מסכת שבת דף קנ"ב ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת, דף קנב, עמוד א',

שש שורות מראש העמוד.

הגמרא מוסיפה לתאר את מצב הגוף בימי הזקנה,

ואשר על כן ראוי שהאדם יעורר עצמו להזדרז

בעבודת השם יתברך כשעדיין כוחו במוטניו.

אמר לקיסר רבי יהושע בן חנניה,

שאל אותו הקיסר רבי יהושע בן חנניה,

מי טעמה לא אטעד לבי אבידן.

למה אתה לא מגיע לבי אבידן? באבידן זה היה מקום

שבו היו מתווכחים הכופרים

או המשכילים למיניהם שהיו במשך ההיסטוריה היהודית,

צדוקים, בייטוסים, והיו מתווכחים עם חכמי ישראל

לגבי פירוש הפסוקים.

אמר לה,

אז עונה לו רבי יהושע לקיסר בדרך של משל,

טור תל״ג

ההר יתמלא שלג, כלומר כוונתו

הלבינו שערות ראשי.

סחרוני היא גלידין,

גם סביב ההר יתמלא קרח, כלומר

גם שבמי וזקני הלבינו.

כלבו היא לא נבחין,

וגם הכלבים שלי אינם נובחים, כלומר

קולי חלש ובקושי נשמע.

למה הוא כינה את קולו בשם הזה?

מאוד קשה,

איך הצדיק הזה יכנה את איבריו בשם כלבים?

אז אומר אחד מהמפרשים שכוונתו לומר כך,

הרי לפני פטירתו הגמרא מביאה מסכת חגיגה בדווקי עמוד ב',

שאמר יהושע רבי יהושע בן חנין על החכמים,

כאשר אין בעם ישראל מי שיודע להתווכח עם הכופרים,

מובטח להם, כלומר ביטחון על חכמי ישראל שבאותו הדור,

שלורות חוכמתם, שולמות העולם יתרה על חוכמתם.

כלומר, יהושע בן יהושע בן חנין היה מתווכח רבות עם הכופרים,

ותמיד היה לו את הכוח להתגבר ולנצחם

בטענות

כנגד כל טענותיהם.

אז אותם אלה שהיו בדורו חששו שאחר מותו

כבר לא יהיה מי שיוכל לנצח את אותם כופרים.

אמר להם, אל תדאגו, בזמן שלא יהיו מי שישיב להם בעם ישראל,

גם להם לא יהיו שאלות.

אז בואו הוא ייתן להם שהחוכמה שלהם תרד מטה-מטה.

וזו הייתה הכוונה שלו כאן, כשהוא קרא לקולו הכלבוהי לא נבחין. מה התכוון?

שאין בכוחו להתווכח עם הכלבים, היינו הכופרים,

ומן השמיים משתיקים את קולם שלא ינבחו.

זהו התכוון.

תחנו היא לא טוחנים.

הטוחנים שלי כבר לא טוחנים, כלומר, השיניים

שלי כבר לא טוחנות המזון כראוי.

מה הוא התכוון? שהוא מידי חלוש

וזקן

מכדי שיוכל להשתתף בוויכוחים.

והבן יהוידע מוסיף ומבאר

שכיוון שנעשו אוזניו כבדות, לא יוכל לשמוע את דברי היושבים רחוק ממנו,

וגם הם לא יוכלו לשמועו מחמת קולו שנחלש,

ומחמת שהתמעטו שיניו בהכרח שיגמגם בדבריו ולא הבינו.

וכן חשש שמפני שהכלכוון אינו טוחן את המאכלים היטב,

והם אינם מתעכלים כראוי, לא תהיה דעתו צלולה

להשיב למתווכחים אמור תשובה ניצחת.

כך מפרש הבן יהוידע את העניין הזה,

מדוע לא היה בא רבי יהושע בן חנינה לאותו מקום שנקרא באבידה.

ברב אמרי

אדלעבידנא בחישנא.

בבית מדרשו של רב אמרו,

שתשובתו של רבי יהושע בן חנן על הקיסר הייתה

עד ללא אבידנא, את מה שלא עבד ממני אני מחפש.

כלומר, מרוב זקנה אני הולך כפוף ומתנענע ונראה כאילו אני מחפש דינר שעבד לי.

טניא,

רבי יוסי בן קיסמא אומר,

שא תבה תראה מתילת.

טוב, שתי רגליים

שבהם הולך האדם ימי מחרותו מאשר שלושת הרגליים שיש לו בימי הזקנה,

כלומר צריך להיעזר במקל.

וילה לחדד דאזלה ולא עטיה

מתאונן וצועק, ווי, חבל על זו שהולכת ואינה חוזרת.

מה היא, על מה הוא מתאונן

ולמה הוא מתכוון שהולכת ואינה חוזרת?

אמר רב חיסדא ינקותא,

תקופת הנעורים,

זוהי תקופה שהולכת ואינה חוזרת.

כי אתה רב דימי אמר ינקותא כלילא דוורדא

תקופת הנעורים זה דומה לעטרה של ורד שריחו טוב

סבאותא כלילא דחילפא

אבל הזקנה דומה למיני קוצים, קמשונים, שריחה מאוס

תנא משמד רבי מאיר דוק בחכה

ותשכח בנגרה

כלומר תכסטוס את האוכל בשיניך

תאכל הרבה, תאכל טוב

ואז תוכל לראות את תועלת האכילה בפסיעותיך שיהיה לך כוח חזק ללכת ביתר קלות

שנאמר בירמיה מ״ד פסוק י׳ז״ן

ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו

פירושו שמחמת שאכלו

ככל שובעם

לא היו צריכים לחשוש

שירגישו חולשה בימי הרעה שזה ימי הזקנה.

אמר לרב שמואל הרב יהודה שיר נא

שרי שכח ועי לחמך

כלומר שמואל פונה לרב יהודה תלמידו ונותן לו עצה טובה

קוראו לרב יהודה שיל נא, שנון וחריף

שרי שכח, תפתח את השק שלך, דהיינו את הפה

תכניס לתוכו אוכל, לחמך, תאכל טוב כשאתה צעיר

למה ארבע עד ארבעים שני ינמך למעלה

כל זמן שעוד לא עברו עדיין ארבעים שנה מחייך

האכילה מועילה ביותר לאדם

מכאן ואילך

משתי מעלה

אבל לאחר מכן

השתייה מועילה יותר.

