מעשה גמור.

בטח.

לא, אז זה קצת מצחתי והיא באה לבד, שהיא הבינה לפי זה.

זה נראה כשזה רק רמז לבהמה, לאן ללכת.

נכון, אתה צודק.

אבל אם הוא מושך אותה ממש,

זה ודאי שלא, אין שום היתר.

היא מראה התנגדות, היא רוצה להתאר, אבל הוא לא חשוב.

כלל אמר רבי שאול, כל שאני זקן בארמנותו ושאני אלחשיך עליו.

ומחשיכים לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת, להביא לו ארון ומתכרכים.

זה כבר הזכרנו אתמול בשיעור,

שמותר לאדם להחשיך, אם כוונתו,

להביא

דברים שהם מצורכי הכלה, כמו למשל להביא הדסים, אם אתם זוכרים,

לעטר את החופה,

וכן להבדיל,

אם מת,

רוצים להביא ארון ותכרכים לצורך המת, גם זה,

כי הרי האמירה בעניין הזה מותרת כי זה חפצי מצווה, כמו שאמרנו,

כל מה שאסרו למצוא חפצי מצליחה ולדבר דבר דיבור של חול, זה דווקא אם זה לצורכו הוא,

לצורך רשות, אבל לצורך מצווה מותר.

ואומרים לו,

לך למקום פלוני.

הברייתא ממשיכה ואומרת, אומרים בשבת לשליח שהולך

להתעסק בעבור הכלה או להבדיל מת,

לך, תלך לאחר השבת למקום פלוני,

ששם תוכל למצוא את מה שאתה צריך,

אם זה לקלה או חלילה למת,

ואם לא מצאת במקום פלוני, הווה במקום פלוני.

אם לא תמצא שם, תביא במקום אחר.

לא מצאת במנה, הווה במתי.

כמובן,

רעים רק באים לומר שמותר לדבר על העניין הזה. מאחר וזה חפצי מצווה,

מותר לאדם גם לומר לשליח,

תעשה פעולה כזו, תעשה פעולה כזו,

במוצאי שבת.

אז מאחר ורשאי לדבר על זה,

אז גם רשאי להחשיכה לצורך זה.

זה גוף הכתוב פה.

לא מצאת במנה, הווה במתי.

רבי יוסי ורבי יהודה אומר, הוא בלבד שלא ישכיר לו סכום מקח.

כלומר, הוא סובר שלא. שההיתר הוא

רק לומר לו אם לא מצאת במקום פלוני, הווה במקום פלוני. אבל להגיד לו לא מצאת במנה, תביא במתי,

זה אסור.

זה כל העניין.

על כל פנים, מה שאנחנו, מה שחיפשנו,

הבנו.

שכוונת הבשור לומר, במקום שאתה תתמקד בפרט אחד,

יש פה את הכלל,

והכלל הוא בא לומר שמותר בכל פעם שיש לך אפשרות אמירה בדבר,

רשאי אתה להחשיך עליו.

כמו למשל חפצי מצווה.

מאחר ורשאי אתה לדבר,

לומר ולזרז עניין זה של לעשות את חפצי המצווה,

לכן רשאי גם להחשיך עליו.

אומר רשי, בואו נזדרז.

רשי בדיבור המתחיל.

בדף קנון עמוד ב', רשי דיבור המתחיל, אהי קאה

ומשווה כללה.

בדיוק. הנה מה הרשע, אם נאמר

שאבא שאול מתייחס לרשע של דברי תנא קמא,

זה קטנא תנא קמא לאיסורא.

תנא קמא דיבר על מצב שאסור להחשיך עליו,

שהרי הוא אמר ברשע של דבריו,

אין מחשיך עליה תחום לשכור פועלים ולהביא פירות.

וכאה תא אבא שאול לשבוין בקללה ועל זה בא אבא שאול לעשות בזה כלל.

אם כן,

דקללה לאיסורא, אם הכלל הוא בא לומר את האיסור,

חבן אל מימר בהדיא, היה צריך להגיד לשון אחר. כל שאינו זכאי באמירה

כגון אלו, כלומר לזכור פועלים ולהביא פירות,

שאינו רשאי לומר לחברו שכור לפועלים ולהביא פירות למוצאי שבת,

אז גם אינו רשאי להחשיך מבעלה,

היה צריך להגיד כל שאיני זכאי באמירתו איני רשאי בחשיגתו.

אלא אסעפא קאה, אלא מסתמא אבא שאול דיבר על הספר של תנא קמא.

מה כתוב בספר של דברי תנא קמא? זה כאמר תנא קמא להתירה.

מה הוא אמר בספר?

אבל מחשיכו לשמור.

ועתה איהו בשבי בקללה להביא כל כיוצא בהם.

ולכן הוסיף ואמר כלל,

לרבות כל הדברים שהם כמו האופן של שמירה.

כמו שבלשמור העניין הוא בגלל שמותר לומר, אז גם מותר להחשיך.

אז ממילא צריך שתגיד את הכלל ולא תתפוס לי פרט אחת בלבד.

היי, כל שאני זכאי להחשיך עליו,

זכא אני באווירתו מבעלה. היה ראוי שילמד אותי את העניין שמותר לומר, כי עדיין במשנה לא ידעה אותי שמותר לומר ולדבר על עניינים כאלה.

זה היתר לחשיך אתנן, את ההיתר שמותר להחשיך זה כתוב במשנה,

אם זה בשביל לשמור.

אבל היתר דאמירה לא תנן, לעומת זאת, אבל ההיתר שמותר לדבר על העניין זה,

עדיין המשנה לא אמרה.

ואיך תל אתניא בדלא תניא,

אז איך שהוא תולה את הדבר שהוא פשוט וכבר כתוב בדבר שעדיין לא נכתב. הלא האמירה עדיין לא נכתב, היתר אמירה לא נכתב,

היתר החשיכה כן נכתב.

אז אתה הולך ואומר, כל שהוא מותר לדבר, לומר, מותר להחשיך.

עדיין לא הודעת לי בכלל שמותר לומר,

מכוח זה אתה בא ללמד כלל שמותר לי להחשיך.

עונה הגמרא לעולם הספא כאמרת

זה ודאי שאבא שאול הולך על הספא,

על הכלל שמותר לאדם להחשיק על מנת לשמור.

עוד כעש על הך אמירה,

מאיך כאמר להיתר עד לטלב ההחשכה?

ואם תבוא ותשאל אותי מה זה שהיה כל כך פשוט לו שאמירה מותר,

הרי עדיין לא,

המשנה לא לימדה אותי שמותר לדבר על העניין הזה של לשמור.

אהה כאה, זה הולך על זה, ואמר רבי יהודה אמר שמואל.

על מה זכאני באמירתו? כלומר היה פשוט לטענא קמא

שמותר הרי לומר אם זה כוונתו לשמור.

כמו שמצאנו בדברי שמואל,

שהיה רשאי אדם לומר לחברו שמואלי פרוש שבתחומך ואני אשמור לך פרוש שבתחומי.

ואבא שאול בטענא קמא כולו הופשיטא לאוהד שמואל.

כולם מודים את הדין של שמואל שמותר,

כמו שאמרנו,

זה יאמר לזה, אני אשמור לך משהו בתחומי,

ואתה ישמור לי משהו בתחומך.

וכאמר לאבא שאול, ועל זה אבא שאול אומר לטענא קמא מלא מודיד בהא שאתה מתיר להחשיך,

זה מותר לו לומר, כי זה שמואל, וכי אתה לא מודה בעניין זה שאם מחשיך לשמור,

שמותר גם לומר, שהרי כבר שמואל אמר לנו את הדין הזה.

