מסכת שבת דף קנ"ד ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת,

דף קנד עמוד ב',

שמונה שורות מתחילת השורות הרחבות.

אתמול הזכרנו את העניין הזה של

איסור מחמר בשבת.

כאן הגמרא תדון

אם יש איסור להשתמש בבהמה בשבת.

אביי אשכחה לרבה

וכאן משפשף ללברי

אגבה דחמרה.

אביי מצא את רבה,

שהוא משפשף את בנו התינוק

על גב החמור בשבת,

וזה כמובן בתור משחק, בתור שעשוע.

אמר לה,

כמשתמש מר בבעלי חיים?

שואל אותו אביי את רבה,

הרי אתה משתמש בבעלי חיים,

ושנינו במסכת בצד דף ל״ו עמוד ב',

שאין רוכבים על בהמה בשבת.

ולאו דווקא איסור רכיבה אסרו, אלא כל שימוש בבהמה אסור בשבת.

אם כן, גם כאן

הרי אתה משתמש בגבו של החמור,

שזה השתמשות בבעל החיים.

אמר לה צדדיניה,

וצדדין לא גזרו רבנן.

אז רבה עונה לאביי,

אני לא משתמש על החמור בגבו, אלא בצדדיו.

מאחר וזה צדיו של הבהמה,

צדי הבהמה ולא גב הבהמה,

החכמים לא אסרו

איסור השתמשות

בצדי הבהמה.

מנע אתם רא.

רבא ממשיך ואומר,

מאיפה אני לומד את הדיל הזה, שלא יאסרו

השתמשות בבהמה, האם זה בצדי הבהמה?

ניתנן.

שנינו במשנה שלמדנו אותה באחרונה.

אמרנו שאם

היה לו בהמה שעל גבה מסע,

הייתה בעמתו טעונה דברים שאינם ניתנים בשבת,

מתיר חבלים והשקים נובלים.

מאי לאו בחבר גובלקי

דאבו לאו צדדין.

או צדדין לא גזרו בו רבנן.

האם לא מדובר במשנה בשני שקים שמונחים משני צדי החמור

ומחוברים יחד ברצועות?

שאז, בשעה שבאה להתיר את החבלים,

צריכו להתקרב לחמור ולהתאמץ

כדי להתיר את החבלים הללו.

אם כן, נמצא שבאותו זמן הוא נשען,

הוא משתפשף בצדי החמור.

ואם כל זה התירו להתיר את החבלים.

אם כן, מוכרח

שמכיוון שכל ההשתמשות שבבהמה זהה בצדיה ולא על גבה,

לא אסרו חכמים.

בא ועונה לו, לא,

מניין לך לפרש ככה את המשנה?

אולי המשנה מדברת בחבר הגלוב, כי

זה לא עבוד צדדים.

מדובר בשקים שהם לא מחוברים יחד,

אלא רק דפוסים יחד על ידי איזה מסמר קטן,

שישנה איזושהי טבעת,

שדרך אותו מסמר מחברים את שני השקים שמשני צדי החמור,

וכשהוא מושך קצת יותר תשועה,

מיד המסמר יוצא ונופלים

שני השקים מעל גם צדי החמור.

ממילא יוצא שהוא לא צריך בכלל להשתמש בצדי הבהמה בשביל זה,

לא עבוד צדדים.

אי נמי

או אפשר בלכתא.

אפשר להעמיד

באופן שבכל ראש שק יש טבעת של חרן,

ומכניס טבעת אחת וטבעת שנייה,

נותן עץ קטן ומכניסו לתוך הטבעת הפנימית,

ובזה נתפסים השקים.

כלומר,

יש אפשרות שהחיבור של השקים שמשני צדי הבהמה יהיה על ידי מסמר בלבד,

ואז על ידי שליפת המסמר מיד יפלו שני השקים שמשני צדי הבהמה.

באופן הזה הוא לא צריך בכלל להתאמץ

ולהישען או להשתפשף בגבו של החמור,

בצדי החמור, בצדי הבהמה.

ממילא, אומר לו אביי, משם לא תוכל להוכיח שצדדים לא גזרו רבנן,

שההשתמשות מצידי הבהמה לא עשו חכמים,

כי יכול להיות שמדובר במשנה באופן שבכלל לא צריכו להשתמשות

מצידי הבהמה.

הייתי ואה,

אביי, בנוסף למה שדחה את דברי רבא,

בא ממקשה לו קושייה,

שמוכח ממנה משנה שלא כדבריך רבא אלא שאכן צדדים אסורים.

במשנה במסכת סוכה כב עמוד ב נאמר שם שתיים מידי אדם

ואחת באילן כשרה,

ואין עולין לה ביום טוב.

כלומר,

הרי בשוכות צריך שלושה דפנות לכל הפחות.

אם היו שתיים מדפנות הסוכה העשויות בידי אדם,

הדופן השלישית,

האילן משמש כדופן השלישית של הסוכה.

הסוכה כשרה.

למה?

כי מאחר והשתיים בידי אדם,

אז זה מספיק.

ומכל מקום,

אין עולין לה ביום טוב.

האמת

שזה לאו דווקא,

אלא אפילו עם כל שלושת דפנות הסוכה אילנות,

גם כן

יהיה כשר.

זה לא, כן, זה לא בעיה.

הדפנות

אין בעיה שיהיו מחוברות בקרקע.

הבעיה היא רק בסכך.

שהסכך לא יהיה

מדבר המחובר בקרקע.

או שייתכן גם שאסור

שיהיה הסכך מונח על דבר שמקבל טומאה, זה גם כן דבר

כתוב שם בגמרא מסכת סוכה.

על כל פנים כאן,

המשלם מביאה את הדוגמה שאם שתיים בידי אדם ואחד בידי אילן כשרה,

והן עולין לה ביום טוב.

החידוש הוא שאפילו ששתיים בידי אדם

ורק אחד באילן בכל זאת

לא נכנסים לסוכה ביום טוב.

ולמה זה באמת לא?

משום שמגילים היו להשתמש בסכך להניח עליו חפצים.

אז אם סכך הסוכה קשור בדפנות הללו,

נמצא שכשהוא משתמש בסכך להניח

עליו את חפציו, הוא משתמש באילן.

אם כן, מאי לאו דחק בה באילן

דאבו לו צדדין וצדדין אסורים.

האם לא מדובר באופן

שהוא חקק הרבה נקבים באילן

ושם הכניס את הקנים בתוך הנקבים

כדי שישמשו הקנים הללו כדופן לסוכה,

נמצא אם כן שהוא לא משתמש באילן עצמו,

אלא

דבר אחר שהוא מחובר לאילן.

אז למה בכל זאת

אסור לעלות לה ביום טוב?

אלא על כורחנו,

שאף על פי שזה צדדין בלבד,

הוא לא משתמש בגוף האילן,

אלא רק

במה שמחובר לאילן, שזה דינו כצדדי האילן,

בכל זאת אסור.

אז מה עשו עכשיו?

מה? מה עשו?

אסור לעלות לביום טוב.

למה?

כי במצב הזה הוא משתמש באילן.

לכאורה אבל ההשתמשות באילן היא בדרך של צדדין.

למה זה נקרא בדרך של צדדין?

כי הגמרא הבינה בהתחלה,

אביי הבין,

שמדובר שלא האילן עצמו,

הוא משמש אותו כדופן לסוכה.

כי לא מסתבר שאילן אחד יספיק בשביל,

אלא מעל כורחנו,

שמדובר באופן שהוא הניח קנים, כלומר הוא עשה חקיקה

בגזע האילן

ושם

הצמיד קנים,

שהקנים הללו הם משמשים כדופן

שלישית בסוכה הזו.

עכשיו אם כך,

אז הרי אין פה השתמשות באילן עצמו, רק בצדה האילן.

כי הקנים הללו הם-הם דופן הסוכה.

אז כך מונח על הקנים,

והקנים הללו הם רק מחוברים לאילן, אבל לא גוף האילן.

ובכל זאת עצרו

על כורחנו

שצדה האילן אסורים.

אני אומר, כמו שלגבי אילנות,

רואים אנו שאיסור השתמשות באילן נהג גם שזה רק בצדדי האילן.

אז אם כן, גם בבהמה זה אותו עניין.

נאמר איסור השתמשות בבהמה,

וגם צידי הבהמה יהיה בכלל זה לאסור.

אבל פה אין לך טעם בעלי חיים, מה היה איסורך?

שמה?

באילן אין לו צער,

בהמה אין לך טעם בעלי חיים.

אולי בגלל שלטני העומץ, היא נותנת טעם בעלי חיים.

לכן מה?

לכן, אני לא מדבר יותר על זה.

אם אני עכשיו, ויש לי צער בעלי חיים. יפה.

למעשה, נראה שהיה אפשר לומר שזה ההיתר, כאילו.

כלומר,

מאחר וכל האיסור של השתמשות באילן,

בבהמה,

זה רק מטרבנן שמשום צער בעל החיים התירו,

נכון? אבל הגמרא אביי,

בבל ניסה לדחות בכלל את היסוד של דברי רבא, בלי קשר לגוף העניין

של כאן במסע, אלא סתם.

