מסכת שבת ק"ח ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אוי, וואי, וואי, וואי, וואי, וואי, וואי, וואי, וואי, וואי.

בכבוד.

הסרט שבת, דף קט עמוד א',

שורה שהית מראש העמוד,

ואמר מר הוקווה, אמר שמואל,

עלין

אין בהם משום רפואה.

כך

שם העשב,

קוראים לו עלין.

אומר שמואל,

אדם שאוכל מהם,

זה לא מועיל לו לרפות ולהאיר את העיניים,

כי כבר דיברנו בשיעור הקודם

על סוגי דברים שמועילים להאיר את העיניים.

אלה, אומר שמואל, העלין הללו לא מועילים.

אמר רבי יוסף, כוסברתא אין בה משום רפואה.

רשי בחומש שמות אומר

שזה עשב

שהזרע שלו עגול.

ונקרא בלשון הזה, כוסברתא.

כוסבר.

המאכל ממנו אין בו משום רפואה.

אמר רב ששט, כשוט

אין בהן משום רפואה.

גם העשב הזה שנקרא כשוט,

יכול להיות.

כשוט

זהו צמח שגדל על קוצים,

שכבר הזכרנו אותם מקודם, שנקראים היזמה והיגה.

זה לא, אין לזה שורשים בקרקע,

אלא זה רק יונק

דרך הקוצים שנמצאים מתחת לקישות.

דרך זה הוא יונק מן הקרקע.

אז אכילה מאותו סוג,

מאותו סוג עשב,

אותו צמח, זה לא מועיל לרפואה.

אמר רבי יוסף, כוסברתא,

אפילו לדידי קשה לי.

רבי יוסף בא להוסיף

שצריך לדעת שלא רק שהכוסברתא לא מועיל לרפאות,

אלא

זה מזיק

למי שיש לו איזשהו מחושים בר עיניו.

מה זה אפילו לדידי? רבי יוסף היה סומה.

זאת אומרת, אפילו אחת כמוני, אומר רבי יוסף, שהוא היה סומה,

בכל זאת, כשהוא אוכל מזה,

זה מזיק לו שירגיש את הכאב בעיניו יותר.

אמר רב ששת, גרגירה,

אפילו לדידי מעלה,

לעומת זאת, רב ששת אומר,

גם הוא היה סומה, ואומר כשהוא אוכל

מהגרגירה,

גרגירה זה סוג,

רש״י מביא פה איזושהי מילה בלועזית,

מה שמו של אותו גרגירה.

המפרשים אומרים, זה צמח,

בעל פרחים לבנים או צהובים,

והטעם דומה לחרדל.

מה שנקרא אורות.

גם במסכת יומם מביאים

שיש עשב שנקרא אורות, וזה הגרגירה שפה מכוונים אותו בשם גרגירה.

וזה, למה זה נקרא אורות? כי זה מאיר את העיניים, מי שאוכל מזה.

אורות באלף, לא בעין.

אז אומר רב שיש את הגרגירה הזה, גם אני,

גם הוא עצמו, שהוא היה סומה,

זה מועיל לו, טוב לו לעין.

זאת אומרת, זה לא רואה בכלל, נכון?

כן.

אז למה היה עובר לו?

ממילא

יש מקום לבוא ולומר שמאחר וזה מרפא את העיניים,

אז אסור יהיה לאכול מזה בשבת.

השאלה,

למה שיבוא, יהיה אסור לאכול מזה בשבת?

בגלל שזה מרפא את העין?

הלא הכלל הוא לגבי העניינים של איסור

נטילת תרופות בשבת,

זה רק בדברים שאינם מאכל בריאים.

כלומר זה מוכח, זה מוכח לתרופה.

אבל אם זה מאכל גם לבריאים,

אין זה מוכח לצורך רפואה,

אז צריך להיות מותר.

אז הראשונים,

יש מן הראשונים שמסבירים שלא הכוונה לאכול מהם,

אלא להניח אותם על גבי העין.

וזה ודאי מוכח לצורך רפואה,

ולכן אסור.

ואמר מרעוק ואמר שמואל

כל מיני קישות שרו

לבר מתארוזה.

אומר שמואל מותר לאכול את המיני קישות הזה בשבת,

כי אין הוכחה שאוכלים מזה לרפואה, כמו שכבר ביארנו מקודם,

כיוון שזה גם מאכל בריאים.

אבל ישנו מין קישות

שאותו, שהוא נקרא תרוזה.

אותו עשב על נקראת תרוזה אסור לאכול בשבת.

כי אוכלים את זה רק לצורך רפואה.

הבריאים לא אוכלים את זה.

ממילא מוכח הדבר, אם כן,

שכשהוא אוכל, הוא אוכל את זה לצורך רפואה,

וזה אסור בשבת.

אמר אל חיסדא,

שריקה תביא שרי.

מה זה שריקה תביא?

מותר לקחת

שמן וביצים

ולמשוח אותם בשבת

על הצלי כשהוא חם.

זה לא נראה כמתקן.

כנראה

שזה מוסיף

לצלי השמן והביצים שמורחים על גבי הצלי.

רש״י מוסיף שצריך אבל להיזהר שהצלי לא יהיה רותח.

כי אם הוא רותח, אז זה כבר בעיה של מבשר.

פרפואה, פרעה, אסור.

ללכת ולטרוף ביצים בקערה זה אסור, כיוון שנראה כאילו הוא רוצה לתת אותם בקדרה או במחבת, לבשל את זה, לעשות מזה חביתה.

כך, רש״י פירש

לצרוף ביצים בקערה, היינו לערב את הביצים

כדי ופה יש

חשש שהם יפרשו את זה, כאילו רוצה הוא לבשל את זה.

דה ויטו דה זעירי עבדאללה לחיה בראש״י ולא אכל.

פעם היה מעשה שאשתו של זעירי

משכה שמן וביצים

על הצלי בשבת

כדי להטעים יותר את הצלי.

היא עשתה את זה למי? לחיה בראש״י.

הוא היה כנראה אורח שלהם.

והגישו לו את העניין הזה, את הצלי,

לאחר שמשכו עליו שמן וביצים בשבת

ולא אכל.

הוא לא הסכים לאכול.

הוא חשב

שאסור לעשות כך בשבת.

אמרלה

יש פה מי שמפרש, אחד מן הגאונים מפרש

זה לא שחיה בראש׳י היה אורח אצלהם.

אלא אשתו של זעירי, לאחר שנפטר זעירי,

הלכה והתחתנה עם חיה בראש׳י.

אמרלה זה היה למעשה חיה בראש׳י,

היה למעשה תלמיד

של זעירי.

אז לאחר שנפטר זעירי,

הלכה אשתו והתחתנה עם חיה בראש׳י.

