מסכת שבת דף קמ"ח ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בבקשה.

בבקשה.

מסכת שבת,

דף קמ״ח עמוד ב',

חמש שורות מסוף העמוד.

וכן ערב פסח.

ראינו במשנה

שאם ערב פסח חל להיות בשבת,

כלומר י״ד בניסן שזה ערב פסח,

ואין לאדם שאה

לצורך הפסח,

יכול הוא

ללכת לאדם

שיש לו

שאין למכור וקונה ממנו,

לוקח ממנו שאה מאותו מוכר.

ואם המוכר לא מאמין לו, לא סומך עליו

למכור לו את השה,

אז יניח הקונה את טליתו אצלו ויעשה עמו חשבון לאחר יום טוב.

צריך לדעת שיש איסור להקדיש בהמה בשבת או ביום טוב.

האיסור הזה הוא מדרבנן,

בגלל שבדיבור שלו,

במה שהוא מקדיש את הקורבן,

את הבהמה,

על ידי הדיבור הוא מוציא את הבהמה מרשותו לרשות הקדש.

וזה דומה למכח וממכר. גם מכח וממכר אסרו חכמים לעשות

בשבת וביום טוב, שמא יבוא לכתוב.

הוסיפו וגזרו שגם אין מקדישין בשבת וביום טוב.

זוהי משנה במסכת בית סדף, ל' עמוד ב',

שישנם כמה וכמה דברים שאסורים,

וכל איסורם הוא מדרבנן, ובתוך האיסורים הללו נאמר אין מקדישין.

אמר רבי יוחנן, מקדיש אדם

פסחו בשבת

וחגיגתו ביומתו.

רבי יוחנן אומר

שאם נקלע אדם למצב

שלא הקדיש מקודם

י״ד בניסן,

ש״ה לצורך קורבן הפסח המוטל עליו.

וכבר הגיע י״ד בניסן, שבאותה שנה חל בשבת.

יכול הוא לקחת את הש״ה הזה ולהקדיש אותו לצורך הפסח.

לומר,

ש״ה זה יהא לפסחי.

והוא הדין,

לצורך קורבן חגיגה,

שמחויב האדם לתת חגיגה ביום טוב,

להקריב קורבן חגיגה ביום טוב,

גם לצורך קורבן זה יכול הוא להקדיש בהמה באותו יום טוב.

כמובן, כל זה כשזמנם,

זמן ההקרבה זה באותו יום.

אם י״ד בניסן חל בשבת,

הרי צריך להקריבו בשבת.

הקרבת קורבן פסח

דוחה את השבת.

יכול הוא

להקדיש, אם לא הקדיש מקודם לכן,

יכול הוא להקדיש את הש״ה לצורך הפסח

גם ביום השבת,

שזה י״ד בניסן.

וכן

חגיגה ביום טוב.

רש״י במסכת פסחים

מסביר מה זה שנקט

רבי יוחנן, מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב.

מדוע לא יאמר, מקדיש אדם פסחו וחגיגתו?

למה לגבי פסח אמר בשבת ולגבי חגיגה ביום טוב?

אומר רש״י,

לגבי פסח נקט שבת כי אין פסח קרב ביום טוב.

אין מציאות כזו.

משום שלעולם קורבן פסח זה בי״ד בניסן,

וי״ד בניסן לעולם לא יכול להיות יום טוב.

רק בשבת.

ולגבי קורבן חגיגה נקט יום טוב,

כי לא שייך חגיגה בשבת, כי קורבן חגיגה

אינה דוחה שבת,

רק את היום טוב.

מה זה העניין של קורבן חגיגה?

ישנה מצוות עשה בתורה הקדושה,

שכל יהודי יעלה לרגל למקדש שלוש פעמים בשנה, קמ״ח עמוד ב',

חמש עשרה שורות מסוף העמוד.

כל יהודי מצווה במצוות עשה לעלות למקדש

בשלוש פעמים בשנה, היינו בשלושת הרגלים.

כמובן שהוא מקדים לבוא קודם הרגל, כדי שיהיה שם ברגל,

בפסח, שבועות, סוכות.

ובנוסף צריך גם כן

להקריב קורבן חגיגה.

מביאים קורבן

ומקריבים אותו כמו שלמים.

לכבוד החג.

כמובן שיש מצווה להקדים ולהקריבו כבר ביום טוב הראשון של החג.

אבל אם הוא לא הספיק להקריבו ביום הראשון,

יכול, יש לזה תשלומים. כלומר, הוא יכול להקריב את זה בשישה ימים הבאים אחריו.

משום שבתורה הקדושה נאמר במצוות החגיגה, שבעת ימים

תחוג להשם אלוקיך.

שייך לקיים פה דין תשלומים.

הגם שלמעשה,

חכמים אסרו להקדיש בשבת וביום טוב, כמו שהזכרנו מקודם,

אבל הקדשת הפסח והחגיגה מותרת,

שכשם שהקרבתן דוחה שבת או יום טוב,

פסח דוחה את השבת והחגיגה דוחה את היום טוב,

אז כך הקדשתן לצורך זה דוחה את השבת או היום טוב.

נעימה מסייע לה.

הגמרא בביארה היה לרבי יוחנן מהמשנה.

האם נאמר שהמשנה מסייעת לרבי יוחנן?

וכן ערב פסח,

שכה להיות בשבת.

המשנה שלנו דיברה על עניין זה של י'

בניסן שכה להיות בשבת.

אם לא היה לאדם

שא מקודם השבת,

והגיע י' ד' בניסן שכה באותה שנה בשבת, ואין לו עדיין שאה,

אמרה המשנה שהוא לוקח שא מאדם שיש לו,

כלומר קונה ממנו.

ואם אינו מאמינו,

אמרה המשנה, מניח תליטו אצלו ונוטל פסחו,

ועושה עימו חשבון לאחר יום טוב.

כך ראינו במשנה.

ובוודאי שאם קונאו את הפסח בי' בניסן

שכה להיות בשבת,

על כורחנו,

שהוא מקדיש אותו באותו יום, שהרי צריך להקדיש אותו לצורך קורבן הפסח.

מאחר וקודם לכן לא היה ברשותו,

אז בוודאי שהקדישו, רק שהגיעו לרשותו, שזה יוצא בשבת,

וי' בניסן שכה להיות בשבת.

אם כן רואים סייעתא כאן לדברי רבי יוחנן,

עונה הגמרא לך במעסקינן,

ובמנה אחרים אלמו על פסחו,

ומעיקר המקדש וקיץ.

במשנה מדובר שהעשה כבר הוקדש לפסח על ידי המוכר

מערב שבת.

אלא מה?

האדם הזה,

שהוא נקרא למצב שעדיין

לא נהיה מנוי

על אחד מן הפסחים,

אז הוא הולך לשכנו, לדידו,

בשביל שהוא יהיה מנוי על הפסח שכבר הוקדש מקודם לכן.

ממילא אין כאן ראייה שמותר להקדיש בשבת,

אלא כאן מדובר באופן שבו הוא להצטרף להיות אחד מן המנויים

על זה שהוקדש לפסח מקודם השבת.

שואלת הגמרא, והענן תנען

אין נמנין על הבהמה בתחילה?

איך אפשר לבוא ולומר

שמדובר כאן, שהאחד הזה בא להימנות על הפסח

בערב הפסח?

הרי למדנו במשנה, במסכת בצחף ז' עמוד מ',

אין נמנין על הבהמה בתחילה ביום טוב.

לא יכולים לקבוע כמה בני אדם

ישתתפו בבהמה לצורך חלוקה ביניהם

ביום טוב.

משום שזה נקרא כמעשה חולין.

אז איך אתה אומר שמדובר כאן באופן

שהיהודי הזה בא להצטרף לפסח ביום טוב עצמו?

אם ביום טוב אסור, אז בוודאי שבשבת אסור.

עונה הגמרא שאני אהכה, כיוון זה רגיל אצלו,

כמדיעים נבא מעיקר אדם.

כאן הדבר שונה.

