מסכת שבת דף ק"נ ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

‫בכבוד.

‫מסכת שבת, דף קו-נון עמוד א',

‫16 שורות מסוף העמוד.

‫בדיבור מאסיר

למדנו אתמול

‫שרבי יוחנן אמר שדיבור חול ‫נאסר לדבר בשבת,

‫משום שהפסוק אומר,

‫ממצוא חופצך וקראת על השבת עונג,

‫ממצוא חופצך ודבר דבר.

‫כלומר, שראוי

‫לכבד את השבת שלא לדבר דיבור של חולים.

‫שואלת הגמרא, וכי דיבור הוא אסור?

‫והא רב חיס דא אברהם מנונא דאמרי תרוויו,

‫חשבונות של מצווה מוטל לחשבן בשבת.

‫כלומר,

אם אתה אומר שזה נסמך מכוח הפסוק,

‫איסור דיבור חול בשבת,

‫ומכוח הפסוק הזה למצוא חופצי חולים ולדבר דבר,

‫נמצא שיש פה איסור מן התורה ‫לדבר דיבור של חול בשבת.

‫איך ייתכן דבר כזה?

‫הרי גם רב חיס דא וגם רב אל נונא, שניהם אמרו,

‫שמוטל לאדם לחשב

בשבת חשבונות של מצווה,

‫כמו למשל,

‫כמה עניים

צריכים

לקבל צדקה בשביל פרנסתם.

אם הדיבור היה אסור מן התורה,

‫אז לכאורה היה צריך לאסור את זה ‫גם במקום מצווה.

‫אין מקום לחלק בין מצווה לרשות, ‫אם זה מן התורה.

דבר שני,

שאומר רבי אלעזר, ‫ואמר רבי אלעזר,

‫פוסקים צדקה לעניים בשבת.

רבי אלעזר מוסיף ואומר שאפשר לחשב

את הצדקה, ‫ולא רק לחשב כמה צדקה צריך לתת לעניים,

‫אלא גם פוסקים,

‫שכך ייתנו לפלוני

וכך ייתנו לפלוני.

שמועה שלישית שנאמר בעניין

דיבור של מצווה,

ואמר רבי יעקב בר אידי, ‫אמר רבי יוחנן, מפקחין

פיקוח נפש

ופיקוח רבים בשבת.

מותר לעיין ולחקור

בדבר שיש בו סכנה,

איך

לעשות בשביל

להציל ממצב זה של סכנה,

ופיקוח רבים,

כלומר להשתדל לעשות

שתדלנות אצל המלכות

עבור הרבים.

רבי יוחנן מוסיף,

והולכים לבתי כנסיות,

לפקח על עסקי רבים בשבת.

מותר ללכת ולהתקבץ בבתי כנסיות

על מנת לדאוג לצורכי הרבים.

שמועה רביעית שנאמר בעניין זה של דיבור של מצווה, ואמר רבי שמואל בר רחמני, אמר רבי יונתן,

הולכין לתרטיות ולקרקסאות ולמסילקאות.

כל אלה שהזכרנו זה כל מיני מקומות כאלה שהגויים היו מתאספים

להתוועד ולהתייעץ בענייני הציבור.

אז מותר ללכת לשם לפקח על עסקי רבים בשבת, אם זה לצורך

עסקי הרבים,

ולבדוק איך להשלים את המשימה הזו.

מותר לעשות זאת בשבת.

אם כן, אתה רואה שאפילו ללכת למקום כינוס של גויים לצורך מצווה,

מותר.

ותנא דבי מנשה,

ועוד למדנו

ברייטא שרב נשה שנה בבית מדרשו,

משתחין על התינוקות להיהרס בשבת.

כלומר,

מותר לעשות שידוכין

בעבור תינוקות

כדי שיתארסו.

מותר לעשות את השידוכין הללו בשבת.

מה זה שידוכין?

לדבר עם האישה על מנת שתסכים

להיהרס עם התינוקות, עם הבחורים הצעירים.

ובנוסף, על התינוק ללמדו ספר.

וגם הולכים ומדברים עם אדם שיודע ללמד,

לדאוג שילמד את התינוק הזה בשבת.

ללמדו ספר. בדיוק.

וללמדו אומנות, גם זה גם מצווה.

גמרא בקידוש היא מביאה פסוק שמשם רואים

שיש עניין לדאוג, שיהיה לאדם אומנות

בידו כדי שיוכל להתפרס ולא חלילה שיטיל את עולו על הציבור.

אם כן,

לכאורה קשה.

אם איסור דיבור חול בשבת הוא מן התורה,

מה פתאום יש מקומות ופעמים שמותר לדבר דברים של חול,

הגם שזה מצווה,

אבל היה מקום לאסור כל דיבור, גם אם זה לצורך מצווה.

עונה הגמרא,

אמר כרא ממצוא חבצך ודבר דבר.

חפציך אסורים,

חבצי שמיים מותרים.

כלומר באמת דיבור של חול אסור מן התורה.

כמו שראינו מהפסוק ממצוא חבצך ודבר דבר.

רק למה בכל זאת מותר במקום מצווה?

כי אם מצאנו אותו פסוק

שממנו למדים אנו את איסור הדיבור של חול בשבת,

הוא אומר את זה בלשון ממצוא חבצך.

כלומר,

חפציך אסורים.

לדבר על חפציך אתה זה אסור.

צורכי עצמך.

אבל אם זה לצורך מצווה, חבצי שמיים מותר.

אם כן, אתה רואה שאותו פסוק שממנו אתה לומד את האיסור לדבר חול בשבת,

הוא שמגלה שלצורך של מצווה מותר.

אמר רבי יהודה עמר שמואל,

חשבונות של מלך,

של מה בכך

מותר לחשבון בשבת.

יש אופן נוסף

שמותר לדבר דיבור חול בשבת.

שמואל אומר, חשבונות של מלך.

מה זה מלך? זה כאילו כתוב פה

מה לך.

כלומר,

חשבונות כאלה שאין לך צורך בהם.

אלא סתם

נהנה מהחישובים הללו.

אבל אין לו תועלת אישית מזה.

כמו למשל,

אם הוא רוצה לחשב כמה הוצאות יש למי שרוצה לבנות בית.

דוגמה,

רוצה לעשות את זה,

מישהו שרוצה לעשות עסק כזה, כמה זה יכול לעלות לו?

זה לא שייך אליו בכלל. סתם נהנה לחשוב

כמה יכול לעלות בניין שכזה.

נאמר שהוא רואה איזשהו בניין

והוא מנסה לחשוב כמה זה עלה כל הבניין הזה.

וכן, ושל מה בכך?

כלומר, היה בהם צורך בעבר,

אבל עכשיו אין בהם שום צורך.

אז גם זה מותר לחשבון בשבת.

תעניין המי האחה,

חשבונות שעברו

ושעתידים להיות אסור לחשבון בשבת.

אסור לחשבון.

כלומר,

בברייתא כתוב שאם זה חשבונות שעברו, אבל עדיין

הוא לא שילם לפועלים וצריכה לענות, הוא צריך לדעת

יש לו תועלת בחשבונות הללו כדי שידע כמה נשלם לפועלים,

או חשבונות כאלה שהוא צריך אותן לעתיד.

כשהוא עדיין צריך את החשבונות הללו, החשבונות כאלה אסור לחשב בשבת.

אבל

של מלך?

של מה בכך?

מותר לחשבון.

אבל אם זה חשבונות כאלה,

אם של עבר או של הווה, אבל אין לו תועלת מזה,

הוא לא צריך להשיג מזה שום דבר, אלא סתם ידיעה בעלמא.

הוא נהנה בעצם מהחשבונות הללו.

אלה, אין בהם איסור, מותר לחשבון בשבת.

שואלת גמרא קושיא.

עברה הייתה זו שראינו עכשיו, ראינו, שחשבונות שעברו,

אסור לחשבון בשבת.

ואמרנו שזה מדובר באופן שהוא עדיין לא שילם לפועלים את שכרן, לכן יש לו תועלת

מהחשבונות הללו שהוא ידע כמה לשלם.

שואלת גמרא קושיא, ורמינו,

חושבים חשבונות שאינן צריכים.

בריתא אחרת מובא חושבין חשבונות שאינן צריכים.

כלומר, מותר לחשב בשבת

חשבונות כאלה שאין בהם שום צורך, שאין בהם שום תועלת.

אבל אין בחשבין חשבונות שצריכים בשבת.

אבל אם יש בהם צורך,

אסור לחשב על חשבונות כאלה בשבת.

קצר...

