מסכת שבת דף קנ"ג ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת, דף קנג עמוד ב',

בשורה הראשונה מהרחבות.

אמר עבד אברהבה,

הייתה חבילתו מונחת לו על כתפו ונפרץ תחתיה עד שמגיע לביתו.

אדם

שהייתה חבילה מונחת לו על כתפו בערב שבת,

קודם שנכנסה השבת.

ושקעה חמה.

אז רץ תחתיה.

כלומר,

אסור לו להניח אותה, וגם אסור לו לעמוד במקומו.

ישיר אותה על כתפו, וירוץ רמה, אז שיגיע לביתו.

מדייקת הגמרא, דווקא רץ.

אבל קאלי, קאלי, לא.

דווקא באופן שהוא רץ,

התירו לו.

אבל אם הוא הולך בנחת,

אז לא, לא התירו.

מה הטעמה?

מהו הטעם

שלא התירו לו כשהוא הולך בנחת?

הרי לכאורה גם כשהוא הולך בנחת,

אבל עדיין אינו במצב של מנוחה.

עדיין הוא הולך, אז מה אכפת לי אם הוא הולך בנחת או רץ?

עונה הגמרא, כבדלית להיכרע עת אל ימי ועד עקירה ואנחה.

מכיוון שאם אינו רץ,

אין פה היכר בהליכתו,

שנמצא הוא במצב של אי-מנוחה,

אי-הנחה.

אם אלה יכולו לטעות ולבוא לעשות עקירה ואנחה,

ייתכן שתוך כדי ההליכה שהולך הוא בנחת,

יעמוד בהילוכו לזמן קצר, ולא ישים לב שהוא עמד.

ואחר כך ימשיך ללכת, נמצא שהוא עושה עקירה עם המסע שער כתפו בשבת.

כשהוא רץ, אז יש לו היכר,

ולא יעשה עם כן עקירה ואנחה בלא שימת לב.

שואל את הגמרא סוף-סוף,

כמעט עלה ותה,

יהיה אפשר דלוקאי פורתא וקמאי עין מרשות הרבים, מרשות היחיד.

גם אם נאמר שברשות הרבים יכולו לרוץ עם החבילה,

כיוון שהרי את העקירה הוא עשה מקודם השבת,

אבל כשיגיע לביתו,

לא ייתכן שהוא לא יעמוד קצת קודם שייכנס לביתו.

אתה מלא יכול להיכנס בריצה לתוך ביתו.

ממילא נמצא שהוא מכניס את המסע שער כתפו מרשות הרבים לרשות היחיד.

שכאשר הונח קודם כניסה לביתו,

שזה האופן הסטנדרטי,

הנורמלי, שהוא הונח קודם כשהוא נכנס הביתה,

אם כן, לאחר מכן נקרא שהוא עושה עקירה מרשות הרבים

ומניח את המסע ברשות היחיד.

ושוב, אם כן, מה הועלנו בזה שהוא רץ עם אותה חבילה שמונחת לו על כתפו?

חונה הגמרא דזריק ליקר לאחר יד.

כאשר הוא מגיע לחצר שלו,

יזרוק את החבילה שלא כדרך זריקה,

כלומר ישליך אותה מכתפו

על גבי קרקע החצר,

וממילא נמצא שלא היה פה מצב

של הנחה עם המסע שאחר כך יעשה עקירה. לא.

אלא מיד כשהוא ייכנס לחצר,

ישליך אותה כלאחר יד.

לאחר יד, הכוונה בדרך של שינוי,

ולא שיניח את זה בידו על גבי קרקע החצר.

אומר רשי,

מונחת לו על כתפו,

מי בעוד יום.

וקדש עליו היום,

כלומר החבילה הזו הייתה מונחת לו על כתפו קודם השבת,

בערב שבת,

ולפתע

שוקעת החמה,

הוא לא רוצה להניח את המסע שעל כתפו במקום של הפקר,

התירו לו מיד

כשהוא רואה שתכף שוקעת החמה,

לרוץ יחד איתה.

לכל כמה זה לא עמד לפוש,

כל זמן שהוא לא עומד לנוח,

אין כאן עקירה לאיסור, משום שהעקירה הראשונה הייתה מבעוד יום קודם השבת.

אבל דווקא בריצה, אבל קל לי קל, מעט-מעט, כלומר בנחת, זה אסור.

הסברנו בגמרא כי בדרך שכזו לא יהיה כל כך הכר,

שימנע ממנו לעשות עקירה והנחה.

רק בדרך שהוא רץ,

יש היכר.

ממלאת עקירה והנחה, כלומר דזמנין דקאי ולאו דעתה.

אם הוא ילך מעט-מעט,

פעמים שהוא יעמוד לזמן קצר ולא ישים לב לזה.

ממילא אם יעקור אחר כך, נמצא שהוא עושה עקירה באיסור.

אבל רץ, אבל כשהוא ירוץ,

היכר עיקא, יש לו היכר,

שלא יהיה לו כלל וכלל מצב של מנוחה,

שממילא מכוחה ייחשב העקירה שלאחר כך, העקירה של איסור.

כלאחר יד, שלא כדרך זיקה,

כגון מכתפיו ולאחוריו.

נחזור לגמרא. אמר רמי בר חמא,

שורה חמישית מהשורות הרחבות. אמר רמי בר חמא,

המחמר אחר בהמתו בשבת,

בשוגג חייו חטאת

ובמזיד חייו שקלה.

רמי בר חמא אומר,

שאם אדם מנהיג את בהמתו כשהיא טעונה מסע בשבת,

זה נקרא מחמר,

מנהיג את בהמתו כשהיא טעונה מסע,

אם זה בשוגג,

חייו הוא חטאת,

כמו כל אב מלאכה דאורייתא.

כמו כל פעולה שהיא אסורה מדאורייתא,

אז אם בשוגג חייו חטאת ובמזיד חייו שקילה, הוא הדין כאן.

אם היה במזיד ועיטרו בו עדים, אז חייו שקילה.

מה הייתה מה?

שואלת הגמרא מאיפה למד רמי בר חמא את הדין הזה,

שגם במחבר זה ככל אב מלאכה אחר,

שעל השוגג חייו חטאת והמזיד שקילה.

אמר רבה דאמר קרא לא תעשי כל מלאכה,

עתה

בהמשך הפסוק הוא בהמתך.

בשמות כ',

פסוק י',

נאמר הפסוק הזה שלמדים אנו מזה שאסור לאדם

לעשות מלאכה בבהמתו.

היינו שבהמתו תישא מסע והוא מנהיג אותה עם המסע שעליה.

חכמים דרשו מכאן בהמתו דומיה דידיה.

שהמלאכה שעושהו בבהמתו שווה כמו שהוא עושה מלאכה בעצמו.

כמו שאם הוא עושה מלאכה בעצמו.

מה הוא?

משוגג חייו חטאת ובמזיד

חייו שקילה,

אף בהמתו נמי.

משוגג חייו חטאת ובמזיד חייו שקילה.

כלומר, כמו שאם אדם עושה מלאכה בגופו,

אז על השוגג חטאת

חייב חטאת ועלה מזיץ כלה,

הוא עדין מלאכה שעושה על ידי בהמתו,

היינו שמנהיג אותה כשמסע על כתפה.

אז בשוגג חייב חטאת ומזיץ כלה.

אמר רבא שתי תשובות בדבר.

רבא טוען כי נגד רמי בר חמא,

לדבריך רמי בר חמא יש שתי פרחות.

חדא דכתיב

תורה אחת תהיה לכם

העושה בשגגה הנפש אשר תעשה ביד רמה.

הוגשה כל התורה כולה על העבודה זרה.

מה עבודה זרה? דעביד מעשה בגופה.

אכא נמי עד דעביד מעשה בגופה.