אמר להו גוזל רבי יהושע

בן כורחה

מאחה לקרחינה קמה הווה

שואל אותו איזשהו סריס

שהוא היה צדוקי

שאומר לרבי יהושע בן כורחה

בא על מנת להקניטו לרבי יהושע בן כורחה

שואל אותו תגיד לי

מה המרחק מכאן לקרח

מכוון

ללעוג בו

אמר לה כי מהאכל לגוזלניה

כמו המרחק שמכאן עד הסריס

הוא אומר והחזיר לו באותה מידה כמו שהוא

אמר לה צדוקי ברחה קרחה בארבעה

שאומר לאותו צדוקי לרבי יהושע בן כורחה

עז קרח קונים אותו בארבעה דינרים

מתכוון ללעוג בו שהוא שייך להיות קרח

אמר לה עיקרא שליפה בתמניה

רבי יהושע משיב לו דע לך

שא שבצב עקורים ומנותקים כמוך שאתה סריס

נקנה בשמונה

כלומר אתה לועק ממני

אתה אתה אחד כזה שאתה שווה יותר בשוק העבדים

חזיה דלוסאי מסנא

ראה צדוקי את רבי יהושע שלא נועל מנעלים

אמר לה דעל סוס מלך

דעל חמור בן חורין

ודמנעלי ברגלו היא ברניש

דלוהיו אלוהה דחפיר וקביר תלמיני

אומר לאותו צדוקי לרבי יהושע בן חנניה

ללעוג בו

מי שרוכב על סוס הוא מלך

מי שרוכב על חמור הוא בן חורין

מי שיש לו מנעלים ברגליו

גם אם הוא לא מלך ולא בן חורין אבל הוא בן אדם

אבל מי שאין לו לא זה ולא זה הוא לא רוכב לא על חמור ולא סוס

וגם אלו מנעלים ברגליו

דחפיר וקביר תלמיני מי שנחפר לו קבר

ונקבר בו כלומר המת

טוב ממנו

אמר ליה גוזה גוזה תלת אמרת לי תלת שמרת

אמר לו רבי יהושע סריס סריס

אתה אמרת לי שלושה דברים

אני אענה כנגדך שלושה דברים

הדרת פנים זקן

חידור פניו של האדם זה זקנו

שמחת לב אישה

השמחה של הלב של האדם

שהוא נושא אישה

נחלת השם בנים

נחלת השם שהוא זוכה לה זה הבנים שלו

ברוך המקום שמנעך מכולם

אתה לא זכית על אף אחד מהם

לא לאטרת פנים ולא לאישה וילדים

אמר לה קרחא מצויאנה

אז עונה לו הצדוקי אתה קרח

אתה בא לעשות איתי מריבה

אמר לה עיקר השליפה תוכחה

אומר לו רבי יהושע ואתה סריס

בשביל מה באת לפה? להתווכח ולהקניתני?

זו המטרה אז אנחנו מושבים לך באותה מידה

בקיצור

לא יכל לעמוד כנגדו

אמר רבי לרבי שמעון בן חלבתא

מפנימה לא הקבלנו פניך ברגל

כדרך

שהקבילו אבותיי לאבותיך

רבי אומר לרבי שמעון בן חלבתא

למה לא באת לבקרנו ברגל?

הוא אמר את זה בלשון סגי נהור

למה לא באת לבקרנו ברגל

כדרך שהקבילו אבותיי לאבותיך הוא התכוון כדרך שהקבילו אבותיך לאבותיי

הרי אבותיו

של רבי שמעון היו מבקרים ברגלים

אצל אבותיו של רבי

אז הוא אומר לו למה עכשיו

שהדור ההוא הלך ואני עומד במקום אבותיי

אתה עומד במקום אבותיך היה ראוי שתמשיך באותה מסורת

שתבוא אליי ברגל

אמר לו,

סלעים נעשו גבוהים, ורבי שמעון מלחניו, אתה עונה לרבי?

זקנתי.

ומחמת שכן, גם סלעים קטנים, גם אבנים קטנות,

נראה בעיניי כגבוהים, קשה לי לטפס עליהם.

קרובים נעשו רחוקים,

והקרובים לביתי נעשו לי רחוקים מחמת הקושי שלי ללכת.

אפילו מקום שהוא קרוב,

בשבילי זה רחוק,

כי יגיעה גדולה אני צריך להגיע בשביל להגיע לשם.

משתיים נעשו שלוש.

כבר לא יכול ללכת באמצעות שתי רגליי בלבד,

אני צריך רגל שלישית, שזה המקל.

ומשים שלום בבית בטל,

עבר התשמיש בטל אצלי.

כלומר, חדלתי לשמש ביתתי עם החמת זקנה ותשעות כוח,

וממילא לכן זו הסיבה שאני לא יכולתי לבוא ולבקר אצלך ברגלים.

ממשיכה הגמרא לבאר את דברי שלמה המלך בקהלת.

לאחר שהבאנו

לבאר שלושה פסוקים ראשונים שבפרק י״ב בקהלת,

מוסיפה הגמרא כאן להביא את פסוק ד׳ שם,

שאומר וסגרו דלתיים בשוק.

המשך הפסוק בשפל כל התחנה ויקום לכל הציפור וישחו כל בנות השיר.

מה זה וסגרו דלתיים בשוק?

דורשים חז״ל אלו נקביו של אדם.

נקביו של אדם זה נפתח ונסגב כמו דלתות בשעה

שהוא צריך לעשיית צרכיו ובשעה שאינו נצרך,

נפתח, נסגר.

בימי הזקנה קשה להם להיפתח.

למה? בשפל כל התחנה.

משום שנחלש כוחם של הרחיים הטוחנות.

מה פירוש?

בשביל כורכבן שאינו טוחן.

כי בני המעיים כבר לא טוחנים ומעכבים את המזון כראוי.

ויקום לכל הציפור שאפילו ציפור מנערתו משנתו.

מה שהמשך הפסוק שם בקהלת אומר, ויקום לכל הציפור הכוונה שאפילו ציפור שמשמיעה קול

יכולה להעיר אותו משנתו.

כיוון שמתוך זקנותו שנתו קלה,

שנתו קלה.

מה שהמשך הפסוק אומר, וישחו כל בנות השיר שאפילו קול שרים ושרות

דומות עליו כשוחה.

קולו של מיני נגינה נדמה בעיניו כקול של שיחה אינו מרגיש את נעימות השיר.

אני לא יודע מה ההרגשה שלכם,

אבל אני יכול לומר מה אני מרגיש.

אם בעבר

יכולתי לשמוח למשך זמן רב

בקולות של נגינה,

כן, עם הזמן אתה לומד שאדרבה.

מעריכים בזה, אתה כבר cut בזה. אתה לא יכול לשמוע את זה הרבה זמן.

וזה ככה, זה דרכו של אדם,

שכשמגיע ימי הזקנה,

אז זה המצב.

לכן, ראוי להזדרז.

בן אדם לא יכול לבוא ולחשוב שהוא יהיה שונה.

זו הנהגה וזו הדרך של רוב בני האדם,

שהם מגיעים למצב שכזה,

לכן ראוי שנתעורר.

ואף ברזלי הגלעדיה אמר לדוד, מוסיפה הגמרא לאבי

ולבער את חולשת אדם זקן

ממה שברזלי הגלעדיה אמר לדוד.

הוא האכיל אותו. כשרצה דוד לגמול לו טובה על שסיפק צרכיו,

כשהוא ברח מפני אבשלום בנו,

כן, הרי אבשלום בנו מרד בו.

באיזה תקופה הוא היה בורח מאבשלום,

ואותו ברזלי הגלעדיה יצא לקראתו והכניס אותו לביתו לאכול.

אז רצה דוד לגמול לו טובה.

אז עונה ברזלי הגלעדיה לדוד, בן שמונים שנה, אנוכי היום,

העדה בין טוב לרער.

זה מובא בשמואל ב', פרק י״ט, פסוק ל״ו.

מה הכוונה, העדה בין טוב לרע?

מה זה שייך לבן שמונים שנה, אנוכי היום?

מכאן שדעתן של זקנים משתנות.

הם מתקשים להבחין בין טוב לרע.

וממשיך הפסוק, אם יטעם עבדך את אשר אוכל

ואת אשר אשתה,

מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות,

מתבקעות.

