סגולת הזמן ובריאת הכל לתכלית התורה | הרב אמנון יצחק

- - - לא מוגה! - - - 

חג שמח לכל הסועדים בכפז, ברוכים תהיו, אריכות ימים,

הרבה שמחה ואהבה אמן.

נציב יום, אברהם מלכה בן פרלה,

שהשם ישלח לו בריאות איתנה ואריכות ימים,

יישוב הדעת בתפילה ובלימוד התורה וזיווג הגון,

ומעל הכל חזרה בתשובה שלמה אמן.

קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם, ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה.

אמר רבה,

אף על פי שקיבלו מתחילה ישראל את התורה בכפיית הר כגיגית,

שזה היה באונס,

אפילו כך

חזרו וקיבלו בימי אחשוורוש,

ככתוב, קיימו וקיבלו היהודים.

קיימו מה שקיבלו כבר,

והפעם זה היה ברצון.

מההתחלה היה קבלת התורה באונס,

אבל בימי אחשוורוש היה ברצון.

והנה ידוע שעניין הזמן הוא,

ישנה סגולה למה שנעשה בזמן ההוא.

זה כוח הסגולה שיש בזמנים מסוימים,

שהם חוזרים

עם אותן מעלות

ואותן השפעות.

וכן אמרו בתענית כט,

אל כך,

בר ישראל שיש לו דין עם נוכרי,

השתמט ממנו,

כי באב מזלו רע.

והשתדל, באדר,

שאז מזלו בריא.

זאת אומרת, משנכנס אב,

ממעטין בשמחה.

משנכנס אדר,

מרבין בשמחה.

זאת אומרת, הזמן פועל.

ומכל שכן, שזמן זה הוא מסוגל להשגות ברוחניות,

שהשיגו אז יותר.

בעליהם תיקנו את כל מצוות הפורים בפרסום הנס.

הוא בוודאי צריך לקבל על עצמו קבלות היום

בהשגות רוחניות בזמן הזה.

וזה עיקר ההבדל בין אונס לרצון,

כי הגדר של אונס הוא שהייתה התנגדות בעצמותם,

אפילו שראו בעינם השגת אלוקות,

אבל מצד החומר הייתה בהכרתם התנגדות.

בפורים,

אחרי הסכנה הגדולה וההשגחה הנסית,

הייתה הקבלה ברצון,

משום שהרגישו שדווקא דרך התורה מתאימה עם המציאות של האדם,

בדרכי היצר

הם בניגוד למציאות

ואינם מובילים אל המטרה הנכונה.

הם סברו בהתחלה שההתקרבות הגדולה תהיה על ידי הסעודה של אותו רשע.

ככה הם יתקרבו למלכות

ויחשבנו להם.

אך לאמיתו של דבר זה גרם את הגזירה.

על מה באה הגזירה של כליה?

על שנהנו מסעודתו של אשוורוש, ההפך ממה שחשבו.

המציאות מתנהלת בהשגחה רוחנית,

לפי חוקים רוחניים,

כי התכלית של כל המציאות היא רוחנית.

וזו דרך התורה,

ורק דרך התורה היא התכלית הרוחנית.

ולכן קיבלו אותה ברצון,

לא לבד שנתרצו,

אלא ברצון ממש שרצו בזה והרגישו את החמדה, האהבה,

הטוב, היפה.

וצריכים להתחזק בידיעה הנכונה שכך הם הדברים. כמו שהם הגיעו למסקנה,

גם אנחנו צריכים להרגיש שלולא התורה אין לנו שום מציאות ותכלית.

יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום.

יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום.

ואילולא הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו.

צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, אדוני לא יעזבנו בידו.

אז מה זה עוזר?

אילולא הקדוש ברוך הוא עוזרו, אינו יכול לו. מה זה עוזר?

מי שמתעצם בעצמו

עוזרים לו,

אבל הוא צריך להתחיל,

ואז עוזרים לו.

אחד שנושא מסע קשה, אבל הוא נושא את המסע, אז עוזרים לו.

