עין יעקב - שבת נז-נח | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד העין יעקב, אנחנו מסכת שבת פרק תשיעי, דף פח עמוד א',

עוד נ' ז'.

דרש רבי סימאי,

בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו שישים ריבו של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל,

וקשרו לו שני כתרים,

אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.

וכיוון שחטאו ישראל,

ירדו מאה ועשרים ריבו מלאכי חבלה ופרקו.

כיוון שניתנה רשות למשחית, נגמר הסיפור.

אז מה עשו להם? נטלו מהם את הכתרים שהם קיבלו, אחד כנגד נעשה,

אחד כנגד נשמע,

שנאמר בשמות ל' ג', והתנצלו בני ישראל את ידיעם מהר חורב.

אמר רב חמא בר חנינא, בחורב טענו,

קיבלו דהיינו, ובחורב פרקו.

בחורב טענו כדאמרינן,

שקיבלו שם את מה? את התורה.

בחורב פרקו,

דכתיב,

והתנצלו בני ישראל.

ואמר רבי יוחנן,

זכה משה,

זכה משה וכולן.

זכה משה ונטלן.

ושם יכלה שמות ל' ג', ומשה ייקח את האוהל.

אמר אשלה קיש עתיד, עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו.

שנאמר בישעיה ל' ה' ופדויה אדוני ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשיו.

ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה.

אז מה היה פה?

משה רבנו זכה להיות קרוב מאוד לקדוש ברוך הוא.

ולא רק זה, אלא שהקדוש ברוך הוא נותן לו כביכול בארבע אמותיו

לבנות את הבית שלו שם.

את האוהל שלו הוא בונה בארבע אמות של המקום ברוך הוא, זה לא פשוט.

הפרק דרבי אליעזר

במסכת הקודמת, מסכת ברכות, כותב

שמי נמצא בפרגוד העליון בפמלייה של מעלה סביב כיסא הכבוד?

רק השכינה הקדושה.

בדרגה שמתחת נמצאים מי המלאכים החשובים ביותר.

ביניהם היה גם סמאל.

זאת אומרת, היצר הרע בכבודו בעצמו, הסטרא האחראה,

שבסוף, לאחר שהוא שמע את זה שהקדוש ברוך הוא אמר, נעשה אדם בצלמנו,

שרצה לברוא אדם,

אז הוא הלך וחיפש את הפראייר, מצא את הנחש הקדמוני שהיה גובהו כמו גמל,

וכולו, נתלבש עליו, הטיל בו זוהמה, והלך והחטיא.

מאותו קלקול סילק אותו הקדוש ברוך הוא ממחיצתו העליונה.

זאת אומרת, גם הסמאל עכשיו אין לו כניסה למחיצה העליונה, יש לו כניסה מתחת למחיצה העליונה.

דהיינו, המקום הראשון נמצאים מי כל אותם המלאכים הטובים,

מתחת לזה שאר המלאכים וסמאל בכבודו ובעצמו.

אבל הקדוש ברוך הוא מעל כולם.

זאת אומרת, משה רבנו קובע את האוהל שלו כביכול בתוך ארבע אמות שנמצאת שם השכינה.

אם אדם קרוב לאיזה שליט,

לאיזה שר חשוב,

או להבדיל אלף אלפי הבטלות, איזה תלמיד חכם חשוב, הוא נמצא בארבע אמות שלו, אה,

איך הוא מרגיש בזה?

מרגיש את הכי טוב שבעולם, וואה, אני הכי קרוב למלך, הכי קרוב לאדם המכובד, הכי קרוב לאדם הגדול.

אבל מאוד צריך להיזהר בדבר הזה.

למה? כי ההרגל, מה עושה?

הורס את הבן אדם. אה, אני קרוב, אז מותר לי לאחר,

מותר לי לעשות ככה, מותר לי פה, מותר לי שם.

ואז מגיעים, חס שלום, לידי זלזול,

חס שלום. לכן משה אמנם נוטע את האוהל שלו,

אבל משה מוסיף יראה ליראתו.

זה לא אומר אם אני עכשיו קרוב, מותר לי הכול.

לא, להפך.

עכשיו הגדול מדגדג איתי פי כמה וכמה יותר מכל עם ישראל, כי כולם רחוקים.

ואני קרוב אצלו.

לכן מה עושה משה?

פורש מאשתו,

ואז באה מרים,

ואומרת, מה,

הרק במשה דיבר השם? הרי גם בנו דיבר השם, גם אני ואהרון נביאים.

שלושה אחים, כולם נביאים, משה, אהרון ומרים.

אז למה משה פורש מאשתו ציפורה,

ואני לא פרשתי מבעלי?

אהרון לא פרש מאשתו.

מה קרה? מה זה, משה סוג א', א', ואנחנו א'?

התשובה היא כי משה גידר לעצמו את הגדר הזה, שהוא לא רצה אז שלום, להיות בתוככי הארבע אמות של השכינה הקדושה,

ולהרגיש חס שלום שהוא יורד,

אלא הוא רצה תמיד להיות במצב של עלייה, לכן מה הוא עושה?

