מסכת שבת דף קנ"ג ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שבת,

דף קנול ג', עמוד א',

תחילת

פרק 24. מי שהחשיך לו בדרך

נותן כיסו לנוכרי,

ואם אין עמו נוכרי מניחו על החמור.

הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת,

שאינן ניטלין בשבת,

בטיר החבלים והסכין נופלין מאליהם.

המשנה כאן

באה ומבארת

איך ינהג אדם

שנמצא בדרך, בערב שבת,

ולפתע

קרוב להיות חשיכה.

חשיכה ונכנסת השבת תכף.

אז יש פעמים

שהאדם כזה שנמצא בדרך,

כן?

בדרך כלל זה אפילו באופן סטנדרטי,

שיש ברשותו דברים שהם בגדר מוקצה.

בתוכם

יש לו גם את הארנק שלו,

עם כסף,

דבר שהוא שווה ממון.

מה הוא יעשה?

האם ישליך את זה באותו מקום

ששם נמצא כשנכנסה השבת,

או שיש אופן שהטירו לו.

על זה באה המשנה ואומרת, מי שהחשיך לו בדרך,

מי שהיה בה בדרך וערב שבת ולפתע חשכה ויש בידו כיס של מעות,

והרי אסור להוליך את הארנק

חוץ מעבר לדין של מוקצה, יש פה גם עניין של

להוליך ארבע אמות ברשות הרבים. אסור.

אמרו חכמים שמותר לו לתת את הכיס,

היינו, את הארנק, לנוכרי.

ורש״ם מפרש מבעוד יום,

לפני כניסת השבת,

כדי שהנוכרי, כדי שהגוי יביא את זה בשבת לתוך העיר.

אם הוא מכיר את הנוכרי היכן גר,

אז ודאי טוב.

ייתן לו,

ולאחר השבת ילך אליו וייקח ממנו את הכיס,

את הארנק.

ואם אינו מכירו,

אז ילך איתו,

שיראה היכן גר אותו גוי, כדי שייקח ממנו את זה אחר השבת.

בפשטות בתוך דברי רע שנראה

שאת העניין הזה של נותן כיסו לגוי,

כל ההיתר הוא דווקא מבעוד יום, קודם שתחשך.

הראש חולק,

הראש אומר לו,

גם אם כבר חשכה,

מותר לו לתת כיסו לנוכרי.

זה לא יותר דווקא קודם השבת, אלא גם לאחר שנכנסה השבת.

יש מי שרוצה לפרש, גם רש״י

לא התכוון לאסור אחר שחשכה.

הוא התכוון לומר שאם אפשר שיביא את זה לגוי קודם השבת, אז עדיף.

אבל כמובן שאם הוא נתקע במצב שהוא לא מצא גוי,

אלא רק לאחר שכבר נכנסה שבת,

יכול הוא להביאו לגוי,

על מנת שיכניס את אותו ארנק עם המעות,

עם המטבעות,

עם הכסף, לתוך העיר.

ואם אין עימון נוכרי, מניחו על החמור.

אבל מה יהיה עדין אם אין איתו גוי?

ויש הרי חמור שהוא בא איתו,

רכב עליו כל הדרך.

אז הוא יוכל להניח את הכיס על החמור הזה.

כמובן, שלשון המשנה מורה,

שכל ההיתר להניח על החמור זה רק אם אין עימו גוי.

אבל אם יש גוי,

ועוד איש עדיף לתת לגוי.

מה הסברה בזה?

למה עדיף הגוי מאשר החמור?

זה נראה בעזרת השם בגמרא.

מוסיפה המשנה ואומרת דין נוסף.

הגיע לחצר החיצונה,

כלומר אם אדם בא בדרך בליל שבת,

וחמורו יש על גבי חמורו מסע.

טעון במסע גדול.

מייד כשהוא מגיע לחצר החיצונה של העיר, כלומר החצר הראשונה שהיא קרובה להיות מחוץ לעיר,

אך היא סמוכה לחלק החיצוני מהעיר.

הוא רוצה לפרוק כמובן את המסע מן הבהמה, נחמו,

נוטל את הכלים הניטלין בשבת.

לוקח מהבימה את הכלים הללו שמותר לטלטלם בשבת, שאינם מוקצה.

ומה יעשיהם אלה שאינם ניטלין שהם מוקצה?

מתיר החבלים והסכין נובלים מעליהם.

הרי זה קשור כמובן

על גבו של החמור,

יחד עם העוקף, אז הוא מתיר את החבלים של העוקף,

ואז הסכין שבו נמצאים הכלים הללו, שאינם ראויים לטלטול,

היינו שהם מוקצה,

נובלים מעליהם.

אבל לקחת אותם בידיים על גבי הבהמה, זה אסור לו.

עד כאן לשון המשנה.

מי זה קשר של אומן?

מה?

קשר של אומן.

זה לא קשר של אומן, כי בדרך כלל

הקשר הזה שעושים שם זה קשר שאינו של קיימא.

קשר בזמן קצר,

לעתירו באותו יום.

כשהוא מניח משא על החמור

בשביל

זה.

אבל אם הוא צריך, בקיצור, אם הוא צריך לעבור על איסור דאורייתא,

לא התירו לו.

אבל אם הוא

בצד הבא, הוא רוצה להניח את זה על החמור?

להניח את זה על החמור, זה ודאי שלא.

אין היתר, אלא אם כן מדובר פה לגבי כיס הממעות.

שואלת הגמרא, מאי תמא, שרו לרבנן,

שרו לרבנן, למיטב כיסא לנוכרי.

מדוע חכמים התירו לו לתת כיסו לגוי,

שיהולכנו בשבת?

רש״י אומר,

הרי במצב הזה הוא נחשב כשלוחו,

שיישא את זה בשבת, כשהוא נותן את זה לגוי.

אומנם

גוי לא ראוי להיות שליח,

אין שליחות לגוי.

אבל,

המסבירים האחרונים שחכמים אסרו לצוות לגוי ולשולחו לעשות מלאכה שאסורה בשבת.

זה איסור מלרבנן אומנם.

הגם שלמעשה מעיקר הדין, אין שליחות לגוי,

אבל חכמים אסרו

לאדם שיצווה על גוי לעשות בעבורו מלאכה.

גם זה נחשב כשלוחו לגבי נשיאת הארנק הזה בשבת.

רש״י אומר, עוד סיבה למה באמת

יש איסור אמירה לגוי,

משום שמצאנו

וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וחיבתו מעשוד רכך,

ממצוא חבצך ודבר דבר.

היינו שאסור שאדם יעשה חפצים

של חולים

וכן לדבר דיבור של חולים,

אז ודאי שמתוך זה כלול גם איסור אמירה לגוי.

אומנם אם הוא אומר את זה מערב שבת,

אין לאסור מהטעם הזה, אבל יש לו אסור

מטעם

שלא יעשה עבורו מלאכה בשבת.

פה לכאורה הלכו והטילו לאותו יהודי שנמצא בדרך לתת את כיסו לגוי.

הגם שבזה הוא כשלוחו לגבי נסיעת ארנק

עד ביתו בתוך העיר.

עונה הגמרא קיבלו לרבנן

דין אדם מעמיד עצמו על ממונו.

ידוע היה,

וברור הדבר היה לחכמים

שהאדם לא יכול להימנע מלהציל את ממונו.

אילו שריטי, אטלטוי ארבע אמות ברשות הרבים.