צריך קודם שאדם יילחם בעצמו,

ואם הוא נלחם בעצמו נגד יצרו, בטוח יהיה בעזרת הקדוש ברוך הוא.

והנה,

כמו בכל מלחמה, דבר ראשון צריך לדעת מי האויב,

עם מי נלחמים,

מה הכוונות של האויב

ומה מראה מלחמתו.

וצריך להיזהר שלא יתחלף אויב באוהב

באוהב באויב.

בחובת הלבבות, באיחוד המעשה,

אומר

אך הסכנה יותר גדולה כשהשונא מתחלף ומראה לו פנים,

לא לבד שהוא דורש טובתו

ורץ לעשות רצונו,

אלא יותר מזה, שסובר שזו עצמותו ממש,

הסכנה,

שהאויב נהפך כאילו לאוהב.

ואדם מרגיש

שהוא דורש טובתו,

אבל לא רק שהוא דורש טובתו, כאילו הוא, היצר, דורש טובתו.

ואז הוא רץ לעשות רצונו.

יותר מזה, הוא סובר שהוא,

אני רוצה, אני, בא לי, אני, אני. הוא חושב שזה אני.

הוא לא יודע איזה יצרו.

ואדרבא, הצד הטוב, הוא מרגיש לזה מחוץ לו.

כאילו מה שהתורה אומרת לו שזה טוב וצריך לעשות,

זה נראה לו מחוץ לו. הוא צריך להחליט אם כדאי לו, לא כדאי לו.

ואז הוא רק מחליט אם זה הכרח מציווי הבורא,

או שזה רק בגלל שכר ועונש, כדאי לי לעשות, לא כדאי לי.

אבל מה שיצרו אומר לו, הוא מרגיש שהוא רוצה.

זה לא יצרו, זה הוא רוצה.

ומה שהשם אומר, נראה לו שצריך לבדוק, זה מחוצה לו, צריך להחליט.

ואם הדברים שהשם רוצה הם מתנגדים לו,

הוא מרגיש שזה כאילו מתנגד לעצמו.

זה נוגד את רצונו.

לכן ראשית כל

היא לדעת

את האמת.

שאף שהיצר נמסך במזג רוחו והוא בכוחות נפשו,

צריך לדעת שהוא נגד האדם.

אבל לא רק מצד מצבו הנצחי,

אך הוא תכלית הרע בעצם.

אין רע יותר מיצר הרע.

הוא באמת המתנגד הגדול ביותר.

והוא הרודף הגדול ביותר אחרי האדם שרוצה לאבד אותו משני עולמות.

אז זאת אומרת,

אם אנחנו רוצים לראות,

אנחנו יכולים ללמוד עכשיו דבר מדהים,

שכל דבר שנברא באדם,

הכל זה לתכלית רוחנית.

הגמרא מביאה,

דרש ברכה פרא,

מה זה שכתוב יתד תהיה לך על אזיניך וכיסית את סיעתיך?

אל תקרה על אזיניך,

אלא על אוזניך.

הכוונה, אם ישמע אדם דבר שאינו הגון

ומזוהם כצואה,

יניח אצבעו

שצורתה כעין יתד באוזניו,

וזהו מה שאמר רבי אלעזר,

מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתדות?

מה הטעם?

ונשאלת השאלה, מה המשמעות של השאלה הזאת?

אם נאמר שהשאלה הייתה משום שהן מחולקות

זו מזו,

ואינן מחוברות יחד.

הלא כל אחת ואחת מן האצבעות

היא עשויה לעניינה ודרושה לאדם לא רק לצורכי חולין, אלא גם לצורכי שמיים.

שהרי אמר מר,

זו זרת,

זו קמיצה.

מה זה זו זרת?

זו האצבע הקטנה,

היא זרת

שממנה עד קצה הבוהן

מודדים את מידת הזרת המשמשת במעשה החושן

בבגדי הכהן הגדול,

מה שאנחנו קוראים שיבר.

זו קמיצה,

אחריה זה זאת הקמיצה,

שבה מתחילים את קמיצת המנחות במקדש.