שאלה ראשונה, אומר לו רבא,

הרי מצאנו חומש במדבר, פרק ט״ו,

פסוקים כט ולמד.

נאמר שם לגבי אדם שעובד עבודה זרה בשגגה.

תורה אחת תהיה לכם לעושה בשגגה,

ועל נפש אשר תעשה ביד רמה.

המשך הפסוק ונחיותה על נפש רעים מקרב רמה.

מה זה תורה אחת תהיה לכם לעושה בשגגה?

באה התורה כאן ללמד

שתורה אחת, הוגשה כל התורה כולה על העבודה זרה.

חיוב חטאת על כל העבירות שבתורה זה רק באופן שחייבים קורבן בעבודה זרה.

כמו שבעבודה זרה אין אדם חייב קורבן, אם עבד כמובן בשגג,

אלא אם כן עשה מעשה בגופו,

לא מחייבים אותו על מה שהוא גורם,

שדבר אחר יעשה מעשה,

אלא אם כן הוא עשה מעשה בגופו הוא,

אם כן גם ככה גם בשאר עבירות,

לא יהיה חייב חטאת בשגג,

אלא שיעשה מעשה בעצמו.

ממילא, מדוע אתה טוען

לחייב על המחמם?

את החטאת בשוגג.

הרי מחמר,

אמנם הוא גרם לבהמתו לעשות מעשה,

אבל בעצמו הוא לא עשה מלאכה,

רק דיבר.

על ידי דיבורו היא נהיגה שתלך מכוח דיבורו, תתקדם עם המסע שעליה.

מאחר שזה לא מעשה בגופו, הוא רק גרם

שהיא תוביל את המסע.

ראוי שלא לחייב על זה חטאת בשוגג.

זוהי קושייה ראשונה שמקשירה בערבי בר חמא. ועוד,

תנן

המחלל את השבת

בדבר שחייבין על שגיגתו חטאת ועל זדונו, שקלה.

גם על החלק השני שאמרת שבמזיל חייו שקלה,

גם על זה יש מקום לשאול ממשנה,

בסנעזרין ס'ו עמוד א', אומרת המשנה המחלל את השבת,

נשקל.

אבל מתי?

רק בדבר שחייבין על שגיגתו חטאת ועל זדונו, שקלה.

מכלל דאיקא מי דאין חייבין על שגיגתו חטאת ולא על זדונו, שקלה.

כוונת המשנה ללמד

שרק דבר כזה שחייבין על שגיגתו חטאת וזדונו, שקלה.

מתוך הדברים, מה שישנו אישור בשבת,

שלא חייבים לא בשוגג חטאת ולא במזיד שקילה.

ומה הם יהיו?

מה אם כן?

מה היא הפעולה הזו שאתה טוען שאין בזה בשוגג חטאת ובמזיד שקילה?

לאו דמחמר.

האם לא הכוונה שזה הולך על מחמר, שהרי הוכחנו כבר

מכוח הקושייה הראשונה שעל המחמר לא חייב חטאת,

וממילא נמצא לפי זה

שגם על המזיד לא יהיה חייב שקילה?

משום שהרי המשנה בסבברין אמרה שמתי יש דין שקילה דווקא בדבר שחייבים על שגיאתו חטאת.

אם כן, כאשר הרמי וחמא,

בשני הדינים הללו שהוא אמר שבמחמר על השוגג חייב חטאת ועל המזיד שקילה,

נחזור שוב, קושייה ראשונה הייתה על תחילת דבריו,

שהרי מוכח שעל השוגג לא התחייב חטאת כיוון שאינו עושה מעשה בגופו,

ורק כשעושה מעשה בגופו בלבד,

אז חייבו,

ובדומה לעבודה זרה שרק אז מחייבים אותו חטאת בשוגג.

ולאחר שאני יודע אם שעל השוגג לא חייב חטאת, ראוי גם לא לחייבו שקילה.

משום שהרי משנה בסבברין אמרה

שעל המזיד אין לו חייב שקילה אלא אם כן על השוגג יש חטאת.

עונה הגמרא, לא.

אומנם נכון הדיוק שדייקת שכל מה שלא חייב על השוגג חטאת לא חייב על המזיד שקילה,

אבל זה לא הכוונה על מחמר.

תחומים.

זה הולך על

איסור תחומים

ועל היבא דרבי עקיבא

והבערה ועל היבא דרבי יוסי.

כלומר,

אפשר לומר או שהדין הזה שאנו מוצאים אותו מכלל החייב על השוגג חטאת ועל המזיד שקילה,

זה מדבר באיסור תחומים.

בשיטתו של רבי עקיבא האיסור לצאת מחוץ לתחום הוא דאורייתא.

ועם כל זה,

אבל לא יהיה חייב על המזיד שקילה ועל השוגג חטאת.

וזו כוונת המשנה מסעדרין, להוציא איסור תחומים

מכוח הכלל,

שלא יהיה חיוב

חטאת ושקילה.

וגם אפשר להעמיד דבר נוסף בהבערה, הדלקת אש.

ולשיטת רבי יוסי שסובר

שבהבערה אין בה חיוב סקילה אלא רק איסור לאו בלבד.

רבי זביד מתנה אחי

ישנה שיטה אחרת

שמביאה ומציגה את הדברים בדעתו של רבי מלחמה בצורה שונה.

וזהו רבי זביד.

רבי זביד שנה את דברי רבי מלחמה כך

אמר רבי מלחמה המחמר אחר בהמה בשבת

משוגג אינו חייב חטאת

ומזיד חייב סקילה.

כלומר

על השוגג הוא באמת לא יהיה חייב חטאת, משום שאר אלוהים מדימנו מעבודה זרה.

שחיוב חטאת אינו אלא אם כן הוא עשה מעשה בגופו.

כאן שהוא עושה את זה יחד עם בהמתו ואינו מנהיגה ואינו עושה את זה אלא בדיבור בלבד.

כלומר הוא גורם

שהבהמה תעשה מלאכה של נשיאת המסע.

במצב שכזה אינו חייב חטאת,

כי זה לא נקרא שהוא עושה מעשה בגופו.

אבל לעומת זאת, אם עשה זאת במזיד כן יהיה חייב סקילה,

משום שהתורה הכישה במה שאמרה לא תעשה כמו מלאכה עתה ובהמשך ובהמתך.

באה התורה ללמד שגם מלאכה שנעשית על ידי בהמתו יהיה חייב עליה סקילה.

מיטיב רבה,

על זה בא רבה ושואל

איך ייתכן לומר שעל המזיד חייב סקילה?

המחלל תשבת בדבר שכם ונעשיגתו חטאת

חייב אינו על זדון או סקילה.

ככה קראנו גם קודם

שזו משנה מסוימת ומסמך מעמוד א',

שמזה לימדים אנו

שדווקא אם בשוקק חייב חטאת, אז במזיד חייב סקילה.

האין חייב אינו עשיגתו חטאת?

אין חייב אינו על זדון או סקילה.

משמע, אבל דבר כזה שלא חייבים בשוקק חטאת,

אז גם לא חייבים על מזיד סקילה.

אז זה ייתכן שאתה אומר שבמחמר

לא יהיה חייב אמנם על השוגג החטאת, אבל על המזיד יהיה חייב שקלה.

עונה הגמרא, מי כתנא הא אין חייבים?

וכי

כתוב במשנה את מה שאתה רוצה לדייק,

שדבר שאין חייבין על שגגתו חטאת גם לא חייבין על זגונו שקלה?

הרי התנא רק הזכיר שדבר שעל השוגג חייב חטאת,

על המזיד שקלה.

אבל לא מה שרצית לדגק.

ייתכן שכוונת התנא שם לומר כך, רק לכמה.

דבר שחייבין על שגגתו חטאת, חייבין על זדונו שקלה.

כלומר, אם על השוגג חטאת, אז באמת כך יהיה שבאמת חייב שקלה.