מאוד מעניין.

היא התחתה עם התלמיד של בעלה הקודם.

אמרלה לרבך עבדלה ואכל, ואת לא אכלת.

זו הייתה גדולה מאופנית.

אז היא אומרת לו,

היא אומרת לו לרב שלך, כלומר זעירי,

שזה היה בעלי הקודם,

הייתי עושה לו כך בשבת והוא היה אוכל, ואתה לא אוכל.

זעירי לטעמה.

אומרת הגמרא, זעירי שכן היה אוכל צלי שמשכו אותו בשמן ובצים בשבת,

הוא הולך למעשה לשיטתו שמותר לעשות כך בשבת.

דאמר זעירי

נותן אדם יין צלול ומים צלולים

לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש.

יין שהוא צלול, כלומר נקי, אפשר כבר לשתותו,

וכן מים צלולים ללא לכלוך.

אם ייתן אותם למסננת,

שמסננים בזה את היין מן השמרים,

בכוונתו שיהיה עוד יותר צלול,

אבל למעשה הוא כבר ראוי לשתייה מקודם.

זה יין צלול ומים צלולים.

מותר לו לעשות את זה בשבת, הוא לא צריך לחשוש משום איסור בורר.

עלמא, מאה אחוז אתה.

עלמא,

זה משתתי אחי,

להמידי כעביד.

מה שזוהיריס אומר, מאחר וראוי מלכך לשתות או כך,

גם קודם שהניח את זה במשמרת,

ממילא זה לא נקרא שעושה איסור בורר.

אך ענמי,

כיוון דמית אחי לאחי,

להמידי כעביד, אז גם פה,

כיוון שהצליל ראוי להאכילה גם אם לא ימשך את השמן והביצים על זה,

זה לא נקרא שהוא מתקן

את הצליל

כי אפשר שיאכלנו

בלא שמן וביצים שמשה המעלה.

זה העניין.

נראה ברש״י קודם שנמשיך.

עלין כך שמעשה.

כן, תמצאו בבקשה דיבור המתחיל ברש״י. עלין.

לא רוצה לרוץ ואתם עוד לא הגעתם לשם.

מצאתם את רש״י?

אין בהן משום רפואה, אומר רש״י,

באכילתו להאיר העיניים.

כלומר,

זה לא מועיל לרפות את העיניים בין כך, אם בן אדם אוכל מזה.

זה לא מסו, כי זה לא מרפא.

כוסברתה, הוא מביא מילה בלועזית.

אפילו לדידי דמאור עיניים ענה, אפילו שלרב יוסף עצמו,

שהוא היה מאור עיניים,

קשה לי לכאב העין אם אוכלנו.

גרגירה, זה מה שהעקרה אמרנו, זה שנקרא אורות.

אפילו לדידי דמאור עיניים ענן, זה מועיל לי.

כל מיני קישות שרן למאכל בשבת,

כי תתנן בבת ניצין, כמו ששנינו במשנה.

כל האוכלים, אוכל אדם לרפואה.

זה לא מוכחה מילתא.

אין בזה הוכחה בדבר.

לבר מתרוזה,

כלומר השאר הקשות,

שגם בריאים אוכלים, אז גם אם יבוא החולה ויאכל,

זה שזקוק לזה לצורך רפואה, זה לא מוכח שהוא עושה את זה לצורך רפואה.

אבל הכשוד שנקראת הרוזה,

זה אסור. למה?

שאין אדם אוכל אלא לרפואה.

הוא מוכח מילתא, ואז מוכח הדבר שזה לצורך רפואה, כי אנשים בריאים לא אוכלים את זה.

שריקה תביא, לשרוק ולטוח בשמן ובעצים מגולגלין

על הצלי,

כשהוא חם,

מי שחשחה,

שהרי

מותר למשוח על זה שמרבצים כשהצלי עדיין חם,

אפילו לאחר שחשחה, כלומר אפילו לאחר שנכנסה השבת.

אבל זה הכל בתנאי,

ובלבד שלא יהיה רותח

כדי לבשל.

ולא אמרינן דם אלא מתקן.

הוא אמר, אם זה חם

וזה לא רותח,

וכוונתו

וכוונתו

להשביח את הצלי,

לא נאמר שזה נקרא מתקן את המאכל, את הצלי.

מותר לו.

כמו שאמרנו קודם, כי אפשר לאכול את הצלי גם בלי זה.

ג'עפור אבה, לטרוף ביצים מגולגלין בקערה,

אסור.

דמיטחה זה כמעט דם בעל, אם יש דין ובגדרה.

זה נראה כאילו הוא רוצה להשליך אותם לתוך

קדירה על מנת לבשלם.

עבדלה אשריקה טוויה לרבח זעירי,

משמרת שמסננים בה בשמרים.

כן, שמרים, הכוונה שמרי היין, זו הכוונה.

כימן דמישתתא אחש, ראוי לשתותו כמו שהוא,

בלא סינון.

אז גם פה, כימן דמיטחיל אחי, הצלי הזה,

אפשר לאכול אותו ככה גם בלא שירקע,

בלא שימשך על זה את השמן והביצים.

אז לכן מותר, זה לא נקרא מתקן.

נראה את המשך הגמרא בסייעתא דשמיא.

ואמר מר עוקבא,

כן, נחזרו לגמרא,

ואמר מר עוקבא, מי שנגפה ידו

או רגלו,

צומטה ביין ואינו חושש.

מה זה מי שנגפה ידו או רגלו?

אם נכשל,

ואז נחבלה ידו או רגלו.

נפל ממשהו.

הוא קיבל חבלה בידו או ברגלו,

צומטה ביין.

הוא הולך

ומשרה

את ידו בתוך יין, וזה גורם

לעצור את הדם.

ואינו חושש.

לא נאמר,

הוא אומר פה על איסור רפואה בשבת.

לא.

מותר לו.

הלאה, אם בא אלוהו, חלאמה.

הסתפקו בני הישיבה, האם מותר לשרות את היד החבולה או הרגל החבולה בחומץ?

אמר רב הלל רב אשי

כי אבנה ברב כהנא.

אמר אמרי, חלאא לא.

כשהייתי בבית מדרשו של רב כהנא,

אומר רב הלל רב אשי.

אז שמה אמרו שאסור לשרות

את היד או הרגל החבולה בחומץ.

כי החומץ מרפא את המכה. הוא לא רק עוצר את הדם,

אלא גם מרפא את המכה.

אמר רבה אבא הנא בני מחוזה,

כיבן דמפנקה,

ואפילו חמרנאמים עשה להוא.

רבה אומר,

אבל גם אלה שהם

בני מחוזה, דרים במחוזה.