אם לא תמצא איזשהו צד היתר

על ידי גוי או בהיבה,

יבואו לטלטל את זה ארבעה עמוד ברשות הרבים.

אדם לא מסוגל לעמוד בניסיון הקשה הזה להפקיר את ארנקו,

העיקר שלו לעבור איסור דאורייתא.

לא, הוא יעשה גם איסור דאורייתא בשביל זה.

לכן באו חכמים ואמרו,

אנחנו אמנם אסרנו

לתת לגוי,

כן, לטבות עליו לעשות מלאכה,

אבל במקרה כזה עדיף שייתן את זה לגוי,

מאשר שייקלע למצב שהוא יצטרך

לעמוד בניסיון קשה כזה,

שברוב הפעמים

אדם לא יוכל להעמיד עצמו,

אלא אם כן

ייקח את זה בידיים ממש, הגם שבדרך הזו הוא עובר על מעמוד ברשות הרבים.

כמו על דרך שאמרו לגבי איפת תואר.

מה?

כדרוחה ידעה התורה שאדם קשה לו לעמוד בניסיון הזה,

אז אמרו, עדיף שיסענה בהיתר מאשר ייסענה באיסור.

ממשיכה הגמרא, אמר רבא דווקא כיסו,

אבל מציאה לא.

הרמב״ם מפרש שכל מה שהתירו לתת לגוי,

על מנת שיכניס את זה לעיר, כשהוא בדרך כמובן,

זה אם יש לו כיס, כלומר ארנק המעות.

מכיוון שלהשיג את המעות הללו הוא טרח עבורה,

אבל קשה.

אדם חס על דברים שהשיג אותם לאחר טרחה.

פה חששו חכמים, אם לא תתירו להביא את זה לגוי,

יביא את זה בידיים ממש לתוך העיר,

אגב כך יעבור על איסור דאורייתא של טלטון דלת אמות ברשות הרבים.

אבל אם זו מציאה, הוא מצא מציאה.

ששם הוא לא טרח בה,

פה לא התירו.

כי גם אם לא תתירו לו לתת את זה לגוי,

אין חשש שיבוא לטלטל את זה ברשות הרבים.

אבל הרמב״ם אומר,

במציאה, אמנם לא התירו לתת לגוי או לבהמה.

מה אתה אומר, כל מה שאתה מוצא אותו במספר הזה?

כן.

אבל לטלטל את זה

פחות פחות מדלת אמות, זה מותר לי אפשר. גם אם זה ברשות הרבים, מותר. כלומר,

אם הוא עוקר והולך פחות מדלת אמות ונח,

ושוב

הולך פחות מדלת אמות ונח,

כך בדרך זה הוא יכול עד שיגיע לעיר.

שיעור של המנוחה יש?

כך

לדעת הרמב״ם.

יש או לא משנה, בכל מה? לא, כן.

מה זה שנייה אחת? שיהיה ניכר שאונח.

אם לא ניכר שאונח... מה זה ניכר? הוא צריך לנוע?

לא, לא, לא.

אמרתי,

שיהיה במנוחה.

יהיה במצב של,

יהיה ניכר שהוא כבר לא הולך.

אומנם הראשונים,

האחרים לא סוברים כמו הרמב״ם,

הם חולקים.

הם סוברים שאין היתר.

לא לתת לגוי, לא לתת לבהמה,

להניח לגבי בהמה, לא ללכת ארבע פחות פחות מדלת אמות,

אבל הרמב״ם זו דעתו.

הם כמובן

מוכיחים

את העניין הזה מהגמרא ולקמן,

אבל לא ניכנס לזה.

זה מחלוקת הראשונים, כמו שאמרנו.

האם במציאה האיסור הוא דווקא להניח,

לתת לזה לגוי, להניח על גבי בהמה,

אבל מותר יהיה ללכת פה להולך פחות פחות מדלת אמות או לא?

על כל פנים,

שואלת הגמרא על דברי רבא,

אתה רבא שבא ואומר שכל ההיתר הוא דווקא בכיס,

היינו במעות שהוא טרח עליהם, אבל לא במציאה,

פשיטא,

כיסות נא.

מה אתה בא לחדש?

פשוט הדבר.

עכשיו, הרי מה כתוב במשנה?

נותן כיסו לנוכרי.

נכון? כך כתוב.

כיסו.

מה אנו מבינים מזה?

אם זה לשון המשנה, כיסו,

מבינים אנו שזה מה שהתירו.

כיסו ולא יותר.

עונה הגמרא, מהו דתימה

הוא הדין אפילו מציאה.

ואי דקתני כיסו,

אורחא דמילתא קתנן,

כמאז'מאלן.

כלומר,

היה מקום לומר אילולי דברי רבא שלשון המשנה שאומר כיסו,

זה לאו דווקא כיסו.

מה שנקט כיסו, אורחא דמילתא.

בדרך כלל

מצוי בידי האדם שהולך בדרך,

שהוא לוקח איתו את כיסו,

את הכסף,

בשביל שישמש אותו תוך כדי הליכתו בדרך.

אבל למצוא מציאה משהו

אדם סטנדרטי מוצא מציאות?

אז זה מה שנקטתנה, לשון הרגיל שמצוי שיהיה.

אבל מציאה זה לא מצוי שיהיה, אז לא, אבל באמת יכול להיות שבעיקר הדין.

אלמלא דברי רבא הייתי אומר שגם מציאה אותו דבר כמו כיסו.

מה זה משנה אם הוא טרח או לא טרח?

כך יכולתי לומר,

כמה אשמה עלן, אחרת אביבר השמיעה לנו שזה לא כך.

אלא עתן הנקת כיסו, ללמד דווקא כיסו.

הוא טרח על זה, ואז התירו לתת לגוי או על גבי מה. אבל לא מציאה,

מציאה לא התירו לתת לגוי.

ממשיכה הגמרא ומוסיפה,

ולא אמרן אלא דלא אלתן ידי.

עכשיו הגמרא באה לבאר את דברי רבא.

כל מה שרבא אסר במציאה

זה דווקא אם לא הגיע עדיין לידו.

הוא לא הגביה אותה, עוד לא זכה בה.

אבל אלתן ידי ככיסא דמה.

אבל מה יהיה הדין אם הוא כבר הגביה אותה

לפני השבת?

בזה זה כבר הפך להיות כמו ממונו.

מובן.

אז כשזה הגיע כבר לידו, יש לו כבר את הניסיון הזה להיפרד מהכסף שהוא מצא,

גם אם הוא לא טרח עבורו,

ואשר על כן גם במצב שכזה,

התירו לו לומר לתת לגוי או להניח לגבי בהמתו.

אי כדאברי,

יש כאלה שאמרו את השמועה הזו של דברי רבא בדרך אחרת.

שרבא לא היה, זה לא היה כל כך פשוט להבדיל

בין אם הגיע לידו או לא הגיע לידו, אלא רבא הסתפק בזה.

רבא היה פשוט לא אמנם שמציאה אין את ההיתר לתת לגוי או להניח לגבי בהמה,

אבל הוא הסתפק האם גם במציאה שהגיעה לידו גם אז אין את ההיתר,

או לא, שאם זה הגיע לידו אז כבר מותר. בואו נראה את ראשון הגמרא, באה רבא,

הסתפק רבא, מציאה באה לידו, מה הוא?

