מסכת שבת דף קנ"ה ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שבת,

דף קנון עמוד א',

שורה שנייה מהשורות הרחבות.

למדנו אתמול

תנן

מחלוקת רב הונא ורבי יהודה

בפירוש המשנה, ותוצאת הדברים

יוצא שהם חולקים

האם מותר לאדם

להפוך דבר שאינו מאכל לאוכל

או לא?

הוא הדין, דבר שהוא כבר אוכל.

אם רוצה אדם

לטרוח טרחה כזו שיוסיף

לבהמה תענוג והנאה יותר גדולה,

האם מותר לטרוח בדבר שהוא אוכל טרחה יתרה או לא?

אז לדעת רב הונא מותר לטרוח בדבר שהוא כבר מאכל

בשביל להשביח את המאכל,

אבל לדבר שאינו ראוי לאכילה או להפוך אותו לאוכל זה אסור.

ולדעת רבי יהודה,

להפך,

דבר שהוא אינו ראוי למאכל

ועל ידי פעולה מסוימת יוכל להופכו למאכל,

מותר.

אבל דבר שהוא כבר ראוי לאכילה והוא מאכל בהמה,

בכוונתו לטרוח בו רק לתענוג בעלמא,

והנאה של הבהמה שיהיה לה קל יותר לאכול זה אסור לדעת רבי יהודה.

באה הגמרא ושואלת שאלה, תנן

הן מרסקין את השחת

ואת החרובין לפני בהמה

בין דקה ובין גסה.

במשנה למדנו

שאסור לאדם לרסק את השחת.

שחת

זו תבואה שקודם שהספיקו לגדול שליש

ונותנים זאת לבהמה לאכול.

האם מותר לרסק את התבואה שיהיה נוח לה לאכול?

אומרת המשנה, אסור.

וכן, חרובין.

אין לרסק זה שתאכל הבהמה לאכול

בלי הרבה מאמץ.

ואין הבדל איזו בהמה זו, אם זה לצורך בהמה דקה,

כגון

כבשים ועזים,

או לצורך בהמה גסה,

כגון

שברים ועגלים,

או סוסים וחמורים.

בכל המצבים הללו אסור.

מאי לאו חרובין דומיה דשחת?

האם

כוונת המשנה היא לא שבמה שהזכירה חרובין ושחת יחד ללמד

שמדובר בחרובים שדומים לשחת?

מה פירוש?

מה שחת דרכיך?

אף חרובין דרכיך.

כמו ששחת

בדרך כלל היא רכה וראויה לאכילה,

גם בלי ריסוק.

אז גם חרובין מדובר שהם רכים ראויים לאכילה בלא ריסוק.

ובכל זאת המשנה אוסרת לרסק

את השחת והחרובין

לצורך הבהמה.

הגם שלמעשה זה ראוי לאכילה

בלי הריסוק.

אם כן, עלמא,

לא תרחינן באוכלה.

אז למה בכל זאת אסור?

על כורחנו, בגלל שזו טרחה יתרה.

הבהמה יכולה לאכול

גם בלא הריסוק הזה.

אם כן, רואים כנגד רב הונא, הוא טיוב טיוב רב הונא.

רב הונא אמר שאסור הרי,

רב הונא הרי התיר לטרוח בדבר שהוא כבר מאכל.

עונה הגמרא,

אמר לך רב הונא,

לא,

שחת דומי הדחרובין.

מה החרובין דא אכושה,

אף שחת דא אכושה.

יכול לומר לך, רב הונא,

שהמשנה שהזכירה חרובין ושחת יחד

לא התכוונה שנדמה את החרובין לשחת, אלא להפך.

אלא מת שהשחת בדומה לחרובין.

בדרך כלל החרובין הרי הם

קשים לאכילה.

ממילא באה המשנה להשמיע שגם בשחת, מה שדיברה, זה דיברה בדומה לחרובין.

כמו שחרובין קשים ואינם ראויים לאכילה,

ובשביל לאכול צריך לרסק,

אז ככה שחת מדובר שהוא קשה.

כמו למשל אם כבר זה התייבש

וצריך לרסק כדי שתהיה ראויה למאכל.

וזה מה שאסרה המשנה. למה?

כי אם מדובר פה באופן שזה קשה לאכילה

ועל ידי פעולה זו הוא הופך את זה להיות ראוי לאכילה,

אכן רב הונא יהיה צודק שלהפוך דבר שאינו ראוי למאכל,

כן?

שיהיה ראוי למאכל, זה אסור.

איך משכחת לה? איך ייתכן

ששחת יהיה קשה כל כך שלא יהיה ראויה למאכל בהמה?

בהמה היא יכולה, גם אם התייבשה התבואה,

עדיין יכולה היא לאכול את השחת.

עונה הגמרא באילה זוטרא

מדובר פה בחמורים צעירים

ששחת יבשה קשה להם לאכילה

ולצורך אלה צריך לרסק את השחת בידיים, אם זו צחת כמובן יבשה.

לכן,

אומר רב הונא,

המשנה מדברת באופן זה שזה קשה ולכן אסור.

אבל באמת,

אם זה היה ראוי לאכילה לבהמה,

וכל כוונתו רק לטרוח טרחה

של להוסיף להשביח את המאכל,

שיהיה טוב יותר לבהמה לאכול,

בזה אכן היה מותר.

ממשיכה הגמרא ומביאה קושיה נוספת על רב הונא,

טעה שמה?

רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה.

רבי יהודה סובר שמותר לרסק חרובין אם זה לצורך אכילת בהמה דקה.

לדקה היא לגסה לא, מתוך זה שרבי יהודה מזכיר

כל ההיתר הוא לדקה,

משמע רק לצורך בהמה דקה מותר לרסק חרובין,

אבל לצורך בהמה גסה אסור.

אי אמרת בישלמה תנא קמא,

סבר,

מתרחבה אוכלא לא טרחינן.

היינו דקאמר רבי יהודה,

חרובי חרובין לדקה נמי שבוי אוכלא הוא.

אלא יאמר תנא קמא סבר, שבוי אוכלא לא משווינן,

מתרחבה אוכלא טרף מתרחינן.

רבי יהודה, אתה מתיר בחרובין לדקה?

כל שכן לגסה.

מפרש לתושיית הגמרא.

כלומר,

כשאני בא ללמוד את דברי רבי יהודה,

מה המחלוקת בין רבי יהודה לבין תנא קמא.

זה טוב אם נאמר שתנא קמא שאוסר לרסק חלובין,

הוא סובר כדעת רבי יהודה, שלטרוח

בדבר שהוא אוכל כבר,

אין לטרוח.

אבל להפוך דבר שאינו אוכל לאוכל,

זה מותר.

אם כן,

כמובן, מה שרבי יהודה אומר לתנא קמא,

אם אתה כבר סובר שמותר להפוך דבר שאינו אוכל לאוכל,

אז גם חלובין,

לרסק חלובין לצורך בהמה דקה, זה גם נקרא שאתה הופך דבר שאינו ראוי לאכילה,

שיהיה אוכל לצורך בהמה דקה.

אבל אם אתה אומר

שתנא קמא סובר כדבריו,

הוא נא שאסור להפוך דבר שאינו אוכל לאוכל,

ההיתר היחיד הוא רק לצרוח בדבר שהוא כבר אוכל,

גם אם כוונתו להשביח את האוכל.

אם כן, לא מובן, רבי יהודה מתיר בחלובין לדקה,

כלומר, כשהוא בא להתיר את החלובין לדקה ללא ריסוק,

למה זה באמת?

למה אם ככה זה, למה רק לדקה?

