מסכת שבת דף קמ"ט ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מסכת שבת,

דף קמ״ט עמוד ב',

חמש שורות מסוף השורות הצרות.

אני חוזר שוב,

מסכת שבת,

דף קמ״ט עמוד ב',

חמש שורות מסוף השורות הצרות.

מאה משמע דאי חלשים לישנא דפוראו.

המשנה

אמרה שמטילין חלשים

על הקודשים ביום טוב. והארנו מה הכוונה חלשים,

הכוונה גורלות.

רגע, רגע, רגע, רגע, ט עמוד ב'?

כן.

חמש שורות קודם סוף השורות הצרות.

המשנה בדף קמ״ח אמרה ומטילין חלשים על הקודשים ביום טוב.

פירושו גורלות.

מהיכן, שואלת הגמרא, מהיכן משמע שחלשים זה מלשון גורל?

עונה הגמרא דכתיב, איך נפלת משמיים,

הלל בן שחר,

נגדעת לארץ חולש הגויים.

בישעיה יד פסוק יב נאמר בנבואה שאמר ישעיהו על מפלתו של נבוכדנצר מלך בבל,

איך נפלת משמיים,

הנביא בא לנבות את נפילת השר של בבל משמיים,

שהיה דומה באורו לכוכב הנוגה, שמאיר הרבה כחוררי בוקר.

וממשיכו בנבואתו לנבא את נפילת נבוכדנצר וכריתתו,

ומכנהו חולש על גויים.

כך הוא מכנה את נבוכדנצר שהוא חולש על גויים.

חולש פירושו להטיל גורל.

במה?

למה היה צריך להטיל גורל?

אמר רבא בר אבהונא מלמד שהיה מטיל פור,

פור זה הכוונה גורל.

על גדולי מלכות

נדע איזה בן יומו של משכב זכור.

אז זה המקור לעניין זה שהמילה חלשים במקרא,

זה בא לדבר על גורל.

הוא כתיב,

ובהמשך שם

נאמר בפסוק, כל מלכי גויים כולם

שכבו בכבוד איש בביתו, זה המשך הפסוק.

הגמרא כאן

באה לדרוש גם את הפסוק הזה שנאמר שם, בישעיה יד פסוק יח.

מה הגמרא לבאר? מה זה כל מלכי גויים כולם

שכבו בכבוד איש בביתו, אמר רבי יוחנן,

שנחו ממשכב זכור.

כלומר, עד עתה שכבו בקלון בביתו של אותו רשע.

אבל על ידי שיצאו מביתו,

נחו מהמצב הזה, כל איש בביתו.

ואמר רבי יוחנן,

כל ימיו של אותו רשע לא נמצא שחוק בפה כל בריאה,

שנאמר, נחה שקטה כל הארץ,

פצחו רינה.

רבי יוחנן אומר,

כל ימיו של אותו רשע היינו נבוכדנצר,

לא נמצא שחוק בפה כל בריאה,

כלומר, הוא היה כל כך מלך

שהיה מרע לכל תושבי מדינתו,

עד שאף אחד לא יכול לשמוח

באותו זמן שהוא היה מלך.

מהיכן אנו רואים זאת?

כי שנאמר שם גם כן, בישעיה יד פסוק ז, נאמר, נחה שקטה כל הארץ.

כלומר, לאחר שמת

מבוכדנצר, נחה שקטה כל הארץ, פצחו רינה.

מה זה הלשון פצחו רינה?

מלשון

פתחון פה שבהרמת כל שמחה.

מכלל, מזה שהנביא מנבא שאחר מותו כך יהיה,

מכלל דעד אשתא לא היה ברינה,

משמע שעד עתה, לפני מותו,

לא היה מצב של רינה של שמחה.

ולמה? כי לבוכדנצר היה רודה ומושל בעמים,

ואף מכה בהם בכעסו מכות גדולות,

שאי אפשר להתרפות מהן.

ואמר רבי יוחנן,

ואמר רבי יצחק, אמר רבי יוחנן, אסור לעמוד בביתו של אותו רשע,

בבית של נבוכדנצר, שנאמר,

חוסאירי מרקדושה.

בישעיה יהוד ג', פסוק כא', נאמר,

כשהיה שם נבואתו של ישעיה על השממה הגדולה

שיהיה בארז בבל ובבתיה לאחר מפלתה.

אז נאמר שם, ורבצו שם,

אמנם הגמרא לא מביאה את תחילת הפסוק,

אבל זה תחילת הפסוק,

שהוא קודם למה שנאמר, ושעירים ירקדו שם, כן.

כתוב שם בפסוק, ורבצו שם ציים ומלאו בתיהם אוחים.

כלומר, כל מיני חיות ירבצו ויהיו שם במבל לאחר מפלתה,

ושכנו שם בנות יענה ושעירים,

כלומר, שדים ירקדו שם.

אחרי זה בחייצר היו הפרסים, לא? כלומר, מכיוון שבמקום שבני אדם נמצאים,

המזיקים מסתלקים.

וכך אסור להיות שם.

כך גזר הקדוש ברוך הוא, שימצאו שם השדים.

לכן ראוי שלא יהיו שם בני אדם.

ואמר רבי יהודה המרה, בשעה שביקש אותו רשע לעשות לאותו צדיק כך, הנה הוא מכנה אותו שוב,

לעשות לאותו צדיק, היינו לצדקיהו.

רצהו חלילה לאונסו במשכב זכור,

אז נמשכה עורלתו שלוש מאות אמה,

והייתה מחזרת על כל המסיבה כולה.

כלומר, כולם ראו את גינותו בעצם הביזיון הגדול הזה,

שנאמר, שבעת קלון מכבוד, שיתה גם אתה והערל.