מדובר פה באחד כזה שרגיל לקנות בהמות אצל אותו אדם.

שכבר הקדיש את הפסח,

הקדיש את הקורבן לצורך פסח,

מאחר והוא רגיל לקנות בהמותיו אצלו,

הרי זה נחשב כאילו כבר נמנה על הבהמה הזו מערב השבת,

זה לא לקראת התחלת שותפות, שזה כמעשה חולין.

שואלת הגמרא,

והתה לרבי הושעיה, הולך אדם,

עצר רועה,

הרגיל אצלו,

ונותן לו תלל לפסחו ומקדישו, ויוצא בו.

כלומר,

גם אם נאמר שאין ראייה מן המשנה,

אבל מן הברייתא ששנה רבי הושעיה יש לכאורה סייעת על דברי רבי יוחנן.

שוב הברייתא מדברת באדם

שלא היה לו מקודם לכן,

צא לצורך הפסח,

וכבר הגיע י״ד בניסיון שחל בו אותה שנה בשבת.

אומרת הברייתא, מה יעשה אותו אדם?

הולך אותו אדם

לרועה שהוא רגיל לקנות בהמותיו אצלו,

ואז הרועה נותן לו טלה לצורך פסחו,

ומקדישו אותו אדם בשבת,

וכך מקריא לו.

ואז יוצא בו ידי חובה.

אם כן, רואים שמותר להקדיש בשבת,

כדברי רבי יוחנן.

עונה גמרא עתם נמי,

כיוון שזה רגיל אצלו,

הקדוש שלהם העיקר.

גם שם לא נוכל להוכיח,

כדברי רבי יוחנן.

משום שמדובר הרי

ברועה

שאותו אדם רגיל לקנות ממנו.

אז ממילא זה נקרא כאילו הקדיש מערב שבת תתלה לפסח בעבורו,

ולא שהקדיש אותו באותו

יום ממש בי' ד' בניסן עצמו,

אלא הרועה עצמו הקדיש אותו מערב שבת לצורך

הפסח בעבור אותו אדם.

שואלת גמרא, והמקדיש קטנה.

איך אתה יכול לומר שהרועה הוא שהקדיש אותו מקודם לכן?

הרי באותה בריתא כתוב מקדיש,

משמע שהקונה שקיבל לאחר שקיבל את עשה מהרועה הוא הולך ומקדיש אותו באותו י' ד' בניסן שלחה להיות בשבת.

עונה הגמרא, הקדיש עילוי מדרבנן.

מדובר אכן באמת שהרועה הקדיש אותו מערב שבת.

אלא מה?

כל מה שהבעלים מקדישים אותו זה הקדיש עילוי מדרבנן.

הקונה, לאחר שהגיע עשה לידו,

צריך שוב לחזור ולהקדישו,

וזה רק מעלה בעלמא כדי שיוקדש על ידי הבעלים עצמם.

כשכל צורך ההקדש

זה רק למעלה בעלמא,

הקדש שכזה לא נאסר בשבת.

מתי נאסר להקדיש בשבת

או ביום טוב?

זה רק תחילת ההקדש,

כלומר שזה תחילת הקדישו של הקורבן.

במצב הזה הרי זה דומה למקח וממכר, כיוון שמוציא את הבהמה מרשותו לרשות ההקדש.

אבל כאן שכבר היה מקודם לכן ברשות ההקדש על ידי אותו רועה שהקדישו לצורך הפסח,

כל מה שמוסיף הקונה להקדישו זה רק מעלה בעלמא,

ואין פה דמיון למקח וממכר, ודבר שכזה לא אסרו.

שואלת הגמרא, ומי אמר רבי יוחנן, אחי?

אבל עדיין דברי רבי יוחנן קשים,

וכי רבי יוחנן אמר

ששייך להקדיש בשבת וביום טוב,

ואמר רבי יוחנן, הלכה כסתם משנה.

אבל רבי יוחנן בעצמו אמר

שכל משנה שנשנה בדין ולא נזכר שם מי אמר אותה,

הלכה כמו אותה משנה.

ותינן,

והרי שנינו במשנה בביצה דף ל״ו עמוד ב׳,

לא מקדישין

ולא מעריכין

ולא מחרימין

ולא מגביהין תרומות ומעשרות.

אסור להקדיש בהמה לצורך קורבן,

והוא העדין שאר הקדישות,

גם לצורך בדג הבית אסור.

לא מעריכין,

כלומר שיבוא אדם ויאמר

ערכי עליי או ערך פלוני עליי.

בסוף

חומש ויקרא מובא שאם אדם אומר ערך פלוני עליי,

אז יש לו איזה ערך קצוב,

שאם הוא נאמר הוא מבין עשרים עד שישים,

אז הוא חייב להביא חמישים שקל, כך מובא שם

בפרשות בחוקותיי.

בסוף חומש ויקרא אסור לומר ערך פלוני עליי.

וכן, ולא מחרימין,

אשור שיאמר בהמה זו חרם.

סתם חרמים זה לבדק הבית,

זה הופך להיות ממון ההקדש,

אסור לעשות זאת בשבת

או ביום טוב.

וכן, לא מגביהין תרומות ומעשרות, אסור להפריש תרומות ומעשרות.

גם זה נאסר לעשות בשבת או ביום טוב.

כבר הזכרנו שהעניין הזה של

הקדש

או הערכה

או לעשות חרם.

כל זה בגלל שזה

דומה למקח וממכר.

מקח וממכר,

אסרו אותו משום,

או מצד החסה שיבוא לכתוב,

או בגלל שמצאנו כבר בדברי קבלה בישעיה נח,

וכיבדתו מעשות דרכיך וממצוא חפצך ודבר דבר.

היינו שראוי לכבד את השבת

שלא לעשות חפצי חולין,

דברי חולין.

והוא הדין שאסור להגביה תרומות ומעשרות, וכל זה בגלל שנראה כמתקן,

כמתקן את הפירות.

כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת.

המשנה מסיימת שהדינים הללו שאין מקדישין,

מעריכין, מחרימין, מגביעין תרומות ומעשרות,

זה ביום טוב, וכל שכן שבשבת זה אסור.

והרי זה סתם משנה.

רבי יוחנן פסק הלכה כי סתם משנה נמצא שאסור להקדיש

בהמה לקורבן.

ואיך כאן אמר רבי יוחנן

שיכול אדם להקדיש בהמה לקורבן

בשבת או ביום טוב?

עונה הגמרא לא קשיא.

כאן בחובות שקבוע להן זמן,

כאן בחובות

שאין קבוע להן זמן.

כלומר,

מה שרבי יוחנן דיבר,

שמותר רק בשבת וביום טוב,

זה מדבר בקורבנות חובה,

שזמנם באותו יום.

ממילא, כמו שהזכרנו מקודם,

מאחר בעצם הקרבתן דוחה שבת או יום טוב,

הפסח דוחה את השבת והחגיגה דוחה את היום טוב,

אז ודאי שגם הקדשתן לצורך זה דוחה את השבת או היום טוב.

אבל המשנה שאמרה שאין מקדישים בשבת ומיום טוב,

זה מדבר בקורבנות

חובה אמנם,

אבל שאין קבוע להן זמן,

שאין הקרבתן דוחה שבת ויום טוב,

ולכן גם הקדשתן אינה דוחה את השבת ואת היום טוב.

נראה את רש״י,

רש״י בדיבור המתחיל

פסחו בשבת.

אם חל י״ד בשבת

וחגיגתו ביום טוב ביום הקרבתה,

מותר להקדיש.

כלומר, מאחר בזמן הקרבת קורבן החגיגה זה באותו יום טוב,

אז מותר לו, אם לא הספיק להקדיש מקודם לכן, מותר לו להקדיש גם ביום טוב את הבהמה לצורך זה.

ואף אגב ניתנן, אלו הן משום שבות, אין מקדישין.

אפילו שבמשנה בצל לר עמוד ב',

ראינו שחכמים אסרו כמה וכמה דברים ובתוכם שאין מקדישין,

אסור להקדיש בהמה לקרבה.

