תלמיד חכם צריך להיות עניו ושפל רוח | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

בקנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי

לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום.

אמר רבי אלעזר, אמר רבי חנינא

לא נתקהן פי נחס עד שהרגו לזמרי.

ולמדנו אתמול שלמרות שכהן

אסור בהריגה והוא נפסל מכהונתו

פה היה מקרה שדווקא זה גרם שהוא נתקהן

משום שאם עושים את זה על פי מצווה

אז אין בזה שום בעיה.

דכתיבה הייתה לו אל זרע אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלוהם.

הרב אשי אמר

עד ששם שלום בין השבטים

אז הוא נתקהן.

כשנאמר וישמע פי נחס הכהן

וישמע פנחס הכהן זה פעם ראשונה שנכתב פנחס הכהן.

תמיד כתוב בן אלעזר הכהן.

פנחס בן אלעזר הכהן.

שם כתוב וישמע פנחס הכהן שנתקהן אז.

מתי?

כשהוא עשה שלום בין השבטים.

מתי זה היה? בימי יהושע.

בימי יהושע שבטי בני גד ובני ראובן

היו מעבר לירדן

והם בנו שם מזבח.

ביקשו שאר השבטים לעלות עליהם לצבא, להילחם איתם.

ושלחו את פנחס לדבר עמהם.

וישמע פנחס הכהן

בכל מקום אתה מוצא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.

אין כהונה כתובה אלא באלעזר וכאן כתובה בפנחס. מכאן שנתקהן שם.

ומקשה הגמרא.

ואידך למי והקתי והייתה לו ולזרעו אחריו.

אז אנחנו רואים שהוא קיבל את הכהונה כבר

בזמן זמרי.

ההוא בברכה הוא דכתיב.

הוא מתרץ את הגמרא שזה מדובר שם בשעת הברכה.

אז פירשו בתוספות שם

שברכו הקדוש ברוך הוא שיהיה כהן.

והיה יכול להיות מיד כהן.

כבר בזמן זמרי, לאחר המעשה.

אלא שתחילה צריך להלבישו ולמושכו ולחונכו בחוויטין.

ושמא לא נתרצו לו כל ישראל באותה שעה מפני שהרג נשיא שבט.

אז לכן זה נדחה עד ששם שלום בין השבטים בימי יהושע.

ואז נתרצו לו והלבישו ומשכו וחנכו בחוויטין.

עד כאן לשון התוספות.

מידת הקנאות והמעשים הנובעים ממנה

זקוקים לבירור וזיכוך רב.

כדי להיות קנאי

צריך להיות מזוקק.

ולברר את המידות אצל האדם ולזכך אותם מאוד.

ולבדוק אם הם בתכלית השלמות וטהרת הלב.

ראינו שיהו, אם לא היה מאה אחוז והוא נענש.

וצריך לבדוק שלא נתערה בהם חס ושלום איזה שמץ פסול ופגם אנוכי.

חכמים, זיכרונו לברכה, אמרו הבועל ארמית, קנאים, פוגעים בו.

כמו שמופיע בסנדרין פא.

הוא פירש רש״י,

בני אדם כשרים המתקנאים קנאתו של מקום.

זאת אומרת, מי זה קנאים?

קנאים זה בני אדם כשרים המתקנאים קנאתו של מקום.

ועל מעשי פנחס אמרו בגמרא,

בא בחוותן לפני המקום.

אמר לפניו ריבונו של עולם,

על אלה יפלו עשרים וארבע אלף מישראל.

והיינו שכתוב, ויעמוד פי נכס ויפלל.

מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו.

ביקשו מלאכי השרת לדוחפו.

אמר להם הקדוש ברוך הוא, הניחוהו.

קנאי בן קנאי הוא.

משיב חמא בן משיב חמא.

הקדוש ברוך הוא העיד על טהרת פנימיות ליבו.

