הסתגלות | הרב אמנון יצחק
- - - לא מוגה! - - -
יפה, יפה.
גם בוא.
אפשר?
ובני אליהו ונמואל ודתן ואבירם
הוא דתן ואבירם,
קרועי העדה אשר היצו על משה ואהרון בעדת קורח בהצותם על אדוני.
נשאלת השאלה, למה חזרה התורה וכתבה את הייחוס של דתן ואבירם?
ובני אליהו נמואל ודתן ואבירם, הוא דתן ואבירם.
למה היא חוזרת התורה? כבר דיברנו מהם, מספיק.
האם אינם מוכרים ומפורסמים?
מן האמור בתורה לפני כן?
בהלו התולדות שלהם והמעשים של רשעים אלה בדורם ולדורות
ידועים ומפורסמים בכל אחד ואחד.
הלו הם דתן ואבירם
שהוכיחו את שפל מעשיהם וירידתם המוסרית עוד בהיותם במצרים,
כאשר פגעו במשה רבנו עליו השלום.
באף הראו את שפלותם בכל מזימותיהם הרעות.
הם העיזו והתחצפו נגד משה.
פגעו במשה ואהרון כאשר יצאו נגדם בטענות ובדברי זלזול.
אמרו, ירא אדוני עליכם וישפוט אשר הבאשתם לחינו בעיני פרעה.
הם שמסרו לפרעה כי בורחים ישראל ממצרים ואינם חוזרים.
הם שהותירו מן המן.
הם שמרדו במשה ובדבר השם שלו,
יצאו ממצרים
ונשארו שם
עד שבאו אחר כך.
הם שאמרו ניתנה ראש ונשובה מצרימה.
הם רצו למנות ראש את דתן במקומו של משה ואת אבירם במקומו של אהרון.
הם שהצאו על משה ואהרון בעדת קורח.
למה צריכה התורה לחזור לספר שוב את הייחוד של שני אנשים רשעים הללו,
דתן ואבירם,
ולספר על מפלתם?
האם יש מקום לטעות ולחשוב שיש עוד דתן ואבירם אחרים?
אלא ללא ספק יש כוונה מיוחדת בזה שהתורה חזרה ופרסמה.
מה הכוונה שאומרת עוד פעם התורה? ובני אליה ונמואל ודתן ואבירם, הוא דתן ואבירם, קרואי העדה של רצוען, משה ואהרון,
בעדת קורח, בהצותם על השם.
למה? מה הכוונה?
אפשר לומר שהתורה ירדה לעומק כוחות נפשו של אדם
ביודעה כי אנשים רואים חטא בפעם הראשונה,
בעוד חטא גדול
מצד אנשים שמורדים בשליחי השם ובמשכיו,
שכמוהם כמורדים בשם עצמו, מי שמורד בשליחיו של הקדוש ברוך הוא כמורד בשם עצמו,
הרי אז הם מתקוממים ומוכנים לקרוע אותם כדג ולקרוא אותם מורדים,
לגנותם בכל לשון, להתרחק מהם,
להרחיקם מכל השם, לנדותם, להחרימם,
ולא להיות במגע עם רוחם הרעה והשפעתם ההורסת.
אולם כעבור זמן מסוים עלולה רוח קנאות זו להתקרר ולהצטנן,
כי טבעו של אדם שהוא מתרגל,
ולבסוף
הוא מסתגל לאווירה רעה כזו
ומוכן להשלים עם קיומה,
ואם קודם לכן הוא היה מקנא וזועק נגד,
במשך הזמן הוא מתחיל להתרגל לקיום התופעה הרעה.
הוא עדיין מתרחק ממנה בעצמו,
אבל ההתלהבות הולכת ופגעה,
ומכאן כבר קרובה הדרך שהוא עצמו עוד יתחבר לרע,
יהיה מוכן להיות שכן לו,
הביקורת שלו על הדברים הרעים נחלשת,
עיניו כבר אינן מבחינות בחטא כדבר מאוס ומגונה,
השפלת כבוד התורה אינה מזעזעת אותו,
דברי בלע על השם ממשיחו על תורת ישראל ומצוותיה אינם גורמים לו שום רעדה נפשית.