ותארץ אשי, הני כמדי הקרבתן דוחה,

קדושתן דוחה.

כלומר,

הקדשתן דוחה צריך להיות.

מאחר ו...

כבר הגמרת הרצאה את זה בהמשך,

שמאחר והקרבתן של אלו דוחה את השבת או היום טוב,

אז גם הקדשתן לצורך זה דוחה את השבת או היום טוב.

בממנה אחרים עמו, כדכתיב, במכסת נפשות.

כלומר, התורה כבר אומרת

ששייך

שהאדם

יוסיף

שותפים נוספים באותו קרבה לפסח

שאמור הוא להקריב.

וזה נלמד מן הפסוק במכסת נפשות,

על פסחו שהיה קדוש ועומד מאתמול.

הקדושה מקדיש לרועם הערב שבת,

שהרי יודע שזה סומך עליו,

עילוי מעלה בעלמא, שקדישו בעליהם.

הדקתן אל מקדיש.

שישין

בחובות שאין קבעו עליהם זמן קאי,

שאין הקרבתן,

דוחה שבת.

נחזור

לגמרא

ושוב נראה קודם כל את המשנה, המשנה האחרונה בסוף העמוד.

המשנה הזו עוסקת

בהנהגתו של האדם בענייני סעודות השבת.

בתחילה היא מביאה את ההלכה שאסור לאדם

לצורך הסעודה לקרוא מן הכתב בשבת,

ובסיפא של המשנה

מדובר בעניין הטלת גורל בשבת וביום טוב.

צריך לדעת שחכמים אסרו לקרוא בשטרי הדיוטות בשבת,

משום שאסור להתעסק בחפציו.

שטרי מקח וממכר, זה נקרא שטרי דיוטות.

וכן,

שטרות שיש בהן חשבונות

או מכתבים שיש לו איזושהי תועלת מקריאתם,

אסור לו לקרוא בהם.

משום שכך ראינו בישעיה,

והבאנו את הפסוק הזה מקודם,

משער נכון פסוק יג, וכיבתו מעשוד דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר.

מחויב אדם לכבד את השבת,

שלא יתעסק בחפציו,

חפצי חולין,

וכן הדיבור לא יהיה

בדברי חולין.

וישנם גם איסורים

שהוסיפו לאסור

לקרוא דברים נוספים,

שמא יבוא לקרוא בשטרי דיוטות.

אז בראשונה אומרת המשנה,

מונה אדם

את אורחיו

ואת פרפרותיו מפיו,

אבל לא מן הכתב.

אדם שהזמין אורחים לצורך סעודת שבת

ורוצה הוא

למנות,

לספור כמה אורחים הם

כדי שידע כמה כיכרות להניח לפניהם.

מותר לו למנות,

אם זה בעל פה,

וכן

פרפרותיו.

אם הוא רוצה לתת כל מיני סוגי מאכלים,

מעדנים,

לפני האורחים,

אז הוא יכול למנות גם כן את אותם סוגי מאכלים משובחים,

וכל זה כמובן רק מפיו, בעל פה.

אבל

לקרוא מן הכתב, אם למשל כתב מערב שבת את מניין האורחים שהזמין

ואת שמותיהם

כדי שלא ישכח

לקוראן בשבת,

הוא רוצה

מתוך הכתב

למנות כמה אורחים הם,

או שכתב

את מניין המאכלים שאמור הוא להגיש כאן בסעודה זו,

אסור לו לקרוא מתוך הכתב.

מוסיפה המשנה דין נוסף.

מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן,

ובלבד שלא התכוון לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה.

מפיס אדם פירושו מלשון פיס,

עושה גורל,

עם בניו ועם בני ביתו

על השולחן.

כאשר

יש

מנות

בשולחן

והוא עושה גורל למי יגיע המנה הזו או למי יגיע המנה הזו וכן הלאה.

מותר לו.

מותר לו לעשות גורל

כדי שמתוך זה

כל אחד ייקח את המנה שיצא לו על פי הגורל.

ובלבד שלא יתכנן לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה. אם למשל

המנות אינן שוות,

אלא אחת גדולה ואחרת קטנה,

זה אסור לו שיעשה גורל בשביל לדעת מי ייקח את המנה הגדולה ומי ייקח את המנה הקטנה.

אנחנו נראה בגמרא כבר

מה הטעם הזה.

ומטילין חלשים

על הקודשים ביום טוב,

אבל לא על המנות.

כלומר, הכוהנים יכולים להטיל חלשים,

כלומר גורלות.

למה זה נקרא חלשים?

אז רשי מביא מלשון

שאמור בישעה יד, חולש על גויים.

ונאמר על נמוכות נצר,

שהיה מטיל גורל על המלכים,

מי ישרתו ביום זה ומי ביום זה.

על סמך

הפסוק הזה נזכר כאן במשנה,

לשון גורל בלשון חלשים.

אז מטילין גורלות הכוהנים על הקודשים

ביום טוב.

אם קודשים נשחטו ביום טוב,

וצריך הרי לחלק את הבשר ביניהם, כלומר בין הכוהנים,

התירו חכמים לעשות גורל לצורך זה,

כדי שלא תהיה מריבה ביניהם.

אבל לא על המנות,

אבל אם זה קודשים שנשחטו מערב יום טוב,

שם לא התירו,

כי היה אפשר לעשות את הגורל מערב יום טוב.

כן,

נראה את רש״י קודם שנמשיך לדף הבא.

פרפרותיו מיני מעדנים,

אבל לא מן הכתב.

אם כתבנו ערב שבת, כך וכך הולכים

פלוני ופלוני זימנתי, כדי שלא ישכחם,

לא אקרא באותו כתב בשבת.

ובגמרא מפרש תמה.

מפיס לשון פיס.

מטיל פיס לחלק ממגיע כל מנה ומנה.

ובלבד שלא יתכוון לעשות שיהיו אמנות שוות.

ולא תהיה אחת גדולה ואחת קטנה.

לזכות בגדולה הזוכה על פי הגורל והמתחייב על פי הגורל הקטנה היא תלנה.

זה אסור.

ובגמרא מפרש תמה.

חלשים גורלות

על הקדשים בין הכוהנים,

אבל לא על אמנות

בגמרא מפרש.

עכשיו אנחנו מתחילים בסיעתא דשמיא,

דף קמ״ט עמוד א'

בראש העמוד.

מה היא טעמה?

כלומר, כוונת הגמרא לשאול,

אתה אומר שאסור לאדם לקרוא בתוך הכתב מניין האורחים שלו,

מניין המעדנים שהוא מגיש על השולחן.

בשבת.

כן, כמובן בשבת.

למה אסור לו?

מה הטעם של האיסור?

רב בביי אמר, יזירה השמא ימחוק.

המנהג שלהם בזמנו היה שבעל הבית נותן לשמש בשבת כתב

ובו רשימת האורחים על מנת שיזמין אותם לסעודה.

אז לפני שהוא אמור לתת את זה לשמש כדי שיקרא לאורחים

שהוא הכין מראש,

אז הוא רוצה בעל הבית לחזור שוב ולקרוא מתוך הכתב את רשימת האורחים.

חוששים אנו שאם הוא יקרא,

אז הוא יראה שהוא לא הכין כמות מספקת עבור כל האורחים האלה שהוא רשם בתוך הכתב,

ואז יבוא למחוק מן הכתב חלק מהמוזמנים

כדי שהשמש לא יזמין אותה.

נאמר שהוא הכין רשימה של מוזמנים

והכין כמובן כמות אוכל מסוימת,

אבל אחר כך הוא רואה שכמות האוכל שהוא הכין,

זה לא יספיק לכל האורחים שהוא כתב בכתב.

לכן אנחנו חוששים שאם נתיר לו לקרוא את מניין האורחים מתוך הכתב

ויראה שאין לו מספיק אוכל, אז הוא ימחק כדי שלא יזמין לעולם השמש

לצורך הסעודה, ימחק כמה וכמה מן המוזמנים.

