מסכת שב, דף קנ"ז ע"א - דף אחרון

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת, דף קנז, עמוד א',

במשנה

שנמצאת קרוב לאמצע העמוד.

מפרין נדרים בשבת

ונשאלין נדרים לצורך השבת,

שהן לצורך השבת.

ופוקקין את המאור,

ומודדין את המקליט,

ומודדין את המקוה.

מעשה בימי אביו של רבי צדוק

ובימי אבא שאול בן בוטנית,

שפקקו את המאור בתפיח וקשרו את המקחדה בגמי,

לדע אם יש בגיגיד פותח טפח עמליו.

ומדבריהם למדנו שפוקקין

ומודדין וכושרין בשבת.

זוהי המשנה האחרונה שבמסכת שבת.

המשנה דנה

האם מותר להתיר נדרים בשבת?

בראשונה אמרה, מפירין נדרים בשבת.

לשון הפרת נדר

שייך

בזמן שבעל מפר נדרי אשתו,

או האב מפר נדרי ביתו.

אפשר שהבעל יפר את נדרי אשתו והאב את נדרי ביתו בשבת.

ונשאלין לנדרים

שהן לצורך השבת,

ובזמן שהאדם נדר נדר

ורוצה הוא ללכת לחכם שיתיר לו את הנדר,

יכול הוא לבקש התרה על הנדר גם אם זה בשבת,

אבל בתנאי

שההתרה היא לצורך השבת.

כמו למשל, כדוגמה,

אדם נדר שלא יאכל היום.

מותר לו ללכת

לבקש מן החכם התרה כדי שיוכל לאכול בשבת.

אבל אם זה לא לצורך השבת,

אסור לו להישאר על זה.

ולמה זה באמת?

מה האיסור בזה?

אז אומר אחד מן הראשונים,

כי זו טרחה שלא לצורך.

כלומר,

אם היו מתירים לאדם להישאר על נדרים שאינם לצורך השבת,

נמצא שצורח הוא

ללכת לחכם על מנת שיתיר זאת,

ואין זה צורך השבת.

הרבה פעולות עשו חכמים

כדי שיהיה ניכר מנוחת השבת,

ולא שיעשה טרחה שאינה לצורך.

יש מי שמפרש שהאיסור הוא מטעם אחר,

בגלל שנאמר, מצו חפצך ודבר דבר.

מה זה ממיצוא חפצך?

מאחר

וכל ההיתר הוא

רק לעשות דבר שהוא בגדר חפצי שמיים,

אבל חפציך אתה עשו,

לכן כל זמן שאינו לצורך השבת,

הרי זה כמו חפציך שנאסרו.

אבל אם אנו שמים לב,

כל האמת שבגמרא הגמרא תסתפק,

האם הדין הזה של הפרת נדרים על ידי הבעל או האב,

האם גם זה דווקא אם זה לצורך השבת,

או אפילו אם זה נדרים כאלה שאינם לצורך השבת?

בגמרא אנחנו נראה את הספק בזה,

מה אם שונה צדדת ספק גם כן הגמרא, זה צבא הער לנו.

על כל פנים, לגבי נדרים,

היינו שהולך האדם לחכם כדי שיתיר לו את הנדר,

פה ודאי שזה דווקא באופן שנדרים אלו,

התרת הנדרים הללו זה לצורך השבת.

מוסיפה המשנה, ופוקקין

את המאור.

כלומר, אם יש

חלון בבית

והוא רוצה לפקוק אותו, כלומר לסתום את החלון,

ומדוע?

כמובן שכוונתו רק בצורה ארחית, להניח שם

סגירה על החלון,

כדי שלא תיכנס טומאת דרכו לתוך הבית.

אז במצב הזה רשאי הוא לעשות זאת,

מכיוון שזה נקרא תוספת על אוהל ערעי.

אמנם יש בזה מחלוקת תנאים, למדנו את זה לאוהל,

בדף קכב עמוד ב',

מחלוקת רבי אליעזר והחכמים,

אבל פסקו כאן במשנה, כדעת חכמים, שמותר להוסיף

תוספת ערעי בשבת.

ומודדין את המתלית.

אם יש לאדם

חתיכת בגד,

בד,

והוא מסופק, אם יש בזה שיעור,

שמכוח זה תקבל המתלית הזאת טומאה,

כדי שידע אם יש שיעור או לא,

השיעור בזה הרי צריך שיהיה לכל הפחות

ג' אצבעות על ג' אצבעות.

שיעור כזה נותן חשיבות לבגד,

לבד,

שיקבל טומאה.

רשאי הוא למדוד את הגודל של המתלית,

לדעת אם יש בה את השיעור הזה,

ואז לדעת אם יקבל טומאה או לא.

וכן מודדין את המקווה.

המקווה צריך להיות לכל הפחות ארבעים שיער,

והגמרא במסכת פסחים והעירובין

מביאה

שהשיעור הוא כאמה על אמה בגובה שלוש אמות.

כלומר,

אם יש

בית קיבול, מקום כזה,

שיש בו שטח של אמה על אמה,

נאמר, שישים סנטים על שישים סנטים

על רום שלוש אמות, כלומר, בגובה של מטר שמונים.

פה יכול להיכנס ארבעים שעה מים.

אז הוא יכול למדוד את מקום המקווה,

לדעת אם יש בו

מקום להאכיל ארבעים שעה מים.

ומעשה בימי אביו של רבי צדוק, ובימי הבא שאול בן מותנית,

שפקקו את המאור בתפיח.

היה איזשהו חלון

שהיה פתוח משם לבית,

והם רצו שלא תיכנס טומאה דרך החלון לתוך הבית.

היה טומאה

מעבר לחלון,

רצו שלא תיכנס לטומאה לתוך

הבית דרך החלון.

אז מה עשו?

לקחו תפיח, שזה כד של חרס,

וכך סגרו

את הפרצה הזו שהייתה בכותל,

מה שנקרא חלון.

זו הכוונה שפקקו את המאור,

שסגרו וסתמו את החלון שדרכו בא האור לבית בתפיח, על ידי הכת של חרס.

כוונתם, כמובן, כדי שלא תיכנס טומאה לבית.

וקשרו את המקדה בגמי,

והיה גם מעשה בהם,

שפעם אחת קשרו קערה שעשויה מחרס בגמי.

כדי לדעת אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו,

אנחנו נראה בגמרא מה השייכות של הגיגית לכאן,

ולמה בכלל היו צריכים לאמוד

אם יש בה פותח טפח אם לאו.