התחילו שבטים מבזים אותו.

אמרי, ייתם בן פוטי זה שפיתם אבי עמו עגלים לעבודת כוכבים והרק נשיא שבט מישראל?

אם השם העיד עליו, מה אומרים השבטים?

אלא שמעתי ממורנו ורבנו הגאון הקדוש רבי ישראל יעקב,

זכר אצל גברך ב...

שטענה זו של השבטים גם היא הייתה מעין ברור מידות.

משום שאם אבי עמו פיטם עגלים לעבודת כוכבים ומזלות, מי יודע אם אין מפעולתו זו מן התערובת של שורש זר?

אז זה היה החשש שלהם, של השבטים שביזו אותו.

משום כך בא כתוב וייחס אותו פי נחז בן אלעזר בן אהרון הכהן,

ששורשו הוא של אהרון, קדוש השם.

ולפי מה שביארנו בתוספות,

בזבחים קפא אלף, עוד לא נתרצו לו כל ישראל על בישו ולחונכו בחביתין,

עד ששם שלום בין השבטים.

ייתכן כי אחר כך כולם כבר הכירו בטהרת נפשו של פינאחס.

ובעזרת אחרון אין דעת, למדתי בכאן דבר נפלא ומועיל מאוד, תיקוני נפש.

איתה בחכמים זכרונם לך.

דרכן של תלמידי החכמים.

עניו ושפל רוח.

עניו ממי לומדים?

ממשה רבינו.

שנאמר והאיש משה עניו מאוד.

בשביל זה נשתבח משה שנאמר לו, חן עבדי משה.

בגלל שהיה עניו.

ושפל רוח ממי לומדים? מאהרן.

דכתיב כי שפתי כהן נשמעו דעת.

תורת אמת הייתה בפיהו.

בשלום ובמישור הלך איתי.

ברבי משיב מעוון.

רואים מפה תנאים בשביל להשיב רבי מעוון.

במאמר מוסגר.

צריך

שתורת אמת תהיה בפיו.

ובשלום מישור הלך איתי.

אם האדם לא הולך בשלום מישור עם הקדוש ברוך הוא, איך הוא ישיב רבי מעוון?

נו, ואין לך שפל רוח יותר מרודף שלום.

אין לך שפל רוח יותר מרודף שלום.

ככה קובעים חכמים. אין לך שפל רוח יותר מרודף שלום.

מחשוב בדעתך איך הוא רודף שלום אם אינו שפל רוח.

הכיצד?

אם אדם מקללה הוא אומר לו שלום עליך.

אדם מרים עמו ושותק.

זה רודף שלום. הוא צריך להיות שפל רוח.

אחר כך אחרת הוא ייכנס לקטטה ונאצה עם כל אחד ואחד.

ועוד אם רב הוא שניים ומשפיל רוחו והולך אצלם,

ומרצהו על זה וכן לזה,

מה לו להתערב?

אהרן הכהן ללכת מזה אצל זה.

אז אם רבים שניים הוא משפיל את רוחו

והולך אצלם.

ומרצהו על זה וכן לזה,

ככה הייתה אומנותו של ארון הצדיק,

כמו שכתוב בכלה רבתי, פרק ג'.

ולכאורה הדברים מתמיהים.

אם אנו לומדים ענווה ממשה רבנו,

נייחא, כי כך נאמר עליהם בפירוש, מאיש משה ענו מאוד.

אבל מה שאנחנו לומדים מדת שפל רוח,

מאהרן הכהן, מניין לנו זה?

הרי בכל הפסוקים שמזכירים חכמים, זיכרונם לברכה, לא מוזכרת מילה אחת על מידת שפל רוח שבו.

ומה זה שאמרו ואין לך שפל רוח יותר מרודף שלום?

מחשוב דעתך, איך הוא רודף שלום אם אינו שפל רוח?

איזה קשר יש בין זה לזה?