כיוון שאלה כוחות נפשו של אדם,
באה התורה וחזרה וסיפרה על מעשי הרשעים הללו, הם, דתן ואבירם,
וגילתה שוב את מעשיהם הזדוניים
כדי לעורר בליבותינו שוב ביקורת על הרע שלא יתקרר ליבוש למאמין,
ולא יעשה אדיש כאשר פוגעים בתורת השם.
שהדעת לא תתרגל להשחתה נוראה זו
שלא להתקרב למעשים כאלה.
לכן מעריכה התורה וחוזרת ומספרת שוב את מעשי דתן ואבירם,
על מנת לרענן את המחשבה ולחדש את ביקורת הרע
על ידי גילוי מחדש,
חוזרת התורה ומזכירה את חטאם ועונשם של דתן ואבירם.
אז זאת אומרת, כל הסיפור שחוזרת התורה שוב, והתורה מקצרת,
ואומרת דברים קצרים ולומדת דינים מקל וחומר ומכל מיני דרכים קיצורים,
ופה היא חוזרת פסוקים שלמים,
ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם.
אנחנו לא יודעים שיש דתן ואבירם, יודעים?
לא.
תזכור עוד פעם.
אלה קרואי העדה שייצאו
על משה ואהרון בעדת קורח,
בהצותם על השם,
שייצאו נגד המנהיג על משה רבנו,
בעצם הם ייצאו על השם.
כדי שלא נתקרר, כי כוחות הנפש של האדם מתקררים.
בהתחלה חורע פה,
אבל אחרי זה מצטנן, כן, אני יודע, עזוב, נו, עזוב.
וככה בן אדם כבר
מרחיק מעליו את הביקורת וכו'.
התורה מחנכת לא לרדת מהביקורת,
ולכן היא חוזרת ומזכירה אותם, שהוא מזכירה את העניין.
מספרים על מרן בעל החפץ חיים, זכר צדיק וברכה,
שבימי המלחמה הראשונה,
כשהוא גלה עם הישיבה שלו למדינת רוסיה, לאזור שהיו בו מעט אנשים מבני ישראל,
ומתוכם רק מעט שומרי תורה ומצוות,
פעם אחת עבר בשבת ברחוב
וראה חילול שבת.
חזר מיד לישיבה והשמיע שיחה מוסרית,
ובתוך השיחה פרץ בבכי עז ואמר, אוי לי שראיתי חילול שבת,
אוי לי שראיתי חילול שבת.
כעבור כמה שבועות שוב נתקל בחילול שבת.
חזר לישיבה ושוב השמיע שיחה מוסרית,
ובתוכה בכה על המראה של חילול שבת שנתקל בו.
אבל הוסיף ואמר כי הוא מרגיש שהבכי עכשיו, לאחר שראה חילול שבת פעם שנייה,
הוא פחות חמים מן הבכייה שבכה כשראה אותה בפעם הראשונה.
שאז הוא נבהל מאוד מן העבירה החמורה שיהודים עוברים עליה.
אז אם החפץ חיים בעל רבע רגש,
הוא בכה בשני המקרים, אבל הוא כבר הרגיש
שפעם שנייה זה כבר לא היה כמו הפעם הראשונה,
אז מה ההשפעה של האנשים בכלל?
יכולים לראות דברים שעוברים על התורה ולא מדבר עליהם בכלל,
כהיים מחושים.
אבל רק בעל החפץ חיים היה שוקל ומודד במידת נפשו כל דבר.
מכל רגעי חייו היו ספורים לו ולא יצא אפילו אחד מהם לבטלה.
רק הוא היה יכול להבחין את ההבדל בין בכי לבכי,
בין חמימות לחמימות,
ובין חמימות למעט קרירות,
בין התפעלות לאדישות.
