מסכת שבת דף קכ"ו ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אין, אב אב אב בעמי בית

מכבוד

מכבוד

מסכת שבת

דף קכו עמוד ב'

למדנו אתמול את המשנה שבתחילת פרק שמונה עשר

המשנה מדברת

בעניין טרחה בשבת

שאם לאדם צריך מקום בשביל לקבל אורחים

או בשביל תלמידים שיבואו וללמוד תורה

והוא צריך לפנות בשביל זה קופות

של תבן, של תבואה,

הגם שיש בזה טרחה,

התירו לפנות

ארבע וחמש קופות

לצורך אורחים או לצורך התלמידים.

שואלת הגמרא,

הגמרא מתחילה

משש שורות קודם סוף העמוד.

השת חמש מפנים,

ארבעה מבעיה?

אם המשנה אומרת שמותר לפנות חמש קופות,

אז פשוט הוא

שארבע מפנין, שהרי בכלל חמש יש את הארבע.

מדוע נצריך התלם לומר מפנין ארבע וחמש קופות?

יאמר מפנין חמש קופות,

וממילא נביא שכל שכן

פחות מחמש שמותר לפנות.

אמר רב חיסדא,

ארבע מחמש.

כלומר, כוונת המשנה כך, ארבע מחמש.

אם באוצר,

באותו חדר שבו הוא רוצה לקבל שם את האורחים או התלמידים,

יש חמש קופות,

אז מותר לו לפנות ארבע מתוך החמש,

אבל אסור לו לפנות את כל האוצר, היינו,

להוציא מהאוצר את כל החמש קופות שיש שם.

ומדוע?

חששו חכמים,

שמא יראה גומות

בקרקעית האוצר, ויבוא להשוות את הגומות הללו.

היינו, למלות את הגומות.

והרי כשאדם

משווה גומות,

אם זה בבית, חייב אישום בונה.

כי טבעו של אדם, שכשהוא מפנה את האוצר לגמרי,

זה גורם לו לעיין בקרקע,

ואז

חששו חכמים שתוך כדי שמעיין הוא בקרקע יראה גומות,

יבוא להשוותן.

כך

תירוץ ראשון של רב חזדה.

תירוץ שני,

איקא דאמרי ארבע מאוצר קטן

וחמש מאוצר גדול.

כלומר,

העניין הזה של איקא דאמרי ארבע מאוצר קטן מובא בגמרא כאן בסוגריים.

אז נראה

שזה כאילו תירוץ אחד.

כוונת המשנה שאם באוצר יש חמש קופות,

מותר לפנות רק ארבע, אבל לא את כל החמש.

אבל אם באוצר יש הרבה קופות,

יותר מחמש,

גם אם יש בזה עשר קופות,

לא יפנה אלא עד חמש קופות.

אלא עד חמש קופות.

אבל לא את האוצר.

מה כוונת המשנה במה שאמרה?

אבל, מפנין ארבע וחמש קופות, אבל זה בגלל שיש בזה איסור מוקצה, אם הוא לא התחיל לפנות מקודם.

מי סובר איסור מוקצה כשכזה?

רבי יהודה.

לכן אסרה המשנה לטלטל תבואה,

אם לא התחיל ליטול ממנה כבר מערב שבת,

גם אם זה לצורך מצווה.

כך לפי פירושו של רב חיסדא.

נסכם שוב מה רב חיסדא מפרש.

צריך שיתחיל לפנות מהאוצר בערב שבת.

אבל אם לא פינה מהאוצר כלל בערב שבת,

אלא עדיין האוצר מלא בקופות,

לא יוכל להתחיל לפנותו בשבת,

משום שזה מוקצה.

אבל אם התחיל כבר לפנות אותו מערב שבת,

ולפתח צריך לפנות יותר קופות,

כדי שיהיה מקום לאורחים או לתלמידים,

אז הכלל הוא שאם

מה שנותר באוצר בכניסת השבת זה חמש קופות,

יפנה ארבע מתוך החמש.

אבל אם נותר יותר מחמש קופות,

יפנה עד חמש ולא יותר.

כך לפי רב חיסדא.

ושמואל אמר ארבע וחמש,

כדאמרי אינשא

ויבה אפילו טובא נמי מפנין.

אל תדקדק,

כמו שאתה אומר, ארבע מאוצר קטן,

ארבע מחמש, וחמש זה ממקום שיש יותר קופות.

לא.

אלא התנא כאן דיבר כדרכם של בני אדם.

בני אדם, הרבה פעמים שבאים לשאול אותם

כמה זה עלה

המוצר הזה?

ארבעים, חמישים שקל.

כלומר, פעמים שהם לא אומרים

את זה בצורה ברורה חותכת,

אלא בערך.

אז כשמאים לומר בערך, אומרים ארבע, חמש,

שתיים, שלוש, וכזאת אומרת, זה דרכם של בני אדם.

אז גם התנא,

כשעבר ארבע וחמש,

דיבר כדרכם של בני אדם.

זה חידושים של עכשיו, כבוד הרב. אבל אי בעיה, אפילו טובא נמי בפנים.

אבל למעשה, אם הוא רוצה, אם יש לו צורך

לפנות יותר קופות, יוכל לפנות אפילו יותר.

אין הגבלה.

נו, ומה יהיה אבל לא את האוצר?

ולפי זה, מהו הפירוש שהמשנה מסיימת אבל לא את האוצר?

שלא יגמור כולו.

אסור לו לגמור ולהוציא את הקופות לגמרי מן האוצר.

מה זה הקופות האלה?

ארגזים.

ארגזים שיש בהם תבן או תבואה.

תבן,

אחר כך הוא שם את זה באוצר או תבואה.

הרי אין כוונתו להשתמש בזה בשבת.

כי זה באוצר. מה זה אוצר מחסן?

אלא מה?

שאלה אם לפתח צריך הוא.

אבל כל זה דווקא לדעת מי שסובר מוקצה.

אבל

לדעת

שמואל, המשנה כאן

לא חוששת לאיסור מוקצה.

והראיה,

שלא אכפת לו שיתחיל לפנות את האוצר בשבת.

לא אכפת לו.

אין דין מוקצה בזה.

למה? אז הגמרא מפרשת שהמשנה סוברת,

כדעת רבי שמעון,

שלא סובר דין מוקצה שכזה תבן או תבואה.

למה?

כי רבי שמעון לא תבן מוקצה.

רבי שמעון סובר,

שאדם לא מקצה את דעתו מן התבן או מן התבואה, כאשר רוצה הוא להשתמש בזה לצורך האכלת בהמתו.

גם אם הוא מניח את זה במחסן,

אבל עדיין דעתו של אדם על זה.

לתת לבהמתו, אם יצטרך, באמצע השבת.

היגיון זה באוניברסיטה.

אנחנו צריכים לדעת

מה כתוב כאן.

אתה בכל דבר שבוא ואין, לא סתם.

זאת אומרת, אתה טוען שאתה מבין את זה יותר.

כן, כי ברור שבן אדם מצטה לשים דברים במחסן, לא שזה שירה כישרונות, רק לקרוא חטיבה על זה. ברור. אתה שם רהיטים במחסן, אתה לא חושב להשאיר את זה בשבת ולא לגעת. אתה שם, אתה לא יכול לשים כל דבר במחסן. לא, לא, לא.

אתה צריך... לא, יש פה מקום, תתבונן טוב.

יש פה מקום לדון

האם

נאמר שדרכו של אדם,

שכשהוא מניח במחסן,

אז זה יישאר שם לאורך זמן,

ממילא במצב הזה באמת לא יוכל להתחיל עם זה בשבת, אלא אם כן יתחיל עם זה בעבר שבת. לא חייב, לא חייב.

זה לא מן הנמנע, יש אנשים. אי אפשר להגיד שהמור חטיבים במחסן כדי שיישאר שם, לא להיכנס ממחסן, להשתמת. נכון,

נכון מאוד.