הוא פורש ממה שהוא צריך לפרוש,

דהיינו, מהקרבה הזאת אל אשתו, ולאו דווקא קרבת בשר,

אלא סתם קרבה אפילו, בעצם השהייה עצמה,

הקדוש ברוך הוא לא משרה את שכינתו, כי הקדוש ברוך הוא משרה את שכינתו רק כשמשה נמצא בתוך העין.

כי קרן אור פני משה, לא כתוב כי קרן אור פני משפחתו של משה.

אהרון לא זוכה לקירון פנים.

להפך, האחרים הסתנוורו מזה, היו צריכים, מה שנקרא,

לראות את המסווה של משה שהוא מסיר, ואז הם יכולים לדבר איתו.

וכשהוא עם הקדוש ברוך הוא, מה הוא עושה? הוא מסיר את המסווה,

כי הקדוש ברוך הוא רוצה בקרבתו,

כי הוא הכין את עצמו ככלי שהוא יכול להיות קרוב לפני ולפנים לקדוש ברוך הוא.

לכן, איפה משה נוטע את האוהל? נוטע אותו בארבע אמות של השכינה הקדושה,

מה ששאר העם לא זוכה.

אז זה כתוב, ומשה ייקח את האוהל ונטע לו,

וכו'.

אמר יש לקיש על הפסוק הזה בשמות ל״ג, עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו.

הקדוש ברוך הוא עתיד לתת לנו את הזכות הזאת,

שאנחנו נראה אותו כמו שזכו לראות את השכינה הקדושה, את הקדוש ברוך הוא מיוצאי מצרים. בקריאת ים סוף כתוב

במדרש שאפילו שפחה,

ראתה שפחה על הים מה שלא ראה הנביא יחזקאל בן בוזי במראות הלילה.

כולם ראו את הקדוש ברוך הוא.

אבל יש לנו את הפסוק בנביא.

זה הפסוק שמופיע פה, אבל יש עוד פסוק.

הפסוק שמופיע פה כותב,

שנאמר, ופדויי השם ישובון,

ובאו ציון ברינה,

ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון והלכה.

בעצם יש את הקרוב לקדוש ברוך הוא, ממילא אתה משיג ששון ושמחה אמיתית,

ואז ונסו יגון והלכה, כל הצרות ממילא מתבטלים, הם

לא שווים שום דבר.

אבל יש פסוק אחר,

שכותב, ואמר ביום ההוא, כמדומני זה גם בישעיה אולי, או מקור אחר,

ואמר ביום ההוא, על מי זה נאמר? על כל יהודי ויהודים מעם ישראל שיזכה לזה.

הנה אלוהינו זה, הנה זה הקדוש ברוך הוא.

קיווינו לו ויושיענו, זה השם קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו.

יוצא מפה שהקדוש ברוך הוא עתיד להיראות

כמו שהוא נראה למשה רבנו שהוא זכה היחיד,

אדון לכל הנביאים, זכה בזכות הזאת לראות את

הקדוש ברוך הוא פנים אל פנים, פה אל דבר בו ולא מראה ולא בחידו, תמונת השם יביט.

ככה כל יהודי ויהודי שמכין את עצמו ומזדכך ומתאר לעתיד לבוא, יזכה לראות את הקדוש ברוך הוא.

דברים מדהימים.

ואמר ביום ההוא, איזה יום, הכוונה על

היום העתיד, הנה אלוהינו, זה הקדוש ברוך הוא.

כי עכשיו אומרים לילד קטן, יש הקדוש ברוך הוא. מה זה?

מי זה?

איפה זה?

אני רוצה לראות.

מכירים את אלה שאומרים, אני לא ראיתי, אני לא מאמין. עד שאני לא רואה, אני לא מאמין.

לא מדבר אליי.

לא, פה אנחנו מבינים שיש מציאות

שהיא הממציא לכל,

שהוא אדון לכולם, שהוא בורא את כל העולם.

כי אחרת היה צריך להיות לו קודם,

ואין לו קודם, ואף על פי שאני לא רואה אותו,

אלא אני רואה את מעשיו, שזה שמש, ירח, כוכבים, עולם, בריאה,

פרחים וכדומה, ים.

יבשה,

אני מאמין שיש אחד כזה שהוא כל-יכול.

אבל לעתיד לבוא, יזכו ויראו את הקדוש ברוך הוא עין בעין.

לכן אומר הפסוק, ופדויי אדוני ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה.

דהיינו, שמחה שמעולם על ראשם תהיה.

ואמר רבי אלעזר, בשעה שהקדימו ישראל לעשה לנשמה,

יצתה בת קול ואמרה,

מגילה רזה, לבניי.

מי אמר להם כזה דבר שהם מקדימים נעשה ונשמע?

הכוונה, מי זיכה אותם לדעת מהי התורה הקדושה?

כי עד שאדם לא תואם את התורה הקדושה הוא לא מרגיש את המתיקות בה.

ואם טעם את התורה הקדושה הוא, וואה,

יש שיר כזה שעשו.

כי התורה כוללת

את כל הטובות שבעולם.

כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.

אז אם האדם היה יודע מה זה המתיקות של התורה, הוא לא היה עוזב אותה לרגע.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמו תינוק שנולד,

מה הדבר הכי מתוק לו?

אז פעם סיפרנו איזה מעשה שהיה איזה מלך שלא היו לו ילדים,

והוא רצה לקחת לו מה שנקרא בן מאומץ, כי החוזים בכוכבים אצלו, הגויים, ראו שממנו לא עתיד לקום. מי ימשיך את המלוכה?

