מסכת שבת דף קנ"ה ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת, דף קנ״ה עמוד ב',

עשר שורות מסוף העמוד,

תניא כבתי דרב יהודה.

איזוהי המראה ואיזוהי הלעטה.

כידוע למדנו בשבוע שעבר את המשנה כאן בעמוד

למעלה יותר.

נאמר שם במשנה אין מאמירים את העגלים אבל מלעיטים.

רבי יהודה פירש מה הכוונה ההמרה ומה הכוונה

ההמראה ומה הכוונה הלעטה.

ההמראה פירושו נותן בפיה למקום שאינה יכולה להחזיר

והלעטה זה למקום שהיא יכולה להחזיר.

אז זו כוונת המשנה, אין מאמירים את העגלים.

לא נותנים את זה במצב כזה שכבר לא תוכל להחזיר.

אבל מלעיטים.

אבל אם זה למקום שהיא יכולה עדיין להחזיר זה מותר.

ויש בריתא שם, הוכח

ממנה כדברי רבי יהודה, שכך פירשת המשנה,

איזוהי המראה ואיזוהי הלעטה.

ההמראה מרביצה ופוקסת פיה ומאכילה קרשינין ומים בבת אחת.

כלומר מרביצה הכוונה,

הוא

כופה אותה לרבוץ על גבי הקרקע.

פותח את פיה,

נותן בו חכה שלא תאכל לסוגרו,

ואז

מאכיל אותה קרשינין ומים בבת אחת.

המים כמובן מבלעים את הקרשינין

לתוך גרונה בעל כורחה.

אבל הלעטה מאכילה מעומד

ומשקה מעומד.

נותנים קרשינין בפני עצמן

ומים בפני עצמן.

הלעטה פירושו

שגם את הכנסת האוכל

זה בעמידה,

וגם ההשקעה הזו כשהבהמה עומדת,

ונותן קרשינים לבד ומים לבד.

ומילא מאחר

וכך זוהי הלעטה,

אם כן ודאי שאינו יכול לתחום כל כך בעומק,

היא יכולה להחזיר את האוכל.

כי הרי אינה בולעת בעל כורחה במצב הזה.

שוב למדנו במשנה מהלקטין לתרנגולים,

הגמרא באה כאן לבאר,

ולדבר בעניין זה של נתינת מים למורסן, משום שבהמשך המשנה,

לאחר שאמרה מהלקטין לתרנגולים,

הוסיפה המשנה ונותנים מים למורסן,

אבל לא גובלין.

מותר לתת מים למורסן,

אבל לא לגבל אותו,

לגבל את זה יחד.

זה אסור.

מהו המורסן הזה?

אז הסברנו בעבר שזה קליפות של גרעיני החיטה שנפרדות ממנה בשעת הקטישה.

הקליפות הללו זה מאכל,

מאכל הבהמה, אז נותנים מים לתוך המורסן הזה,

אבל לגבל, היינו ללושת המורסן במים, זה אסור.

אמר רבייה,

אמריתא קמא דמר מתניתיל מאני

שאביי אומר שהוא דיבר לפני רבו.

רבו זה היה רבא.

המשנה שאמרה שמותר לתת מים למורסן,

וזה לא נחשב ללישה כל זמן שהוא לא מקבל בידיים.

כדעת מי זו?

ואמר לי רבי יוסי בר יהודאי,

לתניא אחד נותן את הקמח

ואחד נותן את תוכו מים, האחרון חייב,

דברי רבי.

רבי יוסי בר יהודה אומר, אינו חייב

עד שיקבל.

כלומר, בברייתא מובאה מחלוקת

מה יהיה הדין

אם אדם נותן מים לתוך קמח.

האם יהיה חייב, מישהו מקבל.

כאילו לש את הקמח בעצם לטינת המים,

או כל זמן שלא לש את זה בידיו, אינו חייב.

לדעת רבי, מיד בנתינת המים לתוך הקמח,

הרי זה נחשב ללישה.

רבי יוסי בר יהודה חולק ואומר, אינו חייב עד שיקבל.

לפי זה מובן

שאמרה כאן המשנה, ונותנים מים למורסן אבל לא גובלין.

כלומר, שנתינת מים למורסן זה לא נחשב ללישה כל זמן שלא קיבל בידיים.

זה תואם לדעת רבי יוסי בר יהודה.

משום שלדעת רבי, הרי בעצם נתינת המים כבר נחשב זה לישה.

ועל זה באה הגמרא ודוחה ואומרת לו, דילמע עד כאן, לא כאמר רבי יוסי בר יהודה עתם,

אלא קמח, דבר גיבולו.

אבל מורסן זה לא בר גיבולו,

אפילו רבי יוסי בר יהודה מודה.

כלומר, מנין לך לומר שהמשנה תואמת לדעת רבי יוסי בר יהודה?

אולי כל מה שרבי יוסי בר יהודה אמר,

שנתינת מים לבד,

לא נחשבת כלישה,

ודווקא לגבי קמח, משום שהם חלקו

בעניין נתינת מים לקמח.

נתינת מים לקמח,

שבר גיבולו הוא ראוי ללישה,

הלישה היא שהופכת אותו ללישה.

פה יאמר רבי יוסי בר יהודה,

נתינת המים לבד עדיין אינה לישה.

אבל מורסן

שלא שייך אצלו לישה,

כי המורסן לא שייך שיהפוך להיות כעיסה על ידי גיבול.

אין

חיבור

של קליפות זו לזו על ידי נתינת המים.

רק בקמח שייך שיהפוך להיות עיסה,

ולא במורסן.

ממילא במצב הזה, ייתכן שגם רבי יוסי בר יהודה יודע שנתינת מים לבד כבר נחשבת ללישה.

ואם כן,

אז עדיין נשארת השאלה.

המשנה שהתירה ואמרה נותנים מים למורסן אבל לא גובלין,

אינה תואמת אפילו לא לדעת רבי יוסי בר יהודה.

עונה הגמרא לא סרקא דעתך.

זה אתה לא יכול לבוא ולומר שרבי יוסי בר יהודה יסבור שאסור לתת מים למורסן, כיוון שאין דרך ללוש אותו, אינו הופך להיות עיסה על ידי גיבול.

זה תנא ביאדיה, משום שמצאנו בריתא מפורשת

שמפרשת את דעת רבי יוסי בר יהודה.

אין, נותנים מים למורסן, דברי רבי.

רבי יוסי בר יהודה אומר, נותנים מים למורסן,

אם כן אתה רואה שהוא סובר שגם בבורסן,

גם בבורסן

שאין

גיבולו מהפך את המורסן להיות עיסה,

גם אז סובר הוא שלא נתינת המים לבד

מגדירה את הדבר כלישה,

אלא רק עד שייגבל בידיים.

ממילא מאחר וכן

אין לנו דרך אחרת אלא מוכרחים לנו לומר שהמשנה כאן

היא סוברת כדעת רבי יוסי בר יהודה,

משום שהרי לדעת מי שחולק עליו והוא רבי,

אין נותנים מים למורסן,

אסור לתת מים למורסן,

ממילא

זו התוצאה הסופית

שהמשנה זה כדעת רבי יוסי בר יהודה.