אבל למה הוא לא... חלק צולל במחסן. אבל למה הוא לא מניח את זה בבית?

משום שהכמות, יש לו כמות די גדולה,

שלא נראה לו שהוא יצטרך את מה שבמחסן, בינתיים משתמש במה שיש בבית.

נכון?

ממילא, מאחר לכן,

אז רב יהודה אומר,

אדם מקצה דעתו מלקחת את אותו תבן שבאוצר לצורך בהמתו.

יש סוג של תבואה שהוא סעורים לומר שהוא רוצה להכיר את בהמתו

הוא לא, אין לו כוונה כזו

רב שמעון רוצה, רב שמעון לעומת זאת חולק בדבר ואומר לו דעתו של אדם גם אם יצטרך לקחת מן האוצר

על כל פנים

השאלה מה ההסבר במשנה כשאמרה שמפנים ארבע וחמש קופות לצורך האורחים או התלמידים

אז לפי דעת שמואל הכוונה היא ארבע וחמש כדרכם של בני אדם

דרך של בני אדם לדבר כך אבל למעשה אין כוונת התנא להגביל אותו ולומר לו אדוני

עד ארבע או עד חמש לא כוונת התנא כמה שאתה צריך אתה צריך ארבע חמש אתה צריך יותר תפנה אפילו יותר אין בעיה

בתנאי אבל אחד שלא תגמור לפנות את כל האוצר

למה?

למה באמת אסור לו לגמור ולפנות את כל האוצר כליל לגמרי?

או מאי אבל לא את האוצר שלא יגמור כולו דילמא עטה להשווי אגומות כמו שביארנו מקודם

אם הוא יוציא את כל הקופות משם

אז כבר דרכו של בן אדם שהוא כבר יעיין בקרקע לראות שהכל בסדר ואז אם פעמים שיירא גומות ישכח ויבוא להשוותם

לכן אמרו לו תדע לך תשאיר עדיין שם באותו אוצר כמה קופות

ורק כך

אבל לא לפנות את כל האוצר

אבל התכולי מתחיל

אומר שמואל

אבל להתחיל ולפנות את האוצר בשבת זה אפשרי

לא כמו שפירש לנו

רב חיסדא

שאסור להתחיל באוצר בשבת לא אפשר להתחיל

אומני ולפי זה אם נאמר שמותר להתחיל לפנות את האוצר אז דעת מי היא המשנה?

רבי שמעון

דליתלה מוקצה

שהוא לא סובר איסור מוקצה שכזה

אבל רבי שמעון התכוון שהוא יכול להוציא את הכול על הדת מי שבת אצלו על הכול זה לא שייך, תתבונן טוב רבי שמעון לא דיבר

על העניין הזה של פינוי הקופות

ידועה לנו מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון

האם יש דין מוקצה או אין דין מוקצה בשבת מוקצה שכזה

רבי שמעון סובר מוקצה שכזה אינו מוקצה כלומר אני לא חושש

לאסור עליו לטלטל דבר שכזה

עכשיו השאלה רק איך נפרש את המשנה האם המשנה מתפרשת לדעת רבי יהודה או המשנה מתפרשת לדעת רבי שמעון

וזה גם תלוי איך נפרש את הדברים מה זה אבל לא את האוצר

רב חיסדא פירש מה זה אבל לא את האוצר

אסור לו להתחיל לכתחילה בשבת לפנות מהאוצר,

אלא אם כן התחיל לפנותו מערב שבת, לאיזה תורך שהוא,

פה הוא יכול להמשיך בשבת אם לפתע יגיעו אורחים או תלמידים.

כן?

כמובן ולא בהגבלה הזו, שיהיה ארבע מתוך חמש או חמש מתוך יותר,

אבל עוד חמש ולא יותר. אבל יכול להיות שאורחים לפנים מפנים ומגיעים.

לא משנה.

לא משנה, אבל אתה הכנת איזושהי כמות מתלמידים ובאו למקום מחמישה, הגיעו חמש חודשים. נכון, אבל לא מדברים פה.

אז אתה יכול להשתמש במה שהושבע אותם. לא, אתה לא שומע.

לא מדברים פה להשתמש בזה.

מדובר פה לפנות כדי שיהיה להם מקום לשבת.

התבן והתבואה זה לא מאכל של בהמה.

הכוונה שאורים, שאורים זה מאכל בהמות.

תבן ודאי שזה מאכל של בהמות.

אלא מה?

הכוונה לפנות את אותן קופות שיש שם תבנות תבואה,

על מנת שיהיה מקום להניח שם את התלמידים או האורחים.

אבל זה מוקצה.

זה רגע. זה מוקצה. אבל אם הוא שם אנשים במחסן ובעלת עצמו במחסן.

קראו אוצר, אתה חייב להבין.

קראו אוצר, זה למקום שהוא מאחסן שם דברים.

אבל יכול להיות שזה חדר ככל הצורך.

יש שם חלונות, יש פתחי אוורור.

נעים לשבת שם.

אתה לא מסתכל על זה כאילו איזה שהוא קרוון כזה סגור בכל צדדיו,

והוא בסך הכל מאחסן את זה.

זה חדר שהוא ייחד אותו לצורך הכנסת תבן או תבואה לשם.

זה הכול.

אבל הוא יכול לשמש אותו במקרה שיש לו צורך,

כשבאים אליו הרבה עורכים ותלמידים,

אז הוא יכול להניח אותם שם.

אבל מה? יש לו בעיה שהקופות נמצאות שם.

מה הוא יעשה?

התירו לו, אסרו לו.

זה הרי מההגבלות האלה.

שלפי רב חיסדא אסור לו להתחיל לפנות את האוצר לכתחילה בשבת, אלא אם כן יתחיל לפנות קצת מערב שבת.

וגם כשפינה מערב שבת במקצת,

כשיבוא לפנות שוב לצורך האורחים כמות נוספת,

התירו לו ארבעה מחמש או חמש מתוך כמות גדולה יותר.

כן?

וזה הכוונה.

או שנאמר כדעת שמואל.

שם משתמש בכלל לא סוברת בעיה של מוקצה.

מותר לו לפנות לכתחילה.

וכשאמרו מפנים, ככל הצורך, מה שהוא רוצה.

אם זה ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, כמה שהוא צריך.

בתנאי

שלא יגמור לפנות את כל האוצר.

שיניח שם קופה שניים, שלוש,

בשביל שלא יהיה את החשש שיבוא להסוות גומות.

כן.

נראה את רשי.

ארבע מחמש.

כן, אתם רואים רשי שעל הגמרא.

רשי,

שעל הגמרא, ארבע מחמש.

אם לא היה שם אלא כשיעור חמש קופות,

לא יפנה אלא ארבעה מהן.

שאסור לגמור את האוצר.

כלומר, אסור לגמור ולפנות את כל האוצר.

כי אם יש רק חמש, אם הוא מפנה את כל החמש,

אז הוא גומר את האוצר.

דלמחא זה קופות בקרקע... גומות בקרקע איתו. מה שווה לו?

ואז הוא יבוא להשוות תגומות.

מאוצר גדול, ואם יש הרבה,

אין מפנין אלא חמש.

אבל במקרה שיש יותר קופות,

יש יותר מחמש.

אז כבר לא אכפת לי כמה.

מגבילים אותו עד חמש ותו לא.

למה באמת על חמש ותו לא?

למה לא יותר? מה אכפת לך?

דחיישין על הטרחה.

בגלל שחכמים ראו צורך

לאסור על האדם לטרוח יותר מדי בשבת,

גם אם זה לצורך חשוב שכזה, אורחים או עוד תלמידים.

לכן אמרו, אין. יותר מחמש

אין היתר.

כך לפי רב חיסדא.

זה בן אדם מתקן? לא, לא, לא, לא. לא הגבילו.

מה יאבה לו את האוצר?

זה לא רשום במפורש. רשום במפורש שם. מה יאבה לו את האוצר?

