מסכת שבת דף קנ"ו ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

נסכת שבת,

דף קנ״ו עמוד ב',

דיברנו אתמול,

בשורים האחרונים בעצם דיברנו על השפעת המזלות

על בני האדם.

יש משא ומתן

בפוסקים

לגבי עניין קידוש בליל שבת.

המגן אברהם בסימא ראש עין א', סעיף קטן א',

מביא בשם

תיקוני שבת.

זה שמו של הספר,

שהוא מצטט בשמו,

שבליל שבת יעשה קידוש קודם הלילה.

אם אדם בא לעשות קידוש,

קידוש של ליל שבת יעשה את זה לפני תחילת הלילה.

מדוע?

כי בתחילת ליל שבת הוא מזל מאדים,

ובסוף יום שישי הוא מזל צדק.

כלומר,

המזל השולט

בסוף יום השישי זה מזל צדק,

ואילו המזל השולט בתחילת ליל שבת זה מזל מאדים.

ובוודאי שהשפעת מזל צדק טוב יותר מהשפעת מזל מאדים.

לכן יקדש קודם הלילה,

שאז שולט מזל צדק,

ושזה שעה למעשה קודם תחילת הלילה.

בשולחן ערוך הרב כותב שיכול לקדש גם שעה אחר כך.

הכוונה שלא יקדש בין שעה שישית לשביעית.

בארץ ישראל תמיד זה בין

שבע עשרה וארבעים לשמונה עשרה וארבעים.

כלומר, בין השעה עשרים לשש, עשרים לשבע.

אלא יקדש או קודם לכן או אחר שמונה עשרה וארבעים.

אבל יש מי שסומר,

שאף שבוודאי ראוי להיזהר בזה,

אך כל ערום יעשה בדעת.

ומי שיש לו אורחים רעבים וצמאים,

לא ימתין לקדש.

מי שיש בביתו אורחים

שהם רעבים וצמאים,

אז לא יחכה

בקידוש אלא יקדש, גם אם זה בתוך השעה הזו

של בין שבע עשרה וארבעים לשמונה עשרה וארבעים.

הוא גדולה מתנת עניים שמהפכת מידת הדין לרחמים.

הצורך

לקיים מצוות הכנסת אורחים בכאלה שהם רעבים וצמאים,

המידה הזו,

המצווה הזו היא גדולה,

שבוודאי לא ינזק תוצאה מזה.

והרב הקדוש רב שמעון מירוסלב,

כשהיה מקדש בין שעה שישית לשביעית,

היה אומר הפיוט

אב הרחמים הוא ירחם עם עמוסים

ויזכור ברית איתנים

ויציל נפשותנו מן השעות הרעות.

ובשולחן ערוך כתב שיש להיזהרים בכך,

מקדשים עוד קודם הלילה או לאחר שעה תוך הלילה.

ולכתחילה יש לקדש מיד בבואו מבית הכנסת, מבעוד יום.

לעומת זאת, בערוך השולחן, טמא על הנזהרים בזה,

שחס ושלום לומר שאנחנו תחת המזלות,

ובסיום כותב הוא, הבוטח בהשם,

חסד יסובבנו.

בשערי ההלכה הוא מנהג מביא

שיש שכתבו שבארץ ישראל לא נזהרים בזה.

השואל

שהביא את המנהג הזה שהיה בארץ ישראל,

הבין

שכביכול אין השפעת המזלות,

אין שליטה למזלות על אלה שדרים בארץ ישראל.

אבל המשיב עונה לו ואומר,

אם כך יש מנהג כזה שבארץ ישראל לא נזהרים,

בעניין הקידוש, בליל שבת,

אז הטעם הוא לא בגלל מה שאמרת,

שבארץ ישראל אין שליטת המזלות,

אלא הטעם הוא, או בגלל שמלכתחילה לא קיבלו את המנהג הזה לאסור לקדש בתחילת הלילה,

או בגלל ששומר מצווה לא ידע דבר רע.

מאחר שבקידוש הוא עושה מצווה,

אין לו לחשוש

משליטת המזלות ומהשפעתם לרעה.

אבל בוודאי, אומר לו המשיב לשואל,

אין הטעם בגלל שבארץ ישראל אין שליטה למזלות. זה ודאי שזה לא נכון.

משום שלא מצאנו בשום מקום שזה כך באמת,

ויש ראיה לזה.

אנחנו נראה היום, בעזרת השם בהמשך,

את המעשה שהיה עם רבי עקיבא וביתו,

שגם היה עניין של חשש של שליטת המזלות.

והם היו כאן בארץ ישראל.

ובכל זאת, מבואר בסוגיה שהייתה דואגת

ממה שאמרו הרועים בכוכבים, שתמות ביום נישואיה.

וניצלה רק בזכות הצדקה.

לא אמרו איזה, בארץ ישראל היא לא צריכה לחשוש.

וגם רבי יהושע בן לוי היה בארץ ישראל.

ואף על פי כן כתב בפנקסו כל ענייני המזלות,

שהנולד ביום פלוני, ביום ששולט בו מזל פלוני, כך בטבעו,

הנולד ביום אחר שמזלו הוא אחר,

יהיה בטבע אחר.

אם כן, גם בארץ ישראל יש שליטה למזלות.

באמת, ביערות דבש העריך לבאר

שאף שבארץ ישראל אינה תחת שליטת המזלות,

רק בחוץ לארץ יושבים תחת המזל,

מכל מקום.

משחרב את המקדש

בטלה קדושת הארץ

והשכינה בגלות,

ואף בארץ ישראל אין שידוד המזל.

כלומר,

אין פה הבטחה שלא תהיה השפעה

ושליטה של המזלות על הדרים בארץ ישראל.

ואין מעלה לארץ

ישראל יותר משאר ארצות.