הוא הכיר את הטבע והשתדל להתרומם מעליו.
הוא השתדל לא לאבד את חריפות ביקורת הרע ואת תיקון עצמו כל הזמן.
ועם כל זה הוא אומר
שהוא הרגיש הפרש
בין הפעם הראשונה
לפעם השנייה.
חפץ חיים היה בודק את חיטותיו לנצל כל זמן שלא להפסיד,
ופעם הוא עשה חשבון
שאם הוא ילחם נעליים,
עם שרוכים,
אז הוא יפסיד חודש בחיים
רק מסריחת נעליים.
אז לכן הוא היה נוען נעליים בלי שרוכים.
למה? כל פעם זה כמה שניות או חצי דקה או דקה.
אז כדי לחסוך בזמן,
לא כמו בניסור בטון.
הוא היה יודע לחשבן,
הוא יודע חשבון שבעוד
סך שנים יהיה לו עיבוד של חודש ימים,
אז בשביל שרוכים לאבד חודש מהחיים, לא כדאי.
הוא קנה נעליים בלי שרוכים.
זאת אומרת, אדם צריך לחשבן את הזמן, לדעת את הערך שלו.
ודבר נוסף, רואים שבכוחות הנפש של האדם יש דברים שהם נהפכים להיות קהים.
האדם לא מרגיש,
ואז לאט-לאט
הדברים נשכחים והחמימות יורדת
וממילא מתרגלים למצב.
אבל זה כוח שנקרא כוח ההסתגלות.
אם מסתגלים לטובה,
נפלא. אם מסתגלים לרעה, רע מאוד.
מה שדיברנו כרגע זה הסתגלות שיכולים להסתגל לרעה.
דהיינו שוכחים ביקורת
על דברים שהם גרועים.
אז מצד אחד הסתגלות זה מידע שהקדוש ברוך הוא הנהיג באדם.
תלוי לאן מכוונים אותה.
אדם שלומד תורה, בהתחלה זה קשה.
אבל אם הוא יסתגל פעם אחר פעם,
יהיה לו קל.
אז כוח ההסתגלות הוא טוב מאוד.
בזמן השואה נורא,
אי אפשר להבין איך אנשים ירדו ממצב של חיים מסודרים,
אורח חיים נורמלי,
ולהגיע עד לגזרות של הרוצחים הגרמנים וממח שמם וזכריו.
איך יכול להיות שאנשים יכולים, הרי אדם בשינוי, אם יתנו לבן אדם פתאום, אדם מכובד, לעבוד בדברים מבוזים,
בדברים מלוכלכים, בדברים מסריחים.
הנפש לא יכולה להקיא, הוא יכול לחלות.
איך יכול להיות שאנשים יגיעו למצבים כאלה שהם חופרים קברים לחברים שלהם ולעצמם ולכל, ואחרי עינויים וכו' וכו', ובלי אכילה ובלי שתייה.
אלא זה כוח ההסתגלות. היום זה קצת,
ומחר אותו דבר, ועוד קצת,
ומתרגלים למצב הקודם,
ועכשיו מדברים רק על המצב החדש.
וככה יורדים, יורדים, יורדים, יורדים, מסתגלים.
ובן אדם יכול לחיות שנים ככה, אלא זה מגיע אצל מוות,
על ידי כוח ההסתגלות.
אחרת היו מתים על המקום.
גם בלי עינויים, בלי כלום.
רק השינוי, כמה אנשים מתאבדים בגלל שיש להם שינוי,
פתאום אין להם אוכל.
הם לא יכולים לבקש מאנשים מתביישים, מתאבדים.
זאת אומרת, הם לא יכולים.
אבל יש כוח ההסתגלות.
לדוגמה, תראו עד כמה הוא קיים.
כשהקב' ברוך הוא הודיע לאברהם אבינו שצריך לעקוד את יצחק,
אז לא פרחה נשמתו של אברהם,
והוא הלך לעקוד את יצחק.