הוא מביא לזה דוגמאות כדי שנדע מה הביאור של הדברים שהזכרנו.

אומר אדם לחברו,

כך וכך פועלים הוצאתי על שדה זו.

כלומר, מותר אדם לומר לחבר שלו, שמע,

אתה רואה את השדה הזו,

איך היא נראית, את הסוגי הגידולים שיש שם.

אני הוצאתי כך וכך

ממון

בשביל

לשכור פועלים על העבודה בשדה.

ומותר גם כך וכך

דינארין הוצאתי על דירה זו,

גם זה מותר.

אבל לא יאמר לו כך וכך הוצאתי וכך וכך אני עתיד להוציא.

כלומר, לא יאמר אני כבר הוצאתי כך ואני עדיין צריך עוד להוציא עוד

סכומים מסוימים.

זה אסור. למה? מה הבעיה? כי זה חשבונות שיש לו בהן צורך.

החשבון העתידי, יש לו בהן צורך.

אז זה החישובים העתידיים, אסור להם. נכון, זה גוף הכתוב.

החישובים שנעשו. שאולי יכול לבוא ולומר,

תשמע, מותר לי לחסור חשבונות שכבר עברו ואין לו מה עם תועלת.

זה מותר.

אבל כאן, כשהוא מכניס גם את החשבונות העתידיים,

זה אסור.

וכאילו, יאפה לזה ביום חול יכול להיות, לעזור את זה. מאחר שיש לו תועלת בזה,

אז אסרו את זה.

אם כן, מה אתה רואה?

שלא כמה חשבונות התירו.

מה זה שאתה אומר שחשבונות שעברו

אסור לחושבן בשבת, בו בזמן שבברייתא כתוב

שחשבונות שעברו מותר לחושבן בשבת?

אז הגמרא חוזרת ומקשה על המקשן בעצמו. ולדעמיך,

לשיטתך,

שאתה חושב שמה שהברייתא הראשונה אמרה,

היא אוסרת את כל החשבונות שעברו,

כאשר אכי גופה.

אתה יכול לשאול מהברייתא בעצמה,

שאז תהיה סתירה בין

הרשע של הברייתא לבין הסבע.

כי הרי ברשע כתוב, אסור לחשב חשבונות שעברו.

ואילו בסבע כתוב,

מותר לחשב חשבונות של מה בכך. מה זה חשבונות של מה בכך?

חשבונות שעברו.

נו, אז תשאל סתירה בגוף דברי הברייתא.

אלא

דהייקא אגרא דאגירא גבי,

דה דלקא אגרא דאגירא גבי. כמו שבהרנו מקודם,

אם עדיין הוא צריך לשלם לפועלים,

פה אסור לו לחשב,

כי יש לו בהם תועלת כדי לדעת כמה שכר לשלם לפועלים.

אבל אם אין לו כבר צורך לשלם לפועלים,

הוא כבר, מבחינת הוצאות על הבניין או על השדה,

הוא כבר סיים את כל הוצאותיו,

ואין לו צורך לשלם יותר.

במקרה שכזה, זה נקרא חשבונות שעברו, שמותר לחושבן בשבת.

משהו שכבר חשבת עליו. עשה.

עשה כבר. עוד פעם, עשה. בן אדם בנה משהו.

וגמר לבנות.

לאחר שכבר גמר ושילם, הוא מנסה לעשות חשבונות,

כמה שילם על כל הבניין, כמה זה עלה לו.

אבל אין חשש שמתוך לבו יאמרו לזה?

לא, לא חששו.

מה לא חששו?

אתה רואה שכתוב כאן בבריתא, שלא חששו לזה.

היום זה נכון, היום זה נכון.

אומר רשי.

בן אדם מדבר על כסף ואמר לדבר על כסף עתידי, זה ישר מגיע.

כסף לעומת זה, הקדוש ברוך הוא אמר, אבל כסף ייאמר.

זה בכללי אפילו. אם אתה מדבר על כסף אתה לא תחשוב על זה.

אם לא אתה, אז זה שאתה מדבר על זה, הוא כבר החליט אותך לזה.

טוב, דף קנון עמוד א',

תחזרו בבקשה לעמוד הראשון.

כדי שנראה את דברי רש״י על זה.

ודיבור מאסור, ואה אמר רב חיסדא.

אתם מוציאים את הרש״י הזה?

רגע. זה קנון?

קנון עמוד א'.

תלכו מהסוף להתחלה, בדברי רש״י,

עד שתגיעו לדיבור המתחיל ודיבור מאסור,

ואמר רב חיסדא,

וכל הנה דיבורו.

רב חיסדא אמר

שמותר לעשות כמה וכמה דברים שהם של מצווה.

פיקוח נפש בדבר שיש בו סכנה,

ופיקוח לרבים

כגון לרשות, כלומר לעשות שתדלנות

למלכות, לשלטון,

תרטיעות וקרקסאות בסילקאות, מיני פלטינן,

כלומר זה כל מיני מקומות

חשובים ומכובדים,

ששם נאסרו לבית דבר.

שם היו נאספים

לתקן כל מיני תקנות,

מה שנקרא, בדומה לכנסת,

שזה מקומות כאלה ששם מחוקקים חוקים,

וכביכול זה לטובת הציבור.

הכביכול זה תוספת שלי, כן?

ללמדו אומנות

דהנה ממצווהי.

דהנה ממצווהי.

גם זו מצווה, ללמד את התינוק אומנות.

זה כל שאינו מלמדו אומנות, מלמדו לסטות.

ומצווה היא אלפינן מקרא בקידושין.

זה שזה מצווה,

לומדים מפסוק בקידושין,

בפרק האישה נקנית בדף ל',

של מלך של עצה,

שאינו שלו ואין צורך וכך.

כגון הרוצה לבנות בית, כך וכך צריך להוציא בו.

ואליל נראה כמו מה לך?

מה לך ולחשבונות הללו?

כלומר, אין לך צורך בהן.

לא לך

ולא

אלא לאחר.

כגון הייתי פרישית.

כן, אני הפכתי את הדף.

בשביל מה בכך? כגון שכבר היו לצורך, אלא שעברו.

כגון כך וכך הוצאתי בבניין זה.

חשבונות שעברו לקמאן מוקילה,

גמרא בהמשך מעמידה את הדין הזה שאסור, זה רק לא עברו לגמרי.

שעדיין שכר הפועלים עליו, שלא נתנו להם.

ושלמה בכך, אבל את החשבונות שמותר לחשב,

הם עברו לגמרי ואין שכר פועלים עליו.

כך וכך הוצאתי, עלמא עברו מותרים.

רואים שהם עברו כבר, מותר לחשב, אז גמרא שרה כביכול סתירה,

ותרצה מה שתרצה, שתלוי אם עדיין

צריך לשלם לפועלים או לא.

תיק שלה כדי גופה ברייתא קמאיתא.

לברייתא עצמה הראשונה יש סתירה מאשר לספר, רשע קטני שעברו הצורים,

וספר קטני של מה בכך? מותרים, דהיינו עברו.

אלא חייב לומר שזה תלוי

אם עדיין יש לו שכר, אם הוא צריך לשלם לפועלים או לא.

אני חוזר לגמרא בסייעתא דשמיא, אין מחשיכים.

למדנו במשנה, בעמוד א',

שאין להחשיך על התחום לשכור פועלים או להביא פירות.

כלומר, כל דבר שאסור לעשותו בשבת,

כמו למשל לשכור פועלים,

או להביא

פירות מחוץ לתחום, זו פעולה שאסורה בשבת,

אז גם אסור להחשיך עליו.

כלומר, גם אסור

ללכת ולהמתין

בסמוך

לסוף תחום העיר,

כדי שיוכל יותר מהר להגיע בשביל לשכור פועלים או להביא פירות.

זה חכמים אסרו.

תנו רבנן,

מראה מביאה מעשה בעניין הרהור שאסור בשבת.

בברייתא נאמר כך, מעשה בחסיד אחד

שנפרצה לו פרת מתוך שדהו.

כלומר, פרצה בגדר הייתה,

והוא ראה את הפרצה הזו בשבת.

ונמלך עליה לגודרה.

ונמלך עליה לגודרה.

כלומר,

הוא דן בדעתו, התחל לחשוב

איך לגדור את הפרצה הזו שפתאום הייתה בשבת.

ונמנה אותו חסיד ולא גדרה.

לא, נמלך, נמלך הכוונה,

כן, בדיוק, דן בדעתו.

ונזכר ששבת הוא,

ונמנה אותו חסיד ולא גדרה.