ולעניות דעת המחבר, חידוש גדול, הודיעונו בזה חכמים, זיכרונם לברכה.

מצינו שאמר רבי טרפון,

טמא ההני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה.

מה טעם?

אם אמר לו, טול קסם מבין שיניך,

קסם זה חתיכת עץ דקה וקטנה.

אם אמר לו, טול קסם מבין שיניך,

אומר לו, טול קורה מבין עיניך.

אתה מחפש בי מומים של קסם?

אתה, יש לך עוונות של קורה.

אתה מוכיח אותי?

תתבייש לך.

אז זאת אומרת, הוא אומר, טמא ההנים יש בדור הזה שמקבל תוכחה, כי אם יאמר לו, טול קסם מבין שיניך,

אומר לו, טול קורם מבין עיניך, מחפש מומים בהוא יותר גדולים.

אמר בן עזר בן עזריה,

הטמא ההנים יש בדור הזה שיודע להוכיח.

כל זה מובן בערכין טז.

בלולא פירש רש״י

יודע להוכיח דרך כבוד,

שלא יהיו פניו משתנים.

זה נקרא יודע להוכיח.

ואפשר עוד לפרש

בכוונת

רבי אלעזר בן עזריה,

שמאחר שמי שמוכיחין אותו

יכול למצוא פגם במוכיח ולהגיד לו, טול קורם מבין עיניך,

אם כן אין להאשים את מי שמוכיחים אותו.

למה הוא לא מקבל דברי תוכחה? השם המוכיח.

לפני שהוא מקשה את אחרים, מקשה את עצמו.

ואז לא יוכלו להגיד לו, טול קורם מבין עיניך, ואז יוכלו לשמוע על מה שהוא אומר.

ומכאן שאין בכוח איש לתקן חסרון של אחרים, ומשהו בעצמו לקוי.

קשוט עצמך ואחר כך לקשוט אחרים.

אבל לפי דברי ריבית ערפוני יש לנו לימוד גדול.

שאדם צריך לאהוב את התוכחות ולקבל דברי ביקורת,

אפילו במקום שיכול לומר למוכיח,

טול קורה,

מה אכפת לך הפגם של הזולת? מה אכפת לך שיש לו קורה בעיניים? מה אכפת לך?

אם אחד אומר לך, יש לך כתם פה, אתה אומר לו, אתה בכלל עם גריז?

מה אכפת לך? הוא העיר לך שיש לך כתם. אתה רוצה לנקות נקה? אתה לא רוצה לנקה... מה אתה אומר או יש לך גריז?

הרי אומרים לו את הדבר לתועלת

ולתקוותו?

והרי אמרו חכמים קבל את האמת ממי שאמר רע,

ואפילו מגוי ואפילו מילד קטן.

אבל טבע האדם לא כך הוא.

בכל נגעים אדם רואה,

חוץ מנגעי עצמו.

והוא שונא לשמוע דברי תוכחה וביקורת.

ואפילו אם מוכיחים אותו רק על מגרעת דקה וסמויה מן העין כמו קסם בין השיניים,

יכעס ויאמר, יחי, יש חסרון גדול וגלוי כמו קורה בין העיניים,

שאת המציאות של עצמו אין אדם רואה.

מאף שהמציאות הזאת מוכיחה פגם גלוי וגדול כמו קורה בין העיניים.

אבל בנוגע לזולתו הוא כל כך חורף,

ויודע להכיר גם חסרון סמוי ונעלה מקטן

כמו קסם בין השיניים.

והנה רואה שני בני אדם מריבים זה עם זה.

יש להם תרעומות ושנאה זה על זה.

יש להניח שהגורם למריבה זה שאחד פגע בכבודו של חברו,

או עניינים של ממון.

אז זה שהוא נקרא רודף שלום, כמו אהרון,

צריך להסביר לשני הצדדים, כי לא כדאי להרים על דברים כאלה ולהסיר מהם את התרעומות.