מעשה רבה היה דר שם באותו מקום.

אז הוא אומר, כיבן דמפנקה, מאחר והם אנשים מפונקים

והעור שלהם רך,

אפילו יין

יכול לתת להם ריפוי.

יין שהוא לא חזק כמו חומץ,

הוא חזק קצת, אבל לא כמו חומץ.

בכל זאת,

היין הזה,

הכוח שלו,

החוזק שלו, אגם שזה לא חזק כמו חומץ,

זה יכול לרפות אותם כמו חומץ.

כי העור שלהם רך.

אז,

די בחוזק של היין

כדי לרפות את המכה שבו.

רבינא, איכלא, לבי רב אשי.

חזיה דדריכא לחמארא אגבא דקרעא.

רבינא הזדמן לביתו של רב אשי.

הוא ראה, רבינא, את רב אשי

שחמור דרך לו על גב רגלו.

חמור.

דרך לו על הרגל.

נו,

זה לא נעים.

הרגשה היא נוראה.

ויתיב כתב מתלה בחלא.

והלך הוא רבינא,

והלך הוא רב אשי, סליחה,

והשרה את רגלו בחומץ.

אמר ל...

לא סבר למר, להדה אמר רב הילל.

חלא, לא.

שואל אותו רבינא את רב אשי, וכי אתה לא סובר רבנו?

רבנו, ככה הוא פונה לרב אשי, מור זה לשון כבוד.

וכי אדוני,

כלומר רב אשי,

לא סובר את הדין של רבי הילל, אמר שאסור להכניס יד חבולה בתוך חומץ

או רגל חבולה.

אמר לגב היד וגב הרגל שאני.

כאשר החבלה היא

בגב היד או בגב הרגל,

שם שונה דינם, מותר לרפא אותם,

כי המכה שם קשה יותר, מסוכנת יותר,

ומותר אף לחלל עליהם

את השבת.

אומר האור זרוע, ועוד ראשונים,

שגב היד וגב הרגל זה מקומות שיש שם הרבה גידים.

לכן,

אם יש שם איזה מכה, זה יכול להיות סכנה לכל הגוף.

איקא דה אברי,

יש שסיפרו את המעשה הזה באופן אחר.

חזיה דקצמית ובחברה.

רבינה רואה את רב אשי,

כלומר יש פה גרסה שונה לסיפור.

לא שרב אשי השרה את רגלו בחומץ,

אלא השרה את רגלו ביין.

אמר ליה, לא סבר למר, להדה אמר רבא,

האנה בני מחוזה,

כיוון דמפענקה אפילו חמרה נא ממאסלו ומורנא מהמפענק.

אומר לו, רבינה,

וכי אדוני, היינו אתה רב אשי,

לא סובר מה שרבה אומר,

שאותם אלה שבבני מחוזה דרים במחוזה, מאחר מהם מפונקים,

אז אפילו יין יכול לרפות אותם.

ולהם באמת אסור שיהיה בשבת.

אתה הרי מפונק.

קח פה לרבשי, רבינה לרבשי.

אנחנו רואים כדי מכה

רבינה, בסדר, אבל בכל זאת

הוא הבין,

הוא לא ידע,

לא,

רבינה עדיין לא ידע שגב היד וגב הרגל זה משהו שונה.

הוא ראה את זה כאילו כמו כל מכה ביד או ברגל,

שזה מי שמפונק אסור לו לעבודו ביין.

אז הוא פונה אליו ואומר לו, אתה הרי מפונק.

הרב הוא מעונג.

הוא לא כמו אלה שיוצאים.

נכנסים לעבודה ולאט לאט מקבלים

עור קצת יותר קשה.

העור של אלה שאינם עובדים

עבודה פיזית הוא רך יותר,

כן?

זה לא כמו חלק גדול היום מבני דורנו,

הם גם כן כאלה שהעור שלהם עדיין רך,

כי הם עובדים יותר עם הראש מאשר עם הידיים.

אלה שעובדים חשבים או אלה שפקידים למיניהם או

טכנאים או רופאים, פרופסורים, לא משנה.

חלק גדול היום מהעם

הוא עובד לא פיזי,

שהוא יצטרך לקבל יבלות בידיו וברגליו.

אז זה אותו עניין, הרב ודאי הוא מעונג יותר.

הוא לא עוסק אלא בלימוד תורה לרבים,

פסיקת הלכות לרבים.

למה אתה עושה את זה? למה אתה משרת רגלך ביין?

אמר לא, אז עונה לו רב השי,

גב היד וגב הרגל שנה.

דאמר רבא דמרמט נא אמר רב,

גב היד וגב הרגל, הרי הן כמכה של חלל.

זה כמו מכה שנמצאת בתוך חלל הגוף.

אם יש מכה בתוך חלל הגוף,

זה כבר מסוכן.

ומחללין עליהן

את השבת.

רשי,

שנגפה, שנכשלה ולקטה.

לשון פנטיגוף.

דם מגפתה. הוא מביא גם פסוק, המשנה,

שהלשון מגפה זה הכוונה שהיא קיבלה מכה. לקטה.

צומטה ביין לשכך אדם.

דמפנקם עון הגינן וכל דבר שהוא חזק קצת,

קשה לבשרן וצומטה.

כלומר, זה מועיל לרפות את המכה.

אלה שהם מפונקים. אפילו היין.

נדריכה לחמרה, חמור דרק לו על רגלו.

שנה,

שמכתו קשה ומסוכן,

וחללין עליו

את השבת.

נראה את המשך הגמרא בסייעתא שמיא, תנו רבנן.

רוחצים במגרר,

במי חמתן, במעסיה

ובמאי טבריה.

מדברים עכשיו לגבי איסור רחיצה בשבת.

יש פעמים שרוחצים שם לצורך רפואה.

אז בואו נראה מתי אסור ומתי מותר.

אומרים חכמים בברייתא,

במגרר,

זה שם מקום,

כן?

או במי חמתן,

שוב שם מקום.

מאסיה, באותן נהרות.

אותן נהרות שהן שם

גרר, חמתן, אסיה.

גם אם המים שם הם מלוחים,

הם מועילים קצת לרפות,

בכל זאת מותר.

ובבית טבריה, נכון?

בית טבריה. אולי חמי טבריה.

רוחצים שם.

רוחצים למה? אפילו שהם חמים.

כי הדרך לרחוץ בהם.

גם אם כוונתו לצורך רפואה,

אבל מאחר ודרך לרחוץ בהם גם כאלה שאינם לצורך רפואה,

אז ממילא לא מוכח שהוא עושה זאת לצורך רפואה.

אבל לא בים הגדול.

אבל לא בים הגדול.