אחר כך הוא נזכר

שהיום שבת,

זה חטא

שהוא חטא במחשבתו, שהוא חושב לגדור אותה היום.

ונמנה אותו חסיד ולא גדרה בכלל, לעולם.

כנס את עצמו שאם הוא יגיע למצב כזה של לעשות חשבונות שאסורים בשבת,

לכן לא גדר אותה יותר.

ונעשה לו נס ועלתה בו צלף.

הפרצה נסגרה על ידי שגדל איזשהו אילן

שהוא גדול מאוד, עם ענפים גדולים,

והם סגרו לו את הפרצה,

וממנה הייתה פרנסתו, פרנסת אמשל ביתו.

בשכר זה קיבל את אילן הצלף

שהוא יכל להתפרנס מזה.

היה לו שם, יש שם שלושה מיני אוכלים,

אביונות, קפריסין ולולבים.

ככה זה נקרא,

שזה,

יש שם עיקר הפרי, יש שם פרי משני,

ויש שם עוד איזשהו דבר מאכל שאפשר לאכול.

על כל פנים,

תראו

מה הרוויח אותו חסיד

שנמנע ולא גדרה. ואגב,

מובא בגמרא בבא קמא,

כל פעם שכתוב בתלמוד מעשה בחסיד אחד,

זה או רבי יהודה בן בבא, או רבי יהודה בן אלעאי.

אשר לכם.

יש,

מי שמביא,

אתם שומעים?

שם האריזה,

שכאן במעשה הזה זה היה רבי יהודה ורבי אלעאי.

מה העניין?

שימו לב.

הוא כותב שם

שנוצצה בו נשמת צלופחד,

אשר חטא בעניין קשישת עצים בשבת,

ועטה תיקן את קלקולו במעשה חסידות זה.

כלומר,

מאחר וכבר היה לו בגלגול שעבר.

את העניין הזה של ניסיון עשיית מלאכה בשבת,

פה זה היה בדקות, כלומר המחשבה.

זה חזר שוב,

בא אליו שוב פעם לכדי ניסיון, לכלל ניסיון,

והוא עמד בניסיון באותו זה, וכך הגיע לתיקון.

זה מלמד, מלמד לכל אדם ואדם.

תראו לכם

שמה שלא תיקנו בגלגולים הקודמים בא אלינו בגלגול הזה שוב,

בכל מיני סיטואציות,

על אותם ניסיונות שעדיין תורשים תיקון אצלנו.

ופה אנחנו נזקקים

לעמוד בניסיון.

לכן אתם רואים שיש כל מיני סוגי אנשים.

יש אדם שיש לו ניסיון הכעס,

יש אדם שיש לו ניסיון הגאווה,

יש אדם שיש לו ניסיון הקמצנות,

יש אחד שיש לו ניסיון הפזרנות,

יש אחד שיש לו ניסיון הקנאה,

ויש אחד התאווה, וכל אחת רבי מידותיו,

ויש כאלה שהם

כמה וכמה משופעים

בכמה וכמה מידות.

יש לי מילה.

מובן.

אז הקדוש ברוך הוא מביא כל מיני ניסיונות שהם קשורים לאותם דברים שהם שייכים לתיקון מידותיו

בשביל שיתעכב.

אז ממילא הבן אדם מסתכל על זה בצורה לא נכונה. נו, מה להביא לכם דוגמה?

יכול להיות מצב בבית שהאישה פולטת איזושהי מילה שאמורה להכניס אותך,

או הילדים עושים איזשהו מעשה שאמור להכניס אותך.

אתה בתור אדם נבון שמבין

שאין דבר שיוצא מכלל ההשגחה של הבורא יתברך.

הכל הוא מחוזבן ומדוקדק להביא לך את זה בשביל לתקן את עצמך.

אז במקום שתמנף את זה ותיקח את זה, אדרבה, זה הניסיון, הנה עכשיו זה הזמן שאני יכול לתקן את עצמי.

אז אתה כועס.

למה זה בא לך?

טיפש, נותנים לך עכשיו מתנה.

מה, כמו שאומרים לך, תשמע,

אתה צריך עכשיו, יש איזשהו מטמון באיזשהו חדר,

והמאמץ שלך זה לפתוח את הדלת ולהיכנס. זה כל הפעולה שאתה צריך לעשות.

אז אתה לא תעשה את זה.

עכשיו, אז אם זה על מיליון שקל, או אפילו על פחות, על מאה אלף שקל, אתה תעשה את הניסיון הזה בשביל לזכות באוצר.

אז כשזה דבר רוחני שהוא נצח נצחים, שאין לו ערך בכלל מבחינה ערכית,

ודאי וודאי ששווה כל מאמץ בשביל להגיע לאותו נצח,

כי זה התיקון של המזדות שלך.

אתה רוצה לבוא עוד פעם לתיקון פה בעולם הזה?

שווה לך?

אם הייתי כואב. הלו, כשנשמה מגיעה לבטן של מעלה,

מאוד מאוד כואב לאותה נשמה, שוב פעם.

הלו ישנם כאלה שמגיעים למצב של גלגולים רבים מספור,

רבים מספור, לפעמים זה שמונה, תשעה גלגולים.

נו,

זה לא כואב?

כל בן אדם מחכה להגיע לתיקון שלו.

לפעמים ישנן נשמות

שהגלגול הראשון שלהם, הירידה הראשונה שלהם לעולם,

זה היה לפני אלפי שנים,

והם באים בדורנו זה בשביל לתקן.

אז אתה צריך, אדרבה,

נכון, זה קשה, אבל זה גובה, זה הניסיון שלך,

לדעת אם תכעש, לא תכעש,

איך תגיב.

דורנו בעיקר,

וזה אני אומר לכם

מתוך הרגשה,

אני לא בדקתי את זה עם גדולים,

אבל דורנו בעיקר בא לתקן את עניין הקדושה.

כי כשאני רואה שרוב הדור פרוץ בעניין הזה

של קדושה, ואגב,

הדיבור האסור הוא קשור לקדושה, אני לא אכנס עכשיו לסוד הדברים,

כשבן אדם פוגם בדיבור זה גם קשור לענייני הקדושה,

לזה שורש אחד,

אז ממילא אני מבין שזה עיקר התיקון של הדור שלנו.

לכן רבים נופלים.

לכן רבים נופלים.

והיצר רע

מתלבש

באותם אלה שפוגעים

בקדושת כלל ישראל,

אם זה בדמות הנשים הפרוצות,

אם זה בדמות כל מיני מכשירים למיניהם,

אם בדמות כל מיני פרסומות למיניהם,

שהם שליחי היצר רע, ואוי להם ואוי לנפשותם על מה שהם יקבלו, על זה שיחטיאו את הרבים.

אבל אנחנו צריכים לדעת, להיות חכמים.

ככל שאנחנו רואים את הקשיים בזה יותר ויותר,

ושזה

דבר שהוא פרוץ בכלל לדור,

סימן שזה עיקר התיקון.

תראה, הבן שלי אמר, תראה מאיפה זה מגיע. בישובות, חבר'ה יוצאים,

ואומרים לי איזשהו עיתון מגולגל ברצפנית על נייר מלכתוב חיילים וטעות קופץ על תמונה של דוגמאות לידו איזה משהו, ומתחילים, מאיפה זה מגיע? עובר את זה מהאוויר של מה שפתאום קופץ עליך איזה עיתון,

מאיפה הוא קפץ עליו?

הוא קפץ אליך בשנייה, ואתה לא יודע מה לעשות את זה. מה אתה אומר רונן?

גם לא בריא?

זה גם איסור גמור, ודאי.

לא שמע, זה לא שמע.

יכול להיות, יכול להיות. זה כאילו משקיע עליהם לא טוב, הוא אומר לזה, ובן אדם שווה, תראה, זה ברור.

אז באווירה סליחה, אז כולם עושים את זה, אם אני אמין, הוא בא. זה ברור.

זה ברור שהחברה משפיעה אחת על השני.

ולכן ראוי להיות בחברה של

צדיקים וירא שמיים.

כי אתה לא יכול לבוא ולומר, תשמע,

אני אהיה צדיק על כל זה שאני אהיה בחברה לא טובה.

לא שייך.

כי המציאות היא, המציאות היא שאברהם העברי,

נתכנא אברהם העברי,

בגלל שהוא היה מעבר אחר כנגד שאר בני העולם.

כלומר, היה לו את הכוח,

היה לו את הכוח לדעת גבולות.

הרב, אתה נמצא בחברה טובה, אני מדבר על חברה טובה, אבל לפעמים מישהו בחברה טובה שלך,

מסתפים עוד עליך,

אז אין לכם עמי, אז צריך לסנן את זה. אתה צודק.