בחבקוק ב',

פסוק טז, נאמר

שהנביא מנבא את קילונו של מבוכדנצר.

אומר לו, תשתה גם אתה את כוס הקלון,

כמו אותם שהיית מקלה אותם ומבזה אותם.

ואת ערל, כלומר, שעורתו תתמשך כל כך עד שיתגנם מאוד על ידי זה.

ערל בגימטריה שלוש מאות אמה.

הערל, הכוונה,

לימדים אנו שמהגימטריה של ערל,

שהביזיון היה במה שנמשכה עורתו שלוש מאות אמה.

ואמר רבי יהודה אמר רב, הגמרא מביאה כאן דרשה נוספת

שמוכיחה עד כמה היה תקיף בשלטונו באותו זמן שהוא היה שם מלך,

אבל מה עלה בסופו של מבוכדנצר?

ואמר רבי יהודה אמר רב,

בשעה שירד אותו רשע לגיהינום,

רעשו כל יורדי גיהינום.

בשעה שהורידו את מבוכדנצר לגיהינום,

לאחר מותו כמובן,

הוא יותר גרוע מהגיהינום. כל יורדי הגיהינום פחדו מרוב פחד

שהוא הגיע לשם.

עד כדי כך.

מעניין מאוד מה שייך לעשות יהיה להם פחד מבוכדנצר.

אומר אחד המפרשים,

ואף שנידונים בייסורי גיהינום,

ומה יש להם לירוא ממנו?

הם כבר נידונים בייסורי גיהינום שהם קשים מאוד,

אז מה הם צריכים לפחד ממנו?

מכל מקום נוח להם יותר להיות נידונים בגיהינום מיד השם

מלהיות נידונים נרדים בממשלתו של מבוכדנצר.

זה מפחיד.

כלומר, נוח לו לאדם

שיקבל עונש אבל מיד השם,

מאשר שאדם אחר ירדה בו וישלוט בו.

וכך אמר דוד,

נפלנה ביד השם,

אבל הוא ביד אדם אל אפולה.

אני מעדיף

לקבל עונש,

ייסורים,

מכות

להגיע למצב של נפילה, אבל שזה יהיה מיד השם,

אבל לא ביד אדם.

אבל ביד אדם הוא לא מתקל,

בואו נראה לכם הרבה איכותים של ייסורי גיהינום. נכון.

לא, הכל מתקל, זה לא נכון.

רק ההרגשה של הבן אדם היא יותר קשה כאשר

הוא לא מרגיש שזה בא מיד השם. כשזה בא מיד אדם,

אז חסר לו את ההרגשה הזו.

זה לא כל כך בעוצמה כמו...

הרי כשבן אדם חלילה חולה,

אז הוא מיד פונה לקדוש ברוך הוא,

כי הוא מרגיש על זה הרבה יותר חזק,

כשהקדוש ברוך הוא שולח את זה.

אבל אם מישהו אחר מציק לו,

אז הוא תולה את זה באחר, שהוא גורם לו,

הגם שזה לא נכון,

כי אין דבר כזה שאדם יסבול ייסורים ללא

שכתבו את דינו כך.

אבל זו ההרגשה.

אומר דוד המלך, אני מעדיף לקבל

את זה מיד השם, כדי שאני ארגיש

ואני אפנה לקדוש ברוך הוא,

מאשר מיד אדם, ואז יחלש קצת האמונה שלי

שזה הכל מבורא עולם.

כך אומר דוד המלך.

אז גם אותם ירודי גיהינום פחדו,

כי היום עדיפים לסבול בגיהינום, מאשר להיכנס תחת עולו של נבוכדנטע.

אמרו שמא למשול עליהם הוא בא,

או לחלות כמותם הוא בא, או שהוא מקבל מחלות כמו שהן בישראל הגיהינום,

שנאמר

בישעיה בפרק י״ד, פסוקים ט׳ וי׳, נאמר שם

שאול מתחת רכזה לך לקראת בואך,

עורר לך רפאים כל עתודי ארץ,

הקים מכיסאותם כל מלכי גויים.

כלומר שם הנביא, בפסוקים הללו מתנבא הנביא

על האופן בו הגיהינום תקבל את פניו של נבוכדנצר במותו.

אז הוא אומר שאול,

כלומר הגיהינום כביכול...

תעיר את כל בעיה לקראת נבוכדנצר.

ממשיך הנביא ואומר,

כולם יענו ויאמרו אליך,

והנה הפסוק שהגמרא מביאה, גם אתה חולית כמונו,

אלינו נמשלת.

יש פה לשון של חולי, אתה חולית,

כמונו אלינו נמשלת, זה לשון ממשלה.

ואז מביאה הגמרא שהם הסתפקו,

האם הוא בא לחלות כמונו באיסורי הגיהנום,

או למשול עלינו.

יצאה בת-קול ואמרה,

ממי נעמת? רודה בו שכבה את ערלים.

כלומר,

בת-קול יצאה ואמרה למבוכדנצר, באותו שעה שירד לגיהנום,

ממי נעמת? כלומר, מתוך חשיבותך סבור היית להיות בנעימות

יותר משאר האומות,

שהרי בהן שלטת, עליהן משלת.

אתה תראה ממי יש לך יותר נעימות.

הרי גם מתי יש לך לרד ולהיות יחד איתם בגיהינם?

אל תחשוב שאתה מקבל פריווילגיה מיוחדת,

איזה זכויות מיותרות.

נגמר.

בעולם הזה נתנו לך את הזכות שלטון,

אבל שמה,

יחד עם כולם.

זה מלמד על כל אדם ואדם,

שבזמן שהוא פה בעולם הזה לפעמים נותנים לאדם תוקף, שלטון וממשלה,

והוא מרגיש,

מי כמוני,

אין כמוני.