אז כלומר זה דין היה פשוט גם אצל התנאים.

עלמא, הואיל ומותר לומר,

מותר להחשיך.

מאחר וכך,

כאילו ככה מן להקטה החשכה לשמור לחודה.

למה אתה הולך ונוקט רק עניין של החשכה, אם זה כוונתו לשמור?

שווה כלל על מיתה, תעשה כלל בדבר.

ואמה, ותגיד, כל שאני זכאי באמירתו,

רושה אני להחשיך עליו.

נשמע מינה, שאז נוכל ללמוד מזה. האח, מה זה האח?

גם את העניין הזה של לשמור.

אם תכתוב כלל, אז אני אדע כמה וכמה דברים. גם את העניין שמותר להחשיך על מנת לשמור,

כי הרי מותר לומר, לדבר על זה.

ושמע מינה נעם אם מת וחלה.

גם נוכל ללמוד מזה,

גם שמותר להחשיך לצורך מת וחלה, כי הרי מותר גם לדבר על זה.

דענמי זכאי באמירתו. אבל אולי על שתי אלה אפשר... אני מפרש גם, אז אם זה בתוך הכלל,

מותר. מה זה הכלל?

אמרנו,

דבר כזה שהתירו חכמים לדבר על הפעולה הזו,

מותר גם להחשיך עליו.

מאחר ומותר לאדם לומר לחברו בשבת,

תשמור לי את הפירות שבתחונך,

כן?

מותר לו?

אז מותר לו גם ללכת?

מותר לו גם להחשיך, לא ללכת לשעה.

מותר לו להחשיך.

היינו ללכת עד סוף התחום בשביל... רק עוד מוצאי שבת. בדיוק.

עד מוצאי השבת, בדיוק.

כן?

וכי זה מפרש את זה כבנביל כך מחשיכים הלאה.

וסבע זה מגניטין, זה קטן למחשיכים הלאה, תחום לפקח על עסקי כלה,

מה שכתוב בסבע של המשנה.

וזה אנחנו רואים פה, הוא מתכוון בהמשך,

במשנה הבאה, אצלנו זה במשנה הבאה מובא העניין הזה,

שמוצא לצורך מת וכלה.

זה אבא שאולי, זה דעת אבא שאול, כמו שאמרנו.

כלל אמר אבא שאול,

בהיינה מי זכאי באמירתו?

והרי הוא זכאי, כלומר הוא רשאי לדבר על זה,

כי זה קטן לשיבה ואומר לו, לכו למקום פלוני.

אם זה לצורך מת וכלה, שזה צורכי מצווה.

ולפי תרמקמה מותר גם לומר סכומי כך,

אם לא תמצא במנטע, ממאתיים.

סכומי כך מלא ומאתיים. אבל רבי יהודה חולק, הרבי יוסף רבי יהודה חולק ואומר, לא, סכומי כך אסור להגיד.

אבל לא משנה, הכלל הוא פשוט.

אם זו פעולה כזו שאני מותר,

שמותר לי לדבר עליה בשבת,

כן, מותר לי גם להחשיך לצורך זה.

נראה עכשיו את המשנה הבאה,

מחשיכים על התחום,

לפקח

על הזקי כלה ועל הזקי מת.

כבר ביארנו את זה מקודם,

על הזקי כלה ועל עזקי המת,

להביא לו ארון ותכריכים.

נוכרי שהביא חלילין בשבת,

כלומר היה בזמנם מביאים כלים שהיו מנגנים ניגורים עצובים.

ניגורים עצובים בשביל לעורר את הבכי.

אז אם הביא גוי חלילין בשבת,

כן, עם קשר, תלוי מה ניגונים, לא יספות בהן ישראל.

אז צריך לדעת שכלסו, שימו לב,

אם נוכרי,

כלומר גוי, הביא חלילין

מחוץ לתחום בשבת,

בשביל שישתמשו בזה לצורך הספד,

לא יספות בהן ישראל.

לעולם.

אסור להשתמש בחלילים אלו לצורך זה.

למה? חכמים כלסו.

שלא יענה במלאכה שעשה גוי עבורו בשבת, אלא אם כן באו ממקום קרוב.

של 2014. בדיוק. אם זה היה בתחום תחום שבת,

אז מותר.

אבל פעולה כזו שלישראל אסור.

להביא מחוץ לתחום, הרי אסור ליהודי לעשות.

גם אם גוי הביא את זה לצורכו,

גם אסרו אותו. אסרו את זה. למה?

חששו

שהעניין יהיה, כלומר...

יהיו פרוצים בעניין הזה,

עד שלאט לאט יזולזל העניין הזה של תחום שבת או איסור אמירה לגוי.

אם היו מרשים ליהודי להיענות ממה שגוי עשה בעבורו,

אז... כתוב נוכרי כאילו חייבים אותנו. לא כתוב שזה עליהם, אולי הוא הבין את זה לבד לליבה.

רשי מוסיף, מה? אולי הוא הבין את זה לבד לליבה. רשי מוסיף

כל מה שאסרנו לספוט בהן ישראל

זה דווקא עיקר הדבר שהוא הביא אותם עבור ישראל.

כן?

ומדובר שאין שם מת גוי,

רק יהודים.

אבל מה יהיה הדין אם יש שם גם גוי?

כן, ודרכם להשתמש בחללים גם כן.

אז אין הוכחה מתוך זה שהגוי הביא את זה לצורך היהודים.

מובן?

אז יוצא כך, שאם יש גויים,

אם יש ישראל לבד,

אז זה ברור שאסור,

הוא הביא את זה לצורך יהודי.

ואם יש

יהודים וגויים בעיר, אבל הגויים אין דרכם לצפוד,

אין דרכם להשתמש בחללים מטורך לוויה, אז בוודאי שאם הוא הביא את זה, הוא הביא את זה לצורך ישראל.

אבל אם יש גויים,

והגויים גם כן משתמשים

בלוויה בחללים אלו,

אז לא ניכר ממעשה הגוי שכוונתו לישראל.

לכן באופן שכזה לא קנסו שלא להשתמש בחללים אלו.

זה הכל כמובן בשיטת רש״י.

אבל תוספות

מאוד ראשונים

אומרים שלא נאסר לעולם להשתמש בחללים,

רק

זמן שנקרא בכדי שיעשו. מה פירוש?

אם נאמר שלהביא את זה מאותו מקום שמחוץ לתחום,

מאותו מקום שהביא את זה הגוי,

לוקח חצי שעה,

אז בחצי שעה הסמוכה לצאת השבת זה אסור להשתמש.

כדי שלא יחשב שהוא נהנה כביכול ממלאכת הגוי.

מובן?

אבל אם למשל הוא נהנה, הוא משתמש בזה רק

כעבור הזמן הזה,

אז זה מותר.

אתם מבינים למה?

כי אם הוא יענה בתוך החצי שעה, שזה זמן האהבה מאותו מקום לעיר,

אז יוצא שבאמת המוח עכשיו יכול להשתמש בזה בתוך החצי שעה,

בגלל שהגוי הביא את זה בשבת.

נמצא שהוא נהנה מפעולה כזו שנעשתה בשבת.

אבל אם עבר זמן הזה של חצי שעה,

אז הרי גם אם היו מביאים את זה במוצאי שבת, כבר היו מספיקים להשתמש בזה גם כך, גם בלי הגוי.

לכן זה לא נקרא שהוא נהנה ממלאכת הגוי.

עשו לו אהרון

וחפרו לו קבר,

ייקבר בו ישראל.

מה היה הדין?

אם גויים

חפרו

או עשו אהרון לצורך מת,

מת כמובן בעבור, מת גוי הכוונה,

או חפרו בעבור גוי קבר,

מותר שישראל ייקבר באותו קבר.