כל שקל שהיה צריך להתיר לגסה,

שהרי עבודת הריסוק היא ודאי השבחת האוכל.

אם כן,

אם זה השבחת האוכל,

וסובר תנא קמא

של לצרוח בדבר שהוא כבר מאכל,

גם אם זה לצורך השבחה מותר,

אז מדוע לחלק בין דקה לבין גסה?

עזרבה.

אם לדקה התירו,

אז כל שקל לגסה,

שהרי הגסה יכולה לאכול את החלובין הללו גם ללא ריסוק.

אז זה כבר מקרה מאכל לגבי אותה בהמה.

ממילא כשהוא בא להרסק, בזה הוא משביח את האוכל יותר.

אם סובר תנא קמא שמותר לטרוח בדבר שהוא כבר אוכל,

אז למה רבי יהודה מגביל את הריסוק של החלובין רק לצורך בהמה דקה?

לצורך בהמה גסה זה ודאי השבחה.

ואם כן היה צריך רבי יהודה להתיר בגסה מכל שקל מדקה.

אם בדקה הותר, כל שקל בגסה.

עונה הגמרא, מי סברת דקה ממש?

מי סברת דקה, דקה ממש?

מאי דקה הגסה?

ומאי קרא לה דקה?

דאי כאבל אוכלה.

הגמרא מתרצת וכי סבור אתה שמה שרבי יהודה נקה דקה

הוא התכוון לבהמה דקה ממש?

לא, לא זה כוונת רבי יהודה.

מה התכוון רבי יהודה במה שאמר דקה?

הוא באמת התכוון לבהמה גסה.

רק למה קורא לה הוא דקה?

דאי כאב אוכלה, משום שהיא לועסת היטב את האוכל

והיא מדדיקה אותו, כלומר הופכת אותו להיות אוכל דק יותר.

דק.

בדיוק.

שיהיה דק יותר.

ממילא אז באמת

רבי יהודה לא מבדיל בין דקה לבין גסה.

אדרבא,

בדבר כזה שאתה מרסק לצורך המאכל בהמה גסה,

אז ודאי שזה נקרא רק לטרוח בדבר שהוא אוכל.

לטרוח בדבר שהוא כבר אוכל, ודאי הוא מותר.

כך סובר רב הונא בדעת המשנה שמותר לטרוח בדבר שהוא כבר אוכל.

שואלת הגמרא,

איך ייתכן לפרש כך?

מה שאמרת, שמה שאמר רבי יהודה, דקה, הוא התכוון לגסה,

וכל מה שהזכיר, דקה, בגלל שהיא מדקקת,

כן, עושה את האוכל שיהיה דק, ועושה יותר את האוכל

וגורמת לו להיות דק.

המדיקת תנא רשע. הרי מזה שהשנינו ברשע של המשנה, בדברי תנא כמה?

בין דקה, בין גסה,

ושם הדשא הכוונה, דקה וגסה ממש,

מכלל רבי יהודה, דקה, דקה ממש כמה.

אז כשהוא חולק על רבי יהודה,

כשהוא חולק על רבי יהודה על תנא כמה,

ודאי שכוונתו, אתה מה? אתה אוסר בן לדקה, בין גסה,

אני מתיר לדקה על כל פנים.

אבל יוצא שמה שהזכיר דקה,

תנא כמה שעשר דקה,

רבי יהודה התיר

את אותה דקה, ותנא כמה מדי התכוון לדקה ממש.

אז הוא אדיש, רבי יהודה, שהתיר דקה, זו דקה ממש,

ואם כן נוכל לדייק מזה,

שרק לטורח בהמה דקה ממש מותר,

מתיר לרסק את החרובים.

אבל לא לצורך הבהמה הגסה,

ופה ודאי לכאורה חייבים לומר,

בגלל שתנא כמה סובר,

שהריסוק לצורך בהמה גסה הוא טרחה באוכלה,

הרי זה ראוי לה גם בלי זה.

אם כן, כל הריסוק זה רק לטרוח, לטרוח, אסור,

כנגד רבי יהודה.

לעומת זאת, בחרובים לדקה, סובר רבי יהודה, זה נקרא שיווי האוכלה,

זה נקרא שהוא הופך את החרובים להיות אוכל,

כי קודם לכן היא לא יכולה לאכול.

קשיא.

לאחר כל המשא ומתן הזה מוכח,

שהתנא שבמשנה סבר,

כדעת רבי יהודה,

ששיוויה אוכלה משווינן,

מצרח ואוכלה לא טרחינן.

עכשיו, הגמרא מוסיפה לאבי קושיא,

והפעם זה לא ערבי אונה,

אלא ערבי יהודה.

איך יפרש רבי יהודה את הדברים שבמשנה בדף קנוע עמוד ב'?

להלן, בהמשך, אנחנו נראה משנה נוספת,

ושם כתוב כך,

תא שמה מחתכין את הדלעין

לפני הבהמה

ואת הנבלה לפני הכלבים.

מותר לחתך

דלעין שהם כבר תלושים, כמובן,

והוא רוצה לחתוך אותם לפני הבהמה

על ידי החיתוך,

הוא הופך את זה להיות חתיכות דקות יותר,

שיהיה נוח לא לאכול.

וכן,

מחתכין את הנבלה,

גם אם זו נבלה שנתנבלה היום,

והיא לא הייתה עומדת למאכל בהמה

בבין השמשות,

בכל זאת

סובר התנא שם במשנה שמותר לחתך את הנבלה לפני הכלבים

לצורך

מאכל הכלבים.

דייקת הגמרא,

למה לכאורה

התירו זאת?

הלוא זה טרחה.

לכאורה זה ראוי לאכילה גם בלי החיתוך,

ואם כן, החיתוך הוא נקרא טרחה שלא לצורך.

בכל זאת, התיר שם הטענה ואמר מחתכין דלעין לפני הבהמה ובלעין לפני הכלבים.

אלא מה?

אלא מה?

אולי הגמרא, לא היה ברור לה האם מדובר פה בדבר שהוא קשה ועל ידי החיתוך הוא הופך אותו לאוכל,

או בדבר שהוא כבר רק, וכל החיתוך הוא רק טרחה יתרה,

לצורך השבחת האוכל.

אז הגמרא מנסה בתחילה לדייק כך,

מאי לאו דלעין דומיה דנבלה?

האם לא נדייק מזה שמה שנאמר דלעין זה בדומה לנבלה?

שבדרך כלל, מה זה נבלה? מה נבלה דרכיכא?

נבלה, בדרך כלל, הבשר שלה רק לאכילה.

אף דלעין דרכיכא.

אז גם הדלעין הם רכים, הם נחשבים אוכל עוד לפני החיתוך.

אם כן, מאחר שמדובר פה בין בלה ודלעין רכים,

ובכל זאת מותר,

רואים שמותר לטרוח בדבר שהוא כבר אוכל,

שהרי כל החיתוך הוא רק לצורך

השבחת האוכל,

אבל הוא כבר אוכל מקודם החיתוך,

כי זה דבר רך.

עלמא, אז מה רואים?

תלחינן באוכלה, מותר לטרוח באוכל בשביל השבחתו.

אם כן, הוא טיוב ת'רב יהודה.

אז זה נגד רב יהודה שאומר שאסור לטרוח,

אם כוונתו בזה להשביח את האוכל בלבד.

אמר לך רב יהודה,

לא, נבלה דומיה דלעין.

מה דלעין דא שונה אף נבלה דא שונה.

רב יהודה יגיד לך שאין כוונת המשנה לדמות את הדלעין לנבלה.