המשנה כדעת רבי יוסי בר יהודה שנתינת מים לבד

לא מהווה גיבול,

נתינת מים למורסן לא מהווה גיבול,

כל זמן שלא גיבל ממש,

אין בזה איסור

פלישה מדאורייתא.

כן.

יש

מן הראשונים שמפרשים

שמה ההבדל בין קמח לבין מורסן.

בתחילה שהגמרא רצתה לבאר שיש הבדל בין קמח לבין מורסן.

מה זה מורסן זה הקליפ? מה אתה אמרנו?

אמרנו הקליפות

של הגרעני החיטה

כאשר קודשים אותה.

אז מבאר הריטווה

שאפשר לומר שרק בקמח,

שבסתמה עומד ללישה

לעשות ממנו עיסה,

אז הוא לא יהיה חייב על טינת מים. למה? כי זה לא גמר מלאכתו.

משום שהגמר מלאכה זה רק שיהפך להיות עיסה.

על מבין, טינת מים לבד זה לא מספיק

כדי להחשיב את זה כמלאכה.

מה שאין כן במורסן שאינו בר גיבול,

אין דרך לעשות ממנו עיסה,

אז ייתכן שעצם נתינת המים יהיה גמר מלאכתו.

ממילא

הגמרא סברה אולי,

שפה רבי יוסי בר יהודה יודה שנתינת המים לבד זה כבר נחשב כלישה,

אבל הגמרא הלכה למסקנה והוכיחה שזה לא כך,

אלא אין הבדל

בין

אם זה הדרך להפוך להיות עיסה לבין אם אין הדרך להפוך להיות עיסה.

עצם הפעולה הזו של נתינת מים לבד, לדעת רבי יוסי בר יהודה,

אינה נחשבת כלישה.

לישה זה רק אם הוא עושה פעולה של עירוב המים או אם הדבר שהניח בתוכו את המים.

אין גובלין, אני עכשיו קורא את ההלכה,

אין גובלין מורסן לבהמה או לתנגולים,

אבל נותנים בו מים.

מעביר בו תרווד, שזה ענקף, או מקל,

בצורה של אשתי וערב, כיוון שאינו ממרס בידו,

ולא מסבב התרווד או המקל, מותר,

וגם מותר לנערו מכלי אל כלי כדי שיתערב.

ויש אוסרים, ניתן מים על גבי מורסן בשבת.

יש דעות אסורות שאסור.

גם טינת מים לבד,

גם זה אסור.

יוצא, אם כן,

שיש פה מחלוקת הפוסקים,

האם לפסוק את דעת

רבי יוסי בר יהודה או כדעת רבי.

אם כדעת רבי יוסי בר יהודה,

אז בפעולת נתינת המים לבד עדיין אין זה גיבול,

ואם פוסקים כדעת רבי,

אז אסור אפילו בעצם נתינת המים,

זה נחשב כגיבול.

נראה את המשך הגמרא.

תענו רבנן,

אין גובלין

את הקלי,

ויש אומרים גובלין.

ברייתא דנה לעניין גיבול קמח קלי. מה זה קמח קלי?

לקחו תבואה, ייבשו אותה בתנור,

ואחר מכן טחנו את התבואה הזו,

הפכו את זה לקמח.

קמח שנעשה מתבואה כזו אינו בר-גיבול.

בכל זאת,

הדעה הראשונה סוברת

אין גובלין את הקלי. אסור

לגבל את הקלי, כמובן על מים הכוונה,

ויש אומרים, גובלין שמותר.

לא דנו פה לגבי חימוץ, איך הגעת פה לחימוץ?

אם אתה אומר שזה לא מגבל...

מה זה קשור עכשיו לחימוץ?

זה אומר שזה לא נקטע. מה הקשר אבל לחימוץ?

אם זה לא מגבל...

ומאיפה לקחת את היסוד הזה, שדבר שהוא לא,

מגבלים אותו אז לא שייך בו חימוץ?

אין קשר.

זה, תוכיח לי את מה שאתה אומר ואחר כך תשאל.

אני לא יודע להבדיל בין זה לבין זה.

מה אני יש אומרים?

מי זה, מי אלה שסוברים שמותר כן לגבל

את הקמח כלי בשבת?

ומפרשים, המפרשים אומרים

מה השאלה כאן, מה אני יש אומרים? יש פה תמונה כאן, איזושהי שאלה נסתרת.

הרי לדעת רבי, הזכרנו קודם שנתינת המים לבד כבר אסורה.

אז אם כן, למה שיהיה מותר לגבל אם נתינת המים לבד אוסרת?

ולשיטת רבי יוסי בר יהודה,

ומפורש היינו במשנה שאין מגבלים

גם את המורסן שאינו בר קיבול אסור לגבל.

אז אם כן, מה זה היה שומרים על זה?

ממה? אתם מבינים את השאלה?

כלומר, איך שתסביר יהיה קשה. אם תסביר זה אלימה דה רבי,

רבי הר סובר שם עצם תילת המים כבר אסורה,

אפילו בדבר שלא גיבלו אותו.

לעומת זאת רבי יוסי בר יהודה, סובר,

שאסור לגבל מורסן.

גם מורסן שאינו בר קיבול אסור לגבל,

אז מה זה השיטה שסוברת קובלין?

אמר רב חסדה, רבי יוסי בר יהודה היא.

הוא אמר שכן, זה טועם לדעת רבי יוסי ברבי יהודה.

אבל לכאורה אמרנו שסובר, רבי יוסי ברבי יהודה סובר.

רבי יוסי ברבי יהודה סובר

שאסור לגבל מורסן.

מותר רק לתת מים למורסן אבל לא לגבל.

אז אומרת הגמרא,

רבי יוסי ברבי יהודה סובר שנתינת מים

ולבד

מותרת מן התורה, אפילו לקמח.

בדבר כזה שהוא מורסן, שאינו בר גיבול, מותר אפילו לתת לכתחילה מים לתוכו.

אמנם אסור לגבי,

אבל צריך לדעת שמכיוון שכל האיסור הוא

רק

מדרבנן,

והנמיל ההודי משנה,

מתי זה?

האופן המותר הוא כשהוא מקבל בשינוי,

וזו הכוונה, מגבלים, גובלים את הכלי, על ידי שינוי.

היכא משנה,

מהו צורת השינוי

שיגבל בזה את אותו קמח כלי?

אמר רב חיסדא, על יד, על יד.

מה זה על יד? על יד. היינו כמות קטנה, כל פעם מקבל מעט-מעט.

אין זה דרך גיבול.

רש״י הוסיף

שהוא צריך גם לגבל

כלאחר יד.

כלומר,

לא, הכוונה כלאחר יד היא כוונה בדרך של שינוי,

אבל לא בדרך רגילה.

כלומר, לא על ידי כף.