אי אפשר לתת לשר הפנים להמשיך,

או לשר האוצר, או לכל מיני דמויות אחרות.

צריך מישהו מהמשפחה.

אז אם מישהו מהמשפחה צריך, מאיפה יביאו לו בן?

אז בוא נקנה איזה עבד בשוק, לא מתאים.

אז מה הוא עשה?

הוא התייעץ עם המומחים שלו. המומחים שלו אמרו, תקשיב טוב,

אם אתה רוצה שמה,

שיהיה לך מה שנקרא ממשיך דרך,

אתה חייב

לעשות רפואה לבעיה שלך. מה הייתה לו בעיה? לא איזה פצע?

והפצע הזה היה מאוד מאוד מזיק לו. הוא לא יכל, מה שנקרא,

להביא ילדים לעולם.

ולא רק זה,

זה כל כך החמיר לו,

הפצע הזה, עד כדי כך שהוא לא יכל אפילו לדבר.

לא יכל לדבר. ממילא הוא היה סובל סבל מאוד מאוד גדול.

ואז יום אחד אחד מהמומחים שלו, הרופאים,

המומחים ביותר שהגיע אליו, אמר לו הפרופסור הזה,

כדי לרפות את זה אתה צריך

לקחת ילד יהודי בכור בן בכור, לשחוט אותו,

ולשתות עם קש את הדם שלו מהגרון,

מה שנקרא קניבל של זמננו,

ואז תהיה רפואה למכתך,

והכול יהיה בסדר. תוכל, שיהיה לך דור המשך.

אמר בסדר, מה בעיה? כסף לא חסר, אפשר לקנות.

פרסמו מודעות

בשווקים, במדיה.

המלך מחפש

ילד בכור בן בכור, יהודי, עם תעודת בכורה,

מה שנקרא, כמו שצריך,

הוא מוכן לשלם כל הון.

וכולה, כל היהודים שמעו את זה, אמרו, מלך גוי, הבן שלנו, בכור בכור, מה פתאום? התחילו להחביא,

התחילו להעלים את המסמכים,

והמלך ראה שלא זה,

אז הוא החליט להשתיל שני שרים שלו שימצאו.

הוא לא מישהו. יום אחד,

אחד מהאלמנות שעוברת, היה לה בן מאוד שובב,

והיא רוצה להשתדך בפעם השנייה לאיזה מישהו שיסייע לה, בכל אופן, בגידול של הילד,

ובפרנוסה בבית, בזמנם זה לא היה לחם צר,

מים לחץ ולחם צר, זה מה שהיה.

ממש עוני ודוחק.

והיא ראתה את המודעה הזאת, והבן שלה, זה היה שובב,

היה אוהב לשחק קלפים.

שש בסנוקר, כל המשחקים של הרייקנים ופוחזים.

והיא אמרה, יש לי רעיון טוב, הוא יצא למלך, המלך לא חסר לו מגרשים של משחק.

ישחק טניס זה, ישחק גולף, כל מיני משחקים. נגמר הסיפור, הכל בסדר.

ככה אני אהיה מסודרת, אני אוכל להתחתן.

והיא התעניינה במודעה, היא התקשרה, אמרו, חשבו שזה סתם, אולי סתם מסתלבטת.

אז אמרה, לא, הילד שלי בכור, הנה, יש תעודות וזה, נפגשו איתה, בדקו.

אמרו למלך, אדוני המלך, מצאנו לך פתרון.

אין שום בעיה.

אם מצאתם פתרון מצוין, אין יותר טוב מזה.

בסדר, ואני רוצה לראות במו עיני את הפתרון.

אז זימנו אותם יום אחד לארמון, היא הבטיחה לבן שלה סכום גדול של כסף

על מנת זה שהיא נפרד ממנו, אבל היא תראה אותו במשך השנים, היא תפגש איתו, וזה, יהיו בקשר, מה שנקרא.

הבן הזה לא היה פראייר, אמר לה, לא, אני לא רוצה את הסכום הזה, אני רוצה תוספת.

טוב, אין ברירה, אתה, שהיא לא תצא איתו ראש, בסדר גמור.

הסכימה ונחתם ההסכם, המלך קנה את הילד.

המלך קנה את הילד, היא שמחה, היא יוצאת לשידוכים, ברוך השם הבן הזה המופרע לא איתה,

אז כל אחד עכשיו התחתן איתה.

מידות, יופי חיצוני וכדומה, כל העניונים היו מושלמים שם,

אז נגמר, והבן הזה אצל המלך, היא רגועה, גם נמצא בבית טוב, לא נמצא בחבורת פושעים וחטאים,

והכל בסדר.

טוב, ביום מן הימים,

המלך נתן הוראה לשר האופים ושר הטבחים והשר המשקים,

מה שנקרא לפנק אותו, כדי שהרפואה תהיה משובחת.

אז תאכילו אותו, אני יודע מה, שחיטה פרטית, כמו שצריך,

הכל עם הדברים הכי דה-בסט לו, להביא לו את כל הזריקות ואת כל החומרים,

שיהיה מה שנקרא משובח, שבאמת יהיה רפואה למכתו.