לומר, כמו שבאופן סטנדרטי ונורמלי נבלה בסל הנבלה רך,

אז גם הדלעין רכים, לא.

אלא להפך, תדייק להפך,

שנבלה שאמר כאן נתנא בדומה לדלעין. בדלעין בדרך כלל, מה זה קשה.

כן?

החיתוך הופך את זה להיות ראוי למאכל, ומלמה לכן זה קשה יותר לאכילה.

אף נבלה דא השונה.

אז גם בנבלה מדובר שהיא כבר קשה,

וממילא החיתוך הופך את זה להיותו ראוי למאכל.

כי אלמלא כן קשה לה לאכול.

אם כן, נדייק מכאן,

שאדרבה,

ושבויה אוכלה משווינן,

מאחר וכל המטרה זה להפוך את הדבר שאינו אוכל

שיהיה ראוי לאוכל,

זה מותר.

ואיך משכחת לה?

איך ייתכן

שבשר נבלה יהיה קשה?

עונה הגמרא בבשר פילה,

בשר של פילים,

שהוא קשה ללעיסה על הכלבים.

אי נמי

בגורייתא זוטרא,

אופן נוסף שאפשר לומר, שמדובר פה בקרבים קטנים,

שגם בשר נבלה קשה להם ללעיסה, בלא שיחתך אותם מקודם.

על כל פנים,

כך רבי יהודה מפרש את המשנה שם,

כדי שזה יסתדר בשיטתו ולא יהיה קושיא עליו.

אז בקושיא סברנו שמדובר פה בדלעין

ובהמה רכים לאכילה,

ואם כן ההיתר הוא,

אף על פי שאתה רק משביח בחיתוך, על ידי החיתוך אתה משביח את האוכל,

גם זה הותר?

ואילו בטרות אומר רבי יהודה לא.

מדובר פה בקשים,

ועל ידי החיתוך אתה הופך את זה שיהיה ראוי לאכילה.

מאשר על כן,

זה משתדר לשיטת רבי יהודה שסובר ששיווי יאוכלה משווינה.

דבר, להפוך דבר שאינו ראוי לאוכל,

שיהיה אוכל על ידי החיתוך,

אז זה מותר.

אריינו, מה אנחנו עוד משקר לי הרבה דברים.

אבל אין כתוב

ראוי למאכל אדם,

הלעץ ונואים.

נכון שאני מבין אל הלוח, אז בוא נגיד

אין פה בעיה לתת לבהמה,

זה לא מוקצה לבהמה אגב שזה עומד לאדם.

אבל השאלה היא

איך מותר ללכת ולעשות פעולה כזו בשבת אם אתה סובר שלטרוח באוכל אסור.

אבל אם זה בגלל אדם אז מה תהיה לבן אדם הזינויים שלהם, מה הבעיה? מה זה משנה?

פעולה זו לשמה היא נעשית?

לחומשים של בהמה.

ובנוסף,

הבהמה יכולה לאכול את זה גם בלי זה.

אז אם מדובר ברקים, היא יכולה לאכול.

נכון?

אז מה אם כן מטרת החיתוך?

רק להשביח.

והמשנה מתירה.

אם כן רואים שבא להשביח את האוכל, מותר.

אז זה נגד רבי יהודה.

אז רבי יהודה חייב לענות שמדובר שם בדרואין ובהמה קשים.

ואז

פעולת החיתוך באמת הופכת את זה שיראו לאוכל,

כי בלא זה לא יהיה ראוי לאכילה.

אולי הבהמה לא תוכל לאכול.

הכלבים הללו

לא יוכלו לאכול.

תא שמה.

הגמרא באה להקשות כושייה על רבי יהודה מברייתא.

בוא ותשמע.

דתנא רב חנן

מנהרדא מפרחינן תבן ואספסטה ומערבין.

עלמא תרחינן באוכלה.

רב חנן מנהרדא אומר מפרחינן מחתכים

תבן ושחת

אפילו שהבהמה יכולה לאכול את זה ללא חיתוך

מותר לחתוך את זה לצורך הבהמה

ומערבים אותם יחד, אפשר לקחת את התבן והאספסתא,

את השחת

לערב אותם ביחד

כדי שהבהמה תאכל את שניהם, התבן והשחת

אם כן

מאחר ואתה רואה שתבן ודאי יכולה לאכול ללא חיתוך

והאספסתא מדובר בדומה לתבן

שיכול לאכול את זה ללא חיתוך

ואם בכל זאת מותר לחתך

על כורחנו

שכל הפעולה הזו הרי היא פעולה רק של

טרחה באוכל,

זה דבר שהוא כבר מאכל מקודם לכן

כל מטרת החיתוך זה להשביח את התבן והאספסתא ואת השחת

אם כן רואים שמותר לטרוח בהשבחת אוכל עבור הבהמה

אם כן זה נגד רבי יהודה שוסר

עונה הגמרא תבן בתבנה שריא אספסתא באילז ותראה

לא מדובר פה תבן כזה שהוא תבן שרוח קצת

שאז התיקון הופך את זה להיות מאכל

ואספסתא שאמר לנו רב חנן מנרדא מדובר

גם באילז ותראה, כלומר בחמורים קטנים שלא יכולים ללעוז את השחת

על ידי החיתוך

הופכים את התבן, את השחת לאכילה

וזה ודאי מותר לדעת רב יהודה

אם כן יוצא

כל אחד

יבאר לפי שיטתו

גם את המשנה כאן,

גם את המשנה לקמאן ודף ק' לנבואה עמוד ב'

וגם את דבר הרב חנן מנרדא שאמר שם חטרית תבן ואספסתא לצורך בהמה

בעזרת השם בהמשך אנחנו נראה את ההלכה אבל קודם לכן נראה את רשי

רשי אומר

רשי בדיבור המתחיל אל מרסקין

באמצע השורות הרחבות

לאחר הגמרא יש את השורות הרחבות שברשי

בסוף העמוד, קרוב לסוף העמוד יש את השורות הרחבות

באמצע השורות הרחבות בדיבור המתחיל אין מרסקין

סיפא דמדניתי לי ואחד תמה

הדין הזה שאין מרסקין

זה הסיפא של המשנה וזה

טעם אחד

זה המשך המשנה

שהזכרנו לעיל בתחילת המשנה עם שיוויי האוגלא משווינן אותה ולכן עליה באוגלא

זה

מאותו טעם אני אומר שאין מרסקין

את השחד ואת החרובין, כל אחד לשיטתו כמובן

אז הגמרא בהתחלה ניסתה לבאר

שמה שכתוב שחד לחרובין

חרובין הרי מדובר

חרובין דומיה דשחד, שחד בדר אכילה זה

רכים לאכילה, אז גם החרובין רכיכי, דרקיכי כגון חרובין לאחים

זה ראויים למאכל בהמה בלא ריסוק

ואם כן בריסוק דידול, לתענוג בעלמא, כל הריסוק הוא רק לתענוג, להשביח האוכל

ואם בכל זאת אסור

רואים אם כן

כנגד

רב יהודה

אז עונה רב יהודה, כנגד רב הונה, סליחה

עונה הגמרא, לא, מדובר פה דא אכושה

שהם היו קשים, כגון שיבשו

באילה זוטרה

עיירים קטנים

איך אפשר

שהשחד

לא תהיה ראויה לאכילה,

לבהמה?

הרי שחד תתבואה,

מה יכול להיות?

אבל על זה אומרת הגמרא באילה זוטרה, מה זה באילה זוטרה?

