עבירה לשמה ומצוה שלא לשמה | הרב אמנון יצחק

נציב יום: פרנסה בשפע ובקלות, בריאות חכמה בינה דעת והשכל, שלום בית במשפחה, דבקות בבורא, וזווג הגון שרית בת מזל אמן, אמן!! 

"והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קינא לאלוקיו, ויכפר על בני ישראל". מעלת הקנאות לשם שמים מעלה גדולה לאין שיעור, ולכן משבח הקב"ה, "פנחס בן אלעזר... והיתה לו לזרעו אחריו ברית כהונת עולם", למה? "תחת אשר קינא לאלוקיו, ויכפר על בני ישראל". שנאת הרע ואהבת האדם בעל הרע קשה מאוד. שנאת האדם, ואהבת האדם בעל הרע - קשה מאוד כי קשה להבדיל בין הרע לבין עושהו. קשה להציב גבולין ברגשות האדם פנימה ולומר: "עד כאן גבול השנאה, מכאן ואילך גבול האהבה". 

תורה שלמה היא תורת הזהירות וטהרת הלב הנחוצה לאדם בכדי לדעת שלא לערבב התחומים, ולהיות בטוח בנפשו ששנאתו היא באמת שנאת הרע, ואהבתו אינה אהבת הרע, אלא אהבת האדם. לא כל הרוצה את חברו בגלל עבירה שעבר רשאי לשנאתו. לא כל הרוצה לשמוח על מפלתם של רשעים - ראוי ומוכשר לזה. אם אינו בטוח בעצמו שהוא צדיק גמור מעבירה זו, שבגללה הוא שונא אותו. כמו שמובא ב"שערי תשובה" לרבינו יונה שער שלישי רי"ט, על מה שאמרנו בגמרא ביונה פ"ו, "מצווה לפרסם את החנפים מפני חילול השם" 

וזה לשונו: "אין כל אדם מחויב בזה, אבל החוטא, אם לאיש כמוהו רשעו - אין לפרסמו! כי אין בגלותו מסתריו לטובה כי אם לשמוח לאיד. ונאמר בהושע א': "ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא" אף על פי שיהוא מצווה בהכריתו בית אחאב –נשא עוונו כי גם הוא היה רב פשע". מה אמרנו עד עכשיו? יש להבדיל בין שנאת הרע שנעשה על ידי אדם לבין זה שצריכים לאהוב את האדם בעל הרע. לא מדובר מאדם מושחת לגמרי, נגיד בין אדם שומר תורה ומצוות שעשה מעשה רע אחד, ועל הדבר הזה שזה עבירה חמורה, מצווה לשנאות את הרע, ויש בזה כל מיני נקודות שצריכים להבין. 

שנאת הרשעים יש מצווה תלוי באיזה רשעים, איך עושים כמה עושים, חד פעמי לא חד פעמי, נכשל לא נכשל, במזיד לא מזיד? כמה פעמים, פעם אחת....... {דיברנו בזה כבר בעבר} אבל פה אנחנו שומעים כרגע, שלשנוא את הרע ולאהוב אדם בעל רע - קשה מאוד, למה? קשה להבדיל בין הרע לבין עושהו, קשה להציב גבולים ברגשות של האדם פנימה, 

ולומר: "עד כאן גבול השנאה ומכאן ואילך גבול האהבה". 

זה תורה שלימה, תורה שלימה ללמוד אותה, וזו היא תורת הזהירות וטהרת הלב, והיא נחוצה לאדם כדי לדעת לא לערבב תחומים, ולהיות בטוח בנפשו שהשנאה היא באמת השנאה של רע, ואהבתו אינה אהבת הרע, אלא אהבת האדם. זאת אומרת: גם אדם אם אתה אוהב אותו, אפילו שהוא עשה רע, צריך להיות אהבת האדם באמת ולא אהבת הרע, לא כל מי שרוצה לשנוא את חברו בגלל עבירה שעבר רשאי לשנאתו. למה לא? למה לא אם מצווה לשנוא את הרע למה לא לשנאתו? לא כל מי שרוצה לשמוח על מפלתם של רשעים - ראוי ומוכשר לזה. 

למה לא? כי אם הוא לא בטוח בעצמו שהוא צדיק גמור מעבירה זו שהוא שונא - אז הוא נכנס לבעיה, איזה בעיה? כמו של יהוא, יהוא חיסל את זרע אחאב, בגלל שהיו עובדי עבודה זרה, רדף אותם והרג אותם בגלל שהם עבדו עבודה זרה, אבל הוא הניח את פסל מיכה. אז זאת אומרת: הוא לא הכרית את כל עובדי עבודה זרה ואת העבודה זרה, הוא הכרית את מי? הוא הכרית את אחאב ואת זרעו בגלל שעבדו עבודה זרה. אם זה ככה, וככה היה עושה לכל עבודה זרה, אז זה בסדר גמור. אבל אם לא הוא רוצח. 