אם המציאה כבר הגיעה לידו,

האם פה יהיה אסור או שמותר?

והצדדים של הספק כך,

כיוון דעת על ידי ככיסא דמה, אם נאמר,

נאחר וזה כבר הגיע לידו,

אז זה כאילו כמו כיסו, כמו שכיסו התירו,

אז כך מציאה שכבר הגיעה לידו כמו כיסו,

ויתירו לתת את זה לגוי, או דילמה, או אולי,

כיוון זה לא טרח בה, מאחר והוא לא טרח בדבר.

למה כי כיסא דמה?

לא יהיה לזה דין כמו כיסו,

וממילא יהיה אסור לו לתת לגוי.

אלו שני צדדי הספק,

והגמרא מסיקה תיקו.

מה זה תיקו?

אין לנו פשיטות לספק הזה,

ונשאר ספק זה בעינו,

האם מציאה יש לאסור בכל מצב,

או שבמציאה שהגיעה לידו נוכל להתיר, לתת לגוי.

טוב, כל העניין של כל ההיתרים האלה, לתת לגוי,

נניח רחמות,

זה כאילו שאדם יהיה לא קשה לעמוד בניסיון, נכון?

נכון.

גם במקרה של מציאה יכולים לאדם לא לעמוד בניסיון.

כן. אם הוא לא יקבע את זה, אז חז״ל ידעו

שפה הוא כן יכול לעמוד בניסיון.

הבנת?

חז״ל ידעו שבתוך תוכו של האדם

הקושי הגדול הוא

כשכבר זכה בזה, זה כבר אצלו.

הוא כבר מרגיש שייכות לממון הזה.

אז הניסיון הכבד ביותר,

כשעדיין לא הגביה את זה למונח על גבי הקרקע,

פה ידעו שזה לא באותו ניסיון.

אתה עומד מן הצד, נראה לך שזה אותו ניסיון.

אבל חז״ל ברוחב דעתם ידעו להבדיל

בין אם זה הגיע לידו לבין אם לא הגיע לידו.

עוד יותר, לפי הצד השני בגמרא,

יכול להיות שיהיה צד שאפילו הגיע לידו,

גם אז יהיה קל לו,

לא יהיה קשה כל כך, כמו אם זה כיסו ממש.

ולמה? כי במציאה הוא לא טרח.

הקושי הגדול הוא כשבן אדם טרח על דבר להשיגו.

אדם עובד קשה.

הולך ועובד מהבוקר עד הערב בשביל שיהיה לו ממון,

שיוכל לחיות איתו.

פה, אם יגידו לו, אדוני, תפקיר את זה,

הוא לא ישמע לך.

מדברים פה באנשים סטנדרטיים, כן?

ייתכן שיש צדיקים

ברמה גבוהה שמוכנים

לאבד את כל ממונם, העיקר שלא לעבור איסור.

אבל במצב סטנדרטי כך הוא הדבר.

כמובן,

מעוני לדעת מה נפסק להלכה בעניין הזה,

אז בואו נראה.

מי שהיה בה בדרך, קודם כל את ההלכה הראשונית.

מי שהיה בה בדרך

וקידש עליו היום, כלומר החשיך,

והיה עמו מעות,

ויש לו את חמורו וגם יש עמו נוכרי,

למי ייתן קודם?

לא יניח כיסאו על חמורו,

בגלל שהוא מצווה על שביתתו.

למען ינוח,

עדך ואמתך ובהמתך,

כן?

אלא נותן כיסאו לנוכרי לו או ליכה לו,

ולמוצאי שבת לוקחה ממנו.

ואף על פי שנתנו לו משחשיכה, מותר.

כלומר זה לא עבד כאן אם בעוד יום,

אלא גם אם הוא נותן לו את זה לאחר שכבר נכנסה השבת,

מותר.

לא כמו שנראה בפשוט דבר רשי, שכל היתר לתת לגוי,

זה דווקא מערב שבת.

אף שאסור מדברי סופרים לומר לנוכרי לעשות לו מלאכה בשבת,

זה איסור,

כידוע, איסור אמירה לגוי שבות,

כלומר, זה נכלל בכלל איסורי דרבנן,

שאסור יהיה לאדם לומר לגוי שיעשה עבורו.

מכל מקום הקל וחכמים

שהיה ידוע להם שהאדם בהול על ממונו

ואם לא יתירו לו לתת את כיסו לנוכרי

יבוא לידי איסור חמור שיוליך דלת המות בידו

מובן

אם אין עלמו נוכרי

מניחו על חמורו

וכדי שלא יהיה חייב משום מחמר נראה בגמרא

אז יש דרך איזושהי עצה

שבשעה שעוקר או בשעה שמניח

במובן? אז זה

מניחו לאחר שעקרה את ברגל ללכת

וקודם

וכשהיא עומדת נוטה למנה, כלומר,

מצב כזה שלא יהיה פה איסור מלאכה דאורייתא

כי הרי גם לעשות מלאכה בבהמתו גם זה אסור וזה איסור דאורייתא.

אחר כך מביא את העניין הזה של מציאה,

אם מציא מציאה

אינו יכול ניתנה לנוכרי, אלא אם כן

באה לידו מבעוד יום,

שאז נחשב ככיסו.

כן,

זהו יהיה הלכה.

נמשיך.

אין עלמו נוכרי.

למדנו במשנה מה יהיה הדין ממנו על אמו גוי,

כי אני אחזר על החמור.

תעמד אינו נוכרי,

מתוך ראשון המשנה מהשמעה

שהעניין הזה לצאת על בהמתו זה אופציה שנייה.

אם אין אינו אינו גוי,

אבל אם יש אינו גוי בהמה, מה עדיף?

יש אינו נוכרי, מה שמה אם היה אינו גוי?

לנוכרי היה עם להם.

עדיף לתת את זה לגוי, לא להניח את זה על החמור.

מה הייתה מה?

למה באמת עדיף?

למה עדיף לתת לגוי מאשר להניח על החמור? יפה מאוד.

כן, יש לך דעת תורה, ברוך השם.

תוך שנתיים-שלוש אתה כבר עם דעת תורה,

זה חשוב ביותר.

השכל מתיישר ללכת לפי רצון השם.

כל יהודי ויהודי הנשמה שלו היא קרה,

היא קשורה לקדוש ברוך הוא.

עונה הגמרא, חמור אתה מצווה על שביתתו,

נוכרי היא אתה מצווה על שביתתו,

על בהמת המצווה שלא תעשה מלאכה בשבת.

מה שאין כן גוי,

אתה לא מצווה.

הרי בשמות כג,

בעשרת הדיברות, והפסוק יב שם,

נאמר

וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך.

גם אם נתיר לו לתת לגוי אנחנו נראה שזה רק באופן,

זה לא עובר פה על איסור דאורייתא, כמו שהזכרנו מקודם,

שכשהיא עוקרת יד ורגל מניח אותה על החמור,

ושוב כשהיא באה לנוח,

נותנת זה ממנה.

כך נמצא שהיא לא עושה מלאכה שיש בה עקירה ואנחה.

הלא אם היה עקירה ואנחה עם האפץ על גבי החמור,

אז נמצא שהיהודי הזה עובר על איסור מחמר בשבת.

כן?

שזה איסור דאורייתא.

רגע, מה המשפט פה אומר?

זאת אומרת שאתה מסוגל... למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך.

זה ראשון הפסוק.

