מסכת שבת דף קמ"ד ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

מסכת שבת, דף קמ״ד עמוד ב',

שש שורות מסוף העמוד.

אמר רבי יהודה, אמר שמואל,

סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה,

אבל לא לתוך הקערה.

הגמרא כאן דנה לגבי עניין סחיטת ענבים בשבת.

הרי אמרנו שאיסור סחיטה בזיתים ענבים כל כך גדול,

מאחר שדרך בני אדם לסחוט ענבים

לצורך המשקה הבלוע בהם,

לכן אפילו אם יצאו המשקים מעליהם,

אסור המשקה הזה בשתייה.

בא שמואל ואומר שיש פעמים שמותר לסחוט ענבים.

אימתי? כשזה לתוך הקדרה.

כלומר, קדרה שיש בה תבשיל.

אוכל.

ואז רוצה הוא לסחוט אשכול של ענבים לתוך אותה גדרה,

כדי להטעים את התבשיל על ידי זה.

מאחר וזה בא לתקן את האוכל,

משקיע הבא לאוכל דינו כאוכל.

אין איסור להפריד אוכל מאוכל.

המשקיע הבא לא עד דינו כאוכל.

אבל, לא לתוך הקערה.

אבל אסור לו לסחוט את הענבים

לתוך קערה, היינו,

לתוך צלחת,

אפילו אם יש בה אוכל.

מדוע אסרו לסחוט לתוך הקערה?

משום שלפעמים

יכולו לסחוט ענבים לקערה שאין בה אוכל.

ואז במצב שכזה, ודאי

שיש בזה איסור סחיטה.

לכן אסרו

לסחוט לתוך הקערה אפילו אם יש בה אוכל.

אמר רב חיסדא, מדברי רבנו נלמד,

חולב אדם עז לתוך הקדרה,

אבל לא לתוך הקערה.

כלומר, לאחר ששמואל לימד אותנו

את היסוד שמשקיע הבא לאוכל כאוכל,

ואין בזה איסור שחיטה,

אומר רב חיסדא, נוכל ללמוד מדברי שמואל

שמותר לאדם לחלום עז בשבת

אם החלב נופל לתוך גדרה.

ראינו שיש שם אוכל,

והחלב מתערב באוכל.

החלב, במקרה שכזה, מאחר שזה בא לתקן את האוכל,

או להיות נוסף על האוכל שבתוך הגדרה,

נחשב גם הוא כאוכל.

הוא משקיע הבא לאוכל כאוכל.

אבל אם רוצה הוא לחלוף לתוך הקערה,

לתוך כלי

שאין בו אוכל,

אז בוודאי שזה אסור,

משום שבמקרה שכזה החלב נחשב כמשקה,

והחולה בשבת אסור,

כמו שאסרו,

מפרק,

משום דש.

ומואל דין כאן, יש בזה את אותו איסור על ידי

שמפריד את המשקיע בלוח בדת הבהמה,

הרי זה כאילו מפריד את האוכל מתוך הפסולת.

על מכה סבר,

משקיע הבא לאוכל, אוכל הוא.

רואים, אם כן,

ששמואל סובר,

שמשקיע הבא לאוכל, בשביל לתקן אותו, זה אוכל.

וכן, מותר לשחות, אשכול של ענבים לתוך גדרה,

וכן לחלוב עז בשבת לתוך הגדרה.

מי טיב רמי בר חמא.

שואלת הגמרא על דברי שמואל קושייה.

רמי בר חמא שם מביא את הקושייה הזו,

במשנה במסכת ההרות,

פרק ג' משנה ג'.

נאמר שם,

זהב שחולב את העז

החלב טמא.

אם ישנו אדם שהוא זב,

זה אדם שהוא טמא.

טמא, ודרגתו כאב הטומאה לטמאות אפילו אדם וכלים.

זב שהולך וחולב עז,

החלב שיצא מן הדעת טמא.

כי הרי הזב מטמא

גם בהסת.

בהסת פירושו,

כאשר מזיזו דבר מסוים,

הדבר הזה מקבל טומאה ממנו.