ומדבריהם למדנו שפוקקין

ומודדין וקושרין בשבת.

מותר לסתום חלון באופן ארעי,

וכן למדוד מדידות של מצווה,

כמו למשל את המתלית והמקווה שראינו,

וגם כושרין בשבת, הנה, קשרו את המקדה בגמי.

כמובן,

דווקא אם כי זה קשר שאינו של קיימא,

מותר לעשות זאת אפילו לכתחילה.

הגמרא מביאה,

כדי לדעת מה היה העניין הזה של קשרת המקדה בגמי,

מה זה העניין של פקקות המאור בתפיח,

אז צריך לדעת שמדברים כאן על טומאת מת.

הדין אומר שמת,

או כזית מבשר המת, מטמא באוהל.

ובנוסף, מה זה אוהל?

כל דבר שמאהיל על המת

נטמא ממנו.

אז זה יוצא כך שאם מת נמצא תחת אוהל,

הטומאה מתפשטת לכל המקום שמתחת האוהל.

נאמר שיש איזושהי סככה

שהיא בגודל של ארבעה מטר על ארבעה מטר,

ומת מונח תחת הסככה הזו באיזושהי פינה, זה לא משנה,

אבל זה מונח תחת

אחת מפינות הסככה.

הטומאה הזו מתפשטת להיות מתחת כל

הסככה הזו.

ממילא אשר על כן, אם ישנם דברים

באותו, מתחת הסככה,

מקבלים טומאה מן המת, בגלל שיש פה, הם נמצאים באוהל, אחת זה מהמת.

אותו דבר אם יש למשל שני חדרים

שנמצאים תחת תקרה אחת,

ויש כותל שמפסיק ביניהם.

זה שני חדרים, אז יש כותל

בין החדרים הללו.

ובכותל יש פתח או חלון.

אם נמצא בחדר אחד,

הטומאה עוברת דרך הפתח או החלון לחדר השני.

הטומאה תעבור דרך החלון.

או פתח, אם זה דלת.

אבל אם סתמו את הפתח או החלון בדבר שאינו מקבל טומאה,

זה חוצץ בפני הטומאה.

והטומאה אינה עוברת לחדר השני.

זה מה שכתבו כאן

פקקין פקקות המאור בתפיח.

היה מצב

שהיה מעבר לכותר, כמו שאמרנו,

טומאה,

והטומאה הזו היה תקרה אחת שמאהילה גם על המת,

כן?

או בשר מן המת, לא משנה.

והתקרה הזו גם

משמשת את החדר.

מאחר וכן,

אז אם היה אפשרות שהטומאה, הרי הטומאה מתפשטת, אמרנו.

אם היה אפשרות שיש פרצה בכותל,

נמצא שהטומאה יכולה להתפשט גם לתוך

החדר הזה, משום שסככה אחת

משמשת

כאוהל גם על המת וגם על

לחדר הזה.

לכן, כדי לחצות בפני הטומאה,

אטמו את אותו מאור, את אותו חלון,

כאשר אין התפיח הזה מקבל טומאה,

כי שמו את זה בדבר כזה שהחלק האחורי

של המקדה של הכד יהיה כנגד,

של התפיח, סליחה,

החלק האחורי של הכד יהיה מונח כנגד המת,

והרק לחרס אינו מטמא מגבו.

מאשר על כן, זה חצץ בפני הטומאה ולא נכנסה הטומאה לבית.

זה היה העניין.

הדין אומר שכלי חרס מקבל טומאה דרך אווירו.

בסדר, אבל זה חלון בכל מקרה, מה הוא מתאים?

לא.

בשביל זה אנחנו אומרים, שאם יש טומאה

בתפיח עצמו, אז זה לא חוצץ.

יש פה טומאה, זה מקבל טומאה.

זה חצי הרס. כי דבר שמתי זה יכול לחצוץ דווקא אם הוא עצמו אינו מקבל טומאה,

אבל אם מקבל טומאה זה לא יכול לעבוד חציצה,

כי הטומאה תעבוד דרכו הלאה.

זה לא משנה,

זה לא משנה.

בשביל שיהיה חציצה, שהטומאה לא תיכנס,

לא מספיק אטימה, אלא צריך אטימה כזו שלא יקבל הדבר טומאה. אז הכותל עצמו הוא ודאי לא מקבל טומאה, כי הוא מחובר והוא אבנים,

לא שייך להתקבל טומאה.

אבל התפיח חייב להיות שזה בנוי כך. למה עשו דווקא תפיח?

כי אם זה היה כלי מתכת,

כלי מתכת מקבל טומאה גם מגבו.

אז שוב פעם היה דבר שהוא מקבל טומאה ואלוהו יחצוץ היה,

לא היה חוץ מפני הטומאה.

לכן לקחו קצור חרס. ואני מוסיף שהחלק האחורי של

הטפיח הוא שהיה מכוון כלפי המת, ואז ממילא לא נטמע הכלי כלל וכלל,

וממילא היה פה מצב של חציצה גמורה,

ואז לא עברה הטומאה לתוך החדר.

כן.

נראה את רשי על המשנה.

מפירין בעל לאשתו

ונשאנין לחכם

שהם לצורך השבת. אמרנו שנדר כזה שרוצה האדם הזה להתיר אותו על ידי החכם

וכוונתו להשתמש בהיתר הזה לצורך השבת,

זה מותר.

דווקא לצורך השבת. כגון, אומר רשי, שנדר,

יש לו לאכול היום,

ופוקקין את המאור.

אומר רשי, מה שנמצא כאן שמותר לפקוק,

היינו לסתום את החלון,

בגלל שזה נקרא, מוסיף על אוהל עראי. זה אוהל עראי זה באופן זמני.

זה לא שיישאר שם באופן קבוע.

זה למעשה כרבנן דאמרי, כדעת חכמים שמצאנו את דעתם

לעיל בדף קכו עמוד ב' פוקקין

פקק החלון

ומודדין את המקווה במידה שיש שם עמוק

שלוש אמות מים

ורוחב אמה על המה.

כי המידה הזו של אמה על המה בגובה שלוש אמות

זה מקום שיכול לקבל שם ארבעים סאה מים.

אז מותר למדוד את המקווה כי זה לצורך מצווה ואת המתליט

שתהא שלוש על שלוש אצבעות

כגון אם הייתה טמאה

ונגעה בטהרות,

בתפיח פח של חרס

וחברו בפרק י״ז נמצא שם זמונה שהיא קשורה בתפיח.