זאת אומרת: אם שס רודפים אחרי על לא עוול בכפי - אז הם צריכים אחרי כולם אם הם לא רודפים, אז הם בבעיה אז הם רודפים. ואם הם רואים בעלי עבירות שסניקים ולא רודפים אחריהם ולא שונאים אותם ולא כלום כלפיהם - אז זה מראה שהם שותפים. כי מי שרואה, אומר האבן עזרא: גנב והוא שותק הוא גנב כמוהו. מי שרואה בעל עבירה ושותק - הוא עבריין כמוהו. אז נייחא לו לכל הפדופילים והזנאים וכל... נייחא לו! הם אפילו מתירים להם, 

אומרים להם, איך להדריך, איך אפילו מקיימים מצוות תשמיש ונותנים אישור גם מהמועצת (החכמים של שס, הרב שמעון בעדני) כן? אז הם ייתפסו על כל זה. על כל זה הם ייתפסו הם ישלמו על הכל בדיוק כמו שהוא, כמו יהוא כולם, וכל החברה שם בכנסת האשכנזים והספרדים שהם מניחים לביבי (ביבי נתניהו) עכשיו לחסל את כל החרדים עם כל הדרכים, עם החיסונים ועם על הדיקטטורה והכל והם שומעים ושותקים והכל, הכל הם ישלמו, הכל הם ישלמו. 

אז מתי אדם יכול לשנוא? כשהוא נקי בעצמו מהעבירות, אבל אם הוא שונא במקום שהוא יותר גרוע, גנב שמזהיר מפני גנב, והוא גנב זה מקצועו, אז הקנאות שלו, תראו איך הוא גונב תתפסו אותו..... גנב גנב! זה רציני? זה נקרא שהוא מקיים מצווה. מה שכתוב בגמרא: "מצווה לפרסם את החנפים מפני חילול השם", זאת אומרת: אם יודעים שפלוני עושה עבירות - אז מצווה לפרסם, מה פרוש לפרסם? אף אחד לא יודע עוד, מצווה לפרסם, למה מצווה לפרסם? כי אתה לא תפרסם, מחר יתגלה שאדם הזה עשה עבירות חמורות והיה חילול השם, 

ויגידו: "כולם שותקים, כל החרדים סותמים את הפה!". 

אתם רואים שהיתה אישה אחת שאומרים שהיא פדופילית מאוסטרליה, וליצמן (יעקב) כיסה עליה וכו' וכו', נהיה חילול השם, 

- "איך אתה מגן עליה ונותן לה מגן והכל?! והיא התעללה בבנות! ועשתה ככה וככה?" 

זה חילול השם. אז גם כשמפרסמים את החנפים צריך להיות נקי, נקי, שאתה בעצמך אין לך שום דבר שקשור לאותו דבר שאתה מפרסם, וגם אחר כך שעכשיו אתה נקי, וגם אחר כך עוד סוף חייך לא יהיה בך רבב מהדבר שאתה פרסמת. 

אז לכן אומר רבינו יונה: "אין כל אדם מחויב בזה, אבל החוטא אם לאיש כמוהו רשעו - אין לפרסמו". אם אתה דומה לו לחוטא הזה ואתה גם כן שייך באותם דברים - אין לפרסמו, כי אין הכוונה שלך לגלות את מסתיו לטובה, אלא אתה שמח לאידו. ולכן נאמר בהושע: "ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא" אף על פי שעשה יהוא מצווה ושהכרית את בית אחאב עובדי העבודה זרה – נשא עוונו כי גם הוא היה רב פשע, באותו עניין". המצווה הזו של פרסום החנפים, להסיר מעליהם את מסווה הקדושה ולגלות את קלונם - מצווה רבה ותועלת גדולה היא, למה? כדי כשיתפסו 

יוכלו להגיד: "הנה הזהירו! אמרו כבר, אמרו שהוא, שהם לא בסדר, שהוא לא בסדר", 

אז זה מנקה את כולם, שהציבור הוקיע את מי שרואים לו הוקעה, אז מפרסמים את החנפים! להסיר מעליהם את מסווה הקדושה, ולגלות את קלונם, זוהי מצווה רבה ויש בה תועלת גדולה. כמו שפרש רש"י שם: "שהם רשעים ומראים עצמם כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו, של הבן אדם זהו שהוא מראה את עצמו צדיק והוא בעצם רשע - אם יש מכיר במעשיו, מצווה לפרסמו מפני חילול השם" אומר רש"י, למה? "כי בני אדם למדים ממעשיו שסבורים עליו שהוא צדיק!" אז מצווה לפרסמו! לפרסם קלונו ברבים! כמו כל המרצים החדשים, כמו כל ההידרדרות ים (הידברות). "ועוד כשבאה פורענות בני אדם!" אומר רש"י: "אומרים מה מועיל לו זכותו?" 

- "אי! תראה את הצדיק הזה ראית? באה עליו הפורענות, סובל, יש לו מחלה יש לו ככה, מה הצדקות עזרה לו?!" 

אז אנשים אומרים: "אז לא כדאי להיות צדיק, הנה הצדיק זה...".. 

אבל אם פרסמת קודם שמעשיו מקולקלים, כשתבוא עליו הפורענות – 

אז יגידו: "כן! הוא לא צדיק, הוא רשע פרסמו אותו כבר, אז מגיע לו!", 

זה לא שהקב"ה נותן מכות לצדיקים ולא משתלם להיות צדיקים. אז זאת אומרת יש פה שני דינים, לפי רש"י דבר ראשון: "שלא ילמדו ממעשיו", כי אדם שמראה חזות של צדיק ובעצם הוא רשע - אסור ללמוד ממנו! אז הציבור טועה הוא לא נזהר ממנו, יש לו מגבעת וחליפה וזקן, והוא גם מגלח את השפם, אז הוא צדיק מהחמאס (הרב יגאל כהן – יביע אומר). אז זאת אומרת צריך שאנשים ידעו. דבר נוסף: "אם תבוא עליו פורענות שלא יגידו עליו: "מה מועיל? מה מועיל הזכויות של אלה שהם עושים מצוות והנה בסוף הם לוקים!". זה אומר רש"י וזה המצווה הגדולה של פרסום. 