אבל יש דבר שאין חייבין על שגתו חטאת וחייבין על זדונו שקלה. ומזה תוכל לדייק,

לא הדיוק שאם לא חייבין אז גם לא שקלה,

אלא להפך.

בדרך כלל, מה שחייב על השוגג חטאת,

חייב.

אם חייב על השוגג חטאת, ודאי חייב על המזיד שקלה.

אבל ישנו דבר כזה שיהיה חייב על השוגג שבו לא יתחייב חטאת.

ומה הניעו מחמר?

מהו הדבר הזה שאתה אומר שהאגם שלא חייב על השוגג חטאת, חייב על המזיד שקלה?

זה יהיה מלאכת מחמר.

מילא יוצא שאין מכאן סתירה לדברי רמי מלחמה,

לפי גרסתו של רב זביז בדעת רמי מלחמה,

ואכן כך יהיה הדין לפי רב זביד,

שבמחמר חל ביימתו בשבת,

על השוגג לא יתחייב חטאת, אבל על המזיד יהיה חייב שקלה.

רבא אחוז רב מרי ברחל,

גמלה עכשיו מביאה שיטה נוספת בדין מחמר בשבת.

רבא אחיו של רב מרי ברחל ואמרלה אבו את רב מרי ברחל,

שהוא היה אביו של רב מרי ברחל.

ללישנא בתרא קשיא הדרב אח שלה לרב מרי ברחל

ומאניה בפורס זה בבל.

לפני שהגמרה מציגה את הדברים שקשורים כאן לדין מחמר,

הגמרה באה מיד ודנה מהו הדבר הנכון יותר.

האם לומר

שרבא היה אחיו של רב מרי ברחל,

או שרבא היה אביו

של רב מרי ברחל?

האם ייתכן לומר שרב מרי היה אביו של רב מרי ברחל?

הרי לכאורה קשה מה שרב הכשיר את רב מרי ברחל

ומינה אותו להיות שוטר על הציבור בבבל,

אפילו שהיה אביו נוכרי.

מבואר אם כן שאביו לא היה מישראל.

אז איך ייתכן לומר שרבא היה אביו?

רבא הרי ברור הדבר

שהוא היה מישראל.

ואילו במסכת יבמות, גמרה מביאה

שרב בכל זאת הכשיר את רב מרי ברחל למנותו שוטר.

מה היה הבעיה שעל זה היה צריך להגיע לפסקו של רב להכשירו להיות

מינוי כלשהו על הציבור בבבל?

בגלל שהיה אביו נוכרי. אם כן, נמצא שהלשון הזיה אומר שרבא היה אביו,

לכאורה אינו נכון.

כי אם הוא היה אביו,

אז למה היה צריך היתר מיוחד מרב למנותו למינוי כלשהו על הציבור?

הגמרה עונה, דילמה,

תראה מרי ברחל הבו.

אין סתירה בדברים.

ייתכן שהיה אחד מרי ברחל

שאביו היה גוי,

ולכן היו צריכים לגבה אותו מרב מרי ברחל

להכשרו של רב,

לפסק של רב, שכדי שיהיה

כאשר להיות ראוי למנותו מינוי כלשהו על הציבור.

אבל האחר היה רב מרי ברחל אחר.

שרבא היה אביו, וכלפיו בכלל לא היה,

העניין הזה לא היה בכלל מקום להסתפק

לגבי

השורשים שלו.

אם אביו היה יהודי ישראל,

אז ודאי וודאי

שלא היה צריך לפסק מיוחד מרב להכשירו למנותו שוטר על הציבור.

מביאים כאן

מה שמובא כבר במסכת כתובות.

למה

נקרא כאן רב מרי ברחל?

למה כינו אותו בשם אמו, רב מרי ברחל?

אז במסכת כתובות מובאה

שהיה בת של שמואל שנשבתה,

והיה אחד

שבא על אותה

בת, קראו לבת הזו רחל.

ולאחר מכן,

מי שבא על אותה רחל,

קראו לו איסור,

איסור גיורא. הוא התגייר אחר כך.

על כל פנים, מאותו איסור גיורא, כשהיה עדיין בגאותו,

התעברה עמו ונולד רב מרי בר רחל.

לכן, משום כבודו, לא רצו

לומר רב מרי בר איסור גיורא,

אלא אמרו רב מרי בר רחל,

כדי שלא להזכיר

את מוצאו של אותו רב מרי,

שהוא התעברה עמו כשהוא עדיין היה, כשאביו היה עדיין גוי.

אז הגמרא עכשיו חוזרת לאחר כל העניין הזה,

מה השייכות לענייננו אנו.

אז הגמרא מביאה שרבא,

אם הוא אחיו או אביו של רב מאיר בר רחל,

הווה מתנה ללאש, אמרת משמעת רבי יוחנן לפטור.

הוא היה שונה את השמועה הזאת בדין מחמר

לא משמו של רבי בר חמא,

משמו של רבי יוחנן, אבל לפטור.

כלומר שהוא יהיה פטור.

לא על השוגג, לא בשוגג ולא במזיד.

אמר רבי יוחנן, המחמר אחר בהמתו בשבת,

פטור מכלום.

בשוגג לא מחיים חטאת,

והוגשה כל התורה כולה לעבודה זרה.

במזיד נמי לא מחייב,

ניתנן המחלל את השבת בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו שקלה.

הא, אין חייבין ועל שגגתו חטאת,

אין חייבין על זדונו שקלה.

כלומר,

אם עשה את העניין, אם הוא חמר אחר בהמתו בשבת, בשוגג,

אז לא התחייב חטאת. מדוע?

כי הרי למדנו מזה שהתורה אמרה,

תורה אחת היא הלכים לעושים שגגה בפרשת עובד עבודה זרה בשוגג,

שדווקא בדומה לעבודה זרה, על השגג חייב חטאת, שעושה מעשה בגופו.

אבל כאן, כשהוא מחמר אחר בהמתו,

אין הוא עושה מעשה בגופו, ולכן לא היה חייב חטאת.

ועל המזיד לא היה חייב שקלה,

משום שכבר המשנה בסדר-היום לימדה אותנו, שדווקא דבר שחייבינו על השגגתו חטאת,

חייבינו על המזיד שקלה.

כאן במחמר שלו, כחנו שאין על השגג חטאת, ממילא אין על המזיד שקלה.

והמשיך רבא ואמר בשביל רבי יוחנן, בלאו נמי לא מחייב,

וגם לא נחייב אותו במלכות,

מצד הלאו שאמר לא תעשה כל מלאכתה ובהמתך.

למה לא?

דהבלה אליו שניתן לעזרת מיתת בית דין,

לכל לאו שניתן לעזרת מיתת בית דין,

אין לו כינע לה.

כלומר, הלאו הזה

בא בעיקר ללמד

לעזרת מיתת בית דין,

להזהיר את האדם

שלא יעשה דבר שהעובר עליו יהיה חייב מיתה בבית דין.

מאחר וזו מטרת הלאו,

רק בתור אזהרה למיתת בית דין,

אין לו כינע לה שכזה.

כל לאו שניתן לעזרה למיתת בית דין,

אין לו כינע לה.

נמצא שאדם שמחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום,

כלומר לא על השגג חטאת, לא על המזיד שקלה וגם לא מלקות,

אם עשה זאת במזיד,

משום שאין לאו שמכוחו תוכל לחייבו מלכות בזה.

ואפילו למאן דאמר לו כי,

מוסיף רבא בשם רבי יוחנן ואומר,

שאפילו שיש מי שסובר, שזהו רבי ישמעאל, הוא היה תנא,

רבי ישמעאל סובר שלוקין עליו שניתן לעזר על מצד בית דין,

בכל זאת במחמר הוא לא ילכה.

למה?

הלאו הזה של מחמר הוא לא לאו גמור שילכה עליו.