ביום מן הימים המלך יושב ואוכל עם הילד הזה צהריים,

והוא ידע שהיהודים הם טיפוס חכם.

אז הוא אמר לילדון היהודי הזה, אתה יודע למה קניתי אותך?

חייך ילד, הוא אמר, ודאי, מה זה,

כל העיתונות מדברת שלמלך אין ילד,

בפרט לא חכם ויפה כמוני,

לכן המלך דווקא בחר אותי,

והנה, זכה,

ברוך השם, מה שנקרא מעלה את המחיר שלו בעיני המלך.

המלך כל כך שחק, הוא אמר, יפה,

באמת, אבל זה לא התשובה.

אני קניתי אותך כי אני רוצה לשחוט אותך,

כי אתה בכור בן בכור, יהודי בן יהודי,

ואני רוצה לשתות עם קש את הדם שלך מהגרון, ואתה הרפואה שלי.

אמר, ככה? מי אמר את השטויות האלה, אדוני המלך?

לא, חס ושלום, איך אתה אומר? זה האפיפיור שלנו הביא איזה פרופסור עולמי, והוא אמר את הדבר הזה.

התחיל לצחוק הילד, אמר, מה פתאום? בשום פנים ואופן, הכל הבל וריק, אדוני המלך.

הוא אומר, איך אתה מדבר?

אתה יודע, זה אחד המומחים, כל טובי הרופאים והמומחים בעולם הפילוסופיים אצלו למדו.

אמר, אדוני המלך, יש לי שלוש שאלות. אם הוא ידע לענות לי, אתה צודק, תעשה בי מה שאתה רוצה.

אבל אם הוא לא ידע לענות, שתדע לך שהוא לא רק לא חכם, אלא הוא טיפש-מטופש.

המלך, איך אתה מדבר?

הוא אומר, אין בעיה, אני אקבע מועד ואעבור.

המלך קבע מועד, חודש ימים, כולם צריכים להגיע, כל החכמים.

למה?

הבן של המלך,

מה שנקרא, הילד הזה, רוצה לשאול שלוש שאלות.

כמובן שהמלך הכין אותה, אמר, אתם מתרגשים? כולו שלוש שאלות של ילד,

זה לא כזה מסובך.

והם גם, בגאווה הסרוחה שלהם, בתור גויים, באו בביטחון מלא.

והנה הגיע היום, כולם יושבים, זה כמו כנסת ישמעאל, כן, של ימינו.

צד אחד כל הנוכחים,

צד שני הילד, המלך באמצע,

יושב ככה.

ובבקשה, תתחיל לשאול את השלוש שאלות.

אבל זה באמת שאלות רציניות, אני מאמין. אוקיי? למה הוא לא גילה לאף אחד?

הוא אומר, אני אשאל אתכם שאלה ראשונה.

מהו הדבר הכי חזק בעולם?

מתחילים לצחוק, נהיה הכל רעש והמולה.

מה זה הדבר החזק? אחד אומר פלדה, אחד אומר ברזל,

אחד אומר פה, אחד אומר שם.

הגיעו למסקנה, סלע זה הדבר הכי חזק בעולם.

בסדר גמור?

הוא בינתיים לא מגלה את התוצאות, תוצאות בסוף.

שאלה שנייה,

המלך מסתכל, אומר לו, תשאל שאלות רציניות. לא, הבאתי פה את רובי המומחים והחכמים של העולם.

שלא יהיו בושות.

יגידו, מה, זה הבן של המלך? זה טיפש זה.

שאלה שנייה, מה הדבר הכי קל בעולם?

זה אומר ככה, הגיעו למסקנה נוצה, הדבר הכי קל בעולם.

המלך כבר התחיל להחליף צבעים, מה זה, בושות.

בשביל זה סרבתי את כל המומחים האלה מקצוות תבל,

והוא עושה לי כזה ליצנות,

זה השאלות שהוא שואל, הייתי בטוח שאל לזה חכם, אני רואה איזה טיפש זה.

טוב, שאלה שלישית.

מה היא?

השאלה השלישית, אדוני המלך, אתם החכמים,

אתם טוענים שאתם חכמים, מה הדבר הכי מתוק בעולם?

הוא אומר דבש, זה אומר ריבה, הוא אומר סוכר,

זה אומר זה,

או סוכר ענבים, זה סוכר פירות. בקיצור, הגיעו למסקנה,

הדבר הכי מתוק בעולם, דבש.

בסדר גמור.

טוב, אומר אדוני המלך, נו, בבקשה, בואו נראה את התוצאות, צדקו או לא צדקו?

אני חושב שכמו כולם, שהם ענו לך תשובות.

מתחיל לצחוק, אומר אדוני המלך, דיברו שטויות. שטויות? מה פתאום? איך אתה מדבר?

אדוני המלך, אלה לא שווים שום דבר, זה לא חכמים אלה.

התחיל לבזות אותם, והוא צוחק, והמלך אמר, בטוח פה היהודים טמנו לי מלכודת.

בטח הביאו לי איזה בכור בן בכור יהודי, שיש לו קצת סיבוב, טרלללה.

והנה, תראה, עכשיו הוא צוחק, צוחק, צוחק. הוא לא מפסיק לצחוק, אני רואה שיש לו איזה בעיה.

ורצו להרוג אותי, וואי, דמינה, הוציא את החרב שלו.