אם נאמר שהם רגילים לגבל בכף,

או להכניס את כל היד לתוכו,

פה יערב באצבעו לבד,

או שינער את הכלי על ידי ניעור.

אז צריך גם את זה, גם את העניין הזה.

אומר רש״י,

תראו יחד איתי את רש״י

מדף קנוני עמוד ב׳

כבתי את רבי יהודה מצאתם

כמה שורות

קודם סוף השורות הצרות ברש״י.

כבתי את רבי יהודה שעמראה על המקום שאינו יכול להחזיר.

פוקס את פיה, נותן חכה לתוך פיה,

שלא תוכל לסגור פיה.

ומאכילה קרשינין ומים בבת אחת,

והמים מבלעין הקרשינין לתוך בית בליעתה על כורחה.

מאכילה מעומד, נותן לתוך פיה,

וכל זמן שאינו מרביצה, אינו יכול לתחוב כל כך,

כי יכול להחזירה.

מתניתיל מאני דקתני נותן מים לתוך המורסן,

דנתינת מים, לא זהו גיבולו.

אפילו רבי יוסי מודה דזהו גיבולו.

כלי קמח של תבואה שנתייבשה,

כשהן כליות בתנור,

ואותו קמח לעולם מתוק

הוא קמחא דא אבישונא,

ועושין ממנו שטיטה משמן ומים ומלח שמערבין בו.

אנחנו נראה בעזרת השם בהמשך

מה היו רגילים לעשות

מאותו קמח כלי.

זה נקרא שטיט.

היו לוקחים את הקמח הזה,

מערבין בו שמן, מים ומלח, וזה מאכל

שהיו אוכלים אותו.

קנור עמוד א', רבי יוסי בר יהודאי

דאמר, אני מדלג על כל הסוגריים,

רבי יוסי בר יהודאי

דאמר עד שיגבל,

הכא גובלין כלאחר יד.

כי זה מפרש ואזיל ואנמילהו דכמי שעניהם.

מה בדיוק כוונת רשי גובלין כלאחר יד?

אז

בפשטות נראה שכוונתו, כמו שאמרנו,

שגם צורת הגיבול יהיה בשינוי

על ידי אצבעו שנער את הכלי.

אבל זה דבר שלמעשה לא כתוב בגמרא. בגמרא כתוב שצורת השינוי זה בכמות ולא בצורת הגיבול.

השינוי הוא בכמות ולא בצורת הגיבול.

של מה? של ה... של הקמח הזה, כן, הקמח קלי, כן.

אני חוזר לגמרא ושבין

שבוחשין את השתית בשבת

באותה ברייתא

שהבאנו

לגבי העניין הזה של

גיבול הקלי,

שדעה ראשונה זאת אומרת שאין גובלין את הקלי,

שיטה אחרת זאת אומרת שגובלין את הקלי.

מוסיפה ברייתא ואומרת, אבל שבין, שתי הדעות הללו מודים

שבוחשין את השתית בשבת.

כלומר, מי שעושה בשבת מאכל שנקרא שתית,

כמו שהזכרנו, מה זה שתית?

לוקחים קמח קלי,

מוסיפים מים, שמן ומלח,

ומותר לערב את כל זה בשבת,

בכף.

כי זה לא נעשה עיסה.

זה לא נקרא על ידי שאתה מערב את הכל יחד,

זה נקרא קלישה.

זה לא נקרא לישה.

זה כמו סלט, זה רואים את ההפרדה הזאת. ושותים זיתום המצרי.

מוסיפה ברייתא שאפשר לשתות זיתום המצרי לרפואה.

כי זה משקה כזה שגם בריאים היו שותים אותו.

הרי אסרו להשתמש בדבר...

כמו שניכר שהוא לצורך רפואה

אם זה בדבר שאינו חייב אותו.

כל חולה שאין בו סכנה, אסור לו להשתמש

לצורכי רפואתו.

גזירה שמה ישחוק סממנים.

אבל זה הכל,

אם ניכר שזה לרפואה.

אבל דבר כזה שגם הבריאים לוקחים אותו, אין ניכר מתוך שתייתו שזה כוונתו לרפואה.

לכן אין איסור לשתות

זתום המצרי.

מה זה זתום המצרי? הגמרא במסכת פסוחים מביאה

שהיה שוג משקה כזה שהוא עשוי

משליש כרכום,

שליש מלח,

משליש חיטי נוס עורים.

זו הייתה השתייה הזאת.

שואלת הגמרא והאמרת אין גובלין.

איך אתה אומר שבוחשים את השתית בשבת?

הלו יש דעה מן הדעות שהזכרנו מקודם,

שאומרת שאסור לקבל

את הקמח קלי.

ואם כן, איך פה אתה אומר שלבחוש את השתית,

כולם יודעים שמותר.

עונה הגמרא לא קשיא,

הא בעבה,

הא ברכה.

לא קשיא, הא בעבה,

הא ברכה.

הברייתא הזו שאמרה

שאסור לגבל,

השיטה הזו שאמרה שאין לגבל קלי,

לא מדובר בבליל עבה,

כן? לכן

מצאנו שיש איסור

כל אימת שזה לא גיבול מעט-מעט.

אבל ברכה,

כלומר, אם הבלילה היא מאוד רכה, שזה דומה יותר למשקה,

אין בו רישה בכלל,

מותר, אכן, יהיה לבחוש

את המשקה הזה, משום שזו בלילה רכה.

והנימי לאהו דמשנה.

והנימי לאהו דמשנה.

גם בשתיית רכה שהתירו,

התירו כמו שאמרנו לבחוש,

זה רק בצורה של שינוי.

היכא משנה,

איך הוא ישנה?

אמר רבי יוסף,

בחול נותן את החומץ ואחר כך נותן את השתית.

בשבת נותן את השתית ואחר כך נותן את החומץ.

רבי יוסף אומר שבחול

בדרך כלל הוא נותן קודם את החומץ

ואחר כך נותן את השתית.

ואילו בשבת ייתן תחילה את השתית ואחר כך ייתן את החומץ,

ותשנה את הסדר,

יהפך את הסדר של הדברים.

זה מספיק, השינוי הזה זה מספיק.

חזון איש מוסיף

בעניין הזה,

שאף על פי של מעשה

אף על פי של מעשה

הוא לא משנה כלום בעצם הגיבול,

הרי הוא עושה את הגיבול כדרכו, רק כל השינוי בסדר של הדברים,

אבל צריך לומר, אומר החזון איש,

שבגיבול ניכר הדבר שנשתנה סדר נתינת החומרים.

כלומר, על ידי שינוי בסדר של החומרים

משתנה גם הגיבול,

השינוי בעצם הגיבול.

כנראה,

שבזמן שהוא נותן בהתחלה את השתית,

ואחר כך נותן את החומץ,

אז יהיה קשה לו יותר כנראה לגבל מאשר

כזה להפך.

אולי זה כוונתו של החזון איש לומר כאן.

אולי הוא לא ראה איך הוא כותב את זה, הוא בטח, הוא ראה.

עכשיו לראות, זה מה שזה כתוב לחומרים.