כיוון שהם עשו את זה בשבת לצורך מי? לצורך גוי.

אבל, ואם בשביל ישראל,

לא ייקבר בו עולמית.

אבל אם עשו את זה הגויים בשביל ישראל,

אסור לישראל

ליהנות מהקבר הזה עולמית.

בשום פנים ואופן לא.

נראה את הגמרא בהמשך.

רב אמר ממקום, מה אם ממקום קרוב?

רב אמר ממקום קרוב ממש,

ושמואל אמר, ושמואל אמר, חיישינן,

שמא חוץ לחומה לנו.

אמרנו במשנה

שאם נוכלי הביא חללים בשבת,

לא יספוט בעין ישראל, אלא אם כן באו ממקום קרוב.

כלומר, אם הם הגיעו מתוך

אלפיים אמה, אז מותר. אבל מעבר לזה, לא.

זה הפשטות, נכון?

שאלה, אבל הגמרא בכל זאת רוצה לדעת

מה הכוונה ממקום קרוב.

רב אמר, ממקום קרוב ממש.

צריך שאנחנו נדע בוודאות

שהיו בתוך התחום.

כמו למשל, שראינו את זה

אצל, בביתו של הגוי

בערב שבת.

היה איזה יהודי מיהודי העיר

שהיה אצל הגוי בבית,

כן?

והגוי הזה,

הבית שלו נמצא מחוץ לעיר,

מחוץ לתחום העיר.

אז במצב הזה שכבר ראינו את החללים בביתו,

אז נוכל להסתמך

על העניין הזה,

סליחה, לא בחוץ לתחום, בתוך התחום.

ראיתי.

אם אתה יודע בבירור שבביתו היה בתוך התחום,

וראית את החללים הללו בביתו, מערב שבת עוד היה. מערב שבת,

אז פה אתה יכול לסמוך שאותו תום חללים הביא,

ואם כן לא נעשה פה איסור דאורייתא.

אבל ושמואל אמר, חישינן

שמא חוץ לחומה לנו.

גם אם ראינו שהנוכרי הכניס אותם בשבת לעיר,

אנחנו תולים לו הקל ולומר שאולי החללים הללו היו חוץ לחומה.

כלומר,

היו כל כך

בסמוך לעיר, בתוך התחום.

ובקיצור, המחלוקת בין רב לשמואל,

האם צריך שהדבר יהיה ברור לנו,

שהיו במקום קרוב בתוך תחום העיר,

או מספיק שאנחנו נוכל לתלות ולומר שזה בא ממקום קרוב.

מה זאת אומרת קרוב?

כלומר, אם יש לי ודאות שזה בא מחוץ לתחום, מאיפה ודאות אנחנו נדענו? עוד פעם, עוד פעם. אלא אם כן אלי אביב הנביא, אז אני חוזר ואומר.

אם ידוע לנו בוודאות שזה בא מחוץ לתחום,

אז אסרו. לפי שמואל,

רק אם ידוע לנו בוודאות שזה בא מחוץ לתחום,

אז זה נעשה.

אבל במקום שאתה מסופק,

ואתה יכול לומר, אולי באמת הם היו בתוך התחום, רק שאתה לא ידעת.

במצב הזה אפשר להקל ולתלות

זה הגיע מתוך התחום,

ולא נאסר להשתמש בזה. הלוא כל העניין של להשתמש בזה, זה הכל קנס דרבנן. זה לא איסור דאורייתא.

גוישה עשה פעולה כזו בשבת לצורך הישראל,

בפרט כשאתה לא ביקשת ממנו לעשות זאת,

אלא הוא הביא את זה לצורך איסט יהודי.

במצב הזה זה הכל עניין של קנס.

אז עד כמה קנסו חכמים? זו כל השאלה.

רב אמר,

כל זמן שאתה לא תדע בוודאות שזה בא מתוך התחום,

אסור.

קנסו חכמים שלא להשתמש בזה באותם חלילים כלל וכלל.

אבל לדעת שמואל,

מאחר וזה קנס,

אז יתכנסו רק אם ידוע לך בוודאות שזה בא מחוץ לתחום.

אבל במקום שאתה מסופק בדבר,

תוכל להקל מלהשתמש באותם חלילים לצורך

ישראל.

דאי קא המדניטין כבטא דשמואל.

והגמרא מביאה ראיה לשמואל מהמשנה.

מכוח דיוק בדברי המשנה נוכל לראות כדברי שמואל.

דאי קטן,

עמדנו במשנה, עשה לו אהרון וחפר לו קבר,

ייקבר בו ישראל.

נו,

השאלה נשאלת,

כשעשה לו אהרון וחפר לו קבר,

לא כתוב במשנה שהוא עשה את זה לצורך גוי.

כתוב אם אתה יודע שגוי עשה את זה בשבת,

אהרון וקבר,

ייקבר, יוכלו להשתמש בזה ישראל.

יוכלו להשתמש בארון והקבר לצורך מת ישראל, מת יהודי.

נו, אז מה רואים?

שאפילו מספק מותר.

אפילו שאתה לא יודע בוודאות שזה לצורך גוי ולא לצורך ישראל.

עלמא מספקא שרא.

אך הנמי מספקא שרא.

נוכח אם כן מהמשנה שמספק אנו מצירים ותורים להקל,

שמסתמה זה נעשה לצורך גוי,

אז גם פה נוכל לתלות ולומר מספק שמא חוץ לחומה לנו.

כלומר, אולי זה היה בתוך הסכום, ולא ידעתה.

אבל,

במובן, אבל רב אוחז, לא, מה פתאום? רב סובר.

שוב פנים ואופן, אין להתיר להשתמש בזה, אלא אם כן ברור הדבר, זה בא מתוך התחום.

ותעני עקבות איזה רב. אמנם יש משנה,

ראשון המשנה יותר מדויק כדברי שמואל,

אבל ישנה ברייתא שהיא סוברת כמו רב.

ברייתא הזו נמצאת

במסכת מכשירים.

פרק ב', משנה ה'.

כן?

אז צריך לומר ותנאן כנראה, לא ותניא.

תכף אנחנו נבדוק את העניין.

נו, אז ברוך השם.

הראשונים כבר מדייקים שמשנה כזו נמצאת במסכת מכשירים, אז צריך לומר ותנאן כרא תדרה, לא ותניא.

כשאומרים ותניא

זה הכוונה ברייתא.

כשאומרים תנאן זה משנה.

אז זה משנה.

כתוב ואומרים שישראל ונוכרים דריבה

והייתה בה מרחץ המרחצת בשבת.

כלומר, עיר מעורבת שיש בה גם יהודים וגם גויים.

ויש שם בית מרחץ

שרוחצים בה בשבת.

אז הגויים

הולכים ומחממים, כלומר, אותם אלה שממונים על בית המרחץ,

מחממים את המים שבמרחץ בשבת.

אם רוב

נוכרים,

אם רוב העיר גויים, לערב רוחץ בהם מיד.

אז מותר מיד ליהודים.

לרחוץ

באותו בית מרחץ, הוא לא צריך להמתין כלל וכלל, אלא מיד בצד השבת הוא יכול לרחוץ. למה?

כיוון שדעת בלני המרחץ, הבלנים,

שתפקידם לחמם את המים... גויים וגויים.

כן, ודאי.

אז דעתם על רוב אנשי העיר. מאחר ורוב אנשי העיר הם גויים,

אנחנו תולים לומר שהם עשו את זה לצורך גויים ולא לצורך ישראל.

לא תולים, אלא ודאי, כי זו דעתם.