ולפעמים מגיע המצב שאלה שהיו שפלים מתחתיו כאן בעולם הזה,

שם הם יהיו המכובדים יותר ממנו, ואז רבה הוא יפחד להתקרב אליהם מרוב קדושתם ותינקותם.

זה מה שיש היום,

כמו שאנחנו רואים. רק מתי תמשיך, יראה אחת ימאסו,

האמת תסרח ויראה אחת ימאסו.

אבל כל הזמן

מדברים על

אותם יראי השם,

אותם אלה ששומרים תורה ומצוות.

הם מאוסים בעיני

המון העם, שלא יודע ערך של תורה,

לא יודע ערך של מצוות.

יראה אחת ימאסו, ימאסו,

מאוסים בעיני ההמון.

ולמה? כי יש מי שמעוניין להוציא דיבתם רעה.

כל איזשהו דבר קטן, אם היה ואם לא היה, וגם אם היה,

הם לוקחים אותו ומגדילים אותו פי כמה וכמה,

ממה שהיה.

כל אימת שהם יכולים לנגח,

זה דרכם של הרשעים,

לעשות הכול.

אבל לא, זה לא יבוא,

זה לא הולך, איך אומרים?

זה לא יימחק,

אלא ישלמו על הכול, על הכול ישלמו.

כי ככל שהם

מחללים את השם

במה שהם עושים זאת,

הם יקבלו את עונשם באופן מלא.

אין הפקרות.

הם באים משם האידיאולוגיה.

זכות הציבור לדעת.

כל מיני אידיאולוגיות שונות ומשונות.

אנחנו אמונים על התורה הקדושה,

ורק כי היא האידיאולוגיה היחידה שצריכה להיות לנו.

יש הקדוש ברוך הוא,

נתן תורה בשביל להורות לנו את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה,

ועם זה צריך לדעת, מותר או אסור.

ואם מותר, מהו המינון?

לפעמים מותר לדבר, נכון?

אבל צריך לדעת מהו המינון,

ואיזה צורה לדבר.

הכל מחושבן, הכל מוכתב.

בן אדם צריך לדעת, לפחד מכל דבר ודבר שהוא עושה.

לבדוק היטב אם מותר או אסור.

והגמרא כאן מביאה פסוק נוסף

באותה פרשה שעוסקת במפלתו של מיוחד נצח.

שוב בישעי י״ד, פסוק ד״' נאמר,

איך שבת נוגס שבתה מדהבה.

תחילת הפסוק היא ונשאת משל הזה על מלך

בבל ואמרת איך שבת נוגס שבתה מדהבה.

כלומר, במיטתו של מיוחד נצח בטל הנוגס והרודה לעבוד עבודה, שהוא היה הרודה והנוגס.

וגם

תתבטל אומה, אומה הבבלית, הקרויה מדהבה.

מה המשמעות של העניין הזה של מדהבה?

אמר רב יהודה, רב שבתה אומה זו,

באה בבלית שאמרה מדוד והווה מדהבה, זה נוטריקון,

מדוד והווה.

כלומר, הכל עלה על חשבון של

גביית מיסים,

להגדיל את

קופת האוצר, כביכול לדאוג לממשלתו.

היא הייתה מבקשת את הכסף לפי מידה,

לא לפי מניין כל נפש ונפש,

באופן נורמלי, כשבאים לגבות מיסים,

אז זה הולך לפי כל גולגולת, מס גולגולת,

או ארנונה וכדומה,

אבל כשזה הולך לפי מידה, לא משנה כמה נפשות יש בבית,

או במובן,

לא משנה, מידות והווה.

למה אתה מדבר היום?

אתה מדבר היום, לפי עמידות של הבית נמצא בארנונה.

לא, זה אני יכול להבין.

מוסיפים לך את המידות של המדרגות גם זה לא משנה.

כן, כאן כשאמרו מידות והווה,

הכוונה,

אמרו מידה של הכסף שצריכים לתת,

והיו מביאים דינרי זהב, עד כדי כך. מדות והווה דינרי זהב.

ואיכא דאמרה,

שאמרה מאוד מאוד הווה בלא מידה.

יש כאלה שדרשו את הלשון מדהיבה על שם שאמרה, כלומר האומה הבבלית,

והשולט, מה שזה נמוכרת נצר,

מאוד מאוד הווה,

שיהיה בכמויות גדולות,

מעות דינרי זהב שיביאו, ללא מידה.

אפילו מידה אין להם.

זה היה פשוט מדהיבה, מאוד הווה.

מאוד הכוונה ללא הגבלה,

כמה שיותר.

בהמשך הפסוק, ורבו יתירה הוספת לי,

אמר רבי יהודה, מרב ירמיה בר אבא מלמד ג'רחיו על ארי זכר, וקשר תנין בראשו לקיים מה שנאמר,

וגם את חיית השדה נתתי לו לעובדו.

כלומר, רק כאן באה לסיים את עניינו של נמוכדנצר,

בדרשה של עשר פסוק שנאמר בספר דניאל על גדולתו של נמוכדנצר,

לראות כמה היה גדול כשהיה כאן בעולם זה,

לאן נפל אחר כך.

בדניאל ד',

בדניאל ד',

מפסוקים ל״א עד ל״ד,

נאמר שם כך, לאחר שנמוכדנצר נענש

ונעשה שבע שנים בהמה,

כפי פתרון חלומו על ידי דניאל ושב למלכותו,

היה מברך ומשבח להשם על כך שהשיבו למלכותו.

והשתבח ואמר,

ורבו יתירה הוספתי, הוא בעצמו אמר לקדוש ברוך הוא,

הקדוש ברוך הוא נתן לו גדולה יתרה יותר ממה שהיה מקודם לכן. מהו התוספת?