הוא לא היה נצרך לראות,

אלא הבין את זה מתוך

רוחב דעתו בהבנת התלמוד,

שזה מה שהתכוונו כאן.

נכון, אתה יכול לעשות את הניסיון.

מי שלא מסתמך על זה, שיעשה את הניסיון.

שבוחשין, אומר רשי בתרווה, דהיינו גובלין,

ושותים זה תום המצרי, דבליו רפואה נעה ממשקהו.

נתנען כל המשקין שותה אדם לרפואה.

בעווה אין גובלין,

ברכה בוחשין,

שאין זול אישה,

בחול נותן החומץ, כלומר כי אין דרכו בחול.

נחזור לגמרא.

לוי ברד רב הונא ברכיה אשכחה לגבלה דמנשה דקה גביל

וספלה לתורך.

בתשב״ה.

כלומר לוי

בנו של רב הונא ברכיה מצא פעם את שומר הבהמות של אביו,

שהיה גם ממונה לגבל את נחל הבהמות.

הוא ראה אותו פעם באיזושהי שבת שהוא מגבל מורסן

עבור הבהמות

על ידי שינוי.

בא תשב״ה.

אז לוי

בעט בשומר

ומחה בו שהוא עובר על מה שאמרה המשנה שאין גובלין בשבת המורסן.

התירו נתינת מים אבל לא לגבל.

אתה אבו אשכחה.

אז רב הונא ברכיה אביו של לוי

מוצא אותו

שהוא מוחה וכועס עליו

ואומר לו איזה היתר היה לך לעשות דבר כזה?

אמר ל...

אז אומר לו אבא שלו לבן, ללוי

האחי אמר אבו דימאך משמי דרב.

כלומר הוא אמר לו את מה שאמר הסבא

שזה היה חמיב של רב הונא ברכיה.

אבו דימאך כלומר אבא של אמא שלך אמר משמו של רב

אומנו מי זה היה אבא של אמא של אמא של לוי?

אומר לדוגמה רבי ירמיה בר אבא.

רבי ירמיה בר אבא זה היה חמיב של

רב הונא ברכיה.

הוא אומר לו תשמע הסבא אמר משמו של רב

גובלין ולא מספין.

מותר כן לגבל מורסן לבהמות בשבת.

כמו שרבי יוסי בר יהודה אומר,

מותר,

אם זה על ידי שינוי כמובן,

ולא מספין,

אבל אסור לתחום אוכל לגרונם

למקום שאינם יכולים להחזיר.

עוד לא לקיד ולשענא,

ועגל קטן שעדיין לא למד לאכול,

מעל קטילה,

מאכילים אותו בידיים.

ואנא מילהו דמשענא, כמו שהזכרנו,

כל היתר הגיבול זה רק על ידי שינוי.

איך משענא?

באה הגמרא ככה לבאר איך יהיה השינוי

בגיבול הזה שהוא מקבל את המורסן.

אמר רבי מר בר שלמיה משמדא אביי שתי בערב.

הוא מוליך את המקל שבו עושה את הגיבול,

פעם שתי ופעם ערב.

שואלת הגמרא, והלו, מערב שפיר.

והרי באופן הזה,

זה לא מתערב כל כך יפה.

זה לא גיבול.

ואילו רבי ירמיה אמר שכן מותר לקבל מורסן.

אמר רבי יהודה,

מנערו לכלי.

כלומר, אם לא מספיק

בצורה של הולכת המקל,

ייקח וינער אותו לכלי אחר,

וכך זה יתערב מעצמו.

למסקנת הגמרא יוצא

שלפי רבי יוסי בר יהודה מותר לקבל מורסן בשינוי.

או על ידי העברת הקו שתי בערב,

או על ידי ניעור הכלי.

לעניין גיבול השתית,

שזו תוספת של שמן מים ומלח שסמין בקמח הכלי.

אם הבלילה עבה, מותר לקבל אותה על ידי שינוי.

היינו מעט-מעט, כמות קטנה.

אם הבלילה רכה,

לכל הדעות מותר לו לבחוש כדרכו,

רק שישנה בסדר של נתינת החומרים.

במובן?

מה אתם בין בלילה עבה לדקה מבחינת הנגמר הזמן?

בלילה עבה, בלילה רכה, מורגשתם, צמיך יותר, צמיך יותר.

ודאי, זה כל השינוי, נכון.

אמרת עכשיו את ההבדל.

כשהבלילה רכה, זה יותר דומה למשקה.

כאילו כשהבלילה קשה,

אז זה דומה יותר למאכל.

למה, אני אומר?

יכול להיות שמהדליל זה יגיע להיות תמיד.

איך זה הופך להיות?

בעצמה זה יותר מוזיאות דליל יותר רעה.

אתה מתחיל להרוס אותו נהיה תמיד. לא, לא, לא, מדברים פה שזה יישאר כך.

כן.

כתיב הפנקסת דרד דזעירי.

המראית קדם רבי.

מה הוא לגבל?

אמר, אסור.

מה הוא לפרק?

אמר, מותר.

כלומר,

מצאו איזשהו פנקס

שזוירה היה כותב בו.

מה היה כתוב בפנקס הזה?

אז הוא כתב בפנקס, אמרתי לפני רבי ומורי. מי זה היה רבו ומורו?

רב חייא.

שאלתי אותו, מה הוא לגבל?

האם מותר לעשות גיבול בשבת?

אמר לי, אסור.

שאלתי אותו אחר כך, מה הוא לפרק?

האם מותר להעביר מאכל

מכלי של בהמה אחת לכלי של חברתה?

אמר לי, מותר.

זה מותר.

מה החידוש בזה?

תבואו ותגידו לי, מה החידוש?

מה שהיה צריך להגיד לי, מותר?

למה שהיה אסור?

טוב. אז הוא אומר, היה מקום אולי לומר,

שמא

הבהמה האחרת לא תאכל מהמאכל שכבר הוגש לחברתה.

ואז נמצא שהוא מטלטל כאן דבר שהוא מוקצה,

כי אין בו שימוש לבהמה האחרת.

זה הגוף הבא בא לומר כאן.

כך רש״י מבאר בדף קמא עמוד ב', לא פה,

לעיל,

שזה לא לקראת טלטול מוקצה כי זה עדיין נחשב למאכל בהמה.

אין בהמה מואסת במאכל

שניטל מחברתה.

אמר הרב מנשיה,

חד קמא חד

טרה קמא טרה שפיר דמה.

כלומר,

לתת מידה אחת של מספוא.

מספוא זה, כידוע, מאכל הבהמות.

לפני בהמה אחת,

או טרה קמא טרה, לקחת שתי מידות של מספוא,

לתת לפני שתי בהמות, שהן אוכלות בהמוס אחד,

מותר בשבת.

כלומר, היה להם ידוע מה המידה המדויקת

שהבהמה בדרך כלל אוכלת.

אז היה להם מידות.

אז מידה אחת,

לתת לפני בהמה אחת או שתי מידות לפני שתי בהמות,

מאה אחוז, אין בזה בעיה, מותר בשבת.