משום שאם נאמר שזה לאו גמור,

לכתוב רחמנה, לא תעשה כל מלאכה ובהמתך.

אתה, למה לי?

שהתורה תכתוב לא תעשה כל מלאכה ובהמתך.

המילה אתה לכאורה מיותרת.

האהבה שאומר ובהמתך, משמע,

שאתה עם בהמתך אסור לך לעשות מלאכה.

למה נאמר אתה?

אלא ללמד הוא ניהודי מחייב,

בהמתו לא מחייב.

רק כשהוא עושה מלאכה לבדו,

אז הוא עובר עליו גמור ולוקה עליו.

אבל במחמר, שזה עשה על ידי בהמתו,

לא יתחייב על הלב הזה ולא ילכה עליו. נמצא, אם כן,

שיש גימל שיטות

בעניין זה של מחמר.

כן?

השיטה הראשונה,

שזה דעת רמי בר חמא, מוצגת כאן בתלמוד,

שבמחמר יהיה חייב כמו בכל אב מלאכה אחר,

על השוגג חטאת ועל המזיד שקלה.

הדעה השנייה

זה איך

שהציג זאת

רב זבית.

רב זבית, בשמו של רבי בר חמא, טוען,

על השוגג אומנם לא יהיה חייב חטאת,

אבל על המזיד חייב שקלה.

דעה שלישית זה כבר אשר רבי יוחנן,

שהוא סובר של מחמר, פטור מהכל,

לא על השוגג חטאת ולא על המזיד שקלה,

גם אם יתרו בו למיטה,

וגם אם יתרו בו למלכות לא ילכה,

משום שהלאו הזה לא ניתן להלקוטו מכוח הלאו הזה.

או בגלל שזה רב שייתן לעזרת מבית על בית דין,

או שיש משמעות בפסוק המלמד,

שאין לחייבו עליו שכזה.

נראה את רש״י.

בדף קנג עמוד ב',

ברש״י דיבור המתחיל משוגג

במלאכה שהוא עושה לבדו,

אף בהמתו, אף מלאכה שעושה על ידי בהמתו, דהיינו מחמר אחר חמור תאונה,

חטא דכתיב תורה אחת תהיה לכם,

חטא עביד מעשה בגופי כי דכתיב לעושה בשגגה.

ואכל לא כעביד מלאכה, אלא דיבור בעל מה שמנהיג בקול.

הרי דמשוגגנו חייב קורבן.

ועוד, וכאמרת נמי במזיד חייו שקלה קשיא.

ניתן בסנדרין גם לנסכלים,

המחלל את השבת נסכל עם חללו בדבר שחייבים על שגתו חטאת

ועל זדונו שקלה.

ממילא שואל רבא מכלל, מתוך לשון המשנה, משמע דאי כחילול דאין חייבין על שגתו חטאת ולא על זדונו שקלה.

ולכאורה זה עניין מחמר.

עונה הגמרא, לא, זה הולך על איסור תחומים.

ואליבא דרבי עקיבא דאמר דאורי תנינו,

שאומנם זה מן התורה איסור תחומים,

והוא מחלל, שבאמת זה מוגדר כחילול,

אבל מצד שני,

ומי הוא הן חייבין לא על שגתו חטאת ולא על זדונו שקלה.

ואו בהבערה, אליבא דרבי יוסי.

זה אמר בפרק לא גדול, הבערה ללאו יצתה.

כלומר, שם יש,

למדנו לעיל,

למה נאמר הפסוק לתבערו יש בכל מה שבדוקם ביום השבת,

בשונה מכל שאר אבות מלאכות, שזה נלמד מהסמיכות למשכן.

למה פירתה התורה דווקא איסור הבערה?

אז יש שם דעת רבי יוסי שאומר שהתורה באה ללמד שההבערה ללאו יצאת.

כלומר, ללמד אותו על הלאו הזה,

לא יהיה לו עונש לא על השוגג ולא על המזיד,

לא יהיה חייב שקלה על הבערה,

רק

כישור לב גרידא.

היינו רק מלכות.

רב זבית מתנה לאתרם מברכה מהכה

אינו חייב חטאת דיאלפין על מעבודה זרה דעת דעבין מעשה וגופה

עבל ומזיד

חייב שקלה מהקשר דעתה ובהמתך דלען.

מי קטן ליח דיוקא דדייקינא עניין חייב?

דיל מהכה כמה?

כמה מחלל בדבר שחייבין על שהיגתו חטאת

חייבים על זדונו שקלה.

הדבר שאין חייבין על שהיגתו חטאת

יש מהם שחייבין על זדונו שקלה

ויש שאין חייבין.

ומה הניעו דחייבין

על זדונו שקלה ואין חייבין על שהיגתו חטאת?

נחמם.

למילא אין סתירה מכוח המשנה מסנדרין למה שאומר אביבר חמא לשיטתו של רב זבית.

כלומר,

שיהיה על השוקק באמת לא יתחייב חטאת, אבל על המזיד יהיה חייב שקלה.

ואמרי להבות רב מרי ברחל לא גרסינן,

להבות רב מרי איסור גיורא שמה,

ומאן דגרסלה. כלומר,

כל המשא ומתן שדנו כאן בגמרא,

האם אכן רבא היה אביו של רבי ברחל או לא,

כל זה,

לשיטת הרשי, לא גורסים בכלל את כל העניין הזה.

לא גרסו שרבא היה אביו, ומילא כל המשא ומתן

אם שייך לומר שרבא היה אביו או לא שייך,

או שהיה שתי רבי רבי ברחל.

לא קיים פה בכלל בתלמוד לגרסתו של רשי.

למה לאומן זה גרס למי שכן גורס?

גרס בתרא אחי.

אז מיד אחרי שהוא מציג את הדברים שרבה היה אביו של רב מאירי ברחל,

מיד שואלים להחליש נבטרא קשיא,

לפי הלשון הזה, אחרון קשה,

החדרה והכשירה לרב מאירי ברחל.

הוא מענה בפורסה את זה בבל, כמו שאמרנו.

רב

הכשיר את רב מאירי ברחל ומינה אותו להיות שוטר על הציבור בבבל,

ואחמילתא במסכת דבע מותי.

בפורסה הן שוטרים,

אף אחד כדאי אמר מר כל משימות שאתה משים לו יהיו אלא מקרב אחיך.

אפילו שיש פסוק שאומר מקרב אחיך תשים עליך מלך,

וחז״ל דרשו שכל משימות שאתה משים

יהיו רק מקרב אחיך ולא מאחד כזה שאביו היה אביו ואימו גויין,

אומר רב, היי כבדי אמו מישראל מקרב אחיך קרן עליהם.

למה הוא הכשיר אותו? כי הוא סבר שדאי במשי אמו מישראל,

הגם שאביו גוי.

על כל פנים,

עצם זה שהיו צריכים להגיע לפסק של רב,

רואים שזה היה,

שרבה לא היה אביו של רב מאיר ברחלקים,

לא כן,

איך שייך בכלל שהיה ספק בעניין הכשרו של אותו רב מאיר ברחלקים אם רבה היה אביו.

לעזרת מיתת בי דין, נשאר מלאך חודש שבת נמי מאי קרן אף אחד לאו עזרה.

כלומר,

אם אני אומר שעליו שלא תעשה כל מלאכה באה לעזרת מיתת בי דין,

אומר רש״י זה בא להזהיר

שכל שאר המלאכות בשבת,

מאיפה למדים אנו

שיש אזהרה על המלאכות הללו?

זה לומדים מהפסוק, לא תעשה כל מלאכה.

היא לקח לאזרת מיתת בי דין איתה.

לכן אנו באים לומר שכוונת הלאו הזה,

שבאה להזהיר שמי שיעשה מלאכה בשבת במזיד ילחם איתה.

דלא ענש מיתה אלא אם כן יזיד. למה צריך אזהרה?