אבל ברגע שהודיעו לשרה עימנו שיצחק נעקד,
פרחה נשמתה מיד,
והיא נפתרה.
מה ההבדל בין אברהם לבין שרה?
כשהקב' ברוך הוא הודיע לאברהם, אז הוא אמר לו,
קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק.
אז הוא דיבר איתו לאט לאט.
קח נא את בנך.
הוא אמר לו, שני בנים יש לי.
אמר לו, את יחידך אמר לו, זה יחיד לי עמו וזה יחיד לי עמו, זה של אגר וזה של שרה.
אשר אהבת, אמר לו, את שניהם אני אוהב.
אמר לו, את יצחק.
בתוך המשא ומתן
בינתיים הוא הסתגל לרעיון
שהולכים לקחת איזה בן.
בעלה ולעולה.
איזו הודיעה.
אדם מקבל פתק.
נכתב בדואר.
התרעה אחרונה, ניתוק חשמל.
שהלב שלו כבר...
אין חשמל, אין מים.
פה אומרים לו, לוקחים לך את הבן, תעלה אותו לעולה.
איך לא פרחה נשמתו?
זה לא בן סתם, זה הבן הכי יקר שיש לו.
בן שהוא המתין לו מאה שנה.
וזה העתיד של כל עם ישראל, בלעדי יצחק אין ישראל.
ולא פרחה נשמתו.
אבל שרה אימנו, כשבא השטן והודיע לה שנעקד יצחק,
פרחה נשמתה.
למה? הוא אמר לה בפתע פתאום, ולא נתן לה שהות להסתגל.
אבל אם היה אומר לה לאט לאט לאט לאט,
לא הייתה פרחת נשמתה.
זאת אומרת, כוח ההסתגלות אפילו של שניות
יכול לתת לאדם לעבור את המשבר.
לכן, כשלא מודיעים הודעה
כואבת
או פטירה של אדם יקר או משהו כזה,
בפתע פתאום, ואומרים לו,
אבא שלך נפטר,
אדם יכול למות על המקום.
אז מה מודיעים?
אבא לא מרגיש טוב.
מה קרה? מה קרה?
לא, לא, הכול בסדר, לקחו אותו לבית חולים, אז איפה הוא עכשיו? לאט לאט, ככה.
שם אותו במחלקה, לאט לאט, עד שהוא יתרגל.
ואחרי זה המצב כנראה מחמיר, ואחרי זה, ואחרי זה, לאט לאט לאט לאט לאט,
עד שאדם כבר מכין את עצמו נפשית
לבשורה הכי גרועה שיכולה להיות, כי אז הוא מעכל.
אוי ואבוי, יכול להיות, זה סכנה, סכנה זה יכול להיות מתאחז שלום, וככה וככה וככה,
אבל הוא כבר עקל את זה.
אבל אם באים אליו בפתע פתאום ונותנים הודעה,
שם רחם יכולים לגמור על אנשים.
למה?
יש כוח של הסתגלות.
אז גם פה ראינו בתורה, אדם יכול להסתגל למצב,
הוא יכול לראות דברים קשים ואיומים, הוא יסתגל אליהם.
אנחנו יכולים לראות כמה רשעים יכולים לעשות דברים קשים ביותר.
אז פעם ראשונה אנחנו יכולים להרגיש קשה מאוד,
אבל לאחר מכן, שוב פעם, תהיה קרירות כזאת, אדישות, ואחר כך נגיד, מה לעשות, מה לעשות?
התורה חוזרת ואומרת, יש מה לעשות.
לזכור כל הזמן ולהשאיר את הביקורת וחריפות הביקורת תמיד
כלפי אותם רשעים.
זה מה שלמדנו מזה שהתורה חזרה שוב פעם
על הייחוס של דתן ואווירם ועל מחסיהם הרעים והקלוקלים,
ולא חסכה במילים,
רק בשביל ללמד אותנו את הנושא הזה,
שצריך לשמור על הביקורת-ביקורת לפי העניין והזמן תמיד.
רבי חנניהו בן עגשיומר.