וכתב של רבי עקיבא עצמו, למד כן,

ממה שראה את השועל יוצא מבית קודש הקודשים.

מובן שפעם אחת, אחר חורבן,

הלך רבי עקיבא

בסמוך

למקום המקדש,

וראה שועל יוצא מבית קודשי הקודשים.

אז הוא הבין מכך

שהסתלקה השכינה מכל וכול.

ובאמת, האברבנאל

מביא שיש שחילקו ואמרו

שבהיותם בארץ היו מושגחים בהשגחה פרטית,

בהיותם בארץ מיוחדת אל ההשלכה האלוקית,

ולא היה מזל שולט בהם.

כמו שבא בייעודי התורה,

מצאנו שיש השגחה מיוחדת,

תמיד עיני ה' אלוקיך בא מראשית השנה ועד אחרית שנה.

ארץ ישראל היא מובטחת,

שההשגחה הפרטית קיימת

בכל הדרים בה.

ובהיותם בגלות, בחוץ על הארץ,

בהסתר פנים, היו נכנעים תחת המזל.

ובתחילה רצו לחשוב שזה, גם הרמב״ן סובר כך.

אבל האברבנל

כותב שזה לא נכון.

לפי שפועל הכוכבים ביסודות ובמורכבים מהם

גם כן תהיה בארץ כמו בחוץ על הארץ.

לבוא ולומר שיהיה חילוק

בין הארץ לחוץ על הארץ, הוא לא מקבל את זה.

והראיה שגם רבא, הגמרא במועד קטן,

אומרת שרבא אמר בני חיה ומזונה,

לאו בזכות אתה לעמילתא, אלא במזל אתה לעמילתא.

כלומר, שהאדם יזכה לבנים,

וכן שיהיה לו חיים טובים,

הי, מזונש זה פרנסה,

זה לא תלוי בזכות,

זה תלוי במזל.

והוא לא אמר זאת בהיותו בחוץ על הארץ,

כי אם בכל מקום שיהיה, הוא אמר את זה כלל,

בכל מקום.

גם מה שאמר רבי יהושע מלוי, כמו שאמרנו מקודם,

הרי היה בארץ ישראל,

לא אמר את כל השפעת המזלות, זה רק בחוץ על הארץ.

אז כך סובר האברבנל.

ממילא,

אז רואים אנו, אם כן, משא ומתן בדברים,

אם יש מקום לחשוש

לשליטת המזלות בארץ ישראל.

יש דעות לכאן ויש דעות לכאן.

כמובן,

שכל הערום יעשה בדעת כמו שראינו מקודם.

ואם נצטרכו לעשות קידוש,

הגיע הזמן

שהגיע הזמן שיכולו לעשות קידוש,

וכמובן שיש איזושהי הפרעה שלא יוכל להמתין

עד שיעבור הזמן הזה של שליטת המזל,

שמזל מאדים הרי שולט בתחילת ליל שבת, כמו שהבאנו מקודם.

אם הוא לא יכול,

אז יוכל לסמוך

על אלה האומרים שומר מצווה לא ידע דבר רע,

יוכל לעשות קידוש,

משום שהרבה הרבה באמת

לא חוששים לזה.

יכול להיות, אני לא עשיתי בדיקה,

אבל יכול להיות שיש כאלה שמשתדלים בדבר שלא לעשות קידושי לאור.

קודם הלילה

או שעה אחר הלילה,

אבל לא בשעה הראשונה שבתחילת הלילה,

תחילת ליל שבת.

יכול להיות.

אבל רוב המון ישראל

לא חשים לזה ועושים קידוש

גם אם זה בתחילת הלילה.

יש פה מעניין,

מביאים כאן לדעת הרמב״ם שהוא מדבר על עניין המזלות

והוא כותב

שהעניין המזלות כולו הבלו, אין בו ממש.

כמו שכתב בפירושו למשנה במסכת עבודה זרה,

שם כותבו שהפילוסופים השלמים

אינם מאמינים בתליסמאות,

כל מיני צורות,

כל מיני סוגי עבודות שהגויים היו עובדים,

אלא צוחקים מהם ומאלה החושבים

שיש להם השפעה.

ובאור זה ייערך.

כלומר,

אם אני

אתחיל להאריך בעניין,

אז לא אסיים.

אמנם אמרתי זאת, מה שהזכרתי את העניין הזה,

ליודעי שרוב בני האדם,

ואולי כולם, מרומים בהם תרמית גדולה מאוד.

כלומר, האנשים שמדמיינים,

דמיונות שיש בהם ממש,

זה טעות גדולה,

ובהרבה דברים מסוגם, ויחשבום דברים אמיתיים,

ואינם כך.

זה לא נכון.

עד שהטובים, החסידים,

מאנשי תורתנו, חושבים שהם דברים אמיתיים,

אלא שהם אסורים בגלל התורה בלבד.

ולא ידעו שהם דברים בטלים, כוזבים,

שהזהירה מהם התורה כמו שהזהירה מהשקר,

והאריך בזה.

כלומר,

ישנם המון דברים

שאומר הרמב״ם,

כל אלה הם דברי שקט, דברי הבל,

לא קיימים.

אנשים,

נדמה להם שיש מציאות אמיתית בזה,

אבל זה לא נכון.

ולכן, כמובן שהוא דוחה זאת מכל וכול, ואין צורך לחשוש לשום דבר מזה.

והוא מוסיף וכותב,

בשמונה פרקים לרמב״ם הוא כותב,

שלא תחשוב השיגעונות אשר ישקרו בהם חכמי הכוכבים אמיתיות.

כי יחשבו שמולד האדם ישימאו בעל מעלה או בעל חיסרון,

ושהאיש בוכרח על המעשים ההם בהכרח.