הילד ראה את זה שהוא מוציא את החרב, התחיל להיבהל.

אמר לו המלך, אני מצווה עליך להגיד את התשובות. אמר לו, אין שום בעיה,

אבל תבטיח לי דבר אחד.

בתשובות שלהם הם לא צדקו בגרוש, כי אתה תכף תשמע את התשובות שלי, אדוני המלך.

אבל לפני שאתה רוצה לשמוע את התשובות שלי, אדוני המלך,

יש לי מה שנקרא הסכם דברים איתך.

אם אני אומר את התשובות שלי וכולם יריעו, מה שנקרא, יסכימו עם התשובות שלי חכמות,

אתה לא נוגע בי לרעה.

אתה לא עושה לי כלום.

אומר לו, אבל אתה הרפואה שלי, איך אני יכול,

האפיפיור הגדול אמר שאתה הרפואה שלי,

איך אני יכול?

אומר, אני אומר, זה התנאי, מה עדיף לך?

אומר לו היועץ של המלך,

לדעת תשובות של ילד בן שלוש, סליחה,

של ילד בכור בן בכור יהודי,

לא יודע כמה היה שם, גיל שש, גיל שבע, גיל עשר, לא משנה,

או, בן שלוש עשרה יכול להיות גם,

או שעדיף לך למות ויגידו, המלך הזה לא ידע תשובות של שאלות

של ילד בן שלוש עשרה, איזה בושות יהיו במלכות?

יכתבו את זה בספר הזיכרונות של המלכויות,

אוי ואבוי, לך בושות, המלך הזה לא ידע תשובות של ילד בן שלוש עשרה?

וואי, וואי, וואי, לא כדאי.

אדוני המלך, עדיף לך לוותר עליו, נמצא לך בכור בן בכור המלך.

המלך בוכה, אבל מה יהיה?

אל תדאג, נמצא לך ילד אחר, הכל בסדר.

לא לדאוג.

אמר המלך, בסדר, תתחיל לענות את התשובות.

אומר לו, אדוני המלך, שאלה ראשונה, אני שאלתי מה הדבר הכי קשה בעולם. נכון שסלע,

באמת זה הדבר הכי קשה בעולם, כתוב אצלנו בתנ״ך,

מפוצץ סלעים ומשבר ערים.

כל מוצא פיה השם, שהקדוש ברוך הוא בכבודו בעצמו, במוצא פיו יכול לשבר ערים ולפוצץ סלעים.

נכון שסלע זה הדבר הכי קשה,

אבל אני אגיד לך, הדבר הכי קשה זה הלב של אימא שלי.

איך היא בשביל כסף מכרה אותי?

פשש, המלך שמע את התשובה, הוא אמר, בואנה, הילד הזה חכם.

הוא צודק, תראה מה זה, בשביל כסף, אימא שלו, איזה אימו מוכרת את הילד שלה בשביל כסף?

וואלה, אימא הזו יש לה לב של סלע,

יש לה לב של אבן.

הוא אומר, טוב, מה התשובה לשאלה השנייה?

הוא אומר, התשובה לשאלה השנייה, אני שאלתי אותה מה הדבר הכי קל בעולם.

נכון שנוצץ הדבר הכי קל, אז זה פו, הוא הפכה לגבהים, ואחר כך הוא יורד, זה קל.

אבל התינוק שנמצא תשע חודשים בבטן של אימא שלו, אה?

איך היא עושה את פסח?

היא עושה אותו בחפלפ?

היא מביאה עוזרת בית, או שהיא עולה על הסולם לבד לנקות?

או שהיא מתאמצת? ואיך היא סוחבת הקניות?

ואיך היא מכינה את הבישולים ליום חול ושבת? ואיך היא מנקה את הבית?

זאת אומרת, כאילו, יש לה פחות מנוצה בבטן. תשע חודשים אמנם יש לה עובר בבטן,

יש לה קשיים, יש לה סבל בעצב תלדי בנים,

אבל היא מרגישה אותו יותר קל מנוצה.

אז יש משהו שיותר קל מנוצה, זה התינוק שנמצא בבטן של אמא שלו. המלך עוד יותר התפעל.

אמרתי, איזה חוכמה!

השתבח שמולד, היהודים האלה חכמים, הביאו לי ילד לא פשוט, ילד מיוחד, איזה חוכמה, איזה תשובות הוא עונה.

גם כל החכמים שם, פשש, פשש, משתאים ומתפעלים.

הוא אומר, התשובה השלישית לשאלה השלישית הייתה, מה הדבר הכי מתוק בעולם?

נכון שדבש זה הדבר הכי מתוק,

אבל דוד המלך כבר, שלמה המלך כבר אומר,

אכול דבש דייקה, פן תסבה והכיתה.

כמה אתה יכול לאכול דבש? כפית? שתיים? עשר?

עשרים? כוס?

מה קורה אחר כך? בואו, אתה מקי, נגמר הסיפור.

הוא אומר, אבל תיקח את התינוק,

אה?

מה הדבר הכי מתוק שלו? זה החלב של אמא שלו, הוא לא מכיר משהו אחר.

הוא לא מוכן לוותר על זה.

הוא בוכה בשביל זה.

הוא צורח בשביל זה,

כי זה הדבר הכי מתוק שהוא טעם אי פעם.