אבל אם רוב ישראל ימתין עד כדי שיחמו חמין,

מה יהיה הדין? אבל אם רוב אנשי העיר הם יהודים,

אז פה זה בדיוק להפך,

שדעת הבלנים,

הגויים, לחמם את זה לצורך הרוב, שהם יהודים.

לכן לא ילחוץ במייד,

אלא אם כן יעבור זמן כזה שיאכלו לחמם מים במוצאי השבת.

מובן?

אם נאמר שלחמם מים,

אם נאמר שלחמם מים לוקח שעה,

אז הוא יוכל ללחוץ רק לאחר שעבר שעה ממוצאי השבת,

שאז נמצא שהוא לא היה לו תועלת במשך ממוזות בשבת,

כי גם אם היו מתחילים לחמם במוצאי השבת,

כבר היה לו מה חמים באותו זמן שהוא בא להתרחת שם.

כן, זה מה שכתוב במשנה.

מוסיפה המשנה מחצה על מחצה,

עד כדי שיחמו חמין,

מה יהיה הדין

אם אנשי העיר הם חצי-חצי,

אין פה ודאות של רוב

לטובת

ישראל או לטובת הגויים, אלא מרס ומרס, עוזבות לדין זה רבנה.

אז זה לכולם.

ובכל זאת, כתוב באברייתא, עד כדי שיחמו חמים,

יש מחמירים,

מחמירים, שלא

ישתמש בזה, אלא אם כן עבר זמן שיחלו בין כך לחמי חמים במוצאי השבת.

אם כן, מוכח כדעת רב,

שאנחנו מחמירים מספק לגופי הבין הבאנו, בתנאי מקוותי דבר. הם אמרו לכולה, אז איך הם מחמירים? עוד פעם. מאחר ואתה בא להקשות משמואל על רב, מה שאני ביארתי,

מה שאני אמרתי, הסברתי את דברי שמואל,

כן?

מאחר שברוך השם זכינו להבין את דברי שמואל,

אז כבר השם.

אז שמואל טוען,

אני מבין יותר את שמואל מאשר את רב,

כן?

בסדר.

אז יש תנאי לכאן ותנאי לכאן.

פעמים שהחכמים מחמירים משלהם

יותר משל תורה. יש מושג בתלמוד,

חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה.

ברור, קודם. אז לכן אין מקום לשאול

משמואל על רב.

כך רב סובר וכך שמואל סובר.

רב אומר,

מספק אנו אוסרים,

אלא אם כן ברור לנו שהדבר מותר,

גם אם זה כל העניין הוא גזירת חכמים לבד.

מעומד רב שמואל אומר, מאחר וכל העניין הוא קנס,

אז נוכל להקל במקום שאין לנו ודאות בדבר.

להלכה היום, מה פוסקים לדבר כזה? מה אתה אומר?

להלכה אין פה? הלכה פוסקים כמו שמואל, ככה אני רואה כאן.

רבי יהודה אומר,

רבי יהודה אומר, באה בתה קטנה,

אם יש בה רשות, רוחץ בה מיד.

מאחר וכבר הבאנו את המשנה במסכת מכשירים,

אז הביאה הגמרא כאן גם את המשך המשנה שם.

רבי יהודה טוען, מה יהיה הדין אם יש בריכה קטנה באותו מרחץ,

ששם נעשבים המים.

אם יש בה רשות, היינו,

שלטון כלשהו

שנמצא באותה עיר,

יכול הישראל לרחוץ בה מיד באותה בריכה.

אפילו אם העיר הוא בה ישראל, אבל באותה בריכה הוא יכול לרחוץ מיד. למה?

בגלל שאנו טוענים לומר שהבריכה הזו,

המים שבה התחממו לצורך

אנשי השלטון.

מה היא רשות?

מה הכוונה אם יש ברשות?

ומהו הטעם שהוא התיר?

אמר רבי יהודה, אמר רבי יצחק בן-אדר רבי יהודה,

אם יש בה אדם חשוב,

כלומר אדם מכובד,

שהוא שליט בעיר,

שהוא משתמש באותו מרחץ,

במצב הזה,

אם שיש לו, מה זה אדם חשוב? שיש לו עשרה עבדים?

שמחממים לו עשרה קומקומין בבת אחת בעם בתה קטנה?

אז בזמן קצר כזה הם מחממים את זמי העם בתה. כלומר,

תוך זמן קצר יכולים לחמם את המים.

לכן מותר לרחוץ במייד.

אפשר להשתמש במייד, כי תולים לומר שהמים החמים שהיהודי מצא באותה עם בתה,

לא התחממו בשבת.

אלא במוצאי שבת,

עבור אותו גוי חשוב,

כן.

נראה את רש״י.

רש״י, בדיבור המתחיל,

נוכרי שהביא חלילין בשבת,

בשביל ישראל,

לא יספוט בעין ישראל לעולם, הוא קנס ההוא, זה קנס,

שבדיבור חמילתא,

ובשבילו הובאו.

ואין דרך להביא חלילין, אלא בשביל מת, ממקום קרוב בתוך התחום.

עשו לו אהרון בשביל נוכריו למכור,

רב אמר, ממקום קרוב ממש, כלומר,

שידוע לנו בבירור הדבר, זה ממקום קרוב ההוא,

שירינום, שהיו בביתו.

שמואל אמר, חיישינא ה' מחוץ לחומה לנו.

אפילו הביא מחוץ לעיר,

אנו תולין להתיר, ואומרים,

שמא בתוך התחום, לנו ערב שבת,

וסוף דין בהן במוצאי שבת מיד.

וחיישינא נמי אמרינא לקולה.

גם אם יש פה את הלשון בדברי שמואל,

חיישינא ה' מחוץ לחומה,

כלומר, בדרך כלל בתלמוד,

כשאומרים חיישינא, זה להחמיר.

פה אנו אומרים חיישינא להקל.

עצם הדבר שאתה יכול לחשוש שמא יבוא מחוץ לחומה,

ולא מחוץ לתחום,

אז אתה יכול להקל בדבר מספק.

זה,

רש״י מביא לזה דוגמה, שיש חיישינא בתלמוד, שזה לכולה.

כי דברי על המסכת חגיגה,

גבי בתולה של עברה חיישינא,

שמא בא בתחום עברה ומותרת דקונה.

שם גם לשון חיישינא באה להקל.

לא ניכנס לזה עכשיו, אבל זה הלשון שם.

ולשמואל, אחי כאמר מדניתין,

כפי שמואל, המשנה באה לומר, לא יספוט באה אל ישראל,

אלא אם כן יש לתלות שבאו ממקום קרוב.

אולי פוקי, וזה בא למעט בידוע, ומחוץ לתחום באו.

אחי גרסינא די כמדניתין, כבתא דשמואל,

ותנאן כבתא דרב.

ייקבר בו ישראל, דתלינא מספקא, שמה לצורך נוכלי נעשה.

תנאן כבתא דרב דספקא אסור דקתנא,

מחצה על מחצה ימתין בכדי שיהיה אחרי מוחמין,

ואם תאמר, בכדי שיהיה אחרי מוחמין מאשר,

ואח עתה ללא יספוט באין משמע לעולם. רשי שואל

איך ייתכן להבין

את הדברים, הלוא במשנה משמע שנוכלי שאביא חללים,

לא ישפט בן ישראל לעולם,

כן?

למה? כי חוששים שזה בא מחוץ לתחום.

ואילו לגבי העניין של מרחץ,

שם אתה אומר שמותר לא להשתמש בזה, במרחץ.

אלא מה? כל ההגבלה שאתה מגביל, שלא יענה מזה מיד, אלא רק לאחר שיעבור הזמן של בכדי שיעשו.