כמה חילול השם אפשר למנוע בזה? וזה מדרכיו של המקום, כתוב: "ובשוב צדיק מצדקו ועשה עוול ונתתי מכשול לפניו" הפסוק אומר: אדם היה צדיק ויום אחד הוא שב מצדקו, התחיל לעשות עבירות בסתר, ועשה עוול, 

אומר הקב"ה: "אני אתן לפניו מכשול", 

מסביר רש"י: "אני ממציא לידו חטא גלוי לכל שייכשל בו וידעו את מעשיו!" 

כמו הפרסומים האחרונים, עם אותו רב שעשה מעשים עם התלמידים שלו, עם מצלמות וכו', אז השם נותן לו מכשול שיתפרסם הדבר לעיני כל (הרב יוסף מוגרבי - חולון), כי הצדיק שב מצדקו, כבר לא צדיק, עושה מעשים השם ירחם! 

הקב"ה אומר: "אני אתן לפניו מכשול", 

ואז תפסו אותו צילמו אותו ואז פרסמו את זה בטמבלויזיה דברים איומים ונוראים. אז נשאלת השאלה: מה איכפת לן? על ידי מה ועל ידי מי הוסר המכשול ונמנע חילול השם. למה אומר רבינו יונה: שאם אדם הוא יש לו רשעות בדיוק כמו זה שהוא מדבר עליו ורוצה לפרסם אותו, אז אסור להגיד את זה, אז מה אכפת לנו מי יגיד?! העיקר למנוע חילול השם, אם המטרה למנוע חילול השם - אז מה אכפת לנו מי אמר ואיך אמר? אבל לא כן הדבר, אם גם הלה, המפרסם, אין לבו טהור מעבירה זו – יש לחשוש שאין זו כוונתו לשם שמים. 

למעט את הרע מן העולם, הוא לא מתכוון למעט את הרע מן העולם מן הרע הוא לא מתכוון, כי הוא בעצמו גם עושה אז הוא לא מתכוון למעט, הוא בעצמו עושה הוא מרבה את אותו רע שהוא מדבר עליו, והוא לא מתכוון למנוע חילול השם, אלא שמח לאיד שנתפס מישהו, בזה הוא שמח. לא עליו לקיים מצווה רבה זו, זו מצווה רבה אבל לא עליך, אתה בדיוק כמוהו. לא על ידו תתגלגל הזכות, זו זכות לפרסם את החנפים, לא על ידו תתגלגל הזכות והתועלת שבדבר, כי הוא אינו שונא את הרע {כי הוא מעושה אותו גם} אלא הוא שונא את האדם, וזה אסור. 

שנאת האדם ולא שנאת הרע - זה אסור! שנאת הרע - זה מצווה. לפעמים גם את האדם תלוי עד כמה הוא מושחת. אבל לשנוא את האדם ולא את הרע, כי אתה בעצמך עושה אותו רע! זה אסור, אין פה שום מצווה. אתה לא מקיים שום מצווה לפרסם את החנפים, אם זה מצווה תפרסם את עצמך קודם, 

תגיד: "אני רשע מרושע אני עושה מעשים כמו זה!" 

נו, עכשיו אתה בסדר, זה מצווה לפרסם את שני החנפים. אבל אם אתה מפרסם את ההוא ואתה אוחז במעשיו - איזה מצווה אתה עושה? עכשיו בשביל להבין אז קודם כל בואו נבין. בעיקרו של דבר פרסום החנפים עבירה היא! קודם כל עצם הפרסום לפרנס את החנפים זה עבירה. אז איך אמרנו קודם זה מצווה? אז מסבירים לנו רגע רגע, זה מצווה לפרסם את החנפים, אבל שתדע שבעיקרו של דבר פרסום החנפים עבירה היא, למה? יש בה הונאת דברים, אתה מצער את הבן אדם שאתה מפרסם עליו, והלבנת פנים אתה מלבין את פניו. אבל זה הותר! 

העבירה הזאת הותרה מפני חילול השם, והיא נקראת "עבירה לשמה" כתוב: "גדולה עבירה לשמה למצווה שלא לשמה" אם מקיימים את העבירה, איזה עבירה? כשאתה עושה הונאה, מצער ומלבין פנים זה עבירה, אבל אם זה לשמה באמת נקי נקי נקי, זה יותר גדול ממצווה לא לשמה, אבל זה בתנאי רק שהעבירה היא לשמה. היתר זה אינו אלא כשהוא מתכוון לשמה בתכלית הטהרה, אבל אם גם המפרסם עצמו הוא חוטא - אין הפרסום נובע מכל הרצון הטוב, ואפשר שהוא גם שמח לאיד, וכיוון שאינו בתכלית הטהרה - לא הותרה לו עבירה זו כי מותרת רק עבירה לשמה! אז לכן לו זה לא מותר, וזה יחשב לו עוון. כמו שמצינו בגמרא בנזיר כ"ג: 

"אמר רב נחמן בר יצחק: "גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה" ככתוב: "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני", "מנשים באוהל תבורך" מה נשים באוהל, מה מדובר שהיא תבורך מנשים? שרה רבקה רחל ולאה. אומרים שיעל שהרגה את סיסרא, מחצה וחלפה רקתו, אבל בשביל לעשות זאת היה שמה עבירה, עבירה, והיא נהנתה מן העבירה, 

ושואלת הגמרא: "והכא מתהנייא מעבירה", אז למה משבח אותה הכתוב? 