כלומר, אלה שמאמינים בחוכמת הכוכבים והמזלות,

זוברים מי שנולד במזל כזה,

יהיה בו כך,

ואחר, יהיה לו כך.

הוא אומר שזה לא נכון.

אמנם הדבר המוסכם עליו בתורתנו,

שפעולות האדם כולן

מסורות לו לאדם,

ואין מכריח אותו בהן,

אלא ייתכן שיהיה לו הכנת המזגים שתקל עליו או תכביד,

אבל אין זה מכריח האדם מלפעול פעולה מהפעולות.

כבר הזכרנו אתמול

שצריך לדעת

שמאחר והקדוש ברוך הוא

אמר בתורה הקדושה שכל אדם יש לו את הבחירה

אם לבחור בחיים ובטוב או להפך,

חלילה,

בחלק של המוות והרע.

כוח הבחירה קיים באדם

בכל מצב.

השפעת המזלות

לא יכול להכריח אותו לבטל ממנו את כוחו לבחור בזה או בזה.

הוא מעריך

לכתוב איזושהי איגרת על גזירת הכוכבים באחת מאיגרות הרמב״ם.

הוא מעריך לדבר בזה.

ובתוך הדברים כותב, ודעו רבותיי,

שכל אותם דברים של גזירת הכוכבים

שהם אומרים יהיה רע כך ולא יהיה רע כך.

אתם יודעים, יש תחזיות תמיד לפני שנה, תחילת השנה,

שכל מיני אחוזים בכוכבים

אומרים מה יהיה, מה לא יהיה.

הוא אומר שזה לא נכון.

ומולדו של האדם ימשוך ויהיה כך, ויהיה רע לא כך, ולא כך.

כל אותם דברים אינם דברי חוכמה כלל,

אלא טיפשות.

וראיות ברורות יש לי. אומר הרמב״ם, יש לי ראיות ברורות שאין בהן דופק. כלומר, הראיות הן מושלמות.

לבטל כל עיקרי אותם הדברים. כל אותם דמיונות,

מבטל אותם הרמב״ם.

ואל תדמו בנפשכם

שאותם הדברים אין שום ראיה להם,

ולפיכך לא נאמין בהם.

כלומר, זה לא בגלל שאין לנו ראיה שהדברים ההם אמיתיים,

לכן אנחנו לא מאמינים.

אלא זה בדיוק להפך. יש לי ראיות הפוכות שהן הבל לכל אלה, כל הדברים הללו. אלא ראיות ברורות ונוכחות שאין בהן דופי.

יש לי לבטל כל אותם הדברים,

ולא ידבק בהם כאמפתי

שיאמין לכל דבר,

או מי שירצה לרמות אחרים.

אך הרמב״ם בתשובתו כתב

שכוח המזלות גדול. הוא חולק על הרמב״ם.

אומר הרמב״ם,

מוכח בתוך דבריו שהוא לא חושש לזה,

ואין מקום בכלל להתייחס לזה.

אומר הרמב״ם,

כן, הרמב״ם זה רבנו משה בן נחמן,

הוא כותב שכוח המזלות גדול, והמתעלם מהם מסימניהם הוא סומך על הנס,

ואין לחשוש לניחוש בהליכה על פי אותות המזלות,

שהרי רב חנינא בסוגייתנו סבר מזל מעשיר ויש מזל לישראל,

גם אם אין הלכה כמותו,

מכל מקום מאשמה שאינו ניחוש.

וכן מוכח מאברהם,

שהוא חשב שלא יהיה לו בן,

אמר לה הקדוש ברוך הוא,

וכי

בן משק ביתי הוא יורש אותי,

כלומר אין לי עזר, לא יהיה לי בן שיירש אותי.

זה הכל בגלל שהוא חזה בכוכבים.

ורבי עקיבא, כידוע,

שהוא אמרו לביתו שהיא תמות ביום נישואיה,

ואימו של רב נחמן בר יצחק,

שאנחנו נראה בהמשך,

שגם שם חוזרים בכוכבים ניבאו לה איזושהי נבואה עליו,

שחששו להוראת המזלות,

אלא שפעמים הקדוש ברוך הוא עושה נס ליראיו,

לבטל מהם גזירת הכוכבים,

והם מן הניסים הנסתרים,

שהם בדרך

תשמישו של עולם שכל התורה תלויה בהם.

לפיכך, אין שואלים בהם,

אלא מהלך בתמימות שנאמר, תמים תהיה עם השם אלוקיך.

כלומר, אדם צריך ללכת בתמימות

עם

קיום מצוות השם יתברך באופן מושלם,

ומסתמה עצם זה שהוא הולך בתמימות,

זה ייתן לו את ההשגחה באופן פרטי,

שלא יזיקו לו כל אותם

הדברים הללו שיכולים להזיק,

עם השפעת המזלות, עם המזיקים וכדומה.

ואם ראה בהן דבר שלא כרצונו,

ואם הוא בכל זאת רואה דבר שמוזר אצלו ההנהגה הזו שהוא מקבל,

יעשה מצוות וירבה בתפילה.

אבל אם רואה רעה בהצטגנינות יום שאין טוב למלאכתו,

יישמר ממנו ולא יסמוך על הנס.

ואמר וכתב שאסור לבוא כנגד המזלות על הנס, כלומר, לא לסמוך

על הנסים. כלומר, כשאתה יודע, מה שיוצא כך,

שבאמת אם בן אדם יודע דבר מסוים שיכול הוא להזיק לו,

ראוי שיחשוש לזה. ככה עושים את דברי הרמב״ן.

אבל באופן סתמי, ללכת ולהיכנס לרדיפה,

שיהיה בפחדים שמא זה ושמא זה ושמא זה, דבר כזה יכול להזיק לו, דבר כזה יכול להזיק לו.

