פרשת פנחס - חלק ד | הרב אמנון יצחק
- - - לא מוגה! - - -
נציב יום, איילת בת זוהרה עשרה,
רפואה שלמה מהרה בכל הגוף,
שהמחלה תיעלם כליל מכל האיברים,
ותזכה לאריכות ימים ושנות חיים בזכות זיכוי רבים
ובזכות חמישה נציבי יום שעשתה מהרה, אמן.
אמן.
דרשה רביעית,
פרשת פנחס
פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן
השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם.
רשי מפרש בקנאו את קנאתי
בקצפו את הקצב שהיה לי לקצוף.
אז איך
השיב את החימה של הקדוש ברוך הוא מעל כל ישראל?
בזה שהוא קצף את הקצב שהיה לי לקצוף
ולא כיליתי את בני ישראל.
ורואים מכאן דבר נפלא,
אדם
יכול בקלות
לתקן במעשיו
הרבה מאוד לאין ערך ושיעור בכל ישראל
מעשה של אדם אחד.
יותר ממה שיחכה
עד שהקדוש ברוך הוא יתקן.
ועוד,
אילולי פנחס הייתה נגזרת קלעייה על עם ישראל.
אבל פנחס שקצב את הקצב שאין לה שם לקצוף
והרג שניים,
הציל את כל עם ישראל.
אז זה חסד גדול שהוא עשה עם כל ישראל.
לפי זה יש כאן
קל וחומר.
ומה פנחס שקצף על אחרים,
עושה רשעה?
הייתה בזה הצלה גדולה.
אם אדם מתקצף על עצמו
והוא בעצמו נוזף בחטאים שלו שעשה
על ידי שלומד מוסר,
ומקיים בעצמו
את הפסוק במשלי עוד זן, תחת גערה במבין
מהכות כסיל מאה.
כסילים,
אם מכים אותם, אפילו מאה פעמים לא משתנים. כסיל נשאר כסיל.
אבל אדם מבין,
אם
שומע גערה,
הוא מבין מהר.
הוא לא צריך מכות.
מי שלומד מוסר באמת,
אז הוא לא יצטרך מכות, כי המוסר יתקן אותו.
המוסר עצמו יייסר אותו לשנות את דרכיו.
ואז ממילא הוא יתקן הכל בלי הקאות,
בלי מגפות,
בלי חוליים,
בלי ניתוחים.
עדיף.
אז על אחת כמה וכמה שגדולה הצלה,
ומזה לומדים את הערך הגדול של לימוד מוסר, שאפילו אדם לומד פעם אחת בהתפעלות.
זה יכול להביא אותו לקצוף על עצמו,
איך אני עושה שטויות.
ויקיים בעצמו, ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע. איך אתה פיתית אותי ואני הסכמתי.
הוא יחזור בו.
מתיקן את עצמו. ולא צריך הכאות מהקדוש ברוך הוא ולא כלום.
אז ראינו,
פנחסקה צף על אחרים שעשו רשעה,
וזו הייתה הצלה גדולה לכל ישראל.
אז מה שאנחנו עושים,
ואנחנו קוצפים על החטאים שאוכלים נביילס וטרייפס,
ועל הזמרים הפסולים, ועל כל דבר שאנחנו מעוררים וקוצפים,
כי התורה מבקשת מאיתנו לעשות כן,
יש בזה הצלה לכל ישראל.
בפרט, אם הם לא מוחים בזה ושותקים,
אז כנגד מה שהם לא מוחים בזמרים,
כששומעים שאני מוחה בהם והם שותקים, זה כמו שהציל אותם פנחס.
אבל אם אחד אומר למה הוא שובר את הדיסקים,
חבל תביא אותם לבני הישיבה,
אז זה לא עושה בסדר, זה עושה הפוך, זה מצדד ברשעים.
והאדם לפי מהללו
ואם הוא אומר שאבא שלו אמר שהוא לא בסדר בכלל,
שווקה,
ואחיו החתים אותו על המכתב
נגד הזמרים הפסולים,
ואמר עליו שהוא לא בסדר והוא לא שמע לו,
אז איך אתה אחר כך יושב ושומע אותו כשהוא שר לידך בשביל הכבוד?
איפה יראת שמיים?
איש לפי מהללו.
והיום שלחו לי
שייציק
לא יאומן כי יסופר.
ייציק.
כתב בעלון של שבת
דברים איומים ונוראים,
שאדם לא יכול להאמין שרב ראשי
יכול לכתוב כזה דבר.
אוי, רחמנא ליצלן, כמה הדור הזה לא מונח בפרטים.
תשמעו מה הוא כותב.
דברי ליצנות.
כשהיו באים לעשות חלקה
אצל
חכם בן ציון, אבא שאול,
היה חותך דווקא ממקום הפאות.
לספרדים כמובן.
אנחנו לא גידלנו פאות.
בשביל מה לעשות לילד בוקסות
אחרי האוזן.
שמעתם? מזלזל במנהג ישראל קדושים.
הוא אומר, זה נקרא בוקסות.
מסתלבט
על יהודים יראים ושומרי מצוות.
זה הרב הראשי לישראל, איציק.