אצל עתק, המטרה, אסור,

אבל אם הוא רוצה לקחת ולהניח שלוש מידות של מספוא,

לתת לפני שתי בהמות, זה אסור,

כי זה צריכה שלא לצורך.

כל שכן שלא לתת

שתי מידות לפני בהמה אחת,

כי הכמות הגדולה יותר,

כשהוא נותן שתיים

לפני אחת,

כשזה כפול.

הוא נתן פה מידה כפולה,

ואילו כשזה שלוש לפני שתיים,

אז הוא לא נתן מידה כפולה,

אלא כמה זה יוצא?

שליש בלבד, הוסיף שליש.

שליש שאינו לצורך.

לא היה צריך לתת את זה שם.

רב יוסף אמר,

קבע אפילו קביים,

אולי אמר קור ואפילו קריים,

אין שום בעיה לצאת מבנה הבהמה,

כל כמות שירצה,

לפי עולה.

אבל לפי רב יוסף

מותר לתת קבע אפילו קביים, שזה כמות גדולה יותר.

אם כל זה רב יוסף לא הבדיל,

אפילו קביים.

עולה למעשה בא ואמר, דע לך,

אפילו כמות מוגזמת ביותר מותר לו לתת,

אין צורך

להגביל אותו ולומר לו, לא, אל תיתן אליו מידה מסוימת.

כתיב הפנקסי דלוי,

וגם פה מביאה הגמרא,

משל נמצא כתוב על פנקסו של לוי,

אמרי התקדם רבי,

אמרתי לפני מורי ורבי,

אומנו רבנו הקדוש, מי היה רבו של לוי?

רבנו הקדוש, רב יהודה הנשיא.

על דאבו גב לנשתיתא בבבל

והמצב אחרי בי,

אומנו רבנו,

בנו רבנו הקדוש,

על דאבו גב לנשתיתא,

ולד דשמי עליהם ולדחלה בידיהם מסר מן רבי יוסי ורבי יהודה. שימו לב מה קורה פה.

אני הלכתי

ואמרתי לפני רבי שישנם אנשים

שהיו גובלים

שתית בבבל,

שתית, כמו שאמרנו, זה השמן מים ומלח על מכה מחכלי,

ורבי היה כועס על זה ומוחה באלה שעושים כך,

אבל לד דשמי עליהם, לא היה מי ששמע לו.

ולדחלה בידיהם עשיו גם לא היה בכוחו לבוא ולאסור.

מדוע?

בגלל שהרבי יוסי ורבי יהודה הסובר,

שמותר לקבל שתיתא ואפילו עבש,

אם הוא עושה זאת בשינוי,

כלומר מעט-מעט, כמו שהזכרנו מקודם.

אז מאחר והם נוהגים כדעת רבי יוסי ורבי יהודה,

לא יכר רבי לאסור עליהם את הדבר,

אבל הוא כמובן

הביע את דעתו בקול נחרץ,

שלדעתו זה אסור.

אומר רשי

לגבלה דבה נשה

שומר בהמות של אביו ומקבל מאכלה.

דקא דגביל מורסם על ידי שינוי.

בה תשבה, דה הלכו לעלמא,

אבל הגובלין תנא.

גובלין מורסם על ידי שינוי,

כדי מפרש ואזיל, והוא דקא משנה.

ולא מספין לתורה,

אין מאמירין אותן.

ודלולקית בלישנה עגל קטן שעדיין לא לומד לאכול.

ואנמילא דאמרן דמותר לגבל מורסן.

שתי בערב פעם אחת מוליך המקל שתי,

ופעם אחת ערב.

מנערו לכלי

והוא מתערב מאליו.

הפינקסי,

לוחות קשורות זו עם זו,

כאותן של סוחרים. זו הייתה צורת הפנקסים שלהם.

לוקחים שתי לוחות ומחברים איתם

זה לזה.

מהו לפרק לתת מתוך כלי שלפני בהמה זו ולתת לפני חברתה?

חדא כמא חדא,

מילתא באפן אבשא היא.

חדא המידה אשר גילים לתת לפני בהמה,

מותר לתת לפניה בשבת.

וכן תרתי כמתרה

וכן תרתי כמתרתי האוכלות באבוס אחד.

אבטלתא כמתרתי, הואיל ובחול אהיב לו

כי היי.

אחר ובחול אינו רגיל לתת להם כמות כזו.

הווה טרחה שלא לצורך.

הווה טרחה דלא צריך.

וכל שכן תרתי כמא חדא.

אמרית כמא רבי.

רב לוי משטר ידוע אמר קדם רבי

על הנח אינשא דגבלין שטיטא.

רבי יוסי בר יהודה בר פלוגתא

ואבשר אלוהל אף ועבה על ידי שינוי

והיו נוהגים כמותו.

כן.

עכשיו הגמרא

מביאה אגב שהזכרנו את מה שהיה כתוב בפנקסו של רבי יהושע בן לוי

מה שהיה מובא בפנקס של לוי. לא, בפנקס של לוי לא רבי יהושע בן לוי.

אז הביאה הגמרא עניין נוסף

שכתוב היה על פנקסו של רבי יהושע בן לוי.

שם מדברים על עניין השפעת המזלות על תכונות האדם.

כן, כתיב

כתיב הפנקסט רבי יהושע מלוי

האיימן דבחד ושבה יהי גבר ולא חדבה

אדם שנולד ביום ראשון

יהיה אדם מושלם במידה אחת

אבל לא תהיה בו מידה אחרת

השפעת המזלות על תכונת האדם, מהי ולא חדבה

מה הכוונה שלא יהיה בו דבר אחר

אי למה ולא חד נתיבו אם נאמר שהכוונה לא תהיה לו מידה אחרת טובה

ואמר רב אשי

ענה בחד בשבת ואי

רב אשי העיד על עצמו

שהוא נולד ביום ראשון, בחד בשבת

רב אשי כידוע היה מופלג במידות טובות

אלא

לאו חדה לבישו

אלא מה,

אולי נגיד שהכוונה לא תהיה לו אפילו מידה אחת רעה, הוא כל כולו יהיה טוב,

מושלם

ואמר רב אשי ענה ודימי ברקקוזתא, חווין בחד בשבת

אני ולהבדיל דימי ברקקוזתא נולדנו באחד בשבת ביום ראשון

ענה המלך ואמר אני יצאתי תלמיד חכם

בן תורה

והוא אהבה ראש גנבה והוא היה ראש לגנבים

נו אז מה אתה רואה?

שזה לא מחייב

שכולו יהיה מושלם במידות טובות,

הרי נולד אחד אחר שהוא כמו רב אשי

ובאותו יום ובכל זאת הוא יצא ראש הגנבים

אגב

מבארים כאן

מתפרשים,

מה העניין הזה של יום ראשון?

הוא אומר, יום ראשון זה ראש למעשה בראשית.

לכן הנולד בו יהיה לראש.