אתה באת להוציא,

כן?

להוציא הלכה שצידי הבהמה מותרים, השתמשות בצידי הבהמה המותרת,

כל ההוכחה היא בטעות, אתה הולך ומעמיד הנחה,

כן, אוקימתא, מה שנקרא אוקימתא,

מה שנקרא בלם של היום אקסיומה,

אומר, זה מדובר בצורה כזו שהוא משתמש בצידי הבהמה,

ובכל זאת התירו,

מי אמר לך?

אולי באמת מדובר בכלל שהוא נזקק להשתמשות בצידי הבהמה,

ועכשיו הבעיה מוסיף לעקשות לו, להוכיח לו כנגדו משנה מפורשת,

משנה שאומרת שתיים בידי האדם ואחת באילן,

ולכאורה אחת באילן זה לא הכוונה שגוף האילן משמש אותו כדופן,

אלא שחקק באילן והניח שם קנים,

נמצא שהקנים מתחשבים כצידי האילן,

ובכל זאת אסור לו לעלות שם ביום טוב,

אם כן נמצא שאיסור השתמשות באילן הוא גם בצידי האילן,

הוא עדין איסור השתמשות בבהמה, יהיה אסור גם בצידי הבהמה.

עונה הגמרא, לא.

דקף יהיה לאילן ואנח שיכוך אליווה,

דקא משמש באילן.

לא מדובר שהוא נעץ את הדופן באילן,

אלא

הוא הטה את ענפי האילן לצד אילן אחר,

וקשרה במענפי האילן השני, ומהם נעשה הדופן.

כך

היה הדופן של הסוכה

מגוף האילן,

והניח את אסכר על זה.

נמצא שכשהוא מניח חפצים על גבי אסכר משתמש באילן עצמו.

שואלת הגמרא, יאחי,

אם מדובר שהוא משתמש באילן עצמו,

אימה ספא.

אז בואו נראה מה כתוב בספר.

שלוש בידי האדם ואחת באילן,

כשרה ועולינה ביום טוב.

אם יש שלוש מהדפנות עשויות בידי האדם,

ורק אחת באילן,

הסוכה כשרה,

ופה מותר אפילו לעלות את שם ביום טוב.

כלומר,

להניח חפצים על אסכר כזה.

הגם שהאסכר כזה,

למעשה חלקו, נשען על גבי האילן.

והיא דקפיה לאילן. אם מדובר שהדופן הרביעית הזו שבסוכה הזו,

זה על ידי שהיא איתן את אלפי שתי האילנות,

וקשרה זה עם זה, וככה נעשה הדופן,

המאי עולינה ביום טוב?

אז למה מותר לעלות שם ביום טוב?

הרי סוף סוף אסכר נשען עליו.

נמצא שהוא משתמש באילן,

משיכה הגמרא, ואומרת, ואלא מאי,

כלומר, בא רבא ואומר לו,

ולפי דבריך אתה הבא יהיה. מה אתה רוצה להוכיח?

אתה רוצה להוכיח שמדובר כאן באופן שנעץ קנים

בנקווים שבאילן, ולא שהוא משתמש בגוף האילן.

ולמה אין עולינה ביום טוב באופן שתיים בידי האדם באחד באילן?

בגלל שצדדים אסורים.

אם זו הסיבה, אז עדיין קשה גם לשיטתך.

ואלא, מהי צדדים אסורים? אלא, מה אתה רוצה להוכיח?

מכוח

הבנתך שמדובר פה שהוא נעץ קנים בנקווים שבאילן, ובכל זאת נאסר באופן ששתיים בידי האדם ואחד באילן.

בגלל שצדדי הבאה אילן גם אסורים.

סוף סוף אמר עולינה ביום טוב. אז עדיין קשה, גם לפי דבריך יהיה קשה.

אז למה באופן שזה שלוש בידי האדם ואחד באילן עולין ביום טוב?

מה זה משנה אם כדברי או כדבריך?

בתכלס אתה טוען שהאיסור,

כאשר שתיים בידי האדם ואחד באילן,

בגלל שזה השתמשות בצדה אילן, וגם בצדה אילן יעצרו בשימוש.

נו, אז למה בשלוש בידי האדם ואחד באילן כן עולין להם יום טוב?

עדיין אותה סיבה קיימת.

כמו שאתה מקשה לפי דבריי מה ההבדל בין שתיים בידי האדם ואחד באילן לבין שלוש בידי האדם ואחד באילן,

אז גם לפי דבריך קשה.

אלא הטעם

בגבעת זה פרסיכ נא

דאילן גוף אה דופן בעל מהו דשמיה.

אלא בהכרח יש לומר שבצבע מדוע עולים לה ביום טוב? כלומר, אם שלוש בידי אדם ואחד באילן,

מדובר בגבעת זה פרסיכ נא. זה אילן כזה שיש לו ענפים רובים שיוצאים ומתפשטים לצדדים,

ואז האילן משמש לשם דופן בלבד,

הוא לא משחית בכלל לתסכך על האילן.

עכשיו על כן,

זה לא נקרא בכלל משתמש באילה.

ממילא זה ההיתר,

אם כן יוצא,

איך שלא תפרש,

בין אם תפרש שהצדדים אסורים,

בין אם תפרש שאין הצדדים אסורים,

אבל הספר זה לא הוכחה לכלום,

משום שבספר מדובר שהסכך לא נשען בכלל על העילה.

אבל בחלק הראשון שבמשנה שם,

שתיים בידי אדם ואחד בעילה,

שמדובר באופן

שזה נשען על גבי האילן.

פה יש מקום לדון האם מדובר שהוא עשה חקיקה באילן והניח קנים,

ואם כן נמצא שהוא משתמש רק בצדי האילן ולא בגוף האילן,

או שאפשר לטעון לו, צדדים לא אסורים, ומדובר באופן שהוא ישתמש בגוף האילן על ידי שחיבר את ענפי האילן

זה לזה.

די קנאמי.

זה קטן איזה הכלל,

כל אילו שינתה לה אילן ויכולה לעמוד,

עולילה ביום טוב.

שמע אמינה.

ואכן, אומר רבא, נוכל לדייק מהמשנה שבספר מדובר

שהוא לא סמך את הסכך על דופנות הסוכה.

שהרי שענינו במשנה,

זה הכלל, כל שאילו שינתה לה אילן ויכולה לעמוד,

עולילה ביום טוב.

כלומר, זו הסיבה שבספר נאמר, עולילה ביום טוב.

כי גם אם האילן יינטל, היא יכולה לעמוד.

אם כך על כל חיינו שהשכך לא נשען על האילן.

כי אם זה נשען על האילן,

איך יוכלו לעמוד?

אלא ודאי מדובר באופן, כמו שאמרנו,

שהשכך

נשען רק על הדפנות שעשויות בידי אדם,

ולא על האילן עצמו.

ואשר על כן, אין פה עניין של השתמשות באילן,

וממילא אין מקום

לשאול משם

על דברי רבא.

שמע אמינא,

אכן נוכל להוכיח מהמשנה שבספר מדובר שהוא לא סמך את הסכך

על האילן.

טוב, לאחר שאנחנו רואים פה משא ומתן בין רבא לאבייב.

רבא אוחז בדעתו

שיש היתר להשתמש בצדה הבהמה.

כל האיסור נאמר רק לא להשתמש בגב הבהמה,

אבל השתמשות בצדה הבהמה מותרת.

באה הגמרא ואומרת, למעשה נוכל אולי לומר שזו מחלוקת תנאים?

למה כתנאים?

האם נאמר שבשאלה הזו זו מחלוקת תנאים?

אין עולה לה ביום טוב.

רבי שמעון בן עזר אומר בשם רבי מאיר,

עולין לה ביום טוב.

מאי לאוה כמפלגה דמר צוואר צדדין אסורי,

או מר צוואר מותרים.

המחלוקת הזו, אם עולין לה ביום טוב או לא עולין לה ביום טוב,

נוכל אולי לומר שזה גוף המחלוקת.

מדובר באופן שהוא חקק נקבים באילן

והניח באותם נקבים קנים,

וסיכך עליהם,

והשתמשותו, אם כן, זה בצידי האילן ולא בגוף האילן.

וזה המחלוקת של התנאים,

שהתנא הראשון שסובר את עולילה ביום טוב סובר צדדין אסורים,

אבל רבי מאיר שסובר שעולילה ביום טוב סובר צדדין מותרים.

אמר אביה,

עונה הגמרא,

אביה אומר לא.

לא, הם לא נחלקו בזה.

יכול להיות באמת שהם חלוקים בעניין איסור השתמשות באילן,

אבל דכולי עלמא הצדדין אסורים.

כולם מודיעים

שהאיסור השתמשות באילן הוא גם איסור השתמשות בצדי האילן.

והכה, בצדי צדדין קמים לכם.

כאן המחלוקת בין תנא קמא לבין רבי מאיר,

אם מותר להשתמש בצדי צדדין.

הרי השימוש בסכך הזה שמונח על גבי קנים הוא לא נחשב כשימוש בצדדי האילן.

זה נקרא שהוא משתמש בצדי צדדין.

למה?

הקנים אומנם נקרא עם צדי האילן,

כי לא גוף האילן, זה האילן עצמו.