על זה נאמר תמיד אם תהיה עם השם אלוקיך.

הרבה פעמים בן אדם,

בפרט זה מצוי הרבה בנשים,

חולמות חלומות,

ואז קמות בבוקר, חלמתי חלום.

ומתחילות לחשוש כל מיני חששות,

ולפעמים נכנסות גם לחששות כאלה,

אולי זה פועל נגדי, ואולי זה עושה כשפים, ואולי זה עושה עין הרע, ואולי פה, ואולי שם.

תמים תהיה מה שאומר לוקיך, דבר שאתה לא יודע,

תמים תהיה, תהיה רגוע.

הקדוש ברוך הוא

משגיח עליך באופן פרטי.

אם הוא נותן לך כרצון השם,

אז באמת ראוי שתינזק.

אבל אם אתה הולך כרצון השם,

אין לך מה לחשוש,

הקדוש ברוך הוא ישגיח עליך.

כמובן, דברים שאתה יודע שיכול להזיק,

אז פה ראוי שלא תזמור על הנס.

ולהערכה כתב בשולחן ערוך, כדברה הרמב״ם,

שכן ראוי לחשוש אם בן אדם יודע על מצבים מסוימים שיכולים להזיק לו.

וכתב הרמה,

הרמה כותב, שלכן נהגו בישיבות

להתחיל ללמוד בראש חודש

לסימן טוב,

כי אף על פי שאין ניחוש,

יש סימן.

ובמה שהאדם יודע שהוא כנגד המזל,

לא יעשה ולא יסמוך על הנס,

אלא שאין לחקור אחר זה, כמו שאמרנו,

משום תמים תהיה,

כדברי הרמב״ם.

אתמול

אנחנו ראינו את המעשה שהיה

עם

שמואל ואבלט, הגמרא מביאה מעשה שהיה עם שני,

עם שמואל, שהיה גדול בישראל,

ולהבדיל אלף אלפי הבדלות,

אבלט, שהיה חכם מחכמי הגויים,

שהיה מבין במזלות,

ואולי גם חוזה בכוכבים,

אז שמה מובא שהאבלט,

ראה איזשהו אדם שהולך לעשות איזשהו ייפור.

עולה ביער,

הוא אמר לשמואל, דע לך, הבן אדם הזה אלפיך שאני צופה עליו,

הוא ילך ולא יחזור.

שמואל אומר לו, דע לך,

אם הוא יהודי, הוא יחזור.

כך גם מובא בגמרא, אמר לאב לד לשמואל,

הי גברא עזיר ולא עתה,

תריק לחיוויה ומית,

ילשוך אותו נחש והוא ימות.

ואז אומר לו שמואל, עיבר ישראל הוא עזיר ועתה.

נו, מאיפה שמואל ידע?

מאיפה היה כל כך פשוט לו

שלא יהיה שום תקלה לאותו אחד?

אז המהרש״ק כותב,

בשביל להינצל מהשפעת המזלות,

לפי איך שמוכח פה בדברי התוספות,

זה דווקא אם יש לו זכות, אם אדם יש לו זכות,

יכול הוא להינצל מזה.

אז למה שמואל היה בטוח בזה?

אז מובן, מביא המהרש״ע, אף על פי ששמואל לא ידע אם יש לו זכות.

אף על פי כן, שמואל אמר עזיר ועתה,

כוונתו הייתה שייתכן שיינצל אם יהיה לו זכות.

למה שמואל לא מנע את האדם הזה מללכת לשם?

בגלל שהוא הסתפק, היה לו ספק ספק כך.

שמא הוא גוי,

ואפילו אם הוא ישראל, אולי יש לו זכות ויינצל,

לכן לא ראה צורך למנועו.

אבל כשהוא אמר עזיר ועתה, הוא התכוון

שאם הוא בר ישראל, יכול להיות שהוא יחזור

ולא יזיכו הנחש.

יש מי שאומר

ששמואל, מה שהסתמך לומר שאותו יהודי יחזור,

משום שכל יהודי מתפלל.

יהודי מתפלל, ובתוך התפילה הוא גם מזכיר

את העניין הזה שהקדוש ברוך הוא ישמור אותו מכל מיני

דברים שיכולים להזיקו,

והתפילה מבטלת המזל.

וגם ייתכן ששמואל עצמו יתפלל עליו בדברים אלו.

בעצם זה שהוא אמר ישראל הוא עזיל ועתה.

בזה כביכול יש פה תפילה על אותו אחד שיחזור ולא יינזק.

ותפילת צדיק,

עושה רושם לבטל המזל.

ואכן התברר באמת שאותו יהודי

שניצול

בגלל שהוא עשה מצווה חשובה של צדקה,

ונתקיים פה הפסוק,

צדקה תציל ממוות.

הצדקה היא מצילה לא רק מזה שהאדם לא ימות מיתה משונה,

אלא מצילה אותו ממצב שבכלל הוא היה צריך למות, היא מצילה אותו שלא ימות.

מצוות הצדקה.

לכן ראוי,

כדי שבפרט,

אתם רואים כמה התרחשויות יש

כאן בארץ ישראל, כל מיני מצבים שהם

יכולים להזיק.

ראוי שבן אדם יקיים מצוות צדקה בכל יום,

שיחשב לו לשמירה.

כל בוקר

הולכו לתפילה,

ייקח

חצי שקל, שקל, שתי שקל, כל אחד כפי

השגתו,

ייתן את זה בתור מצוות צדקה,

וזה יוכל לתת לו שמירה על המשך היום.

עכשיו, אנחנו נראה,

האלשייח מעניין, האלשייח מבאר את הפסוק

אשרי משכיל אלדל ביום רעיים על תהו השם.

זה מובא בתהילים מ״א, פסוק ב׳.