לכן, אסור לקרוא בשבת מתוך

הכתב את מניין האורחים

שהוא סימן אותה מראש על גבי הכתב.

אביי אמר

שזה רשם היקרא בשטרי הדיוטות.

כלומר, אם נתיר לו לקרוא מתוך הכתב,

יבוא גם לקרוא בשטרי הדיוטות.

שטרי הדיוטות זה שטרי מכח או ממכר,

אם זה סוגי מכתבים שיש לו צורך ותועלת בקריאת המכתבים.

זה כמו היום שבשבת נותנים... אם זה חשבונות,

חשבונות שהוא... נותנים עלונים, אבל שם יש כל מיני פרסומות.

לא, זה מה, כן, ודאי שעשו.

זה בעייתי. מי שטרי יודע לחזור יפה. שואלת הגמרא, מאי בן איו?

מה החילוק

שיש לעניין הדין בין שני הטעמים? שלום לך, ערן.

כמה נעים לי לראות אותך.

מאי בן איו?

מה ההבדל בדין בין שני הטעמים?

איכא בן איו דכתב הכותל ומידלה.

יש חילוק ביניהם

באופן שהוא כתב את מניין העורכים בדיו,

אבל לא על גבי כתב,

אלא על גבי הכותל.

אבל הוא כתב את זה למעלה, בחלק העליון שבכותל.

פה השאלה הייתה,

אנחנו אמרנו למה אסור לקרוא מתוך הכתב בשבת?

נאמרו בזה שני טעמים.

או שמא יבחוק,

או שמא יקרה בשטרי הדיוטות.

עכשיו שאלנו מה ההבדל בין שני הטעמים.

מתי נוכל למצוא הבדל בין שני הטעמים?

ההבדל יהיה, אומרת הגמרא, באופן שהוא כתב על גבי הכותל, לא על גבי הכתב.

ואת מניין האורחים,

אבל בנוסף זה מידלק, כלומר זה רשום בגובה הכותל.

לא גבוה.

קרוב יותר לתקרה מאשר למקום מעמדו של האדם.

אז למאן דאמר, שמא ימחוק, כוחי שינה.

נכון. הוא לקח איזשהו דבר שיכול

לכתוב בו על הכותל,

וכתב בו על הכותל את השמות של האורחים.

מה השאלה?

אתה שואל איך הוא עשה את זה?

כשתפגוש אותו תשאל אותו.

בתכל'ס זה היה.

מעשה שהיה.

היו רושמים שהתראיתי אותו, והבית... מעשה שהיה כך היה.

אני עכשיו לא מחפש

למצוא מה פתאום עשה את זה. מה השיגעון הזה?

בתכל'ס זה מה היה. הוא יודע, נאמר,

שאו-טו-טו מגיע פסח והוא אמור לצבוע את הבית.

והזדמן ליום כזה שהוא צריך להזמין אורחים לצורך סעודת סיום מסכת.

בשבת הוא עושה את הסעודת סיום.

אז מקודם השבת

רצה לכתוב, לא מצא פתק, אבל בין כך אני אמור לסייד את הבית.

רשם איתו על הכותל, בסדר?

אתם מתוחכמים, נראה לי, כבודו. איך אתה רוצה... אוי, זה כבר לא מעניין אותי. למה? אני רק אמרתי סיפור בשביל ליישם לך את דעתך.

אני לא צריך עכשיו לדאוג לשאול למה הוא עשה את זה.

זה מה שכתוב, זה מה היה.

הוא כתב על חלקו של הכותל וחלקו העליון של הכותל.

זהו, אז השאלה,

אם זה יהיה אסור או לא.

אז למאן דאמר שכל האיסור לקרוא מתוך הכתב זה שמא ימחוק.

במקרה כזה, שזה כתוב על גבי הכותל,

בחלק העליון של הכותל,

אין חשש שיבוא למחוק,

כי הוא לא מגיע לשם. זה לא כנגד מעמדו של האדם, זה הרבה יותר גבוה.

אבל למאן דאמר, למאן דאמר שמא יקרא, חי שינה.

אבל את דעתו של זה שסובר שהאיסור לקרוא מתוך הכתב

שמא יבוא לקרוא בשטרי הדיוטות,

אז גם באופן הזה חוששים אנו שמא יבוא לקרוא בשטרי הדיוטות,

ולכן אסור לו לקרוא.

ממשיכה הגמרא ושואלת,

ולמאן דאמר שמא ימחוק, נחו שמא יקרא, שמא יקרא.

כלומר,

למה אתה אומר

שלדעת רבי ויישה אמר שהגזירה שמא ימחוק?

אז אם זה כתוב על גבי הכותל,

בחלקו העליון של הכותל, אז הם חששים חוק.

נכון אמנם שאין חשש שמא ימחוק,

אבל למה אתה תראו לא לקרוא?

היה ראוי לאסור משום הגזירה של מה יקרה בשטרי הדיוטות.

ותו, שאלה נוספת,

לשמא ימחוק לא חי שינה.

וכי אתה רוצה לומר לי שאם זה נמצא במקום גבוה בכותל,

אז אין חשש שמא ימחוק?

וכי חילקו חכמים,

בין אם זה כתוב במקום שיותר מצוי אצלו,

לבין אם זה כתוב במקום גבוה שזה לא מצוי יותר שיגיע לשם.

ותנען, הרי למדנו במשנה לעיל בדף יא עמוד א', לא יקרא לאור הנר.

אסור לאדם לקרוא בשבת בספר,

להשתמש בזה באור הנר שהדליקו מערב שבת.

ולמה אסרו לקרוא לאור הנר?

שמא יטה את הנר על מנת לקרב את השמן לראש הפתילה,

ואז ידלק יפה.

ונמצא ממיר, יש בו שבת.

לכן אסרו לקרוא בספר לאור הנר.

עכשיו, תשאלו שאלה, מה יהיה הדין אם הנר הוא גבוה מדי? גבוה.

האם פה נחשוש

ונאמר שאסור גם אז לקרוא לאור הנר?

התשובה היא, גם זה אסור.

ואמר רבא,

אפילו גבוה שתי קומות.

אפילו אם הנר גבוה שתי קומות של אדם, נאמר שאדם סטנדרטי זה 1.70 מ-80 מטר,

הוא שם את הנר הרבה יותר גבוה,

בגובה 4 מטר מהקרקע.

וגם זה אסור.

למה?

למה?

ואפילו גבוה שתי מרדעות, אפילו אם הנר הזה גבוה

כאורכה של המרדעת, מרדעת זה אוכב קטן שנותנים על החמור בשביל לחמם אותו.

זה יכול להיות... ואפילו עשרה בתים זה על זה לא יקרע.

ענו, למה זה אסור?

לכאורה, אבל היה חשש פה אם יקרה כזה שמא יטה.

התשובה היא, חכמים לא חילקו.

כשגזרו את הגזרה, אמרו.

אין לחלק, לומר שבמקום כזה מותר, במקום כזה אסור.

אלא גם במקום של חשש שמא יבוא לעטות את הנר,

גם אז כדי לקבע את האיסור שאין לקרוא לאור הנר,

הלכו ואמרו שבכל מצב לא יקרא לאור הנר,

בין אם שייך לגזור שמא יטה,

בין אם לא שייך לגזור שמא יטה.

אם כן, גם פה אותו דבר.

מה אתה אומר לי שלמנדא אמר שמה אם חוק לא חושים זה גבוה?

הרי ראוי לומר שחכמים לא חילקו בגזרתם לומר שתלוי אם הוא כתב את זה במקום נמוך או כתב את זה במקום גבוה,

אלא היכא בעיניו. אז הגמרא דוחה את הנפקא מינה הזאת, את הדין הזה, לומר שיהיה הבדל ביניהם באופן הזה.

אלא היכא בעיניו,

וכתב הכותל ומיתתם.

החילוק יהיה מה יהיה הדין אם הוא כתב את מניין האורחים על גבי הכותל,

אבל ומיתתם זה במקום נמוך,

שידו מגעת לשם.