הקנים,

זה נקרא שימוש בצדי האילן,

והסכך זה כבר נקרא צדי

צדדי האילן.

זה צד של צד.

לכן

בזה יחלקו את הנקם אברהם מאיר. מור סבר צידי צדדין אסורים,

ומר סבר צידי צדדין מותרים.

רבי מאיר סובר שצידי צדדין התירו,

אבל יכול להיות שאם זה רק צדדין לבד

יהיה אסור.

רב עמאר.

רבא חולק על אביי והוא אומר כך, מאן דאסר בצדדין

אסר נמי מצידי צדדין

ומאן דשאר בצידי צדדין

שר נמי מצדדין.

כלומר,

מה שהבאנו קודם לחלק בין צדדין לצידי צדדין,

שבצדדין כולה עלמא יהיה אסור.

רבא חוזר בצידי צדדין זה אביי אמר.

רבא לא מסכים עם אביי.

רבא טוען

שאם

יש מי שאוסר בצדדין, יאסור נמי גם בצידי צדדין.

וזה שמטיר בצידי צדדין, ייתר גם בצדדין.

לא מסתבר

לבוא לחלק בין צדדין לצדדין.

אם מותר, בשני המצבים הללו מותר.

ואם אסור, בשני המצבים הללו אסור.

טוב, אז באה הגמרא ושוארת על רבא קושיא.

הייתי ברמי שורשיא לרבה,

בא הרמי שורשיא ומקשה על רבה,

ישנה ברייטה שמדברת על אדם שהלך והניח עירוב תחומים.

הלוא כידוע, כאשר אדם רוצה לצאת מחוץ לתחום עירו,

הלוא כל מה שמותר לו זה ללכת עד אלפיים אמה מחוץ לעירו.

אבל אם הוא רוצה ללכת מעבר לכך, יותר מאשר אלפיים אמה,

צריך לעשות הוא עירוב.

להניח פת באיזשהו מקום

בתוך אלפיים אמה שמחוץ לעירו,

ומשם ואילך, במקום הפת ואילך, יכול הוא ללכת

אלפיים אמה נוספות.

עכשיו, אז כתוב

שם באותה ברייטה,

שאדם שמניח ערובי תחומים נעץ יתד באילן,

ותלה בכלכלה למעלה מעשר הטבחים,

אין ערוב או ערוב.

למטה מעשר הטבחים,

ערוב או ערוב.

תמה דנעץ יתד באילן.

הא לא נעץ,

אפילו למטה מעשר הטבחים אין ערוב או ערוב.

והאה איתנה דכעשר בצדדין

וכאשר הם בצדי צדדין.

וכאשר הם בצדי צדדין.

מובן.

כלומר,

אם אדם

הלך ותקע

יתד באילן,

לקח איזשהו

סוג של חץ

או ברזל, לא משנה,

ותקע אותו באילן,

חבר אותו לאילן.

קודם מדובר כמובן לפני שבת.

היה איזשהו אילן כנראה בתוך אלפיים אמה,

ושם בשביל להניח את הכלכלה, את הסל,

ששם מונח

העירוב באותו סל,

שם את זה על האילן, אבל

לא על גוף האילן, אלא יתד.

תקע יתד באילן.

עכשיו, הוא התכוון כמובן

ששביתתו תהיה

מתחת האילן, ברשות הרבים.

אז כתוב כך,

אם הכלכלה הזו עומדת למעלה מעשר הטפחים,

כלומר ההבדל בין הכלכלה לבין קרקע רשות הרבים

זה למעלה מעשר הטפחים,

אין עירוב או עירוב.

העירוב הזה לא נקרא עירוב.

זה על חמש מטר אלף. ולמה?

לא מטר.

ארבעה, ארבע, עשרה טפחים,

עשרה טפחים.

כמה טפחים? תכף,

לא העירוב, אתה צודק, עשרה טפחים,

לא, מה פתאום, כל טפח,

לא, מה פתאום.

עשרה טפחים זה הרבה הרבה פחות.

כל טפח, נאמר שהוא שמונה סנטימטר,

אז, כן,

אז זה שמונים.

וגם אם נגיד זה תשע נקודה שש,

אז תשע ושש סנטים, זה הכל.

על כל פנים,

למה באמת, אם זה למעלה מעשרת טפחים, אין עירוב או עירוב?

סתם כלכלה היא רחבה, בדרך כלל הכל כלכלה היא רחבה ארבעה טפחים.

אם כן, היא כרשות היחיד.

נמצא

שהוא לא יכול לקחת את העירוב מהכלכלה למקום ששם הוא מתכוון לשבות.

הוא התכוון לשבות ברשות הרבים.

והכלכלה עצמה היא

הרשות היחיד,

נכון?

כיוון שאם הכלכלה רחבה ארבעה,

וגם היא למעלה מעשרה,

נמצא שיש פה גובה של למעלה מעשרה, עם רוחב

של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים,

שזה מגדיר את הכלכלה עצמה כרשות היחיד.

לכן הם ערו בערו.

כי הוא לא יוכל לקחת את האוכל שיש בכלכלה,

להורידה לאותו מקום שבו הוא שובת,

ושזה נקרא שהוא מוציא רשות היחיד

לרשות הרבים.

אבל מה יהיה הדין?

ולמה צריך? תבואו, תשאלו, אז למה צריך בכלל שהוא יוכל לאכול?

כי זה העניין של שביתה.

אדם שובת במקום שיש שם את סעודתו.

אז אם הוא יוכל לאכול את הסעודה הזו, הראויה לו בשבת,

אז לכן זה נקרא מקום שביתה הוגן וראוי,

שמשם נוכל לאמוד אלפיים אמה.

אבל במקום שהוא בהם כך לא יוכל להשתמש בסעודה, אז אין כסעודה שאינה ראויה לו.

אם אינה ראויה לו,

איך ייתכן שהוא יוכל לסמוך על זה כמקום שביתה?

בשביל שיחשב המקום כמקום שביתה,

צריך שיוכל לאכול שם באותו מקום את אותה סעודה שהניח שם.

אבל מאחר והוא הניח את זה במצב שהוא לא יכול להביא את זה אליו,

זה נקרא סעודה שאינה ראויה לו.

אבל מה יהיה עדין אם זה למטה מעשרה טפחים,

עירובו או עירוב?

מה יהיה עדין אם הכלכלה זה בתוך עשרה טפחים מהקרקע?

אם כן, נמצא שהוא ועירובו באותו מקום.

גם הכלכלה ברשות הרבים

וגם

האדם עצמו מתכוון לשבות בכלכלה ברשות הרבים.

ממשיכה הגמרא ורוצה לדייק.

תמא דלעץ יתד ואילן.

מדוע אתה אומר למטה מעשרה טפחים, עירובו או עירוב?

זה רק בגלל שהוא נעץ יתד ואילן,

והניח על היתד את הכלכלה.

אם כן, נמצא שהכלכלה היא רק צידי צדדים.

כי היתד, מה, הוא נקרא צידי האילה,

והכלכלה היא צידי צדדים של האילה.

נו, אז מה רואים?

אה, לא נעץ. משמע, אבל אם אולי היה נועץ,

אלא היה מניח את הכלכלה באחד מחנפי האילן,

פה יהיה אסור.

אפילו למטה מעשרות טפחים, אין עירובו או עירוב.

נו, אז אם כן, מה רואים?

מה ההבדל בין אם הוא מניח את הכלכלה באחד מענפי האילן לבין אם הוא מניח את זה ביתד שחיברו לאילן?

על כורחנו,

בגלל שבאופן שהוא מחבר את היתד לאילן,

באופן שהוא שם את זה על גוף האילן,

על אחת מענפי האילן, זה נקרא צידי האילן,

ואסור להשתמש בצידי האילן.

גם אם זה בלמטה מעשרות טפחים, יהיה אסור לו לקחת את זה משם,

את האוכל שבכלכלה, כי זה נקרא שהוא משתמש בצידי האילן.

אבל לעומת זאת,

באופן שהוא הניח את זה ביתד שבאילן,

נמצא שהיתד הוא צדדין,

והכלכלה הזו כבר צידד צדדין,

ולצידד צדדין מותר להשתמש באילן.

זה גוף העריה, והאה הייתנא, והאה ריאתנא זה שרא ברייתא.

בדיקה עשרה בצדדין,

הוא אוסר על אור להשתמש

באופן שזה צידה אילן,

כמו במקרה שהוא יניח את הכלכלה באחד מענפי האילן,

ולכן אין ערובה ערוב אפילו אם הכלכלה למטה מעשר לטפחים.

וכאשר בצידי צדדין, לעומת זאת,

אם יש יתד, והוא הניח את זה ביתד שבאילן,

שם זה צידד צדדין, ומותר יהיה להשתמש.

אם כן, מוכרח שלא כדבריך רבא, אומר הרבי שהורשייה לרבא,

מוכרח שלא כדבריך,

שהגם שעושים בצדדין, אבל צידי צדדין מותרים.

אתה רצית לטעון שמי שעושה בצדדין, עושה גם בצידי צדדין.

הרי זה לא נכון.