צריך לדאוג לסנן. זאת אומרת, באיזה אופן אתה מסנן? או שאתה מתקן

את האלה שנראה שהם צריכים תיקון,

או שאם אתה רואה שהם לא צריכים לתקן,

אז ללמוד להם שכאן זה לא החברה המתאימה להם.

הם רק פוגעים בחברה.

עכשיו אם אתה מדבר עליהם, אתה יכול לקרוא סרט כפי סרטון?

לא, ודאי שלא.

כעס הפנים. אתה מדבר, הוא לא מבין.

כעס הפנים.

אבל איך הייתם אומרים באחת השפה שלו?

יש אחד ערבי כמו אחד הערבי,

פעם אחת הלך לפרס.

אז לא רבי אמר לפקידה, תביא לי כסף. אז אולי לא הגיע לו.

כמה שהגמרא תחתור, הוא לא מוכן לחתור. תביא לי כסף. הוא לא מוכן לחתור.

אז בא המנהל, אמר לו, תחתור. הוא אמר לו, לא מוכן לחתור.

הוא אמר, תחתור, הוא חתם.

הוא אמר לו, הפקידה, מה חתרת?

הוא אמר להם, לא הסתכלים.

הוא ידע איך להסביר לזה. כן, זה היה השפה שלו.

הסיפור יפה, הסיפור יפה,

הסיפור יפה, אבל המסקנה מוטעת, אתה מבין?

הסיפור הוא יפה, אבל המסקנה שלך היא מוטעת.

יאללה טוב. פשוט מאוד.

כי צריך לאדם, כי צריך לאדם, כי, כי, תירגעו, תירגעו, בכל אופן,

טוב,

נסכם את הדברים, גם,

גם אם צריך.

כדי שאתה תהיה רגע, אתה תרגיע הכי רגוע. נראה לי שאני כבר מיותר פה, כי אתם, ברוך השם, יכולים למצוא שאול ביניכם לבינתכם.

תקשיבו מה שאני אומר.

יש את העניין של כעס הפנים ולא כעס הלב. כלומר,

אם נראה לך שאתה יכול להשיג את זה על ידי כעס,

אז תעשה את זה בצורה של כעס הפנים,

בשביל להראות את חומרת הדבר.

אבל כעס הלב אמור שלא יהיה כך.

איך הוא יודע? פשוט מאוד.

אם זה מצטמצם רק נגד המעשה הזה, אבל כשאחר יבוא באותו זמן,

הוא יתנהג עליו בצורה שלווה,

במנוחת הנפש,

סימן שזה לא תופס אותו.

זה רק עס הפנים.

אם בן אדם בתוך תוכו הוא כועס, אז גם כשיבוא בן אדם אחר הוא יתנהג עליו באותה צורה.

עוד פעם, עוד פעם, אז אני מסביר.

אם

זה הדרך,

אז מספיק כעס הפנים.

עדיף שלא תצטרך להגיע לא לצעוק ולא לכעוס,

אלא להסביר לו.

והיה, אם הדרך היחידה זה רק בזה,

אז תעשה זאת בדרך של כעס הפנים, לא כעס הלב.

אתה מבין?

זו עבודה, אחת מהעבודות הקשות שבמקדש.

אני מקבל זו עבודה מאוד קשה.

אבל בן אדם שמחנק את עצמו, מרגיל את עצמו,

יכול להגיע לזה.

בכל מידה ומידה.

בן אדם בראש ובראשונה צריך לנתח ולבדוק את עצמו,

מהן החולשות שלו.

אין דבר כזה שאדם

מושלם במידותיו.

ההרגשה המוטעית של בן אדם, אני בסדר.

אני בסדר.

אני בסדר.

לא נכון.

אתה לא בסדר, כי אם היית בסדר, לא היית פה.

אם אתה עדיין בעולם הזה, סימן שאתה עדיין לא בסדר.

עוד לא השלמת את עצמך.

אז אם כן, תבדוק בעצמך מהם אותן נקודות חולשה,

מהם המקומות תורפה שלך שאתה תתקן אותן.

בראש ובראשונה צריך לדעת שאתה חולה.

כשאדם יש לו מידות רעות, הוא חולה.

אבל התרופה הראשונה, שתדע שאתה חולה. כי אם תחשוב שאתה בריא ולמעשה אתה חולה, לעולם לא תבקש תרופה.

אז בראש ובראשונה...

אני לא מדבר אליך,

אני מדבר, עכשיו אני מסתכל במראה, אני מדבר אליי.

לא, לא.

סליחה, לא.

תקשיב, אני, אני, אני,

אתה כאילו המראה שלי, אני מסתכל על עצמי, אתה מבין?

דרכך אני מסתכל על עצמי, ואני אומר,

אני למעשה בראש ובראשונה חולה.

צריך לתקן את עצמי.

כן?

במה?

אז בואו נתחיל לבדוק.

מה הם אותם נקודות שאני מבין ששם אני נופל יותר ויותר?

מהם אותם ניסיונות שבהם אני נמצא יותר ויותר.

אם יש לי הרבה ניסיונות מזה, סימן שזה התיקון שלי.

ואם אני נופל כל כך הרבה מזה, סימן שזה התיקון שלי, וזה הניסיון שלי.

אז עליהם אני צריך לעבוד.

איך לעבוד, זה כבר

פרשה נפרדת.

באופן כללי אתה חייב להיות צמוד,

כן, כולנו, זאת אומרת, אני, סליחה,

אני לא מדבר עליכם,

צריך להיות צמוד לספרי מוסר,

לאנשים שמתווים את הדרך

איך לתקן.

וזו עבודה.

אני אומר לכם, זה לוקח שנים.

שנים.

אני מכיר מעצמי.

על דבר מסוים לקח לי תשע שנים.

תשע שנים.

בזמן הזה יכול בן אדם לגמור תשע פעמים משאס.

תשע פעמים.

והעמידה הזו

לקח תשע שנים.

אבל זו עבודה קשה מאוד.

אבל כל הזמן הראש חושב שלא ליפול, שלא ליפול. תיזהר.

אתה עלול להגיע למצבים קשים, תיזהר. תשמור את עצמך. תיזהר. תשמור את עצמך.

תיזהר, זה מקום הנפילה שלך.

כשבן אדם מחדיר לעצמו את המצב הזה,

שזה קריטי בעבורו,

אז הוא באמת

לוקח את זה עם זהירות יתרה,

להתבונן שלא ליפול בזה.

בן אדם יודע שהוא נופל בענייני קדושה?

אז הוא ידע היכן הוא נופל.

צריך לבדוק בעצמו איפה הוא נופל.

להחזיק מכשירים שאסורים זה אין מה לדבר.

זה ליד מאן דפאלי.

זה נקרא שהוא

טובל ושרץ בידו.

אפילו שהוא יאמר לי, אני לא מסתכל, אני כן מסתכל.

עצם החזקת מכשיר שכזה,

זה חילול השם שאין לדוגמתו.

אם אדם לא הולך עם האדם עם סיכוי. יבוא בן אדם, יבוא בן אדם, איזה בן אדם שיבוא.

אם המכשיר הזה בעצמו, אנשים,

הציבור לא יודע שיש

דבר כזה כשר,

אז בעצם החזקת המכשיר הזה זה כל מיני וחילול השם.

כי מן מייפיס, מי יודע?

מי יודע שאתה מחזיק משהו שכשר?

מי יודע שאתה נעול, עשה אינטרנט נעול?

מי יודע? חוץ מזה, חוץ מזה.

מה?

זה מרית אמית. נכון.

אבל זה חילול השם.

הוא היה בוא לא לקחת לכם זכות.

עוד פעם, אני מצווה לדונו לכם זכות,

אבל הוא מצידו צריך לחשוש שיהיו אנשים שידונו אותו לכף חובה.

ואז ממילא יש פה חילול השם.

יגידו, שמע, פלוני אלמוני מחזיק קשה?

מחזיק מחזיר כזה.

אז גם לי מותר.

איך התחילה הפרצה הזו?

שנכנס

מחשבים כאלה גם אצל אנשים חרדים.

איך?

בגלל שראו את אלה שהם קלי הדעת,

שהם קרובים להיות כמו החילונים, קרובים,

עם כיסוי ראש,

ולקחו את זה לאט לאט, זה נפרץ יותר ויותר.

איך הבנות מגיעות למצב כזה שהן הולכות בצורה לא תנועה,

בגדים קצרים וצרים והכול והכול?

