עין יעקב - שבת ד-ו | הרב שמעון משה חי רחמים

- - - לא מוגה! - - - 

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד העין יעקב, אנחנו במסכת שבת,

פרק ראשון, דף יוד, עמוד ב',

אות

סיימנו ג'?

עוד ד'.

רב חיס דהב ענקית בידי תרתי מתנתה דתורה.

החזיק זוג של זרוע של לחיים וקיבה, שני מתנות

שנותנים אותם לכהן.

כלמן דעתה ואמר לי שמעתת חדת משמי דרב יהווינה להו ניהלה.

אני אתן אותם מתנה למי שיבוא ויאמר לי שמועה חדה,

שמועה חזקה

ששמע בשמו של רב.

אמר לרב אבר מחסיה,

אך היא אמר רב הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו

שנאמר לדעת כי אני ה' מקדישכם.

זה כמו שבאים לאירוע, איפה הקופה? איפה הקופה?

הוא מראה לו שהוא מביא מעטפה.

שנאמר לדעת כי אני ה' מקדישכם.

יהבה ניהלה

אמר חביבין עליך שמעתת דרב כולהי

חביבין עליך כל דבריו

אמר להו הוא עיינו דאמריו

מילתא אלבישיו ייקרא

אמר רב הכי

בתרייתא עדיפה לי מקמייתא

ויהבה נקטינא חריתא יהיבנא לך

אז זה עדיף מזה, ואם היית אומר זה הייתי נותן.

ואמר רב אבר מחסיה, אמר רב חמא בר גוריא

אמר רב לעולם על ישנה אדם בנו בין הבנים

לא לעשות אפליות. חינוך הילדים, מאיפה לומדים חינוך הילדים?

מהמקרה שקרה עם יוסף הצדיק

ואחד עשר השבטים, עשרה השבטים שהיו

כי בנימין היה קטן

שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו

נתקנאו בו אחיו

ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

דהיינו,

בשביל שהוא שילם שני שקלים יותר עבור הבד,

סוג הבד שיהיה קטונת פסים ולא קטונת לבנה חלקה,

ירדו אבותינו מצרימה. למה?

אותם האחים נתקנאו בו, אמרו למה אפליות?

אה?

בגלל שהוא הבן של רחל?

בגלל שהוא אהב את רחל מלאה?

אה, בגלל זה? לא.

בסוד הדברים מזכירים המפרשים ואומרים

שנתקנאו בו כי היו בטוחים כולם

שהיות ויעקב אבינו למד איתו חברותא עם יוסף, ממילא כנראה שהוא ממשיך

כמו שאברהם לימד את יצחק ויצחק לימד את יעקב,

אז כל התורה כולה תעבור ליוסף ושאר האחים יהיו כמו בני הפילגשים.

שהאבי נתן מתנות, ייתן להם גם מתנות לשאר הבנים וישלחם אותם מעל יוסף.

ככה היו בטוחים השבטים שיעשה מיעקב.

אבל לא ידעו בגלל שהוא היה כיוון זקונים מולו, כמו שהתורה מידעה שהיה חביב,

לכן הוא נתן לו

את אותה קטונת, ולא כדי לעשות אפליית.

אבל עדיין התורה הקדושה מזכירה שזה היה אפליה.

למה זה היה אפליה?

למה לכולם נתת פשוט ולא נתת משובח?

לכן אומרת הגמרא,

בשביל משקל שני סלעים מילת ירדו אבותינו מצרימה.

ההבדל פשוט, סך הכול הוא עם פסים ואין בלי.

לא.

נתקנעו בו אחיו

ונתגלגל הדבר וירדו מצרימה.

רשי הקדוש מפרש

מה זה נקרא קטונת פסים?

זה לא כמו שאנחנו רואים חולצת טריפס כזאת

עם פסים.

לא, זה לא ככה.

אלא היה לו פה על השרוול בקצה כי אין פס.

זה הקטונת פסים שהכתוב מדבר. פס פה, פס פה.

בשביל שני הפסים הללו

נתקנעו וירדו אבותינו מצרימה.

ולא בשביל כל הקטונות, ככה אומר רשי.

יפה.

ואמר רב אברמר חסיא, אמר רב חמא בר גורי, אמר רב, לעולם יחזר אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה,

שמתוך שישיבתה קרובה עוונותיה מועטים.

דהיינו, מדובר פה, ישיבתה קרובה, עיר חדשה.