ועבדך לא נאמר. גם כתוב, עבדך ועמתך ובהמתך.

אוקיי, ואם הנוכרי הזה הוא עבדך?

בוודאי שאסור.

מדברים פה על גוי סתם.

סתם גוי,

אם מותר או אסור, מדאורייתא אין איסור,

אבל מדרבנו נאסרו.

נמשיך הלאה.

הלאה ממשיכה הגמרא ואומרת, עד כאן דיברנו אם יש חמור וגוי,

עדיף לתת להגוי ולא לחמור.

מה הדין חמור וחרש, שוטה וקטן,

אם יש

ברשותו

את החמור הזה?

ובנוסף הולכים איתו אחד מאלה.

או חרש או שוטה או קטן,

שאלה פטורים מן המצוות.

החמור מנח לה,

וחרש שוטה וקטן לא יאיב לה.

עדיף להניח את זה על החמור,

כמובן בדרג של היתר,

כמו שאמרנו קודם, שלא יהיה הקירה והנחה היא מחייבת אותו על גבו,

אבל חרש שוטה וקטן לא ייתן.

היי לכאורה אבל הם לא חייבים במצוות.

מה היא טעמה?

למה באמת עדיף להניח על החמור מאשר לתת לחרש שוטה וקטן?

עונה הגמרא חאנה, אדם.

היי לבדה.

אלה אדם.

ממילא יבוא אדם לטעות, כמו שלאלה מותר,

אז גם אם יהיה

אחר איתו, ייתן להם.

כלומר,

יבוא להתיר גם לבני אדם שחייבים בבצעו. אז הנוכרי הוא לא אדם?

מה?

אז הנוכרי הוא לא אדם. אבל היי לאו אדם, אבל החמור אינו אדם.

זה רק דראבים.

החמור אינו אדם.

הוא מתכוון לומר,

חרש שוטה וקטן,

שמעם ישראל,

אז הם אדם.

אשר על כן יבואו לטעות ולומר, כמו שמותר לתת לאלה,

גם אלה שחייבים במצוות,

יהיה מותר לתת להם. כי גם את ההבחנה לדעת

איזה שוטה חייב במצוות ואיזה שוטה. האם כל אדם שהוא לא מוגדר כלא נורמלי ולא סטנדרטי, הוא מוגדר כשוטה?

או שיש לזה כללים מתי להכניס אותו לשוטה?

הכלל הזה לקבוע מה דרגתו ומה רמתו בשטות,

כדי להחליטו כשוטה.

האם זה נקבע על פי פסיכולוגים?

אז לכל לחצים מהמדינה שוטים.

כי חלק גדול מהמדינה נצרכים לכל מיני עזרים בשביל לצאת מהדיכאונות ומכל מיני אותן בעיות נפשיות שנמצאים בהן.

אז ודאי שזה לא נקבע על פי הפסיכולוגים לבד.

יש לזה דברים בהלכה, מי נקרא שוטה שפטור מן המצוות?

קטן באמת, לא צריך הרבה, כולנו יודעים.

אחרת, שוב,

לדעת את מידת מחויבותו במצוות בגלל זה.

זה צריך לדעת. לא כל חרש, אלא חרש שהוא מלידה,

שאז אין לו דרך של תקשורת, אז ממילא חסר דעת הוא להביא למה רוצים ממנו בכלל.

הלאה.

אז כמו שאמרנו, נסכם, אם יש

חמור ברשותו של אותו אדם שבא בדרך,

ובנוסף הולכים איתו או חרש או שוטה או קטן,

עדיף לתת לחמור מאשר לאלה.

מה הדין החרש ושותה?

אם אין ברשותו חמור,

יש לו רק הולכים איתו חרש או שוטה.

סליחה, חרש ושותה.

למי ייתן מביניהם של אלה?

לשוטה.

שוטה אין כלל דעת.

לא יטעו כל כך ללמוד ממנו להתיר בשאר בני אדם,

אבל חרש,

יש לו דעת קלושה.

יש לו דעת. קלושה. הוא רואה, הוא רואה. כן.

כולם רואים.

כן, לא רואה.

כולם רואים.

רק השוטה רואה דברים נוספים מעבר למה שאתה רואה.

ואילו החרש לא כזה.

הוא, יש לו, גם אם הוא רואה דברים,

אבל ההבנה שלו מצומצמת יותר.

שוטה וקטן, לשוטה.

מה הדין אם יש ברשותו,

הולכים יחד איתו שוטה וקטן?

עדיף לתת לשוטה

מאשר לקטן.

כי הקטן הרי הוא יגדל.

ואז יכול להיות שהקטן הזה יחשוב שכמו שנתנו לו את זה בקטנותו,

יבוא להתיר לעצמו גם כשהוא יגדל.

לכן אין שום מחסה שיבוא להמשיך מזה אחר שיגדל.

אמרו לא לתת לקטן, אלא לתת לשוטה.

שאלה הגמרא אם בעלו חרש וקטן, מה היא?

מה יהיה הדין אם יש יחד איתו חרש וקטן?

למי עדיף לתת? האם לחרש או לקטן?

חרש,

יש לו דעת קלושה אומנם,

אבל מאידך, אין לנו תקווה

שלאחר מכן

הוא ישתנה ויהיה מחויב במצוות.

הקטן, לעומת זאת, אומנם הוא קטן,

אבל הוא יגדל.

עונה הגמרא, ליבא רבי אליעזר לא תבעלך.

לדעת רבי אליעזר, שאנחנו נראה תכף בברייתא,

אין מקום להסתפק.

ודאי שעדיף לתת לקטן ולא לחרש.

כיוון שרבי אליעזר סובר שחרש הוא ספק בר דעת,

ממילא הוא חייב במצוות מספק.

דתניא, איפה למדנו את דעת רבי אליעזר? בברייתא.

רבי יצחק אומר משום רבי אליעזר,

תרומת

חרש

לא תצא לחולין,

מפני שהוא ספק.

כלומר, אם חרש הפריש תרומה,

גם אם נאמר שאי אפשר להתיר על סמך זה את שאר הפירות,

אלא צריך שוב שהפיקח יחזור ויפריש מהם,

אבל את גוף התרומה, את מה שהוא הפריש,

צריך לדעת שאי אפשר להוציא על חולין.

מה זה פיקח? זה אדם מדריך.

נכון, זה אני מתכוון.

אלא אסור ההיא לזרים.

אלא אסור לאדם שהוא זר, היינו שאינו כהן,

לאכול מן התרומה.

למה? מפני שהוא ספק. יכול להיות שבאמת הוא מחויב במצוות,

ותרומתו תרומה,

ממילא איסור גמור.

לאדם שאינו כהן לאכול,

לאכול תרומה. הרי מי שאוכל תרומה ואינו כהן,

ואינו כהן טהור,

מחויב מיטה בידי שמיים.

כן?

אז ודאי שלדעת רבי אליעזר שמגדיר את החרש כספק בר דעת,

לכן עדיף שייתן.

לקטן ולא לחירש הוא חייב לספק

כי תבעל לך כל הספק הוא אליבא דרמנא

לפי חכמים שסוברים שחירש ודאי לדעתם

אין לו דעה תלולה כלל

או ממילא פטורו ממצוות כמו הקטן

ניתנן, היכן מוצאים אנו לדעת חכמים?