לכן לא מרגישים את הטעם של המאכלים.

ומוסיף עוד ברזיליה גלעדי, ואומר לדוד, אם אשמע קהות בקול שרים ושרות,

מכאן שאוזניהם של זקנים מתכבדות.

כלומר, מתקשות לשמוע קול של שרים ושרות.

אמר רב ברזיליה גלעדי שקר אהבה.

אומר רב שברזיליה גלעדי הוא היה שקרן.

למה?

דאי אמתא דאבי אבי רבי.

הייתה איזושהי שבחה בביתו של רבי,

בת תשעין ותרתיין שינין.

כבר הגיע לגיל תשעים ושתיים שנה.

ואהבה טעמא קידרא הייתה טועמת את טעם הטבשיל של בגדרה,

עליו זקנותה.

ברזיליה גלעדי אומר לו, אני לא טועם את טעם המאכלים כשהוא היה רק בן שמונים.

רב אמר ברזיליה גלעדי שטוף בזימה וכל השטוף בזימה,

זקנה קופצת עליו.

כלומר, רב אבא בא ואומר הוא לא שקרן,

אלא פשוט אכן הגיע מצבו להיות כך

ביותר מאשר שאר זקנים, בגלל שהוא היה להוט

אחר הזימה.

באחד שהוא שטוף בזימה,

סימני זקנה מקדימים לבוא אצלו.

אז באמת הוא לא שיקר.

טניא, רבי ישמעאל ורבי יוסי אומר,

תלמידי חכמים,

כל זמן שמזקינין,

חוכמה נתאספת בהם,

שנאמר בישישים חוכמה באורך ימים תמונה.

תלמידי חכמים,

צריך לדעת שאדרמה,

ככל שמזקינים,

מתאספת בהם חוכמה,

כמו שמצאנו באיוב,

פרק יב, פסוק יב,

משישים חוכמה ואורך ימים תמונה.

כוונת הפסוק שבלב הישישים

יימצאו הרבה חוכמה ותמונה.

ועמי הארץ, כל זמן שמזקינין,

טיפישות מתאספת בהם,

שנאמר מסיר שפה לנאמנים,

וטעם זקנים ייקח.

כלומר, השם לוקח מזקני עמי הארצות את שיקול דעתם.

ובהמשך הפסוק,

ובהמשך שם, באותו פרק מקהלת יב,

פסוק ה',

נאמר שם, גם מגבוה ייראו.

אני אומר את כל לשון הפסוק.

גם מגבוה ייראו וחתחתים בדרך,

וינץ השקד ויסתבל לחגב

ותפר האביונה.

אומרת הגמרא, מה זה גם מגבוה ייראו?

שאפילו גם שושית קטנה דומה עליו כהרי הרים.

גם אם זה שהוא תל עפר קטן שיש לו בדרך,

גם זה כבר נדמה בעיניו כאילו הרים גבוהים.

הוא מפחד שמא ייתקל בה.

וחתחתים בדרך,

כוונת הפסוק, שבשעה שמהלך בדרך נעשו לו טבעים,

תוקפים אותו פחדים מרובים,

שמא ייכשל וייפול.

בהמשך הפסוק, וייענץ השקד,

כלומר עץ השקד יוציא ציצים בולטים.

זו כליבוסת.

עצם הירך

בולטת אצל הזקן, כמו נץ האילן,

מחמת תשוט כוחו

וערוזי שבבשרו.

ויסתבל לחגב,

מה שנאמר שם בהמשך הפסוק, ויסתבל לחגב,

אלו עגבות,

שיתקשה אפילו לשאת את עגבותיו,

כלומר את עצמו כאילו אין משא כבד.

בהמשך הפסוק, ותפירה אביונה,

זו חמדה.

היינו, תאוות התשמיש מתבטלת אצל הזקן.

רב כהנא, ופסק סדרה,

קם איזה רב, רב כהנא היה קורא פרשה מהמקרא של כתובים

לפני רב.

כלומר, למד לפניו את קהלת, שזה אחד מספרי הכתובים.

כי מתה להייקרא, כשהוא הגיע לפסוק הזה בקהלת,

תפירה אביונה,

נגיד ואיתנח.

אז רב נאנח ונאנק.

אמר, אז רב כהנא אמר לעצמו, שמע מיל נא,

בטל חמדי דרעב.

נוכח מזה שבטלה את הרעב תאוות התשמיש.

אמר רב כהנא, מה ידכתיב, כי הוא אמר ויהי

זו אישה.

רב כהנא אומר, מה זה שכתוב בתהילים ל״ג?

פסוק ט', כי הוא אמר ויהי,

הוא ציווה ויעמוד, זה הפסוק.

מה זה כי הוא אמר ויהי זו אישה?

רק מכוח גזירת הקדוש ברוך הוא

מתאבל לה האדם.

מצד עצמה היא מעושה.

המשך הפסוק הוא ציווה ויעמוד אלו בנים.

למה הקדוש ברוך הוא גזר שידם יתהווה לאישה כדי שיוריד בנים ויתקיים העולם?

תנא, והגמרא מביאה ברייתא להראות

שאם אדם מסתכל על החלק החיצוני שבאישה,

אז באמת ראוי לברוח מן האישה.

גו אישה חמת מלא צואה ופיה מלא דם,

והכל רצין אחריה, עם כל המיאוס בדבר,

הכל רצין אחריה.

אלא ודאי למה רצין אחריה, עם כל זה.

מכוח גזירת הקדוש ברוך הוא.

המשך הפסוק, כי הולך האדם אל בית עולמו,

אומרים חז״ל, אמר רבי יצחק,

מלמד שכל צדיק וצדיק

נותנים לו מדור לפי...

ויצרק אומר, הפסוק הזה מלמד

שכל צדיק וצדיק שנפטר

נותנים לו בגן עדן מדור, כלומר מקום מגורים.

זה לא הכוונה על החלק הפיזי, אלא הכוונה

ויש לו איזושהי השגה המיוחדת לו לפי עבודתו שעבד כאן בעולם הזה.

לפי כבודו, זה מה שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו.

לכל אחד ואחד יש את העולם המושגים

שלו עולם ההשגות שלו לפי העבודה האישית שלו.

ואין אדם דומה לחבר.

כל אחד יש לו את העבודה שלו ואת השכר המיוחד לו.

משל למלך,

שנכנס ובעבדם לעיר.

משל למאדם הדומה, מלך נכנס לעיר למעבדים.

כשהם נכנסים כולם, בשער אחד נכנסים.

כשנכנסים לעיר,

אז כולם נכנסים בשער אחד,

המלך והעבדים.

כשהם לנין,

כל אחד ואחד נותנים לו מדור לפי כבודו.

אבל כשמגיע הזמן שהם צריכים ללון שם בלילה,

אז כמובן שכל אחד מקבל מדור לפי כבודו,

המלך לפי כבודו,

השרים החשובים יותר לפי כבודם,

הפחותים מהם לפי כבודם,

וכנראה על זה הדרך.

לכן זה מה שהוא אומר. כאן הצדיקים, גם הצדיקים,

כמו להבדיל אנשי העולם האחרים,

כולם מתים באותו אופן.

אבל לאחר מכן,

מקבל כל אחד ואחד מן הצדיקים את מקומו הראוי לו בגן עדן.