"אמר רבי יוחנן: "כל טובתם של רשעים {ממה שנהנים הרשעים} אינה אלא רעה אצל הצדיקים" 

היא לא נהנית! היא עשתה מעשה עבירה בשביל למחוץ רקתו! להרוג אותו ולהציל את ישראל! אז כביכול הפקירה עצמה לצורך ההריגה שלו! ולהציל פיקוח נפש את עם ישראל. זה נקרא "עבירה לשמה" כי היא לא נהנתה, אבל אם היא היתה נהנית? זה לא היה עבירה לשמה, זה היה עבירה. אז רבי יוחנן אומר: "כל טובתם של רשעים מה שנהנים רשעים מדברים כאלה - אינה אלא רעה אצל הצדיקים" יעל זו שעשתה מעשה טוב להציל את ישראל, הכתוב משווה אותה למעשה האימהות הצדקניות, שרה רבקה רחל ולאה. 

אבל אם היתה לה הנאה קלה בדבר, אם העבירה לא היתה לגמרי בתכלית הטהרה - היא היתה בעלת עבירה, כל הצדדים שבטוב שבעבירה - לא היו מבטלים את עצם העבירה, כי היה לה הנאה, כל הצלת עם ישראל לא היה מתיר לה לעבור עבירה זו אם היא נהנית. ואלוי דקרקע עולם היא, תיהרג ולא תעבור? זאת אומרת זה איסור עריות! הייתה צריכה ליהרג ולא לעבור, אם היה לה הנאה. לא על ידי העבירה תבוא הישועה, לא צריך לעשות עבירות בשביל שתבוא הישועה, וישועה לא באה בדרך של עבירה. 

אבל מכיוון שלא נהנתה כלל, ועבירה הייתה לשמה - הישועה באה לישראל בזכות זה, אבל אם היה לה הנאה זה היה עבירה ובעבירה לא באה ישועה. ולא על ידי עבירה מתגלגלת זכות גדולה של עם ישראל, ואין "מגלגלין זכות אלא על ידי זכאי". היות שהיא היתה זכאית לכן, עם ישראל ניצלו בזכותה. "הלשמה" כשאומרים עבירה לשמה, זה לא איזה מידת חסידות, כשאומרים לנו: "גדולה עבירה לשמה" גם אם זכית לעשות עבירה לשמה - זה כאילו מעלה גדולה אבל, זה לא כאילו חיוב שיהיה עבירה לשמה, רק לשמה בתנאי זה. 

ולשמה של עבירה זה לא רק מעלה אלא זה תנאי עיקרי שחייב להיות לשמה, וזה מעכב את קיום העבירה אם היא לא תהיה לשמה. פגימה קלה ביותר מעכבת בזה, אם "הלשמה" לא שלם לגמרי, אם תהיה פגימה כלשהי, אז התנאי בטל והעבירה קיימת, ויוצא בן אדם רק עם עבירה. דוקא אם נעשית העבירה לשמה מכל הצדדים, בלי כל כוונה בנטיה עצמית, אז "הלשמה" מכשיר את העבירה. אבל אם יש בדבר הנאה הכי קלה, נטיה יותר דקה - אין הכשר בדבר, ואם אין הכשר זה עבירה. אבל מצווה שלא לשמה, שעצם הדבר זה מצווה. 

אדם עושה מצווה לא לשמה, מצווה שלא לשמה, זאת אומרת עשה מצווה, עשה מצווה ולא לשמה, אבל עצם מה שהוא עושה זה מצווה, עצם הדבר שהוא עושה מתעסק בו זה מצווה, מצווה שלא לשמה מצווה היא!! מצווה היא, ואפילו אם מקיים אותה עם נטיות צדדיות ועם רצון עצמי - היא נחשבת מצווה, כי עצם העניין זה מצווה. אז נכון שזה לא לשמה והוא יקבל שכר בעולם הזה ולא בעולם הבא - אבל זה מצווה, אי אפשר להגיד שהוא עשה עבירה, ואי אפשר להגיד שלא עשה כלום, כי עצם הדבר הוא מצווה, אז זה מצווה גרועה, פחותה, אבל זה מצווה. 

וזה ההבדל: בין גדולה עבירה לשמה למצווה שלא לשמה. שבעבירה שלא לשמה, אם היא לא לשמה מאה אחוז (100%) - היא עבירה. במצווה שהיא לא לשמה אפילו שהיא לא מאה אחוז - היא מצווה. כי זאת בעיקרה היא עבירה וזאת בעיקרה היא מצווה. בשביל שהעבירה תהיה מצווה - היא חייבת להיות לשמה. אבל במצווה שלא לשמה - היא חייבת להיות לשמה בשביל שתקרא מצווה כי היא מצווה גם שהיא לא לשמה, כמובן שהיא פחותה בהרבה ממצווה לשמה. הכלל הזה מובא להלכה וכל העבירות לשמה שהאדם מחויב בהן, ולאו דווקא אם אינו נקי מעבירה זו בשעה שהוא עושה אותה לשמה. 