אבל אם הוא בעצמו אינו מנוכה מהקפדה על כבודו ועל ממונו,

והוא מקפיד כל הזמן על הכבוד שלו ועל ממונו.

ואם יארע לו ניסיון כזה,

לא יוכל לעמוד בו ולהיות מעביר על המידות.

ואם יארע לו ניסיון כזה,

לא יוכל לעמוד בו ולהיות מעביר על המידות.

הרי יחסרו לאותו רודף שלום ההסברים לבטל את מידת הכבוד המדומה.

איך אתה תוריד לו את כל ההקפדה שלו

אם אתה בעצמך, לא יודע לתרץ לעצמך על המעשים שקורים בינך לבין חברך.

והוא לא יוכל להסביר לו, תשמע, אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו,

בשביל מה לך נצטער וכו' וכו'.

ושאין תועלת והנזק ביד הנברא בכלל,

מה אתה בכלל חושש? הרי הוא לא יכול להזיק בלי רשות הבורא,

ואם זה הבורא מסכים,

אז גם אתה לא תוכל למנוע את זה, אז מה?

פשוט עוררו אותך מן השמיים, שתבחן את עצמך,

זה מעשה אחד.

ולא יוכל להגיד לו שער הביטחון.

לא יוכל להגיד לו, כי הוא לא מקיים בעצמו.

לא יוכל להגיד לו שהכל בידי שמיים, וכל מיני רעיונות מוסריים להקטין את הניסיון ולהגביר יראת שמיים.

אין ספק שאלו שמדבר עליהם ימצאו פגם בדבריו,

ויאמרו לו, עד שאתה מקשה את אחרים,

פשוט את עצמך.

ודבריו לא יתקבלו כלל.

זה עומק הכוונה שאמרו, זכרם לך.

ואין לך שפל רוח יותר מרודף שלום.

כי לא זו בלבד שלפעמים אין זה לפני הכבוד להתעסק במרימות שבין אחרים.

גם אתה יכול לצאת

לא נקי מזה.

כיצד אחד יגיד, אה, אתה מצדיק אותו, אה, ויהיה לך אויב.

איך אומרים, למה אתה מכניס את הראש שלך למיטה החולה?

אבל רודף שלום, הוא לא עושה חשבונות כאלה.

הוא רוצה להשכין שלום.

אז לא זו בלבד שלפעמים אין זה לפי הכבוד להתעסק במרימות שבין אחרים,

אלא חשוב בדעתך איך הוא רודף שלום עם אנוש פל רוח.

והכיצד? אם אדם מקלליהו, אומר לו שלום עליך,

האדם מרים עמו ושותק,

נעלם ואינו עולף.

רק איש כזה, אם רואה שניים רבים ביניהם,

יש בו התכונות לרצות את הניצים.

אבל אם הוא עצמו נמנע מלהקדים שלום

למי שמקללו,

ולא ישתוק למי שבא אליו בריב, אלא יתווכח עמו ויענו כמידתו,

אין הוא ראוי כלל לאצטלה שרודף שלום.

וכיוון שאהרן הכהן, קדוש השם,

הגיע לדרגה של תיקון הנפש בשלמות,

משמח בגדולת אחיו ומשה, ולא העלה על דעתו שיש כאן מקום הקפדה בכלל.

אני אח גדול? נו, אז מה?

אוח קטן, אז מה יש?

נו,

והוא לוקח לי את התפקיד והוא יהיה מנהיג העם? נו, אז מה קרה?

אז הוא ודאי יותר ראוי ממני.

רגע, ומה עם ה-40 שנה שאני הנהגתי אותם במצרים, והוא בא פתאום עכשיו ככה וככה? אדרבה,

נעמוד בשיתוף פעולה.

מה שאני אוכל לעזור, אני אעזור.