זו אמה,

זאת האמצעית

שמקצה אצבע זו

עד המרפק היא מידת האמה.

זו אצבע

שהיא ליד הבוהן, שבה מזים את דם הקורבנות על המזבח.

וזו גודל,

הבוהן נקרא גודל, שעליו נותנים דם ושמן את טהרת המצורע.

אז רואים שיש לנו חמש אצבעות, לא סתם,

לא שיהיה לנו נוח לתפוס דברים ולהזיז דברים,

אלא לכל

אחת מהאצבעות יש תכלית מיוחדת של מצווה תלויה בה.

ונשאלת השאלה, ולמה, מה טעם משופות קייטדות?

למה האצבעות הן מחודדות כמו יתד?

שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יניח אצבעותיו באוזניו.

כיוצא בו

תנא דבי רבי ישמעאל,

בבית נדרשו של החכם רבי ישמעאל,

שאלו מפני מה אוזן כולה קשה,

כל האפרקסת,

והעלייה רכה.

שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יאכוף עלייה לתוכה,

מכניס את העלייה לתוך האוזן,

וסותם את האוזן.

זאת אומרת,

רואים מפה שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא, הכל לתכלית רוחנית.

הרי בעניין כזה,

שתלוי בו כל המציאות המעשית,

אז אין נשאר כמה פעולות נגמרות על ידי חילוק האצבעות.

הנה היסוד של הדבר, שנבראו כל אחד למצוותה,

כל אחד מהאצבעו.

ונמצא שהתכלית של הדבר ונשמתו,

מה שגורם קיומו מהווה את הדבר,

הוא קיום המצווה על ידו.

וזהו עצם הטוב שנתקיים בתכליתו.

זאת אומרת,

כל תכלית דבר בנשמתו,

פרשו כל דבר שנברא באדם,

כל מה שנברא בבריאה,

כל מה שגורם לקיים את הדבר ולהוות את הדבר, זה רק קיום מצווה שיש על ידו.

וזה עצם הטוב

כשהוא מתקיים בתכליתו.

וכל יתר העניינים הגדולים מאוד בעינינו,

הנובעים מזה, זה רק אגב אורחא.

זה שאתה יכול להרים עם היד מסעות,

זה שאתה יכול בעדינות לגלגל דברים ולהזיז, זה אגב אורחא, זה לא המטרה.

המטרה

היא עצם הרוחניות התלויה בכל עבר ועבר.

הגריל דיסקין, זכר צדיק וברכה,

אומר, אין הקדוש ברוך הוא מקמץ בבריאה

והוא ברא מין שלם, מין שלם

בשביל אדם אחד

שנצרך לו.

אם יהיה בן אדם אחד שצריך משהו מסוים פעם אחת בכל האנושות,

הקדוש ברוך הוא לא יברא דבר אחד בשבילו אלא מין שלם הוא יברא בשבילו.

הוא לא מקמץ,

הקדוש ברוך הוא לא קמצן,

וכן לברוא דבר המתקיים

יכול לברוא אותו אלף שנים

בשביל שיצטרך לרגע אחד

כמו הטחש לדוגמה שהיה בזמן המשכן שהיו צריכים אותו בצבע שלו וכו'

דוגמה נוספת הצרעה

נבראה לייסר את האמורי

ולכן נברא המין

וזן אותם ומפרנס אותם הקדוש ברוך הוא בשביל שהם יזרקו את הארץ שלהם ויסמאו את עיניהם של האמורים ויעקרו אותם ויסרסו אותם

דבר גדול ועצום ייתכן שיברע הקדוש ברוך הוא למען תועלת אחת

כמו הצרעה

וכן מצינו בחכמים זיכרונם ברכה שהעורבים

שהם אכזריים

נבראו לכלכל את אליהו

שכן הייתה גזירה שהתפרנס דווקא על ידי עורבים אכזריים

ובשביל זה מתקיים המין הזה בעולם.

תוך כדי קצת לסבר את האוזן ולהבין את העניין

ניכנס קצת לתוך הנושא ונבין.