ים הדיכון? כן, ים רגיל, ים,

יא כל ים.

ירו. ולא במי משרה.

וגם לא במי משרה. מי משרה זה מים ששורים בהם פשתן.

הם שרוחים.

אדם לא רוחץ שם אם לא לצורך רפואה.

אז מוכח שהוא עושה את זה לצורך רפואה.

וכן ולא בימה של סדום.

אין הדרך לרחוץ שם סתם.

מלוח מאוד.

ואין הדרך לרחוץ אלא אלה שהם כוונתם לרפואה.

אם כן מוכח

מתוך זה שהוא מתכוון לרפואה, וזה אסור.

כל אימת שמוכח ברחיצתו שזה לשם רפואה,

אסור.

הרמב״ם לעומת זאת מפרש טעם אחר,

מדוע אסור לרחוץ בימי משרה ובימה של סדום.

הרמב״ם אומר, מפני שהרחיצה בכל אלו,

צער הוא לו.

וזה אסור לבן אדם לגרום לעצמו צער.

דכתיב,

וקראת לשבת עונן.

ממילא יוצא שאסור יהיה לרחוץ בימה של סדום משרה אפילו אם הוא לא מכוון לרפואה.

כן? לפי הטעמו של רש״י

שהוא אוסר

בגלל שהוא מוכרע לצורך רפואה,

זה דווקא עם כוונתו לצורך רפואה.

אבל לפי טעמו של הרמב״ם אפילו אם אין כוונתו לרפואה.

עצם הדבר שזה גורם לו צער,

זה אסור.

זה מעניין הוא לדעת באמת אם יש צער במי שרוחז בימי

ים המלח.

בימי משרה אני מבין שזה צער,

המים שרוחים.

אדם נורמלי,

לא נעים לו להיכנס למים שרוחים.

אבל ימה של סדום, ים המלח,

מה כל כך יש צער בזה?

צער בזה שורת כל הצורת עם שבתאים כזה, הכל כזה, נאמר לזה. בסדר, זה אני מסכים.

זה שורט פח אוניות בעיניים, כי הם מתנשאים.

שואלת הגמרא והרמינהו

רוחצים במי טבריה ובים הגדול,

אבל לא במי משרה ולא בימה של סדום.

נו, אז מה אתה רואה?

בברייתא כתוב שמותר לרחוץ בים הגדול.

אמנם הברייתא השנייה הסכימה שבימי משרה ובימה של סדום

ים המלח עשו, כמו הברייתא הראשונה.

אבל באותה ברייתא,

שהשנייה נאמר שבים הים הגדול מותר לרחוץ.

שלא כמו בברייתא הראשונה שלא אמרנו עתה,

שאין לרחוץ בים הגדול.

תלוי מה ההבדרה של ים מים גדול. קשיא הים הגדול, הים הגדול.

אם כן, סתירה מברייתא אחת שאוסרת לרחוץ בים הגדול

והברייתא האחרת שאוסרת בים הגדול,

אמר רבי יוחנן לא קשיא.

אה רבי מאיר,

אה רבי יהודה.

הברייתא השנייה שמתירה לרחוץ בים הגדול

זה דעת רבי מאיר,

שהוא לא מחלק בין ים הגדול לשאר ימים.

הוא סומך רבי מאיר.

הברייתא הראשונה שאוסרת לרחוץ בים הגדול זה דעת רבי יהודה שמחלק

בין הים הגדול לשאר הימים. תכף אנחנו נראה לגבי מה זה מדובר.

זה מובן במשנה במסכת מקוואות, במסכת פרה,

את העניין הזה, את מחלוקת רבי יהודה אברהם מאיר.

אבל לפני שאנחנו נראה את המשנה,

נקדים איזושהי הקדמה קלה כדי שנבין על מה מדברים שם במשנה.

צריכים לדעת

שיש דין של מעיין ויש דין של מקווה.

בשני דברים חלוק דין המעיין מדין המקווה.

א',

מי המעיין זה מים חיים,

כפי שמגדירה התורה,

והם כשרים

לטבילת הזב,

וכן

להזעת דם ציפור מצורע.

כי לוקחים

ומזים יחד עם המים חיים.

כתוב ושחט, הוא צריך לשחוט את הציפור.

האחת, אל כלי חרס,

על מים חיים.

כן, גדוע, כמו שכתוב בתורה הקדושה,

שהוא צריך להביא ציפורי מצורע,

ואחת מן הציפורים,

הוא שוחט,

ואז הדם, לאן צריך ליפול?

אל כלי חרס, שיש בו מים חיים.

מה זה מים חיים?

מי מעיין.

דבר נוסף, זה גם כשר לקידוש מחטאת.

כלומר,

אפר פרה אדומה,

לוקחים

לאפר הזה מעיין, מי מעיין,

ומערבים את האפר בתוך מי המעיין,

זה מה שנקרא מי חטאת.

זה מתקדש, המים מקבלים

קדושה לטהר את הטמאים מטומאת מת.

כשמשמזים עליהם מן המים הללו,

שמעורב בהם אפר פרה אדומה, זה מטהר אותם מטומאה.

כל העניינים הללו שהזכרנו, אם זה זב, טבילת הזב,

חזעת דם ציפור מצורע,

וכן קידוש מחטאת,

באלה נאמר הלשון מים חיים.

מה זה מים חיים? מי מעיין.

לעומת זאת צריך לדעת מקווה, לא כשר.

מה זה מקווה?

שמגשמים,

שנפלו לתוך מקום מסוים,

שיש בו

אמה על אמה ברום שלוש אמות, בגובה של שלוש אמות,

יש שם קיבולת

של ארבעים סעל לכל הפחות.

מים של מקווה, לא ראוי

לקיים בהם את הדלים הללו של טבילת זב,

חזעת דם ציפור מצורע, קידוש מחטאת,

כי הם לא נקראים מהם חיים.

זה החילוק הראשון שיש בין מעיין למקווה,

שמעיין כשר לאותם מקומות שנאמר שם דווקא.

מים חיים, ואילו מהמקווה לא הוקשרים.

דבר שני,

החילוק השני שיש בין מעיין למקווה,

מעיין מטהר את הטובלים בו

גם אם המים זוחלים,

מקלחים, תוך כדי

הליכה, כן, המים הללו מקלחים והולכים,

אפשר לטבול בו,

כי זה דרכו של המעיין, שהם זוחלים.

לעומת זאת, מקווה מטהר

רק כשהמים שבתוכו מחולנסים ועומדים,

אבל לא כשהם זוחלים.

אם למשל ייווצר מצב

שיש מי גשמים,

והגשמים הללו הם זוחלים,

לא יהיו טועים.

צריך שיהיו באשבורן, לשון המשנה זה באשבורן.