כמו שסיפרנו באחת ההרצאות,

שהיה אחד ביישוב חדש שנפתח, שהיה לו צרכניה,

אחרי תקופה שהתאכלס המקום, מוגיע אדם חדש,

וגם הוא פתח צרכניה, עכשיו

כל הרווחים כביכול התחלקו ביניהם.

אז מה יהיה?

מה יהיה, נו?

זה כמו שאומרים, העסק הלך, כאילו, עכשיו היית מרוויח, כולם חייבים לקנות אצלך, ועכשיו בא עוד אחד.

ביום שהגיע החדש,

והתחיל לפרוק סחורות לחנות החדשה,

בהפסקה של השני,

שהיה לו הפסקת צהריים,

הוא הלך לעזור לו להוריד.

אז שמה לחשו לו, אתה יודע, זה בעל הצלחניה הוותיק.

אז הוא ניגש אליו והתפלא, אמר לו, תגיד לי, איך זה? אתה במקום שתבוא ותרים ותתקוטט איתי ותגיד לי, תתבייש לך, וזה, ופה ושם, אתה עוד עוזני?

אמר לו, למה לא?

עד עכשיו לא יכולתי לצאת לחופש אף פעם,

כי כולם עליי.

מה, אני אשאיר אותם בלי חלב? לא יהיה לה ילדים?

לא יהיה זה?

אז אני חייב להישאר כל הזמן, אבל אתה באת עכשיו, סוף סוף אני אוכל לצאת לחופש.

ולעניין הפרנסה, המזונות קצובים,

אתה לא יכול לגעת כי הם לא נימה במה שמגיע הזמן.

נשאר בורי בורד.

ככה ההסתכלות האמיתית של אנשים.

אז אהרון הכהן היה קדוש השם, הוא הגיע לדרגה של תיקון הנפש בשלמות, ושמח בגדולת אחים, ולא עלה על דעתו שיש כאן מקום הקפדה.

הוא ראוי להיקרא בשם שפל רוח.

ועליו נאמר,

בשלום ובמישור הלך איתי, ורבי משיב מעוון.

וממנו לומדים תלמידי חכמים את הדרך שילכו בה.

ושפל רוח מאהרון.

הלקח הגדול היוצא כלפי דידן,

זאת אומרת, קודם כל למדנו שלא צריך אפילו פסוק.

זה פשיטה,

שאהרון היה שפל רוח. לא צריך פסוק.

פסוק צריך להעיד על זה? לא צריך להעיד על זה.

אי אפשר להיות אוהב שלום בלי להיות שפל רוח.

הלקח הגדול היוצא כלפי דידן, שצריך האדם לעמוד על תיקון נפשו ומידותיו,

בלהיות מן הנעלבים ואינם עולבים ושומחים חרפתם ואינם משיבים,

ואז הוא יזכה להיות מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

אז מה ההבדל בין אדם לשפר רוח?

מה?

ענב זו מידה שאדם לא מחזיק מעצמו שום דבר,

וכולם טובים ממנו, וכולם על הכיפאק, וכולם בסדר, וכולם הכול.

זה הענב,

בקצרה.

שפל רוח זה אדם שצריך לעבוד על המידות שלו באופן כזה שאף פעם לא יהיה בשבילו הנמכת

עצמו לטפל בבעיות של אחרים וכולי וכולי וכולי.

מוכן להיכנס

גם בדברים שלכאורה זה יהיה פחיתות כבוד בשבילו וכולי וכולי.

זאת אומרת,

הוא משפיל את רוחו, אפילו במקום שהוא לא מתאים,

לא מתאים שיעשה.

כמו שאומרים, תלמיד חכם ולא לפי כבודו.

אז יש מצבים שזה לא לפי כבודו.

אבל

אדם מוכן להיות שפל רוח ולהתעסק גם במה שלא ראוי לפי כבודו.

ענווה זו מידה שאין בו גאווה.