אם כן, איך זה, מהו ההסבר בזה? למה לגבי חלילין אתה מחמיר יותר ואוסר לעולם,

בשונה במרחץ, ששם אתה רק מחמיר להצליח אותו שימתין זמן של בכדי שיעשו?

הוא אומר, אשי אחא מוחמילתא

בחלילין, אם הוא ישתמש בזה,

לא משנה מתי.

אז יש פה הוכחה כל כך ברורה שהחלילין הובאו לצורך ישראל,

לכן החמירו לכונסו שלא ישתמש בהן לעולם.

אבל במרחץ,

לא מוחמילתא כולי היי.

אבל לגבי חימום המים במרחץ,

גם אם יש רוב ישראל,

או מחצה על מחצה,

אבל אין כל כך הוכחה ודאית לומר שזה נעשה לצורך הישראל.

הואיל ויהי כאן עוכרים, מאחר ויש גם גויים.

לכן, מאחר ואין פה הוכחה כל כך, אז אסרו

רק בזמן הזה של בכדי שיעשו.

אבל לא מעבר לזה.

באה בתל קטנה,

אומר רשי שיש לתלות ולומר משחשיכה או חמה, על ידי עבדים מקומקומין הרבה.

אם יש ברשות אדם חשוב שליט,

רוחץ בישראל מיד.

דייש לומר,

במצב הזה שיש ברשות היינו אדם חשוב,

אנחנו יכולים לומר משחשיכה או חמו חמין

לאותו נוכרי, שהחמין הללו יחממו אותם

מיציאת השבת ולא בתוך השבת.

כן, את המשך דברו רשי אני אדלג,

נסתפק במה שביאנו עד עכשיו,

ונחזור לגמרא שוב.

עשו לו אהרון וחברו לו קבר.

גם זה למדנו במשנה,

שאם גויים

עשו אהרון וקבר

וחברו קבר,

אז

ייקבר בו ישראל.

יכול, יכולים להשתמש בזה לצורך מת יהודי.

שואלת הגמרא, מה היא?

אך אדם מי ימתין בכדי שיעשו?

למה התירו לקבור בהם מיד בצאת השבת?

הרי במרחץ התראה שיחמירו, שלא יוכל להשתמש במים,

אלא אם כן עבר זמן של בכדי שיעשו.

זה משהו אחר. אז אם כן, אם כן, גם בארון וקבר נצריך שימתין בכדי שיעשו... עוד כמה זמן לוקח שיעשו?

אולי זה נעשה עבור ישראל, אולי אין לך ידיעה ברורה שזה נעשה לצורך גוי.

הכוונה שיעשה כמה זמן לוקח בזמן לעבוד. כן, משמעות.

שעתיים, שלוש נותנות את הקבר. נכון.

נכון.

מת, אי אפשר לקבור כל הכבוד.

למה? למה לא?

כבר יציאת שבת כבר אי אפשר לקבור אותו, אי אפשר לקבור אותו מזה שעתיים שלו, זה בעייתי. מה כל כך בעייתי?

כבר מת? לא נאמר חילוק מתי מת.

גם אם מת סמוך לצאת השבת. זה לא משנה.

אמר עולה בעומד בישראתיה.

אתה יודע, מדובר פה בקבר כזה שעומד בישראתיה. ישראתיה זה דרך המלך, שהולכים בו רבים.

ואין דרך דרכם של יהודים להיקבר שם.

אז ודאי שאם הוא חפר שם קבר,

זה לצורך גוי ולא לצורך יהודי. לכן,

אין צורך להמדיד בכדי שיעשו.

שואלת הגמרא, תינח קבר.

אתה יכול להפרש על קבר שיש לך הוכחה שנעשה לצורך גוי,

כגון שהוא חפר את זה במקום ששם הולכים ערבים.

אבל אהרון, מה יקרה למימר?

באיזה אופן יכול אתה לומר שהאהרון הזה הוכן לצורך גויים

ולא לצורך ישראל?

אבל בהבעה הוא במותר על קברו.

אם אתה רואה שאת אהרון

עשו אותו על קברו, על אותו קבר,

כן?

שחפרו אותו בדרך,

אז מוכרח אם כן שגם אהרון

וגם הקבר עשה לצורך מת גוי.

לכן, במצב הזה אין צורך להמתין בכדי שיעשו.

כך

מפרשת הגמרא את המשנה. יוצא לפי הגמרא,

שאם זה לא היה כך,

אם זה קבר או ארון שאין לך הוכחה שזה נעשה לצורך גוי,

אלא יש לחשוש שזה נעשה לצורך ישראל,

במצב הזה אכן צריך להמתין בכדי שיעשו.

לא יוכלו

לקבור ולהשתמש בזה לצורך מת יהודי,

אלא אם כן עבר זמן,

מספיק שהיו יכולים להספיק לעשות את הקבר והארון,

גם אם היו מתחילים במוצאי השבת.

אומר רשי, המתין בכדי שיעשו.

נהי דלא מוכחמילתא.

נכון אמנם שאין פה הוכחה שזה נעשה,

כשזה נעשה לצורך ישראל,

מי הוא יש לומר שמא בשביל ישראל נעשה.

בעצם הדבר שיכול להיות שנעשה בשביל ישראל,

ראוי שזה יהיה סיבה שנקנוס

וימתינו לא להשתמש, אלא אם יעבור זמן שבכדי שיעשו.

אז על זה התשובה, ועומד הקבר בישרתיה,

שאין דרך ישראל להיקבר שם,

זה ודאי לא נעשה בשביל ישראל.

ארון, מה עיקר למימר להוכיח שזה לא בשביל ישראל נעשה?

בארון, איך תוכל להוכיח שזה לא נעשה בשביל ישראל?

ומוטל הארון על קברו של נוכרים בישראתיה.

די מוכח,

בשביל לשם אותו קבר נעשה הארון".

נמשיך את המשנה הבאה בסייעתא דשמיא,

עושין כל צורכי המת,

סכין ומדיחין אותו,

ובלבד שלא יזיז בו עבר.

שומטין את הכר מתחתיו

ומטילין אותו על החול

בשביל שימתין

קושרים את הלחי,

לא שיעלה אלא שלא יוסיף,

וכן בקורה שנשברה,

סומכין אותה בספסל או בארוכות המיטה,

לא שתעלה אלא שלא תוסיף.

עד כאן לשון המשנה,

ונבאר את המשנה אחת לאחת בסייעתא דשמיא.

לאחר שהבאנו

כמה וכמה דברים שהם צורכי המת

שנעשו על ידי נוכרים בשבת,

מוסיפה המשנה כאן

לבאר

שישנם

צרכים למת

שמותר ליהודי לעשות אותם בשבת.

וזה המשנה מקדימה, עושים כל צורכי המת.

מה זה כל צורכי המת?

אם מת יהודי בשבת, מה עושים?

סכין

ומדיחין אותו.

מותר לעסוק אותו בשמן

ולהדיח אותו במים,

ובלבד שלא יזיז בו עבר,

שלא יגביה אחד מאיבריו עם ידו, עם רגלו או אפילו רשע עיניו.

למה? בגלל שהמת מוקצה, אסור בטלטול.

מי שיזיגה מהמת מוקצה, כן.

וכן,

אם רוצים להוריד את המת מהמיטה ולהניחו על החול,

אסור לטלטלו בידיים. אלא מה?

שומטים את הכר מתחתיו,

כן?

מוציאים את הכרית או השמיכה מתחתיו ומטילים אותו, וכך נמצא סבימנו אוהל החול,

בשביל

שימתין.

כלומר, שיהיה, לא יסריח מהר, אלא יתעכב קצת העניין הזה.

כי הרי החום שיש מהזדינים ומהכרים יכול לגרום לו יותר מהר להסריח.