מה זה אשרי משכיל אלדל?

מי שמשכיל אלדל,

דל זה היינו עני,

שהוא נותן לו צדקה,

ומשכיל לתת את זה באופן שהעני לא יתבייש,

ביום רעיים על תהו השם.

כלומר,

גם אם היה אותו יום שבו נתן הצדקה, היה מזומן שימות בו,

אבל זכות הצדקה ימלט אותו מזה,

ימלטהו השם מזה.

כמו שרואים כאן בגמרא,

השם ישמרהו ויחייהו.

מה זה השם ישמרהו ויחייהו?

זה נאמר שם בהמשך בפסוק ג',

שלא רק שהשם ישמרהו ממיתה משונה,

אלא ויחייהו, כלומר, הוא לא ימות בכלל.

וכמו שאמרו כאן בגמרא, צדקה מצילה,

גם ממיתה עצמה.

עכשיו נראה את המשך הגמרא,

את המעשה שהיה עם ביתו של רבי עקיבא.

אנחנו בדף קנון ועמוד ב',

18 שורות מראש העמוד.

18 שורות מראש העמוד

בדף קנון ועמוד ב',

כן?

הגעתם לשם?

ומדרבי עקיבא נמי

אין מזל לישראל.

מצאתם?

18 שורות מראש העמוד.

18, השורה ה-18, כן?

ומדרבי עקיבא נמי אין מזל לישראל.

גם

מתוך

המעשה שהיה עם רבי עקיבא,

מוכח שהוא סובר שהשפעת המזלות

לא תהיה על יהודי בגלל כמו שאמרנו תפילה או זכויות שהוא עושה.

זה רבי עקיבא הוויה לברתה.

היה לרבי עקיבא בת.

אמרלה קלדאי,

אז החוזים הכוכבים אמרו לו

האו יומא דעילה לבי גננה,

תארק לחיביא ומיתה.

אותו יום,

כשהיא תיכנס לחופה,

ילשוך אותה, יקישננה נחס והיא תמות.

כך

אמרו לו אותם חוזים בכוכבים.

הווה דעיגה מילתה טומאה.

רבי עקיבא היה דואג מאוד על העניין הזה.

ההוא יומא שקלטה למחמנתה.

ביום חופתה

היא לקחה סיכה של זהב שהייתה קבועה בשערות ראשה,

לאחר החופה כמובן, לאחר החתונה,

קודם שהיא הלכה לישון,

דתתה בגודה,

היא תחווה את המחט הזו בחור שבקיר.

איתרמי איטיב בענד אלחיביא.

והזדמן הדבר והמחט הזו נתקע בתוך העין של הנחש ההיה שם.

מבלי שהיא רצתה את זה, כך היא הרגה אותו.

לצפרא,

כי קשה קללה,

אבא כשר יחווה את אלחיביא בתרח.

למחרת,

כשהיא לקחה את התכשיט,

ולפתע רואה שנגרר עם זה נחש שכבר מת.

אמר לה, אבו,

אז אומר לה אבא של הרבי עקיבא, מה יעבד את?

אני רואה שהיה לך זכות שניצלת מהמיטה של הקשת הנחש.

איזה מעשה טוב עשית שבזכות זה ניצלת.

אמרה לה,

בפניה עתה עניה קרא בבא.

אמש,

מסעודת הנישואין

בא עני בפתח וביקש אוכל.

ואבו טרידי כולי עלמא מסעודתה.

כל המסובים

היו טרודים בסעודה.

אני,

בתור כלה,

הבחנתי

באותו עני

שהוא לא מקבל את מה שהוא צריך לקבל,

ולכא דשמרי.

לא שמעו את בקשת העני שהוא מבקש

משהו לאכול.

קאימנה, אז אני קמתי,

שקלתי לריסטינא את דיהוויטלי.

קמתי ולקחתי את מנת האוכל שנתנו לי,

נטע אביהווטניה,

נטעתי את זה לעני.

אמר לה, רבי עקיבא אומר לו, מצווה עבדת,

מצווה גדולה עשית,

בזכות זה את ניצחת.

ואפק רבי עקיבא ודרש,

וצדקה תציל ממוות,

ולא ממיטה משונה,

אלא ממיטה עצמה.

כלומר,

כלומר לא רק, כמו שאמרנו, לא רק שינצל שלא ימות מיטה משונה,

אלא ינצל

יותר מזה,

שלא ימות בכלל.

זה מעניין

שמובא כאן את המעשה שהאחוזים בכוכבים, ורבי עקיבא חשש

ממה שהם אמרו אותם, חוזים בכוכבים.

תוספות כאן כותבים,

שאדרבה,

מהסוגיה שלנו מוכרח שקלדה, סליחה,

מוכרח שקלדה הם אחוזים בכוכבים,

לא כמו שרשי פירש בפסחים

שלא שואלים בכלדים,

כי כתוב,

דמים תהיה.

כלדיים הכוונה לשואלים באוב.

כך רשי פירש.

ואילו תוספות אומרים לו, שפה רואים שהכלדיים זה לא אלה ששואלים באוב,

אלא האחוזים בכוכבים.

מאוד קשה על רשי,

הרי אסור לשאול באוב.

אם נגיד שהכלדיים זה השואלים באוב, כדברי רשי,

אם כן,

איך בכלל האמינו להם, לדברי הקלדיים, אם זה ענייני המעלים באוב.

וגם קשה, מדוע אמרו בפסחים שרק בשום תמים תהיה, אם השם אלוקיך לא שואלים בקלדיים?

הרי לשאול באוב זה איסור להב.

זה לא רק

עניין שהוא לא מקיים פה מצוות תמים תהיה עם השם אלוקיך,

אלא ודאי הוא בלי...