שום דבר אחר לא מתוק בשבילו.

המלך שמע את זה, כל כך שמח

מהתשובות, התחיל להשתעל מהשמחה, מרוב השמחה.

יצאה לו הבעיה שלו החוצה,

ונרפא.

אמר המלך, ככה, כזו חוכמה?

אני עוד עכשיו נותן צלש?

כל בסדר, הילד הזה משתחרר, ואת האמא הזאת תענישו.

איזה אמא מוכרת את הילד שלה בשביל ממון?

הילד הזה צודק. ושלח את כל החכמים בביזיון.

אמר, אני חשבתי לכבד אתכם,

ואני רואה שאתם לא חכמים. תראו מה ילד יהודי בן 13 ויום אחד עשה לכם.

אתם שום דבר לא שווים.

אז זו החוכמה שהקדוש ברוך הוא, השתבח שמו נתן לעם ישראל.

אז באה בת קול ואומרת, השכינה הקדושה, מי גילה רזה לבניי? מאיפה היהודים יודעים שמקדימים נעשה לנשמע?

לכאורה, אדם נורמלי, קודם כל שומע, אחר כך מסכים.

פה הפוך.

קודם כל, אנחנו מה?

אנחנו מקבלים על עצמנו.

אנחנו נעשה.

אחר כך אנחנו גם נשמע.

אה,

אתה יודע מה הולך בפנים? אולי זה לא מתאים לך?

אולי זה לא לפי הקריטריונים שלך?

לא.

ולכן שואלת בת קול, מגילה רזה לבניי?

מאיפה עם ישראל ידע?

הרי המלאכים לא רצו שהקדוש ברוך הוא ייתן את התורה. מה לילוד אישה בינינו?

רצו לגרש את משה,

ואז משה נאלץ לאחוז בכיסא הכבוד ולהשיב תשובה לקדוש ברוך הוא.

סליחה, להשיב תשובה למלאכים? אף אחד לא מדבר.

יפה.

לכן מלאכי השרת שואלים, מגילה רזה לבניי? יוצאת בת קול ואומרת, ומלאכי השרת משתמשים בו,

שנאמר בתהילים קג,

ברכו אדוני מלאכיו, גיבורי כוח עושי דברו,

לשמוע בקול דברו.

למה? כי המלאכים אמרו, תנא הודך. הודך זה התורה הקדושה. תנא הודך על השמיים.

מה פתאום שאתה תוריד את ההוד שלך, את ההוד וההדר של התורה הקדושה לעם ישראל?

מה פתאום? למה שבני תמותה יזכו לדבר כזה? תשאיר את התורה הקדושה פה,

בשמיים, שאנחנו נכבד אותך, כי אנחנו עושי דברך.

רק אנחנו עושי דברך. אנחנו לא חוטאים, לא עושים הפוך.

מה שאתה מבקש זה מה שאנחנו עושים.

אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, יש מלאכים שכן עושים.

אז זה התפקיד שלנו, עשינו את השליחות שלנו, חזרנו, נגמר הסיפור.

וכתיב ברישה עושה והדר לשמוע,

דהיינו, ברכו את השם מלאכיו גיבורי כוח עושה דברו, זה הנעשה בעצם,

ובהמשך של הפסוק לשמוע, זה הנשמע בכל דברו. אז אם אנחנו עושים מה שנקרא את הנעשה ונשמע,

למה אתה צריך להוריד את זה לעם ישראל?

אבל הקדוש ברוך הוא ברא את העולם.

ולא ניתנה תורה אלא בשביל, לא מלאכי השרת, בשביל עם ישראל.

אה,

אם הקדוש ברוך הוא עשה את הכל בשביל עם ישראל, ישתבח שמו מלאכי השרת.

מלאכים רגילים, אין לכם חלק בתורה הקדושה.

לכן אני בחרתי בבנים שלי.

לכן, אף על פי שאתם עושים את רצוני שם למעלה, אבל הם עושים פה את רצוני למטה,

ואני משתבח בהם יותר מאשר שאני משתבח

בכם בתור מלאכי אשרי.

נו, ח׳.

ואמר רבי חמא בר חנינא, מה ידכתיב כתפוח בשיר השירים ב׳? כתפוח בעצי היער.

למה נמשלו ישראל לתפוח? למה?

מה, אין פרי אחר?

הזוהר כותב דברים אבלים על התפוח. התפוח זה הפרי היחיד שאין בו תועלת לעולם. שמעתם?

כל הפירות יש בהן תועלת לעולם, התפוח אין בו תועלת.

בלי זה אפשר לחיות.

מה, אם לא תאכל תפוח לא...

זה בסדר.

פירות אחרים אתה חייב, שבעת המינים לדוגמה,

או שאר פירות, יש בהם תועלת. תפוח, אין בו תועלת.

אבל הוא מוזכר

שצריך לאכול אותו בערב שבת, כפי שכותב הזוהר,

ויש בו את העניין, סוד חקל תפוחין קדישין,

משהו, מה שנקרא, סוד עליון.

אבל עם ישראל בעצם נמשלו דווקא לתפוח.

אומרת הגמרא, לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו, קודם יוצא הפרי, אחר כך יוצאים עלים.

אף ישראל הקדימו נעשה לנשמה.

