אין לרחם על האכזרים
תאריך פרסום: 12.07.2014, שעה: 21:28
http://live.shofar-tv.com/videos/4074 12-7-14 "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי".
רש"י אומר, וכן שנינו בזבחים, לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי, מתי הוא נתכהן? זכה לכהונה, כשהרג את זמרי. כדי להבין את הענין נתבונן בדברי חכמים ז"ל, רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, נקרא רע אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, והחסיד יעבץ ז"ל מבאר, אוהב את המקום פירושו לא אוהב את עצמו, אוהב את הבריות כי אינו מקנא בטובות זה העולם כי הוא דבוק בבוראו, ומה יעשו לו אלו הענינים העולמיים? אוהב את המקום זה מי שאוהב את ה' ולא את עצמו, אוהב את הבריות זה מי שלא מתקנא בהם ולא בעניני וטובות העולם הזה אלא דבוק בבורא, כי מה יעשו לו כל הענינים העולמיים הללו.
נשאלת השאלה אם כן איך נתמזגו אצל פנחס ענין כהונה עם הריגת זמרי שלכאורה זה שני דברים סותרים זה לזה, הרי יש דין שכהן שהרג את הנפש פסול לכהונה, ופה בגלל שהוא הרג את זמרי הוא זכה לכהונה, ואיך זה הולך כהן זה ענין של שלום והריגה זה ההיפך מזה, איך מסתדרים מתמזגים אצל פנחס ענין כהונה והריגה של זמרי? לכאורה הענינים סותרים זה לזה, אולם הנראה הוא שאצל מי שלומד תורה לשמה וזוכה לאהבת המקום וגם לאהבת הבריות, ממילא אפשר שידורו אצלו שני הדברים בכפיפה אחת, מכיון שהם נובעים ממקור אחד של לשמה, כי מצד אחד אהבת המקום מביאה אותו לקנא בשביל כבוד המקום כבוד שמים, וזה מחייב את הריגתו של זמרי, אבל מכיון שגם לאהבת הבריות הוא זכה פנחס, הרי בשל כך לא היתה הריגת זמרי מתוך שנאה, אלא מתוך אהבה בלבד, גם אהבת ה' וגם אהבת הבריות, ומשום כך הוא זכה לבריתי שלום.
איך אפשר לאהוב שהורגים? איך אפשר? איך אפשר? איך אפשר? משום שאהבת הבריות פירושו של דבר שאדם עושה זאת בשביל להצילו מן החטא, כדי שיהיה לו תיקון, ומשום כך זכה לבריתי שלום. ואף שהרבה פוסקים סוברים כי ההורג נפש פסול לכהונה, ואם כן איך יתכן שכאן דוקא בגלל הריגת זמרי הוא זכה לכהונה, אבל האמת היא כי כל המידות נחוצות בשביל קיום התורה, אלא שאדם צריך לדעת להשתמש בהם בצורה מחושבת, והכל בדיוק נמרץ במקום והזמן המתאים, ובאופן זה אפילו אם אדם עושה מעשה של רציחה במקום נכון, הרי לא רק שאיננו פוגם בעצמו או מקלקל במשהו, אלא הוא מקיים בזה את המצוה של "וביערת הרע מקרבך", ולהיפך אם הוא משתמש במידת הרחמנות שלא במקומה כי אז אין זו נחשבת לרחמנות אלא לאכזריות, כמו שאמרו חכמים ז"ל, כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים, ז"א אסור לרחם על אכזרים כי בסוף נעשה אכזר על רחמנים, ולכן פנחס אף על פי שהשתמש במידת הקנאות, בכל זאת נחרט שמו לעולם כמלאך השלום.
