פרשת פנחס - חלק ה | הרב אמנון יצחק
- - - לא מוגה! - - -
נציב יום
איילת בת זוהר עשרה
רפואה שלמה מהרה בכל הגוף
שהמחלה תיעלם כליל מכל האיברים
תזכה לאריכות ימים ושנות חיים בזכות זיכוי הרבים
ובזכות חמישה נציבי יום שעשתה מהרה אמן
שיעור חמישי
פרשת פנחס
בקנאו את קנאתי
הריגת זמרי הייתה חובתו של הקדוש ברוך הוא
ופנחס עשה את מה שלא היה מוטל עליו לעשות
חכמים זיכרונם לברכה אומרים
שעל פי דין לא היו מחויבים בהריגת זמרי
בגמרא בסנהדרין פב
בירפי נחס
ראה מעשה ונזכר הלכה
אמר לו למשה
מקובלני ממך הבועל ארמית
כנאין פוגעין בו
ובמדרש כתוב ויקום מתוך העדה
מהיכן עמד
אלא שהיו נושאין ונותנין
אם הוא חייב מיתיים לאו
עמד ולקח רומח בידו
מכאן מפורש שהיה זה בגדר התנדבות
ולכן מובא שם
שאם היה מתהפך עליו זמרי והורג את פנחס
לא היה נהרג עליו
למה? כי לפנחס היה דין של רודף
כי מן הדין הוא לא מחויב בהריגת זמרי
כי זו הלכה ואין מורין כן
ומעשה זה שלא היה מחויב כלל
פעל כל כך רבות להציל את כל ישראל
מעשה שלא מחויב
כי השיב את חמת ישראל מעל כלל ישראל
שהיו מחויבים קליה
ורק בשכר המעשה הזה שהיה התנדבותי
הקדוש ברוך הוא השיב את חמתו מכל ישראל
וניצלו בזכות פנחס
זאת למה?
כי פנחס היה מונח בליבו כוונה טובה ולב טוב
לקנא קנאת השם צבאות
ואף על פי שהמעשה היה מצד עצמו והוא לא היה מוכרח
מכל מקום כוונה טובה הייתה בו
לכן שכרו רב לאין שיעור
משום זה זכה פנחס לבריתי שלום
בכהונת עולם
בגלל מעשה הקנאה לשם
ומובא בחכמים זיכרונם ורוכה
שפנחס האריך ימים יותר מכל בני דורו
אחרי שלוש מאות שנה
עד ימי יפתח גלעדי
בפנחס הוא אליהו
שחי לנצח.
כשאנו רוצים להתחזק באמונה
אז אנחנו מתבוננים ביציאת מצרים,
במעמד הר סיני,
וכל האמונה מראה אמונה בחוש.
אבל אפילו רק מהמעשה של פנחס לבד אפשר לראות אמונה.
איך אדם מקבל עבור מעשה אחד שכר כל כך גדול?
זה לא אמונה.
שמי שעושה עם כוונה טובה אפילו מעשה אחד יכול להשפיע על כל העולם כולו.
ומאריכים את ימיו לתמיד?
זה לא אמונה.
ועוד,
נעשו לו 12 ניסים
שהוא מתנדב ולא מחויב.
12 פעם שינה הקדוש ברוך הוא את הטבע
בשביל כוונה טובה אחת.
רואים שעיקר הנדרש מאיתנו זה כוונה טובה בלב.
כשאדם עושה מעשה חיצוני ללא כוונת הלב, מקבל שכר.
מקבל שכר.
אבל עיקר השכר, שאין לו גבול ואין לו תכלית,
זה עבור לב טוב.
זה ההבדל גם במצווה לשמה ללא נשמה. לא לשמה זה גם מעשה.
אבל מקבלים שכר בעולם הזה רק.
לשמה, אם כוונת הלב מלאה רק לשם יתברך,
זה מקבלים חיי נצח.
עוד דבר שיש להתעורר,
מה זה הרהור בכוונה טובה?
הרהור אפילו בכוונה טובה.
כתוב שבני קורח לא מתו.