עיירים קטנים

שאף השחד קשה להם

הוא צריכה ריסוק לשבוע יהיה אוכלע

אז כל מטרת הריסוק

זה להפוך אותו להיות אוכל

לכן זה אסור

כך יפרש לך רב הונה

לדכה אין, מתוך דברי רבי יהודה שאמר מותר לרסוק חרובין לדכה

משמע לדכה אין דאבל אשר ואוכלע, לצורך בהמה דכה זה נקרא להפוך את החרובין להיות ראוי לאכילה

אבל לגסה לא, למה אסור לרסוק את החרובין

מתוך בהמה גסה? דאבל אמית ואוכלע

משום שהרע בהמה יכולה לאכול את החרובין

גם בלא הריסוק

ואם כן כל מטרת הריסוק זה רק להשביח את האוכל

וזה אסור

לדעת

לדעת רבי יהודה

מזה רוצים להקשות על דבריו הונה,

אי אמרת ואישלמה

שמע רבי יהודה לתנא קמא דאמר

מצרח ברוך לי נסור

ואין מרסקין ברקיך כאמר

זה טוב אם תאמר

שרבי יהודה שמע שתנא קמא אומר שאסור לטרוח בדבר שהוא כבר אוכל

ומה שאסר לרסק חרובין

ושחר לבהמה

זה מדובר ברקין משום שזה נקרא לטרוח באוכל טרחה יתרה

אבל שהוא יאוכלע שארעה אבל להפוך דבר שאין נורא אוי לאכילה

שיהיה אוכל זה מותר

אם כן

שאותו אין לו רבי יהודה

חי נודקה אמר לרבי יהודה חרובין לדקה לאתנא למסר לא תוכל לאסור את החרובין וסוג החרובין לצורך מאם הדקה

ושבו יאוכלעו שארעה

זה נקרא שאתה אופק את זה להיות נורא אוי לאכילה

ואף אגב דרכיך, אפילו שלמעשה החלובין הללו הוא רכין,

אבל עדיין

בלא ריסוק לא תוכל הבהמה דקה לאכול את זה.

יוצא שאתה הופך את זה לאוכל.

אלא יאמרת כסווה לתנא כאמה מתוך באוכלה שרעי,

אבל אם תאמר,

כמו שהרב הונא הבין מדברי המשנה,

שלטרוח באוכל מותר,

ואילו לשבויה אוכלה אסור ואין מרסקין דקאמר בדאקו שקאמר.

ומה שאמרה, מי שאין מרסקין את החלובין מאת השחר.

זה מדובר בדאקו שבקשים דשבויה אוכלה, ושזה נקרא להפוך את הדבר שאינו אוכל להיות אוכל.

וזה מה שאסור אבל לטרוח מותר,

אם כי הרבי יהודה מתיר בחלובין לדקה, בתמיהה.

הכל שכדלג עשה לטרוח מאוכלה ובשעריה.

אם לדקה אתה מתיר,

בגלל זה נקרא מיטרח באוכלה,

אז קוראים שכן שלגסה היה מותר.

הכא ולא למיתנה.

אם סובר,

אם אכן סובר תנא קמא כמו רב הונא,

הכא ולא למיתנה. היה צריך להגיד, ורבי יהודה מתיר בחלובין לגסה,

דא ולא למיטרח באוכלה.

מוסיף רשי ואומר,

ועליך למימד רבי יהודה מפיך

לשבויה אוכלה שרעיה מיטרח באוכלה אסיר.

אומר, אולי נגיד

שתנא קמא באמת סובר שמותר לטרוח באוכל,

אבל לא לשבויה אוכלה. לא להפוך את האוכל להיות אוכל.

לא להפוך דבר שאינו אוכל לאוכל.

אבל רבי יהודה לעומת זאת סובר להפך.

שלהפוך דבר שאינו אוכל לאוכל מותר,

אבל לטרוח בדבר שהוא כבר אוכל אסור.

לכן הוא מבדיל בין דקה לבין גסה,

שהדקה זה נקרא שבוי אוכלה,

ואילו אצל הגסה זה נקרא מצרח מאוכלה, ולכן אסור.

אומר רש״י,

אי אפשר לומר שרבי יהודה סובר להפך מתנא קמא

בעניין הזה של שבוי אוכלה או מצרח מאוכלה.

דעת תנא קמא ודעת כושי קמא.

הרי תנא קמא

חייב להיות שהוא מדבר בחרובין ושחט קשים.

ואם כן, לגבי גסה נמי שבוי האוכלה.

אז זה תמיד נקרא ששבוי האוכלה, שאתה הופך דבר שאינו אוכל לאוכל,

גם לגבי בהמה גסה.

ואם כן, ואהבה ללמיתנה

היה צריך,

אם רבי יהודה מתיר

שבוי האוכלה,

אז רבי יהודה היה צריך לומר, רבי יהודה מתיר סתמה, בן דקה, בן גסה.

ועוד,

עוד קושייה, אם לומר שרבי יהודה סובר,

שמותר להפוך דבר שאינו אוכל לאוכל,

אבל אל הם עמרנן מזירין להתיר ולפספס.

אבל אלה מישרק. כלומר היה צריך גם להתיר

את הזירין להתיר ולפספס, ושבויי אוכלה נמיהו,

שהרי זה ודאי, על ידי

הפעולת של העטרה והפספוס בזירין,

זה נקרא שבוי האוכלה. זה נקרא שאתה הופך דבר שאינו אוכל לאוכל.

אלא ודאי

שרבי יהודה לא חולק על תענקמה בגדר הדברים.

הוא ודאי סובר,

הוא ודאי סובר

שמה שמותר

זה לשבויה אוכלה ולא למזרח באוכלה.

ולכן מובנים דבריו.

אבל אם נאמר

שתענקמה סובר,

שמותר לטרוח באוכל

ולשבו לעשות אוכל זה אסור,

אם ככה...

רבי יהודה היה צריך להתיר בגסה יותר מאשר בדקה

אז הגמרא עונה שרבי יהודה שאמר מותר בחרובין לדקה

הוא לא התכוון דקה ממש, אלא גסה, אלא שהיא מדקקת את האוכל על ידי לאישתה. דא דאי כאומר אז, שהיא כוססת יפה

ומדקת אוכלין בפיה.

דוחה זאת הגמרא בטענה והמדקתה לרשע

בין דקה ובין גסה.

שמע מיננה דקה ממש.

רואים מכאן שמה שאמר לנו

רבי יהודה דקה,

זה בדומה למה שהזכיר את הנקמה דקה.

רבי יהודה, התנקמה כאלה.

אז רבי יהודה היה חוזר לחלוק על התנקמה.

אז אותה דקה שעשה רבי תנקמה,

אז התיר רבי יהודה,

ובוודאי תנקמה דיברה על דקה ממש.

רואים אם כן שדקה התירה רבי יהודה ולא גסה,

הוא בוודאי חייב להיות שזה כנגד רב הונא,

כי אם כדברי רב הונא שמותר לתרוע בדבר שהוא אוכל,

היה ראוי יותר להתיר בגסה מאשר בדקה, אם בדקה התיר, כל שכן בגסה,

את הדלעין התלושין.

המשנה שאמרה בדף קנונה עמוד ב'

שמותר לחתך את הדלעין לפני הבהמה, כלומר זה תלוש.

ולא אמרינן מוקצינן לבהמה,

אומר רשי, זה לא נבוא ותגיד, זה מוקצה.

מה פתאום הוא חותך את זה לדלעין?

זה מאכל אדמה.

לא.

אני לא אומר דבר כזה.

גם אם הם ראויים לאדם,

אבל זה לא מוקצה לבהמה.

למה?