אבל הוא לא מחליף לזה ראש. בכל אופן, על כל פנים,

רואים שביום ראשון נולדים גם צדיקים וגם רשאי.

אלא איכולל הטיבו,

איכולל הבישו.

כלומר, זה שנולד ביום ראשון הוא יהיה מושלם.

השאלה אם בחלק הטוב

או בחלק הרע.

או שיהיה כולו טוב

או שיהיה כולו רע.

הימן דביטרי בשעבה היא גבר רגזן.

מי שנולד ביום שני

יהיה אדם כעסן, לא יהיה מקובל בין הבריות.

מהי טעמה משום דיפליגו בהם מאיה.

יום שני נחלקו המים העליונים והתחתונים.

כך הוא ייבדל משאר בני אדם על ידי הכעס שבו.

אנשים לא אוהבים לחיות בחברת אדם כעסן.

חיימן דביטלתא בשעבה היא גבר עתיר וזנאיה.

כלומר, מי שנולד ביום שלישי יהיה אדם עשיר

וגם יהיה נועף.

מהי טעמה משום דיברו... זה הרבה מגיע ביחד הקטע והעוד. משום דיברו בעשבים.

אחר כך אנחנו נראה שחולקים על זה.

משום דיברו בעשבים.

העשב ממהר לגדול ולצמוח ולגבול.

וגם הניאוף זה פריסת גדר.

חיימן דב-ארבעה בשבע היא גבר חכים מנהיר.

כלומר, מי שנולד ברביעי בשבת יהיה אדם חכם ובעל הדרת פנים.

מהי טעמה משום דייקו במאורות.

ויאמר בני הרי כידוע נבראו המאורות.

ונאמר כבר במשלי וכג, ותורה אור.

ותורה אור, כלומר,

האור מרמז על התורה הקדושה.

ומילא, זה שנולד באותו יום יהיה תלמיד חכם

וגם בעל הדרת פנים.

הדרת פנים זה מאיר את פניו.

חיימן דבחמישה בשבע היא גבר גומר חסדים.

מי שנולד בחמישי בשבת

יהיה אדם שגומר חסדים.

מהי טעמה?

שדיברו בדגים ועופות.

משום שנבראו בו ביום הזה הדגים ועופות אינם טורחים למזונם

וניזונים בחסדו של הקדוש ברוך הוא.

היימן דבמעלה שבתא היא גבר חזרן.

מי שנולד לו ערב שבת

יהיה אדם שמחזר אחר דבר מסוים.

מה על מה הוא יחזר?

אמר רב נחמן בר יצחק.

חזרן במצוות, שהוא יחזר

לקיים את המצוות.

כמו שבערב שבת הדרך לחזר אחר מצוות כבוד השבת.

אנשים רצים

לעשות קניות,

להשלים כל מיני דברים שהם צריכים בבית לכבוד שבת.

היימן דבשבתא יהיה מי שנולד בשבת, בשבתא ימות.

על דאחילו עלוהי

יומא רבא דשבתא.

בגלל שחללו עליו את היום הגדול,

כן?

יום השבת על ידי הלידה.

לכן כשמת בשבת לא יתעסקו בו,

וזה יהיה לו לך פרה,

עבור מה שחללו עליו את השבת בלידתו.

מה זה העמון של השבת?

אפילו אתה לא אשם בזה, אתה נולדת, לא אתה ימות ואתה... כן, כי זו איזושהי בעיה ואתה צריך לתקן אותה במושך.

זו ההבנה שאנחנו מבינים כאן,

ואחר כך נראה שלא כולם סוברים כך,

אלא זה תלוי בדבר אחר.

אמר רבה בר הרב שלה וקדישה רבה יתקרב.

רואים כל זה, אדם שנולד בשבת

יהיה פרוש וקדוש, כי על השבת נאמר בתורה ויקדשהו.

אמר לאור רבי חנינא פוקו ואמרו לה לבר לוואי.

לא מזל יום גורם, אלא מזל שעה גורם.

רבי חנינא אומר לתלמידים, הוא ראה שהם קוראים בפנקס

של רבי יהושע בן לוי,

אז הוא אמר להם, תלכו ותאמרו לבר לוואי,

היינו רבי יהושע בן לוי,

לא המזל של היום הוא הגורם את התכונות של האדם הנולד בו,

אלא מזל שעה.

ישרש שבעה מזלות

שהם

משמשים בכל יום.

וחוזר חלילה,

כן?

שהם שולטים בשעות לידת האדם, וזק קובע את תכונותיו.

מה הם

השבעה, שבעת המזלות?

לנו ידוע שצם חנכל.

מה זה שצם חנכל?

שמטאי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה.

ופה תמות אליהם?

הימן

דבר ידוע. מה קודם היווני? מהיכן אני לא יודע.

זה דבר שכבר היה ידוע.

מה זה? וכך נפגע באר שיניים?

מה זה? בן משה? לא יודע.

לא יודע.

מה זה היה ידוע?

שאלה טובה, אינני... אם הם רשמו בתורה שבעל פה משהו רבני או איזשהו צד בעייני. אז אני חוזר ואומר, אינני יודע מה המשמעות של השמות הללו.

אבל כך זיהו

את המזלות הללו.

ישנם מזלות או כוכבים, זה נקרא

כוכבי לכת כמדומני.

זה שבעה כוכבי לכת, מה שקוראים לזה היום,

והם הם ששולטים

במשך

היום.

והם חוזרים חלילה,

כל פעם

בא כוכב אחר ושולט.

יש בגמרא שמובא את הסדר של תחילת הימים,

מה שעולה בכל תחילת יום ויום,

מה שעולה בכל תחילת יום ולילה,

מה המחזוריות של

המזלות הללו.

על כל פנים, כאן הגמרא באה לבאר שאדם,

אם הוא רוצה לבדוק מהו המזל שלו,

יבדוק על פי השעה.

מהי השעה שנולד באותו יום?

צריך לדעת באותו יום,

באותה שעה

שבאותו יום, איזה מזל שלט.

היימן דבחמה,

מי שנולד במזל חמה,

היא גבר זיוותן.

יהיה אדם בעל הדרת פנים, הדרת פנים.

יהיה אכיל מדילה

ושתה מדילה.

הוא יאכל משלו,

ישתה משלו,

לא יסיג גבול אחרים.

כמו השמש, היא לא מסיגה גבול למשול בלילה.

ורזוהי גליין,

וגם כל סודותיו

יהיו גלויים.

אם גניב, לא מצלח.

אם הוא יגנוב, הוא לא יצליח, כי יגלו מייד סודו.

כמו השמש הזו,

שגלויה לכל.

היימן בכוכב נגה,

יהיה גבר עתיר וזנא יהיה.

מי שנולד בכוכב נגה,

אז יהיה עשיר ונועף.

מהי טעמה?

שבדיעית לבן נורה.

האש לתאוות תשביש תלויה במזל הזה.

נולד במזל הזה,

תאווה זו בוערת בו קטנו.

היימן דבי כוכב, מי שנולד במזל כוכב,

יהיה גבר נהיר וחכים,

בעל זיו פנים,

בקיא וחכם.