אמר רבי יהודה, מר וירמיה בר אבא, מלמד

שרכב על אריה זכר.

הוא רכב על אריה זכר.

מה העניין של זכר? אינני יודע.

כנראה שזה מסמל

על תוקף ועל

חוזק ועל

ממשלה,

כוח שלטון יותר גדול.

אריה זכר כנראה הוא יותר פעיל.

ובכל זאת קפא אותו לצורכו.

וקשר תנין בראשו.

הלך ולקח נחש גדול

וקשר בראשו של האריה.

לקיים מה שנאמר,

אומר פה המהרשע, זה מעניין, המהרשע אומר שרכיבתו על האריה רומזת למזל אריה שהוא מזלו של נבוכדנצר.

כמו שנאמר עליו, עלה אריה מסובכו.

זה מדבר על נבוכדנצר.

ועל כן נחרב בית המקדש על ידו בחודש אב

שמזלו אריה.

וטנין שעל ראשו הוא רמז לנחש הקדמוני

שהוא מזלו וכוחו של עשו,

אשר בית שני נחרב על ידו.

ושני החורבנות חשובים כאחד,

תחילת החורבן על ידי נבוכדנצר בבית ראשון,

וסופו בבית שני על ידי זרועו של עשו.

כלומר, זה רק בא לרמז שהטנין והאריה

בא לרמז שהגויים משלו

עד כדי כך שיכלו להחריב את בניין בית המקדש,

שזה מקום להשלורת אשכינה.

כבוד ברוך הוא נתן לו את השלטון הזה לקיים מה שנאמר

כדי שיהיה קיום לנבואתו של ירמיה על

שלטונו של נבוכדנצר.

ברביעי כז פסוק ו' אומר הפסוק ועתה אנוכי נתתי את כל הארצות האלה ביד נבוכדנצר,

המלך בבל לעבוד, המלך בבל עבדי וגם את חיית השדה

נתתי לו לעובדו.

כלומר, הוא שלט גם על חיות השדה,

כמו שרואים כאן,

מהאריה והנחש.

אומר רשי,

בואו נראה ברשי.

רשי, דף קופט עמוד ב',

בדיבור המתחיל, חולש על גויים

בנבוכדנצר קטין,

ושעירים ירקדו שם ולא אנשים,

ובשביל הבריות מצטרקין המזיקין,

לכן אסור לו שיעמוד בביתו של רוחדנצר כדי לקיים את גזרת הקדוש ברוך הוא, שיהיו שעירים שם, ונמצא במתן גזרת המלך,

אם הוא יבוא ויהיה שם בתוך הבית.

המסיבה מלכים שהיו מסובים ויושבים לפניו.

גם עתה חולתך עמונו אלינו ביורדגי אינם כתיב

הכתיב לא אל מלניה

קודם לכן הפסוק נאמר שאול מתחת רגזלך לקראת בואך

חולתך עמונו אלינו נמשלת לשון ממשלה נעמת סבור אתה להיות בנוע מן האחרים

מדוד מעות ודינרי זהב ועבה

ורבו יתרה הוספת לי

לאחר שהיה שבע שנים באמה

וחזר למלכותו היה משתבח כאומהו התוספת

שכאשר תנין גדול נחש גדול בראשו של ארי

כמין אפשר

כאילו שזה היה חבל

להוליך בזה את האריה.

נחזור לגמרא,

יש לנו את המשנה קודם לכן, לא יזכור אדם

פועלים בשבת

אבל לפני שנראה את המשנה נקדים איזושהי הקדמה קטנה

במשנה הקודמת בדף קמ״ח עמוד ב'

למדנו את ההלכה הזו שאסור לקרוא בשטרי אדיוטות

מאיפה למדים אנו את העניין הזה שאסור לקרוא בשטרי אדיוטות?

אז בשעיין נח פסוק יד ג' נאמר וכיבתו מעשות דרכיך ממצוא חפתך ודבר דבר

כלומר כשאדם קורא בשטרי אדיוטות

זה נקרא שהוא מתעסק בחפציו בשבת

ראוי להתנזר מזה מאוד ולהתעסק רק בחפצי שמיים

וזה בא ללמד גם כן

שגם אם אדם רוצה לדבר,

לדבר דברי חולין

התעסקות בחפצי חול על ידי דיבור גם אסורה בשבת

שהרי נאמר ודבר דבר

עכשיו הגמרא באה ומדברת,

מביאה הלכות שקשורות לעניין דיבור

שהוא נקרא דיבור חול

או התעסקות אחרת שהיא גם כן מחפצי חול בשבת

אומרת המשנה לא יזכור אדם פועלים בשבת

אסור לאדם

ללכת לפועלים

ולדבר איתם בשבת

כמה כסף

דורשים מהם

בשביל מלאכה פלונית שיעשו בעבורו למחר

והוא הדין ולא יאמר אדם לחברו לשכור לו פועלים

הוא הדין שאסור שהאדם יאמר לחברו לשלוח מישהו

שישכור בעבורו פועלים בשבת

ועוד דין, אין מחשיכין על התיחום

לשכור לו פועלים.

לפעמים אדם רוצה

שמיד בצאת השבת ימצא את הפועלים ולסגור איתם את העסקה

אבל הפועלים לא נמצאים בעירו, הם נמצאים מחוץ לעיר

אז הוא כבר מקדים להגיע לסוף תחום עירו בשביל שמייד בצאת השבת יוכל להגיע לאותם פועלים.

אומרת המשנה, אין מחשיכים על התחום. אסור ללכת בשבת עד סוף תחום שבת ולהמתין שם עד שתהיה חשיכה עד שתצא השבת כדי שיוכל מיד בצאת השבת להביא פועלים אליו,

לעשות לו איזושהי פעולה.

אסור לו.

