מסכת שבת דף צט' עמ' ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת, דף צ״צ עמוד ב',

עשר שורות קודם סוף העמוד,

באה רבא,

זרק דף

ונח על גבי עתידות

מהו.

רבא מסתפק,

מה היה הדין אם היו עתידות,

היינו,

כהן

חתיכת קרש,

שאין ברוחבה ארבעה טפחים

והיא גבוהה עשרה טפחים.

זה העתידות.

הלך ולקח

איזשהו קרש כלשהו, דף,

שיש בו רוחב של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים

וזרק אותו דלת עמוד ברשות הרבים

וזה נח על גבי העתידות הללו.

לא, לאו דווקא.

לא צריך, לא מדובר פה שהוא זרק ארבעה דלת עמוד, אלא

זרק את הדף הזה

מרשות הרבים וזה נח על גבי העתידות הללו שהזכרנו מקודם.

הלוא העתידות הללו,

מאחר ואין, לא היה ברוחבם ארבעה טפחים,

הרי הן כמקום פטור.

זה לא רשות

שאסור לטלטל אליה או ממנה בשבת.

אבל כאן, שהוא זרק מדף,

כלומר עץ שיש בו רוחב של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים,

בו זמנית

נעשה המקום כרשות היחיד,

שהרי הדף הזה מעתה, מכאן ואילך,

יש בו רוחב של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים.

זו הייתה השאלה של ארבעה,

האם מאחר ובל זמנית שהדף הזה מונח על היתדות,

נעשה מקום רשות היחיד,

האם התחייב הזורק

כמוציאים מרשות הרבים לרשות היחיד

או לא?

שואלת הגמרא, מה עיקר מבעיה?

הנחת חפץ

בעשיית המחיצה בהדאדה דקאתו,

היינו זה רבי יוחנן.

כלומר שאלת הגמרא, מה בדיוק הספק של רבא?

האם

הספק שלו

זה מאחר והנחת החפץ

יצרה גם את עשיית המחיצה,

יצרה את המקום שיחשב כרשות היחיד,

וזה בא בו זמנית

יחד עם הנחת החפץ.

וזו השאלה של רבא,

האם בזה התחייב

או שצריך שיהיה רשות היחיד קודם הנחת החפץ.

אם זה ספקו של רבא, היינו זה רבי יוחנן.

הרי

זה הספק של רבי יוחנן, שהבאנו אותו אתמול.

רבי יוחנן הביא שתי ספקות.

הספק השני שלו זה היה במקרה שהוא לוקח חוליה, היינו גוש עפר,

ומשליך

לתוך בור שהיה עמוק

עשרה טפחים,

ועל ידי הנחת החפץ

נוצר כאן מצב

שלא שיתבטל כאן העומק של הבור.

אבל רבי יוחנן בזה הסתפק, האם נשתנה דין הרשות בהנחת החפץ?

די במה

שהיה לבור הזה דין רשות היחיד

בתחילת ההנחה

כדי לחייבו,

או שנאמר שלא יהיה חייב

אלא אם כן

יש לזה דין רשות היחיד

גם בסוף ההנחה.

כך הסתפק רבי יוחנן.

ממילא,

אם כוונת רבא להסתפק

באותו עניין

שרבי יוחנן הסתפק,

אז מה צריך

לומר ספק נוסף

בו בזמן שגם רבי יוחנן להסתפק את אותו ספק

שהוא קדם לרבא

אלא חייב לומר אלא כקמבעלה לרבא

כגון זרק דף וחפץ על גביו

הספק של רבא הוא אחר

אדם

לקח דף, היינו קרש, יש בו ד' טפחים על ד' טפחים

ומונח היה על אותו קרש חפץ כלשהו

והוא זרק את שניהם על גבי היתדות

וכאן יש מקום להסתפק

האם נאמר

שיהיה פטור גם כלפי החפץ?

כלומר, גם אם נבוא ונאמר

שכאשר הרשות

שהיא הרשות היחיד נעשתה בו זמנית על מנאכת הדף

אין זה סיבה לחייבו על הדף

אבל האם נוכל לחייבו על החפץ עצמו?

מה יהיה הדין במקרה שהוא זרק דף וחפץ על גביו?

כיוון דבעדיה נדה כהתו

כהנחת חפץ ועשיית מחיצה אדם

האם נאמר מאחר

ועשיית היתדות

להיחשב כרשות היחיד

ינא יחד עם הנחת החפץ נעשה בו זמנית?