ואמר רבי יצחק מהנכתיב, כי הילדות והשחרות הבל.

מה זה שנאמר בקהלת יא פסוק י'?

כי הילדות והשחרות הבל, דברים שאדם עושה בילדותו,

משחירים פניו לעת זקנתו.

אדם שעושה בילדותו, היינו מרבה ותשמיש,

זה גורם להתיש את כוחו לעת זקנתו.

ואמר רבי יצחק,

כאשר עימה למת כמחת בבשר החי,

שנאמר אך בשרו עליו יכר.

באיוב י׳, פסוק כ׳,

נאמר הפסוק הזה. אומר רבי יצחק, למדים מכאן

שעקיצת התולעת למת כואבת כמו מחת בבשר החי.

אמר רב חיסדא, מה זה תולעת?

כאילו אדם נדבר כמה, נאמר לתולעת? כן, הכוונה שלא הגוף

של המת מרגיש את זה.

הנפש, לנפש קשה כשהיא רואה שהגוף

מגיע אליו תולעים ואוכלים את בשרו,

והערימה מחסלת את גופו.

נכון.

לכן אמרתי... זה חלק מהתיקון?

נשמה.

זה הנשמה? אדרבה.

כתוב ש... זה חלק מהתיקון? כן.

האדם צריך לשוב לעפרו.

זה ברור שזו המטרה.

אלא מה, אבל לנפש קשה?

לפעמים בן אדם עמל על גופו, לטפח את גופו,

אם באיבריו,

שייראה טוב, ייראה בצורה נאה,

ולהתלבש יפה והכול,

אבל לאחר מותו הכול מתפורר, לא נשאר מזה כלום.

מה שנשאר זה הנפש.

אז האדם החכם

ידע לטפח את הנפש שלו,

את הרוח, את הנשמה שבו.

החלק הרוחני, שזהו האדם,

לא הגוף, שזה רק מלבוש בלבד לנפשו, רוחו ונשמתו.

ממילא אז בן אדם, ככל שהוא מטפח את גופו,

כך יכאב לו יותר ויותר כשיהיה חורבן הגוף,

היינו בקבר, ושהוא יתפורר ויאשום להיות כעפר.

אמר רב חיסדא כי נפשו של אדם מתאבלת עליו

כל שבעה לאחר מותו של האדם הנפש מתאבלת במשך שבעה ימים,

שנאמר ונפשו עליו תאבל וכתיב היעש לאביו אבל שבעת ימים.

מאחר וכתוב בנפשו עליו תאבה לשון אבל, והבל כידוע שבעת ימים,

כמו שרואים כאן בפסוק ויעש לאביו אבל שבעת ימים,

אם כן, גם הנפש מתאבלת

במשך שבעת ימים.

אומר המהרשה,

הנשמה מתאבלת על הגוף אף על פי שזכה על ידה

לתורה ומצוות כמותה,

הולך למקום עפר עמה ותולעה.

אפילו שלמעשה הגוף סייע לנשמה כדי לקיים תורה ומצוות

אבל הגוף הולך למקום עפר עמו ותולעה אבל הנשמה עצמה אפשר שתזכה לשוב אל השם.

לכן

זה העניין שהנשמה מתאבלת על הגוף

שהוא היה כמוה בעבודת השם,

כלומר הוא השתתף בעבודת השם

ובכל זאת הולך הוא

להיות מאכל לרמה ותורעה.

אמר רבי יהודה

מת שאין לו מנחמים

הולכים עשרה בני אדם ויושבים במקומו.

אם חלילה אדם מת ואין לו קרובים שמתאבלים עליו,

שזקוקים לקבל ניחום,

אז הדין הוא שצריכים ללכת עשרה בני אדם במקום שהוא מת שם,

ויושבים שם במקומו במשך שבעת ימים.

זהו כבודו של המת.

ההוא דה שחר בשבבותי דרב יהודה ולא היו לו מנחמים.

מעשה באדם שמת בשכונתו של רבי יהודה

ולא היו לו מנחמים.

כל יום דבר רבי יהודה בעשרה, ויד ובדוכתה.

כל יום בשבעת ימי האבלות

היה רבי יהודה מדבר עם עשרה אנשים

ומשפיע עליהם,

מפתה אותם, שיבואו וישבו עמו במקומו של המת.

לאחר שבעה ימים מתחזי אליהם וחליל מאת רבי יהודה.

המת נראה לרבי יהודה בחלום ואמר לי,

תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

כלומר, גרמת לי נחת במה שעשית.

מעשה כזה היה איטי בדיוק.

היה איזה שהוא נפטר,

שבניו כולם היו קטנים.

אז באופן טבעי לא היו הרבה אנשים שבאים, לא היו תפילות.

בסייעת אל שמעיה השתדלנו בעניין שיהיו

תפילות

מדי יום ביומו.

ברוך השם, לאחר כך חלמתי אותו והוא בא אליי ואמר תודה רבה.

ממש אותו מעשה, ככה היה.

אמר רבי אבידן,

אמר רבי אבאוק,

כל שאומרים בפני המת

יודע עד שיסתם הגולל.

כל דבר שאומרים בפני המת הוא יודע. כלומר, על ידי הנשמה הוא שומע ויודע. עד שיסתם הגולל. עד שיכסו

אותו בכיסויו.

פליגבה רבי חייב רבי שמעון ברבי. למעשה זו מחלוקת

בעניין הזה רבי חייב רבי שמעון ברבי.

חד אמר עד שיסתם הגולל.

עד אז הוא שומע ויודע.

אבל חד אמר עד שיתרקל הבשר.

עד שהבשר יתרקל.

זאת אומרת יירקב יתפורר בקבר.

עדיין יודע מה שאומרים.

כל דבר שאומרים בפני המת, היינו בסמוך למת שהוא כבר נקבר לפי השיטה הזו,

נקבר ועדיין לא חזר להיות כעפר,

עדיין שומע את מה ש...

יודע מה שאומרים עליו.

כנראה שישנו איזשהו קשר עדיין

של כוח השמיעה

גם לאחר שיצא נשמתו ממנו.

זה משהו רוחני כמובן. כל מה שיש לאדם,

כל הכוחות הללו הם רוחניים.

גם השמיעה זה רוחנית. זה מתלבש בתוך כלי השמיעה, שזה האוזן,

כל מה שיש בתוך האוזן.

זה איבר שמתלבש בשביל שכביכול דרך שם שומעים.

אבל השמיעה לכשל עצמא היא כוח שרוחנית הקדוש ברוך הוא נתן לאדם,

וזה נשאר עדיין קיים גם לאחר המוות. השאלה, עד מתי?

אז יש מנדא אמר אחד שאומר עד שיסתם הגולל,

עד שיכסו אותו בכיסויו כשהכניסו אותו לקבר,

ואחד אמר גם אחר כך הוא שומע עד שירקב ויתפורר הבשר בקבר.

מנדא אמר עד שיתעקל הבשר, הגמרא מביאה מקורות לכל אחת ואחד.

זה שאומר שהוא יודע עד שיתעקל הבשר,

דכתיב

אך בשרו על הבכאה ונפשו עליו תאבל.

מהפסוק הזה מאז מאז שכל זמן שהבשר קיים,

יש לנפש חיות מסוימת

להבין ולדעת את הנאמר בפניו.