לא צריך שבזמן שהוא עושה את העבירה לשמה שהוא יהיה נקי עד עכשיו מאותה עבירה שהוא הולך לעשות לשמה, לא, לא רק שהוא יהיה נקי עד עכשיו. אלא אפילו אם הוא יעשה את העבירה לשמה כדין וכדת, אלא שאחר כך בעוד 10 שנים 20 שנה, הוא ייכשל בעבירה כיוצא בזה, כבר יוברר למפרע ולבו אינו טהור לגמרי מעבירה זו - הוא ידון עליה בכל חומר הדין. כי יהוא נכשל בעבירה אחר כך, והוא נחשב לרוצח. 

אז זאת אומרת: אם אתה נחשב למצב כזה, אני לא מציע לאף אחד להיכנס אלא רק אם הוא כמו פנחס הקנאי שהעיד עליו הקב"ה, לעשות מצווה לשמה - זה מסובך, שאם אדם עושה אחת כזאת אז הוא בן העולם הבא. לעשות עבירה לשמה בלי ליהנות שום דבר שלך אין שום צד לא עכשיו ולא אחר כך עד סוף הדורות כמו שאומרים, זה מסובך מאוד להכניס עצמך לדבר כזה. עכשיו דוגמא: מי שרודף את חברו להורגו, או פלוני רודף אחר נערה מאורסה, ואתה רואה את החבר הזה אחרי החבר או אחרי הנערה, וניתן להציל אותם בנפשו. 

אז מותר להרוג את הרודף, שרודף להרוג את חברו, או את הנערה המאורסה - מותר להרוג אותו. אבל קודם כל משתדלים למנוע ממנו מהכאת האיברים, אתה יכול לשבור את הרגל את היד או משהו ולמנוע ממנו את ההריגה שהוא רוצה לבצע, אז צריך להשתדל לא להרוג אותו ממש, אבל אם אין ברירה ואתה כבר רואה שבן אדם לוקח את הסכין והוא כבר מעל לבן אדם והוא הולך לדקור, ויש לך אקדח ואתה יכול לירות בו, או מבוט ואתה רוצה עכשיו לפוצץ אותו כי אתה לא יכול להספיק לעשות שום דבר - אז מותר להרוג אותו אין דמים. 

גם בחוק הישראלי יש את זה, שאם אדם מונע רצח או הריגה או משהו כזה - אין לו דמים. אבל הוא בא עכשיו בשם הריב"א: "כי ההורג את הרודף", מי שהולך לרדוף להרוג את הרודף, "צריך להיזהר תמיד מאבק רציחה ועריות", כי הוא הולך אחרי אחד שהולך להרוג את חברו, אז הוא צריך להיות נקי מהריגה, "והוא גם הולך להרוג את הרודף אחרי הנערה המוארסה, אז הוא צריך להיות גם מעריות. כי אם יכשל חס ושלום בעבירה כיוצא בזה - ייחשב לו דמי הרודף שהרג לדם נקי". כאילו הוא הרג דם נקי שלא היה ראוי להרוג אותו. 

"והביא ראייה מיהוא המלך, שנענש על דמי בית אחאב אף על פי שהנביא ציווה אותו להורגם", אבל זה רק בגלל שהוא נכשל אחר כך וכיוצא בזה ולכן הוא נחשב רוצח. יהי קשה מאוד מה שנאמר פה, אבל צריך לדעת שאדם צריך להיזהר למה? כי בן אדם יודע שהוא לא הכי נקי,

 ואם הוא יגיד: "אני לא נקי" 

ואז הוא רודף את חברו, הוא יבוא על הנערה המאורסה, אז מה יהיה? תמות עוד נפש בישראל בגלל שהוא לא הכי נקי וכו' וכו', בעיה, אבל בא נגיד שהוא היה בסדר עד עכשיו, מכאן ולהבא הוא יצטרך להיזהר מאוד מאוד שלא ייפול בדברים אלה, שהוא הרג את האיש הזה, על מה שהוא הרג אותו. עכשיו - הצלת הנרדף מצווה היא, להציל את מי שרודפים אחריו - זה מצווה, מי שעומד להרוג, נרדף - מצווה להציל אותו. שנאמר: "לא תעמוד על דם רעך" אם אתה רואה שהולכים לשפוך דם - אתה צריך לעמוד על זה. כמו שלא עמד אף אחד לעמוד עלי כדי לגונן עלי מפני רוצחי שס, אז כולם מתחייבים על: "לא תעמוד על דם רעך" 

למעט הרב (אברהם שלמה) ליבוביץ' שבשבוע האחרון התעשת ושאל את הרב קנייבסקי: "אם הוא עומד על "לא תעמוד"? 

אז הוא אמר לו: "כן! אתה עובר, ואתה צריך לפרסם את המכתב!" ואז הוא פרסם. 