מילא זה דומה לאדם שעושה מניע חפץ

ובו זמנית נעשתה המחיצה

זה צד אחד

לומר שהוא לא התחייב על זה

מאחר וכשהונח החפץ עם הדף עדיין לא היה זה רשות היחיד

אלא רק לאחר הנחת הדף והחפץ

לא התחייב

עוד אילמה אבל יש צד שני

והצד השני אומר שאולי כאבן דלא אפשר דלמיד לה פורתא ועד ארניך

כעשיית מחיצה והנחת חפץ זמן

לא ייתכן מצב שכשאדם זורק

דף וחפץ על גביו

שהחפץ עצמו בשעה שהדף הונח על היתדות

החפץ קצת הוגבה,

הוא רם מעט מהדף בשעת ההנחה

ואחר כך חזר ונח על הדף

ממילא זה נקרא שקודם נעשתה המחיצה

ולאחר מכן נח החפץ על גביו

אלו הם שני הצדדים

בספקו של רבא

הגמרא עונה על זה תיקו

תיקו פירושו

שאלה זו

נשארת בספק

ואין פשיטות

ואין לנו ידיעה

מה יהיה הדין במקרה זה של רבא

האם נחייבנו על הנחת החפץ

או לא

הגמרא עכשיו מביאה ספק נוסף של רבא

בענייני הוצאה

אבל קודם שמביאה את הספק

מקדימה לומר שרבא

מביא אופן שהוא פשוט לו שכך יהיה הדין

אמר רבא

פשיטה לי

שורה שנייה בסוף העמוד

אמר רבא פשיטה לי

מים על גבי מים היינו הנחתן

זה פשוט וברור לי

אומר רבא שאם יש מים בכלי

כמות של מים

ובא אדם ועקר מעט מים מן הכלי

זה נקרא שהוא עקר אותם ממקומם

בשביל לומר שאדם עוקר חפץ

חייב להיות שהוא יהיה מונח קודם באיזשהו מקום

וממילא על ידי תלישתו משם את אותו דבר

הרי זה נקרא שהוא עוקר אותו ממקומו

לאחר שאתה מגדיר

שהחפץ יש לו את המקום הזה

ממילא כשאדם תולש את זה משם

זה נקרא שהוא עוקר אותו ממקומו

אם אתה היית יכול לומר שהחפץ זה מקומו קודם שעקרו את החפץ

אם זה היה מונח באותו מקום

אם זה היה מונח במקום מסוים

ובא אדם ועקר את זה משם אז זה נקרא עקירה

מצב של מים על גבי מים

כן זה גוף הכתוב פה

כתוב פה מים על גבי מים מים

מים שמונחים בכלי זה האמת מדבר

מים המונחים בכלי זה לא נקרא שאתה עוקר זה מים

כן כן כן טוב שאלה טובה אתה שואל בכל אופן

כאן מדברים במצב שיש מים בכלי,

ואדם הולך ותולש חלק מן המים שבכלי,

זה נקרא שהוא עוקר אותו ממקומם.

הגם של מעשי מים דרכם לנוע ולנוד בכלי.

בכל אופן, זה דרך הנחתה.

זה מוגדר, הכלי הוא מקומם של המים.

מאשר על כן,

אם יבוא אדם ויוצא מן המים,

הרי זה נקרא חקירה וחייו.

והוא עדין,

אתה לא רואה את זה, אבל זה ככה, זה דרכם של המים.

אם אני מזיז את הדרכם ככה. לא, לא, לאו דווקא.

נמשיך הלאה.

מים לבזקותים, מים לבזקותים.

האגוז,

אבל יש מצבים שזה,

בכל זאת,

בכל זאת, נכון, ובכל זאת

זה נקרא הנחתן שם.

אגוז על גבי מים,

לא ראינו הנחתן,

אבל מה יעדין אם יש אגוז על המים?

זה לא נקרא כמונח.

האגוז.

כי מאחר שהאגוז הזה לא מחובר למים,

סליחה,

כן, הוא לא נקרא מחובר למים,

זה לא נקרא שנח

במקום שבו מונחים המים.

כי המים רגילים, כמו שאמרנו, לזוז כל הזמן.

ממילא אי אפשר לומר שהאגוז נקרא שמונח שם,

אז אם אדם נטל את האגוז מאותו מקום,

היינו,

מאותו מקום שבו מונח האגוז,

זה לא נקרא שהוא עקר את האגוז במקומו.

זה היה סינגרום.

אליו דווקא.

רגע, דובר על דבר שצף על המים או דבר שצפוח במים? צף, צף.

אם אתם משקוע במה וקרקעית המים,

הוא כן יקר את המים. עדיין, אם זה מונח באיזשהו מקום שם, ודאי.

אז למה לא הדבר שצף?

כל דבר מדוו.

לא רק עקירה, גם הלכה.

אם אני מניח את האגוז על המים, זה לא נקרא את האגוז. אותו יסוד.

נכון.

באי רבא.

אם אני הלכתי, הקמתי חצי את הרשות היחיד ושמתי אותו ברשות הערבים או ברשות חעקת הכנסת, במצב שאין לו את המקום. אני נכנסתי הרשות היחיד, שמתי אותו בתוך מים.