לפי דבריו, לכאורה, צריך יהיה להתיר בכל מצב.

אם מותר בצידי צדדין, יהיה מותר גם בצדדין.

מה פתאום המשנה שם, משמע שיש חילוק בין נעץ יתד באילן והכלכלה ביתד,

לבין אם הוא ממונח את הכלכלה באחד מענפי האילן?

למה? מה החילוק בזה?

רק בגלל, לכאורה, הטעם הזה,

שפה זה צידי צדדין ופה זה צדדין.

עונה הגמרא, אמר הרב פאפא,

אך בכלכלה דחוקה עסקינא.

ובעדי דשא כילל העירוב,

כמה נדלל אילן וכמה שמש באילן גופה.

פאפא אומר, באמת,

אין חילוק

בין צדדין לצידי צדדין.

ואם תבוא ותגיד לי, אז למה התיר התנאה

ליטול מכלכלה התלויה ביתד?

כן?

בגלל שהוא אכן סובר

שצדדין מותרים.

צידי צדדין מותרים,

ולפי דרכו של רבא גם צדדין מותרים.

אם ככה, אז למה אם זה קשור באילן עצמו?

למה אם הכלכלה מונחת באילן עצמו,

שם אתה אוסר?

למה צריך לומר לי, נעץ יתד באילן?

תגיד, אפילו נעץ באילן עצמו את הכלכלה.

התשובה,

היכא בכלכלה דחוקה עסקינא.

מדובר בסל

שפי הסל הוא צר,

והוא יכול להכניס את ידו לתוך הכלכלה הזו בדוחק,

במאמץ.

במצב הזה,

בשעה שהוא יבוא לקחת את העירוב מהכלכלה הזו שקשורה באילן,

הוא ינענע את האילן,

נמצא שהוא משתמש באילן עצמו, וזו הסיבה לאסור.

מובן.

אז שוב פעם נחזור.

באופן

זה הוא מ...

אין חשש כזה שמשתמש באילן,

אלא כל השתמשותו היא רק

בצידי האילן,

אז באמת מותר,

בין בצידי האילן ובוודאי שבצידי צידדי האילן.

שם מדובר,

שמה שאסרו

להשתמש

באופן שהכלכלה נעוצה באילן,

בגלל שבמצב הזה החשש גדול מאוד שיבוא להשתמש באילן עצמו,

כיוון שהוא צריך להתעמת

לדחוף את ידו לתוך

הכלכלה הזו,

ועל ידי הדוחק הזה יבוא לנענע את האילן.

זה נפגש שהוא משתמש באילן עצמו.

והלכתה

הגמרא מסיקה על ההלכה צדדין אסורים.

צידי צדדין

מותרין.

להלכה,

פוסקים שלא כדבר הרבה,

אלא צדדין אמנם אסורים.

זה כדעת הבעיה,

אגב, לא כדעת רבה.

אבל צידי צדדין מותרים,

כי הרי

למדנו עד עכשיו שלוש שיטות.

שיטתו של רבה,

שיטתו של רבה ושיטתו של אבאי.

רבה,

סיום המילה רבה זה מה, רבה.

רבה זאת אומרת שאפילו צדדין מותרים.

לעומת זאת, רבה באלף

סובר שאפילו צדדין מותרים.

מי שמתיר,

סליחה, מי שאוסר,

כן?

הוא סובר שאסור אפילו בצדדין.

יש מי שאוסר לאסור אפילו בצדדין.

לעומת זאת, אבאי מחלק,

אבאי סובר שהצדדין מהם אסורים, אבל צידי צדדין מותרים.

אמר רב אשי,

אשתדה אמר צדדין אסורים,

היי דרגא דמידלא לא לנחי אינישא דקלה דאבו לא צדדין,

אלא לנחי אגווזה לבר מדקבה,

וכי סליק

לא לנח קרעי אגווזה אלא ליטנח אקנין.

רב אשי עכשיו בא ואומר,

לאחר שאנו רואים שנפסקה הלכה של צדדין אסורים,

לצדדי צדדין מותרים.

אם כן,

והסולם הזה שבו עולים לסוכה,

ישנה סוכה שהייתה עשויה לשומרי השדה.

היו בונים על גבי עמודים

איזשהו ביתן למעלה,

כן?

כעין סוכה קטנה,

שבו יעלו השומרים שבשדה,

כדי לצפות משם

על כל מיני ניסיונות של האנשים לגנוב מן השדה.

כן?

עכשיו, הסולם הזה שבו עולים לסוכה,

והסוכה הזו, צריך לדעת,

שהיא סמוכה איתה לאילן,

כן?

אז לא לנחייני שדיק לאדם,

אסור לו להניח את ראש הסולם על האילן,

משום

שכשהוא יעלה מאז בסולם הוא ישתמש בצדה אילן,

בצדדים אסורים.

אם היו בדרך כלל עושים את הסוכה בסמוך לאילן,

כדי שהאילן ישתמש אותם

כדרך של עלייה עד הסוכה שנמצאת למעלה.

אז הוא אומר שכשהוא מניח את הסולם,

לא ישכן אותו על גבי האילן,

כי זה נקרא משתמש באילן, בצדה אילן.

אלא מה יעשה?

יעשה, ינעץ יתד

בצדה אילן,

ואת הסולם ישכן על גבי היתד הזה.

ואז במצב הזה ייחשב הסולם כצדדי צדדים

ולא כצדדי האילן.

ומוסיף רב אסי ואומר,

ובשעה שהוא בא לעלות בסולם,

שלא יניח את רגלו על היתד, זה צריך להיזהר,

אלא רק על שליבות הסולם.

כי אם הוא יניח את זה על אותו יתד

שהוא תחב אותו לאילן,

נמצא שהוא שוב משתמש בצדה אילן.

אז זה כל ההיתר.

נסכם,

מאחר וצדדין אסורים בצדדי צדדין מותרין,

כדי להתיר לעלות לאותה סוכה

של שומרה השדה והיא מונחת

בסמוך לאילן,

אז שיניח את הסולם לא על גבי האילן עצמו,

אלא על גבי יתד שתחב אילן,

ואז כשהוא עולה, יעלה רק בשליבות הסולם, ולא יותר מזה.

במצב הזה הוא עושה את הכול בהיתר,

כי נמצא שהוא משתמש רק בצדדי צדדין של האילן,

ולא בצדדי האילה.

יש לי שאלה, כבוד הרב. כן.

בשבת, אני רוצה להתחיל את אבטל כזה,

ולמה באבטל חושבים את זה נפליהם.

פה תמיד יפוי לפתור את כל התמודות של אילן,

אלא אני חושב את הבאה כזאתי,

שהיא תשלומת סביב האם,

ואז הוא כזה על האבטל, ואז הוא חושב שזה נפחות ה... כן,

נכון, כך צריך לצאת, נכון.

כך צריך לצאת מתוך דברי הגמרא.

אבל תמיד, תדע לך,

כשאנחנו באים לפסוק הלכה,

תמיד צריכים לפתוח את גוף ההלכה.

אבל לפי מה שיוצא בסוגיה,

אכן צריך להיות מותר.

כל האיסור הוא דווקא צידי האילן, ולא צידי צדדין.

הדוגמה שאתה הבאת, זה נקרא צידי צדדין.

אם זה כל כך חשוב לך,

אז נוכל לראות אחר כך מה כתוב בהלכה.

זה כאילו אתה, אני לא קושר אותו לאט, אני קושר אותו לאט. הבנתי.

בואו נראה את רשי.

אני בקנד עמוד ב'.

כן, את ליבתי?

קנד עמוד ב'.

דמישב שיף לברי אגבא דחמארה, בשבת

לשעשע עד תינוק.

כמשתמש בר בבעלי חיים

ותנן

לא רוכבין על גבי בהמה,

והוא הדין לכל תשמיש.

כל סוג שימוש,

השתמשות רב. בבהמה אסור.

צדדין שאינו מרכיבו עליו

אלא משפשפו על צדי גבו.

זה לקראת צדדין,

כמו שעשה רבא לבן שלו.

ואין זה דרך תשמישו.

זה לא דרך של ההשתמשות בבהמה.

ולכן רבנה לא גזרו בה, כך לפי דעתו של רבא.

מאי לאו בחבר גובל כי

דאבו לו צדדין.

שאז נמצא שזה נקרא צדי העילה.

חבר גובל כי, אומר רשי, מה זה?

שתיים חוברות יחד ברצועות.

הוא מרכיב על החמור, זו מכאן וזו מכאן,

וצריך לסלקן יחד.

אז כדי שיוכל לסלק את שניהם יחד,

הוא צריך להיקרב אצל החמור ומשפשף עצמו.

בשביל שיוכל להוציא את המסע מעל גבי החמור,

שנמצא משני צדדיו,

הוא חייב להתקרב לגבו של החמור

ולהשעיל את גופו בצדי החמור.

הוא משפשף עצמו ונשען גופו בצדי החמור.

אז מה הגמרא עונה?

מדובר

בחבר הגלובקי.

בחבר הגלובקי.

שתיים,

שאין מחוברות יחד,

אלא על ידי טבעת מתכת שבראש הרצועה,

ובו מסמר קטן,

כאין שחוסין לחבק

שאינו צריך אינן למשוך מעט,

והמסמר יוצא

והן מתנתקות

זו מזו.