אם התוספות קלדיים זה האחוזים בכוכבים

ואין איסור לשמוע מה שהם אומרים,

רק העניין של תמים תהיה עם השם אלוקיך,

מי שרוצה ללכת בתמימות,

אז לא ישאל אותה.

אבל אינו עובר על איסור אם הוא הולך ושואל אותה.

הרמב״ם,

הבית יוסף מביא שהרמב״ם חולק על תוספות.

כי הרי התוספות משמע שאין איסור לשאול את האחוזים בכוכבים.

ואילו הרמב״ם אומר שלא, שזה איסור

לשאול את האחוזים בכוכבים.

כותב הוא בעלקות עבודה זרה,

שלא אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו. כלומר, יש עניין של מעונן,

קוסם. אפשר ללכת ולא לשמוע את דבריהם.

מה זה המעונן?

אלו נותני העטים

שאומרים בהצטגנינות יום פלוני טוב,

יום פלוני רע,

יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית.

זה דבר שאסור ללכת אחריו ולהאמין בהם.

ואפילו לא עשה מעשה להודיע את הכסבים

שראה בהצטגנינות עובר איסור.

וכן מי שעושה מעשה על פיהם

וכיוון מלאכתו על היכתו לפי העת שקבעו ההצטגנינים,

לוקה,

שנאמר לו, תועננו.

אסור ללכת אחר אלה.

הבית יוסף רוצה ללמוד בדברי הרמב״ם שהוא סובר שיש איסור.

יש איסור ללכת, איסור עולם, איסור דאורייתא,

ללכת ולהאמין בהם.

הרמב״ם לעומת זאת סובר שאין איסור לשאול אחוזים בכוכבים,

והוכיח כן מכמה וכמה מקומות.

הנה, במעשה שראינו רבי עקיבא שמע,

שהכלדיים,

היינו אחוזים בכוכבים, אמרו

שמיתו תמות ביום נישואיה,

והוא דאג.

וכשהיא ניסלה, מה הוא אמר?

זה בגלל הצדקה.

משמע אבל,

וללא הצדקה הוא היה חושש את דבריהם.

אם כן, רואים שאפשר כן

להאמין להם.

מה שמבואר במסכת פסחים

שלא שואלים בהם,

הוא משום שפעמים שהקדוש ברוך הוא עושה נס לברעיו לבטל מהם גזירת הכוכבים,

והם מהניסים הנסתרים, כמו שראינו מקודם,

במה שקראנו קודם.

אבל למעשה,

אבל אם הוא יודע שיש דבר שיכול להזיק לו, אם ראה בהצטגלנות יום שאין טוב למלאכתו,

נשמר ממנו

ואין לו לסמוך על הנס.

וכן כתב הנימוקו יוסף,

שמה שאדם מכיר במערכת הכוכבים,

כגון החוזים בכוכבים, לא נאסר בלאו,

שזו חוכמה גדולה שגזר הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית להנהיג עולמו בכך,

ועל כן להתפלל כל חסיד,

לבטל ממנו גזירת המזל,

כי מאת אדון הכל בא הכל.

גם עם זה יש השפעת המזלות,

אבל צריך לדעת שהכל ברצון השם יתברך.

לכן,

על ידי תפילה הוא יכול לשנות ובידו לשנות ולעשות חפצו כרצונו,

וכמו שביתו של רבי עקיבא ניצלה בזכות הצדקה.

וחז״ל הזהירו שלא ישים אדם למחשבתו בדברים אלו,

אלא יתלה במי שאמר והיה עולם,

והוא ברחמיו יציל עבדיו מפגע רע.

ועל זה אמרו, מניין שואלים בכלדיים,

שנאמרתם אם תהיה עם השם אלוקיך.

למה באמת, אם נשים לב,

גם המעשה שראינו אתמול,

והזכרתי אותו היום, שהיה אדם שהלך לעשות איזה מלאכה,

ואחד מהחוזים בכוכבים אמר שהוא

ילך ולא יחזור כי נחש יקיש אותו.

ולכן במעשה הזו אמיתו של רבי עקיבא,

העניין של הקשת הנחש.

מה העניין של

הקשת הנחש בזה?

אז אומר המהרשע, בשני המעשים הללו היה הנחש עומד לעמיתם,

משום שהנחש הביא מיטה לעולם,

על ידי חטא אכילת אדם וחווה,

ולא ניתן בכוח, בארץ שלו, להביט אדם,

כמו שנאמר, ועתה תשובנו עקב.

ולכן,

הצדקה הצילה ממיתת הנחש.

כלומר, הוא-הוא

שבסיבתו ובגרמתו באה המיתה לעולם,

ולכן אותם חוזים בכוכבים

סבורים שהכוח הזה יהיה קיים

בהשפעת המזלות, כמובן.

כוח המיתה שבא על ידי הנחש.

אבל

ליהודי שמתפלל,

יקיים את הצדקה,

אז יש לו את השמירה מזה.

ומה העניין שאותה בת של ירמי עקיבא

ניצלה על ידי שהיא נתנה לעני,

אומר רבי יהוידע, כיוון שנתנה לעני בעין טובה,

היא לא נתנה לו שליש מהסעודה,

ממה שהגישו לפניה, או חצי,

אלא נתנה לו את כל סעודתה.

לכן הצליחה להרוג את הנחש בעיניו,

והוסיף שעני הוא אותיות עין.

עני זה אותם אותיות,

שבזכות הצדקה שעשתה עם העני הרגה את הנחש בעין שלו.

כלומר,

שימו לב מה שאני רוצה להוסיף כאן,

שאם אדם מקיים בעצמו להיותו בעל עין טובה,

שיהיה טוב לו במש טוב לאחרים,

ואדרבה, כמה שיש בידו להיטיב לאחרים, יקיים את זה כך,

משהוא בעל עין טובה,

אז גם בו לא יזיק

עין רעה.