מנדא אמר עד שיסתם הגולל, זה שאומר שהוא יודע עד שיסתם הגולל,

הוא למד זאת מהפסוק בקהלת יב,

וישוב ועפר על הארץ כשהיה.

בפקודת יב פסוק ז נאמר

וישוב ועפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב,

המשך הפסוק, אל האלוקים אשר ניתנה.

כלומר,

מיד כשגוף האדם, כשקרוי עפר, שב לארץ ממנה נלקח

בבריאת האדם, כלומר דהיינו שנקבר,

רוחו עוזבתו ושבה אל ה'.

כבר אין ביכולתה לשמוע את הנאמר בעולם הזה.

אז כל אחד לפי שיטתו, מה שאומר,

וזהו, אז לכן צריך לדעת שאדרבא,

ראוי לבקש ולהתפלל.

אם מתפללים

אצל הצדיקים, אז ודאי וודאי שראוי לבקש

שבזכות הצדיקים

יתמלאו בקשותם,

או לבקש

שהצדיקים יתפללו בעבורם.

לא חלילה לבקש מהצדיקים עצמם

בבקשה שהם

יעשו זאת, אלא...

שהצדיק יתפלל ויבקש עבורו במקומו העליון,

בעולם העליון.

תנו רבנן, והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה. זה המשך הפסוק, כמו שהזכרנו קודם.

הברייתא אומרת, מה זה תנה לו?

תנה, והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה.

אומרים חז״ל, תנה לו כמו שנתנה לך.

תשיב את הנשמה בחזרה כמו שהוא נתן לך אותה.

מה פירוש?

בטהרה.

אף אתה בטהרה.

כמו שהוא נתן לך אותה בטהרה,

כך אתה תחזיר לו אותה בטהרה.

יפחו תחזיר לפיקו. כן.

משל למלך בשר ודם שחילק בגדי מלכות לעבדיו.

בגדי מלכות נתן לעבדים שלו.

פיקחים שבהם קיפלו מי ניחו בכבשה. שמרו את בגדי המלכות

שלא יתלקלכו,

אלא שיישארו בנקיותם, בנקיונם וגהותם.

אבל טיפשים שבהם,

הלכו ועשו בהם מלאכה.

לקחו, הבגדים זה הנשמה של הבן אדם.

כלומר, נתן לך הקב'

את אותם דברים שהם בגדר בגדי מלכות.

את החלק הרוחני שבך.

אז אם אתה משמר בטהרה כמו הפיקחים,

מה טוב.

משתמש בזה רק לצורך עבודת השם.

אבל הטיפשים משתמשים ולוקחים את הנשמה גם למקומות מטונפים.

גם למקומות שאסור שיהיה שם.

ואז חוזרים.

לימים ביקש המלך את כליו.

לאחר זמן

המלך מבקש את בגדיו בחזרה.

פיקחים שבהם החזירים לו כשהם מגוהצים.

הפיקחים

מביאים לו את הבגדים הללו,

שזה הנשמה,

נקייה לגמרי.

הטיפשים שבהן החזירום לו כשהם מלוכלכים.

שמח המלך לקראת פיקחים וכעס לקראת הטיפשים.

על פיקחין אמר יינתנו כליי לאוצר והם ילכו לבתיהם לשלום.

הבגדים שהשאלתי להם ילכו לשמירה באוצר,

שם מנחים את הבגדים,

שהרי נקיים מהם,

והם ילכו לבתיהם לשלום.

ואילו על הטיפשים אמר כליי יינתנו לכובש.

מגיע שהחילה, בגדי מלכות הללו,

שזה אותם חלקים רוחניים שיש באדם,

יתנתנו לחובש שיינקה ויילבן אותם,

והן יתחבשו בבית העשורים,

ייאסרו בבית העשורים.

וזה צריך לדעת,

שאם האדם שומר את נשמתו בטהרה,

אז גם הגוף נח על מקומו בשלום, כמו שכתוב, והם ילכו לבתיהם בשלום,

והכלים הללו, שזה הנשמה,

הולכת לאוצר,

ששם זה המקום המיוחד לאותן נשמות.

אבל חלילה,

הטיפשין,

הגוף נחבש בבית העשורים, בייסורים גדולים בקבר,

ובנוסף,

גם נשמתו הולכים לנקותה ולזככה עם כל מיני סוגי ניקוי וכיבוש,

וזה כמובן

מתבטא בהרבה הרבה צער,

עד שמחזירים את הנשמה להיות נקייה.

ואף אף הקדוש ברוך הוא, על גופן של צדיקים אומר, יבוא שלום, ינוחו על משכבותם.

על הגוף של הצדיקים יבוא שלום.

בא אל אבותיו בשלום,

גופו שוכב בקבר במנוחה.

ועל נשמתן, הוא אומר,

והייתה הנפש, אדוני, צרורה בצרור החיים.

נפשות הצדיקים גנוזות לאחר מותם

תחת כיסא הכבוד.

אבל על גופן של רשעים, הוא אומר, אין שלום, אמר השם לרשעים,

לא יזכו לשלווה.

כפי שהעבדים הטיפשים נחבשו בבית האסורים.

ועל נשמתן, הוא אומר,

ואת נפש אויביך ייקלענה בתוך קו הקלע.

קו הקלע זה רצועה שנותנים אבן לתוכה,

כדי לקולעה ועשייה כעין כף.

מה שנקרא בלשוננו רוגדקה.

הרוגדקה,

מכניסים את הנשמה לתוך אותה רוגדקה ומייסרים אותה בהליכה לשם ולשם.

למשל, ייסורי הגיהנום שהרשעים נצרפים שם,

כפי שבגדי הטיפשים ניתנו לכובץ כדלילה בינם.

אתם שומעים?

לכן צריך לדעת שהרשעים

לא רק שסובלים בנשמתם שם, באותו מקום

קיבוץ ועד ניקוי,

אלא גם הגוף שלהם

מתייסר בייסורים.

לכן הרבה הרבה לא רוצים להיקבר אלא בסמוך לקבריהם של צדיקים,

שאז יש להם מנוחה.

ולא ליד קבר של רשעים,

ששם אין להם מנוחה. כי השכן,

הייסורים שמקבל השכן מפריעים גם לזה שנמצא בקרבתו.

אוי לרשע ואוי לשכנו, זה לא רק ביטוי

שנאמר כאן בעולם הזה,

אלא גם לאחר מותו.

אוי לרשע ואוי לשכנו.

אבל כמה טוב לצדיק וטוב לשכנו.

טעניה רבי אליעזר אומר,

יש הרבה אנשים שמוכנים להזיל כסף רב מכיסם

על מנת לזכות להיקבר בבתי קברות של צדיקים,

ולא באלה שלא הגיעו לדרגה זו.

ובא ברייטא, רבי אליעזר אומר,

נשמתם של צדיקים גנוזות תחת כיסא הכבוד, לאחר מותם כמובן.

שנאמר, והייתה נפש, אדוני,

צרורה בצרור החיים.

ורשעים,

ושל רשעים זוממות והולכות.

הן חבושות בבית הסוהר, אותן נשמות של הרשעים.

מלאך אחד עומד בסוף העולם,

ומלאך אחר עומד בסוף העולם,

ומקלעין את נשמתן זה לזה, את נשמתן של רשעים,

שנאמר,

ואת נפש אויביך יקלענה בתוך קו הקלע.