אי נמי בלכתא כעין שעושין לדרדור יין,

כלומר כדי יין,

שיש בהן טבעות

של חבל

לכל אחת ואחת.

הוא מכניס

טבעת בטבעת

ונוטל עץ כפוף קטן,

ומכניסו בפנימי, ושוב אינו יוצא מחברו.

וכשבא לסרקו,

מושך העץ אליו,

ואין מתנתקין

זה מזה ונופלים.

שתיים, בידי האדם ואחד באילן,

גבה סוכת עינן שקשרה בגימל דפנות.

ואם עשה השתיים כהלכתן,

והשלישי עשה באילן,

קשרה.

דפנות

לא אכפת להן למחוברות הן.

והדין אומר עשין, כולן נקבעות בעילה.

זה לא משנה

אם

חלקן בידי אדם

ואחד בעילן או כולן בעילן.

אם תבוא ותשאל אז למה נקת שתיים בידי אדם ואחד בעילן?

ואחד זה נקת שתיים בידי אדם,

רבותא השמונן.

בא להשיבה לנו חידוש.

זה אפילו אחר.

אפילו ששתיים בידי אדם

ורק אחת בעילן,

אין עולין לה לאכול ולישון באותה סוכה ביום טוב.

אסור להשתמש בסוכה הזו ביום טוב.

למה? מפני שסככה קשור בדופניה.

הסכך קשור בדפנות ונשען עליה.

והוא נשען על הדפנות

והוא משתמש על סככה.

הרי היה משתמש על הסכך ונותן כליו

ונמצא משתמש באילן.

כל כניסה לסוכה

נקיט בלשון עלייה במסכת סוכה.

כלומר, כשאמר פה הם עולים לה ביום טוב,

אל תחשבו שהכוונה,

בגלל שחייב להיות שהיא ה...

הסוכה הזו הייתה למעלה,

שהוא צריך לעלות,

אלא גם אם הקרקע של הסוכה שווה לקרקע רשות הרבים,

אבל אז אם כן היה ראוי לומר יותר לשון כניסה,

שאין להיכנס לה ביום טוב,

אבל נקט תמיד התנא, כשהוא אומר כניסה לסוכה,

נקט בלשון עלייה,

שכאילו עולה לזה, לתוך הסוכה.

למה? לפי שרובן עושים סוכותיהן בראש הגג.

בראש גגן.

זה בכמה דוכטית ננבכי, מצאנו כמה מקומות

שהמשנה שם

מדברת על מצב כזה שזה בראש הגג, אין,

מתכנן אותו לעלות,

או אמר להם, עלו לסוכה, לשון עלייה, אבל מורידו את הכלים,

וכן הרבה.

אז מאחר ורובן עושים סוכותיהן בראש גגן,

נקט תנא לשון עלייה, אבל זה לאו דווקא.

כל כניסה לסוכה, נקט תנא בלשון עלייה.

מאי אליו דחק באילן,

האם לא מדובר שהוא עשה חקיקה בגוף האילן?

והוטיב בקנים,

והוא הניח בזה קנים של דפנות

בנקבים שניקב הרבה בגופו של אילן,

וסיכך שוב על אותן דפנות.

ומכל מקום,

אין כאן תשמיש אלא בצדה אילן.

זה כאפי לאילן, לענפיו העליונים,

כיתה לצד אילן אחר,

וכן של זה לזה.

וכשרן אלו הם אלו, כלומר, לקח כמה אילנות וקשר אותן אחד עם השני, וכך נעשה הדופן, ומהן נעשה הדופן.

כשרן אלו הם אלו, ומהן נעשה הדופן.

עמי עולינן ביום טוב,

הרי הסכך נשען עליו, והוא משתמש בו.

אלא עמי צדדין אסורין, סוף סוף עמי עולינן ביום טוב.

אלא הטעם בגבזה פרשיכנא שאילן גופה

דופן בעל מה שווה.

גבזה פרשיכנא אילן שענפים הרבה יוצאים מצדדיו, מצדדים,

ומתפשטין לכאן ולכאן,

ושבינו דופן בעלמא לסוכה,

ולא שמח אז כך עליהם.

ולכן נקה את גבזה פרשיכנא ולא שווקקת כסלקד עתין

בדקאפיה,

ולשעני כגון שלא שמח אז כך עליה.

למה הלך ואמר שמדובר פה באופן

שהדופן השלישית

זה מדובר באילן שענפים הרבה יוצאים מצדדיו ומתפשטים לכאן ולכאן.

למה לא אמר

שיכול להיות כי גם זה לא שמח אז כך עליה, פשוט מדובר באופן שהוא לא שמח אז כך,

ולכן

מוטב להשתמש שם

באותה סוכה.

ושום דבר כבן זה דופן רביעי, הוא שאינו צריך לסוכה.

דאב בשלושה כשרה, ואז כך נעמי לא שמחה עליה.

לא תרח למיבד לו דופן.

מאחר שהדופן הרביעי הזה, הוא לא צריך להכשר סוכה.

רגע, מה לעשות? שערי שלוש דפנות כשרה.

כן?

וגם אם את הסכך הוא לא שמח עליה,

אז הוא לא צריך לעשות דופן.

אלא ודאי, חייב להיות

שאכן שמח את הסכך

על הדופן.

שוב אני חוזר.

אם נאמר שאת הסכך

לא שמח על הדופן,

אז למה אם כן

צריך לעשות דופן רביעי?

חייב להיות שהוא שמח את הסכך על כל הדפנות.

אז אם שמח את הסכך על כל הדפנות,

אז למה בכל זאת

כתוב

ברשע אסור?

אם צדדים מותרים, אז למה ברשע אסור?

התשובה היא כי מדובר פה שהוא השתמש בגוף העילה.

לאחר הוקמה בגבזה פרסיכנה,

וממילא הוא בלא טרחה.

כלומר,

מדובר פה באופן שהוא לא חקק באילן,

אלא בסך הכל לקח את אלפי שתי האילנות

הסמוכים זה לזה וחברם יחד, ומהן נעשה הדופן.

מה אליו בא הקמיפלגה?

וגמראב הביאה אחר כך מחלוקת בעניין

לגבי הסוכה הזו, אם עולינם ביום טוב או לא עולינם ביום טוב.

מה אליו בא הקמיפלגה?

האם לא מדובר שהמחלוקת שלהם בעניין זה, מותר להשתמש בצידי האילן?

איך? כגון

דחק באילן, הוא עשה חקיקה בגוף האילן,

הוא מוטיב קנים בצדדים וסיכך עליהם,

הוא הניח קנים בצדה האילן,

בתוך החקיקה שחקק,

ועל זה סיכך, על הקנים הללו סיכך, דאב עליהם, משתמש בצדדים,

זה נקרא שהוא משתמש בצדה האילן, כשמשתמשים

על שככה

על גבי סככה.

דיל או בא פליגה, אם נאמר שלא בזה הם חולקים,

במה אם הוקפה פלוגתאיו?

במה תעמית את מחלוקתם של תנא כמה עברה בימים?

דאקו לעלמא סברא, אסור להשתמש באילן?

הרי כולם יודעים שאסור להשתמש באילן, זה דין פשוט וברור,

שאין מחלוקת בזה.

אז כל המחלוקת, אם כן, חייב להיות באופן שהוא לא משתמש בצדה האילן, באילן עצמו,

אלא רק בצדדיו.

ואיך התאכל שהוא משתמש בצדה האילן?

על ידי שחקק

באילן והניח שם קנים,

ותסכח ומשעין ומחבר לקנים ולא לגוף האילן.

זה נקרא השתמשות בצדה האילן.

ואם בכל זאת אתה מוצא מחלוקת

בין תנא כמה לרבן מאיר, על כל כך שבזה גבי הם חלוקים,

אם האיסור הוא גם בצדה האילן, הוא רק בגוף האילן עצמו.

אמר רבייה,

אז אבייה דוחה ואומר,

אי נמי באה אחרי פליגל.

גם אם תאמר שבזה הם חולקים לקה למימר,

וסבירה לצדדין מותרים.

אי אפשר לומר,

רב מאיר סובר, שמותר להשתמש בצדה האילן.

דהן אליו צדדינינו.

זה לא נקרא צדדין, אומר רבייה,

אלא צדי צדדין.

למה אם הוא משחין את אז כך,

על גבי הקנים,

ואחר כך מביא את חפציו ומניח אותם על גבי אסכך.

זה נקרא השתמשות בצדי צדדי האילן,

אומר רשי,

שהקנים הנתונים בנקווים, צדדים.

ואסכך הנשען על גבי אותם,

אנטון על גביו, צדי צדדים.

ומצדי צדדים, בלי

הם חלוקים

האם מותר להשתמש בצדי צדדי האילן

או לא.

יתד נגר.

נגר זו הכוונה, בזמנם היו נועלים

את הדלת על ידי שתוקעים חור,

היה חור במפתן הדלת,

והיו תוחבים,

כעין איזושהי

חתיכת ברזל,

בתוך, בדלת ובתוך החור שבמפתר.