אם אחד יפנה שלוש ואחד יפנה שלוש, אז זה לא... אני שומע, אני שומע. בגמרא אתה תראה שהגמרא מסתפקת בזה.

אנחנו נגיע לגמרא.

האם נאמר שזה תלוי

בכל אורח זה ארבע וחמש או שזה לכלל האורחים?

אנחנו נראה בגמרא בהמשך.

מה יאבה לו את האוצר?

שלא יגמור את האוצר לא מצית אמרת.

כלומר,

רש״י מסביר מה שאלת הגמרא אבל לא את האוצר.

הרי הכוונה היא,

אבל לא יגמור את האוצר.

אומר רש״י, זה לא שייך לומר. למה?

משום שאת החלק הזה אני כבר יודע ממה שאמרה המשנה, מפנים ארבעה מתוך חמש.

למה ארבעה מתוך חמש ולא את כל החמש?

כדי שלא יפנה את כל האוצר.

אז את החלק הזה אני יודע מהרש״א של הדברים.

למה המשנה צריכה להוסיף אבל לא את האוצר?

זה מה שאומר רש״י.

שלא יגמור את האוצר לא מצית אמרת.

לבוא ולפרש״א הכוונה שלא יגמור את האוצר, זה אתה לא יכול לומר.

דאמר רש״א שמעינא, ארבע וחמש.

הרש״א אמרה ארבע וחמש.

רב חיסדה פירש 4 מתוך 5,

ולא את החמישית, כיוון שבזה הוא מפנה את כל האוצר. לפנות 4-5 ולהשאיר בסוף הרוב.

לפנות 4 מתוך 5, זה מה שיתירו לו.

אבל לא יפנה את כל החמש,

היינו את הקופה החמישית, לא ייקח משם.

למה?

יש לו לגמור את האוצר.

נו, אז מה זה שהמשנה צריכה להוסיף לי, אבל לא את האוצר?

אלא הכוונה אומרת...

4 ו-5 זה לגמור את האוצר. 1 ל-330, 4 ו-5. לא שומע.

אני חוזר שוב.

רב חיסדה פירש

שמה שאמר התנא המפנים 4 ו-5, פירושו כך.

4 זה אם יש לו 5 קופות בתוך האוצר.

הגבילו אותו עד 4 ולא יותר.

ואם יש לו יותר מ-5,

אמרו לו עד 5 ותו לא.

כלומר, אם יש לך 6, 7, 8, 9, 10, 20, 30,

5 ותו לא.

אבל באופן שיש לך באוצר 5 קופות,

4 מתוך 5 מותר.

למה 4 מתוך 5 ולא כל ה-5?

כי בזה מפניהו את האוצר, וזה אסור.

מובן?

אז אם כן, למה המשנה הוסיפה אבל לא את האוצר?

הלא, את החלק הזה שלא יגמור את האוצר, זה אני יודע מתוך תחילת המשנה שאמרה 4 וכוונתה לפי רב חיסדה, 4 מתוך 5 ולא את כל ה-5.

אלא ודאי הכוונה, אומר הרב חיסדה,

לא יתחיל באוצר תחילה. זו הכוונה, אבל לא את האוצר.

פירושו,

אם לא התחיל בו להסתפק ממנו כבר למאכלו או למאכל בהמתו.

כלומר, אם בערב שבת,

לאו דווקא ערב שבת, באחד מימות החול,

הוא לא התחיל לקחת משם לצורך,

צורכו או לצורך בהמתו,

אז אסור לו להתחיל לפנות מהאוצר בשבת.

ואם כן, למה למוקצה?

ומדמיתי רבי יהודאי, המשנה היא כדעת רבי...

אבל לדעת שמואל,

מה שאמרה בשנה ארבע וחמש,

כדאברה אימשה,

כדרכם של בני אדם, ככה אמרה תנא.

תנא דיבר כלשון בני אדם.

מה פירוש? מה זה כדאברה אימשה, אומר רשי,

חשבון קטן תחילה,

ואם יצטרך ליותר, יפנה יותר.

תנא התכוון לומר לו,

ארבע, אתה רוצה חמש? חמש.

אתה צריך יותר?

גם יותר.

בשביל מה כן, עקד ד' ברשע והדר חמישה.

והוא הדין אפילו טובה.

אותו דין גם אם הוא טרק יותר, שיפנה יותר.

אז מה אם כן,

מה אם כן הכוונה,

שאלה טובה אתה שואל, אבל זה תלוי בספק שנראה לי בהמשך.

מה אם כן הכוונה שלא יגמור, אבל לא את האוצר, שלא יגמור את האוצר, משום שהוא יהיה גומות.

בסדר, סיימנו את רשי, ועכשיו נחזור לגמרא.

שורה חמישית מראש העמוד בדף קכז, עמוד א',

תנו רבנה,

אין מתחילין באוצר תחילה,

אבל עושה בו שוויל

כדי שייכנס וייצא.

הברייתא מביאה את העניין הזה,

שאסור לאדם להתחיל לפנות את האוצר בשבת,

אלא אם כן פינה קצת מערב שבת.

אבל,

ולמה זה אסור? בגלל מוקצה, כמו שביארנו.

כך אומרת הברייתא.

אבל עושה בו שביל כדי שייכנס וייצא.

כלומר,

אם הוא רוצה ללכת

בתוך האוצר,

והקופות מעכבות אותו,

יכול לעשות שביל.

מה הפרש לעשות שביל?

יפנה את הקופות שיש בדרכו לצדדים,

וכך יוכל ללכת

ובאותו שביל שהכין לעצמו.

שואלת הגמרא, עושה בו שביל?

ואמרת אין מתחילים?

אמרנו שזה מאכל בהמה כאן.

מאחר שהוא שם את זה במחסן,

אז כוונתו לא להשתמש בזה,

כי אם כוונתו להשתמש בזה בשבת,

זה הוא כבר הכין לצורך הבהמות בשבת,

בערב שבת.

כי בדרך כלל,

בדרך כלל, כשאתה בא להכין, אז אתה לוקח כמות, נכון?

את מה אתה מניח באוצר?

כשכוונתך להשתמש בזה לאחר זמן.

זה אסדדי, זה כמו שכתוב כאן.

שואלת הגמרא, עושה בו שביל?

אמרתם מתחילים? מה זה שאתה אומר?

אין מתחילים,

אבל עושה בו שביל. מה זאת אומרת? כאילו, אם זה לצורך שביל, מותר.

גם אם בזה אתה מתחיל בפינוי האוצר.

איך אפשר דבר כזה?

הלוא זה מוקצה.

עונה הגמרא,

הכי כמה?

עושה בו שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו. לא שייקח את זה מידיו,

וייקח את זה ויפנה לצדדים כדי שיהיה לו שביל שם,

אלא ברגל.

ייתן,

ישתמש ברגלו על מנת לפנות מקצת מן הקופות,

וכך יהיה לו תשביל.

יש לו קופות, הם לא חוזרים.

כי,

כי,

בזה שהוא מפנה ברגליו בדרך הליכתו,

זה לא נחשב כתלתון.

אבל לפי הדף החזונית אני אמרתי שזה נכון.

או,

אתה מעיר פה הערה יפה,

שכבר המפרשים כאן

דנים בזה, איך הוא יתרץ את זה.

כן.

לכן,

אני הוספתי בדרך הליכתו.

שמת לב שאני אמרתי כך?

שמה שהוא עושה שביל ברגלו,

בדרך הליכתו.

ואז,

זה שלו כדרך.

אם ניכר להדיא

שזה מה שהוא רוצה לעשות,

אז ייתכן שאפילו ברגלו יהיה עסוק.

אני לא אומר בוודאות, אבל לפי החזון איש.

אבל אם זה בדרך הליכתו,

אז יהיה בסדר.

זה היה אחרת?

זה חיים, מישהו, מה זה שהוא אמרת?

זה נכון בסדר?