למה הקדוש ברוך הוא דימה אותם לתפוח?

כי כמו שעם ישראל הקדימו את העשייה לשמיעה,

ככה התפוח מקדים את הפירות שלו, את העשייה,

לפרחים שלו.

האו צדוקי, אומרת הגמרא, דכא זיה לרבה דכא מעיין בשמעתה.

ויתבה הצבעת דידי תותי קרא, וכמה יצבעו,

וכמה בן הצבעת אדמה.

אמר ליה, עמא פזיזה.

אתם עם רי פזיז, עם שלא חושב.

דקדמיתו אכדה בבחזותייכו קמייתו.

הקדמתם את הזריזות שלכם, הקדימה אתכם, ואתם עושים כל מיני דברים ממהרים לפני שאתם שומעים.

והנה, כמו שקיבלתם את התורה.

אומרת הגמרא, ברישא איבה יהלכו למי שמע?

אם הציתו, קבלתו.

היה לכם קודם צריכים לשמוע מה כתוב, ואחר כך, אם מתאים לכם, תקבלו.

והיא לא, לא קבלתו.

אמר למי עונה לו, רב חמא בר חנינא,

סליחה,

רבה.

עונה לו רבה,

הנן דסגינן בשלמות הכתיב במשלי יא תמות ישרים תנחם, טומאת ישרים תנחם.

הנח אינשא דסגן בעלילות הכתיב, והוא בסלף בוגדים,

ישדהם.

אז באנו שאנחנו תמימים,

והתמימות שלנו היא תמימות טהורה.

לא תמימות, חס ושלום, עקלקלה,

לא תמימות שהיא רמאות,

לא תמימות שהיא נוכלות.

אז כתוב, באנו,

טומאת ישרים תנחם, זאת הדרך, לכן אנחנו הקדמנו, מה שנקרא,

את העשייה לשמיעה.

אבל אצלכם, אתם עם העלילות שלכם, עם הקומבינות,

עם השקרים, עם הרמאויות

של אומות העולם,

אה?

פעם רוצים את ירושלים, פעם רוצים את חזה,

פעם רוצים את זה, כל פעם עושים, מבקשים משהו אחר.

לא מתאים להם זה, עושים ככה, לא מתאים ככה. שקרנים, רמאים, נוכלים.

הכתיב והוא וסלף בוגדים ישדם. הקדוש ברוך הוא, מה שנקרא, מעניש אותם.

סילוף זה לא דבר ישר, זה דבר עקלטון.

אז שם הקדוש ברוך הוא באמת,

בבוגד, מעניש אותו כהוגן.

לכן אנחנו הקדמנו את

נעשה לנשמה, ואתם, לא הייתה לכם אפילו זכות,

כי הקדוש ברוך הוא שפנה לאומות העולם, אמרו לו, מה כתוב בה?

מה כתוב בה?

מה אמר להם? דווקא את הדבר שהם לא רוצים לשמוע. לא תרצה, אה, לא מתאים לנו, אנחנו, על חרבך תחיה.

לא תגנוב, אה, לא מתאים לנו, אנחנו חייבים,

משלחי הרגל והיד, חייבים לקחת משהו, לא יכולים בלי.

לא די נף, וכן, על זה הדרך.

סיימנו בעוד נח,

עוד תחילת עוד נט. נעבור לפלא יועץ.

כי בלי מוסר אי אפשר להיות בן אדם.

הן וצדק.

אמרו רבותינו בסוכן וברכה בגמרא בפסחים קי״ד עמוד א', הן שלך יהיה צדק ולאו שלך צדק.

ואמר לרב לרב כהנא, הפוך בנבלתה ולא תהפוך במילה.

אתה יכול לקחת את הנבלה,

את הפגר, ולהפוך אותו,

כמה שאתה רוצה.

לצד הזה ולצד הזה. אבל במילים, אדם צריך להיות,

מה שהוא אמר נגמר, אסור להפוך במילים.

וראוי לאדם שיהיה בו מדעת קונו,

שלטובה אינו חוזר ולרעה חוזר. וכן יעשה אדם הטוב שאם מוציא מפיו לעשות טוב עם חברו

או שלא לעשות עם הוראה, לא יחזור בו בשום אופן ולשום סיבה שבעולם כי בושה גדולה היא.

אבל אם מוציא מפיו לעשות רע או שלא לעשות טובה, לא יעמוד בדיבורו.

וכבר אמרו רבותינו לזכרון וברכה בגמרא בעירובין סמכי עמוד ב' כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו.

דכתיב בבראשית חכא ויאלח אדוני את ריח הניחוח.

פירש רשי כל המתפתה ביינו כששותה מעט יין וניחם על הרעה

מחמת דבדיחה שהוא שמח דעתי.

וכשמפייסים אותו הוא מיד מתפייס.

ויש בו מדעת קונו שעל ידי הקורבן שהקריב נוח אחר המבול ניחם את הקדוש ברוך הוא על הרעה ומיד נשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביא עוד מבול לעולם ולכן את קשתי נתתי בענן והייתה לאות ברי.

וכתיב בשמו דלמית ב' יא וינחם אדוני על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו

וסלחתי כדבריך.

ולולא אדוני צבאות היה חוזר ממידת פורענות למידה טובה אין גבהנו ועבדנו. לא היה נשאר פה אף אחד.