ויהי דבר אדוני אליו לאמור

לך מזה ופנית לך קדמה

ונסתרת בנחל כרית אשר על פני הירדן

והיה מהנחל תשתה

ואת העורבים ציוויתי לכלכליך שם

אחרי שאליהו הנביא גזר

על עם ישראל שלא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי

וזה נמשך שלוש שנים

הקדוש ברוך הוא לא הסכים כל כך עם הקנאות שלו הוא ריחם מחמל על ישראל

אז הוא ציווה את אליהו

ללכת

אל נחל כרית

למה מפרטים את המקום המדויק שהוא צריך ללכת?

אם המטרה להסתתר מאחיו איזבל שרודפים אחריו

אז ודאי שצריך ללכת

אבל למה צריך להגיד את המקום?

ואם המטרה היא בשביל שהוא יהיה לו מקום לאכול

מה אכפת לנו איפה הוא יאכל את זה? אם זה בנחל כרית או מקום אחר?

הכלי הקר

מנמק את הצו הזה

ששבועתו של אליהו נעשתה ביוזמתו שלו

אף על פי שאליהו לשם שמיים נתכוון לכבוד השם

בעבודתו עם כל זה

היה אבל פועל של אכזריות

למנוע מעם ישראל אפילו הטל שאף פעם הוא לא נעצר

לעומת זה

כתגובה לכך אומר לו לך מזה שטרדו משם

או לך מזה כלומר מהאכזריות שעשית במניעת הטל

מהברכה

זאת אומרת

יש ביקורת כביכול

על הגזרה שגזר אליהו

והכלי הקר משמיע בציווי לך מזה

מעין צו גירוש לאליהו לטורדו משם

מאיפה?

ממרכז הממלכה, מחברת בני עמו

ואומר לו לך קדמה,

לך לך קדמה

לא נאמר לו לך לך קדמה אלא לך מזה

ועוד ממשיך הכלי יקר

לך נע ונד

ופנית לך קדמה ונסתרת שם בנחל קרית כי שם מושבך

כי שם המקום להיכרת

כמו שם המקום נחל קרית,

לשון כריתה

לך נע ונד

ופנית לך קדמה

סימון המטרה שאליה עליו להגיע זה לנחל קרית

יש בשם הזה רמז וביקורת לאליהו

שהדבר שהוא גזר יגרום לכריתת המים בנחל

כמו שקרה בהמשך

הנחל התייבש

וזה יראה לו שאין מים גם לאחרים בגלל שלא ירד מטר

ואין טל

ובזה יובן שהוא נתקלקל על ידי האכזרים העורבים

ולא זולתם

לרמוז לו על מעשי האכזריות שהוא עשה בעצם זה שגזר על כולם רעב

על ידי שלא יהיה מטר ולא טל

אז הקדוש ברוך הוא דואג לו דווקא שהעורבים יפרנסו אותו זאת אומרת אם

עורבים שהם אכזריים על בניהם

הם באים לפרנס אותך

ולהביא לך בשר בבוקר ובשר בערב

תתעורר

העורב שהוא אכזרי על בניו לבני עורב אשר יקראו

איך אתה לא מרחם על עם ישראל וגוזר עליהם גזרה כזאת?

אז זאת אומרת לכן נשלחו העורבים האכזריים

כדי לעשות זאת

כתוב על העורבים מי יכין לעורב צדו כי ילדיו אל אל ישבעו יטעו לבלי אוכל

וגם חכמים אומרים שחורות כעורב

במי אתה מוצאן את דברי התורה?

רבא אמר במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב

אדם שרוצה להיות תלמיד חכם אומר את הגמרא צריך להיות אכזרי על בניו ובני ביתו כעורב

הם יגידו לו מה אתה הולך ללמוד כל היום תביא לנו פרנסה תביא לנו מעדנים תביא לנו

יש עדיין ירק בנחל בנהר לכו שמה תאכלו תיקחו לכם

מה שנמצא

אז זאת אומרת

הקדוש ברוך הוא הזמין פרנסתו על ידי עורבים שהם אכזרים בטבעם

שיזכור כי יתאכזר לעם לעמיתם ברעב

כל הפרשה

היא מבהילה

ללמוד את כל הנושא הזה עם אליהו

אבל אנחנו גלשנו קצת לתת טעם

למה נשלחו העורבים

ולמה הקדוש ברוך הוא מקיים את העורבים

בשביל שיכלקלו

את אליהו. כמה זמן הם חלקלו אותו ככה?