מביא דוגמה נוספת שכתוב בתלמוד הלשון הזה, תפיח.

ממלאים בה בשבת

מקדק לחרס, לידה אם יש בגיגית פותח טפח

הגמרא מפרש לה וקושרין

קשר שאינו של קיימא אפילו לכתחילה

ומודדין להתלמד על דבר הוראה.

נראה את הגמרא עכשיו, אי בעיה לו,

בני הישיבה יסתפקו

בעניין הזה של הפרת הנדרים על ידי הבעל לאשתו או על ידי האב לביתו.

האם הפרה בין לצורך ובין שלא לצורך?

שאלה לצורך היא שלא לצורך, לא.

כלומר, האם בדין הפרה

לא נאמר חילוק אם זה לצורך השבת או שלא לצורך השבת.

כל מה שנזכר במשנה שדווקא לצורך

התירו ולא שלא לצורך אסור,

זה הכל בעניין שאלה לחכם.

כלומר, הרי בשביל לקבל התרה על הנדר

שייך כמה מצבים.

או שאדם ילך

לחכם

שיתיר לו את הנדר,

והוא יגיד לו בלשון

מותר לך, מותר לך, מותר לך, איך הוא עושה את ההתרה על ידי שהוא שואל אותו,

האם היית, ידעת שיהיה דבר כזה וכזה?

אם היית יודע שכך וכך,

האם היית נודר?

אומר לו,

זה נקרא שהוא נותן לו פתח לנדר,

ולכן

מתיר לו את הנדר.

אומר לו החכם,

מותר לך, מותר לך, מותר לך. בזה הוא מתיר לו את הנדר.

הפרה זה שהבעל לא מרוצה מזה שאשתו נודרת נדרים שקשור בינו לבינה,

או נדרים כאלה שהם בגדר פיקוח נפש, חיי נפש,

כגון שנודרת לא תאכל היום,

אז הוא יכול לאפר לה.

לאפר, מה הוא אומר לה? מופר לך, מופר לך, מופר לך.

וכן אבא יכול לאפר נדרי ביתו,

שבבת שלו נודרת נדרים,

היא עדיין בגיל כזה שהיא יכולה לאפר לה,

גיל 12, 12 וחצי,

מתיר לה

את הנדר איך, על ידי שגם אומר לה בלשון זה, מופר לך, מופר לך,

עכשיו,

במשנה נאמר שני הדברים, גם מפירים נדרים בשבת,

שזה על ידי הבעל לאשתו ואב לביתו,

וכן נשאלים נדרים שזה על ידי החכם

שמתיר נדר לכל אדם ואדם שבא אליו,

שכמובן מעוניין בהתרה.

אז עכשיו השאלה היא,

כשנאמר דווקא לצורך השבת אבל שלא לצורך לא,

האם זה דווקא נאמר לגבי התרה על ידי החכם,

אבל לגבי הפרת הנדר שעל ידי הבעל או האב זה

אי אפשר שיהיה בין

לצורך השבת, בין שלו לצורך השבת,

ומשום מה אחי כפגין ומהדדיו. אם נפרש כך את הדברים,

נוכל אולי להבין מדוע המשנה חילקה את דבריה לשני, שתי משפטים.

בתחילה אמרה מפירים נדרים בשבת,

ולאחר מכן המשיכה במשפט נוסף ונשאלים נדרים שהם לצורך השבת.

אם אנו מפרשים כך מבינים, למה חילקה המשנה את הדברים? למה?

החלק הראשון מפיר נדרים בשבת זה בין לצורך השבת ובין שלו לצורך.

החלק האחר בין שאלים נדרים זה דווקא לצורך השבת.

זהו צד אחד היה לחכמי התלמוד,

שאולי זו כוונת המשנה.

כוונת המשנה להורות

שכל העניין שצריך דווקא לצורך אבל שלו לצורך אסור זה דווקא לגבי שאלת חכם,

אבל לא לגבי הפרת בעל ואב.

או דילמה, או אולי הפרנמי לצורך אין שלא לצורך לא.

או שנאמר לא.

גם בהפרת נדרים, כל מה שהתירו לאב או לבעל

להפר את נדרי הבעל לאשתו ואיבה ולביתו,

זה דווקא אם זה נדרים שיש בזה תועלת בשבת.

אבל אם זה לא לתועלת בשבת,

יהיה אסור.

ואם תבוא ותגיד לי, איך אפשר לומר את זה? אם ככה, אז למה המשנה חלקה?

אם כוונת המשנה שגם בהפרת נדרים צריך דווקא לצורך השבת,

היה ראוי שהמשנה לכאורה תגיד כך,

מפירין ונשאלין

לנדרים בשבת שאין לצורך השבת.

למה חילקו את זה לשני משפטים שונים?

אז עוצי עונים חכמי התלמוד,

והדה כפה לגלעו מאדה דה.

מה שהוא חילק את זה ואמר שני משפטים שונים ולא כלל אותם יחד?

בשום דה הפרה אין צריך בדין,

שאלה צריכה בדין.

כלומר,

הפרה זה שונה מאשר שאלה.

הפרה כל אחד יכול לעשות.

גם אם הבעל הזה אינו חכם,

הוא יחיד לבדו, וכן אב לביתו.

לעומת זאת, שאלה לחכם,

פה צריך שהחכם יהיה בקיא בעלקות נדרים,

מה שנקרא יחיד מומחה.

ואם לא יחיד מומחה, אז על כל פנים הם אהם אדיוטות ולא מבינים, אבל כל הפחות שלושה.

אז מאחר ולמעשה זה שני צורות שונות של התרת הנדרים,

לכן חילקה את זה המשנה.

אבל עדיין יכול להיות שבאמת כל ההיתר

לאב להפר את רביתו והבעל לאשתו, זה דווקא אם זה לצורך השבת.

אם כן, זהו זה, אלה הן השאלות שיש כאן בתלמוד.

נסכם שוב מה השאלה הייתה.

האם כמו שמצאנו בשאלת חכם,

שאז זה דווקא לצורך השבת מותר לו להתיר,

אבל שלא לצורך לא, האם גם לגבי עפר הנדרים צריך את התנאי שיהיה לצורך השבת?

או שלגבי עפר הנדרים בין לצורך ובין שלא לצורך.

מה?

יפה.

אתה מצוין, ולמעשה רש״י, רש״י במקום

מדבר על העניין הזה שהרי למה סברה

שנאמר שהפרה זה בין לצורך בין שלו לצורך?