אין עדיין גנבים שם,

אין שם אליסטים,

אין שם כל מיני ארכי פרחי. עיר חדשה,

שנאמר בבראשית יט, הננה העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער. הלא היא מצער, ועשיאו מותחי נפשי.

מהי קרובה? אומרת הגמרא.

הילי מה דמקרבה וזו תא.

אתם לא צריכים להקפיד על קיומה. ואכא חדשה לה, הרי ראו אותה.

אז אם ככה, למה ללמי מראכי קרובה?

אלא מתוך שישיבתה קרובה, עוונותיה מצוערים.

דהיינו, היות וקדמה לה עיר אחרת, שנקראת מה?

סדום.

הוא מוסיף התוספות ואומר,

אברהם היה בן 48 שנה כשנבנתה סדום,

ושלוותה 26 שנים.

כשהיא היתה, קיימת, משמע שאברהם היה בן 73. וכשהרג את המלכים,

ובסדר עולם משמע

שהיה בן 75 שנה כשהכה את המלכים.

וכאמר אדם אברהם אבינו, כשנדבר עמו בין הבתרים, בן 70 שנה היה,

שנאמר, ויהי מכס 30 שנה,

וחזר לחרן ושעה שם חמש שנים,

שנאמר, ואברהם בן חמש שנים ו-70 שנה בצאתו מחרן.

ואותה שנה שיצאה מחרן הייתה שנת רעב.

ולכן ירד למצרים ושהה שם ג' חודשים.

הוא בא וישב לו באלוני ממראי שנה,

שכבש שם את המלכים.

ולפי זה לא הייתה שלוותה 26, אלא 24 שנים.

הייתה קיימת סדום.

וצריך לומר שהייתה בשלווה שתי שנים בתחילה.

יפה.

נמשיך הלאה.

אלא משמתוך ישיבתה קרובה עוונותיה מצוערין.

ואמר רבי אבין, מה היא כרעד? הכתיב הימלאתה נא שמה נא בגימטרייה חמישין ואחד הוו.

חמישים ואחת נון חמישים א'

ושל סדום חמישין ותרין.

ושלוותה עשרים ושית.

דכתיב שתים עשרה שנה עבדו את כדור לעומר ושלוש עשרה שנה מרדו.

ובארבעה עשרה שנה בא כדור לעומר והמלכים אשר איתו וכו'.

ואמר רב אברמחסיא אמר רב חמא בר גורי אמר רב

כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת סופה לסוף חרבה.

שמעתם?

עיר

שהבתי כנסיות שם נמוכים

ושם זה סופה להיות חרבה.

שנאמר לרומם את בית אלוהינו פסוק בעזרא ט' ולעמית חורבותיו.

בית כנסת צריך לעשות אותו גבוה, מפואר.

לרומם את בית ה'.

והנה מילה בבתי אבל בקשקושי ואברורי לית לנבאה.

מה זה קשקושי ואברורי?

זה קשקושי זה בירניות ואברורי זה מאוברר, זה מגדלים

שהם מופרדים אחד מהשני.

ואלו בניינים שעשויים לנוי.

בניינים שכאלו באמת

אין איתם בעיה שיעשו. אז כל המגדלים של תל אביב,

למרות שהרב אומר דברים אחרים,

שאוי ואבוי מה יהיה פה,

אבל בתי הכנסיות פה ברוך השם גבוהים.

בעזרת השם נקווה גם שיהיו גבוהים בתחום

תורה וירת שמיים.

אחרת, חס ושלום, חס וחלילה,

עיר כזאת סופה להיחרב.

ואנה מילה בבתי אבל בקשקושי ואברורי לית לנבאה. ואמר רב אשי ענה עבדה למטה מחסיה

ולא חרבה.

אני במטה מחסיה, שם מקום,

ושם הבית שלהם יותר גבוה עם בית הכנסת ולא חרב.

והחרבה, מאותו עוון לא חרבה,

אבל אם חרבה זה לא מאותו עוון.

אלא כנראה

שהיו עושים שם דברים אחרים לא טובים, ולכן נענשו ונחרבה אמת המחסיה.

אות ה.

ואמר רבך אבר מחסיה, אמר רבך חמא בר גורי, אמר רב תחת ישמעאל ולא תחת גוי עובד כוכבים ומזלות.

עדיף להיות בשבי של המוסלמים,

ולא להיות בשבי של מי? של האריתריאים.

כן,

ולא בשבי של עובדי כוכבים ומזלות.