בגלל אותן ראשונות שהיו כביכול שייכים לעולם החרדי,

כביכול,

והלכו כך, חרדית אז גם אני חרדית, אפשרי,

וככה הדבר מתגלגל.

לפי השיטה של כבוד הרב, היה צריך לעשות כמו שהם עושים עד ג'-19,

עשו הכול, ככה גם היו עושים עד ג'-19, עשו טלפונים.

למה באו ועשו טלפון קשה?

תעשו טלפון עד ג'-17, לא עושים טלפון, אף אחד לא לוקח טלפון.

אף ילד ואף ראשון לא לוקח טלפון, ג'-20. אין לך אין עמי.

אתה צודק, בישיבות,

עוד פעם, בישיבות באמת,

ישיבות טובות משתדלות שלא יהיו כלל יכולות פלאפונים.

שלא יהיו כלל יכולות פלאפונים.

נאיר, לא מאז, זאת אומרת, גם ככה,

מה?

גם טלפון קשה,

לא.

לא.

יש להם לוקשירים.

נכון מאוד.

בשביל זה אמרתי,

אם שמת לב, אמרתי,

באופן שכלל הציבור יודע שיש כשרים או לא כשרים,

אז כבר אין פה איזושהי ראייה שהוא מחזיק משהו לא כשר.

אבל כשזה טלפון כזה, שרוב העם לא יודע שיש כשרים או שזה נעול,

ממילא, אז מיד מחשבה ראשונית, איך הוא מחזיק?

עובדה, אתה נסעת לחשוב שכשאתה רואה מישהו עם טלפון שהוא נראה כשר,

אתה לא חושד בו. כשהוא מחזיק מכשיר כזה שהוא נראה כמו מכשיר אסור,

מייד אתה.

כדי לומר, הנה חותם, אז הנה אברהם, בסדר, אבל אתה, עוד פעם, עוד פעם, אתה מדבר על מה?

על המכשירים הלא-טובים?

מכשיר כזה, איפה זה? הנה, המכשיר הזה.

יש לך מה לחשוד בו?

לא, לא ככה.

אז אין לך מה לחשוד, זה מה שאני אומר.

מכשירים כאלה. לא, למה אין לי מה לחשוד?

לא בגלל זה.

למה אין לי מה לחשוד?

גם אם זה לא כסף,

אני אומר,

תשמע, כמה, כמה תחום, מה אתה כבר יכול לראות בזה?

לא קשור. זה לא כסף. מה הקבוצה? לא קשור, לא קשור.

אז אני אומר, לא זה המודד.

המודד הוא, אם

כלל העם יודע שיש כשרים ולא כשרים,

אז באמת הוא יכול לקלוט ולומר, תשמע,

מסתם הוא מחזיק טלפון כשר.

כי כל התדמית שלו אמורה שהוא אדם ששומר תורה ומצוות.

אבל במקום שהוא מחזיק מכשיר כזה,

שרוב העולם לא יודע שיש בזה מכשירים כשרים.

טוב, אני אמרתי אצילי,

אני מתווכח איתך.

אם עוד חמש שנים ידעו שיהיה כשר אלוך, תראה לי זה, אם באמת יווצר מצב,

אמרתי, אם יווצר מצב,

שבאמת, אני מדבר על הנקודה של חילול השם,

לא מדבר על הפרצה.

האדם לשל עצמו,

לשל עצמו ודאי שלא נחשב לזה, אלא מה העניין של ההסתכלות של אחרים.

אמרתי,

אם,

הוא אומר, אני לא מאשר,

הם ביטלו את זה, שהם יעצבו אותך איתי,

אז כבר הוא מבטל את זה.

למה צריך? הוא אומר,

הרב חילול הוא אמר קרינסקי.

גם אתם יהיו, כמו שהרב.

מה אתה רוצה?

הוא אומר שהרב קרינסקי יאשר אחרי זה, אם אתה באמת צריך את זה.

טוב. העבודה שלך באמת מצב, תסתמך עם זה. עוד פעם, כל זמן שאתה לא מקבל היתר,

אין להתקרב לזה בכלל. זאת אומרת, הרב, יש לך שיהיה מותר לו, אבל אין לך תעפור לו. אבל תלך לדם תורת הלאומית. אז אני אומר,

אם יש כאלה

שבשבילהם זה עניין של

צורך חשוב מאוד,

שיהיה לכל הרב לבדוק את הנושא הזה.

אני אישית, אם היית שואל אותי,

רנן, רונן, בשביל זה אני אומר אם היית שואל אותי,

אני הייתי אומר אסור, משום פנים ואופן לא.

כן. אבל אתה תראי.

אז לכן אני אומר, אני לא פוסק את ההלכה,

לכן אני אומר, אתה רוצה לבדוק מה ההלכה, תשאל ופוסקים.

אני,

כשלעצמי,

לא עציר.

החוסקים יודעים מה יש באייפון, אם היו רואים מה יש.

סתמה.

אני אגלה לך, מה יש?

מסתמה.

מסתמה מגלים להם את זה.

דבר עליי למצולנים, נו, באמת.

אני לא יודע, אני לא מבין בזה, אני לא יודע מה זה משולנים וזה לא משולנים, אני לא מבין בזה. מי אפשר לקנות את האינטרנט? בסדר, הבנתי. מה זה, אי אפשר, אי אפשר.

אי אפשר.

אי אפשר, בטוח. מי אפשר? אי אפשר. אי אפשר, אתה אומר.

מעניין שיש בחורים שאומרים שכל מכשיר אפשר לפרוץ ולהיקרא, אז אתה אומר לי, זה משונא.

לא, יש שם משיטות שאיתן, בסדר.

הנה, בבקשה.

בבקשה, הבנת תשובה.

מבחינת אפשרות, בכלל יכולות.

לא קרה, אני כלומר, בבקשה, קיבלת תשובה, אמרת.

אלף ערב, אתה אמרת, אלף מכשירים אפשר לפרוץ. טוב.

גם את הקשרים אפשר לפרוץ.

לא צריך, אבל אתה לא צריך למחנה, לא צריך, לכן אני אומר, אם זה עניין של חילול השם,

במכשיר כזה אין חילול השם.

אבל ברור לי שלהגיע לכל אותם

מקומות שאסורים, זה ברור שאסור, בכל מכשיר.

גם אם אתה יכול לפרוץ את הכשר ולהיכנס להתחבר, זה אותו דבר, זה אסור.

הנקודה על חילול השם אני מדבר,

שפה אין חילול השם.

בשונה ממכשיר שהוא ידוע לכולם שיש שם דברים לא ראויים.

זה כמו שאתה מחזיק עיתון, בוא נשאל אותך ככה.

מותר לך להחזיק עיתון שיש בו דברים לא צנועים,

בטענה שאתה מסתכל רק במקומות הבסדר?

למה? בכתבות, במאמרים.

אז אם זה ככה, אבל מי יודע?

רואה אותך מחזיק. אם אדם קונה טלפון של נתיב,

לפרוץ אותו יהיה לו יותר קשה מלקנות טלפון ברור.

רק לפרוץ אותו.

מי ילך לקנות טלפון כזה?

מי ילך לקנות טלפון כזה? בסדר, אבל שוב אתה לא,

אתה לא מתייחס למה שאני מדבר.

לפי השיטה הזאת, לפי השיטה הזאת שאף אחד הלב מדבר, אז כל העיתונים של החרדים אסור להכניס אותם ברחוב למה, ואחרי מה זה מראית על עיתון חילוני.

אז כמו הטלפון שלנו לביטון, זה טלפון שהוא פרוץ מול החשק, אז בפה תסתכלו עם כל העיתונים. אבל כלל העולם יודע שיש גם עיתונים,

יש גם עיתונים כשרים לחרדים.

אז חילול השם בעצם החזקת עיתון אין, אלא אני מדבר עם רואים איזה עיתון זה.

אלא מה הוא טוען?

שמע, אני מסתכל במקומות הכשרים.

אבל זה מי יודע.

אתה, אתה, אתה, ה... אסור להכניס את עצמך לניסיון, כבוד הרב. מה הזמן? זה לא קרה, זה... טוב.

מה זה?

בסדר.

תזכה אותנו שנהיה נקיים, נקיים, נקיים לגמרי מכל הדברים הללו. למה לא אמרנו? כי זה הניסיון של דורנו, מה אני יכול להגיד לכם?

טוב, בואו נמשיך.

בואו נמשיך, בבקשה.

אמר רבי יהודה אמרה, אמר שמואל,

שוב אני חוזר, אמר רבי יהודה אמרה שמואל, מותר לאדם לומר לחברו,

נכרח פלוני אני הולך למחר.