חס ושלום. וכל דבר טוב שיצא מפי הקדוש ברוך הוא אפילו

על תנאי אינו חוזר.

ונא את האשכחן דכתיב וירא יעקב מאוד ואמרו רבותינו שאפילו שאמר לו ושמרתיך בכל אשר תלך

היה ירא שמא יגרום החטא שעשה.

וכן אמרו רבותינו צריכה לברכה שכל המנבל את פיו

אפילו נחתם עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה מתהפך עליו לרעה.

כמה אדם צריך להיות זהיר בדיבור שלו, במילים שלו,

בשפה שלו.

ואח הנא מי אשכחן בחורבן ואת המקדש שחזר בו ואמר

חזקאל טו וממקדשי תחלו וממקודשי תחלו.

פשר דבר שלעולם לטובה אינו חוזר ודבר אלוקינו אשר דיבר טוב על ישראל יקום לעולם.

ואת הטוב נקבל בלי שום ספק בעולם שכולו טוב.

ולפום שעתה

גורם החטא שיהפך עליו לרעה להנאתו ולטובתו.

וכל דאבד רחמנה לטב עבד

דטב ללאדם עבדלה כי יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.

כפי שאומר התנא באבות ד' יז'.

וכל כי הא אם יראה לו לאדם שבעשותו הטובה שדיבר לעשות לחברו יהיה נזק לחברו מצד אחר

או לאדם אחר, הינה כינה מי שניתנה רשות שיחזור בו דאבל לרעה שחוזר.

והן רבים עתה שיש להם מידה זו שעומדים בדיבורם בכל ויוצא שכרם בהפסדם שהרי נוהגים כן אף לרעה או כשדיבר שלא לעשותו אפילו אם ירבו עליו רעים לא ישוב בו.

והמור יאמר דברי אם אפשר שיעשה שנים ומוצא שפתה היא לא אשנה.

יאבלה כל חללי ד'עלמא אדם כזה פגיעתו רעה הוא מרחיק ממנו אוהב ורע ורבו שונאה ומרבה עליו שנאה ותחרות.

ואפילו בנווה שלו לא ינווה בבית שלו הטוב לא יהיה לו טוב.

והען שביתה לא מקבל אנשי ביתו לא מקובלים עליו כיוון שאומר לעולם כמו שאמרתי אני כן צריך שיהיה ודברי לא ישוב ריקם זו רעה חולה כי גורמת כל מחלה.

וזו תורת האדם הטוב שיחזור בו

ויבטל מדעתו מפני דעת אחרים

ולפי צורך שעה ויהיה מתרצה בין החיים ומתפעס בתחנונים ולעולם יחשוב מאוד קודם שיוצא מפיו לעשות דבר טוב לחברו או שלא לעשות רע.

וכיוון שהוא הוציא בפיו מוצא שפתיו ישמור ויעשה ולא יעבור.

ולכן יותר טוב שיקדים תחילה לומר שלא יעשה טוב ויחזור בם משיאמר שיעשה ויחזור בו.

כי דברו אחור איוולת היא לא וכלימה ולאידך גיסא

דבר חברו לא ישיב ריקם ולא יסתור את דבריו כאשר יוכל אפילו אם הוא שונאו כדי לקיים בה כשלום ורודפהו.

ולא כמו רבים אנשים מדנים שאומרים לא אכפת לי לעשות זאת

אלא שלא יהיה כמאמר חברי ולא יצא בשלו זו מידת סדום.

ואין ראוי לעשות כן אלא לילדיו הקטנים כדי להנהיגם וללמדם

שלא יהיה להם מידה רעה זו להחזיק ולעמוד בשלו ושלא להפוך מידיעתו. אמרת, תעמוד.

אבל ישר כל אדם אפילו אצל בניו הגדולים טוב לגבר שלא יעמוד על דעתו ויהיו הגדולים נשמעים לקטנים

כדי להרבות אהבה ואחווה שלום ורוד. גם לדעת לכבד את הדבר של הקטן.

לדעת לכבד את הגדול, את האח הגדול שהוא מדבר לא להיכנס בדברי חברו כל ההנהגות הללו

כל ההלכות הללו

כל המידות הטובות.

ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה בתענית כב לעולם יהיה אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז

ובזה לזכר עולם יהיה צדיק כתמר יפרח כארז.

השיעור שאמרנו היום בעזרת השם יהיה לעילוי נשמת כל הנפטרים ובכללם מור אביהם ועטר תושם

אליהו בן ישועה הליך בן וולו יהודה בן ישועה אהרון בן

בן שרה ואהרון בן יפה וגם אליהו בן אסתר וגם

לרפואת הילדה אור הבת נעמי שתעודת הפטירה תתבטל

ולרפואת אריק בן רעיה תוך שאר חולמו ישראל גם לעילוי נשמת זולי בת חפציבה

יהי רצון שהקדוש ברוך הוא יזכה את כולנו בעזרה השם לסוף הסמכות וגיל

ומעתה ועלאה נזכה אך ורק שטוב וחסד ירדפונו כל ימי חיינו אמן ואמן. רבי חנן בקשה אומר אצלוש ברוך הוא לדקות ישראל לפיכך

ובעליהם תורה ומצוות שנאמר אדוני חפץ למען צדקו יגדיל