תחת גוי עובי כוכבים ומזלות, ולא תחת חבר.

חבר הם היו מבני הפרסים, אומה.

תחת חבר, ולא תחת תלמיד חכם.

תחת תלמיד חכם, ולא תחת יתום ואלמנה.

למה, אצל יתום ואלמנה הדמעה שלהם מצויה. אתה מצער אותם,

מייד בוכים, השם

מטפל אישית. למה?

היתום והאלמנה, אין להם עכשיו אבא,

אין להם אמא, אז הם בנים של הקדוש ברוך הוא.

ואמר רבא בר מחסיה, אמר רבך בר גוריה, אמר רב כל חולי ולא חולי מעין,

כל כאב ולא כאב לב,

כל מיחוש ולא מיחוש הראש,

כל רעה ולא אישה רעה.

כן, אז האדם צריך להתפלל על הדברים הללו.

עוד ו',

ואמר רבא בר מחסיה, אמר רבך בר גוריה, אמר רב אם יהיו כל הימים דיו,

ואגמים קולמוסים,

ושמיים יריעות, וכל בני אדם סופרים לבלרים,

אין מספיקין לכתוב חללה של רשות.

שמעתם?

עם כל המים שבעולם, הימים שבעולם יהיו לדיו.

האגמים,

הקדוש ברוך הוא יהפוך אותם לקולמוס. קולמוס זה העט של הסופר.

וכל השמיים יעשו מהם יריעות.

יריעות של ספר תורה לכתוב,

וכל בני האדם שנמצאים בעולם, מיליארצינים וכו' וכו' וכו', מה יהיו?

יהיו סופרי סתם.

אין מספיקין לכתוב חללה של רשות.

מה זה חללה של רשות?

אומר רש״י, עומק ליבם שהוא צריך להיות לו לב לכמה מדינות, למסה קצוב,

ולכמה מלחמות, ולכמה משפטים, והכול ביום אחד.

דהיינו, להיות כמו הקדוש ברוך הוא, מי שאמר והיה העולם,

עם לב כזה שהוא חייב להיות עם כל בני אדם. אתם יודעים מה זה? לדעת את מחשבות כל בני האדם שנמצאים בעולם ברגע אחד.

והכול מתועד ומוקלט ומוסרט.

ואתה לא יכול להגיד, זה לא אני.

הנשמה עולה בלילה,

חותמת ויורדת למטה בבוקר, שהחזרת בי נשפטי בחמלה, פסיק רבה אמונתך.

והכול הקדוש ברוך הוא יודע כל רגע אחד. אתה לא יכול להגיד, לא, הוא לא, בדיוק הוא הסתובב לסין.

מלוא כל הארץ כבודו, הכל כולו, צופה ומביט עד סוף כל הדורות.

שום דבר לא נעלם ממנו.

אם אדם באמת יודע שהקדוש ברוך הוא נמצא,

הוא לא יחטא.

אלא מה?

אדם לא רוצה לדעת. לא, לא, לא, הכל בסדר.

עכשיו הקדוש ברוך הוא עסוק.

הוא עכשיו טרוד

בפרשיית הגיוס. אם יגייסו נשים או לא יגייסו נשים, הוא עכשיו טרוד בזה. הוא טרוד עם הפוליטיקאים.

הקדוש ברוך הוא משחק עם הדברים. לב מלכים ושרים ביד ה'.

הקדוש ברוך הוא לא צריך אפילו. הוא לוקח להם את השכל והוא מנהל את כל העולם.

לכן אם אדם יודע

את הדבר הזה,

הוא יודע שכל העולם כולו,

כל השמיים כולם, כל הימים כולם,

כל האגמים כולם וכל בני האדם שיכתבו,

אין להם עדיין מספיק רוחב,

לב,

כמו ליבו, כביכול, של הקדוש ברוך הוא,

שהוא צופה ומשגיח על כל העולם כולו.

וכבר אמרו חז״ל שאם הקדוש ברוך הוא רגע אחד לא יביט לארץ,

או אם יביט חזק מדי, מה יקרה?

המביט לארץ ותרעד, ברחי נפשי, שאנחנו קוראים כל ראש חודש. המביט לארץ ותרעד, כשהוא מסתכל, נהיה רעידת אדמה.

זה לא קרה ככה, הטנין שכדור הארץ עליו הזיז או כל מיני שטויות והבלים של כל מיני

דמגוגים או ממציאים למיניהם שכופרים בהשם יתברך.