שאם יש בורגנין,

הולך.

כמו שהבאנו מקודם, הפסוק אם תשים משבת רגליך, האמור בשעיה נ״ח, פסוק י״ג,

וכיבתו מעשוד אל רגליך ממצוא חבצך ודבר דבר.

ולמדנו

מקודם לכן שכל האיסור לדבר זה דווקא דיבור כזה שיש בו עשיית חבצי חול,

אבל דיבור שיש בו חבצי שמיים מותר,

וגם

דיבור שאין בו תועלת לחבצי חול,

אבל יש פעמים שהוא נאסר,

מפני שעצם הדיבור הוא דיבור של חול, גם אם אין בו תועלת.

נראה תכף את מה שרבי יהודה אומר בשם שמואל

שקשור לעניין הזה.

יש אופן שמותר לדבר דיבור של חול. מתי?

מותר לאדם לומר לחברו, לכרח פלוני אני הולך למחר.

הכרח הזה כמובן שהוא נמצא מחוץ לתחום העיר שלו.

כן? מותר לו לומר את זה.

למה?

שאם יש, בורגנין הולך.

לכאורה, אבל הרי במצב הזה שהיום שבת,

הרי אסור לצאת מחוץ לתחום,

אז איך הוא אומר

דיבור כזה שהוא יעשה למחרת פעולה כזו,

שהיא למעשה היום אסורה בשבת?

הוא אומר, לא, זה לא אסור,

יש מצבים שאדם יכול ללכת לאותו כרח בשבת.

איך? אם יש בורגנין.

כלומר, אם יש צריפים כאלה,

ששם יושבים שומרים,

יש

מרחק של 72 אמה בין

צריף לצריף,

אפשר ללכת עד אותו כרח.

ממילא, מאחר שיש דרך של היתר להגיע לאותו כרח בשבת,

כי על ידי אותם בורגנין, היינו אותם צריפים,

אז הכרח והעיר נחשבים למקום אחד,

לעיר אחת.

לכן,

מותר גם לומר את הדיבור הזה של הכרח פלוני,

אני הולך למחר,

כי יש לזה תקנה להתיר לזה בשבת.

תנען,

אני לא עושה כיסור הדרך.

מה? אני לא עושה כיסור הדרך. בקיצור?

הדרך. אבל זה כיסור הדרך.

קפיצת הדרך. אתה דבר. אה, קפיצת הדרך, אתה אומר?

כן, תגיד קפיצה, לא קפיצות.

תנען.

גם קפיצות הדרך עשו.

כן.

יש לי ראיה מהגמרא בעירובין.

גמרת דן שם, אם יש תחומים למעלה מעשרה או אין תחומים למעלה מעשרה.

האם איסור תחומים זה גם מצב שאדם מרחק,

מרחף באוויר למעלה מעשרה טפחים.

אז הגמרא מביאה מאליהו הנביא

שיכול להיות שיבוא לבשר בשבת.

אמנם בערב שבת הוא לא יבוא,

אבל בשבת הוא יכול לבוא לבשר.

הוא יבוא ממקום שהוא למעלה מעשרה.

הגמרא רוצה להוכיח שאין איסור תחומים למעלה מעשרה.

כי מישהו איסור תחומים, הוא עובר על איסור תחום בשבת.

רואים שאף על פי שכל הילוכות זה דרך קפיצת הדרך.

בכל זאת, אסור.

במובן.

תנן.

יש משנה שראינו אותה אצלנו בדף כפנון עמוד א',

אין מחשיכין על התחום

לשכור פועלים ולהביא פירות.

עצם זה ששמואל אומר לנו כאן

שמותר לומר דבר כזה שנוכל למצוא לו צד היתר בשבת,

אז אם כן,

אז גם להחשיך על התחום מותר באופן שאפשר שיהיה בו צד היתר בשבת,

כי הדין הזה של האמירה וההחשכה הם דברים שתלויים זה בזה.

אם מותר לומר, אז מותר גם להחשיך,

ואם אין לומר, אז אסור להחשיך.

ממילא באה הגמרא ושואלת,

במשנה למדנו שאסור לעשות החשכה על התחום

לשכור פועלים ולהביא פירות,

ולמה?

בגלל שכל דבר שאסור לעשות או בשבת,

לשכור פועלים הרי אסור.

להביא פירות הרי אסור מחוץ לתחום,

לכן גם אסור להחשיך עליו.

שואל את גמרא ביס, למה לזכור פועלים?

ובשבת לא מציע אמר.

העניין הזה של לזכור פועלים זה אכן מובן.

למה אסור להחשיך?

שהרי אסור לזכור פועלים בשום פנים ואופן.

לזכור אותם בשבת זה אסור,

אבל אלא להביא פירות

למה שאם יש שם חיצות מביא.

אבל אם הוא רוצה להחשיך בשביל להביא פירות,

למה באמת אסור?

הרי אתה אמרת שכל דבר שיש בו צד היתר,

יכולו לדבר עליו בשבת, יכולו להחשיך על התחום למענו בשבת.

אם כן, כאן יש צד היתר.

להביא פירות הוא יכול על ידי שיהיו מחיצות,

מחיצות שמקיפות ממקומו עד מקום הפירות.

בדרך זו הוא יוכל להביא.

אז מאחר ויהיה צד היתר, היה מותר ראוי להטיל גם להחשיך על הדבר,

כמו שמותר לדבר לצורך זה.

עונה הגמרא, משכחת לה בפירות המחוברות.

כאן מדובר שהפירות לא קלושים.

אלא הוא רוצה להחשיך על התחום בשביל

להספיק להגיע לפרדס שלו יותר מהר,

לקטוף את הפירות מהאילנות ולהביא אותן אליו הביתה.

אז מאחר זה פירות מחוברים זה ודאי פעולה שאסור לעשות בשבת,

בשום פנים ואופן, לכן אסור להחשיך לצורך זה.

שואלת הגמרא, ועתן רבי הושעיה, את אמיתית?

ועתן רבי הושעיה, אין מחשיכין על התחום להביא תבן וקש?

הרי אבל רבי הושעיה הביא ברייתא שגם אם בשביל להביא תבן או קש אסור להחשיך על התחום.

נו, ולכאורה לא מובן, בשלמה קש משכחת לה במחובר.

קש שייך לומר שזה מחובר.

אבל לתבן, תבן זה ודאי דבר שכבר נתלש,

איך היא משכחת לה?

איך אתה יכול למצוא אופן

שיהיה אסור?

הרי לכאורה כל תבן הוא כבר תלוש.

ועל ידי מחיצות, הרי אפשר להביאו מאותו מקום אליו הביתה, לבית שבעיר.

אז למה אסור להחשיך עליו?

לצורך אהבה תבן.

עונה הגמרא, בתבן נסריא, מדובר כאן

בתבן רקוב ומסריח, שכבר לא ראוי למאכל בהמה.

מאחר, ואינו ראוי למאכל בהמה, אם כן זה מוקצה.

ולכן, אין תקנה להביא אותו אפילו לא בהיתר. גם אם יש מחיצות, אסור לטלטל לו, כי זה מוקצה.

משום כך, גם אסור להחשיך עליו.

יוצא לפי

הדברים שלמדנו עד עתה,

שאם זה דברים כאלה שיכול למצוא לו צד היתר,

אם למשל היו פירות שראויים לאכילה והם כבר תלושים,

במצב הזה אכן יהיה מותר להחשיך או לדבר לצורך זה בשבת.

כי הרי אפשר למצוא צד היתר על ידי עשיית מחיצות ממקומו עד מקום הפירות.

תא שמה, באה הגמרא ומביאה קושייה נוספת

שלא להוכיח שלא כמו שמואל.

מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת.

במשנה בהמשך בדף קנא, עמוד א', נראה את המשנה הזו,

שמותר להחשיכה לתחום

בשביל לברר

לדאוג לצורכי כלה או להבדיל צורכי המת.

להמתין בסוף התחום,

סמוך לחשיכה, סמוך ליציאת השבת,

כדי שיהיה קרוב יותר בצאת השבת לצאת מהתחום,

להביא את מה שהוא צריך.

הוא לא צריך לעבוד את הצבת עצמה. אז הוא אומר שאם זה לצורך כלה או לצורך מת,

התירו להחשיך על התחום.

דייקת הגמרא, א' אלכי כלה ומת שזה מצווה, אי,

אז מותר להחשיך.

כי הרי אמרנו, חפציך אסורים, אבל חפצי שמים מותרים.

אבל על עסקי אחר, לא.

אבל עסק שהוא אחר, היינו לא לצורך מצווה.