אומר, החזון איש בעצמו,

החזון איש בעצמו סובר, מביא את הגמרא הזו,

והוא כותב,

שמזה שהבראה הייתה אמרה כאן, אבל עושה בו שביל כדי שייכנס וייצא,

משמע דווקא בכניסה ויציאה דרך הילוכו.

אבל טלטול גמור ברגליו לו,

מזה כבר הוא מביא רעש את התור. זאת אומרת, אם זה משהו שזה תהילוכו וזה לא כדרכו, אז זה שאלה.

בדיוק. אבל ככה לבוא סתם לעמוד עם הרגל כזה.

אבל ברור שיש שחולקים על דבריו,

וסוברים שאין איסור טלטול ברגלו. מי זה לדוגמה?

משנה ברורה, למשל, כותב בשם חיי אדם,

שאם מונח דבר מוקצה על הארץ, מותר לדוחפו ברגליו.

המקור הזה מאיזשהו ראש

במסכת שלנו, בפרק שלישי. חיי אדם מארץ תל אביב. לא, מה פתאום.

רב אברהם דנציג.

כן.

חיי אדם זה פוסק שהאשכנזים סומכים עליו.

ספר חיי אדם.

כן.

טוב,

נמשיך הלאה.

ברייתא נוספת.

תבואת צבורה,

בזמן שהתחיל בה מערב שבת,

מותר להסתפק ממנה בשבת.

ואם לאו, אסור להסתפק ממנה בשבת.

דברי רבי שמעון,

רבי אחא המתיר,

שנו חכמים בברייתא,

מה ידין אם יש לו תבואת צבורה?

כלומר,

יש לו איזושהי ערימה שהוא אסף

של תבואה,

והיא לא באוצר.

אז עצם זה שאתה רואה שהוא אסף את הכול,

נראה שהוא מתכוון

להכניס את זה לצורך, להכניס את זה בתוך האוצר.

הוא לא מתכוון להשתמש בזה עכשיו.

אז מה יהיה הדין באופן שכזה?

שהוא אסף את זה, אבל לא הכניס את זה עדיין לאוצר.

בזמן שהתחיל בה מהערב שבת,

אם הוא התחיל לקחת מהתבואה

כבר מהערב שבת, מיום שישי,

מותר לו להמשיך ליטול ממנה בשבת.

כמובן, להאכיל את בהמתו, כן?

אבל אם לאו,

אבל אם לא יתחיל בה ערב שבת,

אסור להסתפק ממנה בשבת,

כי זה מוקצה.

כך לפי רבי שמעון,

רבי אחא המתיר,

אבל רבי אחא המתיר ליטול ממנה בשבת,

גם אם הוא לא התחיל ליטול ממנה מהערב שבת.

זאת אומרת, ארבע וחמש, הם דיברו בשבת עצמו,

ואם אני התחלתי את הפעולה הזאת, איפה אתה? אנחנו כבר סיימנו ארבע וחמש.

לא, לא, אין. עדיין שם, מה השאלה? לא, אני לא יודעת, ארבע וחמש אני לא יודע.

איפה? במשנה. אם עשיתי את הפעולה בשמיים. במשנה אתה מדבר. כן, במשנה. אז אני אומר, זה, יכול להיות שהתחלתי עבודה, שזה אמרתי,

שזה תלוי במחלוקת רב חיסא ושמואל.

רב חיסא טוען שהמשנה סוברת כדעת רבי יהודה,

וממילא אסור להתחיל באוצר, אלא אם כן התחיל להוציא קצת בערב שבת.

אבל שמואל מעמיד את המשנה כדעת רב שמעון,

וממילא מותר אפילו לכתחילה להתחיל בזה בשבת.

כמובן,

עכשיו בתבואה הצבורה אנחנו רואים פה דבר מוזר,

שרב שמעון סובר,

שרק אם הוא התחיל להשתמש בתבואה בערב שבת,

יוכל להמשיך בזה בשבת.

אבל אם לא אסור, למה?

מוקצה. למה אני שאלתי את זה? זה, זה, זה, זה. זה לא מובן.

זה שאלת הגמרא. מה זה תבואה תבואה? יפה.

כלפי אליה, שואלת הגמרא,

כלפי אליה, באור המילים,

כנגד היכן פונה דבר זה.

כלומר,

במקום

לומר את הסברה הישרה, אתה אומר פה הפוך.

שהרי ידוע לנו שרב שמעון סובר תמיד שאין מוקצה, הוא מתיר בכל מקום.

אז מה זה שפתאום פה הוא אומר, לא,

אם יתחיל להסתפק מהתבואה הצבורה, מותר להמשיך להסתפק בשבת.

אבל אם לא יתחיל מהערב שבת, אסור.

אלא המה, אז הגמרא מתקנת,

אלא המה, דברי רבי אחא,

רב שמעון מתיר.

לא רב שמעון הוא שאמר שזה בתנאי שיתחיל להשתמש בזה בערב שבת,

אלא זה רב אחא מצריך את התנאי הזה.

רב שמעון, לעומת זאת, סובר שאין מוקצה,

הוא יכול להשתמש לכתחילה בתבואה הצבורה בשבת, גם אם לא יתחיל להשתמש בה בערב שבת.

תנא, קמה שיעור תבואה הצבורה.

הברייתא בא לבאר מהו השיעור.

של תבואה הצבורה שעל זה רבכה אסר אם הוא לא נתן ממנה קצת מערב שבת.

מהו השיעור?

לתך.

לתך זה חצי כור.

כור כידוע זה שלושים שאים,

ואם לתך זה חצי כור, אז כמה זה?

חמש עשרה שאים.

אבל מה יהיה הדין אם זה פחות מכך?

זה פחות מ-חמש עשרה שאים.

זה לא נקרא שהיא הקצתה לצורך אוצר,

וממילא מותר גם...

גם לדעת רבי החלה התחיל לקחת מזה בשבת.

בא מנה רב נחומי בר זכרה מאביי שיעור תבואה צבורה בכמה?

אמר לה הרי אמרו שיעור תבואה צבורה לטך.

הביאו שאכן גם פסק כך אביי ששיעור תבואה צבורה זה לטך, אבל פחות מכך

זה לא מוקצה.

אם זה לט ככה בכוונה צריך להפעיל את הפעולה של המרץ הזאת.

בדיוק, בדיוק. לפי רב אחא, לא רב שמע.

יפה. נראה את רשי,

ברגלו מפנה, זה ראינו,

כן?

לא, לא, שלא יגמור את הנכון.

שלא יגמור.

ברגלו מפנה ברגלו לכאן ולכאן,

דרך הליכתו.

דלא הווה טלטול.

תבואה צבורה עמוק חמילתא דא הוקצה לאוצר.

להסתפק להכיל בהמתו.

אסור.

דברי רב שמעון.

רב אחא מתיר.

כלפי ליה.

כי נגד היכן פונה הדבר הזה, האמור להפך.

רב שמעון מתיר, מוקצה בכל מקום.

וכאן הוא מחמיר.

ליה היכן, כגון

חטפל נהרה כי גרנן, ליה דברכות.

מביא איזשהו מקום במסכת ברכות,

שהמילה ליה פירושו היכן.

כלפי ליה, כלפי היכן

פונה הדבר הזה. זו הכוונה תמיד בתלמוד,

כשנזכר העניין כלפי ליה.

כלומר, במקום לומר להפך,

כן?

אז הוא,

בקיצור הוא אמר, כשאומרים דבר הפוך מהסברה, אז אומרים את זה כלפי ליה.

לתך, אבל בציר מהאכל, אליו עוצר הוא. אבל אם זה פחות מלתך,

זה לא נקרא עוצר.

לתך חצי כור,

הוא טו שאין.

נחזור לגמרא. איבא אלו.

הנה ארבע וחמש קופות דקאמר,

בארבע וחמש קופות אין.

טפה לא.

עלמא?

למהותי בהילוכה עדיף.