בגלל שהוא סובר

שבעצם הדבר שזה מיועד לאכילה,

זה מספיק

כדי שיחשף גם

ראוי לבהמה.

אם זה ראוי לאדם, אז גם ראוי לבהמה. אשוני קשין.

הנה מכלבים דקאמר בגורייתא זוטרן,

בגורייתא זוטרן, דכל נבלה קשה להן.

ומערבין התבן מאספסטה יחד,

והבהמה אוכלת התבן בשביל האספסטה.

תבן מתבנה שריה דלא חזיה,

ואשתה משווה לה אוכלה,

והאיסריה לאסריה לגמרי.

דהיה היא לטינא קיימא. מה שכתוב כאן, שריה, לא הכוונה שזה היה ממש

סרחון גמור,

כי אם זה תבן כזה לא ראוי אלא לתת אותו ביחד עם התית,

ואסורה לטלטל, וודאי אסור לטלטול. כאן הכוונה, כמו שאמרנו קודם,

שזה

שרוח קצת,

והתיקון, הוא הופך את זה להיות אותו ראוי לאכילה.

נחזור לגמרה,

נתחיל עכשיו את המשנה.

המשנה היא בשורה הראשונה מההרחבות, בדף קנוני עמוד ב'

אין הובסין

את הגמל

ולא דורשין,

אבל מלעיטין,

ואין מאמירין את העגלים,

אבל מלעיטין,

ומהלקטין לתרנגולין,

ונותנין מים למורשן,

אבל לא גובלין,

ואין נותנין מים לפני הדבורים,

ולפני יונים שבשופח,

אבל נותנין לפני אווזים את המגולין,

ולפני יוני הרדיסיות.

עד כאן המשנה,

לבאר אותה אחת לאחת בעזרת השם, סייעתא דשמיא.

המשנה כאן מדברת מהם האופנים

שמותר להאכיל בעלי חיים בשבת.

בראש ובראשונה דיברה על האכלת הגמל.

אין אופסין את הגמל.

כלומר,

אסור לאדם

להאכיל את הגמל.

איך היה דרכם

להאכיל את הגמל?

היו טוחבים בתוך גרונו הרבה אוכל

בעל כורחו.

זה נקרא האבסה.

זה אסור בשבת.

אסור

לתחוב אוכל רב לתוך גרונו של הגמל בעל כורחו

וגם לא דורשין.

כלומר,

גם אם זו כמות קטנה יותר ורוצה הוא לתחוב את זה לגמל בגרונו,

גם זה אסור.

למה?

משום שזו טרחה יתרה.

זה טרחה יתרה.

יכול הוא לאכול

גם בלא פעולה זו שעושה האדם.

אמנם לא כולם סוברים שזה הטעם של איסור האבסה,

אין נורסין ודורסין את הגמל.

יש כאלה שלומדים

משום שהוא צריך לעשות בשינוי מדרך חול.

בכל הוא היה עובד את הגמל,

דורס את הגמל.

השינוי בין האבסה לבין דריסה זה בכמות האוכל, זה הכול. האבסה זה כמות אוכל גדולה שהוא

תוחם לתוך גרונו,

ואילו כמות קטנה נקראה לו דריסה.

מה אתה אומר?

פה הוא רוצה להגמל חלק ממה שיש לו. זאת אומרת, הוא לא רוצה להגמל,

הוא רוצה להגמל, הוא רוצה להשיב, הוא לא צריך לך לך, אין כל שבוע עכשיו.

אז הוא לוחם וחושב בשביל הגמל,

לא חותך, לא מדובר פה שהוא חותך.

מדובר פה שהוא רוצה לתחוב לתוך

גרעונו של הגמל.

זה הכול.

אבל הגמל יכול לתת לבד, נכון? זה הגוף הכתוב, זו הגוף שאמרנו.

שבאחר שהוא יכול לאכול לבדו,

אז לא, זו טרחה יתרה, וזה האיסור. כך לפי רשי.

אמנם רשי לא אמר כלום במשנה,

אבל

יש

כאלה שרוצים לדייק מזה שרשי לא פירש כלום,

כנראה שהוא הבין שזה מאותו טעם שהזכרנו מקודם.

כמו שהזכרנו מקודם, שאסור לטרוח באוכל,

כן?

כך הרי הוכחנו שההבנה בדברי המשנה זה כדעת רבי יהודה,

שמטרח באוכלה לא טרחינן, אבל שבויה אוכלה משווינן,

כלומר לעשות טרחה יתרה זה אסור,

אז גם פה זה טרחה יתרה.

זו הסיבה שאסרו

להאביס את הגמל או לדרוס לו בתוך הגרון.

אבל מלעיטין,

אבל מלעיטין.

מה זה מלעיטין?

הגמרא מסבירה, אם זה למקום שהיא יכולה באימה להחזיר,

זה נקרא הלעטה.

יש מי שאומר שהלעטה זה ביד,

ואילו ההבשה זה בכלי.

אני רואה את זה אחר כך בגמרא, בעזרת השם.

אבל מלעיטין, להלעיט את הגמל מותר,

וממשיכה בשניוויהן, מאמירים את העגלים, אבל מלעיטין.

כשהוא רוצה להאכיל את העגלים,

אסור

לתת להם בדרך של האמרה,

אבל להלעיט להם מותר.

מה זה האמרה?

שוב, אם זה למקום שהיא אינה יכולה להחזיר, זה נקרא האמרה,

אבל למקום שהיא יכולה להחזיר, זה נקרא הלעטה.

יש מי שאומרים שההבדל אם זה בכלי או ביד, זה הכול.

גם זה נראה בגמרא, בעזרת השם.

ומאלקיטין

לתרנגולים.

מותר לתחוב אוכל

לגרון של התרנגולים,

זה כן מותר.

ונותנים מים למורסן.

מורסן זה קליפות של גרעיני החיטה,

שכאשר קודשים את הגרעינים,

גרעיני החיטה,

הקליפות נפרדות מן הגרעינים הללו.

הקליפות הללו,

נותנים אותן לתרנגולים,

או לבהמות,

ונותנים על זה מים

לאותו מורסן,

וכך הבהמה אוכלת.

אז מותר לתת מים למורסן, אבל לא גובלי,

אבל ללו, שאתה מורסן במים,

זה אסור.

והן נותנן מים לפני דבורים,

ולפני יורים שבשובח.

למה זה באמת אסור?

בגלל שבעלי חיים אלה, אין מזונותיהם עליו.

ממילא אין היתר לאדם

לעשות פעולה כזו שהוא לא מחויב בה.

הרי אלה יכולים לצאת לשדה,

להיות ניזונים מהמאכלים שיש שם,

ממה שמפוזר בשדה.

המים גם כן מצוי להם בשפע,

בכל מיני אגמים, נחלים, נערות,

לכן אסור לו לטרוח בעבורם

של אלה, דבורים או יונים.

אבל נותנים לפני אווזים ותרנגולים ולפני יוני הרדיסיות. מה זה הרדיסיות?

יוני בית, שהוא מגדל אותם אצלו בבית.

אלה, מאחר והם שלו,

כלומר, אווזים ותרנגולים ויוני הרדיסיות,

אז יוצא שם זונותיהם עליו,

לכן התירו לו.

עד כאן פירשנו את המשנה ונראה בשיחתא דשמיא את המשך הגמרא.

מה יהיה נובסין?

אמר רבי יהודה,

אין עושין לה אבוס

בתוך מאיה.

מה שאמרה המשנה אין נובסין את הגמל

הכוונה להבעיתו,

לתת לו כמות גדולה של אוכל בעל כורחו

עד שיתרחבו מעב כמו אבוס,

לכן זנקה אין מאביסין,

אין עובסין.