משמע מהמשנה שאסור להחשיך.

נשאלת השאלה,

למה באמת אסור להחשיך?

בישלמה,

בישלמה אחר דומיה דחלה. כלומר, מה זאת שגם אם זו מלאכה כזו,

כן,

שהיא בדומה למה שאתה מוצא בקלה ומת,

אם למשל, בקלה ומת,

כן, אתה צריך להביא שמלת קלה,

או להבדיל במת, לדאוג לו לארון,

או לתכריכים,

כן, אז במצב הזה באמת אתה אומר, לצורך זה מותר,

אבל אם זה לצורך להביא בגדים למישהו אחר, שאינו צורך מצווה,

זה אסור להחשיך.

הגמרא אומרת, בישלמה אחר דומיה דחלה, משכחת לה,

למגזר עזה.

אז

בצורך כזה,

שהוא

בדומה לכלה, אני יכול למצוא.

כמו למשל,

לתלוש ענפי הדס מהמחובה.

פה באמת אני יכול לומר,

הגם שהדס,

הרבה פעמים מעטרים בזה את כיסא הכלה,

ומביאים לה כל מיני פרחים להחזיק ביד,

אבל מאחר והם עדיין...

מחוברים, אז לצורך אחר אסור להחשיך בזה,

כי זה לתלוש מהמחובר ואין בזה צד יותר.

אלא מת, מי הניהו.

אלא עסקי המת שאתה אומר,

ואתה אומר שבדומה לזה, אם זה לצורך אחר,

לצורך אדם אחר, אז אסור.

איזו מלאכה שבאמת זה מותר,

ואילו באחר אתה אוסר.

לכאורה, להביא לו אהרון

ותכריכים,

כמו שהזכרנו מקודם.

נכון?

להביא לו אהרון ותכריכים, שמה?

שלצורך מאת התירו, כי זה חפצי מצווה,

אבל לצורך אחר, זה לא חפצי מצווה, אסור.

רק להביא לו אהרון ותכריכים.

אם זה איסור דור, הייתה להביא,

זה רק איסור להבאה של מחוץ לתחום.

וזה שיש פה צד יותר,

זה שאלת הגמרא.

וכתוב כאן שכל האיסור להביא אהרון ותכריכים,

מאת עיל,

שדווקא באמת

מותר לצורך מצווה, אבל אחר לא.

אבל אם זה לצורך אחר, אסור.

ועמאי,

למה באמת אסור להחשיך על התחום

בשביל להביא

חפץ כלשהו מחוץ לתחום?

הרי לכאורה יש לו צד יותר למה נאמר שאם יש שם מחיצות, מביא. הרי על ידי שיעשה מחיצות ממקומו עד מקום אותו חפץ,

יוכל להביא את זה משם לכאן בשבת.

מאחר ויש צד יותר,

אז מותר להחשיך עליו.

אז למה אם כן המשנה אומרת שאסור?

מדייקים מה המשנה שעשו.

עונה גמרא מתנה ממשכחת לה למיגזלי גלימה.

מה שאמרנו,

שבאמת מותר,

עסק כזה שאצל המת מותר ולצורך אחר לא,

זה מדובר בעסק כזה שהוא באמת איסור תורה.

מה? למיגזלי גלימה.

ללכת ולגזור לו תכריכים שיהיו ראויים למידתו של המת.

מלאכה כזו שזה איסור דאורייתא, ודאי שאין לה יותר בשבת.

לכן, להחשיך על התחום לצורך מת,

לצורך זה שיגזור תכריכים,

זה התירו.

התירו להחשיך לצורך זה.

אבל אחר,

לצורך שנגזור לו בד במידה הראויה לו כדי שיעשו מזה בגדים,

לצורך אותו אדם,

זה אסור,

כי לגזור זה איסור דאורייתא.

מובן?

זה מה שמסבירה הגמרא.

נראה את רש״י,

צלף אילן גדול הוא בעל ענפים הרבה,

ושלושה מן האוכל יש בפירותיו.

אביונות,

קפריסין ולולבין,

שאם יש בורגנים משבעי ממה לשבעי ממה,

הולך אפילו בשבת,

שהכל חשוב כעיר אחת,

לכל העיר כדלת אמות. ממילא, במקום שהכול נחשב כעיר אחת,

מותר ללכת בכל מקום,

אפילו מקצה לקצה בעיר,

כי כל העיר חושבת כאילו דלת אמות,

כי זה אברהם בעיר רובין.

וכיוון דוד, דבר שיש לו היתר,

העיר כולה מותרת כמו בדלת אמות. הלוא, גם אם אדם יצא מחוץ

לעיר שלו,

מחוץ לתחום,

אבל דלת אמות שבו הוא נמצא, מותר לו.

מובן?

לא בטלטול. לא בטלטול, מדובר פה ללכת.

ללכת, על זה מדובר.

כי הבנו דבר שיש לו היתר על ידי תקנה בשבת,

מאחר ויש דרך.

וילך פחות מגליל אמות, וילך פחות מגליל אמות אחרות. לא.

וילך פחות מגליל אמות. לא.

לא, לא, לא, מה פתאום.

לא התירו.

אדם במצב כזה. רק במצבים מסוימים שבו יש חשש, ואנחנו נראה את זה בפרק 24,

שיש אופנים מסוימים שהתירו ללכת פחות פחות מדלת אמות.

אבל באופן נורמלי,

אמרו לו אדוני דלת אמות בתולו היצר מחוץ לתחום ואין לו עוד דרך אחרת, הוא נמצא במקום שהוא לא שבת שם ולא התכוון לשבות שם,

אז במקום כזה

אין לו מעבר לדלת אמות.

זה כבר דעות בגמרא.

זה כבר דעות בגמרא, שאנחנו נראה את זה במסכת ערובים.

אז ברות השם, יש בזה דעות.

הלאה.

לכן הבנו דבר שיש לו היתר על ידי תקנה בשבת,

מותר לו אומרו אפילו במקום שאין שם היתר.

כלומר, מאחר ויש צד היתר

על ידי אותם בורגניים,

שאפשר ללכת מחוץ לתחום,

לכן מותר גם לומר את זה, נכרח פלוני, אני הולך למחר.

המחוברים שאי אפשר לקרוא לצל בשבת על ידי שום תקנה.

קש,

זנבות השיבולים.

הזנבות השיבולים זה עדיין מחובר.

בטיב נסריה,

שאפילו יש מחיצות אינו מביא,

משום דמוקצהו,

על עסקי כלה ומאת עין,

וחמצי שמים הם,

אבל על עסקי אחר, אפילו דמיית דחלה, לא.

מישהו מאחר דמיית דחלה, משכחת לה,

דאסור להחשיך,

כגון לחתום מנם חובר.

במגז דאסד, עבדולה,

עבדולה, גננה דאסה לקלטה.

כן, הרי עושים הרבה פעמים את החופה לכלה מערצי הדס.

ככה היה בזמנם.

אלא עסקי מת, מה יהי? הוועד אהרון ותכנכי.

לכאורה זה קורא צורך המת.

ואמי לאחר לא, אז למה האחר עשו?

למה?

הואיל, אם יש שם מחיצות, מביא.

למגז לגלימה,

לתקן עוד תכנכי,

ואין היתר לדבר

היום כלאב.

כלומר, אם זה לגזוז,

לחתוך

לצורך המת,

כן, שיהיה מראוי למידתו של המת,

זה פעולה שיהיה אסורה בשבת,

ואין בזה שום צד היתר, ולכן אסור גם להחשיך.

אם זה לצורך אחר, רק לצורך מצווה שזה באמת מותר.

כן.

נראה עוד קטע קטן, סייעתא דשמיא,

אבל מחשיכים.

במשנה,

מה?

לפני סוף השורות הצרות בנקודתיים,

אבל מחשיכים.

אתם איתי?

עמוד קטנון עד.

נכון, קטנון עמוד ב'.

המשנה אמרה, אבל מחשיכים לשמור, הוא מביא פירות בידו.

כלומר, אם כוונתו לשמור את הפירות שמחוץ לתחום,

מותר להחשיך לצורך זה, כי מותר לשמור בשבת.

ואם כבר הגיע לשם, הוא יכול גם כבר להביא פירות, לא בשבת.

זאת אומרת,

הוא יכול להביא פירות בידו מאותו פרדס,

שהוא התכוון בתחילה לשמור את פירותיו, ולא שכוונתו הייתה להביא פירות.

אז הגמרא שואלת,

אף על גב דלא אבדיל,

ואף על גב דלא אבדיל, וכי יהיה מותר.