לכן עושים את הפעולה הזו,

כדי שיהיה מותר על החול ולא על כרס דינים.

קושרים את הלחי, ומותר גם

לקשור את הלחי של המת כשרואים שפיו הולך ונפתח,

אבל לא שיעלה,

לא שיסגור מה שכבר נפתח,

אלא רק שלא יוסיף,

כן? מת,

פיו

מתחיל להיפתח

ולהיות יותר ויותר פתוח.

אז לכן,

אם כוונתו

כן, לעשות שלא יוסיף להיפתח זה מותר,

אבל לעשות פעולה כזו שעל ידה יסגור מה שכבר נפתח,

זה אסור.

וכן,

אותו דבר מצאנו

שיש היתר עם כוונתו שלא יוסיף,

בתנאי שלא להחזיר את זה למצב הקודם.

כמו למשל קורה.

בגג הבית היו שמים קורות,

שיהיה להניח על זה את הגג, כן?

אחת מן הקורות נשברה

והיא התחילה להיות מוטט כלפי מטה.

חושש בעל הבית

שהקורה הזאת תישבר לגמרי.

אז מה התירו לו?

סומכין אותה בספסל או בארוכות המיטה.

מותר לו לקחת ספסל או קרש עם דופני המיטה

וכך להצמיד את זה לקורה כדי שלא

תיפול יותר.

אבל לא בשביל להחזיר אותה למטבה הקודמת.

רק שלא תוסיף.

זה מה שכתוב כאן.

אומר רשי

ומדיחין במים,

שלא יזיז בו אבר להגביע לו ידו, רגנו ערש עיניו.

שימתין להסריח מחמת חום הסדין והקרים.

קושרין את הלחי של מיד שהפיו הולך ונפתח.

קושרין את לחיו כדי שלא יפתח פיו יותר.

ולא שיעלה להסתגל במה שנפתח.

דהיינו מזיז אבר.

אלא שלא יוסיף להיפתח.

כן.

לבן?

כן.

זאת אומרת, לבן השעפש לבן אדם הוא נחמד אותו.

סומכין אותה בספסל.

סומכין אותה בספסל שערי תורת כלי עליו.

לא שתעלה דהבה לבונה.

כן? במצב הזה, אם הוא יחזיר את הקורה לכמו שהייתה מקודם,

זה נקרא בונה.

לכן אסור, היא רק צריכה להיות, עם כל כוונתו זה יהיה,

על מנת שלא יוסיף ויישבר יותר.

כן. נראה עכשיו את המשך הגמרא.

ואמר רבי יהודה עמר שמואל לאחר שלמדנו בביתו שמותר לסוך את המת בשמן,

באה הגמרא ומקשה קושייה. ואמר רבי יהודה עמר שמואל

מעשה בתלמידו של רבי מאיר,

שנכנס אחריו לבית המרחץ.

כן. הוא כמובן נכנס אחריו רבי מאיר

כדי לשמש את רבי מאיר.

ביקש להדיח קרקע.

התלמיד הזה רצה לשטוף את הקרקע של בית המרחץ במים. לכבוד רבו.

אמר לו, אין מדיחין.

רבי מאיר אומר לו, אסור.

לשוך,

כשביקש התלמיד הזה גם לפזר שמן קצת על גבי הקרקע, לסוך קרקע,

אמר לו, אין סכין.

למה שצו של המדינה לא יחליט? אז מה אתה רואה?

למה באמת אסור להדיח ולסוך את הקרקע? הגמרא הבינה.

בגלל שזה מוקצה, הקרקע מוקצה,

ולכן אסור להדיח ולסוך אותה.

אז איך פה התירו לעסוק ולהדיח את המת? הרי גם המת הוא מוקצה.

עונה הגמרא, קרקע בקרקע מי חלפה,

מת בקרקע לא מחלף.

כלומר,

באמת אין איסור ללכת ולעסוק דבר שהוא מוקצה.

מה שרבי מאיר אמר, שלא סכין קרקע,

זה בגלל חשש שמא יבוא להשוות גומות.

זה כל העניין.

תבוא ותגיד לי, אבל הקרקע של בית המרחץ ודאי מרוצפת.

בדיוק.

אבל חכמים גזרו,

שלא יבוא לסוך קרקע כזו שהיא מרוצפת,

שמא יבוא גם לעשות פעולה שכזו בקרקע שאינה מרוצפת.

ואז יבוא להשוות גומות.

זה מילא, זה מה שכתוב כאן. קרקע בקרקע מי חלפה.

העניין של האיסור של להשוות גומות,

שזה העניין שאסור לעסוק ולהדיח קרקע שאינה מרוצפת,

אז הוסיפו לגזור גם בקרקע מרוצפת, כי יבואו להחליף.

אם נתיר בקרקע מרוצפת, יבואו להתיר גם בקרקע שאינה מרוצפת.

אבל מת בקרקע, לבוא ולומר שאם נתיר באמת,

יבואו להתיר בקרקע? אין חשש.

כי אנשים לא מתבלבלים לבוא ולומר שכשם שהתירו באמת,

יתירו בקרקע, וזה לא חוששים.

מובן.

מה אתה שואל? למה היום?

כל זה, מה שאסרו,

קרקע מרוצפת, אז הוא קרקע שאינה מרוצפת.

זה הכל בזמנם, שעדיין חלק גדול מרצפות אנשי בתי העיר היו לא מרוצפות.

היום שרוב,

רוב הבתים, אולי כל הבתים מרוצפים,

אין את החשש הזה.

שואלת הגמרא, כל לעתו ימי?

כשאמרו, עושים כל צורכי המת.

מה התכוון נתנא לרבות במה שאמר כל?

לעתו יא דתלו רבנן. זה בא לרבות את משהו שאנחנו חכמים בעברה איתה. מביאים כלי מיקר,

כלומר כלים.

שטבעם לקרר על מי שנוגע בהם, כמו למשל כלי זכוכית,

וכלי מתכות, ומניחין על קרסו.

ומניחין את זה על קרסו של המת,

בשביל לקרר את הגוף שלא יהיה חם יותר, ואז

כדי שלא תפוח,

שהקרס לא תתנפח ואז תתבקע.

ופוקקין את נקביו, גם את אותם נקביו של הבת סותמים, כמו למשל פיו, חותמו,

פי הטבעת,

כדי שלא תיכנס בהם הרוח,

ואז

גופו עלול להתנפח מהרוח הזה שייכנס דרך אותם נקבים.

ואף שלמה אמר בחוכמתו.

שלמה בחוכמתו, היינו בספר קהלת,

אמר שיש מצב שקרסו של המת מתנפחת ומתבקע.

נאמר בקהלת יב פסוק ו' עד אשר לא ירתק

חבל הכסף ותרוץ גולת הזהב ותשבר כד על המבוע

ונרוץ הגלגל אל הבור.

כלומר, שלמה בא להזהיר את האדם שיזכור את בוראו בימי בחרותו,

לפני שיגיעו ימי הזקנה והמוות.

והברייתא דורשת את הפסוק כך, עד אשר לא ירתק חבל הכסף,

זה חוט השדרה.

חוט השדרה, צורתו כמו חבל, וצבעו לבן כמו כסף.

אז בא הפסוק לומר, עד אשר לא ירתק חבל הכסף.

כלומר,

לפני שיגיע מצב

שחוט השדרה יהפך להיות כשרשרת.

כלומר, שזה לאחר מותו של האדם.

ותרוץ גולת הזהב, זו אמה.

האמה מכונה גולת, כי הכוונה מלשון מעיין.

כי הרי האמה מקלחת מים

ונובעת כמו מעיין.