גם פה הוא מזיז את החלב

על ידי שאחז בדד הבהמה,

והוציא את החלב הבלוח בתוך אותו דד.

והמשנה לא חילקה לומר שתלוי

האם חלב את זה לתוך גדרה או לקערה. אין, לא כתוב חילוק.

והיא אמרת, משקיעה בה לא אוכל אינו אוכל הוא.

במה היא הדגישה?

אם נאמר שמשקיעה בה לא אוכל,

דינו כאוכל,

אם כן, מדוע החלב הזה טמא?

הרי הכלל ידוע שכל אוכל אינו מקבל טומאה,

אלא אם כן הוכשר לטומאה.

במה הוכשר החלב לקבל טומאה?

עונה הגמרא כי זה אמר רבי יוחנן

בטיפה המלוכלכת על פי הדד,

הכנמי בטיפה המלוכלכת על פי הדד.

זו גמרא מטרצת

שנוכל לטרץ כאן, כמו שרבי יוחנן טרץ,

משנה אחרת,

משנה במסכת כלים פרק ח',

משנה יא',

שם מובא במשנה שאם ישנה אישה נידה ונטף חלב מדדיה לתנור,

אז התנור נטמא.

שאלו שם בגמרא,

למה?

איך ייתכן שהתנור נטמא?

הרי החלב הזה לא אוכשר בכלל לקבל טומאה, אינו בתורת משקה,

כי הוא מיועד למאכל התינוק,

ובמצב שכזה אין דינו כמשקה אלא כאוכל,

ואוכל צריך שיהיה מוכשר לטומאה.

מדוע אם כן

אתה אומר שהתנור נטמא

מכוח החלב הזה שנטף מדדי הנידה?

עונה הגמרא בטיפה המלוכל... אז עונה שם רבי יוחנן בטיפה המלוכלכת על פי הדד.

האישה רוצה שהטיפה הראשונה תישאר

בפי הדד כדי שינוח לה להעניג את בנה.

הטיפה הזאת דינה כמשקה,

כיוון שזה לא מיועד למאכל התינוק.

אם כן, גם פה נוכל לומר

שמה שהחלב טמא

זה באותה הטיפה המלוכלכת על פי הדד,

כי זה דרכם של החולבים, גם אם חולבים באמה,

להרטיב את פי הדד בטיפה ראשונה כדי להקל על החליבה.

אם כן, במצב שכזה הטיפה נחשבת למשקה,

כי אין כוונתו שזה ייפול לגדרה,

אלא יישאר בפי הדד,

והטיפה הזו היא המכשירה את כל החלב

לקבל טומאה.

מטיב רבינה.

ואז באה הגמרא ומקשה,

רבינה באה ומקשה קושייה במסכת ההרות, פרק ג' משנה ג',

ובא שם במשנה תממת

ששחה זה טיב הענבים

כבעצה המכוונת טהור.

אה, יותר מקבצה, טמא.

והיא אמרת, המשקה הבא לאוכל, האוכל הוא במאי התקשר.

כלומר,

אדם שנגע במת הוא אהב הטומאה.

זה מה שנקרא כאן במשנה, טמא מת.

אם ערך אותו אדם שהוא טמא מת והוא אהב הטומאה, בדרגת הטומאה שבו.

שחת זה טיב הענבים

בכמות

של קבצה מכוונת, כלומר,

הכמות הזו היא בדיוק קבצה,

אז המשקה היוצא משם טהור.

למה באמת המשקה היוצא טהור?

כי הרי הטמא,

כששחט את הזיתים והענבים, לא נגע במשקה,

הוא נגע רק בפרי.

הפרי שנטמא, אין בו שיעור לטמא את המשקה שיצא ממנו.

שהרי מיד כשהתחיל לשחות ויצא קצת משקה,

כבר מתמעט כמות הפרי משיעור קבצה.

כאשר זה המצב,

אין

אוכל שבכמות של

פחות מקבצה מטמא אחרים.