מה זה באשבורן? שהם כבויים ועומדים, כבויים בקו',

כלומר, כבויים זה בלשון מקווה,

שהם נאספים

באיזשהו מקום, ועומדים שם,

שאינם זוחלים.

אם כן, אלה הם שני ההבדלים

בין מעיין למקווה, שהמעיין כשר

לכל אותם מקומות שהזכירה התורה מים חיים,

ובית, שהמעיין מטהר אפילו בזוחלים,

ואילו המקווה אינו מטהר, אלא כאשר המים מכונסים

ונמצאים במקומם ועומדים במקומם.

לאחר ההקדמה הזו נראה את המשנה,

שמביאה המחלוקת, אומר רבי יהודה,

איזה דין אתה נותן לים?

האם כמו מקווה או כמו מעיין?

דתנן,

כל הימים כמקווה.

שמעתם?

איזה דין אתה נותן לים?

האם דין של מעיין

או דין של מקווה,

שממילא זה לא כשר לטבילת זב,

לעזעת דם ציפור מצורע,

וכן לקידוש מחטאת?

אין לזה דין של מעיין, זה רק מקווה.

יפה.

וגם שצריך לדעת שאם זה כמו מקווה אז אי אפשר להיטהר

בתוך הים, אלא אם כן יצרת מצב

שיש לך איזושהי מסגרת

שהמים שם מכונסים ועומדים.

אבל אם לא יעשה זאת,

דרכם של מי הים שהגלים מעבירים אותם ממקום למקום,

זה לא יועיל להיטהר בזה.

כי אם יש להם דין כמו מקווה,

צריך שיהיה בדומה למקווה,

שהמים שם מכונסים ועומדים.

שנאמר, מאיפה יודע הרב מאיר

לומר שהימים דינם כמקווה ולא כמעיין?

שנאמר הוא למקווה המים קרה ימים.

בבראשית, פרק א', פסוק י', נאמר הפסוק הזה.

כן?

ולמקווה המים קרה ימים.

זה בבריאה. כלומר,

כלומר, מצד אחד אתה אומר מקווה המים,

ולהם קרה ימים. כלומר, הימים הם כמו מקווה.

דברי רבי מאיר,

רבי יהודה אומר,

ים הגדול כמקווה.

ולא נאמר ימים,

אלא שיש בו מיני ימים הרבה.

כלומר, רק ים האוקיינוס בלבד,

יש לו דין כמו מקווה.

לזה קרה התורה על מקווה המים קרה ימים.

שאר הימים

אינם

כמקווה אלא כמעיין.

תבוא ותגיד לי,

למה דווקא הים הגדול כמקווה?

בגלל שהפסוק שאמרנו, מקווה המים קרה ימים,

הוא דיבר על הים הגדול, ים האוקיינוס.

תבוא ותגיד לי, אם ככה,

אז למה הוא קורא לזה לישון רבים?

מה זה ימים?

אומר רבי יהודה,

לא נאמר ימים, אלא שיש בו מיני ימים הרבה.

כל הנחלים הולכים אל הים הגדול.

אז מאחר וכל הנחלים הולכים,

מאחר וכל הנחלים הולכים לים הגדול,

לכן קראה לו התורה ימים בלשון רבי.

אבל המחלוקת היא הלכתית

מה יהיה הדין

בים כזה שהוא לא ים האוקיינוס.

האם דינו כמקווה או דינו כמעיין?

לדעת רבי מאיר,

כל הימים,

לא משנה אוקיינוס או לא אוקיינוס,

דינם כמקווה

הוא לא מחלק בין ים האוקיינוס לבין שאר ימים.

כל הדמים נקבים אליו, ומבנתו זה אותו דבר.

ולדעת רבי יהודה יש הבדל בין הים הגדול שזה ים האוקיינוס

לשאר ימים.

ממילא, לפי זה,

מטורצת

השאלה ששאלנו.

שאלנו לכאורה,

פעם כתוב שים הגדול

אין לרחוץ בו, פעם כתוב שים הגדול מותר לרחוץ בו.

התשובה היא, לדעת רבי מאיר,

אין הבדל בין הים הגדול לשאר ימים,

ואם כן, מותר לרחוץ.

כמו שמותר בשאר הימים, אז ככה בים הגדול, כי לדעתו אין הבדל בין הים הגדול לשאר ימים.

אבל, אצלחת רבי מאיר, לא רבי יהודה, רבי מאיר.

אבל רבי יהודה,

שכן מחלק בין הים הגדול לשאר הימים,

אז אכן יהיה אסור לרחוץ בים הגדול.

ואגב, כשהביאו את מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה לגבי העניין הזה,

הוסיפו להביא גם את סיום דברי המשנה שם,

שרבי יוסי,

לשמוע כאן את דעת רבי יוסי. רבי יוסי אומר,

כל הימים מטהרים בזוחלים.

צריך לדעת שכל הימים, כולל ים הגדול,

זה מטהר את האדם אפילו אם זה זוחלה,

כמו מעיין.

כי זה הדרך של הים,

שהמים עוברים ממקום למקום.

אבל ופסולים לזווים

ולמצורעים

ולקדש בהם מחטאת.

לגבי אותם עניינים שהצריכה התורה דווקא מים חיים,

זה ודאי שאי אפשר לתת לים הגדול

דין כמו מעיין.

כלומר, הוא מחלק ואומר, תלוי לאיזה דינים.

הים הגדול,

לגבי אותם מקומות שצריך מעיין,

הים אין לו דין מעיין חיים,

אבל לעומת זאת הוא כן מטהר בזוחלים כמו המעיין, הגם שאין דינות למעיין כי הוא לא מים חיים,

אבל מאחר וזה דרכו שהמים שם לא מכונסים

אלא הולכים פה, עוברים ממקום למקום,

אז זה אכן מטהר.

יפה.

ממילא יוצא שבאמת אם

ירצה האדם טמא,

כן?

לא טומאת זר,

אלא שאר טומאות,

עם טומאת שרץ

וכדומה

אם ירצה לטבול בים, לדעת רבי יוסי

אפשר יהיה לטבול בים.

לדעת רבי יהודה אי אפשר יהיה לטבול בים,

בים הגדול.

למה?

כיוון שאינו מטהר בזוחלים

כדינו כמקווה,

אבל בשאר ימים לדעת רבי יהודה מותר.

לדעת רבי רבי מאיר

אי אפשר לטהר, לתת לשום ים בעולם

דין של מעיין,

אלא רק מקווה,

וממילא ודאי שאם זה זוחל ולא מכונס ועומד,

אין לטבול שם.

למה? בגלל שזה לא...