אז זה בא לומר, לאחר מות האדם אמתו נשברת. אז תדרז

לעשות ולהרבות במעשים טובים ובתשובה בימי בחרותך,

לפני שיגיע הזיקלה והמוות ותישבר. כאן על המבוע זה הכרס.

מבוע זה הכרס שהיא עבה.

כאשר האדם מת היא נשברת ונבקעת.

ונרוץ הגלגל אל הבור זה פרש.

גלגל זה הפרש יותר מן האדם, מלשון גללים.

אז לאחר מותו הכרס מתנפחת ומתבקעת.

והפרש, כל אותם

מאכלים שהיה בתוך רצור,

יוצאים החוצה ונופל לתוך פיו.

וכן הוא אומר, וזרדתי פרש על פניכם,

פרש חגיכם.

כלומר שהפרשותיו של המת מתפזרות על פניו,

על ידי שקרסו מתנפחת ונבקעת.

אז זה מה שאומר לנו שלמה המלך.

למה אתה צריך לומר מחר, מחר?

יגיעו עוד ימים, בפנסיה,

כשאני אגיע לימי הזקנה, אל תהיה טיפש.

תחטוף כמה שיותר מהר, כמה שיותר מוקדם. תלמד לכל הפחות

מטעויות

של אנשים אחרים. האדם החכם לומד מטעויות של

אחרים ושל עצמו,

ואילו הטיפש לא לומד גם מטעויות של עצמו.

איפה הוא אמר? אל תאמר שיפנה, איפה הוא אמר?

אמר רב הונא ואמר אלא אמר רב חגא.

הגמרא עכשיו דורשת את הפשך דברי הפסוק שהזכרנו עכשיו במלאכי,

שאמר וזריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם.

אלו בני אדם

שמניחין דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים.

חגיגות, לא פעם.

פורשים מן התורה ועוסקין כל ימיהם בתענוגים.

זה נאמר, וזריתי אני אפזר את כל אותם פרש, ההפרשות הללו,

שנכנסו לתוך גופכם

כתוצאה מריבוי התענוגים שהתענגתם

במשך ימי חייכם במקום לעסוק בתורה.

אמר רב לוי אמר רב פפי אמר רב יהושע,

לאחר שלושה ימים

כרסו נפקעת ונופלת לו על פניו, כל ההפרשות שהיו לו בתוך הכרס

נופלות לו על פניו, ואומרת לו,

טול מה שנתת בי. הנה, זה מה שנתת בי.

אומר רשי,

לכן האדם החכם, זה מה שאני כל הזמן אומר,

לא יחכה וימתין, מה שיותר מהר, לחטוף, לחטוף, לחטוף.

חטוף ואכול, חטוף ושתיהן.

כמה שיותר מהר, מה שאתה יכול.

כמה שאתה יכול ולמה שאתה יכול.

אתה יכול משנה-משנה, אתה יכול תהילים-תהילים,

אתה יכול גמרא-גמרא,

אבל כמה שיותר.

ואני אומר לכם, מתוך מה שאני יודע,

שבן אדם מגיע למצב

שאין לו תענוג בעולמו אלא זה.

אין לו, שום דבר בעולם

לא שווה לתענוג התורה הקדושה.

מגיע בן אדם למה שאומר האור החיים הקדושי לו, בני אדם היו מרגישים

במתיקות התורה הקדושה,

היו משתגעים אחריה.

ואנחנו ראינו, זכינו לראות תלמידי החכמים

שכמו משוגעים אחרי התורה הקדושה.

ממש כל כבודם פתאום נעלם. אין כבוד, אין כלום. עכשיו, אם התורה הקדושה

לא מתייחסים בצורה מכובדת,

שום דבר, עכשיו הם

נמצאים במצב של שכרון חושים.

אם איזושהי סברה, איך אמר לי מישהו,

עכשיו, הבוקר,

הוא אומר לי שהוא שמע שבשיעור רב שמואל רזובסקי,

בישיבת גרודנה באשדוד, הוא למד בגרודנה באשדוד.

אז הוא אומר לי שרב שמואל רזובסקי,

היית רואה כשהוא אומר סברה,

סברה, איזה תענוג עילאי היו רואים עליו.

כל כולו היה בסיפוק עצום.

זו המציאות.

כשבן אדם חי עם התורה הקדושה, דבק מהקדוש ברוך הוא,

אז יש לו עושר וסיפוק אינסופי.

מתי מתחילות הדיכאונות? כשהוא פורש מהקדוש ברוך הוא.

אבל אם הקדוש ברוך הוא במצב תמידי,

לא יעבור לו שום דבר.

תמיד, גם אם יש לו איסורים, שלא תבינו,

גם אם יש לו איסורים בגופו,

אבל הוא לא ירגיש בזה.

למה? כי הוא חי עכשיו עם הקדוש ברוך הוא.

זה אחר.

לכן, בן אדם שהוא צעיר ילמד,

יראה את החכמים הללו.

פעם דיברתי על העניין הזה של

הסתפקות במועט.

אמרתי שמול עיניי

נמצא מה שאני רואה מול הגדולים.

למה אני לא משתדל

בבית שלי שיהיה כל מיני דברי הבלים שיש בהם בבתים אחרים?

למה?

ברוך השם שגם אשתי כזו.

זה המזל שלי.

והנה, אני רואה את הרב שטיינמן, איזה בית יש לו.

אני רואה את הרב חיים קריבסקי, איזה בית יש לו.

ולהבדיל, בין חיים לחיים,

אני זוכר את מורי ורבי הרב שק, איזה בית היה לו.

אז מה?

הם חגשו משהו,

והיו מאושרים עד אין קץ.

לכו אליהם ותראו.

הרב שטיינמן, הייתי לא מזמן אצלו בבית,

היה עשו שם ברית והוא היה סנדק.

עשו שם לצאת בתוך הבית אצלו.

בן אדם זקן בקושי הולך, ואתה רואה עליו פנים זורחות.

ממה?

אתה בקושי מתפקד.

בקושי הוא אחר, בקושי הוא.

אבל הוא חי עם הקדוש ברוך הוא. כשחיים עם אבא,

אז אין סוף לאושר ולסיפוק.

מסכנים אותם אלה שדמיינו לעצמם שהם קונים וקונים וקונים, ויש להם מי יודע מה,

אם זה פרופסורים,

אם זה שופטים,

אם זה כאלה או כאלה,

אבל בתקלס, בתוך תוכם, אין להם הנאה מעולמם. הם מספרים לך סיפורים,

כי קשה להם להודות על האמת. זה גם אחת מהבעיות שקשה להם להודות על האמת שהם טועים.

כשאחד מהרשעים הללו,

שכבר מת,

כן,

והיה לו מוות קליני,

אני לא רוצה להזכיר את השם שלו,

הוא חזר חזרה,

הוא אמר, נראה שיש משהו. הוא לא היה מוכן להודות בפני מלא,

שבאמת זה לא כמו שהוא חשב במשך חייו.

לא היה מסוגל.

אין לך טיפש גדול מזה, תגיד לי, אתה כבר לא.

יש לך הוכחה, אבל זהו הכלל.

חזר ידעו רשעים, אפילו על פתחו של גיהינום,

אינם חוזרים בתשובה.

עכשיו, עכשיו, אפילו צדיקים לא זכו למה שהם. יצא נשמה, הוא רק חזר. ועכשיו נעבור אלינו,

ואנחנו מוכנים להודות על האמת שאנחנו טועים?

אני טועה את זה. אני מודה שאני טועה. נבדוק בעצמנו, בכל דבר ודבר שלנו,

עד כמה באמת זה טועם לדעת תורה.

זה כל אחד יעשה חשבון לעצמו. אני עכשיו לא בא לתת מוסר.