ומה כותב הבן איש חי?
בתורה לשמה, סימן שפט.
מי הוא ודאי, אם יהיו יותר ארוכים, הפאות
עדיף יותר, כדי שיהיו ניכרים יותר.
וזהו נוי שלנו,
שאנחנו מתנאים במצוות השם יתברך אלוהינו ואלוהי אבותינו,
אשר קידשנו במצוותיו.
והפאות הם עדות לישראל וסימן טוב להם.
מטה מונים קוראים לזה סימונים.
סימנים.
סימן טוב להם.
ואיך נבדלו היהודים מהגויים? הרי גם הם גדלים זקן.
גם הם הולכים עם כובע על הראש.
בסימונים זה היה סימן, להבדיל.
ומה אומר הבן איש חי?
שמרדכי היהודי היה מתהלך בנימוסו.
מה זה נימוסו?
שהיה לו פאות עבות,
וזה היה מרגיז את המן
וגם את איציק,
כי זה בוקסות בשבילו.
בוקסות,
שמרחם על עמו ישראל.
אה, אז לכן מי שקוצף כנגד אלה
מסיר חרון אף.
מי שיצדד במה שאני אומר יינצל, מי שלא,
הרי הוא מחזיק את ידו.
אבל הנה,
בטבעו של אדם
שלימוד המוסר קשה לו יותר מלימוד התורה בכלל.
אדם מוכן ללמוד גמרות, לחיין, הכול.
קשה לעמול בתורה, אבל לימוד מוסר לא.
קשה לו.
למה?
סיבה אחת,
אדם אינו רוצה להפריע את מנוחתו.
הוא רוצה להיות שאנן ושלב כמו אתמול,
כך היום,
במהלך הרגלו.
ואם ילמד מוסר
ויתרשם
זה יפריע את מנוחתו,
כי הוא רוצה להישאר במצבו, בשלוות הנפש,
שהכול בסדר, שהוא... אין שום בעיה. מה, מה, מה, מה, מה רוצים ממני? מה, מה?
מי רוצה לעבוד על תיקון המידות והכל?
על זה כתוב בישעיהווה.
השמן לב העם הזה,
ואוזניו הכבד ועיניו השע,
פן יראה ועיניו, ואוזניו ישמע, ולבבו יבין,
ושב ורפא לו.
ולכאורה,
מי פתי יסור הנה,
ויפחד,
פן שב ורפא לו.
אם השם יכול לרפא אותך,
אתה מפחד מזה שאתה תרפא?
ההסבר הוא שהוא מפחד,
שאם ישמע ויראה ויבין לבבו,
זה יפריע לו את מנוחתו,
ויחייב אותו לשנות את דרכיו ומעשיו.
סיבה שנייה,
אפשר להבין על פי משל.
מי שיודע שהוא יפה תואר
ויפה מראה,
אז כל הזמן הוא מול המראה.
נחמד לו להסתכל במראה.
אבל מי שיודע שהוא מכוער ביותר,
לא רוצה כל כך להביט במראה.
ולראות את פרצופו.
אז אותו דבר.
מי שיודע שהלב שלו לא יפה.
לב יודע מרת נפשו.
ורשעים יודעים שדרכן למיתה.
ורשעים מלאים חרטות.
כל אדם לפי ערכו
פנימה.
מרגיש את חסרונותיו.
והוא לא רוצה ללמוד ספרי מוסר שיתיחו בו את הכל מול הפרצוף, יראו לו את הפרצוף שלו, כמו שאומרים, את הלב השחור.
כי על ידי ספרי מוסר רואים את הפרצוף האמיתי, וזה לא נוח.
אז לכן לא רוצים ללמוד מוסר.
זהו, רק הלכות.
הלכות וגמרות,
ולא רוצים מוסר.
עזוב,
אנחנו תלמידי חכומים, לומדים,
הכל בסדר, העיקר ללמוד, לומדים.
ומה עם הקיום?
לומדים, לומדים, לומדים.
ואיך תשנה את הטבעים שלך ואת המידות שלך בלי מוסר? אין דבר כזה.
אין דבר כזה.
אומר בי ישרוד סלנטר, אי אפשר.
אי אפשר.
אבל באמת זה סיכלות.
מה ייתן לאדם אם יכסה או יעלים את האמת?
אדרבה,
צריך להכיר את עצמו,
ועל ידי זה יביא לעצמו הצלה.
כי אחרי שיתבונן,
יתחיל לפקח על מעשיו ודרכיו,
ישוב בתשובה,
ויהיה מעוניין ללכת בדרך הישר, ואז ושאב ורפא לו.
וכדי להגיע לזה,
אמר שלמה המלך, החכם מכל אדם,
במשלי ד',
אחזק במוסר אל תרף נצריה,
כי היא חייך.
תחזיק במוסר אל תרפה, אל תרפה כל יום שעה.
רבי ישראל אומר כל יום שעה.
הרמחל אומר כל יום שעה.
לפחות.
כל אחד במינימום.
ואז נצריה, אם תשמור על המוסר שאתה לומד, זה חייך.
ככה תזכה
לחיות בשני העולמים.
שיעור הבא בעוד כמה דקות.