כי אין עונש אלא אם כן,

אלא אם כן יש אזהרה.

ממילא התורה הזהירה כאן במה שאמרה לו תעשה כל מלאכה.

אל כך עיקר אזהרתו,

הפסוק בא בעיקר ללמד למקום שיש בו מיתה עתה היא,

ולא למלכות.

ואפילו למאן דאמר דלוקין, עכשיו אני בכפרינות דעת עמוד ב',

ואפילו למאן דאמר דלוקין

במסכת מכות,

הכא אפילו לב לקה,

כאן אפילו לב לא יהיה.

דהי לעזורי המלאכה שעל ידו ועל ידי בהמתו אתה.

אם נאמר שזה ברעזיר,

שאם אדם עשה מלאכה על ידו ובהמתו,

בזה הוא יהיה חייב

מכוח לא תעשה כל מלאכה, כגון מחמר,

לכתוב לא תעשה כל מלאכה ובהמתך.

אז למה התורה הוסיפה את המילה אתה? מהי אתה?

אלא משמע אתה לבדך ובהמתך לבדה. אם אתה לבד עשית מלאכה,

אז יש פה לב גמור.

וכן, אם בהמתך עשתה מלאכה,

אז אתה מצווה שלא תעשה מלאכה.

אבל מצד שני, לבוא לחייב,

אינו חייב האדם, אלא אם כן עשו בגופו מלאכה,

ולא על ידי דיבור בלבד שהנהיגה לשאת את המסע שעליה.

אני חוזר לגמרא, שורה שלישית מראש העמוד,

הגיע לחצר החיצונה.

למדנו במשנה,

שאם אדם בא עם חמורו בשבת,

כן, והיה על גבי החמור

כלים בניטלין,

וכלים שאין ניטלין. מה זה כלים שאין ניטלין?

שהם מוקצה.

אז את הכלים הניטלין, את הכלים שאינם מוקצה, יכול ליטול מעל גבי החמור

ולהכניסם,

לשים אותם בבית.

אבל אם אינם ניטלין בשבת,

אם הם מוקצים,

מתיר את החללים והם נופלים מעליהם.

כך אמרה המשנה.

נותר את זה לכל החמור שנותן לו.

מה?

נותר את זה לכל החמור שנותן לו.

מדובר פה שכבר החמור הביא את זה לתוך החצר.

ואז כל מה שנותר לו זה לפרוק את זה מעל החמור.

אז הכלים הניטלים,

היינו אלה שאינם מוקצים,

יכול לקחת את זה בידו.

מובן?

שלא יישאר על גבי החמור.

צער בעל החיים שיישאר שם עד מוצאי שבת,

ודאי שלא.

אלא,

מתירים לו להוריד את המסה. איך?

אז אלה שהם אינם מוקצים,

ייקח אותם בידיו,

יוציא אותם בידיו על גבי החמור.

ואלה שהם מוקצים,

יתיר את החבל שקשר את הכלים הללו, את השקים המקלים

לעוקף,

וכך השקים מבלומי עליהם.

באה הגמרא כאן בהמשך ודנה,

מה היה הדין אם זה כלי זכוכית

שאי אפשר להפילם לארץ? מחשש שיישברו.

מה התקנה שלהם?

אמר הרב הונה,

הייתה באמתו תעונה כלי זכוכית,

מביא כרים מוכסתות,

ומניח תחתיה,

ומתיר החבלים והעסקים נובלים.

איפה אתה רואה מיותר כלי מרחנור? לא הבנתי.

אה, כן?

אנחנו נראה את זה בהמשך, בעזרת השם.

בהמשך אנחנו נראה את העניין הזה, מה שאתה שואל.

בוא נשואל את השאלה הזו בהמשך.

כלי זכוכית באופן נורמלי זה לא,

כן?

באופן נורמלי זה יכול לטלטל,

אבל אם

זה סוג כלין שגם אסור לטלטל, אז פה יש את הבעיה.

בזה אתה צודק בקושייתך. הגמרא בהמשך שואלת את זה.

בוא נראה.

עוד פעם אני חוזר.

אם באמתו הייתה תעונה כלי זכוכית,

והוא לא יכול להפיל אותם לארץ מחזה שיישברו,

וגם אנחנו חייבים להוסיף שהוא לא יהיה רשאי

לקחת אותם בידם על גבי הבהמה,

אז מה יעשה?

יניח כרים מוכסתות

מתחת הבהמה,

כדי שכשאותם כלי זכוכית, כשיפלו,

יפלו על גבי כרים מוכסתות ולא יישברו.

יפה. שואלת הגמרא, והענן תנאה נוטל את הכלים הניתנים בשבת.

הגמרא בהתחלה סברה שמדובר פה בכלי זכוכית רגילים. כלי זכוכית רגילים הם כלים שמותרים בטלטול.

אם כן, בשביל מה אתה צריך לומר לי שיתיר את העסקים מהכלי זכוכית?

שיטור אותם בידם. מה הבעיה?

עונה הגמרא כי כאמר רב הונא בקרנדה הומנא דלא חז ילה.

יש סוג של כלי זכוכית

שהם בגדר מוקצה.

איזה כלי זכוכית?

אותם מקיזי אדם היו משתמשים

בכלים

של זכוכית

שבהם היו מקבלים את הדם מאותו אדם שמטופל אצלהם.

ואז כלים כאלה הם מאוסים.

הדם לא משתמש בהם. הם לא ראויים לשימוש.

אז בכלים שכאלה שאינם ראויים לשימוש,

על זה אמרו כאן שאינו רשאי להתעלם בידם

אלא יתיר את החלבים

והסכין המקלה זכוכית יפלו על גבי אותם כרים מופסתות.

שואלת הגמרא ואכא מבטל כלים מהיכנו.

מה ששאלת, זוהי שאלת הגמרא.

איך בכלל אפשר להתיר דבר כזה?

הרי בזה הוא אוסר את הכרים בטלטול.

הוא מבטל אותם משימוש.

הרי קודם לכן היו ראויים משימוש.

ואם

ייפול עליהם הכלי, הכלי זכוכית שאסורים בטלטול,

נמצאה של מעשו כבר לא יכול,

יוכל יותר להשתמש באותם כרים מופסתות.

אם כן, זה נקרא מבטל כלים מהיכנו. אם אדם מבטל כלי מהשימוש,

מהשימוש הראוי לו,

הרי זה נקרא כאילו סותר את הכלי.

עונה הגמרא בשליפי זוטרי.

רב הונא מדבר במסעות קטנים,

שגם אם ייפלו על הכרים מופסתות,

יכול לשמוט את הכר מתחתם עד שיגיע לארץ.

נמצא שהוא לא אסר את הכר בטלטול לכל השבת.

אם הוא יהיה חייב

להשאיר את זה שם כל השבת,

ולא יהיה לו אפשרות להשתמש בכרים במשך השבת,

אז פה אכן

זה נקרא מבטל כלים מהיכנו.

אבל כאן, כשיהיה שייך

להסיר את הכלים הללו

מן הכרים מופסתות, על ידי

משיכת הכרים מופסתות,

במצב הזה אין זה מבטל כלים מהיכנו, אבל הוא יוכל להשתמש בזה גם לאחר שיפלו עסקים עם הכלי זכוכית הללו עליהם,

מיטיבי...

אם זה כלים כבדים.

מה זה כלים כבדים? שהוא לא יוכל,

הוא יוכל להפעיל את זה מאבחרו,

ורוב במשלוקת הכלל שקר והללו מבטל.

הוא לא יכול להפעיל את זה מאבחרו. אמרתי, אני חוזר שוב.

אם זה כלים כבדים, מה, כונה? אם זה כלים כבדים, או במקום

שהוא חושש, אם הוא ימשוק את הכרים מתחתיהם,

אז יהיה נזק לכלי,

אז ודאי שכוונתו להשאירם שם על גבי הקרים לכל השבת,

בזה הוא עושה, עובר על איסור מבטל קדימי חנוך.