שנינו במשנה תרומות פרק א' משנה א',

חמישה לא יתרומו,

ישנן חמישה שלא ראוי שיפרישו תרומה,

אבל אם תרמו אין תרומתן תרומה,

סליחה, וגם אם תרמו אין תרומתן תרומה,

גם אם תרמו לא חל על זה שהן תרומה ועדיין הפירות הן תבל, גם התרומה וגם הפירות

וצריך להפריש מחדש כאילו לא הפרישו

ואלו הן. מי הם אותן חמישה שתרומתן אינן תרומה?

חרש,

כלומר,

אחד כזה שהוא לא שומע ולא מדבר,

שותה

וכתב.

גם אלה, אין בהם דעת לתרום.

והתורם את שינו שלו,

אם אדם תורם, בלי רשות הבעלים.

תגיד בזה.

לא, תורם, הוא רק, הפוך.

הוא בא ואומר, אני עושה מצווה, אני מתקן לו את הפירות.

הוא לקח את זה בלי שום דבר. בלי רשות.

בלי רשות, זה גוף הכתוב פה, שבכל זאת,

התרומה אינה תרומה.

צריך לדעת

שמצאנו בחיוב הפרשת המעשר,

רש״י אומר, כתוב, עשר תעשר את כל תבואת זרעך,

למעט של אחר.

כלומר, אתה, שועתה הבעלים,

מצווה אתה בהפרשת מעשרות,

ויכול אתה להפריש.

אבל אדם אחר אינו רשאי להפריש

שלא מדעת הבעלים. כך רש״י אומר.

הגמרא במסכת,

במציאה וכן בקידושין,

הגמרא אומרת

שכתוב בפסוק, בתרומת מעשר,

וערמותם ממנו תרומת השם מעשרנו למעשר,

ובהמשך כן תרימו גם אתם.

מה זה כן תרימו גם אתם?

חז״ל אומרים גם אתם.

גם זה בא לרבות השליח,

אבל אתם.

כמו שאתם, מה אתם לדעתכם?

אף שלוחכם לדעתכם. כלומר, אם בא אדם

ורוצה להיות שליח בעבורך, להפריש תרומות ומעשרות,

צריך שיהיה בידיעתך, אתה הבעלים, שתהיה לך הסכמה בזה.

אבל אם אתה לא מסכים,

אז כמובן שאין שליחותו שליחות,

ותרומתו אינה תרומה.

ובנוסף,

גם יש לנו דבר נוסף, ונוכרי שתרם את של ישראל,

אפילו ברשותו.

גוי שתרם

מפירות של יהודי,

גם אם זה ברשות ישראל,

לא יועיל,

כי אין ראוי לשליחות, הוא לא יכול להיות שליח.

אין תרומתו תרומה.

אם כן, נמצא כאן לדעת חכמים,

מה שקשור לענייננו, שהחירש אין בו דעת.

ולכן יש מקום להסתפק לשיטתם, מהי?

מהי הדין אם יש חירש וקטן איתו,

האם ייתן לה חירש או לא?

לחירש האם לה.

למה עדיף לתת לחירש?

לקטן, אל תלך לכלל דעת, בגלל שהרי הקטן

יגדל ויהיה בן דעת.

אולי זו הסיבה שלא עדיף לתת לחירש מאשר לקטן.

או דילמה, או אולי לקטן האם לה.

עדיף לתת את זה לקטן.

זה חירש.

אל תלך ובגדול פיקח.

אם ייתן את זה לחירש,

יש בזה חשש של תקלה שיכול להיות שיבוא ויחליף

וייתן את זה לאדם אחר שהוא גדול פיקח.

וממילא זה הסופג

שיסתפקו בני הישיבה.

עונה הגמרא, היכא דאמרא לחירש יאיב לה.

היכא דאמרא לקטן יאיב לה.

יש מחלוקת אמוראים בעניין זה, בחירש וקטן למי עדיף לתת?

יש האומרים, עדיף לתת את זה לחירש,

יש האמרו, עדיף לתת את זה לקטן.

ממשיכה הגמרא, אין שם לא נוכרי ולא חמור

ולא חירש ולא שוטה ולא קטן.

מי?

יהודי הזה הולך לבדו בדרך

ונמצא הוא מחוץ לעיר,

והנה לצערו לא הגיע לתוך ביתו קודם, אל ביתו קודם.

עדיין

הוא נמצא בדרך וחשיכה

נופלת על העולם, כלומר

נכנסת השבת.

אין איתו לא גוי, לא חמור, לא חירש, לא שוטה, לא קטן. מה יעשה?

האם יש איזושהי תקנה שיכול להשתמש בה על מנת לשמר על כיסו שלא עבד ממנו?

שלא יהיה מחויב להפקירו לכל באותו מקום שבו הוא נמצא?

אבל רבי יצחק,

עוד אחרת הייתה, לא רצו חכמים לגלותה.

יש תקנה נוספת,

שאפשר בזה להציל את הארנק שלו, את כיסו,

אבל חכמים לא רצו לגלות.

מה עוד אחרת הייתה?

מהי ההצלה האחרת

שיכולו לעשות לכיסו?

עונה הגמרא מוליכו פחות פחות מארבע אמות.

כלומר,

ילך פחות מדן אמות וינוח,

ושוב ילך עוד פחות מדן אמות וינוח.

כי כל איסור עבריו ברשות הרבים זה ד' אמות ביחד,

שהוא עקר ממקום אחד ונח כעבור ד' אמות,

אבל אם הוא נח כעבור ג' אמות,

או אפילו ג' אמות וחצי, זה כבר לא משנה,

בתכלס כשהוא לא הולך

מכוח עקירה ראשונה, הולך ד' אמות,

אין בזה איסור דאורייתא.

שואלת הגמרא,

למה אם כן עמי לא רצו חכמים לגלותה?

מה הבעיה?

אז למה חכמים לא גילו את זה במשנה?

משום

כבוד אלוקים אסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר.

במשלי כ' פסוק ב' נאמר, הפסוק הזה שהזכרנו,

כלומר,

כוונת הפסוק מותר להסתיר דבר תורה לכבוד שמיים.

מותר להסתיר

דבר תורה לכבוד שמיים.

אם בן אדם רוצה

לחזק איזשהו דבר שהוא בגדר פרוץ,

אז הוא בא ומבטל את כל האחרים

בשביל לחזק את מה שהוא אוחז שצריך לתקן,

כדי שיתחזקו, לאחור מכן

כבר

נותן את הכיוון המתאים.

יש פעמים שחכמים

הולכים בדרך שכזו, לדעת לאסור

שום צד אחר רק בדרך זו,

בשביל לחזק שלא יבואו לידי פרצה.

אז ממילא פה הלכו באותה דרך

שהסתירו דבר תורה לכבוד שמיים.

המשך

של הביאור בזה,

באים ואומרים כך,

לכבוד שמיים מותר להסתיר,

אבל להסתיר דבר תורה לכבוד עושרו של אדם או חשיבותו של אדם,

זה הסוף.

והכה, מהי כבוד האלוקים?

כאיזה כבוד שמיים יש במה שאתה מסתיר את הדין הזה. כלומר,

מה העניין שילכו והסתירו?

עונה הגמרא,

דילמט אל-טויה ארבע עמוד ברשות הרבים, כמו שאמר

אברהם הלל, אמר יפה,

אם נתיר לו

להוליך זאת פחות פחות מדל עמוד,

אז הרבה פעמים אדם לא ידקדק כל כך,

הוא ילך גם דל עמוד, בלי כוונה,

אבל כך יהיה.