לא. המביט לארץ ותרעד, ייגע בערים ויישנו.

הכל מתחיל להיות הר געש, מתחיל להוציא את העשן, לבות, השם ישמור ויצים.

זה הקדוש ברוך הוא.

בבריאה עצמה אנחנו רואים איך יד הקדוש ברוך הוא, כמו שהיה במצרים.

כמו שהיה במצרים.

רעתה שפחה על הים,

בקריאת ים סוף, הכל.

מה יקרא?

אמר רב משרשיה, יש פסוק במשלי שאמר שלמה המלך, כה,

שמיים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר.

רב יהושע בראי דרבי אידי יקלאי לבי רב אשי,

עבדו לעגלה תילתא.

הביאו להם שם איזה עגל משובח.

איזה עגל זה היה? זה היה עגל שנולד שלישי.

רואים שהילדים השלישיים שנולדים, לא משנה בין בעלי החיים, בין בני האדם, הם מיוחדים.

שלישי זה משהו מיוחד.

תבדקו את זה.

אמרו לה ליטום מר מידה, שייתן טמא הסטייק.

אמר להו בתעניתא יתביניתא, אני מקהילות פז.

אני עכשיו עושה תענית,

אנחנו לא אוכלים.

אמרו לה ולא סבר מר לאה דרב יהודה דאמר רב יהודה

לווה אדם תעניתו ופורע.

מה, אתה לא מכיר את ההלכה של המקלים?

ששם כתוב שתיקח הלוואה מהבנק

ותן תמורת תענית כסף ותבדה את התענית, 86 שקלים.

ואמר רב יהודה, לווה אדם תעניתו ופורע. אמר להו, תענית חלום הוא. לא, לא, תענית חלום אפשר? אפילו בשבת

אם אדם זה מתענה.

למה? עד כדי כך תענית חלום זה דבר מאוד מאוד מאוד

לא פשרני.

אי אפשר לוותר עליו בקלות. אי אפשר לפדות אותו.

ואמר רב בר מחסיא, אמר רב חמא בר גוריא, אמר רב

יפה תענית לחלום כאש לנעורת.

ואמר רב חיסדא,

ובו ביום, באותו יום, חלמתם, באותו מתענה.

ואמר רב יוסף, ואפילו בשבת, וההלכה נפסקה כך.

יפה.

תעניה דבר רבי ישמעאל, יוצא אדם בתפילין ערב שבת עם חשיכה. מה היא טעמה?

כיוון דאמר בה רב הונא,

חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה, קל וחומר מציץ,

שהיה לכהן הגדול על מצחו.

מה הציץ? שאין בו אלא אזכרה אחת של שם השם.

אמרה תורה, והיה על מצחו תמיד,

שלא ישיח דעתו ממנו. לכן כל הזמן היה בודק שהציץ נמצא,

וממילא אולי מסיח דעתו משם השם שהיה חקוק על גבי התפילין,

שיש בהם כמה אזכרות, דהיינו, כמה פעמים שכתוב שם שם השם.

הרבה.

על אחת כמה וכמה שאדם מחויב להיות איתה.

לכן יש מקומות, יש ישיבה בירושלים,

ששם לומדים כל היום תורה עם תפילין.

עד כמובן עד השקיעה, כן? אחרי השקיעה כבר מסירים וזהו.

אבל עד השקיעה הם תמיד עם תפילין. ככה הם לא מדברים דברים בטלים,

וגם הם מקדשים את עצמם יותר ללמוד עם התפילין,

משתבח שמו מעלה גדולה.

אלא מהי?

היות ובני האדם רגילים לדבר עם התפילין בתפילה,

אז מה אתה רוצה?

שחס ושלום ייבזה את התפילין? לכן אמרו, תתפלל עם התפילין,

תלמד איתם תורה מעט, אחר כך תסיר אותם,

תמשיך ללמוד כהרגלך,

שחס ושלום חס וחלילה לא תחלל את אותם התפילין.

פעם עשו מכירה פומבית

של התפילין של הגאון מווילנה.

נפטר, בחרו,

קנה איזה גביר עשיר,

בסכום מאוד מאוד גדול של כסף,

תפילין של הגאון מווילנה, מי לא רוצה מזכרת מהגאון מווילנה.

והזהירו אותו, אמרו לו, תיזהר, הוא היה כנראה אצל איזה רב,

אמרו, תיזהר, אל תדבר עם התפילין,

אם אתה תדבר עם התפילין,

הן יהיו פסולות.