בגלל שמאחר ודינם כמקווה לדעת רבי מאיר,

במקווה צריך שהמים יהיו מכונסים ועומדים.

כן.

אבל הלכה לתרבי יהודה פה.

מה אתה אומר?

אתה שואל מה ההלכה?

לא מצוין כאן.

נראה שההלכה קרבי יוסי.

ככה משמע מתוך

מה שאני רואה כאן.

שיש הבדל בין אם לטבול בו שאר ימים,

לבין

אותם מקומות שצריך מהחיים. מה עם חיים זה לא?

זה לא נקרא מהחיים.

אבל מאידך, לא אכפת לי שזה זוכר. אפשר יהיה לטבול בו.

מובן?

הזם שצריך דווקא לטבול במקום ש... במים החיים,

לא יוכל.

והוא הדין לקחת מהם

לצורך שחיטת

הציפור, שהדם

ייפול על המים האלה, גם לא טוב.

הוא הדין לקדש בהם מחטאתנו לעבר פרה אדומה.

זה גם אי אפשר יהיה.

זה עוד מעט מים חיים זוחלים, אם זה לא זוחלים, זה לא...

בדיוק.

מה תקיף לה רם נחמן בר יצחק?

באה הגברה

ומביאה קושיה של רם נחמן בר יצחק

ושואלת שאלה עצומה.

אתה הולך

ומדמה את מה שנאמר בשבת

למה שנאמר בעניין

טבילה בים.

מה שנאמר שם, טבילה בים, אם הטמאים יכולים לטבול שם או לא יכולים לטבול,

אם דינם כמקווה, אם דינם כמעיין,

זה לא קשור,

זה לא קשור לעניין הזה של מה שנזכר בברייתא.

בברייתא דיברנו על...

על דין שבת.

שם השאלה צריכה להיות שאלה אחרת.

האם זה מרפא?

האם מוכר שזה לצורך רפואה?

או לא מוכר שזה לצורך רפואה?

מה זה שייך למחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה?

אתם שומעים?

זה שתי סוגיות שונות.

מחלוקת של רבי מאיר ורבי יהודה

זה אלא שאלה אחרת שאינה קשורה לכאן.

האם יש לזה דין כמו מעיין?

יש לזה דין כמו מקווה?

כאן הטעם הוא אחר לגבי שבת הטעם, האם זה מוכר לרפואה או לא מוכר לרפואה?

מה התקיף לה רבי נחמן בר יצחק? פה אני הופך את הדף.

הָי מורדִי פליגֶה

לעניין טומאה וטהרה.

גם אם אתה מוצא מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה,

שהוויכוח הוא האם

כל הימים דינם כים הגדול או יש חילוק ביניהם?

אין סוגיות. זה, כל זה דווקא לא עניין טומאה וטהרה.

שהשאלה האם מה שנאמרה בתור על מקווה המים גרה ימים זה כולל את כל הימות או רק בים הגדול?

העניין היא שבת, מי שם את לאו?

אבל לגבי שבת, אם מותר לרחוץ בים הגדול

או שאסור לרחוץ וכי שמרת שנחלקו בזה?

מה אם כן הקשר בין הדברים?

אלא, אמר רב נחמן בר יצחק, שמעתם?

רב נחמן בר יצחק לא מקבל את התירוץ הקודם,

והוא בא מעצמו לתרץ את הסתירה

בברייתות, שפעם אחת כתוב שמותרו לרחוץ בימה גדול בשבת,

פעם אחת כתוב שאסור.

איך הוא מתרץ?

לא קשיא,

עד ישתיה,

עד לא ישתיה.

הברייתה שאוספת לרחוץ בים הגדול,

היא עוסקת באופן שהוא משתהה במים.

אם כן, מוכרח שהוא עושה את זה לצורך רפואה.

אבל הברייתה שמתירה,

זה מדובר, זה לא ישתהה,

שהוא לא שאה במים, אלא רוחץ ויוצא מיד.

אם כן, אנשים אנחנו מבינים שהוא עושה את זה רק לצורך לרחוץ שם.

אם הוא עושה את זה

לצורך רפואה,

אז הוא חייב להשתהות שם זמן. במה?

במים.

בים.

במים של הים הגדול.

מי קבע את זה?

רבי נחמן בר יצחק.

הוא נכנס לים ונכנס, אתה יכול גם להישאר שם. לא הבנתי. לא הבנתי. לא הבנתי. הוא רוצה ליהנות. אני אסביר, אני אסביר.

תתבונן טוב.

כאן מדברים,

אם יש הוכחה שהוא עושה את זה לצורך רחיצה,

אז זה בסדר.

מתי מוכח בוודאי שהוא עושה את זה לצורך רחיצה?

כשהוא נכנס והוא יוצא מייד.

אז מוכח מה? לשם מה הוא נכנס?

בשביל ללחוץ, להתקרר.

היחם לא נכנס ויצא.

אבל אם הוא נשאר שם זמן,

פה אתה כבר יכול לחשוב שאולי באמת הוא מתכוון לצורך רפואה.

זה מספיק כדי שיעשו.

אם כן, אין הבדל ביסוד של הדבר בין הבריתה הראשונה לבריתה השנייה.

אלא השאלה היא אחת,

האם הוא משתהה או לא משתהה.

כשמשתהה אסור, כשלא משתהה מותר.

על זה שואלת הגמרא קושיאה.

במה יוקמתא לבת ריתא דלא ישתאה?

למה אתה מעמיד את אותה בריתא האחרונה שהזכרנו,

שהיא מתירה ללחוץ ביום הגדול באופן שהוא לא שוהה במים?

היא דלא ישתאה?

אפילו במי משרנמי.

אם מדובר שהוא לא שוהה שם,

אז גם במי משרה יהיה מותר לרחוץ.

מה זה מי משרה, אתם זוכרים?

מים ששרו בהם פשתן, וזה שרוח.

דעתניא,

אני אוכיח לך מבריתא נוספת, שאם אדם לא משתהה,

אפשר לרחוץ.

רוחצים בימי טבריה,

ובימי משרה,

ובימה של סדום,

ואף על פי שיש לו חטטים בראשו.

חטטים זה פצעים הכוונה.

אפילו שיש לו פצעים בראשו.

ונראה כאילו הוא רוחץ בשיעור רפואה, מותר.

באמת דברים אמורים שלא נשתהה.

אבל נשתהה, אסור.

אז מה אתה רואה?

שאם הוא לא נשתהה, מה צריך להיות?

שיהיה מותר לא רק בים הגדול,

אלא גם בממי משרה וגם בימה של סדום.

אם כן,

שואלת הגמרא, איך אתה רב נחמן בר יצחק בא לתרץ?