שואלת הגמרא, מי איכה כי הגבנה?

וכי שכיח שייתן לגמל כמות עצומה כזו של אוכל,

שבני מעב יתרחבו כמו אבוס?

עונה גמרא אין,

כן,

וכי דעה אמר אבי ירמיה מדיפתי,

לדידי חזי ליהו תיה,

ראיתי פעם איזה ערבי אחד,

דאחלה קורה,

שלפני שהוא יצא לדרך,

הכיל את הגמל שלו בכמות של קור טבועה, קור.

קור זה כמות עצומה, אדירה,

ועטעינה קורה, ובנוסף

הטעין על גבו של הגמל

קור מזונות לדרך, חוץ משאר המסעות.

המאירי וכן בעוד ראשונים

מבארים שדרך הערבים שהולכים במדברות

ולא מצוי שם מקום לקנות אוכל לגמלים,

אז הם מאכילים אותם אוכל כל כך בכמות גדולה שיספיק להם לכמה ימים.

ובנוסף,

מצעילים עליו כמות כזו של אוכל

שיוכל

לצלוח איתו את כל המדבר.

אם נאמר המדבר לוקח לו חמישה-שישה ימים,

אז הוא צריך להאכיל אותו בכמות כזו גדולה, וגם להטעון על גבו כמות עצומה כדי שיספיק לו לכל

ימי המסע.

אין מאמירים.

אמרנו במשנה, אין מאמירים את העגלים אבל מלעיטין אותם.

איזוהי המראה ואיזוהי הלעטה.

מה נקרא האמרה בעגלים?

מה נקרא הלעטה?

אמר רבי יהודה, המראה למקום שאינה יכולה להחזיר.

הלעטה למקום שיכולה להחזיר.

כלומר, אם נותנים אוכל

בתוך גרון הבהמה אבל בעומק למקום שהיא כבר לא יכולה להחזיר,

זה נקרא המראה.

זה אסור.

אבל הלעטה מותר. מה זה הלעטה?

אם זה למקום שהיא יכולה להחזיר.

רב חיסדא אמר.

ולמה זה באמת?

אסור להאמיר אבל מותר להרעיט.

אסור להאמיר בגלל שבזה

הוא גם סתמה גורם צער לבהמה.

היא מצטערת מזה.

משנה ברורה כותב, אגב, שאנחנו חייבים להזכיר את זה,

משנה ברורה בסימן של כד כותב שכל ההיתר להאכיל את

הבהמה למקום שהיא יכולה להחזיר

זה רק אם הוא נזהר שלא לטלטל את הבהמה.

בשביל שבעל החיים הרי הם מוקצים,

אסורים בטלטול,

כמו שכבר אמרנו אתמול.

חמור וכל דבר אחר שהוא בהמה.

הלאה, רב חיסדא אמר,

אידי ואידי למקום שאינה יכולה להחזיר.

והמראה בכלי,

הלעטה ביד.

רב חיסדא סובר,

אידי ואידי.

כלומר, זה וזה.

גם המראה, גם הלעטה.

יכול לתת את האוכל גם למקום שאין לה בהמה יכולה להחזיר את האוכל משם.

כל ההבדל בין ההמראה להלעטה,

ההמראה זה נעשה בכלי.

כלומר, לוקח קו גדולה ופותח את פי הבהמה, או שהבהמה פותחת לבד,

ויקח תוחף לעמוק לתוך גרונה.

אבל הלעטה,

זה מדובר ביד.

ממילא באופן

סביר ונורמלי,

שאם זה ביד זה כמות קטנה יותר מאשר זה בכלי.

מי היטיב רב יוסף?

רב יוסף שואל כקושייה מברייתא.

ברייתא כתוב, מעלקטין לתמנגולים,

ואין צריך לומר שמלקיטין.

ואין מלקיטין ליוני שובך וליוני עלייה,

ואין צריך לומר שאין מעלקטין.

מהלקטין ומלקיטין,

הגמרא בהמשך תסביר מה זה.

אבל על כל פנים אתה רואה חלוקה ברורה,

שאם זה לתמנגולים,

מותר גם הלקטה וגם לקיטה.

ואילו ליוני שובך, יוני עלייה,

שאין מזונותיו, מזונותיהם עליו,

אסור.

שואלת גמרא, מהי מהלקטין ומהי מלקיטין?

מה זה מהלקטין ומה זה מלקיטין?

הילם המלקטין דספלה בידיים,

אם נאמר שמלקטין,

הכוונה שהוא תוחף את זה לפי התמנגול.

בידיים, למקום שהיא יכולה להחזיר.

ומלקיטין דשא דלקא מאיו,

אבל מלקיטין זה הכוונה שהוא מטיל לפניהם את האוכל.

מכלל דיוני שובך ודאוני עלייה, משדקא מאיו למילו.

אז מה שמע מזה, אם כן, שאם אתה אוסר דבר כזה ביוני שובך ודאוני עלייה,

אז אסור אפילו להניח לפניהם את האוכל.

וזה ודאי תמוה. איזה טרחה יש בזה?

למה שיהיה אסור?

אתם שומעים?

גמרא בהתחלה עוד לא ידעה את ההבדל שאלה מזונותיהם עליו ואלה מזונותיהם עליו.

היא חשבה שהסיבה היא אחרת, אולי בגלל טרחה.

הרי אם זו הסיבה של טרחה,

אז למה שהיא אסור להניח לפניהם? הרי אם הוא לא מכניס לפי האיונים

שובך ועלייה, אלא

מניח לפניהם, למה שהיא אסור?

אלא

לאו מהלקיטין למקום שאינה יכולה להחזיר.

אלא ודאי הכוונה,

מהלקיטין הכוונה שהוא נותן את זה בגרונם,

במקום שאינה יכולה להחזיר.

ומהלקיטין דהיינו למקום שהיא יכולה להחזיר.

נו, פעולה שכזו באמת

אסור בעוני שווח ובעוני עלייה.

אבל להניח לפניהם אוכל

מותר בכל אופן, כי אין בזה שום טרחה.

אם כן, אם הבריתא התירה

להכניס את האוכל למקום שאינה יכולה להחזיר,

וזה הכוונה מהלקטין,

אז אם לתרגולים מותר,

אז גם הרעתה בעגלים וגמלים מותרת.

מובן. אז אם מותר,

אז למה בכל זאת אתה אומר אין מאמירים את העגלים?

על כורחנו שהם מאמירים זה לא הכוונה,

אין מאמירים, היינו אלה נותנים את זה לתוך פיה במקום שאינה יכולה להחזיר.

כי אם לתרגולים מותר, גם אם זה במקום שאינם יכולים להחזיר,

אז אוהדים לעגלים וגמלים.

אלא מה? חייב להיות שמה שאמר אל מאמירים הכוונה, ההבדל בין האמרה לבין

הלעתה,

שזה בכלי וזה ביד.

מי כלל דהמרא? בכלי.

מה שאסרה משניים מאמירים את העגלים זה מדובר בכלי,

ואילו הלעתה שהתירה משנה זה מדובר ביד.

אוטיוב תעזר רב יהודה.

אם כן, קושייה מכאן

הרב יהודה.

רב יהודה לא אמר לנו שמה זה הבראה,

אם זה נתינת האוכל למקום שאינה יכולה להחזיר,

וזה אסור בעגלים.

הרי מתוך לשון המשנה בהמשך לגבי התנגולים,

מתוך לשון הברייתא, סליחה,

רואים שלכלם מותר לעשות זאת בתנגולים.

אז למה שיהיה אסור לעשות זאת

בעגלים וגמלים?