אבל אחרים לא עמדו, הפקר. אז הצלת הנרדף מצווה היא, "לא תעמוד על דם רעך" הרודף הציל נפשו מדין תורה, מי שרודף הוא התחייב מדין תורה שיהרגו אותו, ופיקוח נפש יש בדבר כי הוא הולך להרוג אז פיקוח נפש, מותר להציל את הנרדף בדמו של הרודף. אז נשאלת שוב השאלה: ולמה אכפת לנו מטהרת הלב? מה אכפת לנו אם זה שהולך להרוג את הרודף הוא טהור לב, ואם הוא לא טהור לב אז מה שהוא יהרוג את הבן אדם הנרדף? לא כן הדבר, מיתת הרודף לחוד, ודין רוצח לחוד. 

מותר לו להרוג את הרודף אך ורק אם קיים זאת בתכלית הטהרה שהוא נקי לגמרי מאבק עבירה זו, ואי אפשר לא להיכשל בה בשום אופן, ואם לא כן - רוצח הוא! וכאילו שפך דם נקי. זהו העומק בטהרת הלב שאי אפשר לרדת בתהום עומקה, קשה מאוד שאדם יהיה מבורר לו שהוא לו שייך לזה משום צד, אז מה יעשה דבר כזה? ישתדל בו בלי להרוג אותו, ישתדל להמם אותו מה שנקרא. כתוב: "באבוד רשעים רינה", פסוק, כשנאבדים רשעים מן העולם - רינה. אבל לא כל אדם ראוי לזה. זהירות יתרה נחוצה לאדם שלא ייחשב עליו שהוא שמח לאיד, טהרת הלב נחוצה למצווה זו יותר משנחוץ לכל מצוות שבתורה. מצווה כזאת צריך בה טהרת לב – יותר ממה שנחוץ טהרת לב לכל המצוות שבתורה, "באבוד רשעים רינה" 

המלאכים ציוו את לוט ואשתו: "לא להביט אחורה!", 

למה? כיוון שגם היו רשעים, ואם הם יסתובבו ויסתכלו במפלתם של הרשעים - הם יכולים להרגיש איזה צד של שנאה שהם נצלו מתוך התופת, ואם הם בעצמם לא ראויים את מה שאנחנו מסבירים - לכן "ותהי לנציב מלח". היא הסתובבה ולא היתה ראויה ל"ושילומת רשעים תראה" לא כל אדם ראוי ל"ושילומת רשעים תראה" לא כל אדם יכול לזכות "באבוד רשעים רינה" כי אם הוא שייך ממה שהם היו - הוא ייתפס על זה. "אם יוצאי מצרים אמרו שירה על מפלתם של המצרים, זה בשביל המדרגה הגבוהה שהם עמדו בה, "מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי בנבואתו". 

וכיוון שהגיעו למדרגת נבואה - זה אומר שהם הגיעו למדרגת טהרה יותר גדולה. והם זכו לאהבת הבריות היותר כבירה, השנאה שלהם לעושי הרע - היתה שנאת הרע! שנאה טהורה ומופשטה כראוי ליראי השם. מה רבה היא העבודה בהשגת הטהרה? בחינה אחר בחינה, בדיקה אחר בדיקה, בו בלבו, נשמתו וכל עשתונותיו מחשבותיו, צריך לבדוק את כל דרכיו בכל מעשיו, ואת כל מעלליו, בעבר בהווה ובעתיד, ועדיין הוא לא בטוח. לפעמים אינה תלויה כלל במאמצים של לב האדם, למרות כל ההשתדלות, למרות כל הביקוש בעבודה ובהשגתה, עדיין לא הגיע לקצה קצתה. 

לפעמים היא תלויה בטבעי לב האדם ובתכונה נפשית שבאה לו בירושה מדורי דורות". זאת אומרת: עובר לאדם כל מיני דברים: הנהגות ב-DNA מה שנקרא, בתורשה שלו, בתולדה שלו, מבית אביו מבית הוריו, ממשפחתו. לפעמים זכות אחת של אבי אבותיו תזכה אותו באושר נצחי. ולפעמים חובה אחת שלא תלויה בצווארו כלל, תפסיד אותו את הנצח, ותמנע ממנו להגיע לטהרה. ועכשיו אנחנו מגיעים לפנחס "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" 

אומר עליו השם: "השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קינאתי, לכן אמור לו: "הנני נותן לו את בריתי שלום, והיתה לו לזרעו ולאחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל". 

מובא בסנהדרין פב': "ביקשו מלאכים לדוחפו", 

"אמר להם הקב"ה: "הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חמה בן משיב חמה הוא, "קנאי בן קנאי הוא" הוא משבט לוי, שמעון ולוי אחים, הם קינאו על מה שחוללו שכם בן חמור לדינה וכל בני העיר ושתקו, הם קנאו. הוא קנאי בן קנאי, משיב חמה בן משיב חמה והוא עוצר את המגפה". 

התחילו שבטים מבזין אותו: "ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו שפיטם עגלים לעבודה זרה? יהרוג נשיא שבט מישראל?"

 שבטים מבזים אותו: "תראו! מי בא לנו? מי בא? בן פוטי זה סבא שלו יתרו פיטם עגלים לעבודה זרה, איך יכול להיות שהוא יהיה טהור, איך יכול להיות שלא עבר לו ב-DNA? איך יכול שהכל נעשה בטהרה גדולה לשמה? איך יכול להיות? זה יכול להרוג נשיא שבט מישראל? נגיד שהוא עשה מעשה לא טוב זימרי בן סלוא, אבל אתה?! בשביל לעשות עבירה לשמה אתה צריך להיות נקי?!! איך זה יכול להיות שאתה נקי?" 