לכן,

גם אם נוגע הוא באוכל, היינו בגוף הענבים,

שזה האוכל,

אבל זה לא יכול לטמאות את המשקה שיצא, כי אין

בענבים הללו שיעור קבצה לאחר שהתחיל קצת לשחות.

שואלת הגמרא, מה אצבע מתוך המשנה,

שרק אם קבצה מכוונת טהור,

אבל אם היה בענבים כמות כזו של יותר מקבצה,

אז המיט שנשחט מן הענבים מקבל אכן טומאה.

למה?

כי הגוף הענבים, שזה האוכל,

מטמא את

המשקה.

את מה שיצא מן הענבים.

והיא אמרת, המשקה הבא לאוכל, אוכל הוא במעיד קשה.

המשנה לא חילקה אם הוא שוחד לתוך קערה או לתוך גדרה.

משמע שאפילו אם הוא שוחד לתוך גדרה,

גם אז,

אם האשכול, הענבים הוא יותר מקבצה,

מטמא את היוצא ממנו, את המיט היוצא.

שאלת השאלה, למה? אם הוא נשחט לתוך הגדרה,

הרי אתה אומר, שמואל, שמשקע בה לאוכל, אוכל הוא.

דבר שהוא אוכל צריך להיות מוכשר לטומאה.

ואם כן, במה הוכשר המיץ הזה לקבל טומאה?

עונה הגמרא, הוא מותי לה והוא מפרק לה וסוחט לתוך הקערה.

אותו רבינה שהקשה את הקושייה,

הוא גם טרץ אותה,

שפה מדובר שהוא שחט את העלבים לתוך הקערה.

היינו לא לתוך

קדרה שיש בה אוכל,

אלא קערה ריקה.

במצב הזה ודאי שיש כוונתו לשם המשקה.

אז דינו של היוצא כמשקה.

לכן המיץ

היוצא מקבל טומאה, אם יש בה אשכול,

כמות יותר גדולה מקבצה.

נראה את רשי.

בקמ״ד עמוד ב׳, ברש״י דיבור המתחיל

לתוך הקדרה.

לתוך הקדרה של תבשיל לתקנו.

דמו חמילתא,

זה לאו למשקה באלה.

מוכרח הדבר שהוא לא צריך את זה למשקה,

אלא לאוכל.

אם זה לתוך הקדרה,

אז כוונתו רק לתקן את האוכל.

ואין זה דרך פריקתו.

במצב הזה זה לא נקרא מפרק.

הלוא אמרנו מפרק,

משקה מאוכל, יש לזה דין של תורדת דש.

פה זה לא נקרא מפרק משקה מאוכל.

למה דהה והבה כמפריד אוכל מאוכל?

כי המשקה שנפל ויצא לתוך הגדרה, וכוונתו לתקן את האוכל,

דינו של המשקה הזה כאוכל ממש.

ואין שייך לאסור בזה את הסחיטה.

אבל לא לתוך הקערה.

אבל אם כוונתו להוציא את המיץ המלוע בענבים לקערה,

שהרבה פעמים קערה היא ריקה מאוכל.

במצב שכזה ודאי שאסור. זה זימני למשקה כאלה.

פעמים

שזה עומד לצורך משקה, לצורך שתיית המיץ.

ואף אגב זה בקערה לא שתה איניש.

חילול של מעשה,

הרי אדם לא שותה

את המיץ מן הקערה.

אם כן, מסתבר שכוונתו לקחת אחר כך את המיץ הזה ולהשליכו לתוך גדרה.

אבל לא בוכחמילתא.

אין הוכחה בדבר שכוונתו לצורך אוכל.

ואיכא איסור, מילא יש מקום לבוא ולאסור את הדבר.

עלמא, מידכא אמר שוחט לתוך הגדרה, כסבר,

וחלב טמא שהזב מטמא כל דבר במסע.

והרי הסיט הקילוח.

אותו זהב

שהלך וחלב את העז,

הרי הסיט את הקילוח של החלב שיצא מדד הבהמה,

ולא קמפלג בין לתוך הגדרה ובין לתוך הכוס.