עודילמה?

למהותי מסוי עדיף.

בני הישיבה הסתפקו במה שאמרה המשנה ארבע וחמש קופות

שמותר לטרוח ולפנות לצורך האורחים או התלמידים.

האם כוונתו

שדווקא בארבע וחמש קופות עצמן מותר לפנות?

כלומר,

לקחת את אותן קופות יחד איתו ולפנות אותן?

אבל אם הוא צריך ללכת, נאמר,

יותר מחמש פעמים,

זה אסור.

למשל,

הוא לוקח

שיעור

של ארבע וחמש קופות בתוך כלים קטנים.

נתאר לנו שבכל ארגז

יש

עשרים קילו,

אבל הוא לא יכול לסחוב עשרים קילו,

אז מה הוא צריך לעשות בשביל לפנות חמש קופות? לחלק אותו. לחלק

כל פעם עשר קילו.

כל פעם עשר קילו.

אז כשיש לו חמש קופות,

וכל קופה היא בת עשרים קילו,

אז כמה פעמים הוא צריך לצאת וללכת ולהיכנס?

חמש קופות,

שכל אחת יש עשרים קילו,

וכל היכולת שלו לשאת בבת אחת זה רק עשר.

אז כמה אם כן יהיה לו צורך ללכת, אז הוא לוקח עשר ומניח את זה בתוך

כלי שמכיל לו עשר קילו, ומוציא.

אז עשר פעמים. יוצא שהוא נכנס ויוצא עשר פעמים.

וזה שאלת הגמרא כאן, האם כל מה שהתירו לו,

האם כל מה שהתירו לו,

האם כל מה שהתירו לו

זה רק

חמש כניסות ויציאות?

כלומר, לקחת את הקופה עצמה ולהוציאה,

ושוב את השנייה,

ושוב השלישית עוד עשר פעמים והחמישית,

אבל להכניס את זה לכלים קטנים יותר,

ואז יצא שהוא יצא יותר מחמש פעמים, זה אסור.

עוד דילמה. אבל אמרנו עשר פעמים.

זו תגובה שלה, האם מותר רק על ידי שהוא ייקח את כל הכמות שבקופה בפעם אחת,

ואז נמצא שהוא נכנס ויוצא רק חמש פעמים,

או שמותר לו גם אם אינו יכול לעשות את כל הקופה בבת אחת, אלא לחלק את זה לחלקים קטנים יותר,

ונמצא שילך וייכנס יותר.

עשיתי לך יצירה בשבת. אז גם כן מותר. זו השאלה. מה הכוונה כשעברו ארבע וחמש קופות?

האם

כל קופה, כניסה ויציאה אחת,

נאמר לה חמש קופות זה חמש כניסות ויציאות,

או שנאמר לא.

מותר לו גם

אם הוא לוקח את זה בכלים קטנים.

השיעור המקסימלי שמותר לו להוציא זה חמש,

חמש קופות.

כל קופה, כמו שאמרנו, בת עשרים קילו,

אז בתכלס יוציא פה מאה קילו.

בכמה פעמים הוא ייכנס וייצא כדי להוציא את העשרים קילו?

ייתכן אפילו יותר מחמש פעמים.

אם למשל הוא לא יכול לשאת אלא עשר קילו כל פעם,

נמצא שהוא יצטרך לעשות עשר כניסות ויציאות.

מובן?

זוהי הייתה השאלה.

מה הסברות שבדבר?

הגמרא אומרת שהשאלה היא האם עדיף למעט בהילוך

או למעט במסורים.

כלומר,

אם אתה אוסר עליו להוציא את זה לכלים קטנים,

אלא להוציא את הקופות כמו שהן,

נמצא שאתה מעדיף שאפילו שתהיה לו טרחה גדולה יותר,

שהרי כשהוא מוציא עשרים קילו זה קשה לו יותר.

בכל זאת,

עדיף שיוציא עשרים קילו שזה טרחה גדולה יותר,

אף על פי, בשביל שלא ירבה בכניסות ויציאות.

או שנאמר לו,

עדיף אדרבה למעט במסוי.

לא אכפת לי שירבה בהילוך.

העיקר שהטרחה שלו לא תהיה גדולה,

גם אם בשביל זה הוא יצטרך להיכנס עשר פעם או עשרים פעם,

זה גם מותר.

שאלה מובנת.

נראה את זה בלשון הגמרא.

היא בעיה להוא.

הסתפקו ביני הישיבה.

האנה ארבע וחמש קופות וכאמר,

העניין זה שאמרה המשנה שארבע וחמש קופות מפנים לצורך אורחים או תלמידים.

האם בארבע וחמש קופות אין טפה לו,

האם דווקא כשהוא לוקח את כל הקופה

בכל פעם ומוציא ונמצא אם כן שזה מה שהוטה לו ארבע וחמש פעמים אבל טפה לו,

אבל יותר מזה אסור לו.

ממילא עלמא למעוטה בהילוך העדיף, אז לפי זה נראה שלמה לא אכפת לטענה שהוא מוציא משקל כבד יותר בכל פעם?

הרי הקופה, המשקל שלה הוא גדול יותר.

בגלל שעדיף למעט בהילוך

שלא יוצא יותר מאשר ארבע וחמש פעמים.

או דילמא למעוטה מסוי עדיף

או אולי לא, גם אם הוא יוציא את זה לכלים קטנים,

טוב יותר שיעשה כך

שיוציא את זה לכלים קטנים, אף על פי שירווה בהילוך אבל הוא מרוויח שיש לו פחות

טרחה בכל פעם.

מובן?

למעשה יש

בזה כל מיני הנהגות של כל מיני בני אדם.

אתה רואה שלפעמים יש מצב כזה שבן אדם אומר,

בשביל מה אני צריך ללכת ולחזור כמה פעמים?

בואו ניקח את זה הכל ביחד ונגמור את הסיפור.

יש בן אדם שאומר, בשביל מה אני צריך לצרוח כל כך הרבה?

להתאמץ כל כך הרבה.

מה אתה עושה את זה פעמיים?

שלוש?

אז גם בהנהגות של בני אדם

אתם רואים שיש כאלה כך ויש כאלה כך.

מובן?

עכשיו פה השאלה, כשהתנא אמר ארבע וחמש קופות

וחכמים התירו זאת,

האם התירו רק בתנאי שימעט בהילוך

או אדרבא?

עדיף למעט במסוי אף על פי שהוא מרבה בהילוך.

כן?

אם בן אדם ייקח ארבע וחמש, יצא פתח פיסה, אולי הוא ייקח עוד ארבע וחמש, אחרי זה ייקח עוד ארבע וחמש.

זה איזשהו שיעור של זמן שזה לא מעמד.

אנחנו מתפתחים מראש את זה.

הוא עושה ארבע וחמש, ואחרי זה הוא ייקח עוד ארבע וחמש. לא, לא נראה שיתירו. לא נראה שיתירו. לא, לא.

בהמשך יש שאלה,

מה יהיה הדין אם יבוא בן אדם אחר והוא יוציא?

הוא יוציא חמש וחברו יוציא חמש.

זו כבר שאלה שהגמרא בהמשך תשעה.

אבל שאותו אדם ילך ויחלק את זה לזמנים.

בשעה שמונה יוצא חמש,

ואחר כך יוצא עוד חמש, ואחר כך...

זה לא, לא, לא שמעתי,

ולא נראה לי שיתירו. למה אני אומר? בן אדם יוצא ארבע חמש, והוא יתעמת, הוא נח חצי שעה שעה,

בסדר, הוא פנו מאמץ, הוא יכול לעשות עוד חמש. לא, זה ברור, אתה חייב לדעת ולהבין

שזה ברור שהכמות המקסימלית

שהתירו

זה החמש קופות.

חמש קופות.

יש שאלה אם לכל אורח או לכמה אורחים, אבל לא משנה.

נגיד שיש לו רק אורח אחד, אז זה פשוט לכולם, מה שמותר להוציא רק חמש קופות.