וזה עדיין רק הספתח לפני הגיהנה.

ויש כאלה שזכו במרכאות

למאות שנים של קו הקלח.

זכו במרכאות, כמובן.

צריך לדעת שאין הקדוש ברוך הוא ותרן.

שום דבר, מה שבן אדם לא עשה תשובה עליו,

לא יתקן אותו.

וגם אם הוא עשה תשובה,

צריך לדעת שתמיד צריך לעשות תשובה, להשתדל שהתשובה תהיה

שלמה יותר ויותר.

וביותר צריך להזיל דמעות על מה שעשה.

זה לא משנה אם הוא היה בדרגה שבכלל לא שמר מצוות, או שהיה בדרגה שקצת שמר מצוות.

לעולם צריך לדעת שלפגוע ולהכאיב לבורא עולם זה כאב איום ונורא.

איום ונורא. צריך בן אדם

לבכות על זה כל הזמן, למה הוא מצער את הקדוש ברוך הוא.

על זה צריך לבכות, ולא להפסיק לבכות.

אמר לה רבה רב נחמן של בינוני מאי, שואל אותו,

הנשבות של הבינוניים,

שהם לא צדיקים גמורים, וגם לא חשבים גמורים,

מה הדין שלהם?

אמר לה איכא שכיבנא לא אמרי לכוהא מילתא.

אם הייתי מסתלק מן העולם,

לא הייתי מספיק לומר לכם את התשובה לשאלתכם.

הכי אמר שמואל,

אלו ואלו לדומה, גם הנשמות של הבינוניים

וגם הנשמות של הרשעים, הולכים לדומה, שזה מלאך הממונה על הרוחות.

לדומה נמסרים.

הללו יש להן מנוח,

הללו אין להן מנוח.

נשמות הבינוניים

יש להן מנוחה לאחר זמן.

והללו נשמות הרשעים אין להן מנוח אלא נקלעות בכף הקלע.

צריך לדעת שבינוניים, לזכות להיות בינוני זה גם זכות,

זה לא פשוט.

כשבן אדם משתדל כמה שיכול, כמה שיותר,

לשמור את מצוות השם,

אבל עדיין

פה ושם הוא נכשל.

לא אחד כזה שבשוגג ובאונסט נקרא למצבים שהוא עבר על רצון השם.

לפעמים זה כתוצאה משוגג,

לפעמים זה כתוצאה מזה שלא היה לו שימת לב מספקת כדי להימנע מעבירות.

על כל פנים, זה יכול להיות גדר בינוני.

אדם שמזלזל

במצוות השם,

אפילו רק במצווה אחת מן המצוות, אבל

בעיניו זה זלזול.

כלפי מצווה זו הוא נקרא מומר לאותו דבר, השם מרחם,

וזה כבר מבחן אחר. צריך לדעת, לשמור, להשתדל,

לשמור מצוות השם בכל יכולתו,

ולהשתדל לבדוק היטב

מה רצון השם בכל דבר ודבר שהוא עושה.

אמר לרמרי,

עתידים צדיקים דאבו עפרה,

נכתיב ישוב ועפר על הארץ כשהיה.

רמרי אומר על העניין הזה של צדיקים,

גופם של צדיקים אחר מותם,

שגם הצדיקים

גופם עתיד להירקע ולעשות עפר, שהרי זה גזירת מלך.

וישוב ועפר על הארץ כשהיה.

כאשר אדם נקבר בארץ, גופו חוזר להיות עפר כמו שהיה לפני בריאתו.

מה שזה כולל את כולם, גם הצדיקים.

עוד מעט תראה מתי זה מתקיים.

על כל פנים, הגמרא מביאה מעשה הנאו כפולא דאבו כפלה בערע,

בערע זה רם נחמא.

מעשה היה בפועלי חפירה שחברו בקרקעו, בשדה של רם נחמא.

נחר בו רב אחי בר יושיע, היה קבור שם רב אחי בר יושיע,

וגעב

עטו ואמרו לה לרם נחמן נחר בן גברא, אז באו הפועלים ואומרים לרם נחמן

שמענו שבן אדם גוער בנו

בגלל שהפרו את מנוחתו

אתה ואמר לה, מה ניהו?

אז בא לשם רם נחמן ושואל את המת, מי אתה?

מה ניהו מר?

אמר לה, אז הוא אומר לו,

ענה אחי בר יושיע,

לי קוראים אחי בר יושיע.

אמר לה, אז שואל אותו רם נחמן, ולאו אמר רם מרי עתידי צדיק ידע אבו עפרה,

אתה עדיין מושלם בשלמות גופה שלם כשהיה?

הרי הפסוק אומר שהצדיקים צריכים להיות עפר.

איך זה ייתכן שגופך לא נהפך לעפר?

אמר לה,

אז המת עונה לו,

אומני מרי דלא ידענא לה? מי זה המרי הזה שאתה, שאני לא מכיר אותו?

אני לא חש למה שהוא אומר.

אמר לה, גם אם אתה לא מתייחס לדברי רם מרי,

אבל זה פסוק,

ועקירה כתיב יעשו ועפר על הארץ כשהיה.

זה פסוק שבמנו למד רם מרי, שכולם, גם הצדיקים,

עתידים לחזור להיות כעפר.

אמר לה, דעכריח קהלת, לא אכריח משלה.

זה שלימד אותך ספר קהלת, אבל לא לימד אותך ספר משלה, אני רואה.

זה כתיב,

ורקב עצמות קנאה.

מי שיהיה, כל מי שיש לו קנאה,

בלבו עצמותיו מרכיבים.

אבל כל שאין לו קנאה, בלבו אין עצמותיו מרכיבים.

הקנאה היא הגורמת

שהגוף של האדם נשחק

ועצמותיו נרכבות.

אני לא קנאתי בבני אדם, אומר רחל בר-יושיע.

אז כל עצמותיו וגופי לא הרכיבו.

גישה שמשש אותו רב נחמן בידיו,

חז ידיד במששה.

הוא נוכח לדעת שיש בגופו ממשות

שבשרו קיים.

אמר לה, לקום מר לגבי דה בטח. אז אם ככה, תקום,

תלך הביתה. למה אתה ממשיך לשכב בקבר?

אמר לה, גלית דעתך, דאפילו נביאי אלו כרית.

גילית על עצמך שאתה אפילו ספרי נביאים לא למדת.

דכתיבי דעתם כי אני השם בפתחי את גברותיכם.

כלומר,

אלא ובעלותי אתכם מקברותיכם עמי. זה המשך הפסוק.

מה זמן מהפסוק?

אלא מתים רשות לצאת מקברותיהם עד שיעלה אותם הקדוש ברוך הוא משם.

אמר לה, אז רב נחמן שואל אותו, וכתיב כי עפר אתה אבל, עפר תשעו.

אז היא גזירת מלך שהאדם יעפור ויהפך להיות חזרה כעפר לאחר מותו.

זה חל על כל הצאצאים, כולל הצדיקים.

אמר לה, ההוא שעה אחת קודם תחיית המתים.

גם הצדיקים שגופם היה שלם

במשך כל הזמן שהם היו מתים,

אבל לפני תחיית המתים,

זמן קצר קודם,

ירקב גופם של אותם צדיקים,

ואז יהיה חידוש גמור,

יהיה להם גוף חדש.