שנה!

כל יום היו מביאים לו בבוקר בשר בערב בשר לא כתוב שהוא אכל כתוב שהוא שתה מהנחל אבל לא כתוב שהוא אכל

היה פה מבחן

בשעה שכולם רעמים אתה תאכל בשר בבוקר ובערב בבוקר בערב שנה

אין פתרון אם הוא אכל או לא אכל

אבל

הדברים הם מדהימים

אז מין שלם הקדוש ברוך הוא מקיים אותו בשביל שיזונו את

אליהו

כך הוא גם בכל ענייני ההנאות

אמרנו שהקדוש ברוך הוא לא מקמץ

מחסד השם יתברך

שכל ענייני האדם הנבראים בכלל

שהם לצורך קיום העולם

הקדוש ברוך הוא מחסדו דאג שיהיה בהם טעם

והמשכה

כדי שיתקיימו למשל

עניין האכילה

אם היה עניין השלמת הגוף על ידי האכילה ובלי שום טעם כלל

ונרגיש טעם כמו נחש עפר יהיה לחמו

רוב העולם היו מתים ברעב

וכל שכן קטנים

ובעלי דעה חלושה

כשאין טעם אדם לא נמשך לאכול, לא נמשך לאכול, הוא ירעב ולא ירגיש וימות

אתם רואים שאפילו ילדים שנותנים להם אוכל טוב,

הם אומרים לא, לא, לא, לא רוצים

רוצים משהו אחר

דבר שיש לו טעם, מתוק

אז חסד גדול של הקדוש ברוך הוא שנטע בנו הרגשת טעם

והכל במידה מרובה לאין שיעור

וריבוי מינים בטעמים

כמו הסעודה של פורים שאתם אוכלים כעת

וזה מדרכי הבורא יתברך שמו בשפע

לאין שיעור

גם בזה היסוד

ובשביל עבודת השם

אחרי שזה נצלח לקיום האדם זה כבר חובה ומצווה

ועל זה נאמר בברכות נ״ה שולחנו של אדם מכפר עליו

כמו שידענו שהגדולים אכילתם זה בחינת קורבנות

שנאמר זה השולחן

אשר לפני ה'

וכן עניין אכילת קדשים ותרומה

ועונג שבת

ושמחת יום טוב ושאר שמחה של מצווה וסעודת הפורים ומשלוח מנות יש לרעהו.

ולכן ברא השם טעמים ותענוגים.

אבל יצר הרע גם נמצא בסביבה,

ומצד הבחירה הדלת פתוחה גם למאכלות אסורים, רחמנא ליצלן.

בגמרא במגילה יב שאלו תלמידי רבי שמעון בר יוחאי, מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור קל היה?

הם אמרו, מפני שלנו, מסעודתו של רשע.

אפילו שנאמר שהם לא אכלו מאכלות אסורות,

כמו שדרשו חכמים לעשות כרצון איש ואיש,

זה מרדכי והמן.

מרדכי היה משגיח כשרות בסעודה,

אך הגדר הוא עניין ההמשכה של אותו דור אחרי הנאות הגוף,

ולקבוע את עצמם ברצון להימשך אחרי התאוות,

סעודות גדולות,

מסיבות של רשעים, זמרים פסולים.

וההרגל והרדיפה בזה,

היא נוגעת לכל עניין עבודת השם יתברך, שבזה מתבררים האנשים.

וזוהי הירידה הגדולה ביותר שמונעת עבודת השם יתברך מעסק התורה,

וזה נגד דרך התורה.

וזה גם ממעט את הערך וחשיבות העבודה אפילו במעט שעושים.

לכן צריך להיזהר שהכל יהיה בכשרות הכי מהודרת, כפזניקים.