אז כמות שיש בתוך החמש קופות, זה מה שהתירו לו.

מובן? ממילא מה אכפת לי שהוא עושה את זה בהפסקות?

התירו לו רק לפנות כמות של חמש קופות.

הוא לא יכול לפנות כמות גדולה יותר בגלל שהוא עושה הפסקות ביניהם.

זה לא.

תא אשמה.

על כל פנים, לגבי הספק שהסתפקו בני הישיבה, האם עדיף

למעט בהילוך, היינו, שלא יוציא את מה שיש בקופות לכלים קטנים,

כי אז מרבה בהילוך, אלא יוציא

את כל הקופה כמו שהיא, ואז ממעט הוא בהילוך?

או שנאמר שעדיף להוציא לכלים קטנים, ואז הוא ממעט במסוי וממעט בטרחה,

אף על פי שהוא מרבה בהילוך.

אז בואו נראה ראיה שלמעשה זה מחלוקת תנאים.

תתנא חדא,

כן?

הגמרא מנסה לומר שזה מחלוקת תנאים.

בברייתא אחת כתוב, מפנין

אפילו ארבע וחמש קופות

של כדי שמן

ושל כדי יין.

בתוך הקופות,

הארגזים,

מונחים בקבוקי שמן,

בקבוקי יין,

נכון? גם היום עושים כאלה, נכון?

ישנן קופות

שבקופות נמצאים כדי שמן, כדי יין, בקבוקי שמן, בקבוקי יין.

אז אפשר לפנות

ארבע וחמש קופות, אבל לא יותר.

לא יותר.

ותנאי אידך, בעשר או בחמש עשרה.

בברייתא אחרת כתוב,

מפנים,

בעשר וחמש עשרה קופות.

לא כתוב באמת קופות, כתוב עשר וחמש עשרה.

ולכאורה, זה הכוונה, עשר וחמש עשרה קופות.

איך ייתכן דבר כזה?

הגמרא היה פשוט לה,

שהברייתא לא ייתכן שהיא מתירה עשר וחמש עשרה קופות רגילות,

כמו שאמר לנו התנאא הראשון.

אלא כנראה כוונת התנאא השני לומר,

גם אם הוא יחליף את זה לקופות קטנות, היינו,

יעביר מהארגזים הגדולים

לארגזים הקטנים,

ונמצא שכל ארגז

זה שלוש ארגזים,

כמות של ארגז גדול זה שלוש כמויות של ארגזים קטנים, שלוש ארגזים קטנים,

ואז נמצא שיש פה עשר וחמש עשרה, כלומר חמש עשרה קופות

על חמש עשרה על חמש עשרה, נכון?

כי כל קופה גדולה היא שווה שלוש קופות קטנות.

נכון.

וזה מה שכתוב. זאת אומרת, הם התכוונו לארבע וחמש קופות של שלוש מאות קילו, סתם אני זומנת, אז נצטרך לחלק את זה לחמש לכל אחד.

כלומר, כוונת הברייתא לומר,

כך הגמרא הצלבי,

שהתירו גם להוציא מה שיש בקופות הגדולות לתוך קופות קטנות,

ואז נמצא שהוא הולך ויוצא עשר או חמש עשרה פעם.

כי השווי שלהם זה כמו ארבע חמש עשרה. ודאי, הכמות היא אותה כמות.

הכמות היא חמש קופות גדולות.

השאלה האם יוציא את זה בתוך את כל החמש קופות כמו שהן,

או שיוכל להוציא את זה בחמש עשרה קופות קטנות.

למה שלא יצאו את זה? כי לא כל החטיבות... זה גופה, זה גופה כתוב כאן. מה יכול להוציא בחלקים? זה גופה כתוב כאן.

מאי, לבק, המפלגה.

במה מחלוקתם של הברייתאות, האם לא בזה?

דימור סבר,

מעוטה בהילוכה עדיף.

ומר סבר, מעוטה במסוי עדיף.

כלומר, הברייתא הזו שאומרת

חמש קופות בלבד,

כלומר, יוציא את הקופות הגדולות כמו שהן, בלי לחלק לימודים.

לא מתירה להוציא את זה לכלים קטנים, וכך להוציא.

הגם שבזה שהוא מוציא את הקופות הגדולות בפני עצמן, זו טרחה גדולה.

אבל עדיף כך, כי אז במעט הוא בהילוך,

מאשר להוציא לכלים קטנים, ואז נמצא שירבה בהילוך.

לעומת זאת, הברייתא האחרת שאומרת חמש עשרה,

צוברת למעוטה במסוי עדיף.

עדיף למעט בטרחת האדם,

גם אם לצורך זה צריכו להיכנס

חמש עשרה פעם,

מתוך האוצר,

וכך הוא מוציא את מה שיש בקופות.

אבל פה הוא מרבה במסוי, הוא מרבה בטרחה.

עוד פעם, מלכתחילה התירו

חמש קופות גדולות.

אבל לא רשמו איזה גודל.

התירו.

איזה משקל, איזה גודל.

כנראה, יש כזה, יש כזה, ויש כזה. אז אני יכול גם להיאחז. שיגידו משקל סטנדרטי, לא אומרים במשנה.

אפילו האמוראים לא אומרים משקל סטנדרטי. שיגידו סטנדרט אין לי בעיה. לא כתוב.

כמו שאני יכול לפטר, אני יכול לאחז.

רק פיצלתי, אני מאחל אותו בחזרה.

אז מה שמאוחד היום ניתן לדעת אותו עוד יותר מאוחד, תצליח לך להגיד לך. טוב,

שאלתם שאלה, ובינתיים אני שמעתי את ההתקפה,

אבל לא השבתי, משום שאני המתנתי בסבלנות,

המתנתי בסבלנות בשביל לענות את התשובה.

קודם כל,

קודם כל אנחנו צריכים לדעת

שהתלמוד

היה ידוע לו כנראה מהו הסטנדרט של קופות רגילות.

היה איזשהו סטנדרט.

רק מה,

אתם יכולים לומר, אבל זה עדיין לא יהיה לנו כלום.

מה אנחנו נדע?

מה אין?

אז אני נעזר פה ברבנו חננאל,

שמביא שעל פי מה שאמרו בירושלמי,

כל קופה מחזיקה שלושה שיאים.

קופה גדולה.

בכת גדול מחזיק שלושה שיאים.

ממילא, על פי זה, תדעו כבר לחלק,

אם זה עשר, אם זה חמש עשרה,

כמה יש בכל

קופה קטנה.

אני לא יכול לעשות לקופה גדולה. כמו שאני את הקופה הגדולה עשיתי לקופות קטנות.

אז את הקופות הקטנות אני כן יכול לעשות. אז תתבונן, טוב, אם אמרנו למשל חמש עשרה קופות,

חמש עשרה קופות קטנות,

שהן למעשה חמש קופות גדולות, נמצא

שכל שלוש קטנות

זה קופה אחת גדולה.

ואם זה עשר פעמים,

אז כל שתי קופות מכיל קופה אחת גדולה.

כל שתי קופות קטנות.

זה הכי טוב.

טוב, על כל פנים,

הגמרא בתחילה רצתה לפרש את השינוי בברייתות, שהאחת אומרת ארבע וחמש והאחרת אומרת עשר וחמש עשרה,

על פי זה שהשאלה האם התירו רק

חמש קופות גדולות ולא להוציא את מה שיש בהן לתוך כלים קטנים וכך ירבה בהילוך,

או שנאמר לא, עדיף שיוציאו את זה בחמש עשרה קופות קטנות,

אף על פי שהן מרבה בהילוך, משום שעדיף למעט בטרחה,

על ידי שהוא מעביר את זה לקנים קטנים,

בזה יש לו פחות טרחה.

כך ניסו בגמרא לפשוט את ספקם של תלמידי הישיבה.

באה הגמרא ודוחה את הדבר הזה.