שהברייתא זו שאמרה,

מותר לרחוץ בים הגדול כמו בימי טבריה, אבל אסור לרחוץ בימי משרה ובימה של סדום,

זה מדבר באופן שהוא לא משתאה שם.

אם הוא לא משתאה,

אז למה אסור בימי משרה ובימה של סדום?

הרי ברייתא מפורשת אומרת שאם הוא לא משתאה,

מותר אפילו בימי משרה ובימה של סדום.

אלא, הגמרא חוזרת ואומרת תירוץ אחר, דחתה גם את התירוץ של הרב נחמן בר יצחק,

אלא ים הגדול לים הגדול לא קשיא.

ודאי שמדובר בשניהם שהוא שוהה ברחיצה,

כן שוהה,

כי אם הוא לא שוהה לא היה אסור ללחוץ במים של רעבייה מאשר לסדום.

בשניהם מדובר שהוא שוהה,

ובכל זאת אין סתירה, למה?

הביפים שבו,

הברעים שבו.

הברייתא הזו שמטירה ללחוץ בים הגדול,

זה מדובר שהוא הולך ורוחץ ביפים שבו.

היינו במקום כזה שיש שם מים יפים.

מה זה מים יפים?

שהם לא מלוחים כל כך.

אז ממילא באותו מקום

שיש שם מים שהדרך ללחוץ בהם בחול,

ולא ניכר שהוא רוחץ לצורך רפואה,

באלה מותר אפילו לשהות בהם.

אבל הברייתא שאוסרת ללחוץ בים הגדול,

היא מדברת שהוא הולך ורוחץ במים הרעים שבים הגדול,

שהם כל כך מלוחים שאנשים בריאים לא הולכים לשם,

רק אלה שהם חולים,

ולצורך רפואה.

לכן במצב הזה באמת יהיה אסור.

מובן. אז עוד פעם נסכם לפי התירוץ הזה מה יוצא?

שמה שנזכר לנו פעם שמותר ללחוץ בים הגדול, מה שנזכר פעם שאסור ללחוץ,

השאלה היכן בים הגדול.

האם באותו מקום שיש שם ריכוז של מים מלוחים

או לא?

אם זה במקום כזה שאין שם ריכוז של מים מלוחים,

והדרך של הבריאים ללחוץ שם,

אז גם אם אדם נכנס שם בכוונתו לצורך רפואה והוא משתהה שם,

עדיין לא מוכרח לצורך רפואה.

כי הבריאים

הולכים ורוחצים שם,

ביום חול.

אז ממילא גם אם יבוא אדם ויקרא לזה שם בשבת, עדיין לא מוכרח לצורך רפואה.

לעומת זאת,

אם הוא הולך ללחוץ באותו מקום שיש שם ריכוז של מים מלוחים,

ואז ודאי שאין בריאים הולכים לשם, רק החולים,

רק אלה שנזקקים לצורך רפואה,

המצב הזה יהיה אסור בשבת.

ומוסיפה הגמרא, לאחר

שתירצנו את הסתירה בין

מה שראינו לגבי הים הגדול,

עדיין אבל יש סתירה בין מי משרה למי משרה,

כי ראינו שיש היתר לפעמים להיכנס

ללחוץ במי משרה ובימה של סדום,

נכון?

ואילו הבריתא שהזכרנו מקודם אומרת, מותר ללחוץ בים הגדול,

אבל לא בבי משרה ובימה של סדום.

מה ההסבר?

ההסבר הוא הא בידי ישתאה,

הא דלא ישתאה.

אם הוא שוהה שם, אז באמת מה אסור?

אם הוא לא שוהה, מותר.

מובן?

רשי,

נראה יחד אתכם את רשי,

סייעתא דשמיא.

קט עמוד א',

רוחצין במגרר.

ואף על פי שאין מלוחין קצת,

דרך ללחוץ בהן בחול.

ולא מוכה מלדא לרפואה היא, כלומר אין הוכחה שזה לצורך רפואה,

אבל לא בים הגדול לקמן מפרש טעמה,

ולא במי משרה,

ששורין בו פשתן,

ואין דרך רחיצה בהן אלא לרפואה.

אם כבר רוחצין שם, זה רק אלה שצריכים את זה לצורך רפואה.

דמאסו, בגלל שהם מרפאים אותו.

וכן בימה של סדום,

דמליא יחטובה, זה מלוח מאוד,

ואין

רוחצין בה אלא לרפואה,

ומוכחה מלדא, ומוכח הדבר שמי שהולך ונמצא, הולך רחוץ שם,

אז כוונתו לרפואה.

הדקתה נרוחצים בים הגדול, לפי התירוץ הראשון,

המחלוקת בברייתות, זהו,

זה סובר כמו רבי יהודה.

כלומר, הדקתה נרוחצים בים הגדול רבי מאיר,

זו דעת רבי מאיר.

זה משווה כל הימים כהדה, שהוא משווה את כל הימים

זה לזה, ולא מפליג בין הים הגדול לשאר ימים.

הוא לא מחלק ביניהם, ממילא לשיטתו,

כמו שמותר לרחוץ בשאר ימים, הוא אדיר בים הגדול.

ועדתה נרוחצים רבי יהודה היא,

זה מפליג בין הים הגדול לשאר ימים.

כל הימים כמקווה,

לכל תורת מקווה.

כך סובר מי רבי מאיר,

ואין להם תורת מעיין.

ומה בין מקווה למעיין?

אומר רשי, מה ההבדל בין מקווה לבין מעיין?

רשי אומר,

את מה שהזכרנו מקודם,

המעיין כשר

זהב

והזעת ציפור מצורע, דמים חיים הם

ולקדש מחטאת

דבחולו מים חיים כתיב, בכל אלה נזכר עניין מים חיים

בזב כתיב ורחץ בשערו במים חיים

וביקראת את ו׳ נאמר הפסוק הזה לגבי זב

במצורע כתיב

ושחט את הציפור האחת אל כלי חרץ על מים חיים

ומחטאת כתיב מים חיים אל כלי

שכך לאחר שהוא מביא ממעיין

אז מערב שם אפר פרה אדומה ומכאן וילחי את הטהור

יהיה אפשר לטהר בזה את הטמאים

הוא מטהר טמאים והוא עדין

הוא מטהר טמאים, כלומר המעיין

מטהר את אותם טמאים הטובלים במימיו כשהם זוחלים ומקלחים

זה לא מפריע שזה זוחל ומקלח

שהרי זה דרכו של מעיין

כל עצמן זוחל לינן, מה זה מעיין?

זוחל

אבל הוא מקווה שאין מים מכונסים

ומטביל במיבב

דרך זחילתן

במקום כתפרס

כלומר אם אדם

הולך וטובל

במקווה כלומר במי גשמים

אבל נוצר כאילו שזה זוחל, איך זה זוחל אם זה במי גשמים?