בחובת הלבבות, בשער ייחוד המעשה פרק ה',

כתוב, יטרידנו בענייני עולמנו ממאכל ומשתה

ומלבוש

ומרכב

מרכב לפי מה שהיה אז, היום זה רכב,

וליהנות במיני ההנאות הגופניות,

ככה מפתה היצר רעת האדם

ואומר לאדם

שנס מותניך,

חשוף זרועיך,

האיש הנפתה

והשתדל בכוחך ועבוד העולם,

ועבוד אנשיו, תתחנף אליהם,

אולי תגיע לקצת מחפצך בו,

וזה ביטול העבודה.

ככה עובד יצר רע על האדם.

ידוע ביאור הרמב״ם,

וזה לשונו,

בפרק ב' מגירושין.

אבל מי שתקפו יצר רע

לבטל מצווה

או לעשות עבירה,

והוכה,

הכו אותו,

עד שעשה דבר שחייב לעשותו,

או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו.

זה לא אנוס ממנו,

אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה,

והוא שבפנימיותו

ההרגש הוא לטוב.

הרמב״ם אומר,

אדם שרוצה לבטל מצווה ולעשות עבירה, באמת הוא לא רוצה.

זה רק בגלל שיצר הרע אונס אותו.

אז אם מכים אותו לקיים את המצווה או לא לעשות את העבירה, זה לא אונס.

זה לא שהוא אנוס והוא מסכים לעשות והוא עשה באונס.

כי הוא אנוס על ידי יצרו בדעתו הרעה.

אבל בפנימיות שלו הוא רוצה לעשות את הטוב.

רק הוא לא מתגבר על יצרו,

לכן באות המכות ומשחררות אותו מהאונס של יצר הרעה.

אבל חובת העבודה,

שגם בהכרת האדם ובידיעתו יהיה ניכר

שזהו הטוב בעצם,

ולא יטעה בהפך.

מה חובתנו בעבודת השם?

שההכרה שלנו בידיעה

יהיה ניכר לנו

שזה הטוב בעצם לעשות את רצון הבורא ולא לטעות ההפך.

והנה אנחנו רואים

שאנשי כנסת הגדולה תיקנו בברכת אמת ויציב 15 לשונות

המראים על האמיתיות

ועל הקביעות

בקבלת עול מלכות שמיים בנפשותנו, שאנחנו צריכים לקבע את זה.

והם אומרים לנו לומר כל היום

אהוב

וחביב

ונחמד

ונעים

ומתוקן

ומקובל

וטוב

ויפה

הדבר הזה עלינו לעולם מעט.

אז לבד ממה שזה מתאים בתכלית לנכון

אף האהבה ובחביבות ובחמדה ובנחימות

ומתוקן ומקובל וטוב ויפה הדבר,

כי כל תכלית ההנאות

וכל החמדות

וכל ענייני אהבה ונחימותה הכל מונח בקבלת מלכות שמו יתברך

ובקבלת עול תורה.

וכמו שנתעמת בחוש אצל גדולי עולם אפילו הסמוכים לדורותינו שלא מצאו שום טעם

בעולם כמו טעמה של התורה ומצוותיה עד שאדם משתגע ממתיקותה

באופן שלא ישוער ולא יתואר כמו שמתאר אור החיים הקדוש.

אז אם כן,

אנחנו צריכים להבין ולהכיר

שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו זה הכל לתכלית אחת

לעשות רצונו. כל מה שנברא

בגופנו וחוצה לנו

הקדוש ברוך הוא לא מקמץ

ומשאיר כל דבר בשביל לקיים את רצונו יתברך.

ולמדנו כמה דוגמאות.

צריכים להפנים את הדברים

ולשמוח בעבודת השם שמחה אמיתית,

לא שמחת המאכל בגלל טעימותו,

אלא קיום המצווה במאכל טעים,

שבו אנחנו עושים את רצון השם שהוא רוצה שנשמח.

הוא רוצה שנהבח איש את רעהו ונדאג אחד לשני

ונהיה כולנו מחוברים באחדות שלמה, אמן ואמן.