ולהביא פירות, אותו דבר שאסור להחשיך.

היינו ללכת לסוף התחום ולהמתין שם עד החשיכה בשביל להביא פירות, היינו לקטוף מהפרדס,

שהפרדס הזה נמצא מחוץ לתחום עירו,

אם הוא רוצה להביא פירות משם מיד בצאת השבת.

למה?

כי הכלל הוא שכל דבר שאסור לעשותו בשבת,

אסור גם להחשיך עליו.

מה זה להחשיך?

היינו ללכת

לאסוף תחום עירו ולהמתין שם עד חשיכה כדי להביא את זה.

לכתוב הרי אסור בשבת, נכון?

לשכור פועלים גם אסור בשבת.

אז זהו הדין שלא יחשיך בשביל הדברים הללו.

אבל מחשיך הוא לשמור, לשמור.

אבל אם זה על מנת לשמור,

זה מותר לו.

כי הרי זה דבר שמותר לעשותו בשבת. אם למשל הפירות בתוך התחום,

מותר לו ללכת ולשמור את הפירות הללו?

כן.

באמת, מאחר ופעולת השמירה היא פעולה מותרת,

מותר גם להחשיך,

היינו להיות בסוף התחום

ולהמתין חשיכה לצורך זה.

ואם כבר הוא הגיע לפרדס בשביל לשמור את פירותיו,

מותר לו כבר בדרך להביא גם פירות אליו הביתה.

הוא מביא פירות בידו.

כי עיקר כוונתו הייתה רק לשמור ולא להביא פירות,

אז זה מותר.

כלל אמר רבה שאול,

מרם מביא עכשיו כלל לגבי ההחשכה על התחום בשבת.

כל שאני זכאי באמירתו,

רשאי אני להחשיך עליו.

כל דבר שאני רשאי לומר בשבת לחברי או לגוי

שיעשהו במוצאי שבת,

אני גם מותר לי להחשיך עליו.

היינו להיות בסוף התחום לצורך הפעולה הזו.

אז כוונת אבא שאול במה שאמר את הכלל הזה,

להביא עוד דברים נוספים שאנחנו נראה בהמשך,

שמותר להחשיך עליהם.

כן.

שואלת הגמרא, מהי שנהו ומהי שנע חברו?

במשנה למדנו, אסור לזכור פועלים משם, מה את זה ראינו?

ואסור לומר לחברו לזכור לו פועלים.

זאת אומרת, אני שואל את השאלה,

למה צריך לכתוב לי את זה?

אסור לך לשכור פועלים,

ואסור לך גם לומר לחברך לשכור מעבור כפועלים.

לא מבין, חברו הוא לא יהודי?

חברו!

חברו, אבל ודאי זה יהודי.

ודאי זה יהודי.

זה הפשט הפשוט.

הגמרא הבינה בהתחלה שחברו,

כשאומרים ואהבת לרעך כמוך,

אתה יודע שזה מדובר מה?

יהודי.

אז אם כן, גם זו.

לעשות לו ברכה, לא משנה.

אותו דבר, אבל עצם השכירות זה פעולה שאסורה.

לא, נעזוב את ההבלעה עכשיו. מדברים פה על ללכת ולסכם איתם עסקה

עבור עבודה שהיא אסור לו.

להגיד להם, אני מוכן שתבואו אליי תמורת סכום כך וכך.

אסור לו.

מביצור חפציה ומדבר, זה לא משנה.

אבל אסור לסגור את העסקה בשבת.

אם המינימום אמר, אסור לסגור בשבת. לסגור עסקה, כן.

כך הוא סוגר אותם, כאילו. אבל אם סגרת לפני שבת, יבואו בשבת?

יבואו בשבת ואז מה?

יתחילו בשבת.

מי רוצה שזה יהיה תבואו, תסתם ב... אז עוד פעם,

אז עוד פעם, את זה אתה צריך לדעת.

אתה מדבר על יהודי או על גוי?

זה פיליטיבי, הגוי הזה לא...

הגוי.

גוי, הוא עושה את זה לצורך...

הגוי הזה עושה את זה לצורך

הנאה אישית שלו.

ולא בשבילך.

זה על הכסף שאתה נותן לו.

מובן?

אבל גם כן,

שאל תדבר איתו בשבת על זה.

אלא יביאו את זה לבד.

מלך שהוא עושה, הוא עושה את זה לצורכו.

כי אלמלא הכסף שתיתן לו, הוא לא היה עושה.

מובן?

כן.

יהודי שיבוא לעשות מלאכה בשבת?

לא במלאכה ממש.

אז מה?

אז לא, אם תינכה, אני אעזור לעזור לזה לזה.

אז יש כבר את הכלל.

אם השכר הוא עבור שבת, אסור, אבל אם זה בהבלעה, מותר.

זאת אומרת, בשבת עצמו, אם אני בא לעזור לשבת, רק בכבת, זה אסור. כן, אם השכר הוא מיוחד לשבת, אז אסור.

אבל אם זה בהבלעה, עם פעולות שהוא עושה ביום חול,

זה מובלע בכלל בתוך השכר,

אז זה בסדר.

על כל פנים, שאלה כאן הגמרא, מה ההבדל

בינו לבין חברו? למה? המשפטה צריכה להוסיף,

כמו שלך אסור לזכור פועלים,

אסור לך גם לומר לחבר שלך לזכור בעבור כאן פועלים.

פשוט מה.

עונה הגמרא, אמר רב פאפה, בחבר נוכרי.

כלומר, מה שכתוב כאן חברו, אך גם שהפשטות זה לא כך,

אומר רב פאפה, חייבים לומר שזה מדובר בחבר נוכרי.

זה חבר שלו,

אבל הוא גוי.

ומילא, זה חידוש.