אה, פתאום, אומר לו, זה של הגאון מווילנה, זה אין מצב.

אני אמרתי לך, הגאון מווילנה היה נזהר שלא לדבר

ולא להשיח שום דבר עם התפילין.

אם אתה תדבר, זה יפסל. לא שמע,

כנראה פיתו אותו שם,

דיבר, לקח לבדיקה אחר כך, פסולות.

לכן, אם הזהירו, תיזהר.

לא, הזהירו משהו אחר, אבל הזהירו אותך.

הלקח מדקר דח ירלעו.

טניה חנינא, אומר, חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה. אמר רבי יוסף, הלכה את הרבתי לשבת.

הדין הזה גם בשבת, אדם שלבש את החליפה שלו ביום חול.

של שבת ביום חול, היה במאורע,

שמחה וכולי.

וכנראה שהוא שכח שם קורא, לפעמים שוכח שם את המעטפה של המתנה,

או תוספת שהוא רצה לשים ובסוף התחרט.

כן, או אם זה חול המועד, לדוגמה,

שאז הוא הולך עם הבגדים של שבת כל חול המועד, יכול להיות שהוא שוכח שם איזה משהו.

חייב אדם למשמש בכיסו בערב שבת, לבדוק את כל הכיסים,

שאין שום דבר של מוקצה בכיסים,

כדי שחס ועד לא ייכנס לשבת כשנמצא על גופו דבר של מוקצה.

כך באמת נפסקה לה ההלכה.

נעצור פה,

נעבור בסייעתא דשמיא לפה ליועץ הקדוש.

זכותו תגן עלינו.

אמן.

הקפדה

הקפדה היא תולדת הגאווה.

מנפש ועד בשר תכלה,

כי חייו אינם חיים ומאבות יצאו תולדות,

ותולדי תולדות שגורם לבוא לידי שנאה ותחרות ומחלוקת ולשון הרע,

וכה אינם רעות ורבות.

ומן דקפד מנשמיא קפדין בהדי על כל דבר פשע.

כל קבל דנא מעביר על מידותיו,

מעבירים לו על כל פשעיו, כמו שאומרת הגמרא ביומא.

ואף בשרו ישכון לבטח.

ואין אמת שמידת ההקפדה היא רוח באנוש ומידה רעה מן הבטן ומן ההיריון.

ומי שטבעו שלא להקפיד, כלל זו מתנת אלוקים היא.

יש בן אדם משתדל לעבוד על המידות שלו ולא לכעוס.

מרגיזים אותו.

יש בן אדם, פאפ, ישר, מה אתה כועס?

על מה אתה כועס?

וכן על זה הדרך בכל המידות הרעות והאסורות.

אבל אין אדם שליט ברוח, ועל ידי השתדלותו יום ליום במחשבות טהורות ושקידתו בספרי מוסר,

יש כוח בידו להחליף מידותיו הרעות בטובות

ולסור ממוקשי מוות.

כי אדם שכועס, כתוב כל מיני גיהנב שולטים בו.

אז מה הרווחת?

מקצרת החיים.

ואם הוא יסור מהדרך הזאת, מה יקרה?

ישמור את דרך החיים.

וקצת דברים ייתן האיש את ליבו עליהם להנצל ממידת ההקפדה. הלא הם כתובים לעיל בערך אהבת רעים ובערך גאווה וישמע חכם ויוסיף לקח.

וביותר צריך לזרז שלא להקפיד על אשתו ומשרתי בני ביתו.

כי יצר סמוך מסיתו הסט כפול שיתמלא רוגז להקפיד מאוד בעברם על דעתו.

אבל האיש יראה את השם,

אז יכנא לבבו ויחשוב, הרי אני אלוד אישה כמותו.

ואם אני נכבד ונעבד מצד מזלי שחנני השם עושר וכבוד,

אפשר שלגבי שמעיה הוא יותר נכבד ממני.

וכמו שאמרו על הפסוק באיוב ג' יח',

קטון וגדול שמעו,

וניכר ועבד חופשי יותר מאדוניו. ואם הוא חייב בכבודי מצד שהוא מקבל הנאה מועטת של ממון על ידי,

או מצד שציווהו הבורא בכבודי,

על אחת כמה וכמה שאני חייב בכבוד בוראי יוצרי ועושי,

אשר העדיף טובו עלי וגמל ימי חסדים טובים עד אין חקר ועד אין מספר בהיותי מכעיס לפניו.