אבל אם אתה אומר שהוא מחשיך,

ומיד בצאת השבת הוא יוצא לפרדס על מנת לשמור.

שם כשהוא מגיע לפרדס, אם הוא יוצא לפתע לתלוש את הפירות, מותר לו או אסור לו?

זה מה שכתוב.

מחשיכין לשמור, ואם כוונתו הייתה

מלכתחילה לשמור,

אז כשהוא מגיע לפרדס, הוא יכול גם להביא פירות בידו.

יוצא הרי, שאם הוא יוצא מיד בצאת השבת, אז הוא עוד לא הבדיל.

נמצא שהוא תולש קודם עשיית

ההבדלה.

לאף אחד כזה לא אבדיל, וכי מותר לו לעשות מלאכה שכזו,

תלישת הפירות,

במוצאי שבת אפילו שהוא לא הבדיל עדיין.

ואמר רבי אלעזר בן אמצוי גנוז,

בנישום רבי אלעזר בן יעקב אסור לו לאדם שיעשה חפצה קודם שיבדיל.

אסור לאדם לעשות מלאכה

לפני שיעשה הבדלה.

פה מסתבר שאם הוא החשיקה לתחום,

אז הוא לא הספיק לעשות הבדלה, כי הרי זו הייתה המטרה, שמיד בצאת השבת

יצא לאותו פרדס

בשביל לבדוק שלא היו גנבים שם.

ועוד לא הספיק לעשות הבדלה?

כן, לא הספיק.

הרי הוא הלך לסוף התחום, הוא המתין בסוף אלפיים אממה מתחום אירועו, כדי שמיד

בצאת השבת יוכל

ללכת לפרדס ולשמור אותו.

אז אם כן, לכאורה, אז איך מותר לו לתלוש את הפירות?

הרי הוא עוד לא עשה הבדלה.

וכי תימא דהבדיל בתפילה?

ואם תבוא ותגיד לי מה הבעיה,

יכול להיות שכשהגיע לפרדס,

התפלל שם תפילת ערבית,

ובתוך התפילה הזכיר

בה אתה חונן

את העניין של הבדלה,

וזהו, ואז מותר לו כבר לתלוש את הפירות.

שואלת הגמרא, הרי רב יהודה אומר בשם שמואל,

שגם אם אדם הבדיל בתפילה, צריך שיבדיל על הכוס.

כלומר, הוא לא יוצא יד החובה בהבדלה שבתפילה, הוא צריך גם להבדיל

על הכוס.

אם כן, לכאורה, כל זמן שהוא לא הבדיל,

גם על הכוס,

הרי זה כאילו לא הבדיל ואסור במלאכה.

וכי תהיה מה להבדיל על הכוס,

אם תבוא ותגיד לי מה הבעיה.

הוא הבדיל שם, בפרדס, על כוס.

כוס בשדה מהיקה.

נו,

וכי ניתן למצוא יין בשדה

שיוכל להבדיל עליו.

תרגמה, גם זה רעיון,

בואו נראה מה הגמרא בתארצת.

תרגמה רבי נתן בראם יקמד רבא,

בין הכיתות שלנו.

מדובר פה בשעת הגיתות, כלומר, בזמן שמוצרים את הענבים,

ואז מצוי יין בשדה,

ולכן

שייך במציאות כזו שהוא יבדיל

שם בשדה,

ואחר שהוא עושה הבדלה על הכוס,

יכול הוא כבר לתלוס את הפירות, יכול לעשות מלאכה.

אמר לה רבי אבא לרב אשי,

במערבה אמרינן הנחי, המבדיל בין קודש לחול,

ועבדינן צורכי.

אומר רבב אבא לרב אשי, לא צריך לומר שמדובר פה.

בין הגיתות, שיין מצוי בשדה. לא, באמת אין יין מצוי בשדה.

תבוא ותגיד לי, אבל איך מוטלו לתלוש את הפירות?

הנה.

ואבא אמר שבארץ ישראל היו אומרים

במוצאי שבת את המילים המבדיל בין קודש לחול, ולא ברכה.

כן? לא אומר ברוך אתה השם, אלא את המילים.

המבדיל בין קודש לחול. המבדיל בין קודש לחול, כשזה יהיה כר שם,

שיצאה השבת.

ועבדינא צורכים, מיד עושים מלאכות.

שאנחנו צריכים אותן.

ורק אחר כך

עושים הבדלה על הכוס.

אם כן, גם פה אותו דבר.

מה הבעיה?

הוא יתפלל תפילת ערבית,

כן?

או אפילו לא יתפלל, רק אמר המבדיל בין קודש לחול,

וזה הכול, זה מספיק.

עצם זה שהתפלל,

והזכיר מתוך כדי התפילה, המבדיל בין קודש לחול,

או שאמר המבדיל בין לא תפילה, זה גם אותו דבר.

אבל זה קצת בעייתי גם,

קבוצת סבת, זאת אומרת שתי מילים,

קצת ארבעה מילים,

אמר רב אשי,

לא יודע, זה נשמע כזה,

קבוצת סבת. לא נורא, תתנטרל מהרגשות.

אתה צריך לדעת יש הלכות. זה קבוצה, זרז. בסדר. אפילו שזה נוטל כבר, אבל עדיין, זה קבוצה של סבת.

אמר רב אשי,

כי יאביה ברב כהנא,

תקשיב, תקשיב, תקשיב. הרגשות כאן לא שייכות. אתה צריך לדעת מה מותר, מה עשו.

זה הכול.

אתה רוצה להיות, להרגיש את השבת כל השבוע?

מצידי, תישאר.

תת-משפט כזה,

אני מדבר על זה,

ההבדלה היא באמת איזו מהלך שאתה עושה את הדבר הזה,

כשאתה מבדיל את זה,

ואתה יורד איתה לבוא.

עצם הדבר שהוא אמר כזה מספיק.

ואמר רב אשי

כי אבנה ברב כהנא ואמר

המבדיל בין קודש לחול ומסלטינן צילתא.

אומר רב אשי,

כשהייתי בביתו של רב כהנא,

הייתי שומע שרב כהנא אומר במוצאי שבת את המילים הללו, המבדיל בין קודש לחול,

ומיד היינו חוטבים עצים.

כלומר,

על סמך זה הטילו לעצמם לעשות מלאכה,

אומר רשי.

ואף אגב זה לא אבדיל, הספר זה מתניתין מטעמה.

זה קטן, הוא מביא פירות בידו לקודש תלמנו, חומר בלו הבדלה. מה?

הבדלה בתפילה?

בשביל זה אני אומר.

אם עשו הבדלה בתפילה, אז לא צריך יותר.

כן.

זה לא יכול להיות לו חברה במבדילה ולא יכולים לעשות ביטחון?

לא, לא.

את התקנה שתיקנו הוא צריך.

רק בשביל לעתר לעשות מלאכה, מספיק שיגידו על מבדיל מקודש לחול.

כך תיקנו חכמים,

שצריך שיגידו את זה בברכה גם כן.

אבל בשביל איסור עשיית מלאכה, מיד באמירת המבדיל כבר מותר לו.

לא מספיק אבל התפילה.

מה? לא מספיק התפילה?

אם הוא אמר בתפילה זה מספיק,

כן, לא מספיק המבדיל לבד בשביל לא להגיד את זה בתפילה.

האם הוא לא עבר המבדיל לבד כבר מספיק?

לא.

שלא נעבור במקום הזה. לא צריך, עצם זה שהוא הבדיל בתפילה, זה לא מספיק.

זה כמו המבדיל, זה לא אותו דבר.

הלאה.

אומר רשי, ואף על גבדלו העבדיל, הספע דמדתיל מטעמה.

רק הוא שיעל הספע, דקתני הוא מביא פירות בידו,

לקרוס אצל מן המחובר, ולא העבדלה.

בין הגיתות שהנהודי, כעקוס בשדה,

המבדיל בין קודש לחול, הכר המעלמא ללוות את המלך.

העבדינא צורכיל, ואחר כך אנו מברכנה על הכוס ברכה גמורה עד ההבדלה.

לכל שכן דהיה אבדיל בתפילה,

מותר לעשות הלכה, וחוזר ומבדיל על הכוס.

מסלתינא צילתא חוטבין עצי.

לא, לא.

מסלתינא צילתא חוטבין עצי.

אם כבר יצאה השבת, כן,

אז יצאה, נגמר, השבת יצאה.

אז איסור דהורייתא ודאי שאין לו.

איסור דהורייתא ודאי שאין לו.

טוב, בזה אני,

בזה סיימנו להיום.