אז למדא אמר שמה ימחוק חיישינא.

לפי מי שסובר שם איסור לקרוא מתוך הכתב.

שמא ימחוק

מספר מוזמנים שהוא כתב שם.

פה ודאי שיהיה אסור לו לקרוא,

גם אם זה כתוב על גבי הכותל.

אבל אם אמר שמא יקרא לא חיישינא.

אבל אם כל האיסור הוא שמא יקרא בשטרי ידיעותות,

פה לא חששו לומר שאם נתיר לו כאן יבוא לקרוא בשטרי ידיעותות. למה?

גודה בשטרה לא מחלף.

כשאדם יבוא ולומר לעצמו,

מתוך שהתירו לקרוא על גבי הכותל,

אז גם יבוא לקרוא בשטרי ידיעותות, היינו בשטר הממש,

לא חוששים שיבוא להחליף.

כי האדם לא מחליף

בין כותל לבין שטר.

גודה בשטרה לא מחליף, ואדם לא יחליף בין כותל לשטר.

ואין חשש שאם תתיר לו לקרוא על גבי הכותל,

אז גם יבוא לקרוא בשטרי ידיעותות.

שואלת הגמרא,

ולמאן דאמר שמא יקרא לכו שמא ימחק.

אז אומנם נכון, במקרה שזה נמוך,

אז אתה אומר שלמאן דאמר שמא יקרא בשטרי ידיעותות,

אין חשש.

כן, במקרה, אגב, שזה על גבי הכותל,

אין חשש שלמא יקרא בשטרי ידיעותות בכל מצב,

בין אם זה נמוך, בין אם זה גבוה.

רק מה שנקטו נמוך זה לומר

שלמאן דאמר שמא יקרא,

שמה עם חוק זה שייך גם על גבי הכותל.

אבל מה דאמר שמה יקרה?

לא חושים. שואלת, נגמרה, למה?

אבל תחשוש על כל פנים, שמה עם חוק?

אלא היכה ביניו דחייק הטבלה והפנקס.

אלא ההבדל בין שני הטעמים יהיה באופן

שהוא חקק את הכתב בסכין

על גבי לוח של העץ. כלומר, הוא לא לקח דיו,

דבר שהוא רושם,

אלא חקק על גבי לוח עץ את המוזמנים. איפה הוא חקק? את שמות המוזמנים. לקח סכין, דבר אחד,

וחקק בתוך הלוח.

חריטה, בדיוק.

זה גם עשו את זה. לא,

הוא עשה את זה בערב שבת.

השאלה היא אם מותר יהיה לקרוא מתוך זה בשבת.

מה ההבדל? דקה.

אז מדובר שחקק על גבי טבלה, שזה לוח של עץ,

או הפנקס.

זה לוח כזה שהיו משתמשים בו הסוחרים.

זה לוח שהיו מצפים אותו בשעבר,

והיו חוקקים שם את חשבונותיהם,

את ענייני המסחר שלהם.

על כל פנים,

באופן שהוא חקק

על גבי טבלה או פנקס,

פה יהיה ההבדל בין שני הטעמים.

למאן דאמר שמה ימחק?

תוכי שינה.

לפי הדעה הזו שאומרת שהאיצור יקרוא מתוך הכתב,

זה שמה יבוא למחוק.

פה לא חושבים שיבוא למחוק,

כי יש טורח גדול למחוק דבר שחקוק

בתוך הלוח.

אז ממילא,

כשהוא יבוא לטרוח בדבר, הוא ייזכר שהיום שבת,

ולא יבוא למחוק.

אבל למאן דאמר שמה יקרע? חי שינה.

אבל לפי מי שאומר שהחשש באיסור קריאה מתוך הכתב,

זה שמה יקרא בשטרי ידיעותו,

אז יש מקום לאסור, גם במקום שזה חקוק על גבי טבלה.

או פנקס.

שואלת הגמרא אולמנדא, אמר שמה ימחוק,

לכו שמא יקרא.

גם אם נאמר שאין חשש מחיקה, כי יש טרחה בזה,

אבל על כל פנים תאסור לקרוא מתוך הטבלה שמא יקרא בשטרי הדיוטות.

וכי תמה הטבלה ופנקס בשטר עלו מחלף?

ואם תבוא ותגיד לי

שזה שסובר שהאיסור שמה ימחוק

הוא סובר שבמקום שזה חקוק על גבי טבלה,

הוא לא יבוא לקרוא בשטרי דיוטות.

כי האדם לא יחליף בין הכתוב על טבלה ופנקס לבין כתוב בשטר

וכי כך הוא הדבר

והתניא מונה אדם כמה מבפנים וכמה מבחוץ

וכמה מנות עתיד להניח לפניהם

מכתב שעל גבי הכותל

אבל לא מכתב שעל גבי טבלה ופנקס

ברייתא מפורשת אומרת

שאדם יכול למנות

את המניין, לצפור את האורחים שלו

כמה מבפנים, את מי יושבים מבפנים, היינו במקום מכובד

כמה יושבים מבחוץ, שזה מקומות שאינם כל כך מכובדים

כמה מנות הוא יגיש לפניהם

וכל זה מותר לו לקרוא מתוך כתב שעל גבי הכותל

כך אומרת הברייתא, אבל

לא מכתב שנמצא על גבי טבלה ופנקס

שואלת הגמרא יחדה,

באיזה אופן מדובר שאתה אוסר כתב שעל גבי

טבלה ופנקס.

אי למדי כתיב מכתב, אם נאמר

שזה כתוב בדיו,

מניין האורחים והאמנות כתוב בדיו על גבי הכותל,

או על גבי טבלה ופנקס,

ועל זה אתה בא לחלק בין אם זה כתוב על כותל שמותר,

לבין אם זה כתוב על גבי טבלה ופנקס שזה אסור,

מה ישנחך או מה ישנחך?

למה אם זה כתוב על גבי הכותל מותר,

ואילו אם זה כתוב על גבי טבלה ופנקס אסור?

הלוא בכל מצב יש חסר שמיים חוק,

אלא לאו כדחייק.

אלא ודאי מדובר שהוא חקק ולא כתב.

ואז במצב שהוא חקק וכתב, ועל זה כתוב

מכתב שעל גבי הכותל.

על גבי הכותל באמת, אם זה חקוק על גבי הכותל,

שם אין איסור לקרוא, כי אדם לא יבוא לטעות ולהחליף

בין כותל לבין אשתר, אין לאסור שיבוא לקרוא בשטרי ידיעותו.

אבל מכתב שעל גבי טבלה הוא פנקס אסור,

כי כן אנשים יכולים להחליף.

איך זה לחקוק?

לא, הפנקס שם זה היה, פנקס שהיה שייך, כן,

אדרבה, רק על ידי חקיקה.

כי היו מורחים,

היה לוח עץ שהיה מורחים את זה בשעבר. אם הייתי רושם את הגמרא הייתי מעביר את זה אלפיים שנה כעת, אם היינו ספינים הייתי רוצה לתת את זה.

בכל אופן, מורחים את זה בשעבר,

והיו חוקקים.

זו הייתה דרכם.

על כל פנים,

במקרה שזה כתוב על גבי טבלה ופנקס, אז אסור באמת לקרוא,

כי האנשים כן יכולים לטעות ולהחליף,

שאם תתיר לקרוא בתוך טבלה ופנקס יבואו לקרוא גם בשטרי הדיוטות. אז אם כן, מה רואים?

שכן אומרים

שאדם יבוא להחליף בין טבלה ופנקס לבין שטר,

אז עדיין קשה.

מדוע אתה אומר שאם זה חקוק על טבלה ופנקס,

אז למד דאמר שמא

ימחק לא חוששים?

אומנם כן, אין חשש מחיקה, אבל יש חשש למה יקרה בשטרי הדיוטות.

אלא לעולם,

זה כתב הכותל ומידלך.