מים כאלה ש... לא הלכתי. כך צריך לצאת, כן.

מאי רבא, אגוז בכלי.

וכלי צף על גבי מים, מהו?

מה יהיה הדין אם יש אגוז שמונח בתוך כלי,

והכלי עצמו צף על פני המים?

האם כשייטול את האגוז מהכלי ויניחו במקום אחר, ברשות אחרת,

זה נקרא שהוא עקר אותו ממקומו או לא?

יש לי מושיח.

מי אמרינן?

בתר אגוז עזלינן

ואנח.

האם נאמר,

הולכים אחרי האגוז.

האגוז

מונח בתוך הכלי.

כלומר, אם אתה דן את האגוז כלפי הכלי,

הרי הוא מונח בכלי.

ממילא, מאחר והוא מונח בכלי,

אז זה נקרא שאתה עוקר את האגוז במקומו,

שהיכן האגוז מונח, כשאתה תבוא ותשאל בן אדם,

האגוז, היכן מונח?

מונח בכלי.

זה שהכלי נע ונד,

זה לא קשור לאגוז.

האגוז של עצמו מונח בתוך הכלי.

זה צד אחד.

או דילמה,

או אולי בתר כלי אז לינן,

והלא נאיך.

או אולי,

מאחר והוא מונח בכלי כזה שהוא עצמו צף על פני המים,

זה כי זה דרך המים

שהם

גורמים לכלי לנוע אנה ואנה,

ממילא אז גם האגוז נקרא כלא נאיך, הוא לא מונח במקומו,

כי הוא בטל לכלי, מונח בתוך כלי, והכלי עצמו לא מונח.

ועל זה התשובה תיקו.

פירושו,

אין

פשיטות

לספק זה.

שמן צף על, שמן על גבי יין.

מחלוקת רבי יוחנן בן נורי ורבנן.

יואב, יואב, מה תאמין?

מים בתוך כלי יש עתירה רעננה.

אגוז בתוך כלי של מים אין עתירה רעננה.

אגוז בתוך כלי של נחל המים, כן.

אגוז בתוך כלי של נחל המים, כמו שזה תיקו, לפני ספק.

כן, זה ספק.

אבל המים עצמם,

יש עתירה רעננה.

מים שמונחים בכלי, זה מה שנאמר שם.

מים שמונחים בתוך כלי,

אז מאחר והכל זה מים,

זה נקרא, זה הנחתם.

הנחת המים הוא בכלי.

אלא הם עצמם נעים ונדים.

זה לא נקרא שהם מונחים, ברור שלא.

אבל מצאינו שהאדם שנכנס לים, כתוב שהוא לא ימצא לטוב, למה הוא עוקר את המים שבתוך הים,

והם מוציאו אותם לפרשות,

והם מוציאו את הלכים.

נכון מאוד.

כי בשעה שהוא עדיין בים,

כבר המים עליו,

ואז זה נקרא שהם

מונחים עליו.

זה מונחים עליו, מאיפה הוא עקר אותם?

מהים. לא, זה נקרא שהוא עקר אותם בים, אבל מצאים שיהיו מונחים.

כי כשזה עליו, אז זה נקרא מונחים שם.

הוא בים, והמים הללו על גבו,

על האדם עצמו.

טוב, בכל אופן,

מה יהיה הדין עם שמן על גבי יין?

הוא לקח את השמן

והוציא אותו לרשות אחרת.

האם זה נקרא שהוא עשה עקירה בשמן או לא?

רגע, לא, זה מה שאתה אמרת, זה לא הבנתי.

הוא נמצא בים, נכון?

הוא לא נקרא שמה שהוא עקר מהים זה לא נקרא שהוא עקר בים, נכון?

אם הוא לוקח בידיים,

כן,

מים שמונחים שם,

לא, זה לא נקרא עקירה במקום שהם מונחים בו.

נו, אז המים שעל גופו,

זה גם כן לא עקירה, כי זה על גופו.

לא.

מה פתאום?

שם הם כן, שמה הם לא,

המים הללו

שמונחים על גופו

הם לא נעים ונדים, הם על גופו.

הם על גופו, אבל גם,

אבל גם החפץ שמחזיק ביד לא על גופו.

איזה חפץ?

אם הוא יחזיק חפץ ביד עכשיו.

נו.

אבל המים, זאת בוננטו,

כשהמים לפני שהוא נקרא עוקר אותם,

הרי זה נקרא שהם היו מונחים על גופו.

מתי זה נקרא שלב העקירה? כשהוא יוצא מן המים.

אבל בשלב הזה שהוא עדיין בתוך המים,

אז אותם מים שעל גופו, שהם אמורים לצאת איתו,

הם נקראים מונחים לפני העקירה.