כי כנגד העין הטובה שיש לו,

כך לא תזיקו עין הרעה.

רבי עקיבא,

כשהלך ודרש את הפסוק וצדקה תציל במוות,

אז שלא נחשוב

שרבי עקיבא עצמו לא התפלל על הדבר.

כשהוא הלך ודאג במה שאמרו החוזים בכוכבים,

אז בוודאי שהוא ראה צורך להתפלל.

אין ספק שהוא בתור אבא

ובתור גדול הדור רבי עקיבא,

אבל די שהוא יתפלל על הדבר.

אבל בכל זאת,

למה הוא הלך והשיא אותה?

אם הוא הלך והשיא אותה,

אז על כורחנו שהוא סמך על משהו.

מה הוא סמך?

הוא סמך על זה שהוא מתפלל על הדבר.

ומסתעמת תפילה תועיל לו.

כי אם נגיד שהוא בכלל לא התפלל, אז איך הוא סומך על זה להשיא אותה, בזמן שיש כזו תחזית שעלולה חס ושלום להפוך את יום נישואיה

ליום אבל.

אז ודאי שהוא יתפלל על הדבר, ולכן נשיא אותה.

אבל מה, כשהוא ראה את הנחש מת,

אמר שזה ודאי מכוח הצדקה.

למה?

התפילה הייתה מגינה רק שהנחש לא ישוך אותה,

אבל לא הייתה מגינה שלא תמות בכלל.

לכן רבי עקיבא שאל אותה, מה עשתה?

איך

נוצר מצב

שהיא הספיחה להרוג את הנחש, עד כדי כך.

אז אחרי שהוא שמע שהיא עשתה צדקה,

אז הוא הבין שבמעשה הזה למדים שצדקה מצילה גם ממיטה עצמה.

עכשיו נראה את המעשה הנוסף שמובא בגמרא בעניין הזה.

ומדרב נחמן בר יצחק נמי אין מזל לישראל.

גם מתוך

המעשה שהיה עם רב נחמן בר יצחק, גם כן נוכל ללמוד שאין מזל לישראל.

כלומר,

על ידי תפילה וזכות יכול לשנות את השפעת המזלות.

דימד רב נחמן בר יצחק

אמר אלה קלדאי בריך גנביו.

אתם שומעים?

אמו של רב נחמן בר יצחק

אמרו לה החוזים בכוכבים

הבן שלך

יהיה גנב.

כך הם צפו, כך הם ראו.

מה בין העירים שלכם?

רב נחמן בר יצחק.

אמרו את זה על מי? על רב נחמן.

לא שבקת גלוי הרשת.

היא השתדלה מאוד מאוד שלא ילך בגילוי הראש.

אמרה לה כסי רשיך

כי יכה דתיבי עליך אמתא דשמיא ובי רחמא.

כסה את ראשך.

הייתה תמיד מטיפה לו,

מלמדת אותו

שתמיד ילך בכיסוי הראש.

והייתה מוסיפה כסה את ראשך כדי שתעליך ירד שמה.

בקש רחמים שלא ישלוט בך יצר הרע.

חוץ ממה שתדאג לכסות את ראשך.

תתפלא על הדבר, שלא ישלוט בך יצר הרע.

לא הבא ידע, עמייקה אמרה להם.

הוא למעשה שומע היה את הדברים.

אבל הוא הבין, הוא לא הבין מה זה.

למה אימא שלו

צריכה כל כך הרבה לדבר על העניין הזה.

ואגב,

מביאים כאן את דעת המגן אברהם בעניין הזה של כיסוי הראש,

שקטנים רגילים ללכת בגילוי הראש.

כידוע שלא מקפידים

לכסות את הראש

לילדים קטנים קודם גיל שלוש.

רוב, רוב עם ישראל לא מקפידים בזה.

מכל מקום נכון להחמיר שיכסו את ראשם

כדי שתהיה להם יראת שמיים,

כמו שאנחנו רואים כאן בגמרא.

יום אחד יטיב

כגאריס טוטה דיקרא,

יום אחד היה יושב

ושונה את לימודו

תחת דקל,

שלא היה שלו,

היה איזשהו דקל,

הלך וישב בצלו של אותו דקל

והתחיל לשנן את לימודו.

נפל גלימה מעלווי ראשי ועד לפתע

הגלימה נפלה מעל ראשו.

היה להם כנראה כיסוי מלא על הראש.

דל יענה, ואז הוא הרים את עיניו

וחזר לדיקרא,

הוא ראה דקל מעליו

על מי יצרא ואז התגבר עליו יצרו,

סליק פסקי לקיבורה בשיני.

עלה לדקל

וחתך אשכול דמרים בשיניו.

כלומר, העניין של השפעת

הכוכבים הללו, השפעת המזלות,

הייתה כל כך חזקה

שהוא הבין אחר כך למה באמת, אם לא תמיד הייתה מזהירה אותו.

כי הנה,

מרוב תאוותו לקחת ממון, גם אם זה אינו שלו,

הלך

וחתך את זה בשיניים,

את אשכול הדמרים.

עד כדי כך,

על כל פנים,

אם בכל זאת הוא יצא, רב נחמן בר יצחק,

פירושו שהשתנה והצליח להתגבר על הנטייה הזו,

אם כן מוכרח שאין מזל לישראל,

על פי מזלו של רב נחמן היה צריך להיות גנב חלילה,

ובכל זאת, כיסוי הראש או עם התפילה הועילו לשנות את מזלו

של רב נחמן בר יצחק.

נכון מאוד.

כך מוכרח בגמרא באמת.

המרשה שואל שאלה,

מה זה שהיא אמרה לו כסיר אשח כי איך ידעתי ועל אך אמתא דשמיא?