זה כל העניין, אבל באופן

שאין את הבעיה הזו,

אלא יוכלנו למשוך את הקרים.

וממילא הוא יוכל להשתמש בקרים לאחר מכן,

נמצא אם כן שלא ביטל אותם לכל השבת,

ואין בזה איסור שהוא מבטל כלי מאחנות.

זה לימד לכל דבר שאני מניח על משהו, נכון, נכון מאוד.

נכון מאוד.

זה העניין, העניין הוא שאתה הולך ומניח דבר שהוא מוקצה על דבר שהוא היתר,

וההיתר משמש את האיסור.

כמובן,

רק לבוא ולאסור מדין בסיס דבר האסור,

אי אפשר, משום שהדין של בסיס דבר האסור צריך שיהיה מבין השמשות.

כאן זה הגיע באמצע השבת.

אז כל האיסור הוא רק מצד מבטל כלים מאי חנום.

זאת אומרת, עושים כניסו של מוקצים על מגש.

עכשיו שאתה מניח את זה להדיה,

אבל אני מדבר... רגע, רגע, למה אני יכול לתת להם מוקצות על מגש?

אני מסכים, אני מסכים.

אז פה, פה... אבל כל פעם עוסקים שזה מבטל כלים מאי חנום. מה מבטל כלים מאי חנום? מה כל כך קשה להוציא את המגש שלו על מגש?

מסכים, אני מסכים איתך שכאן יש פה היתר יותר מאשר בכל מקום,

כיוון שיש פה את העניין של הפסד ממון של אותם כלי זכוכית.

זה הכול.

באופן רגיל שאתה לא חייב,

אז לכן אמרנו שלא תעשה את זה.

מי תיבא.

מי תיבא.

באו בני הישיבה והם היקשו על דברו לאבהונה.

הייתה בהמתו תעודת הבל ועששיות,

מתיר את החבלים והסכין נופלים.

ואף על פי שמשתברין,

מה פירוש?

כי בהמתו הייתה תעונת תבל.

תבל זה פירות שלא נטלו מהם תרומות ומעשרות.

ואסורים הם באכילה גם לכהנים.

וכשאפשר לאוכלם זה מוקצה בשבת.

מאחר ואי אפשר לאכול את זה,

זה מוקצה.

או שהייתה בהמתו תעונה עששיות,

חתיכות רבות של זכוכית.

יתיר את החבלים והסכין נופלים,

ואף על פי שהן משתברין.

אפילו שמה,

שהזכויות האלה משתברות,

בכל זאת לא התירו לו להסיר את זה בידו מן הבהמה.

אם כן, מה אתה רואה?

שאם אתה אומר שזה משתבר,

אם אתה רואה שזה משתבר

על כורחנו,

שלא התירו להניח כרים מוחשטות.

כי אם התירו לו להניח כרים מוחשטות,

אז מה זה העניין שהם משתברים?

עונה הגמרא, הטאם בקולסא.

בברייתא מדובר בחתיכות רבות של זכוכית,

שהחתיכות הללו

עומדים לעשות מהן חלונות.

מאחר ובין כך יחתיכו אותן לחתיכות קטנות,

אין הפסד בשבירתם.

כל ההיתר הוא, אתם שומעים? כל ההיתר הוא

רק במקום שיש הפסד.

אבל אם אין הפסד,

לא התירו לו להביא כרים או לניח תחתיהם.

דאי קנאמי דקתנא דומיה דטבן.

ואכן, מדויק כמו התירוץ הזה,

משום שראינו עששיות ותבל יחד באותה ברייתא.

הברייתא המזכירה הייתה באמתו תעונת תבל ועששיות.

מזה שהתנא נקט עששיות ותבל יחד,

משמע שהם דומים.

אם כן, נוכל ללמוד מזה, מה תבל זה לא חזילה,

אף החנאמי לא חזילה.

כמו שבתבל אינו ראוי לשימוש בשבת כלל,

כי הרי אסור להפריס פרומות ומעשרות ואסור לאכילה בשבת,

אז גם העששיות, מדובר

שאינם ראויים לשימוש בשבת,

כיוון שמדובר בחתיכות עבות של זכוכי.

אם כן, ומה אף על פי שמשתברין?

ומה זה שכתוב אף על פי שמשתברין?

הרי אם אין הפסד בשבירה שבהם,

אז מה החידוש

בעניין הזה, אף על פי שמשתברין?

מהו דתימה להפסד מועט נעמי חששו?

כמה אשמע לן.

יכולת אולי לומר,

נכון אמנם שאין הפסד,

אין הפסד,

אם זה חתיכות כאלה שעומדים לעשות מהן חלונות

בכל מיני גדלים,

אבל על כל פנים, הפסד מועט כן יהיה.

הפסד הוא רבה אמנם לא יהיה, אבל הפסד מועט יהיה.

משום שהרי ניצוצות ניתזים

מאותן עששיות,

והם לא ראויים לכלום.

אז אולי נאמר, להפסד מועט חששו,

וממילא נטל לו להניח כרים תחת העששיות.

כמה אשמע לן, לכן בעבריתא להשמיע לנו שלא.

כל החשש הוא דווקא בהפסד מרובה,

אבל לא בהפסד מועט.

נמצא לפי זה

שמה שאמרתי לך מקודם זה מה שכתוב כאן בסוגיה.

רב הונא, שאמר,

כרים מוכשתות יניח תחתיהן,

זה הכל במקום שיש הפסד.

אז

לא באו ואסרו ביטול כלים מהיכנות.

בפרט שהוא יכול להסיר את זה משם

במשך השבת.

אבל במקום שזה מסעות כבדים,

שיש לו עניין שהוא לא יוכל לטלטל את זה מעל אותם כרים מוכשתות.

או מאידך,

זה סוג כלים כאלה

שלא יהיה בהם הפסד אם יפלו על הקרקע ממש.

לא יתירו לו להניח כרים מוכשתות מתחתיהן,

מתחת הבהמה, כדי שהעסקים יפלו על גבי הכרים מוכשתות.

תניא, אני כבר בתקופת נ״ד עמוד ב',

תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר,

הייתה בהמתו תעונה שליף של תבואה,

מניח ראשו תחתיה ומסרקו לצד אחר,

והוא נופל מאליו.

חבורו של רבן גמליאל

הייתה תעונה דבש,

ולא רצה לפורקה עד מוצאי שבת.

למוצאי שבת מתה.

אתם שומעים מה היה פה?

מראה בביאה ברייתא, של שמעון בן יוחאי אומר,

שאם

היה מסע של תבואה של תבל על גבי בהמתו,

הוא לא יכול אבל לקחת את זה בידי, כי זה מוקצה.

מה יעשה?

יניח ראשו תחת אחד מצדי המסע,

ומסלקו מראשו לצד אחר, והוא נופל מאליו.

הרי אם הוא יגביה,

הלוא המסע שעל החמור,

שיש בשני הצדדים שקים,

אז אם הוא יכניס את ראשו תחת אחד מהשקים

ויגביהו למעלה, ממילא

ייפול המסע.

כן, אתם מבינים מה אני מתכוון?

אם יש מסע,

והוא מכניס את ראשו מתחת, וככה החלק,

הצד האחד של המסע מתרומם כלפי מעלה,

מיד החלק השני מקבל כובד כלשהו ונופל.

הבנתם?

מי ברר את זה?

אדם עצמו יניח ראשו תחת

אחד מצדי המסע,

וכך ייפול כל המסע מעל גבי החמור.

על גבי החמור.

כן.

נהיה לו מסע.

כמו כאילו זה כמו, בדיוק. אז כשהוא מכניס את ראשו

ומגביה את החלק האחד הזה,

מיד החלק השני גם כן ממילא נופל יחד עם הכול, עם כל המסע.