אמר לך רב יהודה,

לעולם מעלקטין דסבלה בידיים.

מלכיטין דשעדלה קמאיו.

כלומר,

באמת אסור

גם בתנגולים, כמו בעגלים וגמלים,

לתת את זה בגרונם למקום שאינם יכולים להחזיר.

אסור.

אז מה אם כן הפירוש מעלקטין הוא מלכיטין?

מלכיטין הכוונה שהוא מאכיל אותה בידיים למקום שהיא יכולה להחזיר, אומנם,

ומלכיטין הוא מניח לפניהם.

ואם תבוא ותשאל אותי,

יוד קעקעה שלך ויעונה שבח ויעונה עלייה למשדק המים אינם היא לא?

ומה שהיה קשה לך מקודם, אם כן, אז למה יווה שבח ויעונה עלייה אתה אוסר להניח לפניהם?

הנה מזונותן עליך,

והנה אין מזונותן עליך.

תרנגולים מזונותן עליך,

לכן מותר להטיל לפניהם.

אבל יונה שבח,

אין מזונותן עליך,

כי מצוי להם אוכל בשדה, כמו שאמרנו קודם.

לכן,

גם להניח לפניהם אסור, גם פעולה כזו קטנה שאין בה טרחה, גם זה אסור.

כי דתניה.

כמו ששנינו בברייתא, נותנים מזונות לפני כלב,

ואין נותנים מזונות לפני חזיר.

מותר

לתת מזונות לכלב.

להניח מזונות

לפני הכלב כדי שיוכל.

אבל אסור לתת מזונות.

לפני החזיר.

ומה ההפרש בין זה לזה?

מה ההבדל?

מה הפרוטקציה הזאת?

שאתה מעדיף את הכלב

על פני החזיר?

עונה הגמרא, זה מזונותיו עליך,

וזה אין מזונותיו עליך.

הכלב מזונותיו עליך.

קודם כל מותר לך לגדל את הכלב בבית.

כמובן, יש בן אדם שיכול להסתדר בלי, זה עדיף.

אבל אם בכל זאת הוא יוצא לצורך שמירה,

מותר לו.

כמובן, לא שישן איתו ביחד.

ייתן לו מלונה בחצר בשביל שיהיה,

ייאבק שומר מפני גנבים או מפני כל מיני

אינשי דלו מעלה,

אנשים שאינם רצויים.

זה נכון, אתה צריך מאידך לשמור אותו.

כלומר, אני מדבר להניח אותו בחצר,

בתוך מלונה,

וגם לכתוב

בכניסה לחצר, זהירות,

יש פה כלב נושך ונובח.

כך שבן אדם, כשהוא נכנס, הוא לוקח את האופציה הזו,

שיכול להיות שיהיה פה כלב שינבח,

אז כבר לא יקרה כלום.

זה נראה מותר.

כן. לא כניס שארצור הקדמי, שמשפחים לסופר אמיתי.

גם זה מותר אם זה בחוץ,

אם זה בתוך או אסור.

אבל אם זה לא לצורך כלל, לא ראוי שייגדל את זה בבית,

גם לא בחצר.

בכל אופן, החזיר אל מזונותיו עליך,

גם אם הוא יגדל חזיר.

אבל הרי אסור לגדל חזירים.

ארור לאדם שמגדל חזירים.

לכן אסור לתת לפניו מזונות בשבת.

אמר רב אשי, מתניתינא מדייקא,

אין נותן מים לפני דבורים לפני יונים שבשובח,

אבל נותנים לפני אווזים ולפני דניגולים ולפני יוני הרדיסיות.

רב אשי אומר,

נוכל להוכיח גם מהמשנה כך

שאסור לתת מזונות לפני בעל החיים שאין מזונותיהם עליך.

כתוב שם במשנה, אין נותנים מים לפני דבורים לפני יונים שבשובח,

אבל נותנים לפני אווזים ולפני תנגולים, לפני יוני הרדיסיות.

מה היא טעמה?

למה לאלה מותר ולאלה אסור?

למה משום דאנן מזונותן עליך ואנן מזונותן עליך?

כלומר,

דבורים ויונים אין מזונותן עליך, לכן אסור.

אבל אווזים יותר מגולים הרי יוני הרדיסיות שהם בביתך, ואתה מגדר אותם בבית,

מזונותן עליך.

לכן

מותר לתת לפני אווזים ולפני תנגולים,

ולטעמיך באה הגמרא ודוחה את הרעייה הזו.

לשיטתך אתה, שאתה אומר,

שכל האיסור להניח מזונות לפני דבורים ויוני שובך,

בגלל שמזונותם

אינם עליך, מאי יריה מאיה.

אז למה נקט נקטה המשנה מים?

אין נותנין מים,

אפילו חטאי שער על המילואו.

אם הסיבה היא כאשר מזונתה עליך, אין מקום לחלק בין מים לבין דבר אחר,

אלא שאני מאיה השכיחי בה הגמרא.

אלא צריך לומר שכאן

נקטו מים,

כי מים הם מצויים באגם.

לכן זו הסיבה שאסור.

אבל אם אתה מגולל מיוני אבדסיות שהם אצלך בבית,

הם לא יוצאים למקום אגם,

לכן מותר לך לתת לפניהם.

אבל דבורים ויונים שיכולים להגיע עד לאגם,

ששם יש מים בכמות גדולה,

אין לתת לפניהם מים,

כי המים מצויים שם לדבורים מיוני השובך.

ממילא אין ראייה, אבל על כל פנים נשארנו בסברה,

כמו שכתוב בברית המפורש,

שיש מקום להבדיל בין אם אין מזונותיהן עליך, לבין אם אין מזונותיהן עליך.

נראה עוד קטע כתוב בגמרא, דרש רבי יונה פתחה לבן נסיע.

רבי יונה דרש

בפתח ביתו של הנשיא,

מהי דכתיב יודע צדיק דין דלים?

יודע הקדוש ברוך הוא בכלב שמזונותיו מועטים,

כי בני אדם לא מרחמים עליו לתת לו הרבה מזונות,

ולפיכך שוהה אכילתו במעב שלושה ימים,

כדתנא

כמה תשא אכילתו במעב ויהא טמא

בכלב שלושה ימים מעת לעת.

כלומר שם מדובר

בעניין

טומאה שבבית.

הרי הבית מטמא באוהל כידוע.

כלומר, אם יש

בשר מבשר המת

בתוך בית,

כל הבית טמא.

מי שנכנס לבית מקבל טומאה.

על כל פנים, מה יעדים

אם

יש בעל חי? הבעל חי ודאי לא מטמא.

אלא מה?

אם למשל בא כלב

ואכל מבשר המת.

אז כל זמן שהבעל חי, הכלב חי,

הבית לא מקבל טומאה.

אבל כשימות,

יטמא הבית

מכוח בשר המת שבמעב,

אם עדיין לא נתעכה לבשר שבמעב.

וכמה זה, כמה זמן זה?

כמה תשא אכילתו במעב ויהיה טמא?

מהו הזמן שעדיין אתה תולה לומר שעוד לא נתעכה לבשר במעב

והבית מכוח זה יהיה טמא?

בכלב שלושה ימים מעת לעת.

אם זה בכלב,

כמו שהזכרנו מקודם,

אז אם לא עברו עדיין שלושה ימים מאז שהוא אכל,

אז

הבשר שבמעב עדיין לא השפיק להתעכן,

וממילא כל הבית טמא.

ובעופות ובדגים,

כדי שתיפול האור ותשרף.

כלומר, אם עופות ודגים אכלו בסרמט,

הבית תטמא.