וכן מוצאים בפרשה, "צרור את המדינים והכיתם אותם" ובמדרש כתוב "צרור את המדינים" אע"פ שכתבתי כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, לאלו לא תעשו כן, לא תדרוש שלומם וטובתם, אתה מוצא במי שבא עמהם במידת רחמים, לסוף בא לידי בזיון ומלחמות וצרות. צרור את המדינים זה חייב אותם, לא תדרוש שלומם וטובתם, למרות שבכל מקום נאמר "וקראת לשלום" פה לא קוראים לשלום, אלא פה דוקא צריך לצרור אותם לאייב אותם. כי אנחנו מוצאים שזה גורם בסוף לבזיון אם אתה מרחם עליהם, איפה זה קרה אצל דוד המלך. "ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש" שהוא היה מלך עמון, אמר לו הקב"ה, אתה תעבור על דברי סוף בא לידי בזיון, "ויקח חנון את עבדי דוד", אבא של חנון הוא נפטר, והוא ישב עליו באבל, חנון, ולמה עשה חסד ושלח אליו את עבדיו דוד המלך? כיון שמלך מואב הרג את אביו ואמו ואחיו ונשאר לו רק אחד לדוד, אח אחד, והוא ברח אל אבא של חנון והוא שמר עליו עד שדוד בא לשם, ואז הוא רצה להכיר חסד ושלח את העבדים אליו. אבל ה' אמר לא תדרוש טובתם, שלומם וטובתם, ובכל אופן אמר לו אתה תעבור על דברי סוף אתה בא לידי בזיון, מה עשה חנון, למרות שהם באו לעשות איתו חסד לקח חנון את עבדי דוד ויגלח חצי זקנם, ככה גילח להם חצי הזקן, פה הוריד פה השאיר כדי לבזותם, ויכרות את מדויהם, את החלוקים שלהם הוא כרת, בחצי עד שתותיהם, עד העגבות שלהם, ז"א עשה אותם עד הטבור, חתך להם את הזה ושלח אותם ככה, וישלחם לבזות אותם, חצי זקן והשמלות שלהם פה כמו שאומרים עד הטבור, ויאלה תחזרו בחזרה, ובסוף בא לידי מלחמה ועוד הוא גייס ארבעה מלכים שילחמו נגד אביו. מי גרם לדוד כך? כיון שביקש לעשות טובה עם מי שאמר הקב"ה לא תדרוש שלומם, לכך כתיב "צרור את המדינים".
הרי למדנו מדברי המדרש כי במקום שהתורה מחייבת צריכה הקנאות להיות בלי שום ויתורים, אבל בדין של הבועל ארמית קנאים פוגעים בו גם יש מגבלות, זה תלוי על חוט השערה, שזה צריך להיות דוקא בשעת מעשה ולא קודם לכן ולא לאחר מכן, הקנאי כשהוא בא לקנא הוא צריך לעשות את זה דוקא בשעת מעשה כשהוא תופס אותם על חם מה שנקרא, לא לפני ולא אחרי כי אם כן זה רצח, לא רק זה, אם זמרי היה קם והורג את פנחס לא היו דנים אותו, כי מותר לו להציל את עצמו, הבא להרגך השכם להרגו, רק בשעת מעשה.
ובעת שאדם מתרגש והולך להרוג את הבועל אז קשה מאד שלא יהרוג אותו מעט קודם או אחרי מעשה, אבל בעת שהוא בעל מדרגה והוא מקנא את קנאת ה', רק אז הוא יכול להרוג. וגם יכול לפרוש בשעה שהוא לא רשאי לכך, כי אם הוא מקנא לכבוד ה' זה לא מעצבים, אז הוא שולט בעצמו, הוא הולך לקנא, ה' אומר לו עכשיו אני לא רוצה שתקנא, כי עכשיו זה לפני מעשה או אחרי מעשה, אז הוא צריך גם לדעת לפרוש, וזה מבחנו ונסיונו של האדם בקיום התורה לדעת להשתמש תמיד עם מידותיו במקום הנכון ובזמן הנכון, וזה נאמר בריתי שלום, שאדם הוא בשלום עם מידותיו גם, והוא יכול לפלס אותם להשתמש בהם כראוי. מה ראינו, שאדם שלומד תורה לשמה הוא אוהב את המקום ולא את עצמו, אוהב את הבריות כיון שאינו מקנא בטובותיהם וכו', אז יכול אדם שיהיה בו שתי אלה ויקנא לה' ויהרוג את זמרי גם מאהבת זמרי. זה נקרא בריתי שלום. אבל במקום שאסור להיות רחמן על אכזרים, אם אדם ירחם, יבוא להיות אכזרי על הרחמנים, מאיפה למדנו? משאול, שאול המלך ריחם על אגג והביא אותו חי נגד ה' מה שאמר לו, ובסוף הוא התאכזר לנוב עיר הכהנים והרג את הכהנים.