בא הכתוב והעיד עליו הקב"ה ומייחס אותו לא ליתרו, "בן אלעזר בן אהרן הכהן" נקי נקי, נקי נקי, פנחס עשה את המעשה שלו בטהרת הלב, הוא קינא את קנאת השם צבאות, ובזכות זה נתנה ברית כהונת עולם לו ולזרעו אחריו. כמו שכתוב בזבחים ק"א: "לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזימרי", הוא לא היה נכלל בין הכהנים, ורק אחרי שהרג את זימרי - הוא נתכהן. עשו לו כל כך ניסים, יש אומרים 10 ויש 12, עשו לו כל כך ניסים שהראו לו משמים שהסכימו על ידו, לא עושים ניסים למי שהוא לא בסדר, רק למי שהוא בכשרות מלאה, עשו כל כך הרבה ניסים באותו מעשה, מובא בתנחומא במדרש רבה. 

אז נשאלת השאלה: למה ביקשו מלאכי השרת לדוחפו? ולמה התחילו שבטים מבזים בו והזכירו לו שאבי אמו פיטם עגלים לעבודה זרה. על מי מדברים? על יתרו, אבל יתרו התגייר, חזר בתשובה, הוסיף פרשה בתורה, וכי אומרים לבעל תשובה: "זכור מעשך ראשונים"? אסור! וכל שכן לזרע זרעו. הוא כבר לא ...... הבעל תשובה יתרו הוא כבר גדל במשפחה חרדית, אז למה הזכירו השבטים עתה לאן הוא מתייחס אחרי מעשה גדול כזה שהוא עשה? ומה התשובה שהשיב להם הקב"ה? שהוא כן מיוחס! 

אבל הוא מיוחס לבית אבי אביו, מה זה מועיל אם סוף סוף בייחוס של המשפחה יש גם צד פסול? אולי איזה שורש רע מבית אבי אמו מעכב אותו מלהגיע לטהרת הלב הכרחית למעשה גדול כזה. פנחס עשה מעשה גדול בלי שום ספק, כולם ידעו שזימרי בעל ארמית, והלכה למשה מסיני "קנאים פוגעים בו" זימרי אומנם הדין שלו להריגה, אבל אם יש איזה צד של חובה בייחוס של הקנאי או במשפחתו - זה מעכב אותו מלהגיע לרום מעלת טהרת הלב, ובלי טהרת הלב גמורה - אפשר שהדין שלו של פנחס רוצח, ואפשר שאין חלקו בין הקנאים. לכן "הלכה ואין מורים כן", 

אם הוא בא לשאול שאלה: "אם מותר לו להרוג או לא?"

 - לא מורים לו, למה מי אמר שהוא קנאי? מי אמר שזה נובע מקנאת הלב? אולי הוא סתם רוצח הוא רוצה להרוג אותו? אז אולי לא בשבילו נאמרה הלכה למשה מסיני שמצווה עליו להיות רוצח? כי בלי המצווה הזאת שהיא אמתית בשלמות הרי הוא רוצח, לכן בא הכתוב וייחס אותו לבן בנו של אהרן הכהן שהוא אוהב שלום, ורודף שלום, וההריגה שלו היא באה ממקור הטהרה להציל את כל עם ישראל, כי "בקנאו את קינאתי לא כיליתי את בני ישראל" כי אם אף אחד לא היה מקנא להשם הקב"ה היה מכלה את ישראל, אז הוא הציל את כל עם ישראל. 

וקנאתו נובעת משבט לוי! כמו הסבא שלו שהיה קנאי, וזהו המקודש ביותר לשרת בבית הבחירה, לב טהור יש לו, טהור בתכלית הטהרה והוא השיב את חמתי בכל עומק טהרת הלב, אומר עליו הקב"ה אני מחזיק לו טובה על זה. קנאות זה תואר של שלמות, כמו צדיק כמו חסיד כמו עניו, על האדם להיות שלם בתכלית שיהיה לו מותר להיות קנאי, שיהיה התואר הזה הולם אותו על ידי מעשה קנאות טהור, זכה פנחס לכהונת עולם לו ולזרעו אחריו. לשפע של טהרה זקוק אדם שעל ידי הקנאות לא יפסיד את הנצח, פגימה כלשהו דקה מן הדקה בפנים הלב או במעשיו או באבותיו, אין חלקו בין הקנאים, וקרוב להיות חוטא ופושע. 

יש אחד קוראים "מורי עסקה" (הרב יצחק רצאבי) הוא אמר פעם עלי שאני פנחס!! "זה פנחס של הדור" ברור לו!! עד שהקנאי הזה אמר שהוא "מורי עסקה" כי הוא מכר את היהדות בשביל עסקה עם שס, אז הקנאי קינא, ואמר: שמה שאתה עושה זה לא הגון ולא יאה, אז הוא אמר "הוא כבר לא פנחס" והוא דיבר עלי! הבנתם? זהו. 

"לא כל הרוצה לדגול בשם האמת - הוא דוגל, לא כל הרוצה לקנא בשם השם - הוא מקנא, לא כל הרוצה לשנוא את חברו בגלל עבירה שעבר - רשאי לשנאתו, לא כל הרוצה לפרסם את הרשעים - הוא מפרסם, לא כל הרוצה לשמוח על מפלתם של רשעים - ראוי ומוכשר לזה, צריך טהרה אחר טהרה, בדיקה אחר בדיקה, זיכוך אחר זיכוך, ואז לבו יהיה נוגפו ואז יבקש רחמים ממרומים, "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי". 