הרי בקידושין מבואר שכל אותם צריך לכסות ראשו,

משום שהיא שכינה למעלה מראשו.

אבל למה היה צריך פה אזהרה מיוחדת?

נגיד כזה, נכון. וטרץ.

כן, אתה אומר טוב,

אבל בוא נראה מה מתאר את המרשה.

שאמו של רב נחמן דקדקה לכסות ראשו יותר כדי שיהיה לו יותר כובד ראש ולא יהיה גנב.

כאילו, כהרגשת עול,

שיש דבר שהוא מכופף לך את הראש קצת,

שיהיה לך קצת הכנעה.

ובזה מדויק מה שאמרו בגמרא, שיום אחד נפלה הגלימה מראשו של רב נחמן.

לכאורה קשה, כן, כבד קצת.

מדוע היה לו גלימה?

הרי רק לתלמידי החכמים היה סודר על ראשם.

סודר,

הגמרא מביאה לעיל שזה נוטריקון, סוד, השם יוראיו.

כלומר, מי היה משתמש בסודר?

תלמידי חכמים.

חכמים. אם כן, מה זה שהיא שמה לו את הגלימה על ראשו?

הערוך אומר שיראה שהם יוצאים בו.

רק תלמידי החכמים. אז למה רב נחמן, כשהיה עדיין קטן,

שמה לו עם מוס סודר?

אלא מה, חייב להיות שהמטרה שלה הייתה כדי שירגיש כובד ראש.

יהיה לו יותר כובד ראש.

יהיה דמידי חכם.

כדי שישמר מהנטייה הזו להיות חלילה גנב.

מה, מגן אברהם, כמו שאמרנו, רואים

שאין בכלל חיוב לקטנים,

ודרכם היה שהולכים הם בגילוי הראש,

רק מה, ראוי שיכסה את ראש הקטנים גם כן,

כדי שיהיה להם יראת שמיים.

עם משה רב נחמן הניחה לו כיסוי אף על פי שהיה קטן,

אף על פי שדרכם של קטנים ללכת בגילוי הראש.

כיסוי ראש גורם לכניעה.

אומר החתן סופר,

שאלו אותו האם מותר להתפלל עם כיסוי ראש

שיש בו נקבים.

כמו רשת. רשת כזו.

אז הוא אומר, יש להוכיח שמותר,

משום שנראה שעיקר כיסוי הראש הוא להורות על כניעה.

זה כל העניין.

ממילא, אז גם אם נניח כיסוי מנוקב, יש בזה כניעה.

אומנם זה לא מוכרח,

אבל נראה לו שכן

אפשר לסמוך על זה ואפשר להסתפק גם

בכיסוי ראש שהוא מנוקב.

מעניין

שלאחר שאנחנו ראינו עכשיו את המגן אברהם, מה הוא כותב,

אומר המגן אברהם כך כותב שם בעל ארצות החיים

שלדעת המגן אברהם טעם כיסוי הראש זה בשום צניעות,

וענייני צניעות אינם נוהגים בקטנים.

אלא מה?

מכל מקום כתב המגן אברהם שנכון הדבר לכסות את ראשם של הקטנים

כדי שתהיה להם יראת שמיים,

כיוון שכיסוי הראש

מביא לידי יראת שמיים.

מביא לידי יראת שמיים.

מביא לידי יראת שמיים.

ויש בזה מנהגים חלוקים.

מנהגם של בני תימן,

שמיום שיכול התינוק ללבוש כיפה,

כבר מכסים את ראשו בקביעות.

ומה הטעם הזה?

כיוון שטעם כיסוי הראש הוא משום שמועיל ליראת שמיים,

לא משום דין חינוך.

אם כי זה נוהג גם קודם שהגיע לחינוך.

אתה מחנך ליראת שמיים. כן.

ורק עד גיל שנה, בימים החמים, מניחים בני תימן את תינוקיהם ראשון ולויי ראש.

אבל מגיל שנה ואילך

דואגים

שיכסו את ראשה.

אך במשני ההלכות כתב,

שכך מקום לנו מאבותינו ורבותינו הקדושים

ומזקני הדור,

שעד גימל שנים, כלומר לפני שהוא הגיע לגיל שלוש,

מניחים לקטן שערות ראשו מלספר כלל,

וכשנעשה בן גימל שנים עושים סעודה וגוזזים שערות ראשו ומניחים לו פאות,

ורק אז חובשים לראשו כיפה לכסות ראשו.

ואז לומדים עימו אז את האלף-בית ישר והפוך.

ומה העניין של ללכת בכיסוי ראש רק אחר היות הקטן בן גימל שנים?

אז אחד מהגדולים כותב שהוא כדי לא להכביד על הקטן עם שערו הרב,

וגם שדרכו של הפעוט להשליך את הכיסוי מעל ראשו.

לכן,

כשמגלחים את שערו בגיל שלוש,

קל יותר לחבוש כיפה לראשו,

ראוי מאוד להרגילו בכיפה לשם ירש שמיים.

נאמר כאן לגאון עדיין,

למה שהוא רבש, מי ביטן נורא באמת,

וראוי גם שאז,

כשמלמדים אותו גם כן את הברכות,

בזה שם שמיים,

ראוי שיהיה בכיסוי הראש.

נראה את רשי, ובזה נסיים להיום. רשי אומר, קלדה, חוזים בכוכבים,

דצת את החבטה,

נמכבנתה,

זה תכשיט של זהב שיש כמו טס בראשה,

ריסטנאי,

ובאי רחמה, ביקש רחמים,

בקש רחמים שלא ישלוט בך יצר רע, כי בורה אשכול תמרים,

והדקל לא שלא היה.

בזה נסיים להיום.

בעזרת השם, מחר נמשיך.