האדם לא רואה בעצמו שום מעלה, שום דבר, שום דבר יותר מאחרים, כלום.

לא שאין לו ערך עצמי,

יש לו ערך עצמי, אבל כמו שאומר הרמב״ן,

תסתכל,

אם בן אדם פחות ממך או יותר ממך, בכל אחת אתה יכול למצוא,

אז ודאי הוא יודע יותר ממך והוא יודע פחות ממך,

וכן הלאה.

מה?

חכמים אמרו שצריך תלמיד חכם להיות גם ענב וגם שפל רוח.

תלמידי החכמים צריכים להיות ענב ושפל רוח.

לא מחייב.

אדם יכול לעמוד על המידות שלו ולהתעסק בדברים כאלה ואחרים,

אבל במקומות מסוימים יהיה לו הערכה עצמית כזאת ואחרת,

ויכול להיות שבגלל שהוא שפל רוח,

עוד הוא יכול להגיד, אתה יודע מי אני, אתה יודע מה אני עושה, איזה דברים אני עושה.

והנה לעשות שלום בין השבטים בזמן שחשדו ישראל את שבט ראובן וגד על עשותם את המזבח כמפורש ביהושע כב',

זה לאו מלתזוטר תאי להשכין שלום בין שבטים גם בבית.

והרי בכל שבט יש

עשרות אלפי אנשים עם דעות כאלה ואחרות,

יש קואליציה ויש אופוזיציה, ואלה יגידו ככה ואלה יגידו ככה.

לך אתה תשכין שלום עכשיו בין

שני שבטים לעשרה שבטים?

זה לא פשוט,

ולא כל אחד ראוי ומסוגל לדבר גדול כזה.

וזכה פי נחס שבדבריו ובהשפעתו נתברר הכל והוא שם השלום,

ונתרצו לו אז כל ישראל.

ואיני זכה פנחס לשכר גדול

והאריך ימים הרבה מאוד עד שהיה משמש,

מפנחס שהיה במדבר

עד שהיה משמש במשכן שילה בזמן פילגש בגבעה,

סוף ספר שופטים,

שהיה בלי ספק אחרי מות יהושע משאר הזקנים,

והיה בזמן שכתב יפתח למלך בני עמון וחשבון בנותיה שלוש מאות שנה.

וכל שקל דברי האומר שאליהו זה פנחס

והוא עדיין חי וקיים.

וכל הכהנים הגדולים עמדו מפנחס,

80 כהנים בבית ראשון ו-300 בבית שני, כולם

מזרעו של אל פנחס.

זכה לשכר גדול מאוד.

אבל התורה גם אומרת שהוא נענש

על פילגש בגבעה שמתו 72,000 מישראל,

והוא לא הסתובב בשביל להוכיח אותם את ישראל.

בקיצור, התורה אומרת, אתה יכול להיות צדיק הכל, אבל אם יש לך איזה, מה זה?

צבי דינים.

זה אתה בסדר, אבל זה אתה לא בסדר.

אין כאילו אומרים, אתה כללי, אתה בסדר.

ואמרה התורה, בשם איש ישראל המוכה,

למה אמרה ככה התורה, בשם איש ישראל המוכה ופרסמה את שמו?

למה?

להגיד שבחו של פנחס, מה שמה?

שאף על פי שזה היה נשיא,

לא מנע את עצמו מלקנא לחילול השם.

לכך הודיע כתוב,

מיהו המוכה?

וכך הודיע כתוב, מיהו המוכה? להגיד שבחו של מי?

של פנחס, שלא מנע עצמו לקנא על חילול השם.

הרי פסוק זה לשבחו של פנחס נאמר.

והנה מצאנו בעניין זה דברים מפליאים בזוהר הקדוש.

וזה לשונו.

בשם איש ישראל המוכה,

אמר רבי יצחק,

היקרה,

אכה, הווי, לילה, מכתב.

בשם איש ישראל אשר היכה פנחס

לא המוכה אשר הוכה.