בדיוק.

שלא יעשה את זה בידיים, אבל עם ראשו יוכל,

בדיוק.

כך יוכל

לעשות את פריקת המסע מעל גבי החמור.

אומר הרמב״ן,

אפילו שכל דבר שהוא מוקצה,

אסור לטלטלו, גם אם אינו נוגע אלא במקצתו,

אבל כאן משום צער בעל החיים, התירו לו לטלטל שלא כדרך טלטון.

ברור הדבר שאדם

מלכתחילה אסור לו לעשות, גם אם זה שינוי.

לרבנן יש איסור, אפילו בדרך שזה שינוי.

אבל כאן יש עניין, צער בעל החיים.

לכן אמרו לו,

תוכל לעשות כאן שלא בדרך טלטול.

לעומת זאת,

יש סברה נוספת,

שטלטול בראשו זה בכלל לא טלטול.

כמו

שידוע לנו שיש כאלה שאומרים שטלטול מוקצה

זה רק כשהוא בידיים מטלטל.

אבל אם הוא מטלטל את זה בגופו על ידי הרגל,

הוא לא עובר על איסור הטלטול.

רגל זה לאו דווקא, אלא כל מקום אחר בגופו הוא גם כן כמו הרגל.

אותו דבר.

אם זה לא בידיים,

גם ראשו זה נחשב כמו שאר הגופו לגבי זה

שלא נאסר בטילטון.

אבל הגדרת של רגנן זה לא חלק מהגוף?

זה חלק מהגוף, אבל כוונתי לומר הפוך,

שרק ידיים נאסר, אבל כל שאר הגוף מותר.

כמובן, למה ההבדל בין האדם לרגנן? כי זה השאלה של דרך טילטון, מה?

דרך של טילטון הוא בידיים.

אין דרך בין האדם לטלטל.

אבל יש כאלה מוצלטים.

נכון, אז אני אומר, הבאתי.

הבאתי את שתי המצבים, נו.

הבאתי את המצב הזה שזה לא טלטול בכלל,

בגלל שזה על ידי עבר אחר מעברי גופו, וזה לא ידיו,

ממלאי ניסו.

ויש דבר אחרת שהרמב״ן כותב אותה.

מכיוון שזה צער בעל החיים,

התירו לו כאן שזה לא כדרך טלטול.

במובן, משום צער בעל החיים התירו.

כל העניין הזה של איסור טלטול הוא מדרבנן.

אז כאן הטילו, משום צער בעל החיים.

ממשיכה הגמרא מביאה מעשה של היה בחמורו של רבי ימליאל,

שהייתה טעונה דבש.

והוא החמיר בדבר, לא רצה לפרוק את זה מעל החמור עד מוצאי שבת.

בסדר. ולמוצאי שבת מתה.

אביבה מתה.

מה זה קשור לבדלתך?

הוא החמיר.

מה יצא מתוך החומרה?

החמיר על החמור.

רוחמיר על עצמו שלא לפרוק מעל החמור.

אבל בתכלס,

הבמה לא יכולה לשאת את המסע הזה עד מוצאי השבת.

אולי היא מחלה. היא מתה. היא מתה ממחלה, אולי מזה טומאטוס?

רכב של הדעת.

טוב. אם לא נשאיר שם בפירוש שהיא מתה מלכב של הרשימה בשמות במרפארם, תגידי,

תגידי, אתה שמרת ממני שאני האשמתי אותו? לא, אני אומר לך רק... אז מה אתה מתקיף?

מה אתה מתקיף?

שמעת שאני אמרתי שהוא אשם?

אמרתי מה כתוב כאן בברייתא.

בברייתא כתוב

שהוא הניח ולא פרק את המסע,

ולמוצאי שבת מתה,

זה הכול.

אתה רוצה להבין שזה עונש בשבילו, אתה רוצה להבין... ואם אומרים את זה? מאשימים אותו, לא מאשימים אותו. אז אם הוא החמיר, זאת אומרת, בגלל הכובד שהוא כאילו לא היה צפלף.

אם זה משהו כתוב בתלונות שהיא מתה מהעומס,

זה היה עומס חריג ומשהו אחר.

הלאה. אם זה עומס ראיתי לה, היא לא מתה בגלל זה.

אמור, גם הוא אימית ככה. תמשיך כי לא מת, כי לא תלונות כמו כמה.

אז עוד פעם,

אם זה דבר כזה שהבהמה יכולה לשאת אותו עד מוצאי שבת,

אז אתה צודק.

אז למה היא מתה?

כן. אבל אם היא מתה,

על כורחנו שהיא לא יכלה לשאת את המסע הזה עליה.

מה? אבל זה היה גם לא יכול. נכון?

אז אם היא מתה,

היא לא יכולה לשאת,

כי אם היא הייתה יכולה לשאת, היא לא הייתה מתה.

אלא מה?

אלא מה?

לא יכלה לשאת את המסע הזה.

היא יכלה לסבול את הכובד ואת הקושי

במשך

זמן הליכה,

אבל שהיא שיישארת לה כמה שעות עד מוצאי השבת, זה לא יכלה, והרעיה שהיא מתה.

עכשיו אתה בא, אה?

כן, הוא השאיר אותה ככה, עם המסע.

אבל עם המסע, עם המסע. היא מסע, אבל היא מינה חיים במסע, זה לא קייב להוציא לבית. אז עוד פעם,

אז אני מוכיח לך, עצם הדבר שהיא מתה, אז למה היא מתה?

לא יודעת, הרבה סיבות.

אז שמה הזכירו אותה לזה שהיא מוצאת שם את מתה?

אני יודע. סתם סיפור?

מה אם היא מספר לנו ש...

זה יכול להיות סברה, אבל אם היה כתוב, נבדק בפירוש, זה מתי כזה סברה. כשכתוב בברייתא שמוצאת שם את מתה,

זה בא להוראות שהיא מתה בגלל נשיאת המסע, זה שייך עליה.

זה הכול.

אז לא, אתה אומר שלא מאשימים, אבל פה הוא מאשימים לזה, כאילו הוא גרם למלך. אמרתי, אני לא אמרתי.

אתה אמרת.

אני לא הזכרתי את זה.

נראה שכן.

אין לי הראיה לזה,

אבל בפשטות נראה שזו כוונת הברייתא לומר שהייתה טענה על זה שהוא נהג בחומרה

והיכל הרי להקל, כדעת רבי שמעון בן יוחאי.

שואלת הגמרא, והענן תנן נוטל כלים הניטלין,

למה הוא לא פרק את זה בידיים ממש?

דבש, זה ראוי לאכילה,

וכלים הניטלין, כלומר דבר שהוא מוטל בטלטול,

יכול לטול בידם על גבי החמור,

אז למה השאיר אותו על גבי החמור כל השבת?

עונה הגמרא, כשהדביש,

הדבש הזה יחמיץ,

הוא לא ראוי לשימוש בשמט,

ואסור לטלטלו.

שואלת הגמרא,

הדביש למה החסי? אז אם כן, מה הוא צריך בכלל את הדבש הזה?

מה עושים עם הדבש שהדביש?

עונה הגמרא, לכתיתא דגמרי.

כלומר, הדבש הזה

הוא טוב

בשביל למרוח על גבי פצעי הגמל.

גמל שהוא נושא מסעות,

אז הרבה פעמים כתוצאה מזה שהוא הולך מרחקים גדולים למסע,

אז נוצר פצעים בגב הגמל.

והדבש הזה...

הדבשת שלו.

נכון, הדבשת, או במקום אחר בגבו. זה דבשת, זה כמו דבש.

זה יותר טוב שלו. דבשת, זה דבש.

בכל אופן, זה מה שהוא ראוי.

מה? יותר טוב שלא יהיה דבש ממי שאין לגמל?

לא הבנת.