מה זה שהתמזל מזלך קצת

והוא נהיה כביכול משרת שלך,

אז זהו, מותר לך לכעוס?

הרי אתה גם עבד של הקדוש ברוך הוא,

והקדוש ברוך הוא לא חפש שתכעס.

ואפילו אחי אני מקצר בעבודתו ומכעיסו על פניו, אוי לי כפעו לי ישלם גמולי.

וידוע שבמידה שאדם מודד, מודדין לו.

כלומר במגילה יב ב.

כזאת וכזאת ייתן אחי ליבו ויתחזק מדי יום ושב ורפא לו.

לכן קבעו חז״ל שהאדם חייב לפני מיטתו להרהר בתשובה.

כל לילה כשאדם עולה למיטה לפני קריאת שמע צריך לעשות חרטה, וידוי חרטת תשובה.

להגיד להם, מה עשיתי היום? כמה תורה למדתי?

כמה לשון הרחס שלום דיברתי?

כמה מצוות עשיתי? כמה דברים בטלים? מה, ניוף?

צריך הכול, הכול לעשות לעצמו.

גדולי עולם דאז היו עושים לעצמם פנקס

365 יום בשנה, בשבת אי אפשר לרשום, אז עושים בעוד שבת,

מה שערערו בשבת, והיו מציינים לפניהם.

ואז היה להם פנקס.

באים לראש השנה, אומרים בוא לא שון עמיניה.

עשיתי תשובה על זה, אם עשיתי תשובה,

צריך למחול לי.

אמנם מידת ההקפדה ראוי להחזיק בה נגד חברו, להקפיד על כבודו ושלא לעבור על דעתו, ושלא לעשות דבר נגד רצונו אפילו דקה מן הדקה.

כי המצער את חברו כאילו צייר עולם מלא,

כמו שהם הצילו נפש אחת מישראל, כאילו הצילו עולם מלא.

ועל הכל יביא אלוקים המשפט אם הרג קינה בפני חברו,

והחבר שלו הזה, נמאס מזה ונצטער, גם על זה הוא ישלם.

מה, אבל הרגתי קינה זה דבר שמזיק?

אבל הוא הצטער מזה.

אדם רכה, כי מרו, כי ירק.

נכון? הגעיל את החבר שלו איכס, הוא אמר, עבר עבירה.

הוא הצטער מזה? בשמיים ידונו אותך על הצער שעשית לו.

אפילו שלא נתכוון לצערו. מה, אני התכוונתי לבריאות שלי,

לא אכלתי, הייתי חנוק.

והמעמיק בזה תשמר שערות ראשו ויעמוד על המשמר.

ככל הבא בידו ויבקש רחמים מהחולן, אדם דעת שיתקנהו בעצה טובה לעשות הטוב הישר בעיני אלוקים ואדם.

כי לפעמים במה שהאדם חושב למצוא חן בעיני חברו נמצא שהוא מצער אותו בזה.

וכל ערום יעשה בדעת ויברח מאוד בכל דבר שיש לחוש

אחד מיני אלף שמא אין רוח הבריות נוחה ממנו.

ולכל אדם יהיה חושדם כליסטי ומכבדם כרבן גמליאל.

וה' לא ימנע טוב להולכים בטבעים ויסייעו מן השמיים,

שיהיה רוח הבריות נוחה ממנו וימצא חן בשכלתו בעיני אלוקים ואדם.

ועל אחת כמה וכמה שצריך להקפיד ולחוש על כבוד קונו,

לעשות כל אשר בכוחו,

מצוות ומעשים טובים ומילד וחסידותא לעשות נחת רוח ליוצרו,

ולברוח מן העבירה מלעבור על דקדוקי מצוות ודקדוקי סופרים, אפילו דקין שבעין.

חקר לעבוד

בכל נפשנו ובכל לבבינו, לעשות נחת רוח ליוצרנו.

ושלא לגרום שום צער וכעס ופגם למעלה חלילה וחס.

ואשרי איש יראה את השם יאור משנתו ולא יהן נרדם,

כי זה כל האדם.

ברוך ה' לעולם,

אמן ואמן. רבי חננה מן הקשיע אומר,

מצא הקדוש ברוך הוא לזכו את ישראל לפי בעליהם תורה מצוות,

שנאמר ה' חפץ סימן צדקו,

תקדים