משום דספרא דחמא הוא.

כוכב חמה הוא מצוי

תמיד קרוב לשמש.

כוכב החמה

הוא מצוי תמיד קרוב לשמש.

הוא משמש כאילו כמו סופר שלו

לכתוב דרך הילוכו ותקופתיו.

היימן דבלבנה

יהיה גבר סביל מרעין.

מי שנולד במזל לבנה,

יהיה אדם שסובל חולאים,

כמו הלבנה הזו,

שמתמעטת והולכת במחצית השנייה של החודש.

בנאי ושתיר,

שתיר ובנאי,

בונה ושוטר,

סוטר ובונה.

כלומר, אתה רואה שהלבנה,

תחילת החודש היא במצב של עלייה.

היא גדלה והולכת עד אמצע החודש.

אמצע החודש היא במצב של ירידה עד תחילת החודש הבא.

ממילא זה מרמז על זה שגם האדם הזה

לא יהיה לו מצבים קבועים,

לא יהיה יציב במעשיו, בהנהגותיו,

אלא

פעם במצב זה, פעם במצב זה.

אכיל דלודילה,

ושעתי דלודילה.

הוא יאכל לא משלו,

ישתה לא משלו,

כמו הלבנה,

שהיא משיגה את גבול החמה כשהיא נראית אפילו ביום.

ורזו היא כסיין.

כלומר, סעודותיו יהיו כמוסים של אותו אדם.

יהיה לו הרבה דברים שהוא מסתיר בתוכו,

כמו הלבנה הזו,

שהיא לא מאירה כמו השמש.

אם גנב, מצלח, ואם הוא יהיה גונב, הוא יצליח.

היימן זה בשבתאי,

מי שנולד במזל שבתאי,

זה מלשון שביתה,

היא גבר מחשבתי בטלים.

היא האדם שמחשבותיו יתבטלו.

זה היה לשון שבתאי, בלשון שביתה.

ויהי דאמרי כל דמי חשבין עליהם את אלה.

יש שאומרים

שכל מה שחושבים עליו להרע

לא יתבטל.

היימן דבצדק

יהי גבר צדקן,

אדם שעושה צדקות.

אמר רב נחמן בר יצחק

וצדקן במצוות.

הכוונה שהוא ייתן צדקה לעניים.

היימן דבא מאדים

יהי גבר אשי דמה.

אדם שנולד במזל מאדים

יהיה אדם ששופך דמים.

אמר רב אשי

אי אומנה אי גנבה אי טבחה אי מועלה.

אומר מי שנולד במזל מאדים זה לא מלמד בדווקא על תכונה רעה.

הוא יכול להיות אומן, כלומר, שמקיס דם לרפואה.

כן?

יש היום מקצוע כזה ב...

מועד.

לא, לא.

יש

מקצוע כזה

בבית החולים.

הוא דואג מרדים, מה שנקרא.

או יש כאלה שתפקידם להוציא בדיקות דם, עושה כל מיני

הוצאות דם.

זה בדרך טובה.

זה דברים טובים, תועלתיים.

כן? אבל מאידך יכול להיות גנבה,

לשתים שעורג נפשות,

שמר אחר.

היא טבחה או שיהיה קצר

או מועלה או מוהל.

אמר רבא, ענה במאדים אביי.

רבא מעיד על עצמו שהוא נולד במאזיל מאדים

ואין בו את כל אחד מאלו.

לא אומנה, לא גנב, לא גנב, לא טבח, לא מוהל.

אמר אביי, אמור נם יעניש בקטיל.

אביי הולך ואומר לו, גם מורי ורבי. כלומר, הוא אומר לו לרבו,

הרי אתה מעניש והורג את העוברים על דבריך.

מה זה הורג?

הכוונה כפשוטם של דברים הורג.

הכוונה כנראה שהוא נוהג איתם בתקיפות.

תקיפות יתרה.

יש פה את התוספת שמוסיף לנו רבי חנינא.

זה מאוד מאוד מעניין.

איתמר, רבי חנינא אומר, מזל מחכים,

מזל מעשיר,

ויש מזל לישראל.

כלומר, רבי חנינא סובר, אי אפשר לשנות את המזל,

לא על ידי תפילות או על ידי צדקות.

בכוחו של המזל לתת חוכמה לאדם

או להעשיר את האדם.

אין מה, אי אפשר לשנות.

אבל זה לא על חנינות, כן?

אה, בדיוק, ואז כבר שואלים,

שואלים כבר המפרשים,

מה זה שכתוב כל מה שהתורה מביאה בברכות אם תשמעו בקולי,

בקרנות אם לא תשמעו.

מעשי בני אדם תלויים במזל, אז מה אתה רוצה מהם?

תראה את המערשה, אז המערשה שואל.

אם תעשו, אם לא תעשו,

תהיו תלויים במזל,

בצדה, בטבע שיצרתי.

זה הכול ניצים, אבל זה טבע שבראתי.

אבל אם אתה תלך לישי התורה, אתה תתעלם מעל הספר,

אז מה אתה תהיה איטי?

מדל אתה לא ישמע עליך.

בואו נראה מה שאמר שם את הרץ.

ייעודי התורה נאמרו לכלל ישראל,

וזכות הרבים אינה תלויה במזל,

אבל היחיד

אכן כן תלוי במזל.

מזל מחכים, מזל מעשיר.

לכן, אם כלל ישראל הולך בדרך טובה,

אז אכן

יקבלו ברכות, ואם חלילה הפוך, אז להפך.

אבל היחיד כשלעצמו

באמת תלוי במזל.

כך לפי רב חנינא אני מדבר.

המאירי כותב,

אין ללמוד דבר ממאמרי חז״ל בגמרא,

המורים על כך שהמזל הוא השולט בחיי האדם.

משום שלא אמרו זאת אלא מפני שהיו נבוכים

כשראו צדיקים, חכמים וחסידים

שהיו קשיי יום

ולא יטרחו בחייהם למרות צדקתם וטומאת יוסרם.

אתם שומעים?

צריך לדעת

שרב חנינא הלך ואמר זאת

כדי לתת איזושהי הבנה לאדם

מדוע עם כל זה שלפעמים מעשיו הם

בדרך טובה, בכל זאת סובלו ייסורים

ועניות וכדומה.

אבל הקדוש ברוך הוא הלוא יודע וצופה מראש את כל מעשי בני האדם.

וייתכן

שלפי מעשיו

הידועים לקדוש ברוך הוא

הכניס אותו

לתוך מערכת מסוימת של מזל מסוים,

שהוא אמור לגרום לו את העבודה הפרטית שלו,

עם הניסיונות ועם התיקון.

הכל כלול בכלל זה.

מראש הקדוש ברוך הוא

נותן לו להיוולד במזל שכזה.

אבל האמת שלמעשה אנחנו לא סומכים על העניין הזה שרב חנינא אמר,

אלא כמו שאנחנו נראה תכף, רבי יוחנן אמר,

אין מזל לישראל.