לא חילקו בדבר לומר שתלוי אם זה לתוך הגדרה או לתוך הכוס.

משמע שבכל מצב, גם אם החלב לתוך הגדרה,

זה חלב טמא.

די אמרת אוכל, אוי, אם תאמר שכשחולה בנו לתוך הגדרה זה אוכל,

היין אוכל מקבל טומאה שלא בהכשר.

לא ייתכן שאוכל יקבל טומאה כשלא הוכשר לטומאה מקודם לכן.

והי, במה התקשר?

החלב הזה, במה הוכשר לטומאה אם דינו כאוכל?

אז התשובה,

אמר רבי יוחנן במסכת כרתו על גבי האישה שנטב חלב מדדיה,

היא טיפה מלכלכת על פי הדד,

טיפה ראשונה מלכלכת בה פי הדד,

בדעת,

כלומר בכוונה,

ונוחה לחלב,

לדעת ונוחה לחלב, והיה הממשקה

כסתם חלב

ולא לאוכל בעילה.

אז ממילא, ודאי שבמצב כזה,

אותה טיפה היא משקה,

כי אין כוונתו

לקחת את זה לצורך אוכל.

כמו כל חלב,

שאין כוונתו לצורך אוכל.

טממת שזכת זיתים וענבים כביצה מכוונת טהור.

אומר רשי, משנה היא במסכת הארוך.

הוא מפרש בה בהדיא,

והשמה מפורש

באותה משנה, הוא בלבד שלא ייגע במשקה,

שאין לו נוגע הלאה באוכל.

כלומר, כל מה שאני מטהר

את היוצא מן הערבים או מן הזיתים,

זה דווקא אם הוא לא נוגע במשקה,

אלא נוגע באוכל בלבד.

וכיוון שכביצה מכוונת הוא,

מאחר שהאשכול ערבים יש בו בדיוק כביצה ולא יותר,

וכי סחי טיפה כמה יתר, מיד כשיוצאת הטיפה הראשונה,

חסר לו כביצה.

אם כן, באשכול לא נותר שהוא כביצה,

ואין האוכל, אף על פי שהוא טמא,

מטמא המשקה.

כלומר,

דבר כזה שהוא אוכל אמנם,

והוא מקבל טומאה,

אבל הוא לא יכול לטמאות אחרים אם הוא פחות מקבצה,

שאין אוכל מטמא אחרים בפחות מקבצה.

אבל אם היה נוגע במשקה,

מה שאין כן אם הוא נגע בגוף המשקה,

ידמה למשקה מטיפה ראשונה שהמשקה מקבל טומאה בכל שהוא.

אם הוא נגע במשקה עצמו,

פה ודאי וודאי שיש בכוחו של הזב לטמאות את המשקה.

לא צריך

בדבר שמקבל טומאה, שיהיה בו שיעור,

אלא אפילו בכל שהוא.

ממילא כבר הטיפה הראשונה נטמתה על ידי הזב, וממילא כל המיץ שבענבים שיצא אחר כך, הוא נוגע באותה טיפה.

ממילא אתה מקבל טומאה.

וההכנה מטנבה בהדיה יותר מקבצה הטמא.

שכיוון שיצאה טיפה ראשונה,

נטמאה בקבצה.

ובאמת

יש בריתא מפורשת האומרת שאם זה יותר מקבצה, יהיה טמא.

כי כמו שאמרנו,

כשיצאה הטיפה הראשונה, עדיין היה באשכול שיעור קבצה לטמאות את אותה טיפה ראשונה,

וטמאה דווקא נקט.

כלומר,

מה שנקטו כאן במשנה טמאמת זה בדווקא,

שאינו מטמא באשט

והוא הדין לטמא שבץ וכל טמאי מגע.

בא בדווקא לגלות

שכל אלה שהם דומים לטמאמת, שאינם מטמאים באשט,

אשר מזיזים מהם דבר מסוים,

לא יטמאו אלא אם כן במגע.