שאף על פי כן, אסור לומר לאותו גוי

שישכור בעבורו פועלים.

גם זה נקרא,

גם זה חובתו שלא לעשות כך משום ממצוא חבצך לדבר דבר.

זה נקרא חבצי חולים.

מה תקיפה הרב אשי?

אמירה לנוכרי היא שבות.

למה אתה צריך לבוא ולאסור מצד העניין של ממצוא חבצך?

הרי גם בלי הפסוק הייתי יודע שאסור.

שהרי כל אמירה לגוי,

לעשות איזה דבר שאסור בשבת,

יש בזה עניין של איסור דרבנן,

וזה נקרא בלשון שבות.

לתשובת הלשבות מאמירה על הנוכרי שיעשה בעבורך המלאכה שאסור אתה לעשותה.

אז אם כן, מה אתה צריך להגיד לי? תשמע,

למדים את זה מצד הפסוק, אם לתוכו צריך לבוא ולדבר דבר?

את הדין הזה,

שהאמירה לנוכרי שיבות, זה כבר למדנו מקודם.

בדף קכא עמוד א' שמה כתוב

שנוכרי שבא לכבות,

אין אומרים לו כבי.

כלומר, אסור לומר לו, תעשה פעולת כיבוי.

למה?

אמירה לנוכרי.

הגוי ודאי שהוא לא מצווה מצוות שבת, נכון? אבל מה אתה אומר לו?

הוא אמר לו אסור.

אם הוא יבוא מעצמו,

אין בעיה.

אבל כשאתה תבוא ותגיד לו, זה אסור.

למה מי שהצליחה פה להוסיף, אם זה מדובר בחבר נוכרי,

לא צריך להגיע בגלל שזה עניין של

נמצא חופצי חבל לדבר דבר, אלא עצם האמירה לנוכרי זה כבר איסור,

זו רבנה.

אלא אמר רב אשי, אבלותמה חברו ישראל,

חכה מאשמע לה, לא יאמר אדם לחברו,

זכור ויפועלים,

אבל אומר אדם לחברו,

הנראה שתעמוד עמי לערב,

ומתניתיל מאני,

כרבי יהושע בן כורחה.

אתם שומעים?

רב אשי בא ואומר,

גם אם נאמר שמה שכתוב כאן חברו,

זה חברו ישראל,

יהודי כמוהו.

תבוא ותגיד לי, אז למה צריך להגיד לי? זה פשוט שיעשו.

וכי חברו הוא לא יהודי?

כמו שלא אסור לזכור פועלים,

אסור שהחברו יעשה את זה,

את הפעולה הזו.

כאן למעשה המשנה, אתה נבל להשמיע לנו דיוק,

שכל האיסור הוא דווקא שלא יאמר לו בפירוש,

תזכור לפועלים.

אבל הוא יכול לומר לחברו,

הנראה שתעמוד עמי לערב. כלומר, עכשיו נראה אם תבוא אליי אחר צאת השבת.

שימו לב,

בזה הוא רומז לו,

מעקיפין,

שכוונתו באמת לקחת אותו לאיזושהי עבודה.

רק מה,

מאחר והוא לא אומר זאת ממש במפורש,

זה לא נקרא דיבור אסור, זה נקרא בגדר הרהור בלבד,

ומותר,

ומתניתין מאני.

אבל זה שאתה אומר שמותר לעשות כך,

זה לא דעה של כולם, יש מי שמתיר.

מי המתיר

ועל פי מולאכת המשנה כאן?

כי רבי יהושע בן כולך, רבי יהושע בן כולך, הוא שמתיר

לומר כך, שעל ידי כך יבין האחר

שכוונתו לסוכרו לצורך מלאכתו,

זה תניא, מצאנו בזה בברקת המחלוקת.

בין תנא קמא לרבי יהושע בן כולך,

לא יאמר אדם לחברו הנראה שתעמוד עמי לערב.

אסור שאדם יאמר בוא נראה, נראה אם תבוא אצלי בערב.

למה? כי גם שלמעשה הוא לא אומר מפורש שהוא רוצה לסוכרו למלאכתו אבל זה גם אסור.

רבי יהושע בן כולך אומר, אומר אדם לחברו הנראה שתעמוד עמי לערב.

אפילו שלמעשה שניהם יודעים שהכוונה לצורך מלאכה אבל זה בגדר ארור כי לא היה פה דיבור מפורש על זה שיבוא אצלו לעשות מלאכה.

אמר רבא ברברכנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהושע בן כורחה כך היא ההלכה שמותר.

ואמר רבא ברברכנה אמר רבי יוחנן

מה התעמד רבי יהושע בן כורחה?

דכתיב

ממצוך עפציך ודבר דבר.

אז כל האיסור לדבר חפצי חול בשבת נלמד מהפסוק הזה.

ממילא לומד

רבי יהושע בן כורחה דיבור אסור. כתוב ודבר דבר.

הדיבור הוא שנעשה.

הרהור מותר.

אבל כאן שזה רק בערהור

הוא אומר את המשפט שהוא מותר להם לעומרו.

אני רואה שתעמד רבי לערב זה דיבור שלא מדבר על שכירות פועלים בכלל.

אבל ממילא הם מבינים

זה חלק של הרהור בלבד.

הרהור אין בעיה.

רבי לרבחה ברב הונא לרבה.

זה בא להקשות רבחה ברב הונא לרבה.

מיאמר רבי יוחנן דיבור אסור הרהור מותר.

וכי ייתכן שרבי יוחנן אומר שהדיבור הוא שנאסר ואילו ההרהור מותר,

כלומר שהרהור אינו כדיבור.

עלמא הרהור לאו כדיבור דמי, אם ככה יוצאים מתוך הדברים שלו,

שיראו זה לא כמו דיבור.