ולא נאמר אלא בורח סתום.

למה נאמר בורח סתום?

אלא כיוון דסלקה קודשבריחו לפנחס לכהנה רבה.

כיוון שעלה אותו הקדוש ברוך הוא את פנחס

למדרגה של כהן גדול.

לא באה להדקור אלה לפנחס בקטלנותא דברנש.

אז זה לא ראוי ולא רצה להזכיר את השם של פנחס שהוא כבר כהן גדול

בהריגה של אדם.

דהה לא התחזי לכהנה רבה.

זה לא ראוי לכהן גדול שיזכירו אותו במקום שיש הריגה.

עד לא סלוק לכהנה רבה יתקר לה.

כל זמן שהוא עדיין לא נתקהן אז הזכיר לו

שנאמר ויער פנחס וייקח רומח וידקור את שניהם.

אז שם אפשר עדיין להזכיר שהוא דקר אותם.

הוא עדיין לא היה כהן.

כיוון דסלקה לכהנה רבה לא יתקר שמיהם בקטלנותא. לא רצה כתוב יותר להזכיר אותו אצל זה,

לכן העלים ואמר בשם איש ישראל המוכה,

לא בשם איש ישראל אשר היכה פנחס.

בחס עלי יקרא דקוד שבריחו, הקדוש ברוך הוא החס על כבודו.

דכהנה רבה לא יתאחזי להדקרה בקטלנותא. לא ראוי להזכירו איפה שיש הריגה והדברים מפריעים ומעוררים להתבוננות מעמיקה.

אם כן,

ראינו שפנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן

היה

קנאי בן קנאי משיב חיבה בן משיב חימה,

היה שפר רוח מזרעו של אהרון,

ועשה את העבודה שלו בצורה הכי נקייה, עם מידות שלמות, והקדוש ברוך הוא העיד עליו.

ישראל זלזלו בו כיוון שחששו שיש בו משהו שמץ מיתרו,

אז השם הודיע מאהרון,

למרות שיתרו היה צדיק גדול, ויתרו

היה איש אמת שבישר בכל עבודה זרה וכולי,

ועזב את כל הכבוד והכול, ובא למדבר לקבל את התורה.

מכל מקום,

למדנו מה התורה מצפה מתלמידי חכמים,

מכל אדם, אבל תלמיד חכם לא יכול להיות שיהיה לא ענו ושפר רוח, אלא כמו משה ואהרון,

ולמדנו מה זה שפר רוח ומה זה משכין שלום,

ולמדנו מי זה שזוכה להחזיר אנשים בתשובה להשיב רבים מאחוון,

שתורת אמת הייתה בפיהו,

ובשלום מישור הלך איתי,

ואז ממילא רבים השיבים מאחוון,

ולמדנו שאין לך שפר רוח יותר מרודף שלום,

ואמרנו, וחשוב דעתך איך הוא רודף שלום ממנו שפר רוח,

והבאנו דוגמאות שבן אדם לא יכול להוכיח את השני אם הוא בעצמו לא

מקושט כמו שצריך,

כי אנשים לא אוהבים לקבל תוכן ממישהו בעצמו נגוע במה שהוא מוכיח,

אז צריך להסיר את כל המידות הפחותות לפני שאתה מוכיח.

אומנם מי ששומע את התוכחה לא צריך להתחשב בזה שלשני יש קורה בעיניים,

כי מה אכפת לך אם הוא אומר לך שיש כתם ולאוויש גריז?

בכל מקום יש פה הרבה מה ללמוד, ויש פה הרבה מה לתקן, ויש פה הרבה מה לשים לב,

ובזה גם בוחנים כל אחד ואחד לפי הדרגה שלו,

על פי מה שכתוב כאן.

רבי יחנניהו ברכה שאומר עושו על קדוש ברוך הוא לזה כל ישראל לפי כהונתו.