אומר רש״י שהרי כתוב ביום שומעו

מאחר וכתוב ביום שומעו

אם הוא לא יאפר באותו יום, אם תגיד, תגביל אותו ותגיד אם זה לא לצורך השבת תמתין עד יום המחרת כבר לא יוכל להפר

משום שכל ההיתר של

אז רש״י מדבר על זה והוא

עונה על זה, אנחנו נראה את זה ברש״י,

אבל אלה הם שני הצדדים.

כן,

תא השמה,

בוא ותשמע הראייה

דתנא זוטא דבר רב פאפא

מפירין נדרים בשבת לצורך השבת

נמלא מזה אתה מדקדק לצורך השבת אם

שלא לצורך השבת לא ישנה ברייתא

שהיה אחד בשם זוטי שהוא היה בבית מדרשו של רב פאפא

והוא הביא ברייתא כזו שאומרת מפורש

שאת העניין של הפרת הנדר על ידי הבעל או האב זה דווקא לצורך השבת אבל שלא לצורך לא

מה איך נסתדר עם העניין הזה של

של ביום שומעו זה שייך

להסביר את זה על פי מה שהגמרא בהמשך תגיד שאלה כשהתורה אמרה ביום שומעו

האם התורה אמרה ביום שומעו הכוונה בתוך 24 שעות

או הכוונה ביום שומעו עד תום היום

עד תום היום

זה הגמרא מביאה בהמשך אם גמרא זה 24 שעות

אז מה אכפת לי

שאדם השני נתיר לו להפר את הנדר לא לצורך השבת

ימתין נאמר שהיא נדרה בשעה 10 בבוקר בשבת

אז עד עשר בבוקר למחרת ביום ראשון הוא יכול עדיין

להפר אז אין צורך שלא לבוא ולהגיד לו אדוני תפר עכשיו

תמתין עד מוצאי שבת עדיין אתה

אבל אם נאמר שכל ההיתר זה דווקא ביום שומעו

היינו עד השקיעה

אז הוא חייב להזדרז משום שאם הוא לא יפר

יהיה פה בעיה

הוא לא יוכל להפר

לכן אפשר שיהיה מותר לו גם אם זה לא לצורך השבת

הגמרא מביאה אכן

שישנו לשון

בתלמוד כאן

שזה היה הספק

האם הדיר הזה של יום שומעו זה מעת לעת היינו עשרים וארבע שעות

או יום שומעו זה עד השקיעה ותו לא ואז ממילא זה משליך לנו לדעת לגבי הפרת נדרים

כשזה לא לצורך השבת

נראה את המשך הגמרא לישנא אחרינא

איבה ילו

היה ספק לבני הישיבה לצורך עטר ויהיו קטני

האם מה שניהם אמרה המשנה לצורך השבת זה חוזר על שניהם כלומר גם על שאלת חכם

וגם על הפרת הנדר על ידי הבעל והאב

ממילא ושלא לצורך לא אבל אם זה לא יהיה לצורך אז יהיה אסור גם לגבי הפרת נדרים

על מה?

אז פה אנחנו חייבים לשאול למה באמת אם נפרש כך את הדברים

שהפרת הנדר

על ידי האב והבעל זה דווקא לצורך

נו אז מה יעשה אבל אם זה יש לו לצורך לא יפר נו אז מה יהיה?

תשובה חייבים לומר

שמה שאמרה תורה ביום שומעון לפי זה זה מעת לעת

על מה בהפרת נדרים מעת לעת ממילא חייב אתה להוכיח מכאן שאפשר שהבעל יפר

כל עשרים ובתוך עשרים וארבע שעות משעות הנדר מה שאמרה תורה יום שומעון זה לא הכוונה עד השקיעה אלא מעת לעת

ומילא אין לו התר ללכת ולהפר את הנדרים אם זה לא לצורך השבת

כי הוא יכול להפר את זה למוצאי השבת

או דילמה או אולי כי קטן לצורך השאלה הוא די קטן

מה שאמרה המשנה ונשאלים נדרים שהם לצורך השבת זה חוזר רק על שאלת חכם

שם אמרו לו אותו חכם אם זה לא לצורך השבת אל תתיר לו

תתיר לו מחר מה הבעיה?

אבל לגבי הפרת נדרים על ידי הבעל או האב, אבל הפרת נדרים אפילו שלא לצורך.

עלמא.

אז למה באמת התירו אפילו לא לצורך?

נוכל להוכיח מכאן, אם כן,

הפרת נדרים כל היום.

מה זה כל היום?

רק עד השקיעה.

לכן צריכו להזדרז, להפר את הנדר.

אז יש שני צדדי הספק.

תא אשמה, אומרת הגמרא, בוא ותשמע ראיה מברייתא.

ותא לרב זותי דבי רב פאפי.

מפירי נדרים משבת לצורך השבת.

אם כן, לצורך השבת איו.

שלא לצורך השבת, לא מפורש בברייתא.

עלמא.

אם כן, רואים מכאן שהפרת נדרים מעת לעת.

בעצם זה שלא התירו בברייתא לבעל או האב להפר נדרי.

הבעל לאשתו והאב לביתו, אלא אם כן זה לצורך השבת.

על כורחנו בגלל שאומרים לו, אדוני, אם זה לא לצורך,

אז תתיר לה ותעפר לה במוצאי שבת.

כי הפרת נדרים זה מעת לעת, זה מתוך 24 שעות.

זה לא רק עד השקיעה.

שואל את הגמרא, מר רב אשי,

וענן תנען.

הפרת נדרים כל היום.

הרי משנה מפורשת במסכת

נדרים ע' ועמוד ב',

שאומרת, הפרת נדרים כל היום. מה זה כל היום?

עד הלילה, לא יותר.

ויש בדבר להקל ולהחמיר.

פעמים יוצא שזה מקלם בדבר, פעמים מחמירים. מתי?

כיצד?

מתי זה נקרא להקל? נדרה לילי שבת.

מפר לילי שבת ויום השבת עד סטחסח.

אם היא נדרה בליל שבת, בתחילת הלילה,

אז יש לו זמן עד מוצאי השבת.

אבל נדרה עם חשיכה, מה יהיה הדין אם יעשה את הנדר זמן קצר לפני שיצא השבת?

זה עדיין היה דקה-שתיים לפני השקיעה.

אז זהו, אז כתוב, מפר לה עד שלא תחשך.

רק זה מה שנשאר לו, השתי דקות הללו.