ולמה שהוא יוצא מהנראה נקרא עקירה?

בגלל שזה נקרא עקירה, כי הוא הוציא את המים הללו

מאיפה שהם היו.

מאחר שגופו, יחד עם אותם מים, היו בתוך רשות אחת,

בזה שהוא יוצא החוצה עם המים הללו,

זה נקרא שהוא עוקר את המים מהם.

אז אתה יודע מה עושים אותו דבר, אדם שהוא עקר חפץ ביום שישי,

עקר חפץ ביום שישי, והחזיק אותו ככה, נכנס שבת,

הוא לא עקר את זה ביום, הוא לא עקר את זה, הוא ברשות היחיד. כבר דיברנו על זה.

רגע, רגע, לפי מה שאתה אומר, אותו דבר. אדם ביום שישי עקר חפץ, נכנס שבת וברשות היחיד, עכשיו נכנס שבת יצא לרשות הרבים.

אז עצם היציאה שלו מרשות היחיד לרשות ערבים זה עקירה. נכון. כמו המים, עצם היציאה שלו מה... נכון, תלוי. אז בוא אני אגיד לך, תלוי,

תלוי אם הוא עמד

לפוש

או עמד לכתף.

זאת אומרת, אם זה סוג של עמידה, ממש עמידה,

לשם עמידה,

אז אכן

זה יחשב כעקירה חדשה,

הוא יתחווה והוא יתחייב.

זה נקרא עקירה, עקירת גופו כעקירת חפץ.

כשהוא נעקר בגופו לצאת החוצה,

זה גם נקרא חלק מן הפעולה של העקירה,

הוא ממילא התחייב על זה.

אבל אם למשל הוא עקר ביום שישי,

והוא הולך עם זה ברשות היחיד כל הזמן, הולך והולך והולך והולך,

וכשנכנסה השבת, יצא החוצה.

זה לא נקרא שהייתה עקירה באיסור במצב הזה.

לא, אבל אם הוא עומד...

אם הוא עומד והעמידה שלו לשם עמידה, היינו עמידה לפוש,

זה נקרא עומד לפוש.

היינו שהיה לו כוונה לעמוד באיזשהו מקום מסוים,

אז ודאי שזה יחשב כעקירה חדשה,

ויתחייב. העקירה הזאת אכינה איתה בשבת.

אבל אם נושא כשהוא עקר במקומו,

כן, זה היה ביום שישי,

והולך כל הזמן והולך והולך והולך והולך,

כשנכנסה שבת, יצא החוצה.

זה נקרא שהעקירה לא הייתה באיסור, לא התחייב.

מובן.

בכל אופן,

כאן מדברים בשמן שצף על גבי היעי.

והוא בא ועקר את השמן הצף על היין.

האם זה נקרא שהוא עוקר את השמן ממקומו?

כי השמן נקרא כמונח

על גבי היין?

או שנאמר,

לא ייתכן להגדיר את השמן כמונח

לאחר וזה מונח על גבי יין שהוא עצמו נעבנת במקצת.

אז למעשה זו מחלוקת,

רבי יוחנן בן נורי ורבנן.

מחלוקת תנאים.

דתנן

שנינו במשנה במסכת מול יום פרק ב', משנה ה'.

שמן שצף על גבי יין

ונגע תמול יום בשמן.

לא פסל, אלא שמן.

רבי יוחנן בן נורי אומר שניהם חיבור

זה לזה.

הדין אומר

שאם אדם היה טמא וטבל,

הרי

מיד לאחר הטבילה, קודם עורף שמש,

קודם ששקעה השמש נקרא טבול יום.

טבול יום דינו כשני לטומאה

והוא יכול לטמאות תרומה.

לפסול תרומה, יותר נכון.

כי זה הדין.

שני עושה שלישי בתרומה.

קודשים זה אפילו רביעי.

כן, פשוט.

עכשיו הדין אומר שטבול יום

שהוא שני לטומאה,

הגם שהוא טבל, אבל כל זמן שלו היה ערב שמש,

יש לו דרגה של שני לטומאה.

ושני עושה שלישי בתרומה.

אז אם הוא נגע בתרומה,

התרומה הזו פסולה.

אסור לכהן

לאכול אותה.

זו תרומה.

כי זו תרומה טמאה, בדיוק.

כן, כי זו תרומה טמאה שלישי.

שלישי.

ברור.

כן.

אבל אי אפשר.

לא, לתרומה זה לא יעזור.

על כל פנים,

כשיש

שמן שצף על היין,

והשמן הזה הוא תרומה,

היין גם של תרומה.

כשהוא נגע אותו טבול יום בשמן,

האם הוא יפסול רק את השמן

או גם את היין?

כי הוא נגע בשמן. נכון מאוד. אז למה היה פסול? יפה.