אנחנו צריכים לדעת להאמין

שיש שכר ויש חונש

והכל תלוי במעשי האדם ולא במזל.

גם אם נולד אדם במזל מסוים

שחלילה יכול לרמז על דברים שאינם

טובים לו,

אבל על ידי תפילה או זכויות,

יכול הוא לשנות את מזלו.

ואז דא רבי יוחנן לטעמי, רבי יוחנן

הולך כאן לשיטתו דאמר רבי יוחנן

מניין שאין מזל לישראל

שנאמר כה אמר השם

אל דרך הגויים אל תלמדו

ומאותות השמים אל תחתו

כי יחתו הגויים מהמה

הם יחתו

ולא ישראל.

רבי יוחנן אומר, מניין אנו

למדים

שאין מזל לישראל?

כי מצאנו

בירמיה פרק י' פסוק ב' כה אמר השם אל דרך הגויים אל תלמדו

ומאותות השמים אל תחתו.

אל תלמדו מדרך הגויים

וכן אל תפחדו מאותות השמים

כי יחתו הגויים מהם. הגויים יחתו הם יחתו

ולא ישראל.

אבל מאחר ואין מזל לישראל,

כלומר אדם לא צריך לחשוש

מדבר שכזה,

הכל תלוי במעשיו,

לכן

יכול הוא להיות רגוע גם אם על פי מזלו

היה אמור להיות אחרת.

תוספות כאן במקום מקשים,

אותו רבי יוחנן, הגמרא במסכת מאוד קטן אומרת

שבני חי ומזונה.

במזלתליה מילתא, העניין הזה של בנים

או פרנסה או חיים,

זה תלוי במזל, לא בזכות.

אז איך זה מסתדר עם מה שרב רבי יוחנן כאן אמר,

אין מזל לישראל?

מתרצים בעלי התוספות,

גם הדברים הללו, בני חי ומזונה,

יכולים להשתנות על ידי זכות גדולה.

גמרא במאה המסכת יבמות, למשל, דוגמה,

אם נגזר על האדם כמה שנים יחיה,

ויש לו הרבה זכויות,

על ידי הזכויות הללו ישתנה מזלו ויוסיפו לו שנים

בגלל זכויותיו.

ויש

להפך שאינו זוכה

ופוחתים לו.

אין לו את הזכויות הגדולות הללו.

אז באמת מקבל

את השנים שקבעו לו.

אני לא חושב שאתה מחלוק.

מה?

אני לא חושב שאתה מחלוק.

זה לא מחלוק.

כן.

יש מזל, אבל מתמתם.

זאת אומרת, אל תלכו ככה עם מזל. זאת אומרת, אם אתה תהיה כמו הגויים,

תהיה לך מזל, אתה תהיה תקע במזל.

יהיה לך מזל, אתה תהיה כמוהם.

שזה אומר, אין לך מזל.

אם אתה תתעלי מטרה, תהיה לך מטרה.

המזל לא תהיה תלוי.

תהיה לזה השפעה.

מה אתה לא? זאת אומרת, אין פה מחלוקת.

אתה אומר מצוין, זה מה שאומר רבי יוחנן.

אין מזל לישראל.

כלומר, מאחר וישראל מצווים במצוות,

כן? ויש מצוי אצלם שהם מתפללים.

אז התפילה והזכויות הרבות שהם עושים

משנה את המזל.

לישראל?

אבל לגויים.

המזל הוא הקובע את גורלה.

יש לוחם לקחת את הגורלה בישראל.

כן.

אומר רשי, אנחנו נראה את רשי.

אנחנו נראה את רשי.

דיבור המתחיל

האימן דמחד בשבה הנולד באחד בשבת

יהא גבר ולא חדה בה, יהא אדם

שלם במידה אחת יהא ולא אחת בו

ממידה אחרת.

כלומר,

גמרא הבינה בהתחלה שזה כל מה שיהיה בו,

ולכמן מפרש לה ועשי, וגמרא תפרש בהמשך, וכמו שכבר ראינו,

שיהיה מושלם,

או טוב לגמרי או להפך.

והוא ראש גנבה דמנט ובחד בשבה יהא ראש,

כמו שהיום ראש למעשה בראשית.

מיהו שמאמינה, על כל פנים רואים את זה,

דנולדים בו צדיקים

ורשעים.

דא פליגו מאיה, כך הוא ייבדל מכל אדם.

זנאי נואף.

דאיברו מעשבים.

דכתיב דא תדשי הארץ.

והוא דבר שפרא ורבה מאוד,

וממהר לגדול ולצמוח.

דאו עניין פריצה.

ונאיר.

דלא כתיב למיניהו בעשבים בצבויים,

שיוצאין בארביוביה ויונקין זום,

מנהיר זוותה.

דאיתלו במאורות וכתיב תורהו.

דאיברו בדגים ועופות,

שאין טורחין

לאוכלין

אלא ניזונים.

אין טורחין לאוכלין אלא ניזונים בחסדו של הקדוש ברוך הוא.

חזרן וחזר אחר מצוות.

חזרן ומצוות שכן דרך ערב שבת

לחזר אחר מצוות שבת.

וקדיש הרבה יתקרא, שיהיה פרוש וקדוש,

תכתיב ויקדשהו.

אמר לו רב חנינא לתלמידים שקראו פרקסו של רבי יהושע,

מזל שעה, שבע מזלות הן

המשמשין את השעות.

חנקל שתם,

חמה אינו חמה ממש, והוא אוחז מן המזלות,

וכן לבנה,

והשאר אביאן כוכבים.

זוותן כשמש המאיר,

אכיל מדילאי כשמש שאינו משיגבו רעהו למשור בלילה.

ורזוי גליין אין לו רשות לכסות סודו ונסתרותיו,

אלא כשמש הזה שהוא פומבי לכל.

דיטלי בן נורא, אש תלוש באותו מזל.

יצר של תשמיש בוער בו כתנור.

מזל כוכב הוא סופר של מזל חמה,

לכתוב דרך הילוכו את תקופותיו ומצוי אצלו תמיד.

סביל מרעין כלבנה זו

שמתנוונה והולכת.

בנאי וסתיר כלבנה זו שגדלה ומתמעטת.

אך היא לא דילג כלבנה המשגת גבול החמה למשור אף ביום.

ורזוי כשיאן כלבנה שאינה מאירה.

דבשבתאי מזל כוכב ששמו שבתאי

בטלין כמו לא ישבוטו.

צדקן במצוות צדקן העניים.

דקל אליהם מצווה

לשון אגדה.

גם נבע על אסתים ההורג נפשות.

ומאנה מכיס דם.

חניש בני אדם העוברין על דבריו.

מזל מחכים לפי המזל יהיה החוכמה.

כי דמר דבחמה נהיר מחכים.

ויש מזל לישראל שאין תפילה וצדקה המשנה את המזל.

אין מזל לישראל דעה על ידי תפילה וזכות

משתנה מזלו לטובה.

בזה אנחנו מסיימים להיום, סיעתא דשמיא.

מחר נמשיך.