שאם לא הפר, מי שחשיכה אינו יכול לעשות. אבל זה הכול.

אתם חייבים לדעת ולהבין

שמדובר ביום שומעו,

אבל אם הוא לא שמע,

זה לא נקרא כלום.

אישה שנדרה בינה לבינה ואף אחד לא יודע,

אז זה לא מבטל ממנו את האפשרות להפר.

אם הוא שמע,

מאז שהוא שמע, נותנים לו את הזמן הזה של כל היום כולו.

מערבייה אמרה לו במזווה, אני נותן לך מזוות כאלה.

בסדר, זה אותו דבר, זה אותו דבר.

אז נתנו לה מאז.

כן.

על כל פנים,

השאלה היא,

לכאורה יש פה סתירה.

בבריית אשר היינו מקודם רואים

שהעברת נדרים זה מעט לאה,

ואילו כאן במשנה במסכת נדרים אנו רואים שהעברת נדרים זה כל היום,

כלומר עד השקיעה ותו לא.

עונה גמרת תנאי, למעשה זה מחלוקת תנאים,

אין פה סתירה,

זה תניא,

העברת נדרים כל היום,

רבי יוסי בר יהודה, רבי אלעזר, רבי שמעון אמרו מעת לעת.

זה מחלוקת.

אז אם זה מחלוקת תנאים,

אז אין לנו מה לשאול.

המשנה סברה כדעת התעלה הראשון, שזה כל היום.

ואילו הברייתא שהביא אותה זוטית ורב פאפא,

סוברת כדעת רבי יוסי בר יהודה ורבי אלעזר ורבי שמעון,

שזה מעת לעת.

מעניין לדעת מה ההלכה בעניין הזה.

כמה שאני מבין כאן,

אז כתוב הפרת נדרים כל היום.

אבל כדאי להסתכל בגוף ההלכה,

מה נאמר בעניין הזה.

זמן הפרת נדרים.

אין האב מפר נדרי ביתו ולא הבעל נדרי אשתו אלא ביום שומעם,

ודווקא כל היום

ולא מעת לעת.

שאם שמע בתחילת הלילה, מפר כל הלילה ביום המחרת.

ואם שמע סמוך לחשיכה, אינו מפר אל עץ תחשך.

ואם עבר היום בשתק,

אפילו לא כיוון בשתיקתו אלא לצערה,

אינו יכול לאפר.

יכול להיות, היא נדרה,

והיא יודעת שבין כך הוא יפר.

אבל הוא רוצה, איך אומרים, להציק לה.

שתק, לא אמר לה כלום.

וכוונתו באמת הייתה לאפר, אבל הוא רצה קצת לצער אותה.

אז הוא הפסיד, הוא כבר לא יוכל לאפר.

אם נגמר היום, בזה הפסיד.

ואם שתק מפני שאינו יודע שיש בעד הבעל לאפר,

או אפילו יודע, אלא שנדרה נדר שסבור שאינו יכול לאפר.

יכול לאפר אפילו לאחר כמה ימים.

ושעת ידיעתו כאילו הוא שעת הנדר,

או יום שמיעה.

ויפר לה כל אותו היום.

כלומר, הכל תלוי

בזמן השמיעה.

זה קובע את הזמן שממתי שהוא שומע, אז,

עד סוף היום, להלכה.

לפי דעה אחרת זה לא...

מעט לעט, אבל זה לא נפסק להלכה.

נראה את רשי.

רשי, בדיבור המתחיל, היא בעיה לו.

אתם רואים? היא בעיה לו.

הפרה דה מדניטין

רשי שמתחיל לבאר את הגמרא כאן.

הפרה דה מדניטין בין לצורך, בין שלול לצורך השבת.

האם זה גם אם זה לא לצורך השבת מפירי?

למה?

לגבי הפרה ביום שומעו קטי.

הרי לגבי הפרה צריך דווקא שיהיה ביום שומעו, ואם לא מפר העידנא, אם לא יפר היום,

שוב אינו מפר.

ושאלה, בשאלה אני אומר לצורך אין, שלול לצורך לא. מה זה שאלה? הכוונה אצל החכם.

למה אם זה נדרים לא לצורך, החכם לא יתיר?

זה יכול להישאל למחר, מה הבעיה? יבוא למחרת,

ואז החכם יתיר לו.

ומשום מה אחר מהפלוג ומהדדה.

ולפי זה אפשר להבין מדוע חילקו את זה לשני משפטים שונים.

ולא קטן הם מפירים ונשאלים נדרים שהם לצורך השבת.

למה?

זה לא קיים לצורך, אלא השאלה.

כל העניין הזה שזה דווקא לצורך ולא לצורך לא,

זה דווקא לגבי שאלת חכם,

אבל לא לגבי הפרת הנדר על ידי הבעל או האב.

בית דין חכם.

אך אגרסינא לאיש נאחרינא הבעל ובמסכת נדרים

לצורך הצרווה יוקאי.

זה הולך על שניהם, על ההפרה, ובא השאלה.

אבל הפרה שלו לצורך לא.

על מה? אז מה רואים? אם נפרש שאסור שלא לצורך גם בהפרת נדרים,

אז רואים שהפרת נדרים זה מעט לעט.

וזה ששמע בשבת יכול להפר משתחשח בתוך מעט לעט של שמיעה.

אם זה עדיין בתוך 24 שעות, אז זה בסדר.

ילקח שלא לצורך, לא שרינן בשבת.

לכן אם זה לא לצורך,

לא נתיר את זה שייאפר לה את זה בשבת.

כל היום עד שתחשח ותו לא, ולא יותר.

ואפילו שמע סמוך לחשיכה.

ילקח

אפילו שלא לצורך.

לכן אם אני אומר שזה דווקא כל היום ולא יותר,

אז אפילו אם זה נדרים שלא לצורך השבת, יכול לאפר.

שאם לא יאפר עכשיו, לא יאפר עוד.

אם לא יאפר היום,

כבר לא יוכל יותר להפר.

לצורך השבת, עלמא אם כן רואים הפרת נדרים מעת לעת של שמיעה.

לכן נלקח שלא, לצורך לא.

מדלא שרה, אלא לצורך. מזה שהברייתא אומרת דווקא לצורך,

משמענו לא לצורך אסור.

על כורחנו שהפרת נדרים זה מעת לעת.

להקל ולהחמיר,

כלומר,

פעמים

שיש

שהות גדול ופעמים שאינו אלא מעט.