לא פשוט! לא פשוט. לכן צריך לראות בין כל הרבנים יש מישהו שיש חשש שפגעו בכבודם - הם כבר בשצף קצף, אני - שחטו אותי בכיכר העיר, עוד שנתיים שתקתי אחרי זה, אפילו הזמיר (הרב זמיר כהן - הידברות) הזימרי הזה שכתב וחתם נגדי והתעקש שכן הוא חתם במכתב נגדי וכו' בחוץ לארץ, גם כן שתקתי לו, לא דיברתי נגדו. רק שאחר שהוא פתח את לועו "פי האתון" ודיבר עלי כאילו "אסור לשמוע אותי" וזה וזה וזה..... רק אז התחלתי לטפל בו. זאת אומרת: אני לא ממהר כל כך לצאת נגד רשעים שיוצאים נגדי במסווה של צדיקים, מתון מתון שווה 400 זוז, 

ולכן גם שמוליק, (הרב) שמואל אליהו (רב העיר צפת), שעכשיו אני מוציא סרטון על מה שאמר: "שאני אחד מעשרת אלפים (1/10,000) ושאין פה מחלוקת, שכל מה שאני אומר על ה-G5, הכל זה הבל הכל זה כלום אסור לשמוע...!"... 

פרופסור למדעי הרוח, אז הוא יטופל בימים הקרובים, "שמוליק", למה אני קורה לו שמוליק? מי לימד אותי לקרוא לו שמוליק? איציק (הרב הראשי יצחק יוסף), בישיבה היה קורא לו "שמוליק", אז כנראה שהוא יודע למה הוא שמוליק ולא שמואל. אז שניהם, איציק ושמוליק כנראה הם חבר'ה מהגן או לא יודע מאיפה, אבל בכל אופן שמוליק, זה ששר לפני הבנות שירי ערגה 

אומר להם: "כולם! כולם...".. שר לפני הבנות שומע את שירתן לפניו, הם לפניו! לפניו והוא שר הוא שר הרב מטעם בצפת. שמוליק, והוא מדבר ברדיו ככה מוחק אנשים, בקטנה כאילו, "הוא אחד מול עשרת אלפים, זה אפילו לא מחלוקת". 

זאת אומרת: כל הרבנים ממלאים פיהם מים, נגד כל הצרות שעכשיו תוכפות עלינו, הם הצודקים ואני לא, אני מביא ראיות הוכחות והכל - הם לא אומרים כלום, הם צודקים זה הראייה, "הוא אחד כנגד עשרת אלפים" אז זה ככה. 

אז אמרתי לו: "אתה גם אחד מול עשרת אלפים, וכל עשרת אלפים לא שרים לפני בנות ושומעים את שירתן, ......... אין מחלוקת בזה שאתה לא רב בכלל, כול'ה אתה שמוליק! כי מי שר? לוקח מיקרופון ושר שירי ערגה, שירי חשק, ישר לפני הבנות, מאות בנות עומדות לפניו והוא שר איתם ביחד מקהלה, איפה זה מותר? יראה לנו כבוד שמוליק!" 

אז ככה זה עובד. מה שאפשר לאדם לעשות בלי כל בדיקה ומצווה, מה שאפשר לאדם לעשות בלי כל בדיקה ומצווה, מה פרוש? קודם אמרנו בשביל לעשות עבירה לשמה – צריך בדיקה אחרי בדיקה, צריך טהרה אחרי טהרה, צריך שלא יהיה לו שמץ ממה שהוא הולך עכשיו לעשות, כי הוא הולך בעיקר הדבר עבירה! אז חייבת להיות לשמה מאה אחוז (100%). 

מה יכול האדם לעשות בלי לבדוק? מצוות! דבר שבעיקרו מצווה ואין בו שום צד של עבירה, אפילו שזה לא לשמה, אפילו עם כוונה רעה של כבוד או של פרסום, או כל מיני דברים כאלה - מי יכול לשער את גודל הזכות ועד היכן כוחה של מצווה מגיע, שהרי בזכות מב' 42 קורבנות שהקריב בלק מלך מואב בשביל מה? לחסל את עם ישראל! אבל הוא הקריב קורבנות להשם, בזכות 42 קורבנות שהקריב בלק מלך מואב בהוראה של בלעם - זכה ויצאה ממנו רות שיצא ממנה שלמה המלך! שהקריב אלף (1,000) עולות להשם ביום אחד. 

דבר טוב הכי קטן, מעלה הכי קטנה, מצווה הכי קלה - יכולה להעלות אדם למרומים, מה שלמדנו בשיעורים האחרונים וסיימנו בהם, "בכוכבי אור" זה מזכה אותו לנצח! וזרעו אחריו. כי עיקר הדבר – מצווה. במצווה איך שלא תעשה אותה - היא מצווה. מצווה מושלמת חסרה מובחרת פחותה עם כוונות כאלה או אחרות, בכל אופן שורשה מצווה. עבירה: אם היא לא לשמה היא עבירה. ומצווה אפילו שלא לשמה - היא מצווה. השם יזכנו לעשות מצוות ולא עבירות אמן. אמן!! המשך יבוא.