וטמאה דרבותא דאה ואהב הטומאה. מה שנקט תמאמת זה בא לומר שאפילו שהוא אהב הטומאה,

אבל מאחר ואינו מטמא באשט,

אז הטיפה הראשונה שיצאה אינה מטמאת

אלא רק בגלל האוכל,

בגלל הענבים עצמם, אז זה תלוי אם יש בן אשר ארבעים קיבצה מיד אחרי יציאת הטיפה הראשונה או לא.

לכן,

יש מקום לחלק בין אם

היה מלכתחילה רק קיבצה בדיוק,

או שהיה יותר מקיבצה.

משום זה קטן אספא,

אבל זר שצוחה זיתים וענבים,

כאילו גרגיר יחידיתם.

כלומר זה בא לחדש

שזה בשונה מזה.

בזהב שהוא סוחט זיתים וענבים,

אפילו אם יש לו רק גרגיר יחידי שהוא סוחט אותו,

אין שם שור כביצה,

בכל זאת טמא היוצא מאותו גרגיר. למה?

שכיוון שיצאה טיפה ראשונה,

נטמא המשקה במסע הזהב.

לא צריך שהאוכל

יטמא את הטיפה הזו,

אלא הטיפה הזו נטמאת

על ידי הזב עצמו, כי

הזב מטמא בהיסט.

זה נקרא כאילו הזב נושא את אותה טיפה,

והיא, אמרת את זה, כעסה על כדעתך, אפילו סוחט לתוך הגדרה.

שואל רבינה,

אז למה בכל זאת כתוב

שמטמא,

אם זה יותר מקבצה?

הרי אם משקיע בעל האוכל כאוכל הוא,

צריך שיהיה מוכשר לטומאה מקודם לכן.

על זה, כמו שאמרנו קודם,

שרבינה מפרשת שמדובר בסופו של דבר לתוך הקערה ולא לתוך הקדרה.

נחזור לגמרא, אנחנו כבר בדף קמ״ה עמוד א',

בשורה הערבית.

אמר רבי ירמיה כתנאי.

הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בעניין משקה

שבאה לתקן אוכל.

רבי ירמיה אומר,

למעשה הנידון הזה עם משקה הבא לאוכל כאוכל או כמשקה,

זה מחלוקת תנאים.

משום ששנינו במשנה,

במסכת מעשרות, פרק א', משנה ח',

המחליק בענבים

לא הוכשר.

רבי יהודה אומר, הוכשר.

נחתום,

כלומר, אדם שעוסק באפיית לחמים,

אם רוצה אותו נחתום,

להחליק

את הכיכרות שהוא אופה בענבים.

לסחוט את המיץ

שבענבים על גבי הכיכרות.

האם הכיכרות הללו יקרעו כאילו הוכשרו לטומאה?

ואז, מכאן ואילך, אם ייגע בהם שרת,

יקבלו טומאה.

אז אומר לנו תנא קמא, לא הוכשר.

האוכל, כלומר הכיכרות,

הענבים,

לא הוכשרו לקבלת טומאה.

רבי יהודה אומר, הוכשר.

האוכל, היינו הכיכרות, הענבים,

מקבלים טומאה מן המיץ שיצא מהם.

כלומר, הוכשרו לטומאה מכוח המיץ שיצא מהם.

מה בדיוק המחלוקת ביניהם? למה לפי תנקמה לא הוכשר, או לפי רבי יהודה הוכשר?

מה אליו בקה מפלגה? במה הם חולקים? האם לא בזה?

מור סבר, משקה הבעל אוכל, אוכל הוא.

מור סבר, רב אוכל הוא.

תנקמה סובר, שמשקה הבעל אוכל,

דינו כאוכל.

ממילא,

אין זה נחשב כמשקה שיכשיר את האוכל לקבל טומאה.

הרי כמו שבהרנו כבר בשיעורים האחרונים,

שבשביל שאוכל

יקבל טומאה, צריך שיוכשר

לקבל טומאה. ההכשר הזה, אם נפל אחד משבעה משקיעים

שסימנם יד לשחת דם,

אז הוא כשר לטומאה. מה זה יד לשחת דם? אמרנו אתמול יין, דבש, שמן,

חלב, טל, דם, מים.