אלא ודאי, כל החילוק בין רבביי לאביי,

זה אמר שמא ימחק וזה אמר שמא יקרה בשטרי הדיוטות.

זה מדבר באופן שהזכרנו מקודם,

שמדובר שהוא כתב על גבי הכותל,

אבל במקום גבוה בכותל.

ואם תבוא ותשאל אותי, ותקעקע שילך די רבא?

מה שאלנו?

למה אין חשש שמא יבוא למחוק?

הרי למדנו שחכמים לא חילקו בגזירתם, כמו שמצאנו שלא יקרה לאור הנר,

ולא משנה אם הנר הזה נמצא בסמוך,

במקום כזה שיכול לעטוטו, לבין אם נמצא במקום גבוה מאוד ממנו,

שאין חשש שיבוא לעטוטו, בגלל שלא פלוג רבנן,

חכמים לא חילקו בגזירתם.

אם כן, גם פה היה ראוי שלא לחלק,

אם זה כתוב,

במקום שהוא יכול למחוק, לבין אם זה כתוב בחלקו העליון של הקודש, שהוא לא יכול למחוק.

עונה כברא דרבא תנאי.

דע לך,

הדין הזה של רבא שאומר שאם חכמים גזרו,

אז כבר לא חילקו

באיזה מצב,

אלא בין במקום ששייך הגזירה לבין במקום שלא שייך הגזירה,

תמיד אסור.

זה למעשה מחלוקת תנאי.

יש שסובר שבאמת לא פלוג רבנן,

כשחכמים גזרו, גזרו,

בין אם שייך הסיבה שמכוחה גזרו, בין אם לא שייך,

כי לא רצו חכמים לחלק בגזירתם כדי לקבע את האיסור אצל הציבור שלא יבואו להקל בזה.

מעיד אחרי שמאן דאמר שאומר, לא,

מאחר שאמרו בגזירתם את הסיבה לגזירה,

אז רק במקום ששייכת הסיבה, אז נאסר הדבר.

אבל במקום שלא שייך את הסיבה, אז לא.

כמו למשל,

בעניין הזה של הטיה לאור הנר.

הרי במקום שזה גבוה מדי ממנו, מרחק של עשרה בתים זה על גם זה,

אז אין חשש שיבוא להטות,

כן?

אז פה אכן יש דעה סוברת שלא פלוג רבנן,

בכל מצב אסור לקרוא לאור הנר אפילו גבוה ממנו,

ואילו דעה אחרת אומרת, לא, במקום כזה אין את החשש שיבוא להטות, ואז מותר.

עכשיו, לכאן מצאנו שיש מחלוקת עליהם, בעיקר היסוד הזה,

שכל מקום שגזרו חכמים מסיבה מסוימת,

האם לא פלוג ולא חנקו בדבר, אלא עולם אסור, או שגזרו רק במקום ששייך את הסיבה שממנה חזשו, אבל לא במקום שלא שייך את הסיבה.

זה נראה תכף, נתניה,

ישנה ברייתא שבה מחלוקת תנאים.

ברייתא כתוב, מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו,

אבל לא מן הכתב.

ורבי אהחם מתיר

מכתב שעל גבי הכותל.

אתם שומעים, בברייתא כתוב

שאדם יכול למנות את

מספר האורחים

וכן את המאכלים שהוא הכין, כל זה במפיו, בעל פה,

אבל לא מתוך הכתב.

ומשמע שזה לא משנה, גם אם זה על גבי הכותל,

אסור.

רבי אהחם מתיר בכלל שזה על גבי הכותל.

מתוך

ההמשך שרבי אהחם מתיר, מה שאתה נקה, מה סובר, שאסור.

רק רבי אהחם מתיר.

שאלה הגמרא, מה המחלוקת לגבי, אם כתוב על הכותל?

איפה זה כתוב על גבי הכותל?

האם זה כתוב או חקוק?

האם זה כתוב למטה או למעלה? בואו נראה.

היכא דמי.

במה מדובר?

אה למד הכתיב מיתתא,

לכו שמה ימחוק.

אם נאמר שזה כתוב בחלק התחתון שבכותל,

אז לא מובן, אז למה רבי אהחם מתיר?

נחשו שמא יבוא למחוק

את

מספר המוזמנים

כי אם הוא יראה שאין לו מספיק אוכל לכולם.

אלא,

לעב זה כתב או מיתלה.

האם לא מדובר כאן שהוא כתב את זה על גבי הכותל, אבל במקום גבוה שהוא לא יכל להגיע לשם למחוק?

הושמע מינא. אם כן אתה רואה שעל זה חלקו שלדעת תנא כמה אסור, אפילו אם זה כתוב במקום גבוה בכותל.

ודעת רבי אהחם, במקום שזה כתוב במקום גבוה לא חששו אלא מותר.

אם כן, הושמע מינא זה רבא תנאי.

אם כן רואים שהדין הזה שרבא אמר

שאין לה לקרוא לאור הנר ואפילו גבוה עשרה בתים זועגה בזה,

זה לא מוסכם על דעת כל התנאים,

אלא זה תלוי במחלוקת תנאים.

שלדעת רבי אהחם באמת,

מאחר ואין את הסיבה שמכוחה גזרו את הגזרה,

במקרה שכזה, שאין חשש למה יתה,

אכן יהיה מותר לקרוא.

ממילא יש מעמינא, אז ממילא יוצא שגם פה אותו דבר.

ולכן יכול להיות בהחלט

שמדובר פה באופן שכתוב במקום גבוה,

לגבי הכותל.

וזה שאומר שמא ימחוק,

זה שאומר שמא יקרה בשטרי דיוטות,

אומר במקרה כזה אומנם חוששים,

אבל אלמנדא אמר שמא ימחוק לא חוששים.

למה לא חוששים?

כי החשש של מה ימחוק זה רק אם זה כתוב במקום נמוך.

אבל אם זה כתוב במקום גבוה,

אין לחשוש,

שמע אמינא, נכון.

והנתנאי כהנתנאי.

ומצאנו תנאים נוספים שנחלקו בדין הזה של רבא ביסוד הזה, כשגזרו חכמים גזירה משום סיבה מסוימת.

האם לא חלקו וגזרו בכל מצב,

או שרק במקום ששייכת הסיבה שמכוחה גזרו את הגזירה הזו.

ואנתנאי כהנתנאי, מצאנו תנאים נוספים שחלקו ביסוד הזה.

לתניא אין רואין במראה בשבת.

רבי מאיר מתיר במראה הקבוע בכותל.

כלומר,

אסור לאדם להסתכל במראה בשבת.

מה יש?

אם הוא מסתכל במראה, זה על מנת לבדוק בעצמו אם אכן הוא נראה בצורה סבירה,

בשביל זה הוא מסתכל במראה.

חששו שאם הוא יסתכל במראה

ויראה שישנן כשערות בזקנו שבולטות החוצה,

הוא ילך וישתמש באותה מראה על מנת לחתוך את השיער הזה,

שהוא בולט מזקנו.

רבי מאיר מתיר לראות

במראה הקבוע בכותל.

כלומר, אם זה קבוע בכותל, כן מותר.

שאלה הגמרא מה ישנה קבוע בכותל?

דעדך ועדאכן נתקר,

שאינו קבוע נמי,

עד דעדך ועדאכן נתקר.

שימו לב, הגמרא בהתחלה חשבה שהמראה זה ככל מראה,

והחשש הוא שאם יראה,

שהשיער הזקן שלו לא משודר כל כך,

אז יבוא לקחת מספריים ולכתוב.

מה זה בכותל ובארצות ערבים?

כותל זה דקיר.

אה, בקיר, כותל. כן.

הגמרא שואלת, מה שונה עם המראה הקבועה בכותל,

שאז רבי מאיר מתיר?

כן, למה הוא מתיר?

למה לא נחשוש?

למה לא נחשוש שמא יבוא ויקצות

קצת מסערות זקנו כדי להראות יפה?

התשובה,

אם אתה אמור ב...