אז תכף נראה.

טוב, איתך מה, אתה נגע, יין נגע בשמן?

בסברת צריך להיות צודק, אבל בוא נראה תכף את דעת רבי יוחנן בן-נורי.

איפה יין היה פסול שמן? לא הבנתי אותי.

יש כוס,

חציו מלא ביין,

והשמן כדרכו צף על פני היין.

ממילא מה יוצא?

משניהם של תרומה.

כשהוא נוגע בשמן,

אז את השמן הוא ודאי פוסל, כי הוא נגע בשמן.

האם זה נקרא שהוא נוגע גם ביין או לא?

האם זה נקרא חיבור?

שניהם מחוברים זה לזה ובנגיעתו בשמן, הרי זה כאילו נגע גם ביין,

או שלא? אין לזה חיבור.

הרי זה שני דברים נפרדים.

ממילא זה נקרא שהוא נגע רק בשמן, לא ביין.

אז דעת חכמים לא פסל אלא את השמן, אלא שמן.

היין לא ייפסל,

כי זה שני דברים שונים.

מאחר שהוא נגע רק בשמן,

אין שייכות

ואין סיבה לפסול גם את היין.

כי היין והשמן לא נקראים מחוברים זה לזה,

כי זה שני דברים שונים.

זה לא כמו

דבר אחד, כמו למשל מים,

או שמן,

שאתה אומר שכשהוא נגע בחלק העליון של השמן, הוא פוסל את כל השמן.

עד שולי השמן,

כלומר את כל השמן,

הגם שהוא נגע במקום אחד.

אבל זה הדין, שכשהדבר הוא דבר אחד,

נגיעה במקצתו, הרי זה כנגע בחולו.

כן, וזה עם השמן והיין,

אני מדבר, אם זה שמן.

הם דברים שהכלי, כל הכלי, בחלל של הכלי,

כל מה שיש בפנים זה... האם זה נקרא מחובר בגלל הכלי או לא? זו גופה השאלה.

לדעת חכמים,

גם אם זה בכלי,

לא פסל אלא השמן, כי זה לא נקרא מחובר זה לזה.

רבי יוחנן בן אורי אומר,

שניהם חיבור זה לזה.

שניהם, גם השמן וגם היין, נקראים כמחוברים.

דבר אחד, ממילא גם היין נפסד.

מה זה קשור לענייננו אנו, שאנו מדברים בעלקות שבת?

הרי שאלנו מה יהיה הדין אם אדם

לקח שמן שהיה צף על גבי יין.

האם זה נקרא שהוא עקר

את השמן

כי

השמן נקרא מונח אגם שהוא על גבי היין,

או לא?

אז זה מה שכתוב כאן, לפי החכמים שסוברים,

שהם לא נקראים מחוברים זה לזה.

אם כן, זה נקרא

שהשמן

השמן

לא נקרא מונח

על גבי היין.

השמן לא נקרא מונח על גבי היין,

כיוון שהיין עצמו נע ונד.

אם כן, גם השמן שעל גביו נקרא נע ונד.

אבל לפי רבי יוחנן בן נורי,

ששניהם חיבור זה לזה,

זה בדיוק כמו אם יש מים

על גבי מים בכלי שעקירת חלק מן המים נקרא אכן עקירה.

אז גם השמן ייקרא כעקירה הגם שהוצף

על גבי היין.

הרי

רבא

הקדים ואמר שישנם שני דברים שפשוטים לו.

מהם הדברים שהיו פשוטים לו?

שאם יש מים בכלי ובעוקר חלק מן המים זה נקרא אכירה.

למה?

היינו הנחתן,

כך דרך המים להיות מונחים

זה על זה.

לעומת זאת, אבל אם זה אגוז על מים,

האגוז לא נקרא מונח,

כי זה שני דברים שונים, האגוז והמים.

כאן,

שזה בכלי,

היין והשם,

האם זה יחשיב את שניהם כדבר אחד,

והרי זה כמים על גבי מים,

ועקירת השמן

יחשב כמו שבן אדם עוקר מקצת מן המים,

או לא,

או שזה ייקרא שני דברים נפרדים,

ומאחר וזה שני דברים נפרדים, הרי זה כאגוז על גבי מים,

שעקירת האגוז לא נקראת עקירה.

זה תלוי במחלוקת, אומר לנו רבא,

במחלוקת שנאמרה לגבי עניין של טבול יום

שנגע בשמן שהיה צף על פני,

על גבי יין של תרומה, ושם שניהם מונחים בתוך כלי,

שלדעת החכמים

לא נקרא להם מחוברים הם זה לזה,

ואשר על כן,

עקירת השמן לא תיקרא כעקירה.