וכך לא היו יכולים לפתוח את הדלת.

זו הייתה צורת הנעילה של פעם.

גם היום.

גם היום.

נכון, אתה צודק.

ומקררים. ומקררים. נכון, נכון, נכון.

איפה הולכים? יש, יש. אתה צודק.

או יש מקומות ש...

או יש שטחים ככה של חניונים שאתה רוצה לסגור אותם בלילה.

יש לך שער כזה גדול.

אתה נועל

על ידי שאתה סוגר מאחורה עם ה...

על הברזל הזה.

תוחב אותו בתוך הקרקע.

כן, כן, יש עדיין דברים כאלה.

בסדר. אבל פעם זה היה בכל בית.

ככה היה דרכם לנעול.

ותלה בכלכלה, לקח את היתד הזה, את הברזל הזה,

תקע את זה בתוך האילן, ועל היתד הזה

תלה כלכלה, סל, ונתן בה חירובו.

והוא נתכוון לשבות למטה, תחת האילן.

למטה מעשרה טפחים, עם הכלכלה בתוך עשרה לארץ,

עירובו עירוב.

למה? דהו בעירובו ברשות הרבים.

אבל למעלה מעשרה.

אבל עם הכלכלה למעלה מעשרות טפחים.

הוא סתם כלכלה רחבה ארבעה.

הרי כלכלה סטנדרטית

רחבה ארבעה טפחים.

חבי על הכלכלה רשות היחיד.

אז הכלכלה היא רשות היחיד.

והוא נתכוון לשבות ברשות הרבים.

ואינו יכול לטלו משם, הוא לא יכול לקחת את האוכל שהניח בכלכלה משם להביא אותה אליו,

ואיפה שהוא מתכוון לשבות,

כי זה נקרא שהוא מביא מרשות האחים לרשות הרבים.

וכיוון שאינה סעודה ראויה לו, מאחר והוא לא יכול להשתמש בסעודה הזו בשבת,

כי הרי אסור להביא את זה מרשות האחת לרשות הרבים,

אינו קונה שביתה על ידה.

אנחנו כבר בקנונה,

כן?

תעמדינא עץ יתד.

אחי שקיל לא ערובו משתמש בצידי צדדים.

אם הוא נועץ יתד,

אז פה מובן שיהיה מותר לו באופן שהכלכלה למטה מעשר הטפחים,

ולא נקרא שהוא משתמש באילן,

ואפילו לא בצדדי האילן, אלא בצידי צדדי האילן.

אבל לא נועץ יתד על הכשרה בצדי אילן, לא.

למה? כי זה נקרא צדדים.

הגמרא עונה לו, זה מדובר פה אך בכלכלה דחוקה,

שפיה הצאר,

וקצרה היא, ומכניס ידו לתוכה בדוחת.

חיל כך,

היא ממש עבה קטרה בצדי אילן.

אם הוא היה עושה את זה על ידי

קשירה באחד מענפי האילן,

כי שקל ערובה,

כשהוא יבוא ויקח את ערובו מניד לילן,

מתוך זה שהוא דחוק להכניס את ידו לשם,

אז ינענע את גוף האילן, וזה ודאי שאסור.

ילקח כי היא כיתד הוא דשאר, לכן רק באופן שיש יתד,

התירו.

ואז לא חשבו שהוא יעמיד את האילן.

אבל והיא לא, לא.

אבל אם זה לא קשור ליתד אלא לאחד מענפי האילן, ודאי שאסור.

למסקנה פסקה הגמרא צדדין אסורים צדי צדדין מותרים.

לכן

אומר הרש״י, היי דרגא דמידלה, אני קורא ברש״י,

צולם שעולים בו לסוכת נוצרים.

נוצרים הכוונה, שומרים, זו הכוונה.

נוצר תאנה יאכל פרייה.

נוצרים הכוונה, אלה ששומרים את השדה, הפרדסים

היו עושים עמודים גבוהים ומעל העמודים

סוכה ששם יהיה השומר בשביל לצפות על כל הפרדס,

על כל צדי השדה של שלא יבואו אינשי דלא מעלה.

כן?

כגון בבני דודינו שרגילים בזה,

ויקיימו את העניין של ידו בכל.

בעידון. כן, בעידון.

לכן, עולים לעשות, לכן שומרים שם. עכשיו, מה היו עושים?

עולים לשם

הילדי שולם, אבל איפה ישימו את השולם?

היה מונח אילן סמוך לסוכה הזו,

אנחנו מניחים את זה על גבי העץ, וככה היו עולים לאותה סוכה.

אז השאלה היא אם בשבת יהיה מותר להניח את השולם על גבי האילן עצמו.

אז אני לא קשור.

אבל אם הוא יעלה בסולם, נקרא שהוא משתמש בצדי ההילה.

לכן, כדי שיהיה מותר שינעץ קודם יתד,

כן?

יחבר איזשהו חיבור כלשהו לאילן,

ואת הסולם יניח על אותו חיבור.

ואז נקרא שהוא משתמש בצדי צדדי ההילה.

לא, לנחה, כן? עוד פעם, אני קורא, היידרגא דמידלא,

סולם שעולים בו סוכת נוצרים,

שעושים על גבי קונדסים גבוהים.

כלומר, על גבי

עמודים גבוהים,

והיא סמוכה להילה,

לא לנחה ראש הסולם עדיק לה.

שלא יניח את ראש הסולם על הדקל,

לא יסמוך ראש הסולם לצד הדקל.

וכי שאליק,

כאשר הוא יבוא לעלות בסולם הזה,

משתמש בצדדית זה כאשר הוא משתמש בצדי ההילה.

אלא מה? לינחה, הגבע הזה לבר מדיק לה,

יתקע יתד בצדי ההילה

ויסמוך הסולם עליו. דאב עליה, שאז היתד יחשב צדדים בסולם עצמו, צדי צדדית,

וכי שאליק.

וכשהוא עולה שם בשבת לא לנך קרעה על היתד אלא הקניא,

שלא יניח את רגלו על היתד שבאילד אלא על שליבות הסולם בלבד,

על שליבות הסולם או קנים היוצאים מהקונדסין.

נראה את המשנה הבאה בסייעתא דשמיא,

סיימנו את דברי רשי,

נראה את המשנה.

מתירים

פקיעי עמיר

לפני בהמה,

ומפספסין את הכפין,

אבל לא את הזירין.

אין מרסקין

לא את השחט

ולא את החרובין לפני בהמה,

בין דקה ובין גסה.

רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה.

המשנה כאן

באה להורות לנו

מהם האופנים שמותר להכין אוכל לבהמה ואיזה אופנים אסורים.

כמובן, מדובר בשבת, כן?

אז אומרת המשנה, מתירים פקיעי עמיר לפני בהמה.

מותר לקחת אגודות של קש,

שהם היו אגודה, כלומר קשורים,

להתיר את האגודות הללו כדי שיהיה נוח לה לא אוכלם.

חייב להיות, כמובן, שהקשר הזה הוא קשר שמותר בשבת.

זה קשר שאינו של קיימא.

אבל אם זה קשר של קיימא, אין שום היתר.

הוא מפספסין את הכפין,

וגם

מותר לפזר

את הכפין.

מרד תסביר בהמשך

מה זה הכפין הללו.

אבל זה סוג של מאכל לבהמה.

כל מה שמדברים כאן זה סוג של מאכלי בהמה.

מותר לקחת את הכפין ולפזר

את הכפין.

למה?

כי באופן שהוא מפזר,

אז הבהמה מריחה את הריח

של אותו מאכל,

והיא תבוא לאכול.

הריח מגרה אותה לבוא ולאכול את האוכל הזה.

אבל לא את הזרים,

אבל לפזר

מאכל הזה של זרין, זה לא, זה אסור.

אין מרסקין

לא את השחת.

אסור לחתוך

את השחת. מה זה את השחת?

תבואה שעדיין

לא נגמר שליש בשולה,

וכל המטרה, כל התבואה הזו,

היא רק מאכל בהמה.

זה לא ראוי לאדם, כמובן.

אז כתוב שאסור לרסק את זה.

וגם לא חרובים לפני בהמה.

יכולנו לחשוב, אולי

נתיר לווסק

כדי שיהיה קל לבהמה לבוא לאכול את הדברים הללו.

הוא אומר, לא, אסור לעשות את זה.

בין גסה,

אין הבדל בין אם זה לצורך בהמה דקה,

שזה כבשים ועזים,

טלאים וגדיים,

לבין בהמה גסה,

שזה עגלים, מושברים וכדומה.

כי זה בכל מצב נקרא טרחה שלא לצורך.

אומנם נכון

שזה יקל עליהם,

אבל יוכלו לאכול גם בלי זה.

לא התירו,

אומר תנא קמא, לא התירו

לטרוח טרחה שכזו

מאחר ואינה מחויבת להיות

יכולה הבהמה לאכול את זה גם בלי זה.

רבי יהודה מתיר בחרובין לדקה.

רבי יהודה מתיר לו לרסק את החרובין לצורך בהמה דקה,

כי היא לא יכולה לאכול את זה בלא ריסוק

שני הדקות,

אסור על כן,

התירו לו לרסק.