כל אחד ואחד מאיתנו

יעמוד מול ספר מוסר,

מול דעת תורה,

לדעת האם מה שאני עושה זה נכון או לא נכון.

ייתכן באמת שבתוך תוכי מקנן, לא, לא.

זה לא נכון מה שאני עושה,

אבל אני לא מוכן להודות על האמת. למה?

כי ביססתי את דבריי שהם נכונים.

כתוב שם בגמרא ששמעון העמסוני

ואמר אלא נחמיה העמסוני היה דורש כל עטין שבתורה.

כיוון שהגיע אלי את ה' אלוקיך עתירה, פירש.

לא רצה לדרוש את העט שנאמר שם באותו פסוק,

עד שבא רבי עקיבא מדרש אל רבות תלמידי החכמים.

שאלו אותו חכמים,

שאלו אותו תלמידיו את נחמיה העמסוני,

ויש שאומרים שמעון העמסוני,

עטין שדרשת, מה תיעלם? הרי בזה אתה מבטל את כל הדרך שבה הלכת עד היום

לדרוש עטין שבתורה.

אמר להם, כשם שקיבלתי שכר על הדרישה,

כך אקבל על הפרישה.

האמת חביבה לי מהכל.

ללכת בשקר? בשום פנים ואופן.

גם אם יתברר שכל מה שהלכתי עד היום

זה בשקר,

אבל האמת שמכאן ואילך שווה לי יותר מאשר ההודעה בדבר שעד מה שהלכת עד היום זה שקר.

זה מאוד מאוד קשה,

זו עבודה מאוד קשה,

כי הרבה פעמים

האי הודעה על האמת נובעת מהגאווה של הבן אדם.

הוא לא מוכן להודות שהוא טוען.

לכן תמיד אני אומר,

בכל דבר ודבר אדם צריך לדעת לשקול

עד כמה הוא אובייקטיבי בעניין, עד כמה הוא משולל מנגיעות.

גם גדול, בעיניי,

גם אדם גדול,

כשזה דברים הנוגעים לעצמו,

הוא צריך להתייעץ עם אחרים.

גדול יכול לייעץ,

כן?

וודאי טוב שייתייעץ עם אחד כזה,

כי זה העניינים הנוגעים לנו.

כשזה העניינים הנוגעים לו ויש לו אינטרס בעניין,

או יכול להיות לו אינטרס,

אז צריך שיתייעץ עם אחרים גם כן.

מצאנו בתלמוד שהיו הרבה הרבה דיינים,

שכשהיה להם איזשהו אינטרס כלשהו בדבר מסוים,

מעניין של שוחד קל,

פסלו את עצמו מלדון בעניין.

זה אמת המידה של אדם שמחפש את האמת,

כי הנטייה הזו קיימת

בכל הדבר אדם.

אדם לא יוכל לומר שאני

כבר אחרי זה, אין דבר כזה.

עד זיבול הבטרייתא, העניין הזה של הנגיעות,

שאני

נגוע בדבר,

יכול להיות קיים

עד סוף החיים של הבן אדם.

אחרי רשאי תמיד,

רשאי, זאת אומרת נכון, חייב

להתייעץ עם אחרים,

בפרט אלה שיש להם דעת תורה, לדעת אם אכן נוהג ונכון.

אומר רשי,

ואמר לו הנסכין

עלמא הדבר האסור לטלטל, אסור לסוך

קרקע בקרקע מחלף, כלומר ההוא לאו משום

טלטול הוא אלא משום השבוי הגומות,

ואף אגב דמרחץ למספת אבנים הוא

לגל מחדש השבוי הגומות,

אפילו שמלחץ זה רצפת אבנים,

אין סום עניין של השבוי הגומות,

אבל מי אחלה במי היה בקרקע אחר?

חששו חכמים שאם נתיר לו שם,

יבוא לעשות זאת גם בקרקע שאינה מרוצפת.

כל צורכי המת לעטויה, מה את דלות עינם?

הרי לא נאמר במשנה את כל צורכי המת, והרעייה שכתוב כל.

אם זה כל,

זה בא לרבות משהו שהמשנה לא כתבה.

זה בא לרבות. כלי מיקר שמביאים קרביות כגון זכוכית, ואז שלמה אמר בחוכמתו,

שקרסו של מת

נופחת ונבקעת. זה חוט השדרש הוא כמלחב ולבן ככסף.

זו המשהו מעיין של תולדה, כמו גולות מים.

זה פרש וגלגל לשון גלר אל הבור שנופל לתוך פיו

כחגים

בתענוגים.

מעניין שפה אחד מהמפרשים אומר

שמה שאמרנו, שקרסו נבקעת

ונופלת לו על פניו, כל מה שיש בקרס נופלת לו על פניו ואומרת לו, טול מה שנתת בי,

זה דווקא

במי שמניח דברי תורה.

כלומר, הוא לא עוסק בתורה.

אבל מי שאינו מניח,

ודאי

מצווה היא לא לאכול,

מצווה היא לא לאכול כדי לחזק גופו לעבודת השם.

שלא יבוא בן אדם וייכנס כבר לנרב,

לפחד וחששות ועצבים,

שאולי זה לא טוב לאכול,

אז יימנע מהאכילה, אומרים, לא, לא, לא, לא. תענוגים,

תענוגים זה ודאי שלא.

כנראה שזה לא יועיל לו, משהו הרגל כל חייו גם אחר כך.

איך כתוב בחזל מביא, הרוצה שלא ימות, ימית עצמו עד שלא ימות.

שמעת?

אתה לא רוצה להרגיש תער אמיתה?

אז תעמית על עצמך לפני שתעמוד. מה פירוש תמיד?

תבצל את כל הקשר שקרה לעולם הזה, כל התאבות והתענוגים.

תהיה כבר בעולם שם.

מה? אז כולך תזדכך.

אתה לא תרגיש תער מהעולם הזה. שם יותר טוב מפה, זה בטוח. אדם שהוא רוחני,

הוא מחכה להיות שם, הוא לא צריך להיות פה.

פה זה רק עניין של קיום המצוות.

זה עבודת השם,

שאין מזה שם.

זה נכון.

פה עורף עצום שאפשר לקיים מצוות.

אבל אם זה הרווח בשביל הנאות גופניות,

טיפש מי שחושב שזה שווה לו.

נשאר בעולם הזה של התאוות הגופניות.

אין תענוג יותר גדול מאשר

לחיות סביב

הקדוש ברוך הוא.

עושר עד אין קץ.

אני רואה את זה מהזמנים הללו שהייתי בתוך שיעור, כן?

שמאוד נהניתי מהם, משיעורים מסוימים.

יש שיעורים שמאוד נהניתי.

כלומר,

זה נתן בי עוצמת אושר שאין כדוגמתה, שבאמת הרגשתי שהעולם הזה כולו הבל.

אני מוותר על הכל, העיקר להמשיך ולהישאר באותה תחושה כל הזמן.

אז למה בעולם הבא?

זה ודאי ככה יהיה כל הזמן.

אז יהיה לי צורך לאלה.

כי אני אתגעגע לאכול פה מאכלים או לשתות את כל מיני תאוות ותענוגים.

אבל כתוב שבאחרית הימים יהיה פה אוכל, יהיה מעדנים, תשב פעם ותכולם. אם אנחנו לא... אני לא מדבר, אתה מדבר... בעולם החמישי.

בעלה. אתה מדבר לאחר שנחזור כאן לאחר תחיית המתים אולי. בגוף, יש מחלוקת. אבל אני מדבר בעולם הנשמות למשהו אחר.

זה שני דברים שונים. טוב, בזה סייבנו להיום.