לעומת זאת, לדעת רבי יוחנן בן נורי, ששניהם חיבור זה לזה,

עקירת השמן תיחשב החלק העקירה לחייבו,

אם יניח את זה לאחר מכן, ברשות אחרת.

אומר רשי,

נראה את רשי

בדיבור המתחיל על גבי יתידות.

בדף צדיק ט עמוד ב',

רשי בדיבור המתחיל על גבי יתידות.

יותר קרוב לסוף העמוד

על גבי יתידות דקות

שהיו גבוהות עשרה,

ואין רחבות ארבעה.

ודף זה,

רחב ארבעה עשהו רשות היחיד.

אותן יתידות שהן היו גבוהות עשרה,

יתידות הכוונה איזשהו עמוד כלשהו,

אבל אין בו רוחב ארבעה.

גובה עשרה יש לו, אבל אין בו רוחב ארבעה.

נאמר שבשביל לקבל רוחב ארבעה טפחים,

צריך שיהיה

ארבעים סנטים.

ארבעים סנטים על ארבעים סנטים.

נאמר.

נו,

יש פה עמוד

שהרוחב שלו,

ראש העמוד,

הוא בסך הכל עשרים על עשרים.

גם אם הוא גבוה עשרה,

הוא נקרא מקום פטור,

כיוון שהמינימום שצריך

בשביל שיהיה יחשב כרשות שאסור לטלטל ממנה, או להניח לשם, לאותו מקום,

צריך שיהיה רוחב של ד' טפחים על ד' טפחים.

ארבעים סנדים על ארבעים סנדים.

קל שזה פחות מכך,

גם אם הגובה של העמוד הוא עשרה,

עדיין זה מקום פתור.

אבל מה שקרה, שהוא לקח

קרש

שיש לו רוחב של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים,

וזרק את זה,

ונח.

המדף הזה, הקרש הזה, נח על גבי אותו עמוד.

מייד בו זמנית

נעשה המדף עצמו, דינו כרשות היחיד.

שהרי יש פה גובה עשרה טפחים,

כן?

פלוס מקום שיש בו ד' על ד' למעלה.

אז האם נאמר שהתחייב

על עצם הנחת המדף

הגם של מעשה

המקום נעשה כרשות האחיד

באותו זמן שהונח המדף?

או שנאמר לו, בשביל שיתחייב על הנחה,

צריך שקודם ייעשה רשות האחיד, ואז הנחת דבר כלשהו על זה יתחייב, אבל לא שזה נעשה בו זמנית, באותו זמן.

וחפץ על גביו.

מה הוא להתחייב בזריקה זו? וחפץ על גביו?

זה בהמשך הגמרא מביאה שהשאלה הייתה

באופן שהוא זרק את המדף,

את הקרש, והיה חפץ כלשהו על הקרש.

ואם תמצא לומר הוא.

כלומר, כל הספק של אבא זה בדרך של אם תמצא לומר.

כלומר, אם לפשוט את ספקו של רבי יוחנן,

עדיין יהיה מקום להסתפק את ספקו של אבא.

אם תמצא לומר כרבי יוחנן,

דה הנחת חפץ

ועשיית מחיצה בה דאדה,

לא מחייב.

גם אם תהיה לך ראיה

לפשוט את ספקו של רבי יוחנן,

שכשהאדם בו זמנית מניע חפץ

עם

עשיית מחיצה או ביטול מחיצה

באופן שכזה הוא לא יתחייב,

כי צריך בשביל לחייב על ההנחה

שיהיה המקום,

עדיין, רשות היחיד.

מתחילת ההנחה עד סוף ההנחה,

וזה לגבי הספק של רבי יוחנן,

שהוא הסתפק, למדנו את זה אתמול,

שהוא זרק גוש עפר

מתוך בור שהיה עמוק עשרה,

ובו זמנית הפך להיות המקום פחות מעשרה טפחים.

ממילא יש מקום לבוא ולומר שמאחר

שהמקום לא נקרא רשות היחיד

עד סוף ההנחה,

זה לא מקום שיחייב על ההנחה שכזו.

אז גם אם תגיד לי

שזו סיבה אכן לא לחייבו,

אלא צריך

שההנחה תהיה בתחילתה ועד סופה ההנחה האסורה,

הכא ודאי הדף לא מחייב. אז כאן במקרה שלנו שהוא זרק דף עם חפץ,

על הדף הוא ודאי לא התחייב.

שהרי בו זמנית נעשה פה המקום רשות היחיד עם הנחת הדף.

אבל עדיין יש מקום לשאול על החפץ.

מי הוא החפץ מהו לחיוב?

האם נוכל לחייב על החפץ

שהיה על אותו דף?

האם נאמר שזה גם נקרא שבה נעשה בו זמנית הנחת הדף

ואין לחייבו?