לא כל פעם

הוא יעמוד בצורה נכונה לעשות את זה פחות פחות מדל עמוד.

לכן

לא הזכירו את התקנה הזו,

אלא אמרו,

יש נוכרי, תן לנוכרי,

יש חמור ואין גוי, תן לחמור,

אם יש,

לא זה ולא זה, ויש חרש, שוטה וקטן,

אז השוטה עדיף,

ואם יש חרש וקטן, אז יש אומרים חרש, יש אומרים שוטה,

רק אם אין אף אחד מהם,

אז

תוכל להשתמש בתקנה זו של פחות פחות מדל עמוד.

זאת אומרת, אם בן אדם יש לו גם נוכרי וגם דל עמוד, הוא יצפיץ על דעת החמור,

הוא יתמך בהלכה הזו,

ולהשתמש בזל עמוד.

קבלו את זה בתמונה, אבל יגידו, יכלת להשתמש בנוכרים,

והיית צריך להשתמש.

זה השאלה אם באמת יתירו,

בתמונה יסכימו,

בהלכה של, מה זה נקרא, בדיעבות האלו,

בהלכה בהיתר הזה, אלא רק במקרה שבאמת היית במצב הזה,

היית צריך להשתמש בזה, להשתמש בזה, לא שבכוונות,

אתה צריך לדעת

שהיסוד הוא אחד,

אם

אין לך היתר בזה,

גם אם בסוף לא עברת איסור גאורייתא,

אבל עברת על מה שחכמים אמרו שלא להשתמש בזה. רק במקרה הזה. אתה מבין?

אותו דבר כבאום מקום שיש עניין של ספקא דאורייתא לחומרא.

יש לך ספק בדבר ובו אתה צריך להחמיר.

והלך בן אדם,

כן,

ולא החמיר,

הקל,

ובסוף התברר

שברוך השם לא היה פה מקום לאיסור.

האם הוא עבר על איזשהו איסור או לא?

תשובה, הוא עבר.

משום שההנהגה הזו,

חכמים, או מדאורייתא, זה כבר מחלוקת

בין הפוסקים.

האם העדין זה ספק דאורייתא, לא חומר אם זה מדאורייתא או מדרבנן?

מי קבע שצריך להחמיר מדבר שהוא ספק דאורייתא?

על כל פנים לא משנה.

אבל עצם הדבר שהטילו עליך את החובה להחמיר,

ואתה לא השתמשת בזה, לא הלכת בדרך זו, זה עצמו יהיה תביעה.

כי אתה מזלזל בזה במה שציווך להחמיר בעניין.

לעומת זאת גם להפך.

אם למשל בן אדם הלך

הוא סמך על הרוב,

או סמך על איזשהו רב שהוא ידוע כאדם שהוא ירא שמים מרבים,

ופסקיו מקובלים על דעת פוסקי הדורות, ופסק פסק,

ואחר כך נתברש את העב הזה.

אותו יהודי שהלך ועשה זאת,

כן?

סמך, הוא היה אנוז בדבר, לא היה לו מקום לחשוב אחרת.

מה צריך לשכת לזה? לא יקבלו אותו.

כמובן,

לא יקבלו.

אם הוא סמך על הרב שאמר לו, וראוי לסמוך עליו,

אין לזה שום בעיה.

כמובן,

יש מושג אפילו,

יש מושג שבאו,

סנהדרין, מובן במשנה מסקת עוריות,

שבאו והתירו לאכול חלב, עד כדי כך.

התירו סנהדרין לאכול חלב.

כמובן, טעו בהלכה.

והלך בן אדם וסמך עליהם ואכל,

הוא פטור אפילו מלהביא קורבן.

אפילו קורבן, זה עניינו של לכפר,

כאילו לנקות על השוגג.

גם אז הוא פטור.

אומנם יש בזה מחלוקת,

אבל דעת המשנה,

שיחיד שתלה בדעת בית דין, פטור.

אם סוגו את המשנה מסודר,

העניין הזה של טמטום זה כבר

ויכוח

בין הגדולים,

האם הטמטום בא מכוח שעברת על איסור או מכוח מציאות הדבר.

אתה מבין מה שאני אומר?

אבל לא אומרים שזה מה...

לא בדקתי.

אמת, לא בדקתי רוב.

אני אומר לך שתי דעות בעניין,

ונוכל להמשיך הלאה בסיעת השמיים. אנחנו מוגבלים בזמן, אני מתנצל.

חייבים להזדרז.

תניא,

רבי אליעזר אומר, בו ביום,

גדשו שיאה.

יהושע אומר, בו ביום,

מחכו שיאה.

למדנו,

ממש מכאן אנחנו חוזרים לפרק ראשון.

למדנו בפרק ראשון

שהיה מצב שחכמים עלו לעליית חנניה בן חזקיה בן גרון,

כך שמו של אותו יהודי,

עליית חנניה בן חזקיה בן גרון,

וחכמים שם גזרו שמונה עשרה גזרות.

הגזרה הזו, שאדם לא יטלטל את כיסו

פחות פחות מארבע אמות אם יש עמו גוי,

זו הייתה אחת מן הגזרות הללו.

כלומר, פה אנחנו שמנו לב שאמרנו,

אם אין גוי, אין לו זה ולא זה ולא זה, אין לו כלום,

אז

יש פה תקנה נוספת שלא רצו לגלותה, והיא פחות פחות מודעה אדמות.

אבל אם יש עמו גוי,

אסור.

זוהי גזירה.

הגזירה הזו היא אחת מתוך שמונה עשרה גזירות

שלמדנו את זה בפרק ראשון.

בלשון הראשונות של רבי אליעזר, גצ'וסא.

מה זה גצ'וסא?

שיש כלי

שהוא במידה,

והולכים ומוסיפים עליו, זה נקרא גודש.

מעל החלק העליון, מעל ספר הכלי, אתה מוסיף.

זה נקרא גודש.

כלומר,

הרבו לעשות סייג לתורה והועילו במה שתיקנו כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

רבי יהושע אומר, בוא ביום מחכושא.

כלומר,

על ידי הגזירה עשו כמי שהייתה לו מידה גדושה מעט והוסיף עליה עוד,

ועל ידי שהוסיף עליה יותר מדי,

גרם להפחית ממנה יותר ממה שהיה בה לפני כן.

כלומר, נתאר לנו מידה מסוימת עם גודש כלשהו,

והאדם בא והוסיף ועל ידי התוספת הוא גרע יותר,

כי אז

נפל כל הגודש.

גם החלק שהיה מקודם לכן.

כלומר, כוונת רבי יהושע במה שנותן את המשל הזה,

שהרבו לגזור יותר מדי.

בני אדם לא היו יכולים לעמוד בגזירתם,

ומתוך כך עוברים על דברי תורה.

נמצא שבזה שהם באו לגזור,

וכוונתם הייתה להקדיש,

בזה הפילו גם את מה שהיה מקודם.

עדיף היה להשאיר את הדין כמתחילתו,

ולא להוסיף עליו את הגזירה הזו.

הגמרא מביאה

במשל

לשיטת רבי אליעזר ובמשל לשיטת רבי יהושע.

תניא,

משל את רבי אליעזר למה הדבר דומה?

כן, לדברי רבי אליעזר ששיבח את הגזירה הזו,

שלא להוליך פחות-פחות בדמי אדמות.