ואמר רבא ברבחנה, אמר רבי יוחנן,

בכל מקום מותר לערער, חוץ

מבית המרחץ ומבית הכיסא.

כלומר, מותר לערער בכל מקום בדברי תורה.

אבל אם זה מקומות מטונפים,

מקום מרחץ, בית מרחץ, בית כיסא,

או רחובות המטונפים, אותו דבר,

שיש שם אשפה וסרחון והכול,

במקומות כאלה אסור לערער.

על כל פנים, מה אתה רואה?

שאתה אומר שאסור להרהר אפילו בבית המלחץ ובבית הכיסא.

למה?

למה אסור?

על כורחנו שיראו כדיבור.

כמו שלדבר שם אסור,

לדבר בדברי תורה אסור שם,

אז גם להרהר בדברי תורה אסור שם.

אז זה סותר את מה שפה ראינו, שהוא סובר הראו לא כדיבור.

עונה הגמרא, שני הטעם

לבעיינן ואייה מחנך הקדוש ולקע.

שם, עניין של הרעור בבית הכיסא ובבית המלחץ.

אתה יודע למה אסור להרהר? באמת הרעור, לער כדיבור.

אלא מה?

גם הרעור הוא אסור בפני עצמו. למה?

כי כתוב, והיה מחנך הקדוש.

הפסוק הזה, והיה מחנך הקדוש, אומר שכשאתה בא לדבר בדברי תורה או להרהר,

תשתדל שהמקום יהיה נקי ומובחר.

התורה הקפידה

שכל מקום שעם ישראל חונים

יהיה בקדושה.

למה? כי יהודי מערער תמיד בדברי תורה.

יהודי מערער תמיד בדברי תורה.

אז לכן בא הפסוק לגלות

שאסור שיהיה מקום טינוף ומיאוס,

ואשר על כן רואים מכאן שעם מקום מיאוס וטינוף אסור שיהיה ערער אפילו. התורה נמצאת גם במקום נקי. ולקע.

כשהוא מערער בבית הכיסא או בבית המרחץ, הוא לא מקיים את הפסוק הזה,

לכן צריך להשתדל

לעצור את עצמו בכל יכולתו שלא יגיע לערעור

בבית המרחץ או בבית הכיסא.

והרבה פעמים מצוי, ואני אומר לכם מתוך ניסיון,

שאתה יושב ולומד,

אתה בשיא הסוגיה,

ולפתח אתה נצטרך לצאת לשירותים.

אתה צריך להיאבק עם עצמך שלא תמשיך להערע בדברי תורה, כי הרוס ממילא

ממשיך לחסור על הדברים שלמדת.

נכון מאוד?

נכון.

בסדר, אז לכן מה? לכן

העניין של איסור ערעור בבית הממרחץ ובית הכיסא זה לא בגלל שערעור כדיבור,

אלא בגלל שיש לנו גילוי בתורה שגם ערעור אסור במקום מיאוס וטינוף.

שואלת הגמרא, חנם הכתיב, לא יראה בך ערוות דבר.

מצד שני כתוב, ולא יראה בך ערוות דבר. מה זה דבר?

דבר זה בלשון דיבור.

אז זה הקדוש ברוך הוא מקפיד,

שלא ידבר דברי קדושה במקום מיאוס וטינוף.

לא הרהור.

עונה הגמרא, ההוא מבעל אל ילכת רב יהודה.

דאם אמר רב יהודה,

עקום ערום אסור לקרות קריאת שמע כנגדו.

כלומר,

זה פשוט, הפסוק בו היה מחנך הקדוש.

זו סיבה לבוא לאסור גם את הערעור.

כי זה גופה, כוונת הפסוק ללמד,

שמאחר ויהודים ישראל מהרערים בדברי תורה, לכן ראוי שמקום חנייתם במדבר יהיה במקומות נקיים ומקודשים.

אלא מה?

הפסוק שאומר ולא יראה בכלל ודבר,

זה בא ללמד משהו אחר.

זה לא מדבר על צועה וטינוף.

לא.

אלא בא ללמד שאסור לאדם להסתכל בערווה במקום שהוא

מדבר דיבור של קדושה.

כמו שרבי יהודה לימד,

אם אתה רואה גוי,

אפילו גוי,

כל שכן יהודי,

שהוא ערום,

וערוותו מגולית כנגדך,

אסור לך לקרות קריאת שמע כנגדו,

כי ערוותו מגולה.

לכן אמר הפסוק לא יראה בך ערווה דבר.

היינו שאתה צריך להיזהר שבזמן שאתה אומר דבר שבקדושה,

לא יהיה זה כנגד ערוותו של אדם.

רגע, כתוב לא יראה בך, זה מה אתה?

שהקדוש ברוך הוא לא יראה בך ערוות דבר.

לא יראה, זה דורשים ולא יראה.

כלומר, אתה צריך ל... אתה גם צריך לתת לזה לבות, זה מה אתה רוצה. זה פשוט, זה פשוט.

אלא אפילו אם אתה לבוש והכול, אתה מקום נקי,

אבל אם זה כנגד ערוותו של אדם, אסור.

זה לומדים מכאן. אבל הרהור מותר.

הרהור מותר.

שואלת גמרא, מהי עירייה עכו?

אפילו ישראל נמי.

אז למה נקת עכו?

איך היא לקרוא הדבר שבקדושה כנגד ערוותו של ישראל, מותר?

עונה גמרא, לא בבעיה כאמה.

כוונת רבי יהודה לומר

שלא רק ישראל אסור, אלא גם עכוּם אסור.

לא בבעיה כאמה. לא בבעיה.

ישראל דא אסור.

לא רק באופן שהוא קורא כנגד ערוותו של ישראל ימין מגולה.