אמר להוא צידוקי לרבי אבאו, המריתו נשמתם של צדיקים

גנוזות תחת כיסא הכבוד.

או בתמייך, העסקי לשמואל בן אגידה.

שמעתם? שואל אותו הכופר אחת את רבי אבאו,

אתם אומרים שהנשמה של צדיקים גנוזות תחת כיסא הכבוד.

אז איך ייתכן שהייתה איזושהי בעלת אוב,

שהצליחה להעלות את נשמת שמואל הנביא באוב

על ידי כישוב שעשתה?

הרי זה מובא בנביא.

בשמואל א', פרק כ׳,

מפסוקים ד' עד י׳ ג',

נאמר כל העניין הזה של שאול בעלת אוב,

שהעלתה את שמואל הנביא

על ידי כישוב.

אבל אם נשמתם תחת כיסא הכבוד,

איך ייתכן?

אמר לה, אתה מתוך שנים עשר חודש, אבל היא הצליחה בכך

בגלל שזה היה בתוך שנים עשר חודש לפטירתו של שמואל.

בזמן הזה עדיין אין נשמתו, גם של הצדיק,

מסתלקת לגמרי מן העולם הזה. דתניא,

כל שנים עשר חודש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת.

למה היא עולה ויורדת? למה? מה קרה? עולה לשמיים לראות את מקומה,

אבל עדיין הקשר שלה בעולם הזה מחייב אותה

להתקשר עדיין עם העולם הזה. אז יש לה את המצב הזה של עלייה וירידה.

כי המציאות שלה שהייתה בגוף,

זה מקשר אותה לעולם הזה,

ואילו הרצון להתעלות ולהגיע כבר למקומה,

זהו רצון חזק שגורם לה גם כן לעלות. אבל אין לה את הכוח להישאר שם,

כיוון שעדיין הייתה קשורה בקשר מסוים לגוף, ואשר על כן היא צריכה להיא לרדת

במשך שנה. עד שיש את הניתוק הגמור,

שהגוף כבר קלה ונרקב,

אחר שנה,

אז פה היא יכולה לחזור למקומה, ולאחר שנים עשר חודש הגוף בטל

ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת.

כלומר, היא יכולה לא לרדת.

אומנם,

כשעדיין יכולה לרדת כשרוצה, זה תלוי בה, אם היא רוצה,

היא יכולה לרדת.

כמו שמצינו שירדה נשמתו של רב החי בר יושיע,

המעשה הזה שקראנו מקודם, אומר רב נחמן,

יש עוד מקומות, תוצרות מביאים, שרואים כך.

אם כן,

ודאי וודאי שרק הכוונה שהוא בין היורדת,

שהיא יכולה להישאר שם

ולהכרח לרדת.

אמר רב יהודה ברד רב שמואל ברשלת, נשמד רב,

מעשפדו של אדם ניכר,

אם בן העולם הבא הוא, אם לאו.

אם היה אדם כשר, אז בוכים עליו, מורידים דמעות, מספרים בשבחו.

אין היא, ואמר לרב שמואל ברשלת,

אך אם בהספדה, דעתם קיימנה.

שואלת הגמרא, וכי כך הוא הדבר?

הרי ידוע שרב אמר לרב שמואל ברשלת,

כאשר תשפידני, אומר לו רב רב שמואל ברשלת, כאשר תשפידני לאחר מותי,

תתאמץ לחמם ולעורר את רחמי השומעים כדי שיבכו.

דעתם קיימנה, כי נשמתי תהיה שם,

ותשמע את דבריך.

למה הוא צריך להזהיר על כך?

הרי לפי שיטתו ממילא יבכו עליו כולם,

גם שערעו הלך בדרך הטובה והישרה,

כי היה אדם גדול.

עונה הגמרא לא קשיא,

חא דמחמו לב האחים,

חא דמחמו לב אלוה אחי.

כלומר,

אין חיוב,

כן?

זה לא בהכרח שכל אדם, גם אם הוא צדיק,

יבכו עליו עדיין.

אלא מה?

אם על ידי ההספד,

על ידי שהוא אומר מילות הספד,

זה מעורר את השומעים לבכות,

זה מוכיח שהוא אדם כשר.

אבל אדם שאינו כשר,

גם אם יספידו אותו, לא אחי.

כלומר, השומעים לא יתעוררו מזה להגיע לבכי.

אמר לאביי לרבא כגונמר דשאנו לה כולו פומדיתאי,

מנאחים יספדה.

אומר לאביי לרבא,

אתה, כלומר, אומר ההוא לרבא,

אתה הרי שונאים,

שונאים אותך כל בני פומדיתא ערך.

למה? כי ידוע שהוא היה מוכיח את בני עירו.

יהודי שתפקידו להוכיח, לא אוהבים אותו.

מובא במפרשים

שהם היו רמאים, אנשי פומדיתא היו רמאים, והוא היה מוכיח אותם

על העניין הזה.

לכן לא אהבו אותו בלשון המעטה.

אז הוא שואל אותו, רביית, רבא, מנאחים יספדה? מי יהיה?

מי יהיה זה שיתאמץ להספיד אותך כראוי לאחר מותך?

אמר לה מסתיע את ורבא בר אבחנה.

די לי בכך

שאתה ורבא בר אבחנה תשפידוני. כן, לא לאדון. כן.

כתוב ש... כלומר, אדם, כאילו... שמרם אבינו עשה את ה... זה, היו שם השם לעבר. זה כאילו עושה כאילו כל העולם היה... כלומר, כלומר, אדם גדול

שמחפש אחר האמת, אותו לא מעניין מה שצריך.

כשצריך להוכיח,

הוא מוכיח.

ואז מה? יברחו ממנו אנשים?

לא יהיו כאלה שיסתופפו,

אבל האמת חביבה לו מהכול.

הוא מתאמץ בכל כוחו להידבק בקדוש ברוך הוא,

יהיה מה יהיה.

אפילו האדם הזה,

אותו צדיק,

מעבר אחד, וכל העולם כולו מעבר אחר,

אבל הוא יודע שזה רצון הקדוש ברוך הוא,

וזה התפקיד שלו בעולמו.

כן.

עוד קטע קטן. בא ימינה רבי אלעזר מירב, איזה הוא בן העולם הבא?

אמר לו, ואוזנך תשמענה דבר מאחריך לאמור,

זה הדרך לחובו, כי תאמינו וכי תסמילו.

כשהוא שאל אותו, רבי אלעזר את רב, מי הוא בן העולם הבא? על מי אני יכול להבחין שהוא בן העולם הבא?

אז הוא אומר לו, אם תשמע את ההולכים בהלוויה, לכו,

בדרך שהלך בעל נפטר,

מבלי לנטות לימין ולשמאל. כלומר, הוא הלך בדרך בצורה ישרה ביותר.

לא נטה מהדרך.

אחד כזה, מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

רבי חנינא אמר, כל שדעת רבותינו נוחה אמנו.

מי הוא זה בן העולם הבא?

כל שדעת רבותינו נוחה אמנו, היינו דעתם נוחה ממה ששומעים עליו ורואים אצלו.

וסבבו בשוק הסופדים,

בני גלילה אמרה, עשה דברים לפני מיטתך.

בפסוק,

בקהלת י״ב פסוק ה', כי הולך האדם אל בית עולמו,

המשך הפסוק, וסבבו בשוק הסופדים.