למה הדבר דומה? לקופה מלאה קישואין ודילואין.

אם ישנו סל,

שישמע מלא הרבה, כי

כל הסל מלא

בקישואין ודילואין, שזה פירות גדולים.

אדם נותן לתוכה חרדל

והיא מחזקת.

אם אדם יבוא ויקח גרגירי חרדל וישליך את זה לתוך הסל,

הגרגירים הללו

יוכלו להיכנס לתוך הסל.

משום שבין הכישואין והדברים יש עדיין מקום

שאפשר שהגרגירים יעברו דרך אותם רווחים שיש בין הפירות הגדולים הללו,

ואז יהיו בתוך הסל.

אז גם פה אומר, זה המשל והנמשל.

יפה תקנו שלא יוליך פחות-פחות בדמי אדמות.

בזה תקנו להוסיף דבר שאכן יוכלו לקיימו.

יוכל הדבר תורה להתחזק על ידי זה.

אבל למשל רבי יהושע למה הדבר דומה?

כשרבי יהושע אמר שגדשו עליו,

בו ביום חכוסא,

למה הדבר דומה?

לערבה מלאה דבש.

תאר לך,

ישנה קערה מלאה דבש.

נותן לך לתוכה רימונים ואגוזים והיא מקיאה.

אז אם אתה תשליך לתוך זה רימונים ואגוזים,

מה ייווצר מצב?

שהדבש

יצא החוצה.

אז גם פה,

על ידי הגזירה הזו,

גרעו יותר ממה שאם לא היו מתקנים

את האיסור הזה שלא להוליך פחות-פחות מדמי אדמות.

ולמה?

אומר רבי יהושע,

אם אתה הולך וגוזר גזירה כזו,

פעמים שיבוא אדם להוליך

בידיים דמי אדמות.

למה?

לפעמים

אדם

לא יאמין לנוכרי שישמור לו את כיסו.

שימו לב,

לא יאמין לגוי.

ואז

אתה בא ואומר לו, תשמע, אל תהוליך פחות-פחות מדמי אדמות במצב שיש לך מכאן גוי.

אז לתת לגוי הוא לא ייתן, כי לא מאמין בו.

וללכת פחות-פחות מדמי אדמות, החכמים אסרו.

אז מה הוא יעשה?

יוליך ארבעה עמות בראשות הרבים.

נמצא שהם גרעו במה שאסרו להוליך פחות-פחות מדמי

אמות.

כך לדעת רבי יהושע.

אבל כמובן

שעם כל זה שאנחנו רואים כאן שתי דעות,

אבל כבר נפסקה ההלכה בגמרא בצורה ברורה,

שעם כל זה,

אם אין עמו לא נוכרי,

לא חמור, לא חרש, לא שוטף, לא קטן,

יוליכנו פחות-פחות מדמי אדמות. אבל בלא זה,

בלא זה,

אין לעשות את זה, אלא

ייתן לגוי.

אם האנוכל מודל כסלום על

כסלום שהוא יתמרו על אדבריה,

גם במקרה כזה יתירו, כן.

כי אם לא כן, הוא לא יהיה לו למי לתת.

אני שומע.

לא נראה.

נראה שאפילו אכן.

גם אם הוא יבקש,

גם אם הוא יבקש שכר,

כן,

מה האיסור לתת לו שכר? זה אותו דבר גם עם שכר או בלי שכר, זה אותו דבר. אדרבא.

כשהוא עושה את זה עם שכר,

אז הוא עושה את זה לצורך עצמו,

בגלל שהוא מרוויח בזה את הכסף.

אתה מבין מה אני אומר?

לתת לו מלאכתם ב... לא עכשיו.

לא בשבת.

לא, הוא יתעכב.

אין שום.

זה לא פופס, אז מה עדיף?

שהוא ייקח מתוך הכיס לבד, מאליו.

כשיסיים את העבודה אז הוא...

כשיסיים את העבודה.

אז עדיף באופציה הזאת להשתמש ב...

אם אין גוי שעושה לו, זה נקרא כמו שאלמו גוי.

אין עימו גוי זה. זה נקרא כמו שאלמו גוי.

אם הוא לא מוכן, כן?

אלא אם כן תעבור על איזשהו איסור.

אז מה הרווחנו?

נראה את רשי.

רשי אומר, אני מתחיל מרשי שבתחילת הפרק.

מי שיחשיך לו...

נותן כיסו לנוכרי מבעוד יום.

כן?

מי שיחשיך לו, כן?

ואם אין עמו,

האיש עמו,

לנוכרי עדיף. אם יש עמו גוי, אז הוא עדיף לנוכרי.

לגוי. כן? מפרש בגמרא,

לחצר החיצונה של עיר שהוא מקום המשתמר הראשון,

הוא בא לפרק מן החמות.

נוטל בידו מעליו כלים הניטלין בשבת,

ושאין ניטלין, מתיר החברים של עוכב שהם קשורים בהן,

והסכין נופלים.

מה איתם אשר הוא ללמתם לנוכרי?

והרי הוא שולחו לסיין לו בשבת.

מעמיד עצמו מלהציל ממונו, דווקא כיסו,

וכיוון דטרח בה, שעל ידי טורח הוא משתכר

חייס עליו,

אז הוא יחוס על זה.

והיא לא שרית להא תל אטויה.

במובן, אם לא תתיר לו את זה,

יבוא לטלטל את זה בידיים.

ולא אמר עד המציאה לו,

אלא דואט על ידי קודם שתחשך.

כל מה שאמרנו שמציאה לו זה רק אם לא הגיעה לידו,

ולא הגביעה ולא זכה בה.

היי אדם, יש במינו שחייב במצוות, ואתם יחלופי.

לכן

עדיף לתת לבהמתו, ולא לאלה

הגם שאינם בני מצוות.

לשוטה יהיו לדעת כלל, אבל חרש דעת הכלישטא היתלה. יש לו דעה קלושה.

והיא אמרה בבמות.

הפקתי את הדף, לא תצא לחולין,

מהוי התרומה לאסור לזרים?

ויחזור ויתרום הפיקח אחרת,

שהוא ספק ידעת צלילולתא היא לו,

רבי יצחק ודאי לקטניה יבלית, ולא לך מצוות הוא,

ולא לך חרש לספק חייו במצוות הוא.

אליבא דרבנן דאמרי אל עבדת אצילתא ולעניין מצוות הרעהו כקטן,

וצורם את שעינו שלו בלורשות, דכתיב תבואת זרעך,

וחרש יותר וקטן דכתיב

אשר הדבנו ליבו שיש לו לב להתנדב

בתלמוד ירושלמי, כלומר השם מביא.

מהיכן אני לומד שתורמת שאינו שלו אינו תרומה?

כתוב תבואת זרעך, כמו שהזכרנו מקודם.

למה חרש שוטה וקטן לא יכולים לתרום?

כתוב אשר הדבנו ליבו.

לאחד שיש לו לב להתנדב,

מה פירוש יש לו לב?

שהוא יודע מה הוא עושה, זו הכוונה.

אפילו ברשות

לשליחות מיהך את רבי, מי כן תרימו גם אתם. כלומר,

העניין הזה של גוי שתורם, אפילו אם ברשות זה לא מועיל,

כי כתוב בפסוק כי אין תרימו גם אתם, גם לרבות שלוחכם.

מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית.