אמר רב הונא,

אני ממשיך בגמרא, אמר רב הונא,

הנן פקיעין,

הנן כיפין.

כל דבר, לא משנה. מה שכתוב,

מתירין פקיעי עמיר

או מפספסין את הכיפין,

שניהם זה חבילות קשים של שיבונים, חבילות קש.

אלא מה, למה קוראים פקיעין, למה קוראים כיפין?

פקיעין, תראה,

כיפין תלתה.

כלומר,

כשאגודת השיבולים, הקש הזה, סליחה, אגודת הקשים

קשורה בשני קצוות החבילה בלבד,

יש רק שני קשרים,

קשר בכל קצה מהאגודה,

זה נקרא פקיעין,

כפין זה שיש שלושה קשרים.

כלומר, גם באמצע האגודה יש קשר נוסף.

עכשיו, מה זה זירין,

לפי רב הונא?

זירין דה ארזה.

זה ענפים לחים שנקצצו מעץ הארץ

ועשוי חבילות-חבילות.

אז לפי זה נפרש את המשנה כך, ראה חיקמה,

פירוש המשנה כך,

מתירין פקיעמיר.

מותר לקחת את האגדות של הקש,

שהם קשורים בשני קשרים, כמו שאמרנו,

ולהתיר את קשרי האגודה לפני בהמה,

כדי שתוכל לאכול מהאגודה הזו.

הוא מפספסין, וכן מותר לפזר את הקשים,

כדי שתריח תריח,

תרצה לאכול.

והוא עדין לכיפין.

והוא עדין לכיפין.

וזה לא משנה אם זה קשור בשני קשרים

או שלושה קשרים.

יהיה מותר.

מאחר

והוא מיועד למאכל בהמה,

גם אם הוא קשור, הוא מיועד למאכל בהמה,

מותר לטרוח בשבת במאכל בהמה,

גם אם כוונתו רק כדי להטעימו לבהמה.

כמו שאמרנו,

כדי שיהיה לה הנאה גדולה יותר כשתיגש לאכול את האוכל הזה.

יוצא, אם אני חוזר למשנה, בואו תראו איך מפרש אמונת המשנה.

אני חוזר עכשיו למשנה, תסתכלו טוב,

מתירין פקיעמיר בפני בהמה ומפספסין, נקודה.

ומפספסין.

וכאילו כתוב, ואת הכיפין,

גם את הכיפין מתירין ומפספסין.

אבל לא את הזירין.

חזרתי לגמרא, אבל לא את הזירין,

לא לפספס

ולא להתיר.

למה?

מה זה זירין אמרנו? זה ענפי ארז לחים.

אלה אסור לא לפזר,

לא להתיר את האגודה,

כי מן הסתם זה לא עומד למאכל בהמה.

והתרתם ופיזורם נחשב שמתקן אותם בשבת לאכילה.

ואסור.

כי כנראה שלא היה דרכם לקחת את הענפים הללו לצורך

מאכל בהמה.

אז ממש, מאחר שזה לא מיועד למאכל בהמה,

בזה שהוא הולך ומתיר ומפספס את אותם זרין,

זה נקרא שהוא הופך אותם למאכל בהמה.

זה אסור,

אבל בחבילות קש,

אגודות של קש, לא משנה אם זה שני קשרים או שלושה קשרים,

זה מיוחד מאכל בהמה, זה הייעוד שלהם.

לכן זה לא נקרא שהוא מתקן בזה את האוכל

על ידי שהוא מתיר או מפספס,

אלא רק מטעים לה את האוכל, אבל אוכל בהמה זה כבר מקודם לכן.

כך סובר עמונה,

ואכן, ככה הגמרא מפרשת בהמשך, אמר רב חיסדא,

מאי טעמא זה רב עמונה,

כסרר למיטרע באוכלה תרחינא,

אבל לשבויה אוכלה לא משבינא.

דבר כזה שהוא מאכל בהמה סובר עמונה,

שמותר לעשות קצת טרחה בשביל להשביח את המאכל, כמו שאמרנו,

על ידי שיתיר יהיה קל יותר לבהמה לאכול את הכס הזה,

וכן אם הוא יפזר יהיה לו ריח טוב שיגרום לה תאווה לאכול,

אבל לשבויה אוכלה, כדוגמת הזירין הללו,

שלא היה מיועד למאכל בהמה, ואם הוא יתיר ויפזר,

בזה הוא הופך את זה להיות מאכל בהמה.

זה דבר שאסור לעשות בשבת,

להוליד את האוכל להיות אוכל, כלומר להפוך את זה לאוכל,

זה אסור,

כך סובר רב חיסדא, כך סובר רב הונא.

כמובן שרב חיסדא ביארק את דברי רב הונא, כך יצא לו מתוך דברי רב הונא.

אמר רבי יהודה, חולק על רב הונא, רבי יהודה אמר,

הן אין פיקעין, הן אין זירין.

מה שכתוב במשנה זירין זה לא כמו שאמרת על ענפים של ארז.

לא.

אלא זה גם קש.

פיקעין, תראה,

זירין קלטה,

הפיקעין זה השניים, כמו שאמרנו,

והזירין זה שקשורים לשלושה קשרים.

כיפין דארק זה, הכיפין זה ענפים של ארז לחין,

לחין ואחי כמה.

ולפי זה ביאור המשנה כך,

מתירין פיקעי העמיר לפני בהמה.

מותר ללכת ולהתיר את פיקעי העמיר, את חבילות הכעש, לפני הבהמה,

כי הוא סובר שבעודם קשורים הם לא נחשבים לאוכל.

על ידי העטרה הוא מתקן אותם לאכילה.

אז מותר לדעת

רבי יהודה לקחת ולתקן את הדבר הזה, להפוך אותו לאוכל.

כלומר, גם אם על ידי עטרת הפיקעין

אתה הופך את זה להיות ראוי למאכל בהמה,

מותר.

אבל פספוס זה לא.

אבל ללכת ולפזר את זה,

שזה רק לגרום לה, יהיה לה הרייך טוב ותהיה,

יהיה לה תאווה לאכול, זה אסור,

כי זו טרחה שלא לצורך.

וכפיל,

פספוס עיניו עם מפספסינה.

אם זה כפיל,

מותר לו גם לפזר אותם,

כי ללא הפיזור זה לא נחשב לאוכל,

הפיזור הוא הופך את זה לאוכל.

חכמים התירו משום צער המהמה גם אם הוא הופך את זה לאוכל.

אבל לא את הזרים לפספס.

אלא להתיר.

לעומת זאת, זירים, היינו חבילות הקשים,

כמו שאמרנו,

זה אסור ללכת לפספס, היינו לפזר,

כי זה טרחה שלא לצורך.

אבל להתיר את האגודה כדי שהבהמה תאכל לאוכלם,

זה מותר יותר,

שרבי יהודה סובר בהפך מדברי

רב הונא.

הוא סובר שלהפוך את הדבר שאינו אוכל לאוכל לבהמה זה מותר,

אבל לטרוח בדבר שהוא כבר אוכל זה אסור.

אמר רבא מי תמד רבי יהודה, ואכן כך רבא מפרש את דבריו יהודה,

כסבהר שיווי אוכלה משווינה,

מיטרח ואוכלה לא טרחינה.

להפוך דבר שאינו ראוי למאכל בהמה, שיהיה ראוי למאכל בהמה,

זה מותר.

לכן התירו

לפתוח את ה... להפוך את זה, מה הכוונה? התירו לפתוח את הקשרים.

מה ההגדרה? פשוט מאוד.

הוא סובר שבמצב הזה שהחבילות האגודות הללו

הן קשורות,

לא קשורות, הן קשורות,

הבמה לא יכולה לאכול מזה.

למה? כי כשזה קשור, הבמה לא אוכלת.

הבמה יכולה לאכול כשיש לה,

כשזה פתוח, אז היא אוכלה לוקחת אחת-אחת,

אבל אם זה קשור איך את זה?

הוא מכיר אותה, אבל.

זה גובה אנחנו באים לומר.

אז מה התירו? ללכת ולהתיר. רק אני בא להסביר מה הוא עושה בהתרה הזו,

ואז הוא הופך את זה לאוכל.

כאילו במצב של האגודה זה לא נקרא מאכל בהמה, בדרך הזו היא לא אוכלת.

מתי אתה, אם כן, יכול להפוך את זה לשפיע ראוי על האכול?

על ידי ההתרה.

למה חייב להתיר?

אולי אפשר רק, כמו שאתה לוקח ריבוש של משהו, ואתה אוגד את זה.

אתה לא יכול לפרום את הכשיר, אתה יכול לקחת מבפנים ולשחרר מבפנים, ואז אתה משחרר,

ואז החבל בעצמו יכול להיות. עוד פעם, אם זה קשור למדובר, זה קשור בכסף חזק.

לא משנה, לא משנה. לא, על זה מדובר. אתה יכול להבין. לא, לא, לא, לא, לא. מדובר באופן,

מדובר באופן, כך יוצא לפי רבי יהודה. מדובר באופן שבמצב הזה שזה אגוד,

הבהמה לא יכולה לאכול.