לא.

דכולי עלמא, מעוטה בהילוך העדיף.

ומי סברת בעשר ובחמש עשרה, הקופות כאלה?

אקדין כאלה?

ולא קשיא.

אה דמישתקלה חד חד בקופה,

ואה דמישתקלה תרי תרי,

ואה דמישתקלה תלתה תלתה,

ובדקורי דהרפניה.

נסביר את הדברים.

גמרא באה ואומרת, כולם באמת סוברים,

שעדיף למעט בהילוך.

מותר לפנות

רק ארבע וחמש קופות.

רק,

מה שאמרה ברייתא בעשר ובחמש עשרה,

זה לא חוזר על הקופות.

כלומר, שמותר אפילו להרבות בהילוך,

כמו שהבנו בהתחלה.

אלא זה חוזר על אקדין.

הרי אמרנו שבכל קופה יש כמה וכמה קדין.

אז זה מה שכתוב.

אם יש לו עשר

או חמישה עשר קדין,

יפנה אותם בתוך חמש קופות,

כדי שלא להרבות בהילוך.

אז זהו היסוד

שעדיף למעט בהילוך.

רק שבאה ברייתא ואמרה,

שאם יש לו עשר או חמש עשרה קדין של יין או שמן,

יניח אותם בתוך חמש קופות,

וכך יוציא הם. אבל לא יוציא את הקופות הקטנות

כמות שהם,

משום שאז יוצא, שנמצא, שהוא נכנס ויוצא עשר או חמש עשרה פעם,

וזה ודאי לא טוב, כי צריך למעט בהילוך.

נו, אז לפי זה אבל צריך להבין

מה זה שהברייתא הראשונה אומרת ארבע וחמש,

הברייתא האחרת אומרת עשר וחמש עשרה,

ולא קשיא.

אומרת הגמרא, אין סתירה בין הברייתאות.

הברייתא הראשונה שאומרת ארבע וחמש קופות,

היא לא באה למנות פה את מניין הכדים, כמה יש בכל קופה.

זה מדובר באופן משתק לאחד-אחד.

כלומר,

בכל קופה יש כד אחד.

אתם שומעים?

מדובר פה בכת גדול שכל כת גדול.

כל כד נמצא בתוך קופה,

בתוך קרטון,

כן?

זה הברייתא שאומרת ארבע וחמש קופות,

שכל קופה מכילה כד אחד,

כי מדובר בכדים גדולים שכל כד מהם

נכנס בתוך קופה אחת גדולה.

אבל הברייתא האחרת שאומרת עשר

או חמש עשרה,

והאה זה משתק ואתרא אתרא.

הברייתא השנייה שאמרה עשר וחמש עשרה עוסקת

שהכדים הם לא גדולים כמו הקופות,

אלא כדים בינוניים, אולי אפילו קטנים.

עשר זה מדובר באופן

שכל שני כדים נכנסים בתוך קופה אחת.

ומה שאמר חמש עשרה,

זה מדובר שכל שלושה כדים קטנים יותר,

שאפילו שלושה כדים נכנסים בתוך קופה אחת.

ממילא בתכלס, כמה הוא באמת יוציא?

רק חמש קופות.

אלא מה?

פעמים שבחמש קופות הללו יש

כדים גדולים,

כל כד גדול ממלא קופה אחת.

פעמים שיש כדים בינוניים,

שכל שניים מהם ממלאים קופה אחת.

פעמים שהכדים קטנים ונמצא שכל שלושה מהם ממלאים קופה אחת.

אבל בתכלס היסוד הוא אחד.

מה מותר להוציא?

ארבע וחמש קופות גדולות.

כמה כדים יש בתוך העם?

זה תלוי. מה קודמו של הכד?

פעמים שהוא גדול כמו הקופה, פעמים שהוא חצי מן הקופה, פעמים שכל כד הוא שליש

מהכמות קיבולת שבקופה.

במובן, זה מה שכתוב כאן.

ובדקור את הערפניה.

צריך לדעת שמדברים פה בכדים כאלה שהיו עושים בערפניה. ערפניה זה שם מקום שהם היו קטנים עד כדי שכל שלושה מהם היו נכנסים

בתוך קופה אחת.

כן, נראה ברש״י.

בדלת מאי קופות אין

תפלו

בקופות עצמן הוא יפנה וימלא אם ירצה

או שק בכתפו,

שיעור קופה בפעם אחת.

אבל תפל להלך יותר מהי פעמים,

כגון

לפנות בכלים קטנים וירבה בהילוך, לא.

כלומר, לפי הצד הזה כל מה שהותר לו זה רק חמש פעמים כניסה ויציאה.

חמש קופות, קופות כמו שהן.

אבל ללכת יותר,

היינו על ידי שיוציא משיש בקופות בכלים קטנים,

זה לא.

אפילו שלמעשה הוא יכול להרוויח את הטרחה,

לא. עדיף למעט בהילוך, אף על פי שמרבה בטרחה,

למעוטי בהילוך העדיף. אף על גב דעפו שם אסויו.

אפילו שבזה מרבהו את הטרחה,

או דילמה,

למעוטי מסוי עדיף.

ואם בא לפנות בכלים קטנים כשיעור ה' קופות, מותר.

או אולי אדרבה, עדיף למעט בטרחה.

ואז אם יבוא לפנות בכלים קטנים

את מה שיש בקופות,

מותר.

ולרב חיסדה כבעלה דאמר היי דווקא.

הוסיף רשי,

כל ספק של בני הישיבה קיים רק לדעת רב חיסדה,

שפירש שהמשנה אמרה ארבע או חמש, אבל לא יותר.

אבל לפי שמואל שאמר אפשר לפנות כמה שצריך, העיקר שלו יגמור. זה בעיה.

פה אין בעיה, פה בכלל אין מקום בשאלה.

אין בעיה של שיעור גם, אבל כל פעם נכון.

אין מקום לשאלה.

כך אמר רשי,

שהספק הוא לדעת רב חיסדה,

שהוא הגביל ואמר חמש ולא יותר.

בי' ובטוו,

כך נאמר בברייתא השנייה,

חסר כדעתא, הקופות כאלה.

התחלה כברה חשבה שהכוונה על קופות, לא מה.

שיכול לפנות מה שיש בקופות הגדולות לתוך קופות קטנות,

שמפנה בקופות קטנות ויראה בהילוך.

על זה הגמרא מתרצת לו, הכדין כאה.

זה לא חוזר שמפנהו מה שיש בקופות הגדולות לקופות הקטנות,

אלא בא להסביר כמה כדין יש בכל קופה.

הכדין כאה, ולא פליגת, ואין מחלוקת בכלל.

והכי כמה?

בעשר, בטוו,

יפנה באותן איי קופות.

גם אם יש עשר כדין או חמש עשרה כדין,

אבל זה יהיה בתוך החמש קופות.

כלומר, רק חמש פעמים מותר לו להיכנס ולצאת.

יופי.

אלא מה?

חדה, חדה, חדה בקופה. מה שכתוב, ד' ו-ה קופות,

זה מדובר בכדים גדולים,

שכל כד ממלא קופה אחת.

אה, דתנא, אומר רשי.

אך דתנא, ד' ולא נחת למניין אה דקדין,

והוא לא בא ועמד לנו.

כמה כדים יש בכל קופה?

איירא בכדים גדולים. זה מדבר בכדים גדולים.

דמישתק לאחד עם הקופה,

שכל אחת מהכדים

נכנס לתוך קופה אחת.

אי אפשר להכניס בקופה יותר.

דה, אך דתנא, בי' ובטוו,

ומה שכתוב ברייתא י' וטוו,

איירא בכדים בינוניים ובכדים קטנים.

ואז עשר, מה שכתוב עשר,

זה כאשר

מדברים בכדים בינוניים,

שכל שניים ממלאים קופה אחת. כדי להשתקלט, ראט ראם בקופה.