רש״י אומר, הם היו בה עצה תחילה,
ובשעת המחלוקת
הרהרו תשובה בליבם,
ונתבצר להם מקום גבוה בגיהינום וישבו שם.
אז אפילו שבני קורח היו מהראשונים למחלוקת קורח ועדתו,
מכל מקום הם ניצלו מהעונש של קורח,
שבעת המחלוקת הרהרו תשובה,
ואז ביצר להם הקב' ברוך הוא מקום מיוחד בגיהינום, ושם ישבו.
ותנחומא,
יא',
כתוב שקורח ועדתו עדיין נמצאים בגיהינום ומכריזים משה אמת ותורתו אמת.
ומהעונש הזה יצאו בנים של קורח עבור מחשבה טובה אחת.
אחת.
רואים את היסוד שהעיקר הנטבע מאיתנו זה הרהור הלב,
ואין ערוך למחשבה טובה.
באחד השיעורים הסברנו, שכתוב בזוהר הקדוש, שאם אדם עבר את כל העבירות שבתורה ולא קיים שום מצווה שבתורה,
ולא הרהר מעולם בתשובה,
אדם כזה לא יצא מהגיהינום לנצח נצחים.
אבל אם יש את אותו בן אדם בדיוק,
אבל פעם אחת הוא רק הרהר בתשובה. פעם אחת.
פעם אחת ערער, סופו שהוא יצא מגן.
אחרי כל הייסורים והניקיונות והכול, בסוף
מצפצף את נשמתו ועולה למענו.
בזכות ערעור אחד.
אין לו כלום גורניץ, שום שכר, לא מגיע לו כלום, הכל מלא עבירות.
אבל היה לו ערעור אחד
שלא יתגשם.
נתבונן במעשים שלנו ונראה כי נעלמה מאיתנו ידיעת האמת הזו.
ואנחנו מסתפקים במעשים חיצוניים, שלא מונח בהם שום דבר כלל, רק עושים כמו מצוות אנשים מלומדם.
וגם התורה והתפילה, כל שפה ולחוץ.
בעיקר העיקרים נדרש מאיתנו מחשבה לשמה,
וזוהי הכוונה הראויה.
זה לא קל,
אך חובתנו
שיהיו במעשינו מחשבות טובות.
לא מעשים הנובעים מכוונות זרות ואינן עגונות.
צריך כוונה,
כוונה טובה וראויה,
אבל זה לא נקנה לאדם בלי מחשבה והתבוננות.
כי יצר לב האדם רע מנעוריו,
ולשנות טבע צריך הרגל והתמדה, הרגל והתמדה.
בלי זה הטבע פועל כמו שנבראת, הוא לא משתנה.
ופשוט שנדרש מאיתנו בעיקר עבודת הלב, לעבוד על הלב,
לתקן את המידות הפגומות
ולחשוב מחשבות ראויות.
אבל בלי עבודה וידיעה, לא זוכים לכוונת הלב.
חכמים אומרים לנו בנזיר סג',
שניים שאכלו פסחיהם, קורבן פסח, אחד אכל לשם פסח,
ואחד אכל לשם אכילה גסה.
חיכה כבר לערב, מתי אפשר לאכול בשר?
על זה נאמר,
ישרים דרכי השם,
צדיקים אל חובם.
בזה שאכל אכילה גסה, הוא קיים את המצווה, אבל באכילה גסה פושעים מכשלובם.
הוא אכל שם אכילה.
לא אכל שם מצווה.
וזה לא דברים אמורים רק בקורבן פסח, אלא בכל מצווה ומצווה.
אם זה עם הכוונה הנכונה והראויה, ישרים,
ילכו בם.
אבל אם לא, זה פושעים מכשלובם.
בשעה שאינו מכוון ליבו,
הרי הוא נכלל בכלל הפושעים.
אדם שעושה מצוות
בלי כוונת הלב, הוא נקרא פושע.
פושעים מכשלובם.
וזה איום ונורא.
אז רואים כוונה טובה,
אפילו בהתנדבות של פנחס, הצילה את כל ישראל והוא זכה לעולם
במחשבה שאינה ראויה ובלי כוונה,
נקרא פושע אפילו שעושה מצוות.
שיעור הבא ועוד כמה דקות.