זה מקום מדרון

ואז

הוא הלך ורחץ באותו מקום של מדרון

שיש שם המים שממיק וזוחלין, זה לא יהיה טוב

אינה טבילה

עד שיהיה במקום אש בורן שלו

מה זה אש בורן?

כבויין ועומדין

נאספים ומתקיימים כך

ואח איתניא בתורת כהנים

וכך

למדנו ברייתא בתורת כהנים

אם המעיין מטהר בזוחלין

אף מקווה מטהר בזוחלין

תלמוד לומר

תלמוד לומר

אח מעיין

כלומר התורה באה ללמד אותנו מהלשון אח

מעיין ובור

האח זה בא ללמד מעיין מטהר בזוחלין

והמקווה באש בורן דווקא אם זה

כנוס ועומד

זהו פירוש מטהר בזוחלין בכל מקום

ועני לא שמעטיב כהן

כלומר רש״י אומר אני מרבותיי לא קיבלתי כך

אבל אני מפרש מה שנראה לי

ואין המקווה כשר לטפילת זב

ולהזיית מצורע ולקדש מחטאת

כלומר חוץ מהחילוק

שהמקווה מתאר רק באש בורן

מים כנוסים ועומדים והמעיין מתאר אפילו בזוחלין

יש חילוק נוסף

שהמקווה לא יועיל לטפילת הזב

וכן לשחיטת הציפור של המצורע על כלי חרס מהמים של מקווה

והוא עדין לקידוש מחטאת זה מה שהוא אומר

ואין המקווה כשר לטפילת זב ולהזיית מצורע על קידוש מחטאת

וכל הימים כמקווה שהכתוב כרען כמקווה

אומר המהיר לדעתי כל הימים כמקווה אין הבדל

נמשיך ברעשי רבי יהודה אומר

לא קרה כתוב מקווה על הים הגדול

ובמשתעקרה במעשי בראשית ששם נקבו

קולמי בראשית

ולא נאמר ימים בלשון רבים

אלא מפני שמעורבים בו מיני ימים הרבה שכל הנחלים הולכים אל הים

רבי יוסי אומר

כן רק האוקיינוס

רבי יוסי אומר כל הימים וים הגדול תורת מעיין מים זוחלים עליהם

לעניין אבל מעניין מה?

שהם מטוהרים בזוחלים

מפני שדרך להיות נחלים זוחלים עליהם

מגיע לים וזה דרכה. נכון זה מה שאני אומר דוגמא כנרת כל הנחלים זורמים כנרת אבל זה בשבילם כמו האוקיינום דוגמא אבל פסולין לתורת מים חיים זה לא נקרא מים חיים?

זה הכתוב כרען מקווה

בקיצור תלוי לגבי מה זה מה שאומר רבי יוסי.

בהגדרה של מיקווה אולי תאמר שנקווים אליהם נתקווים אליהם אבל לא מיקווה עצמו בהגדרה של מיקווה.

כשנאמר מיקווה זה הכוונה מלשון מכונסים ועומדים

אז זה מה שהוא אומר אם זה בים עצמו

שהדרך הוא שמים זה מיקווה באים וזוחלים שם

אז מותר לטבור שם. זה היה אש בורג. הגם שזה למעשה לא עומד במקום

אלא באים נחלים ממקומות אחרים

בכל זאת זה מתאר,

כי זה דרכו.

אבל מים חיים זה לא נקרא, מים חיים זה רק ממעיין,

שבאים מהמקור מעומק האדמה, הם מגיעים.

זה המעיין.

הלאה, אין מורדי פליגל לעיניין טומאה וטהרה ומשוכרה.

על עיני השבת אתה ומשוך רפואה ומשם ידלו.

וכי שמעת שהם

יחלקו גם לגבי שבת?

אלא, אומר רבי מוחמד בר יצחק,

אה דאישתאה בגביו, אסור.

אם הוא אישתאה שם, אז אסור.

דמוך חמילתא דלא רפואה כמכר.

מוכר הדבר שהוא עושה דמוך רפואה.

אבל אה דלא אישתאה, אלא רחץ ויצא,

מותר. אבל אם לא אישתאה שם, מותר.

אז הכוונה שואלת, אם ככה,

אז למה בימי ישראל ובימה של סדום מותר?

אסור אם זה לא אישתאה.

בטרייתא דקתא ללא חצין ודלא אישתאה.

הברייתא השנייה, שכתוב שם, שרוחצים בים הגדול.

מדובר שהוא לא השתאה,

אז למה אסור בימי משראל ובימה של סדום? רופיע אותו ברייתא.

הרי יש ברייתא מפורשת שאומרת

שמותר לאדם לרחוץ בימי משראל ובימה של סדום, אפילו יש לו חטטין.

מה זה חטטין?

אמרנו, פצעים.

אבל דווקא אם לא נשתאה בתוך המים, זה נראה כמכר בעלמה, זה נראה כאילו רוצה להתקרב.

אבל אפילו אם הם מטרפים בזה, זה לא מתכוון לטרפות, אלא עוד אין כאלה. לא, לא, לא, אפילו הוא מתכוון, אבל זה לא ניכר שזה לצורך רפואה.

הבעיה היא, אם זה ניכר, לא הבעיה, הכוונה.

אם זה לא ניכר לצורך רפואה, מותר.

זה לא נראה כאילו עם מראית עין. ביפים,

שכן רוחצים בהן בחול לרחיצה שינה לרפואה.

אז מותר אם זה המים היפים שם.

כלומר שהם לא כל כך מלוכים,

שאז דרך הבריאים לבוא שם לרחוץ.

אבל ברעים הם רוחצים,

ורוחץ במים שהבריאים לא באים לשעה.

אז הוא אומר לך שהוא עושה את זה לתור רפואה ותרווה יהודי ישתאה. אבל שתי הבריאות דברים מדברים באופן שהוא ישתאה,

רק שאם זה בעייפים אולם אגב אם הוא מושתאה זה לא ניכר.

מהמשרה לא קשיא,

גם מה שמצאנו שפעם כתוב מהמשרה מותר פעם כתוב שאסור במאה המשרה,

זה לא קשה, למה? הדי כתב לרוחצין

נמי במאה המשרה. קטרתי בעי הדה קטנה, אבל לא במאה המשרה,

מה שפעם ראינו, שרוחצין במשרה,

ואילו בשתי בריתות ראשונות ראינו שאסור לחוז בימי המשראה לא סתירה, למה? אה, דה אשתאה?

אה, דה לא אשתאה.

החלוק יהיה אם הוא אשתאה או לא אשתאה.