נחזור לגמרא, ונשאלי לנדרים.

במשנה ראינו גם

את העניין הזה של נשאלים לנדרים.

אם בעיה לאו,

כשלא היה לו פנאי,

עוד דין מה אפילו היה לו פנאי.

אמרנו שאם זה לצורך השבת,

אם באים לחכם לבקש ממנו שיציר את הנדר,

אז החכם צריך לבדוק אם

הנדרים הם לצורך השבת,

התרה, ההתרה הזאת תועיל לו לצורך השבת, אז זה בסדר. אבל אם לא לצורך השבת, אסור.

עכשיו, השאלה נשאלת, תעלו חכמי התלמוד,

האם ההיתר על ידי החכם זה דווקא באופן שלא היה לו פנאי להתיר את הנדרים קודם השבת?

לא היה לו פנאי.

הנדר היה סמוך לשבת,

ולא היה יכול להגיע לחכם מקודם השבת,

לכן אמרו אותם, אתה יודע מה?

אז תבוא גם בשבת.

עוד דילמה, או אפילו היה לו פנאי,

או שנאמר לא, אפילו אם הוא נדר את הנדר ביום ראשון בשבוע.

והיה לו פנאי כל השבוע לבוא לחכם ולהתיר.

גם אז,

משום כבוד השבת,

יתירו לחכם להתיר לו את הנדר.

תא שמע.

בוא ותשמע, היה לפשוט את הספק הזה.

היה מעשה, די זקקו לרבנן,

לרב זוטרא, ברי דרב זירא.

ושרו לנדרי.

כלומר, חכמים המציאו את עצמם, כלומר,

הביאו את עצמם למצב

שיפגשו עם רב זוטרא ברד רב זירא,

וכשהוא ראה אותם,

הוא מיד ביקש שיתירו לו את הנדר,

ושרו לנדרי, והם אכן התירו לו את הנדר,

וזה היה בשבת.

ואף אגב דאבה לפנאי,

אפילו שהיה לו למעשה, היה לו פנאי.

בכל זאת התירו לו.

אם כן, רואים

שהחכם יכול להתיר נדר שהוא לצורך השבת,

אפילו אם היה לו פנאי

מערב שבת.

שפקקו את המאור.

חלק נוסף במשנה, אמרנו, שפקקו את המאור בתפיח וקשרו את המקדה בגמי.

גמרא בפרשת, מה היה הסיפור שהיה שם?

אמר רב יהודה, אמר רב,

הלקתי קטנה הייתה

בין שני בתים,

וטומאה הייתה שם.

וגיגית סדוקה מונחת על גבן.

ופקקו את המאור בתפיח וקשרו את המקדה בגמי,

לדע אם יש שם בגיגית פותח טפח,

אם לא.

כלומר, היה איזה שהוא שביל קטן בין שני בתים,

והיה מונח שם,

השביל

היה מונח שם, מת.

וגיגית סדוקה מונחת הייתה

על גבן, על מחיצות הבתים.

שהיהי לה על השביל.

נמצא שעכשיו יש פה איזשהו אוהל

שמחבר את המת,

שיחשב

כאוהל אחד.

עכשיו, המת היה מונח

תחת הגיגית כנגד הסדק.

החשש היה שאם הסדק בגיגית אין לו גודל של טפח,

אז טומאת המת אין לה אפשרות לעלות למעלה,

ואז

נכנסת אל תוך הבית דרך החלון

שפתוח מהבית,

לכיוון הרווח שבין שני הבתים, דהיינו לכיוון השביל.

אם הסדק הזה

היה בגודל טפח,

כן, אז היא הייתה עולה למעלה

דרך

הסדק הזה,

ולא הייתה פורצת להיכנס

לבית.

אבל עכשיו,

כשהסתפקו, אולי אין בה פותח טפח,

ממילא אין לה אפשרות לצאת,

כי זה חוקים, זה לא דברים שאנחנו מבינים את זה,

אלא זה הדינים שקיבלנו,

כן, קיבל משה רבנו בסיני,

שאם היה מצב שהסדק היה פותח טפח,

אז הטומאה יש לה כוח להיות

בוקעת למעלה,

יש לה מקום לצאת,

והיא לא הייתה פורצת לצדדים.

אבל אם אין שם פותח טפח,

היינו, הסדק היה פחות

מגודל טפח,

אז במצב הזה אין לה אפשרות

לעלות למעלה,

ואז תיכנס אל תוך הבית דרך החלון.

ואז מה עשו?

פקקו את המאור בתפיח.

מה פירוש פקקו את המאור?

לפני שהאדם מת, כלומר היה שם אדם

שכבר כנראה היה במצב של גסיסה,

לפני שהוא מת, סתמו את החלון בכת של חרש,

כאשר גב הכת, כמו שאמרנו,

מופנה כלפי השביעי,

כלפי חוץ,

כי כלפי חרש אינו מטמם בגבו,

לכן הפח הזה יכול לחשב כחציסה.

ובנוסף, לאחר מכן,

קשרו את המקדה בגמי.

רצו לדעת אם הסדק שבגיגית,

יש בו פותח טפח או לא,

אז לקחו כלי חרש בגודל של טפח,

קשרו אותו בגמי.

האם זה קנה סוף,

כן?

שזה מאכל בהמה,

ומן הסתם לא ישאיר אותו שם לעולם. למה צריכים להעריך בזה?

כי אנחנו באים לומר איך בכלל קשרו.

לקשור בשבת,

צריך שיהיה קשר שאינו של קיימת,

אנחנו חייבים לעשות את זה בצורה כזו שהיה ברור מלכתחילה

שזה קשר שאינו של קיימת.

אז לקחו סוג דבר כזה שבאופן סתמי הוא לא ישאיר אותו שם,

אלא החלק של הקנה סוף הזה,

הוא ייתן אותו אחר כך לבהמה.

וחוץ מזה, כשזה יתייבש, אז ממילא זה יתנתק,

אז הקשר הזה אינו של קיימת.

לאחר שקשרו את המקדה בגמי,

הניחו את המקדה על הסדק.

לדעת אם יש שם גיגית פותח טפח או לא.

אם המקדה תוכל להיכנס בסדק.

אם כן, יש בה סדק פותח טפח.

ממילא הגיגית הזו לא תחשב כאוהל,

והטומאת תעלה למעלה,

ולא תיכנס לבית דרך החלון.

אבל אם להב,

אם המקדה אינה נכנסת לסדק,

אז במצב הזה נמצא שאין בה סדק טפח.