או שנאמר לא, מאחר ולא ייתכן

שבזמן שנח הדף על גבי העתדות,

הרי החפץ

התרומם קצת ושוב חזר מנח על הדף

דלא אפשר דלא מידלי החפץ מעל הדף

בשעת הנחת הדף, ועד ארניח.

לא אפשר, הכוונה זה לא מסתבר שבאותו זמן שהוא זרק את הדף עם החפץ,

שהחפץ באותו זמן התרומם במקצת

וחזר להיות מונח על הדף.

ממילא זה נקרא כעשיית מחיצה ברשע.

קודם נעשתה פה המחיצה, היינו,

הגדרת המקום כרשות היחיד,

והדר הנחת החפץ דאמי וחייב.

ובשעת הנחתו כבר נעשה דף רשות היחיד.

בשעה שהוא נע החפץ,

הדף כבר היה מקודם רשות היחיד.

אז הגמרא נשארה בספק

ואין פשיטות

לספקו של רבא.

היינו, הנחתן, זה רבא הקדים ואמר

שזה פשוט לא,

אצלו הדין פשוט וברור שאם אדם עוקר מים,

כן,

מקצת מים, ממים שבכלי,

הרי זה נקרא שהוא עוקר אותם ממקומם.

הגם שדרכם של מים הרבה לנוע ולנות במקום,

רק העיניים שלנו לא קולטות את זה,

אבל זה ייקרא עקירה ממקומו עם כל זה.

כי המים,

כשהם

דבר אחד, חיבור אחד,

הרי זה נקרא שהם מונחים בכלי.

היינו, הנחתן,

אם נתן מקצתן והוציא,

הווה עקירה.

לעומת זאת,

אם זה אגוד על גבי מים, לאו היינו הנחתן.

ואם נתנו משם, לאו העקירה היא.

שמן על גבי יין לעניין שבת,

זה מחלוקת רבי יוחנן בן אורי ורבנן, אומר רשי.

אני כבר התחלתי את הרשי בדף קוף.

זה נתנן שמן של תרומה

שצף על גבי יין של תרומה משום אכן נקע טבוליום,

משום דה פוסל ואינו מטמא.

למה נקטה משנה שם ונגע טבוליום בשמן?

מה זה משנה אם זה טבוליום

או שזה אדם שהוא טמא,

טומאה חמורה יותר.

אז זה צריך לדעת,

שמאחר שהוא טבוליום,

הוא לא יכול לטמאות את השמן שיוכל גם לטמאות אחרים.

תמיד

בענייני העניין של טהרות, טומאה וטהרה,

יש הבדל בין אם כתוב פסול לבין אם כתוב טמא.

כשכתוב פסול, פירושו הוא לעצמו אסור,

אבל הוא לא מטמא אחרים.

וכשכתוב טמא, פירושו שהוא גם יכול לטמאות אחרים.

צבול יום

הוא שני לטומאה.

ממילא

הוא רק פוסל את השמן שנגע בו, הוא לא מטמא אותו,

כי בתרומה המקסימום שיש זה שלישי.

שלישי לא עושה רביעי בתרומה.

אין דבר כזה שדבר שהוא שלישי בתרומה, דבר שהוא טמא,

כן?

תרומה שנטמאה בדרגה של שלישי לטומאה,

שזה יעשה רביעי.

שלישי לא יכול לעשות.

הוא, לכשלעצמו, אכן

נקרא תרומת דמאה, ואסורה באכילה.

למה לא בדיוק?

כי זה הדין, שתרומה עד שלישי ולא יותר.

לא, אבל

קודשים זה עוד עניין.

אני מדבר על תרומה.

תרומה?

תרומה, לא קודשים. קודשים זה קורבנות.

אני מדבר על תרומה.

בתרומה אין דבר כזה שלישי,

שתרומה שהיא טמאה בדרגה של שלישי,

תעשה תרומה להיות פסולה.

אבל לא תרומה.

אבל קודשים היא יכולה. בסדר, אבל כאן מדברים.

אבל פה מדובר בנפקא מינה, שגם השמן וגם היין זה תרומה.

ממילא זה השאלה.

האם השמן יטמא את היין שמתחתיו או לא?

אז אם זה היה טמא רגיל,

היינו, אחד כזה שהוא בדרגה של ראשון לטומאה

או שני לטומאה, סליחה, לא שני, דרגה של ראשון.

אז הראשון הופך את היין להיות,

את השמן להיות שני.

ממילא השמן יוכל לטמא את היין כי שני עוד זה שלישי בתרומה.

לא, זה לא מטמא אותו. השאלה אם זה דבר אחד או לא דבר אחד.

זו השאלה הנפרדת.

כך אנחנו באים לדבר, למה נקת טבוליום? מה זה משנה אם זה טבוליום

או טמא אחר?