טוו, מה שאמרה ברייתא טוו,

כדי להשתקלט לטה בקופה,

די קטנים.

כלומר,

כאשר יש שלושה מהם בקופה, שלושה כדים בקופה,

בגלל שהם קטנים.

מובן? אז זה העניין.

יש כדים גדולים

שכל כת ממלא קופה אחת.

יש כדים בינוניים שכל שניים מהם ממלאים קופה.

יש כדים קטנים שכל שלושה מהם ממלאים קופה,

כי דכור דא אר פניה.

איפה אתה מוצא כדים כאלה קטנים,

שאפשר להכניס שלושה מהם בקופה,

כמו כדים של ארפניה.

היו עושים כאלה כדים קטנים במקום שנקרא ארפניה.

נראה את הגמרא שוב,

כן?

נחזור לגמרא יותר נכון.

אי בעיה לו.

בואו תראו ספק נוסף

שהיה לבני הישיבה.

האנה ארבע וחמש דקאמר

אף על גרדית לאורחין טובה

או דין מה הכל לפי האורחין.

כמו שאתה שאלת,

שמואל,

האם מה שאמרה המשנה ארבע וחמש מותר ולא יותר,

זה מדובר אפילו שיש לו הרבה אורחין.

לא התירו לו לפנות יותר.

או שנאמר לא, התירו לו.

אם יש יותר אורחין, התירו לו יותר לפי האורחין.

כן? זה ספק רישה.

ואם תמצא לומר הכל לפי האורחין,

חד גברא מפנה לכולו,

או דין מה גברא גברא מפנה לנפשי.

ואם תפשוט את הספק,

שהכל לפי האורחין, כלומר,

אפשר לפנות אם יש יותר אורחין,

יהיה אפשר לפנות לפי האורחין.

ארבע וחמש קופות זה אפילו כשיש אורח אחד.

וכשיש יותר, יוכל לפנות יותר,

על מנת שיהיה מקום לאורחין הנוספים.

אם ככה, עדיין יש מקום לדון.

אם מותר לפנות לצורך האורחין

יותר מחמש קופות,

האם חד גברא מפנה לכולו?

האם אדם אחד יכול לפנות את כל הקופות?

או דין מה גברא גברא מפנה לנפשי.

או שמא, כל אחד מהאורחין

יפנה לעצמו.

מובן?

טעה שמה?

בואו ותשמע ראייה שמזה נפשול את הספק.

דאמר רבא אמר בחייא. פעם אחת

הלך רבי למקום אחד,

וראה מקום דחוק לתלמידים.

לא היה שם מספיק מקום

להושיב את כל התלמידים.

ויצא לשדה.

לא פחות ולא יותר,

יצא לשדה כדי ללמוד בשדה.

הוא מצא שדה מלאה עומרים.

בשדה היו חבילות של עומרים, של שיבולים.

כן? חבילה זה נקרא

עומר.

והעומר, כן? עומר זו חבילה של תבואה.

ועימר רבי

כל השדה כולה.

כלומר רבי פינה את כל העומרים

כדי שיהיה מקום לתלמידים.

ריכז את הכל במקום אחד.

לא מובא כאן שהוא מה שכן ניתן ללמוד מכאן,

שפינו יותר מארבע וחמש קופות. כל השדה פינו. זה ודאי, כל השדה. ממילא.

מזה רוצים ללמוד שהכל לפי האורחים.

ורב יוסף אמר, גם רב יוסף אומר כך, בשם רבי הושעיה.

ורבי יוסף אמר רבי הושעיה, גם תנא. פעם אחת הלכה למקום אחד,

וראה מקום דחוק לתלמידים,

ויצא על השדה.

ומצא השדה מלאה עומרים

ואימרי בחייא את כל השדה כולה. כלומר, מעשה כזה היה גם ברבי חייא.

לא רק ברבי, כמו שהבאנו מקודם. התלמיד שלו, לא? שמע אמינא, נכון, רבי חייא היה תלמידו.

שמע אמינא הכל לפי האורחי.

ממשיכה הגמרא ואומרת, בסדר, אז פשטנו את הספק הראשון.

אבל ועדיין תיבא אליו, עדיין יש מקום להסתפק.

האם חד גברא מפלל אלה לאכולה?

האם אדם אחד יפנה את הכל

לצורך כל האורחים?

עוד דילמה כל גברא וגברא מפנה לנפשי.

תעש שמה?

ואימר רבי.

אז אומרת הגמרא,

תוכל לדייק גם לפשוט את הספק הזה.

כתוב ואימר רבי את כל השדה.

אז לכאורה, כמו שאמר שמואל,

רבי עצמו עשה את הכל.

אז רואים שאדם אחד מפנה יותר לפי כמות האורחים?

ולטעמך,

רבי בנפשי האימר.

אז דוחה אותו,

דוחה הגמרא ואומרת, נו, נו, תנסה לחשוב.

וכי באמת

רבי

הלך ופינה את כל השדה,

וכי, וכי, וכי, וכי, וכי, וכי הרבי שהיה נשיא ישראל הלך לעמרת השדה,

אלא ציווה ואימר.

על כל חיינו שהיה כמות שהוא ציווה לתלמידיו

לעמר את השדה. ולעולם,

כל אחד ואחד מפנה לנפשי, אבל עדיין ייתכן

שכל אחד ואחד מפנה לעצמו,

אבל לא התירו שאחד יפנה לצורך כל האורחים.

נמצא שהספק הראשון אכן נפשט,

שבאמת הכל תלוי לפי האורחים,

אבל האם מדובר שאחד יפנה לכולם,

או כל אחד יפנה לצורך עצמו?

זה עדיין נשאר קיים.

עד ימינו אנו הסווג הזה נשאר קיים בתלמוד.

אומר רשי,

אומר רשי,

כן?

אומר רשי,

דחוק לתלמידים שאין מקום לתלמידים להושיב.

ואימר,

פינה את החומרים

וכרמלית הוואי.

איך הוא הולך ועושה דבר כזה?

כלומר, זה היה כרמלית.

שדה זה כרמלית, זה לא רשות ערבים.

רשות ערבים הרי אסור,

נכון?

בשעודו רייתא.

בשעודו ראה שהיא בסדר, אז גם אם זה כרמלית,

אבל על כל פנים,

מתרבנן אסור להולך דלת אמות בכרמלית?

התשובה היא, או בפחות פחות מדלת אמות.

התירו

לטלטל בכרמלית,

כאשר יש צורך גדול,

כאשר הוא מוליך את זה, לא דלת אמות ישירות

בבת אחת, אלא פחות פחות.

הולך שתי אמות, עוצר,

ושוב עוד שתי אמות ועוצר, ושוב עוד שתי אמות ועוצר.

לכן אני אמרתי, כמו זה, ביניהם יתפנה שלוש אחרי זה. ינוח עשיתה, יתפנה עוד ארגז. ינוח ארבעים דקות. לא, לא, אמרתי לך, על זה כבר עניתי לך.

שלא מצאנו שיתירו לאדם בגלל הפסק הזמן.

התירו לו שילך פחות פחות בד' עמוד.

אבל מבחינת הכמות, אם צריך הוא לפנות חמש,

לא יתירו לו יותר.

תאשמא וימר רבי, עלמא אחת גברה פנינו.

אז הגמרא חשבה שרבי עצמו פינה.

רבי ברב שעמר, בתמיהה,

וכי אוחד הנשיא באחה,

אלא על כורחנו שזה לא היה רבי.

יותר נכון,

אין ראיה שאדם אחד יכול לפנות.

ייתכן ומסתבר במעשה של רבי שהתלמידים פינו ולא הוא.

עד כאן.

אף פעם לבד, לא?

אם אתה סודר לכם תלמידים.

או לאנשים,

רבי ישראל לא יוצא לבד, זה כאילו... טוב,

בזה סיימנו להיום.

נתחיל

בסיירת תשמיע השבוע הבא את הסוגיה הבאה.