אז הטומאת תוכל להיכנס

לדרך החלון לבית, כי אין לה מקום לצאת למעלה.

זה כל העניין שנאמר כאן,

שמעשה היה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן מותנית,

שפקקו את המאור בתפיח וקשרו את המקדה בגמי.

מה היה הסיפור שוב?

שהיה שביל,

שהיה שם מישהו שעומד למות,

אז לפני...

כשימות הלכו וסגרו את החלון,

או בנוסף

גם

מדדו את הבגיגית אם יש בה פותח תפר או לא.

רש״י אומר

מה שיש פה מקום לשאול

למה היינו צריכים לעשות את שני הדברים?

הרי אם אמרנו שקודם שמת

מת אותו אדם,

הם סגרו את החלון, אז סגרו, אז מה הבעיה?

זו שאלה שכל אחד ששומע היה נהיה חייב לשאול אותה.

למה היו צריכים גם זה וגם זה?

הלוא אם אתה כבר סגרת את החלון, אז לא תיכנס טומאה.

אז באמת לשאלה הזו כבר מתייחסים הראשונים.

אחד מהראשונים אומר, אף שסתמו את החלון,

אף על פי כן לא צריכו למדוד את רוחב הסתק בגיגית,

כיוון שרצו לפתוח את סתימת החלון.

בתחילה הם רצו להרגיש ביטחון, בואו נסגור.

עכשיו, אחר כך נחפש

בזמן הנותר אם יש שם פותח תפר או לא.

ואז אם יגלו שיש בגיגית פותח תפר,

אז ירשו לעצמם להוציא את התביח,

כדי שייכנס אוויר,

הבית, הם לא רוצים לסגור את זה.

אבל אם יגלו שאין שם פותח תפר,

אז לא יהיה מנוס, אלא שיישאר החלון סגור עד שיוציאו את המת לקבורה יום למחרת.

מובן?

זה היה העניין.

בואו נראה ברשי.

רשי אומר,

איבאיה לו,

אדי קטני נשאלים נדרים שהם לצורך השבת,

כשלא היה לו פנאי להישאל מערב שבת כאמר.

האם דווקא אם לא היה לו פנאי, או אפילו כשהיה לו פנאי.

הלקתי קטנה שביל קטן בין שני הבתים,

וגיגית

סדוקה מונחת על גבה,

והמת מוטל בהלקתי תחת הגיגית כנגד הסדק,

ולפני מות המת פקקו בשבת המאור בתפיח,

שמא אין בסדק הגיגית פותח טבח,

ואז ונמצא עמד מוטל באוהל,

שאין לו מקום לצאת דרך מעלה,

ממילא מאחר ואין שם טבח,

אז במצב הזה אין לו אפשרות לצאת למעלה, וחור שבין שני בתים

מכניס את הטומאה לצד שני במלוא אגרוף. מה זה מלוא אגרוף?

אם השיעור של החלון

הוא מלוא אגרוף,

זה כבר מספיק כדי שתיכנס טומאה דרכו.

לפיכך,

לכן בראשונה סתמו בכלי חרס וגבו כנגד האלקט.

האלקט הכוונה כנגד השביל.

וכלי חרס אינו מטמא מגבו וחוצץ. במצב הזה,

הרי אין לו טומאה, ואז זה יכול לחצות.

ולאחר מכן קשרו מקדה שהיא רחבת טבח בגמי לידה,

אם תיכנס בסדק הגיגית.

ובמסכת אוהלות שנינו

חילוק בערובה שבתוך הבית וטומאה,

מקצתה כנגד ערובה ומקצתה בתוך הבית.

בין יש בערובה פותח טבח,

לאין בערובה פותח טבח. כלומר, יש משנה במסכת אוהלות

שאומרת מה יהיה הדין אם מת פונח בבית.

ויש ערובה, היינו חלון, פרצה בגג, זה נקרא ערובה.

והמת,

הטומאה שיש בבית,

מקצתה כנגד ערובה,

ומקצתה כנגד תקרת הבית.

אז סבא יש חילוק אם בערובה יש פותח טבח

או אין פותח טבח.

כלומר, או שאין בה טבח על טבח.

ואני לא יכולתי להבין בו.

רש״י אומר

שהוא לא הבין את המשנה הזו, מה ההבדל, אם יש פותח טבח או לא.

על כל פנים,

שם רואים את היסוד,

שאם זה היה פותח טבח,

אז הטומאה לא מתפשטת לכל הבית, אלא יוצאת דרך

דרך הפתח הזה לכיוון מעלה.

ולכן נקט גמי,

אומר רש״י,

למה נקטו פה גמי? מה אכפת לי אם זה גמי או חוט אחר?

הוא אומר, גמי זה ראוי למאכל בהמה.

כשראוי למאכל בהמה ולא מבטלה,

אז הוא לא יבטל את זה להיות קשר של קיימה.

הוא לא יעשה את זה במצב כזה שיהיה קיימה,

כי מסתמה הוא יצטרך לקחת את זה אחר כך,

להאכיל את זה לבהמה.

או בנוסף,

ואז הוא מביא טעם נוסף, דמינטק.

דמינטק כש...

ועוד, או אי נמי,

דמינטק כשיבש.

זה טעם נוסף.

שלמה זה לא קשר של קיימה?

כי מסתמה כשאשר זה יתייבש,

אותו גמי שזה עשוי מקנה סוף,

אז זה יתייבש ויפול.

כל זה עשו בשביל שלא ייחשב כקשר של קיימא.

יש כאן משא ומתן

לגבי עניין של מדידת חום בשבת.

הזכרנו את העניין הזה שמודדים את המדלית,

את המקווה וכן הלאה,

אם זה מדידת מצווה.

מותר למדוד, להלכה פוסקים, מותר למדוד

מדידה בשבת מדידה של מצווה, כגון למדוד אם יש במקווה ארבעים שעה,

או למדוד

אזור למי שהוא חולה וללחוש עליו. יש כנראה משהו שהיו עושים בזמנם

לחולים

על ידי שהיו לוקחים איזושהי חתיכת אזור, כאילו אין חגורה כזו,

כמו שנוהגות אנשים. מותר שנחשה מדידה של מצווה,

וכן מותר למדוד חור שיש בכותל המפסיק בו פותח טפח,

להביא הטומאה מהחדר שעמד בו לחדר הסמוך לו.

מאחר ולמעשה זה לצורך המצווה, אז התירו.