כמו שאתם יהודים,

ישראל מחויבים במצוות.

כך השליח צריך להיות בן ברית, היינו ישראל כמוך.

אבל לא גוי.

עוד אחרת הייתה התקנה על הכיס להצילו,

והמילה רצו לגלותה להעליב דברי תורה.

כבוד אלוקים אסתר דבר,

מותר להסתיר דברי תורה לכבוד שמיים.

וכבוד מלכים חקור דבר,

אין להסתיר

לכבוד עושר אדם וחשיבותו,

אלא שב ותחקרהו.

בו ביום גדשו סאה,

ביום שעלו לעליית חנניה בן חזקיה וגזרו ודחי דבה,

וזו אחת מהן הייתה.

כי דברינו בפרק הקמא,

נותן כיסאו לנוכרי, בו ביום גזרו.

שלא הליכנו פחות פחות מדלת אמות אם יש שם נוכרי.

אותו יום הרבו שייג לתורה במידה גדושה,

ויפה מדדו,

כך ראוי להיות,

להרבות גדר בישראל.

מחקו סאה, במידה מחוקה מדדו בו ביום,

שירבו לגזור יותר מדי והם יכולים לעמוד בגזרתם,

ומתוך כך עוברין על דברי תורה,

נמצאת מידתם, חוקה מתפיפתה.

וטוב היה להם להיות מידתם צפופה,

ולא תבוא לידי מחק מרוב גדשה. כלומר, עדיף היה שיהיה קצת גודש מאשר להוסיף בגזרות,

ועל ידי זה כל מה שתקנו יתבטל.

כך לדעת רבי יהושע.

הם מביאים את המשלים, והיא מחזקת את החרדל,

שנופל החרדל בין הקישואין.

אף כאן יפה תקנו והוסיפו דבר המתקיים.

על עומת זאת רבי יהושע אומר לו, זה משל אחר.

המשל הוא לערבה מלאה דבש,

שאם תניח לתוכה אגוזים וכדומה,

אז הדבש יצא החוצה, והיא מקיאה את דבשה בראשון. אף אלו,

גם פה על ידי גזרתם, גרמו לעבור,

ושמא לא יאמין את הנוכרי, אולי הוא לא יאמין לגוי.

והם, הרי החכמים לא יתירו לו לראות פחות פחות מארבע.

ועד דמינו מעמיד עטמו על עמונו,

ועד תליה תויה,

דלת עמות.

נמשיך עוד קטע קטן, אמר מר, נחזור לגמרא.

אם אין עמונו נוכרי, מניחו על לחמו.

למדנו במשנה,

שאם אין איתו גוי, יניח את זה על לחמו.

שאלה הגמרא, ועלו מחמר?

הלוא הוא פה מנהיג את החמור שיש לו עליו מסע,

עושה כל מלאכה אתה ועבדך ובסוף ובהמתך.

אסור

לאדם

שיעשה מלאכה,

ולא רק

מלאכה שהוא עצמו לבדו עושה,

אלא גם אם נעשית מלאכה ביחד עם בהמתו,

כגון שהוא מנהיג בהמה שיש עליה מסע,

אז איסור דאורייתא, זה נקרא מחמר.

אז איך יתירו כאן

להוליך את ה... לעבור על איסור דאורייתא?

הלוא מה המטרה שהתירו?

בשביל שלא להעביר את זה על 400 ברשותו אויבים.

נכון? אבל אם בין כך הוא עובר על איסור תורה,

אז מה הרווחת?

אם הוא מניח על החמור,

אז הוא עובר פה איסור תורה,

אז מה הרווחת?

הוא כל פעם עובר, אבל הוא לא רוצה, אבל הוא רוצה ללכת על החמור. לכאורה, כך, כן.

אז כן, מה ההיתר?

אמר עבד אברהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת,

הוא יניח את זה רק לאחר שכבר עקרה יד ורגל.

הבהמה עקרה יד ורגל ללכת, אז יניח.

נמצא שהיא לא עקרה, היא לא נקראת שעקרה את הכיס.

אם היא הייתה במצב של מנוחה והוא הניח, ואחר כך עקרה יד ורגל ללכת. זה נקרא שעקרה,

עשתה פה עקירה עם המסע שעליה.

אבל פה זה לא כך, אלא כשהיא התחילה ללכת, אז הוא הניח את הכיס.

שואלת הגמרא, ואי אפשר זה לא קיימה?

להשתיר מים, להטיל גללים.

הלא יהיה מצב אחר כך שהיא תצטרך לנוח

את כל מיני צרכים שלה.

אם כן, והיא כעקרה והנחה,

תעבור, בפעם הבאה היא תעבור על עקרה והנחה.

עונה הגמרא, כשהיא מעליך את מניחו עליה,

וכשהיא עומדת נטלו ממנה.

שלא יהיה מצב של עקרה והנחה.

שואלת הגמרא, יאחי, אפילו חברו נמי.

אם ככה,

אז גם אם הוא יניח את זה על חברו,

גם כן יהיה מותר.

אבל רב פאפה, כל שבגופו חייב חטאת.

כל שבגופו חייב חטאת, וחברו פטור אבל אסור.

כל שחברו פטור אבל אסור,

בחמורו מותר לכתחילה.

מלאכה, שאם הוא עושה עטו בגופה לבדו, הוא היה חייב חטאת.

אז גם אם הוא עושה ביחד עם חברו,

פטור אבל אסור.

כן?

אסור מדאורייתא אסור מדאורייתא. נכון.

אבל לכן אסור להניח על גבי חברו בצורה הזו,

כי אם הוא היה לוקח את זה כך,

הוא היה אומר סודו רייתא,

גם על חברו אסור.

אבל כל שבחלרו פתור אבל אסור,

אבל כל דבר שצריך לחלרו זה היה פתור אבל אסור. כמו למשל אצלנו,

שזה בדרך של עקירה, שאין עקירה והנחה על גבי חלרו,

כגון שבשעת שהתחיל ללכת תניח עליו,

וכשהוא בא לנוח נוטלו ממנו.

זה פתור אבל אסור.

כלומר, צירוף המלאכה זה נעשה בצירוף שניהם, צירוף חמורו,

והוא בחמורו מוטל לכתחילה,

ובהמתו הטירו אפילו לכתחילה.

בקיצור, מאחר ולמעשה,

העניין הזה שכשלא נעשית עקירה והנחה,

אין בזה איסור

דאורייתא,

כן?

ואם זה בהמתו, אז מוטל אפילו לכתחילה.

לכן

יעשה את זה בדרך הזו

של הנחה על גבי בהמתו,

כשאין בזה עקירה והנחה.

נראה את רש״י.

והלא מחמר, מנהיג חמור, טעונה, קרוי מחמר.

ורחמנה אמר, לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך.

ואיזו היא סתם מלאכה העשויה על ידי שניהם. זוהי, שהיא טעונה, והוא מחמר.

מניחו עליה כשהיא מהלכת,

לאחר שעקרה ללכת, למה עקירה היא?

כי דמר בפרקה כמה

אגבי טעינו חברו אוכלנו משכין.

כיוון לאדם לא מחייב וחטא עד כי הגמנה,

כאן מוטל.

ואחר כנמי מלאכה כתיבה עליו מלאכי.

וכאדת אל ימיהם ועד עקירה והנחה.

זהו,

עד כאן.

אנחנו סיימנו פה.

כן, עד לפה.