מה זה איש לגמל? זה על החמור, זה לא על גמל.

אתה מתבלבל.

אבל מה שהחמית זה טוב ל... מה, חשבת שהוא חשב שהיא תמות?

ידעו שהבהמה תמות?

אבל גם לי, אם היה ידעו שהיא תמות מסתעמדה מחמיר בדבר.

שואל את גמרא, ויתיר חבלים מפילוס הקים,

הרי גם אם זה דבר שאינו ניתן,

כי זה דבש שאינו ראוי לאכילת בני אדם, רק לברוח אותו על פצעי הגמלים, והרי לברוח על פצעי הגמלים אסור משבת.

אז אם כן,

גם אם זה לא ראוי לטלטול, אבל יתיר את החבלים והסכין

יפלו מעליהם

עם הדבש.

עונה הגמרא,

מצטירו זיקי, אם הוא היה עושה כך,

הנודות שבהן היה הדבש

היו נבקעים.

הדבש היה נוזל דרך אותם

סדקים שיהיו בהם, באותם נודות.

שואלת הגמרא, כבר אמרנו אתמול, כן, ויביא... זה קשר הרומני?

אשר שאינו של קיימא, לא עושים קשר של קיימא בזה.

למה? למה? בגלל שהקשר הוא נועד לזמן קצר.

הקשר הוא לא קשר, בקיצור, אם זה קשר של קיימא, אז ודאי שיהיה אסור.

כל ההיתר הוא רק במקום שזה לא איסור דאורייתא.

שואל הגמרא, ויביא כרים מוחשטות ויניח תחתיהן.

למה שלא יביא כרים מוחשטות, כמו שאמרנו קודם?

ואז יפלו הנודות עם הדבש

על גבי אותם כרים מוחשטות.

עונה הגמרא, מטנפי,

הדבש יכול ליפול על הכרים,

וכמה בטל כלימי חנות. במצב שהדבש

יישפך על הכרים,

אז באמת פה הוא כבר יבטל כלימי חנות,

כבר לא יהיה ראוי להשתמש באותם כרים.

שואלת הגמרא, ואי כצער בעל החיים?

ואי כתב, אבל מה עם צער בעל החיים?

הלוא האיסור לצער את הבהמה זה איסור מדאורייתא.

אז למה האיסור הזה לא דוחה איסור ביטול כלימי חנות?

שכל האיסור של ביטול כלימי חנות הוא רק מדרבנה.

עונה הגמרא כסבר, צער בעל החיים דרבנה.

הוא סובר שזה לא כך.

איסור של צער בעל החיים אינו אלא מדרבנן ולא מדאורייתא.

אשר על כן, אין לדחות דרבנן מפני דרבנן אחר.

אין לדחות איסור ביטול כלימי חנות בשביל להצהיר מצער בעל החיים,

שגם הוא אינו אלא מדרבנן.

נראה את רש״י.

אבל אם הסברה שחכמים אומרים, זה מדאורייתא.

הוא סובר לא, בסדר, אבל בכלים מהכנות זה בוודאי לא דאורייתא.

זה דאורייתא אם דרבנן, אז החומש לא יותר. לא, לא, לא. מה לא? לא, לא. אתה מוסיף דברים שלא קשורים. זה לא עושה. אם חכמים אומרים,

רבן, רבן, רבן, רבן,

אתה מדבר, אתה צריך להבין דבר אחד.

אתה, שאתה עומד מן הצד ושומע את החכמים, אז אתה מסופק דאורייתא את הרבנן. אתה אומר, שמא ההלכה כמנדע אמר כזה, שמא ההלכה כמנדע אמר זה.

אבל רב גמליאל, דעתו האישית הייתה, הוא גם כן היה תלמיד חכם עצום בקנה מידה לא רגיל.

והוא אחז

שזה מדי רבנן, אז לא רק לשיטתו,

אין מקום שזה יהיה להתיר את זה מפני זה. לא ראוי להחמיר, למה?

למה אני אומר את זה? אם החכמים אומרים, זה לא בן אדם אחד, תנא אחד, זה חכמים שפסקו שזה מדי אורייתא. כבר עוד פעם, אז אני מסביר, שהוא... תראה, תודה. זאת אומרת, הכלי מייחנות, זה בוודאי. וכולם אומרים שזה מדי רבנן. אבל תן ואל תעשה הדין.

תן ואל תעשה דין.

אבל כאלה גומרים שזה מדי אורייתא.

עוד פעם, אבל לא הוא, אבל זה לא הוא. מדי אורייתא רבנן ומשהו סודר. אבל גם הוא בשביל האנטרסק.

גם הוא בשביל האנטרסק. רש״י,

רש״י,

רש״י, בדיבור המתחיל באמתו.

כן, תהיו יחד איתי,

הזמן קצר.

באמתו,

קנד עמוד ב',

ברש״י, דיבור המתחיל באמתו.

במלאכה נעשה...

על ידי בהמתו, לא מחייב לאו גמור ללקוט עליו".

אה, זה שייך לי קודם בעצם.

תאונה כלי זכוכית.

כלומר, אם הייתה בהמתו תאונה כלי זכוכית, אומר אבהונה,

שאין ניטלין בידו להניחה לארץ,

מדובר פה בכלי זכוכית כאלה שאסור לו לטלטלם בידיים, כי זה מוקצה,

והוא לא יכול לקחת אותם בידיו ולהניח אותו לארץ.

והענן תלן נוטל את הכלים הניטלין וכלי זכוכית ניטלינן,

כלי זכוכית רגילים,

בוודאי ניטלין,

מותר לו לטלטל העם,

ולמה אני מתיר את החבלים?

דה אומנה מקיס דם

שער הואיל משבת לכלום, לפי שהם מאוסים.

ואקא מבטל כלי, כרי מוכסתות, כשמניחן תחת דבר שאינו ניתן,

מבטלן מהיחנן,

דה שוב לא יטלה משם

בדם אלה סוטר.

בשליפי זוטרא הם מסעות קטנים,

ששומט הכר מתחתיהם נובנה על הכר השני,

וכן עץ מגיעה לארץ עשישיות של זכוכית,

אף על פי שעשישיות משתברין,

על מה אסור להניח

כרים וכסתות תחתיהם.

בחולסה חתיכות רחבות של זכוכית

שאינם כלים ועושים מהם חלונות,

וכיוון אלקא פסדה בשבירתן וסופן לאחתך

בחתיכות קטנות,

לא שרו להביא כרים ולהניח תחתיהן.

תבל לא חזי לדה מוקצהו,

ואפילו לא כהנים לא חזי.

ומה אף על פי שמשתברין עליהן כפסדה?

מה עוד אתם על ההפסד מועד נם יחששו ויאביא

כרים יניח תחתיהם?

דעה ודאי יהיה אפשר בלא אפסד מועט,

שנצרצות נטרזין משבירתן שאינם ראויים לכלום.

שליף מסוי של תבואה של תבל,

והענן תנען עוד זמן שנטרל בשבת, והעמי לא רוצה לפרקה.

כשהדביש, החמיץ,

למה חזה? והעמי היית רבם גמליאל.

לכתיתא דגמלה, לכתית של גמלים,

ויתיר החבלים ויפילו שקים.

דעה כתנן במתנתיר בדבר שאינו נטל,

ומשנה מציר וזיקה לבקעים הנודות

ולפעילתן לארץ, ביתן ומדבר הנשפך עליהן,

וכמבטל כלים מהיכנו,

ושוב אין ראויים לבוא ביום לכלום.

ואיכה צער בעלי חיים,

וליתא דאורייתא וליתא חדר הבנן, ביטול כלים מהיכנו,

כסבר רבן גמליאל צער בעל החיים זה רבנן,

ופלוגתא היא באלו מציאות.

כן, אז אנחנו בסתיו נסיים היום פה,

אחר כך נמשיך.