עכשיו, בעניין הזה של מדידת חום,

במשטרה ראינו שמותר למדוד בשבת המתית הטמאה שנגעה בתערות כדי לדעת אם יש בה שיעור לטמא.

מבואר בגמרא שכמו כן מותר למדוד שאר מדידות של מצווה,

אבל מדידה שאינה של מצווה אסור למדוד.

אומר השולחן ערוך בסימן ש״ז ש״ז שמטעם זה מותר למדוד אזור של חולה וללחוש עליו כמו שנוהגות אנשים,

כיוון שאף זו מדידה של מצווה.

ובאר במשנה ברורה שמדידה זו רפואה היא ורפואת הגוף מצווה היא

וגזירה שחיקת סממנים לא שייך בזה אלא ברפואה שיש בה ממש

כגון משקה או אוכל.

באגרות משה נשאל אם מותר למדוד חומו של חולה במודד חום בשבת,

וכתב שאיסור מדידה מן התורה אינו שייך אלא במדידה לצורך חיתוך

שמקפיד בו על המידע.

לדבר זה אינו שייך במדידת החום

ואף איסור דרבנן אין בו, כיוון שאינו דומה כלל למדידה האסורה.

אלא חומרה בעלמא הוא

שיש מעלה להחמיר והרוצה לעכל אין למחות בו.

ואם המדידה, כלומר כשזו מדידה והמדידה היא לא, הוא לא מקפיד בה שתהיה מדויקת,

אז זה רק איסור דרבנן.

אז כשזה לצורך חולה,

אז ודאי שמותר, ואם המדידה לצורך חולה פשוט שמותר למדוד,

אף באופן שאין חשש סכנה,

שהרי אף מדידה גמורה יתירו לצורך חולה משום שחשוב צורך מצווה,

כמבואר בדברי השולחן אירוחן, נזכרים במדידת אזור.

כן, זה מה שטוען מי

בעל האיגרות משה.

זה רבי משה פיינשטיין.

מובא שם שהבעל מנחת שלמה,

כן,

אחד בשם בעל, מאורי האש,

הביא את דעתו של בעל המנחת שלמה. מנחת שלמה זה רבי שלמה זלמן אינו ירבך.

התיר מדידת החום מטעם אחר,

וכתב שראה שיש בדקדיקים הנזהרים

שלא למדוד בשבת ויום טוב במד חום,

משום שהיא מדידה,

וכל המדידות עצרו חז״ל ואין היתר על מקום חולים ממש.

אומנם נראה שאין לחשוש לזה,

שהטעם שעזרו חכמים מדידות ומשקלות בשבת וביום טוב,

זה משום עובדין דחול.

וזה לא שייך כי אם באלו המדידות והמשקלות שעל פי רוב עוסקים בהן בימי החול,

בשעות מקח וממכר, או שער משא ומתן של חול.

חששו חכמים שאם נטיל לו משקל ומדידה בשבת,

יבוא לעשות בהם את דרך שהוא עושה בחול.

אבל מה שאין כן מדידת חום,

שאינה שייכת כלל לעובדין דחול,

אלא זה עובדין דחולי, כלומר זה מעשה שעושים לחולים,

ולא סתם מודדים.

לכן מותר גם בשבתות וימים טובים. יוצא שדעתו של רב משה פלינשטיין,

וכמו חרב שלמה זלמן אוירבך,

זכר צדיד, צודקים וקדושים לברכה,

שמותר למדוד חום בשבת.

ובשבט הלוי כתב שנשאל כמה פעמים בעניין נשים שלא צחו עדיין לבנים,

והרופאים מצווים למדוד יום-יום מעלות החום שלהם,

אם מותר למדוד החום גם בשבת. וכתב שיש מקום לדמות זו למדידה של מצווה,

ולא גרע מדידה זו לא לצורך חולה, אך כתב

שצריך שהעמודד חום יהיה מוכן מערב שבת,

כיוון שאפשר שיש איסור מכה בפטיש

כשמענע המודד חום,

כיוון שהעמוד המודד ירד, כדי שהעמוד המודד ירד למטה ויהיה מוכן למדידה.

ובחוץ שאני חשש גם כן שהורדת הכספית שבה בתחום מחשיבה כי אין תיקון לכלי והכנתו לשימוש חדש, ואסור לעשות כן בשבת,

ואינו דומה למסירים ולכנוך למנהל על ידי רחיצה וכדומה,

בהורדת החום במתחום יש תיקון מעצר מקלי, אמנם כתב של צורך חולה יש לאתר. נמצא

שדעת רוב ככל הפוסקים מותר למדוד במדידת חום בשבת.

כל מה שנצרכים אנו, ההגבלה היחידה שכתב אותה בעל שבט הלוי,

בעל שבט הלוי כתב הגבלה שראוי שיכין לזה מערב שבת.

כי אם לא כן,

יש בזה איסור של מכה בפטיש. הרי בשביל שתהיה מדידה מושלמת הוא צריך לנענע את המתחום

כדי שהכספית שנמצאת שם באותו כיסא, נקרא לזה צינור,

ירד למטה,

ואז המדידה תהיה אכן מדידה מושלמת ונכונה.

כן.

אז זה הכל.

אז אם ברור לו הדבר שהוא לא צריך להגיע לזה,

זה באמת מונח תמיד במצב כזה שהכספית נמצאת למטה,

אז במצב הזה יוכל לו למדוד,

ואין בזה שום בעיה.

לכן, על כל פנים, זה מה שאני רואה פה. אין אחד מהפוסקים,

פוסקי הדור שעבר, הם נקראים,

בעל שבט הלוי ושלומזן,

משה פיינינשטיין,

כולם מתירים למדוד

מדידה בשבת

לצהר החולה.

כנראה שסתם למדוד,

אם זה בשביל,

כשזה לא לצורך חולה,

אין יותר לזה.

אבל אם זה לצורך חולה אז מותר.

כן.

העניין מדידת לחץ דם לחולה,

אז הוא מביא פה

שהרב ניסים קרליץ מתיר.

והוא הדין שמותר למדוד מאכלים ומשקעות ביום כיפור לחולה.

וכמו כן, התיר באור לציון להכין בקבוק לתינוק

לפי המידות הרשומות על הבקבוק, אם הדבר ניצח מטעמי בריאות,

שצורכי תינוק נחשבים כצורכי רפואה.

טוב, אנחנו נסיים בזה היום,

ונאחל לכל עם ישראל, ולכם כמובן,

חג כשר ושמח.