אז בני הגליל אמרו שכוונת הפסוק להזהיר

שיעשה האדם דברים שיהיה לספדנים

מה לספר לפני מיטתך. כלומר, תעשה בחייך מעשים טובים,

ואז לאחר מותך יזכירו מה הספד.

בני יהודה אמרה,

עשה דברים לאחר מיטתך.

מה פירוש? ולא פליגה, מרק יתרה ומרק יתרה.

אין מחלוקת ביניהם,

גם בני יהודה התכוונו לדברי בני הגלילה.

אלא שבני הגליל דיברו כפי מנהג מקומם שהספדן היה עומד

לפני המיטה של הנפטר.

שם היה מספר בשבחו, לכן אמרו עשה דברים לפני מיטתך כדי שהספדן שעומד לפני המיטה יהיה לו מה לספר לאחר מות האדם.

אבל ביהודה הספדן היה עומד מאחורי המיטה לכן אמרו לשון עשה דברים לאחר מיטתך.

אבל זה כוונה אחת תעשה מעשים טובים תרבה במצוות

ואז גם בשעת ההספד יהיה כאלה שיספידו אותך כהוגן.

תנע נתן.

עוד בעניין הזה של זכירת ימי המיטה מצאנו בעבוד רבנתא.

פרק ט״ו משנה ד׳. רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיטתך.

אדם ראוי שיזדרז שלפני מיטתו לפני מותו ישוב בתשובה.

שאלו תלמידיו את רבי אליעזר וכי האדם יודע איזהו יום ימות.

כשאתה אומר לפני מיטתך יום אחד קודם,

מישהו יודע מתי הוא ימות?

אמר להן וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר. אז לכן זה מחייב את האדם

שכל יום יום יעשה תשובה שמא ימות למחר ונמצא.

מה זאת אומרת תשובה כל יום? מה להגיד לראות איזה סליחה לכל יום?

לא רק זה, אלא אם הוא יודע במה הוא פגע, במה הוא חטא,

אז ראוי שיבקש על זה.

ואם זה דברים שהוא עשה בעבר גם כן,

ראוי שתמיד יתעורר לבכות

ולבקש

מחילה וסליחה על כל מה שהוא עשה במשך ימי חייו.

ונמצא שכל ימיו בתשובה,

ואף שלמה אמר בחוק מתוך, בכל עת יהיו בגדיך לבנים

ושמנה על ראשך אל יחסך.

אמר רבי יוחנן בן זכאי משה למלך

שזימן את העבדה לסעודה ולא קבע להם זמן.

מלך זימן את העבדים אבל לא קבע להם זמן לבואם.

פקחים שבהם

קישטו את עצמם מיד לטבשו בגדים יפים

ישבו על פתח בית המלך.

מיד שיזמיניהם יחכו,

אמרו, כלום חסר לבית המלך?

וכי חסר איזשהו דבר לבית המלך?

בטח הכל כבר מוכן לסעודה,

אז ייתכן שפתאום יקראו לנו לבוא.

נמד כבר נהיה מוכנים.

אבל טיפשים שבהן הלכו למלאכתם,

לא הכינו את עצמם לסעודה.

אמרו, כלום יהיה סעודה בלא טורח?

בטח זה ייקח זמן

עד שיסיימו להכין את כל צורכי הסעודה.

ופתאום ביקש המלך את עבדה, ולפתח קיבלו הזמנה

כל המוזמנים להגיע.

פיקחים שבהן נכנסו לפניו כשאין מקושטים,

והטיפשים נכנסו לפניו כשאין מלוכלכים.

שמח המלך לקראת פיקחים,

עד לקראת טיפשים.

אמר, הללו שקישתו את עצמם לסעודה,

ישבו ויאכלו וישתו.

הללו שלא קישתו עצמם לסעודה, יעמדו ויראו.

כלומר,

פרחים יושבים ואוכלים.

מה זה המשל ובנמשל?

הצדיקים בעולם הבא ישבו וייהנו,

ואילו הרשעים יעמדו ויראו,

אבל לאכול מן הסעודה לא יוכלו לאכול.

חתנו של רבי מאיר משום רבי מאיר אמר,

אף הם לראים כי הם משמשים.

זה גם נראה כאילו שכר להם, כי נראה כאילו הם משמשים בכך את המלך.

הם לא מביישים בזה שהם עומדים ורואים.

אז ממילא צריך, אלא הביא פה תוצאה טובה יותר לאותם אלה.

אלא אלו ואלו יושבים.

הללו אוכלים והללו רעבים.

הללו שותים והללו צמאים.

זה יהיה העונש שלהם.

אותם טיפשים,

ובנמשל הרשעים הללו,

שהם לא יגיעו להיות צדיקים כמו אלה,

גם אם יגיעו לעולם הבא,

אבל הללו ייהנו והללו לא ייהנו.

מה שאתם מכינים פה, אנחנו עכשיו עוסקים בתורה, מה שמכינים פה,

זה נתענג שם.

למדנו מסכת שבת,

אז יש לנו את מסכת שבת שנתענג ממנה גם לאחר מאה ה-20.

אבל יש לנו עדיין שאר מסכתות,

כל השס כולו.

לכן ראוי שנשתדל להתאמץ,

לגמור את כל השס כולו,

וכך נוכל באמת להיות אוכלים מכל דבר ודבר שנותנים.

שנאמר, כה אמר השם, הנה עבדה יאכלו ואתם תרעבו,

הנה עבדה ישתו ואתם תצמאו,

הנה עבדה ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב.

דבר אחר,

ישנו פירוש נוסף

לפסוק שהבאנו מקודם,

בכל עת יהיו בגדיך לבנים אין לו ציצית,

שהבגד שבו מטילים אותו מלובן, לבן,

ושמן על ראשך על יחסר אין לו תפילין,

שהרי מתנו בקהלת ז', פסוק א',

טוב שם משמן טוב.

מסכת ברכות הגמרא מביאה על הפסוק וראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עליך ויראו ממך,

שם השם זה התפילין שבראש,

מנתוך שהשם עדיף על השמן,

מדי שאסור שיהיה חסר,

היינו שיחסרו התפילין מהראש.

צריך

שבכל עת יהיה לו ציצית ותפילין,

בכל עת יהיו בגדיו מצויצים כהלכה,

ועל ראשו יהיו מונחות תפילין.

אז מאחר וסיימנו עכשיו את הפרק בסייעתא דשמיא,

כל אחד

שיוכל לעבור על הרשי,

אמנם אנחנו השתדלנו להסביר

עד עתה,

על פי דרכו של רשי את כל מה שלמדנו היום,

אבל ראוי שכל מי ששמע היום את השיעור

יראה את רשי בעצמו,

כי הזמן שלנו,

מאחר שאנחנו מזדרזים לסיים את המסכת

עד ערב פסח,

לכן אנחנו נאלצים

לסיים היום את השיעור,

ורשי אנחנו מטילים על השומעים, המאזינים,

שילמדו את זה לבד ביניהם לבין עצמם.

חזרה, הלך, בלי נדר, פרק שואל,

פרק 24, מי שיחשיך בדרך,

נותן כיסו לנוכרי, וזה בעזרת השם. מחר

נמשיך את הפרק האחרון הזה.

נקווה בעזרת השם שנוכל לסיים עמו עד ערב הפסח.