גם המצב עכשיו שביבי הוא מרחם קצת ולא עושה את מה שצריך עד הסוף, הוא מרחם קצת על האכזרים בסוף הוא מתאכזר על הרחמנים שיכולים להפגע חלילה יהודים שלנו, למה האיפוק הזה? צריך לעשות מה שצריך עד הסוף, חד פעמי סופי ולגמור, מה אתה עושה לנו הפסקות של שנה שנתיים שנה שנתיים וחוזר חלילה מה הרווחנו, שהם מתחמשים יותר ויותר ושולחים יותר, ואם מתפקשש כמה טילים לכיפת ברזל, הרי עשרה אחוז היא לא מצליחה, עשרה אחוז מתוך מאה זה עשר טילים, מתוך אלף זה מאה טילים, ומה יקרה אם הם יפגעו חס ושלום באנשים ויהיה אסונות, למה צריך את זה. אז הבא להרגך השכם להרגו, לא צריך לחכות עד שהוא יירה טילים, לפני, גם כשהם מכינים את המאגרים צריך לחסל להם אותם. ולא רק, זה נקרא רחמים? אז בשביל מה יש צבא, אז בא לא צריך צבא, נשב רק עם מחשבים ונעשה כל מיני פעולות עם מחשבים וזה הכל. בשביל מה יש צבא? למתי? לחופשות, שלח אותם לחופשה, מתי ישתמשו בצבא? כשאני הייתי בצבא לא חסו עלי, שלחו אותי מלחמת יום כיפור להלחם, מה פירוש, אז היו עושים אם היו עושים אז שמה מה אתה חושב שהיה, היית פה עם המצרים עכשיו, המצרים היו שולטים, אם הצבא לא בלם בגופו ומה לעשות, קורה שיש אבדות, מה לעשות, זה צבא, זה מלחמה, במלחמה זה ככה, יש נספה בלא משפט גם, זה בזמן צבא. אז צריכים לדעת שאם מגיע העת צריך להקדים, אם תקדים ולא תחכה והוא יהיה מוכן, אם היית בא עם גורם ההפתעה אז היה פחות אבידות, אבל אם אתה מודיע מתי תכנס ואיך תכנס ומאיפה תכנס וכו' וכו', נו, אז אתה מכין בעצם את השני שיהיה מוכן. אבל מה לעשות שחוששים מאומות העולם זה מה שקורה. אם היו חוששים מאבידות היינו מצליחים יותר. אבל ככה זה שלא הולכים על פי דעת תורה, ככה זה מתנהל. בינתיים היחידי ששומר עלינו זה הקב"ה, שאחרי כל הטילים האלה אתה מבין ניסי ניסים בלי נפגעים זה לא יאומן כי יסופר, מה זה העולם מסתכל ומתבונן ותמה, מה זה, רואים השגחה אלקית שהקב"ה אוהב את היהודים. אין פה מה לדבר, אין פה מה לדבר.
אז לכן בסופו של דבר צריכים לדעת להשתמש במידות כמו שצריך, מתי שצריך להיות רחמן - רחמן, מתי שצריך להיות אכזר - אכזר, ואכזר על פי התורה זה לא אכזר. התורה אומרת אפילו עיר הנדחת שצריך לשרוף אותה, "ונתן לך רחמים ורחמך", ז"א זה לא אכזריות, מה שהתורה מצוה לעשות אין זו אכזריות, אלא כך ה' רוצה שננהג ואם לא ננהג כך - זו אכזריות. לכן כתוב "ובערת הרע מקרבך" גם ישראל שעושה עבירות אם הוא חייב מיתה צריך להוציאו להורג.
ש. כל המדינות זה כן בעיה,
הרב: אוי ואבוי אז תפנה את המקום אם אתה חששן, אם אתה חששן לך הביתה, תהיה אזרח פשוט וזהו, תן למישהו אחר שיודע לתפקד, ואם אתה פוחד מאומות העולם אז תלך אליהם, תהיה אצלם ראש ממשלה. פה אצלנו צריך מישהו שיהיה כמו שאומרים, יודע לעמוד על המצב האמיתי לאשורו ולתפקד. אתה מבין? לא בחרו בו להיות נחנח, נחנחים יש מספיק בצפון תל אביב, לא צריך עוד אחד.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.