שאין חשש שיבוא לגזור את שערותיו כי בזמן שהוא ילך להביא מספריים או סכין

אז הוא ייזכר

אז גם אם זה לא קבוע גם אם המראה לא קבועה בכותל גם כן אין מקום לחשוש

שהרעד שהוא יביא את הער ומספריים

כן סכין או מספריים הוא ייזכר

אלא מה עונה גמראהך במראה של מתכת על זקינה

אתם שומעים פה מדובר במראה

שהיא מתכתית

ואז הוא יכול להשתמש בעצמה בשביל לחתוך את הסערות הבולטות מזקנו

כי רב נחמן אמר רבה ברבוע,

דאמר רב נחמן אמר רבה ברבוע, מפני מה אמרו?

מראה של מתכת אסורה מפני שהאדם עשוי להשאיר בה,

כלומר לחתוך על ידה

נימין המדולדלין אותן סערות

שעדיין מחוברות לראשו או לזקנו,

הן לא שוות לשער השיער

ואז חששו שיבואו לגזוז אותן

ואז עובר הוא משום מלאכת קוצר, מלאכת גוזז.

על כל פנים פה מובן מכוח זה דברי אבי מאיר.

אבי מאיר אומר אם זה כל החשש

שבעצם המראה הוא ישתמש בשביל לחתוך

את הסערות שבולטות בזקנו או בראשו

כל זה דווקא אם המראה אינה קבועה בכותל

אז הוא ייקח את המראה אטומאה וישתמש בה

אבל אם היא קבועה בכותל

אז באמת באופן שכזה אין חשש כי היא קבועה.

קבועה זה הכוונה שהיא מחוברת

עם ברגים

ולא שייך להוציא אותה אלא אם כן הוא יעבוד קשה. למה זו? למה הוא תחת מראה כדי לטענן?

עכשיו על כל פנים

מה?

למה הוא תחת מראה כדי לטענן? עוד פעם, לא חששו

לא חששו שיבוא ויקח את הער או מספריים בשביל זה, כי עד שהוא ילך הוא כבר ייזכר.

הרבה פעמים אדם מתוך

שהוא טרוד ולחוץ,

חששו שישכח ויקצור. מתי זה?

אם מייד יש לו את האפשרות.

אבל אם הוא יצטרך בשביל לגזור, ללכת למקום אחר, למגירה, בשביל להביא את זה,

הרבה פעמים זה...

ואם המספריים ליד המראה? לא משנה, נו.

רגע, שניכם חולקים פה, למה זה רחוק? המראה פה קבועה ופעולה קבועה, כל הכלים שלו, המספריים והכול, בוטרתיים. לא משנה, אבל זה כבר פעולה אחרת. זאת אומרת,

כמה שהוא עומד מול המראה והמראה מולו,

אז חששו שבשוגג הוא יתאב ויקרב את המראה אליו לחתוך.

אבל אם הוא צריך ללכת ולפתוח את המגירה בשביל זה,

פה כבר שמחו שמסתמה ייזכר. הלוא לא מדובר פה באדם שחוסר מזיד.

אלא הכל שמא ישכח,

ויש היום שבת.

אז לכן באו ואמרו, עד כמה ניתן לראה שיש צורך לגזור?

אבל באופן כזה,

שזה קבוע בכותל, לא אסרו, אבל אם זה לא קבוע,

אז יש לאסור.

על כל פנים,

זה רבי מאיר מתיר,

אבל רבי אחמא, אבל תתעלה כמה, מה אומר?

אין להבדיל בין קבוע בכותל לבין לא קבוע בכותל.

על כורחנו למה?

בגלל שמאחר וגזרו

שלא ישתמש במראה שאינה קבועה בכותל,

בגלל הגזירה שמה יבוא להשאיר נימין המדולדלין,

אז לא חילקו בגזרתם, אלא גם אם זה קבוע בכותל.

זה תגובה, מחלוקת, בין תנא קמא לבין רמי מרתנא קמא סבר.

אומנם מדובר פה במראה קבועה בכותל,

אבל כשאסרו לראות במראה של מתכת,

לא הבדילו בין אם זה קבוע לבין לא קבוע.

אפילו שבקבוע אין את החשש,

אבל כדי לקבע את העניין ולגרום שציבור

יבינו עד כמה חמור להסתכל במראה בשבת.

אז הלכו וקבעו, אין לראות במראה, כלל וכלל בשבת,

בין בין הקבועה לכותל ובין בקבועה.

אבל לעומת זאת, רבי מאיר שאמר,

אני צריך להסתכל על הטעם.

הטעם הוא שמה יבוא להשאיר נימין המדולדלין, זה שאיך דווקא אם המראה אינה קבועה בכותל.

אבל לא באופן שהמראה קבועה בכותל.

פשוט מאוד, המתכת,

אתה צריך לדעת שהמתכת,

שולי המתכת, הרבה פעמים זה חד,

ואז עם החוד הזה הוא יכול להשתמש בשביל לקצוץ את השערות ה...

של המראה?

כן, מדובר במראה כזאת.

מדובר במראה כזאת.

או שתהיה ברימת האל מתכת שאתה יכול לראות דרכה. לא, אתה יכול לראות, אבל בין בין בין להוריד שערות ולא יכול לראות במראה. טוב, הלאה.

זה לא הגיוני כבר, משהו לא מתקדם.

מה לא מסתדר?

הוא ייקח את המראה מהקיר, ילך עם זה לתפניה.

לא, לא צריך ללכת.

לא מדובר פה שהוא ילך ויסתפר.

לא, סך הכול שערות מסוימות. איך הוא יוריד אותה? מת. זה מה שהוא אומר, אם זה קבוע, אז אין לך חשש לפי רבי מאיר.

כי זה קבוע, עד שהוא ילך ויוריד אותה, ייקח לו זמן,

ואז הוא ייזכר.

אבל מדובר פה בשוגג, לא עושה את זה במזין.

מה שאין, כי אם זה לא קבוע,

היא אמנם נמצאת בכותל, אבל לא קבועה,

אז מה הבעיה?

מייד היא הוריד אותה. וחכמים אמרו, אתה רקאמה, זה חכמים הרי. אתה רקאמה, כן. טענו שזה,

לא יכול להיות שהוא יותר הגיוני. למה? כי אם בן אדם שיש לו פעמים נעדו... הגיוני ולא, הגיוני ולא, תקשיב.

הגיוני ולא, אני חייב לעצור אותך באמצע.

הגיוני ולא הגיוני זה באוניברסיטה.

פה אתה יכול לומר, את זה אני מבין ואת זה אני לא מבין. לא, את זה אני מבין ואת זה אני לא מבין.

זה לא בא למשפט. זה גם של הגמרא, אני מדבר, ברור, של חכמים. אתה צריך.

הם לא גדלו סתם, הם הבינו שהבן אדם יכול לטעות, אז הוא הולך להביא את המספריים, אז צריך... לא, לא. דווקא לזה לא חששו,

דווקא בזה לא חששו.

שילך ויביא מספריים,

אמרו שעד שיביא, הוא כבר ייזכר.

אז מה? החשש הוא שישתמש במראה עצמה בשביל לקצוץ את אותם שערות. איך הוא ישתמש במראה עצמה?

מה הבעיה? יש לו מראה, הוא מחזיק אותה ככה, מסתכל,

אומרים החכמים, זה לא הכוונה למראה בלקי אותה?

לא, אז עוד פעם, אז אני מסביר.

זה לא משנה מה היא המראה.

אם המראה היא לא קבועה בכותל, אז ודאי שיש חשש.

שאם תבוא ותתיר לו להסתכל במראה,

אז אותם שערות הבולטות יבואו לקצוץ אותם.

מה שאם כן במקום שזה קבוע בכותל,

פה אומנם אין כל כך את החשש,

אבל תעלה כמה סובר שלא פלוג רבנן.

החכמים לא חלקו בגזירתם.

גם אם אומנם הסיבה שלהם היא אבוא לאשר ימינה מנולדלין ולקבוע בכותל את החשש הזה,

אבל חכמים כדי לקבע את גזירתם,

הלכו ואמרו לא פלוג,

אין חילוקים, אלא לעולם אסור.