הבהמה לא יכולה, אבל בן אדם יכול להוציא מהבפנים, הוא לא יכול להוציא. אין לו היתר לזה, לקחת דבר שהוא

אין לו צורך, תתבונן אותו, כל דבר אתה חייב לדעת להבין.

בשביל ללכת ולהוציא, הוא צריך להתיר את הקשרים. לא, למה אתה, אז אני אומר, מדובר בציור שהיה קשור חזק מאוד,

שלא היה שייך אלמלא שיתיר את הקשרים.

אז עכשיו, במצב הזה,

שהוא הופך את זה ממצב של אגודה למצב של

כסבע עלמא,

שלא בדרך אגודה,

זה נקרא שהוא הופך את זה להיות אוכל.

בוא ניקח חבולה של, חבורה של כך.

בוא נעשה בדיקה.

אני אי פעם עשיתי את הדברים, הייתי בטיעון. חבורה של כך, אבל אפשר להוציא מהבטמים.

זה לחוט, זה עגוד, אבל אתה משחרר מהבטמים,

אתה משחרר את הלחץ, ואז, אז בשביל מה, בשביל מה, בשביל מה, בשביל מה, אתה לא חייב לשחרר את החלק. אז מה זה משנה, תגיד לי אתה, ומה זה משנה?

נגיד,

למה אתה מעדיף ללכת בדרך הזו, שהיא לדעתי קצת יותר קשה?

מאשר להתיר את הקשרים. לא, למה אתה מעדיף להכשיר את האוכל,

להכשיר את האוכל הזה לבהמה?

אז בדרך שאתה עושה אתה מכשיר. כי היא אגודה, אז היא... אבל בדרך הזו שאתה עושה אתה מכשיר, הופך את זה לאוכל.

ובדרך שאתה הולך זה לא הכשר את האוכל.

כי הרי קודם לכן לא היה שייך שהיא תאכל על ידי שהוצאת.

הכשרה בשינוי, לא בלהתיר את החבל. כי הם לא התירו בהכשרה שלכם. למה זה נקרא שינוי?

למה זה נקרא שינוי?

וחוץ מזה, מה הבעיה? למה שיהיה בעיה להתיר?

אנחנו אמרנו שמדובר פה בקשר אינו של קיימא. אמרנו שגם מחלוקת, אחד אומר שזה קשור בקשרה של קיימא. לא, אמרתי דבר כזה.

לא אמרתי דבר כזה.

אמרתי, חייב להיות שמדובר פה בקשר שאינו של קיימא.

כי אם זה קשר של קיימא, יהיה אסור.

זה גוף אמרתי.

אסור, אבל אם יש תוכנית פנימית,

אז אני, אז אני, אז אני אומר,

אז עוד פעם, אבל ברעיון

אתה תהיה צודק.

הרי הוא ראוי להכיל על זה, כי התורה שאגדו אותה, בסדר. אז אתה משחרר את התורה הזאת, לא בצורה של להטיר את החבל, אלא להטיר את זה בכלל. כן, אז אותו דבר. זה הבעיה. זה שהוא מותר, זה לא זרדים שקשור לעצים, ואתה הופך את זה מעצים למאכל של ישיבה. תראה, תראה, ברעיון אתה מגיע לאותו רעיון,

שבזה שהוא לוקח את הקש

מתוך האגודה, בזה הוא הופך את זה להיות אוכל.

הרעיון הוא אותו רעיון. זה לא שעשיתי את זה,

ועשיתי אותו, ועשיתי עליו ידי משהו, לא עשיתי כלום. מסכים. עד כאן. אתה שמעת מה שדיברתי?

ברעיון זה אותו רעיון, זה שהוא יהיה אוכלם.

אבל מה?

ייתכן

שבמצב כזה שאתה יכול להתיר,

כן, ואתה הולך בדרך, ואתה מעדיף ללכת בדרך הזו שאתה אוחז,

זה קצת בעיה.

משום שאם אתה לא נזקק ללכת ולטלטל את גוף הקש,

אלא רק להתיר את הקשר,

בזה עדיף מאשר שתיקח את גוף הקש.

אתה מבין?

כי הדבר הזה מיועד למאכל בהמה, לא מיועד למאכל אדם.

אז לכן זה לא כל כך פשוט לטלטל את זה אם זה שלול לצורך.

מובן?

אם אתה יכול להפוך את זה להיות מאכל בהמה על ידי שתפתח את הקשר,

והקשר אינו בר-קיימא, אין שום בעיה לפתוח אותו,

אז עדיף ככה. זה מה שאמרנו.

זה מה שאנחנו מסבירים,

שבאופן הזה שהוא הולך ומתיר את הקשרים,

הוא הופך את זה להיות אוכל, וזה התירו.

אבל לטרוח בדבר שהוא כבר אוכל, לא התירו.

יפה. אם כן יוצא שיש שתי שיטות בזה מחלוקת.

לדעת רב הונא,

מותר לטרוח באוכל, אבל לא להפוך דבר שיהיה אוכל,

כן?

לעומת זאת רבי יהודה סובר בדיוק להפך.

מותר להפוך דבר שיהיה אוכל לבהמה,

אבל לא לטרוח טרחה שלא לצורך.

אומר רש״י,

אני חייב שתראו יחד איתי את רש״י,

כי הוא היה עמיר קשים של שיבולים,

שעוגדים,

שאגודים.

מתירים אותם שיהיו נוחים לבהמה.

לאוכלה.

נתפספסין,

שכן דרך שמפזרים לה בהמה עשבים יאפי לה לאוכלה,

שכשהן דחוקין מתחממין

או מסתתמין,

כלומר לא בוקע כל כך ריח טוב,

ואינה מריחה ריחה כל כך וקצה בהן.

את הכפין מפרידו גמרא וכן זירין,

אין מרסקין אל מחתכין שחד אסיף של בהמה והוא אספסתא,

ומשום דטרחה זה לא צריך.

רבי יהודה מצל מחרובין לדקה ששניה דקות וקשי לה.

הנן פקיעינן הן כפין, כך לפרב הונא,

כולם כשם של שיבולינן.

מיהו פקיעין, תראה, שאינן קשורים אלא בשני ראשיים.

כפין תלת, קשורים שלושה קשרים,

צריך לומר רק שלושה בפקיעין.

זירין דה ארזה

ענפים לחין של ארץ שמזרדין אותה,

ובעודן לחים

ראויים לבהמה.

רוב בני אדם הן נותן לה עצים,

כלומר בדרך כלל זה לא עצים ולא למאכל בהמה.

אכי כאמר, מתירין בגלל האמיר ומפספסין,

כיוונת בעיקרא אוכלן לינו, מותר לטרוח בהן להכשירן למטקן לה,

ואת הכפין אף אין מתירין ומפספסין,

ואף אחד לא נפיש טרחיו,

אפילו שפה יש שלושה קשרים,

זה טרחה גדולה יותר, מותר.

אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר,

כיוונת בעיקרא סתמה יוליו ואוכלה,

ועשתא ודמשווה לאוכלה, בזירין הוא הופך את זה להיות אוכל,

הווה להולדו אוכלה בשבת.

מזרח באוכלה, בדבר שתאכלו את האוכל, קודם תקרו זה, תלכין למכשירינה ליפוטנלה,

הן אין פקעין הן זירין,

שניהם בקשים של שיבולים,

ומה שיתיר בזה,

יתיר בזה, ותקטנה, אבל לא את הזירין,

הפספוס כאילו.

ואחי כאמר מתירין בגלל האמיר,

זה כל זמן שהוא קשור,

לעם אוכלה ומתירו לשווי אוכלה.

אם זה קשור,

אז על ידי העטרה הוא הופך את זה לאוכל,

ומשום צער בהמה שר, למה התירו לעשות אוכל לבהמה?

כן?

זה בגלל שיש בזה צער לבהמה עם מלאכם.

ואבל פספוס, לא.

אבל ללכת ולפזר זה אסור, זה סגיל בעטרה.

מספיק שיתיר את הקשרים ולא צריך לפזר.

להתעוות אוכלה ופספוסל, תענוג בעלמא הוא.

אבל לפספס זה רק תענוג בעלמא, ולא מעבר לזה.

ומטרח באוכל, בדבר שהוא כבר אוכל,

בלא תיקון זה, לא טרחינה. כלומר,

אם מטרת הדבר זה רק לטרוח להנאה בעלמא,

ולא להפוך את זה לאוכל, אז זה אסור.

ומפספסים תקיפים דארזה,

עם לה פספוס לה ואוכלה.

על ידי הפיזור אתה הופך את זה לאוכל.

אבל לא את הזירים לפספס, אלא להתיר.

כלומר, אם זה אגודת קשין שבשלושה קשרים,

אסור יהיה לפספס,

אבל להתיר את הקשרים זה מותר.

אלא להתיר שלושה אוגדיהן

שבפקעין דעתה לדוגדיהן שהוא יהיה אוכלה,

או על ידי הדעתה לטרוחה.

הקשרים הללו,

בזה אתה הופך את זה להיות ראוי לאוכל, לדעת רבי יהודה זה מותר.

ובזה סיימנו להיום,

אחר בשעתא דשמיא נתקדם הלאה.