אם לא היה מצב של שהייה בין האכילה לבין מיטתם של העופות והדגים,

זמן כזה שיכולה הטומאה ליפול לאור ותשרף.

כלומר,

אצל הדגים והעופות העיקול הוא כל כך מהיר,

שבפרק זמן קצר כזה, אם העוף, הדג מת,

רק אם זה ממש סמוך לאכילת הבשר, אז מטמא הבית בטומאת אוהל.

אבל אם עבר הזמן הקצר הזה,

ורק אחר כך מתו העוף או הדגים,

אז אין טומאה.

על כל פנים,

מתוך לשון המשנה אנו רואים מה שקשור לענייננו,

שכלב אכילתו שואה במאהב שלושה ימים.

אומר רבי יונה, זה כוונת הפסוק למשלי, יודע צדיק דין דלים.

היינו יודע, הקדוש ברוך הוא בכלב שמזורותיו מועטים,

שהוא דל מבחינת מזונות,

לכן שואה אכילתו במאהב שלושה ימים.

אמר רבי המנונה, שמע אמינא,

אור אחר אחר למשדה ומצא לכלבה.

מאחר ומצינו שהקדוש ברוך הוא מקפיד

על מזונותיו של הכלב,

כן?

שיהיה לו מספיק

אפשרות שיוכל

האוכל שממהו להחזיק מעמד

ולהחזיקו בחיים.

אם כן, נלמד מכאן שדרך ארץ היא לזרוק עצם לכלב.

כן,

הקדוש ברוך הוא

שמח בזה שנותנים לכלב לאכול.

וכמה?

כמה הוא צריך לתת לכלב?

אמר רב מרי,

משח עודנה

בגודל מידת האוזן שלו,

וחוטרא הבטרייה, מיד אחר כך ייתן לו הכאה במקן,

כדי שלא יימשך אחריו.

האנמילא בדברא, כל זה דווקא בשדה,

ששם

אין הרי לכלב, זה כלב שאין לו בעלים מסתעמה.

ולכן, ראוי שאתה תיתן לו משהו.

אבל במעטה, אבל אם הוא בעיר,

אז בדרך כלל, אלה שבעיר יש להם בעלים,

והם דואגים לתת לו מזונות,

ומילא לא, לא ייתן לו, דעתה למזרח, אם אתה תיתן לו,

באיזשהו שלב הוא יימשך אחריך כל הזמן,

וייגרם לו ככה הפסד, שיצטרך תמיד לתת לו מזונות.

אמר רב פאפא, לת דעניה מקלבה ולת דעתיר מחזירה.

אין עני יותר מן הכלב,

ואין עשיר יותר מן החזיר,

משום שהחזיר, כל מאכל טוב לו, הוא מוצא תמיד אוכל.

בני אדם מאכילים אותו במזון רב,

אבל הכלב,

שלא כל כך דואגים לתת לו,

מזונותיו מועטים, אמרנו קודם.

בני אדם לא מרחמים עליו לתת לו מזון הרבה,

לכן מגדיר אותו כרב פאפא, עני.

למה הסיעור הוא כזה?

מה, מה, למה עובדים על החזיר, החזיר, החזיר?

כי במציאות יש,

יש לו מזונות הרבה יותר מאשר הכלב.

מה זאת אומרת, הוא בגלל שהוא לא כל דבר?

כן.

נו, הכלב, הוא לא כל כך דבר על הכלב?

לא.

זה מה שכתוב כאן.

אומר רשי,

נראה את רשי, אין עופשין,

מאכילין אותו הרבה על כורחו,

ותוחבין לו בגרונו.

אני קורא בשורה השלישית

ברשי.

שורה השלישית מתחילת דברי רשי, בעמוד.

אין עופשין, מאכילין אותו הרבה על כורחו,

תוחבין לו בגרונו,

ובגמרא מפרש בשל עופשין, עושה לה כמין אבוס

בתוך מעיה.

לא דורסין,

שדורס לה בתוך גרונה את הסעורין,

ומי הוא לאה וכל כך כמו עופשין.

אבל מלעיטין, מפרק בגמרא,

אין מאמירין,

מפרק בגמרא,

מהכתין, מפרק בגמרא,

אין נותן מים לפני דבורין, מפרש תמא בגמרא, אם משום דבר אם זה נותן עליו, שיוצאינו ואוכלים בשדה,

אם משום דבר

הגמירה הביאה שני טעמים, או בגלל שמזונותיהן הן אמרה לך,

או משום שהמים מצויים להם באגם ואין צורך בכלל להביא להם מים.

הרדיסייאות ה' מקומן וניזונים לתוך הבית.

כי היגהבנה שיאכילן כל כך שירחיבו מהה כאבוס

אטרנא קורה על גבה למזונות לדרך לבת שאר מסעות.

למקום שאינה יכולה להחזיר, שתוחבו לה לפנים מבית המליאה

בכלי ותרבן.

נספו בידיים תוחבו לתוך פיו.

אלה יוני שוב אח בתמיעה ואמר לא, מה יטיר איך עיך?

אלא להו ומעלקתין לבדתין למקום שאינה יכולה להחזיר, נע מישאראן.

שמע מנעה

מלאדתית דא אגלים ומלילים למקום שאינה יכולה להחזיר ושארם.

מזה שבטנגולים

אני אומר מעלקתין,

והכוונה לכאורה שהיא במקום שאינה יכולה להחזיר,

אם כן גם אגלים ומלילים מותר.

אז מה זה שכתוב בין מאמירים,

כן?

אלא דגבי בהמה קרא להרעטה.

קרא לזה הלעטה,

ואילו גם בעופות כנראה הלקוט, אבל על כורחך,

אם אתה אומר שמותר למקום שאינה יכולה להחזיר,

אז מה שאמר אין מאמרין למעגלים,

אין מאמרין דקה עשר, בכלי הוא

לעולמה, כי תינספי לה בידיים ולמקום שהיא יכולה להחזיר.

אין מזורותן עליך דשכנך לאו בדברא,

חזיר אין מזורותן עליך דארור יהודי שגדל חזירי.

מתנית נא מדייקא דאפילו שרדיקא מים נא מלו,

גם להניח לבניהם עשו.

ששכיחה באגווה אבל מזורות לא שכיחה לו,

שמזונותיו מועטים שאין אדם חס עליו לתת לו מזורות הרבה.

כמה תשאה במעב

דא הכלב שעקל בשר מת, ומת הכלב בבית,

תוך שלושה עמים מטמא באוהל,

אבל בחייו לא מטמא,

זה טומאה פלואה ובעל החיים לא מטמא, כי דאמר בלהימם המבקשה.

שמע מינם התקאמר שהקביד הקדוש ברוך הוא על מזונותיו,

משך ודנה מעט כמות אוזניו, וחוטרא בתרי יכהו במקל מיד,

שלא יהיה מרגלו אצלו, אבל במטה לא לטמא למידי אי לאו די דהו,

אם הוא לא שלו,

אז אסור לתת לו

עם זה בעיות, רק עם זה שלא כמובן.

מותר לתת לכלב אם הוא שלו, ושם דעת אלה מזרח בתרי ויפסידו,

לת

דעתיר מחזירה,

שכל מאכל ראוי לו מוצא לאכול,

ואף

מאכילין לו הרבה.

לכן אני אומר

שהחזיר מזונותיו יצוין בשפע,

אבל לכלב אין מזונותיו,

אין מזונותיו בשפע, ולכן מוגדר הוא כאן כעני.

כמו שהפסוק אומר, יודע הצדיק

דין דלים.

זהו, עד כאן.