במייר אמר גם לא צריכים מראה רגילה, מראה שהיא מתחתית.

מה זה מראה מתחתית?

השאלה אבל נשאלת מה?

כן, מדובר פה במראה מתחתית.

מדובר פה במראה מתחתית, נכון.

בכל אופן, זה צריך לדעת עבר, העניין הזה של להסתכל במראה,

גם ביום חול, זה לאו דווקא בשבת,

וגם דברים לא פשוטים.

הנה, זה כזה.

צריך לדעת...

כן, יכול להיות, כן, בהחלט.

יש דברים שאתה יכול לראות בהם אפילו יותר טוב מזה.

על כל פנים,

גם אם אומנם

יש דעות הסוברות שאסור לאיש

להסתכל במראה בכלל, אפילו ביום חול,

משום שזה עניינם של הנשים,

ויש איסור לו לבש גבר, שמלת אישה,

אבל כבר כתבו הראשונים,

כמה מן הראשונים כותבים

שבמקום שהאנשים רגילים להסתכל במראה, כמו אנשים,

מותר, אין בזה משום, לא ילבש.

וכן הרמה ביורדעה סימן קנ״ו,

שב'

כותב,

כותב שבאופן שהאנשים כבר מסתכלים במראה, כמו אנשים,

אז מותר.

זה ודאי שהראשונים לא חשבו

ולא בכלל, אפילו אם הייתה להם נבואה מסתמה,

לא היו מגיעים להבין שיבואו אנשים וישימו עגילים באוזניים ונזמים באף

וצמאות בשיער.

זה ודאי לא, כל מה שהגיעו זה רק מראה.

אבל שיחליפו עבורם, מלאכת האנשים לנשים, מלאכת אנשים לאנשים,

זה היה רק במצרים.

כנראה שאנחנו שייכים לדור של יוצאי מצרים,

מבחינת הנשמות, לכן יש את ההיפוך הזה של האנשים כנשים ואנשים כאנשים.

כן.

על כל פנים, למה אני הוספתי את הנקודה הזו?

כי כאן, מכל הסוגיה, משמע שהאיסור להסתכל במראה זה רק בגלל החשש של שבת.

משמע שהם לא כן, אין בעיה.

לכן צריכים אנחנו להוסיף

שמדובר בגוונא שגם האנשים מסתכלים,

היו רגילים להסתכל במראה,

ולכן אין ביום חול איסור שכזה.

יש אבל מהראשונים שאומרים

שכשאדם הולך ועושה זאת,

כן, לא בגלל שהוא רוצה להתנאות,

אלא בגלל שמדובר פה, נאמר, באדם שהוא קרוב למלכות.

ויש חשש שיכעסו עליו אם הוא מופיע בצורה לא ראויה.

אז אדם כזה שהוא קרוב למלכות יכול להסתכל.

וזה מה שבאו ואמרו, שאפילו שבאופן רגיל, כלומר ביום חול, מותר לו להסתכל במראה,

אבל בשבת אסור לו.

השלטי גיבורים מעניין מביא

שיטה

שכל האיסור להסתכל במראה זה רק אם הוא מתכוון אל הקטע.

לבנות מתוך השחורות.

כן?

אבל באופן אחר אין איסור להסתכל במראה. זה דבר מעניין

שלא ידעתי אותו עד היום, אבל אני רואה את זה עכשיו לראשונה.

שיש שיטה שסוברת את האיסור רק באופן

שכוונתו ללכד לבנות מתוך שחורות.

מי אסור לבית להסתכל במראה?

מה?

לכי אסור לבית להסתכל במראה.

כן, אבל כנראה שמדובר פה במקום שזה...

לא מתכוון להתנאות, אלא כוונתו לא להתבזות.

או באופן שהוא קרוב למלכות, שוב, באותו אופן. הוא בא אל מול המלכות אחרי, בגיוני מלכות, לראות שסביר. שתי שערות יפריעו לו, כמו מול המלכות.

שתי שערות, מי הוא אגיד לכם?

כתוב, במראה זה הרבה דברים. שאלה טובה.

זה נשאל אותו.

אולי המחשבה שלו נשאל. כשאני אפגש איתו אני אשאל אותו. מה, עד כדי כך?

אין איזה שתי שערות,

זה לא עובר למחשבה שלו, זה בסוף המחשבה.

נראה ברש״י.

אנחנו ברש״י, דיבור המתחיל.

מה הייתה? מה?

אתם איתי?

קמ״ט עמוד א' ברש״י.

והייתה מהווה לו מן הכתב

שמא ימחק הם מן האורחים.

שיראה שלא יכיל להם כל צורכם ויתחרש את זימן יותר מן הראוי.

וימחק מן הכתב כדי שלא יקרא עם השמש.

כל הנשא מה יקרה בשטרי הדיוטות של מכה חומים קרקע אמר.

זה כתב מניין הכותל בדיו ומידלי שאינו מגיע לשם למחוק.

אפילו גבוה שאינו מגיע שם לעטות על נר אסור.

דא הואיל ונמוך אסור, גבוה נמי אסור, שלא תחלוק.

ומתת אשר נמוך ויכול להגיע שם ולמחוק.

ולמד דאמר שמה יקרא היכא דלקר על מחסה שמה יקרא לכו ודשמא ימחק.

דחייק בסכין בתוך העץ בטבלה שנוחה למחוק.

והדהכם מתכר ולכה למחש למחוק.

גודה, כותל, פנקס כרי נוחות של סוחרים.

כמה בפני וכמה בחוץ,

את מי ומי יושבים בפנים במקום המכובד,

ואת מי ומי יושבים בחוץ שאינם כל כך צפונים.

כלומר, אינם כל כך צפונים. הכוונה שמדובר באנשים שלא כל כך מכובדים,

אז אותם הוא מושיב במקומות שאינם כל כך מכובדים.

אבל במקום שלך על גבי הטבלה ופנקס,

ניגוד המשטרה לא נחלף,

אבל טבלה ופנקס נחלף. כלומר, אם זה כתוב על גבי הכותל,

לא חושבים שיבוא לכל מיני שטרי דיוטות, כי איגוד המשטר, הכותל משטר, לא יבואו להחליף,

להתבלבל. אבל

כשהוא יבוא לקרוא מתוך כתבלאה או פנקס, אז כן חושבים שיבוא להחליף ויקרא בשטרי דיוטות.

דכתיב מכתב כתב של דיו, אלא לעולם דו כתב הכותל ומידלם

שעיניה חולים חוק. ולשמא יקרא לא חי שינה.

זה איגוד המשטר הלום יחלף. כלומר, במקום שזה כתוב על גבי החלקו העליון של הכותל,

פה לא חושבים שמה יקרא בשטרי דיוטות כי בין כך כותל משטר לא יבוא להחליפו, לא יבוא להתבלבל.

עוד קשה לך דאף חקר דמידליה ליצרי, אפילו שזה גבוה,

שיהיה ראוי לאסור כדא רבא, שהרבא אמר דאמר גם בעיניו אפילו עשרה בתים,

הרי לא חלקו חכמים בגזירתם.

התשובה בעצם דבר הרבא זה תנאי,

דרבא תנאי דאיכא דחי שלא תחלוג באיסור שבת דרבנן ואיכא דמאפליק.

לכו זה שמא ימחק דא רבי אחא כותל דווקא נקר.

ואי מיתתם עלי כותל מלא איגרת, אין רואין במראה.

ופי שהרואה במראה אינו צריך לתקן שערות ראשו וזקנו.

כי לכך חישינא שמא יראיני מן המדולדלות שאינן שמות עם שער הצער ויגלחן.

דאחי דאחי שילך להביא תער המספריים מתקר שהוא שבת

של מתכת שאינו צריך להביא מספריים שהיא עצמה מגלחת השיער.

כן, אז בזה סיימנו להיום.

בעזרת השם, ביום ראשון

נמשיך הלאה.