זהו כשישהו כאילו זה ש... נאמר,

נאמר למשל,

אדם שהיה צריך לטבול ועדיין לא טבל,

אז יש לו דרגה של ראשון לטומאה.

לא, אפילו אב הטומאה. נגיד ראשון לטומאה.

נכון?

ממילא, אם הוא ראשון לטומאה,

אז הוא עושה את השמן בדרגה של שני.

ממילא, מה זה אכפת לי שאתה אומר שהם מחוברים או לא מחוברים,

אבל הטעיה היא להקבל טומאה מכוח השמן.

כי אם השמן הוא שני,

שני עושה שלישי בתרומה, אז זה יטמא אותה יין.

אבל עכשיו שהטעון שמדובר בו בטבול יום,

וטבול יום הוא בדרגה של שני לטומאה,

אז הוא עושה את השמן רק שלישי.

וממילא, השמן כבר לא יטמא את היין,

כי שלישי לא עושה רביעי בתרומה.

כל הדיון הוא דיון אחר.

האם כשנגע הטבול יום בשמן,

זה נקרא שהוא נגע גם ביין,

או לא נגע ביין?

אבל אם למשל פשוט הוא שלא נגע ביין,

השמן מציב...

גדול לא יוכל לטמא את היין כי השם נקרא רק פסול ולא טמא

אם הוא היה נקרא טמא

אז הוא היה יכול לטמא את היין

אבל עכשיו שהוא רק פסול

הוא לא מטמא את היין אלא אם כן

זה נקרא שהטבול יום נגע גם ביין

הדברים מובנים או שאני צריך לחזור לשאול?

אומר רשי

משום מה כן נקה טבול יום

למה המשנה נקטה שנגע טבול יום בשמן?

כלומר כוונת רשי לשאול

מה אכפת לי אם זה טבול יום או האדם שהוא טמא והוא לא טמא טמא רגיל

הרי השאלה פה האם זה נקרא שהוא נגע גם ביין או לא?

מה זה משנה אם זה טבול יום או טמא אחר?

אומר רשי

כי טבול יום משום זה פוסל ואינו מטמא

הטבול יום הזה הוא יכול רק לפסול תרומה

אבל לא לטמא תרומה עד כדי כך שתטמא אחרים

הלקח

לא פסל אלא שמן בלבד

לכן לדעת חכמים

השמן שהוא נגע בו אכן יהיה פסול

דליו חיבור הוא למהבק אחד

אין השמן והיין נחשבים כדבר מחובר

והרי הם כאילו אחד וממילא נגעתו בשמן זה כאילו נגע ביין

אבל אילו אהבה טמא

אבל אם למשל אולי עצמו ליום

אלא הנוגע בשמן הוא היה טמא ממש

לפני טבילה

אחד שכזה אהבה מטמא מלל השמן

אז הוא היה עובר את השמן להיות שמן טמא

ושמן פסל אלי יין

אז השמן שהוא בדרגה של שני

יכול היה לפסול את היין שהוא שלישי

אבל עכשיו שזה טבול יום

ממילא השמן עצמו אינו אלא בדרגה של שלישי

ולא יוכל השמן לפסול את היין כי שלישי לא עושה רביעי בתרומה

שניהם חיבור אבל לדעת רבי יוחנן בן נורי

שניהם חיבור מחוברים

דהבוק אחד

ונפסל אף היין זה נחשב כאילו דבר אחד

וממילא נפסל

גם היין

ולעניין שבת נעמי

לרבנן אבל כאגוז

על גבי מים

ומילא מה זה נפקא מינה אצלנו לגבי שבת

אז לדעת חכמים שאומרים

שאין עם חיבור זה לזה

יוצא שזה נחשב כאילו אגוז על גבי מים

כמו שהאגוז והמים זה שני דברים נפרדים מאשר על כן

האגוז

לא מקרא מונח

הגם שהמים מונחים אבל האגוז זה נקרא מונח

כן?

האגוז יכול להיות שהוא עומד

הוא עומד באוויר לא משנה אבל המים עצם זה שהמים נעים ונדים

אז זה נקרא שהאגוז עזמו לא מונח

כי אין מקום הנחתו לגבי מים

כשאדם מניח אגוז הוא מניח את זה במקום שלא ינוע וינוד

לא, הוא צף

מדובר פה באגוז שצף על המים

על כל פנים,

אגאוסטיק הזה הוא לא נקרא מונח.

ממילא הוא עדין, אם אדם יעקור את השמן,

זה לא נקרא שהם מונחים.

אבל רבי יוחנן,

אבל רבי יוחנן

הווה ליקם מים על גבי מים.

לפי רבי יוחנן בן נורי,

ששניהם חיבור זה לזה,

זה נקרא כאילו דבר אחד.

אז זה כמו שיש מים בכלי,

שהוא לוקח קצת.