שזה ודאי אסור,

אבל עכוּם, הייתי חושב שבערוותו של עכוּם,

כמדכתיב ב, אשר בשר חמורים בשרה.

מה, ספר דמא?

זה כמו שהוא רואה בערוות חמור.

ואולי זה לא יהיה נאסר?

אכן כמאס מעלן. בא רבי יהודה להשמיע לנו שזה לא כך.

אלא גם ערוותו של גוי חשובה ערווה,

ואסור לקרות כנגדה.

שואלת גמרא, המה אכינמי.

מי אמר לך? אולי באמת אין איסור לקרות כנגד ערוותו של גוי?

משום שערי הפסוק אומר עשר בשר חמורים בשרם?

עונה גמרא,

אמר קרא וערוות אביהם לא ראו.

הרי נאמר שם על נוח,

כי לאחר שהשתכר

והיה בגילוי בשר,

אז נאמר וערוות אביהם לא ראו. רואים שגם לבן נוח,

שהוא עדיין לא היה בגדר ישראל,

קראו לזה ערווה.

אם כן,

גם זה כלול בכלל ערווה.

אם כן, כל אדם ואדם,

בין אם הוא מעם ישראל הקדושים,

בין אם הוא משאר האומות,

ערוותו נקרא את ערווה.

ממילא אסור לקרוא את קריאת צמא כנגדה.

אומנם הרהור מותר להרהר בדברי תורה כנגד ארבעה זה לא נעשה.

אבל במקומות מיאוס וטינוף,

פה אסור בין

בדיבור ובין בערעור. משום שלומדים את העניין הזה של איסור דברי תורה במקומות של מיאוס וטינוף,

לומדים את זה בפסוק והיה מחניך קדוש.

כן.

זה לא רק המחנה, זה גם המוח.

נראה ברש״י.

נראה ברש״י. בואו יחד איתי תראו את רש״י.

המחנה.

כן.

לא יזכור אדם פועלים דפים וממצוא חמציכה.

בואו נשתדל להזדרז.

ולא יאמר לחברות. אמיתי?

בגמרא פריח פשיטא. הגמרא שואלת פשוט

שאסור לו שיגיד לחברו וכי חברו לא יהודי.

כיוון הוא אסור, חברו נעמי אסור.

זה הישראל הוא.

והשולחו עובר משום לפני עבר לא תיתן מכשול.

אין מחשיכים על התחום לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם,

שיהיה קרוב למקום הפועלים ולפרדס להביא פירות.

זה כל דבר שאסור לעשותו בשבת,

אסור להחשיך עליו.

אבל מחשיכו להיות קרוב לצאת לשמור פירותם,

וזה דבר המותר בשבת לשמור פירותם אם היו בתוך תחומו.

הוא מביא פירות בידו ובעיקר מחשבתו לא היה לכך.

כלל אמר רבא שאול נותן ליעקר בדבר זה להוסיף דברים אחרים כיוצא בו.

ולכמה מפרש לתו ימי.

כל שעני זכה באמירתו שאני ארשה לו אמרו לחברי

או לנפלו בשבת לעשות למוצאי שבת או שאני להחשיך הלאה.

מאי שינה ופשיטה את הכבדה אמר לו לזכור הוא עדי לא אמר לחברו די ישראל הוא כמותו ולא מעצלו אגרינו.

אמירן נוכלי שבות וכבר סתמר אבי למדליתי נוכלי שבא לכבות אין אומרים לו כבה.

האקא מאש מעלן משנה יתרה מה שכתבו כאן לומר אדם לחברו לזכור לו פועלים זה בא ללמד אותנו את הדיוק בהת יהודי לא למלא רק לומר מפורש אסור לו אבל סתמה אבל אם הוא יאמר לחברו באופן שהוא יבין ממילא

שר אליה למימר הנראה עכשיו הנראה אם תעמוד על מי לערב אם תבוא אליהם תחשך

ושניהם יודעים שעל מנת לזכור לו לפעולתו הוא מזהירו

וכיוון זה לא מפרש בהדיא שרא

כי זה מפרש טעמה וכמובן דיבור אסור ראו מותר, לא?

מותר להראה בדברי תורה והיה מחנך הקדוש

ולא כתיב בדבר אלא מקום חנייתך תהיה בקדושה.

זה לאו דווקא דיבור עליה גם הראו ראו אסור

וטעמה בשביל ישראל מעררים תמיד בדברי תורה

הרבה דבר עלמא לא אסיר לה

אלא בשועת דיבור

דהאי כרבי יהודה כלומר לעולם היה מחנך הקדוש משום ערעור תורה ואפילו אין דיבור

ולא ירא בכלל בדבר ומתחליטי מהרן דאסור בשעת הדיבור

ולא בשעת הראו כגון להסתכל בערווה

חכום ערום כל שכן ישראל כדי לפרש בעזי

אמה שפרדמא תחביהם בעלמא ובערוות אביהם

עלמא ערווהי

בבן נוח

מערערים בכל מקום

כן זה מאוד מעניין

כן

מה זה אל תביא? היום?

ישראל מערערים בדברי תורה כלומר

אולי לא חייב להיות שכל הזמן

אבל שבתוך הדברים מערערים גם מילא

כיוון שהנטייה הטבעית של בן אדם

לערער במה שהוא עוסק מאחר ויש לו גם עסק התורה

מדובר פה ביהודי סטנדרטי

שגם עוסק בתורה

אז הוא לא שולט לבוא ולנטרל את המחשבות

את ההרהורים לבוא ולומר שלא

כן אז לכן מאחר ויש מצבים כאלה אז מצבים על האדם

באי המחנך הקדוש

שהמקום שבו הוא נמצא

יהיה מקום שאינו מיוס וטינוף

וככה הוא יוכל להישמר

צריך להסתדל בזה