אלה השבעה משקיעים,

שאם אחד מהם נגע באוכל, מכשירו לקבל טומאה.

אז צריך שיהיה דווקא בהגדרה של משקה.

מאחר בתנקם הסובר, משקה הבעל האוכל, אוכל הוא.

המשקה הזה שיצא מן הענבים,

יצא הוא על גבי הכיכרות,

עמקת דינו כאוכל, ואין פה הגדרה של משקה שיכשיר את הכיכר

לקבל טומאה.

אבל הוא מאור סבר, רבי יהודה סובר,

שלאו אוכל הוא, דינו כמשקה.

ולכן הוקשרו הכיכרות הללו על ידי המשקה שיצא מן הענבים.

אם כן רואים,

שמה שחידש לנו שימואל,

שמשקה בא לתקן אוכל, דינו כאוכל,

אין זה פשוט כל כך לומר שזה דעה מוסכמת על כולם,

אלא, אומר רבי ילמיה, זה מחלוקת תנאים לכאורה.

זה תגובה, מחלוקת תנאים,

מה שחלקו במשנה במסכת מעשרות, פרק א' משנה ח'.

אמר רב פאפא,

וכולי עלמא, משקה בא לו אוכל, לאב אוכל לו.

וככה,

במשקה בא לאיבוד כמפלגה.

מור סבר, משקהו,

ומר סבר, לב משקהו.

הגמרא מביאה לדחות את הראייה.

רב פאפא אומר, אין הכרח

שזה מחלוקת התנאים.

בהחלט ייתכן לומר שכולם סוברים שמשקה בא לא אוכל,

אין דינו כאוכל.

כמו שאמר,

אדרבה,

שלא כדעת שמואל, דינו כמשקה.

רק למה בכל זאת

ישנן דעות הסוברות שלא הוכשרו לטומאה? כלומר, הכיכרות הללו

שסחט עליהן את הענבים

לא הוכשרו על ידי המיץ שיצא מן הענבים?

התשובה היא, המשקה בא לאיבוד כמפלגה.

מאחר

שהמשקה שיצא מן הענבים

הולך לאיבוד,

שהרי,

על ידי השרפה של הכיכר בתנור,

המיץ הזה ילך לאיבוד.

במצב שזה משקה הבא לאיבוד,

יש מחלוקת אם זה משקה או לא.

מור סבר משקהו,

רבי יהודה סובר שאפילו משקה שסופו לאיבוד

דינו כמשקה ולכן הוכשרו הכיכרות לקבל טומאה,

ומור סבר, אבל תענקם הסובר,

שמשקה הבא לאיבוד

אם דינו כמשקה, ולכן אנחנו מכשירים את הכיכרות

לקבל טומאה.

ומפלוגתא דן נתנאי, ולמעשה כבר חלקו בזה במקום אחר, אנחנו רואים מחלוקת בעניין

של משקה הבא לאיבוד אם דינו כאוכל או משקה.

זה טניא, ברייתא,

שמביאה בדוגמה לזה

ודומה לזה.

המפצע בזיתים, בידיים מסואבות,

הוכשר.

ושופתן במלח, לא הוכשר.

לדע אם הגיעו זיתיו למסוק עם להב,

לא הוכשר.

רבי יהודה אומר, הוכשר.

הברייתא מביאה כך,

מה יהיה הדין אם אדם

לוקח זיתים

והוא ממעך אותם,

אבל ידיו טמאות היו.

הוא לוקח את הזיתים למעך כדי לרכך אותם,

ואז תוך כדי מיוך

שמן יוצא משם ומרטיב את הזיתים.

האם עצם יציאת השמן מתוכם

זה מכשיר את הזיתים לקבל טומאה או לא?

אז מביא לנו תנא קמאה,

התנא הזה הראשון,

שזה כן הוכשר לקבל טומאה.

פה נוח לו שהזיתים יתרתפו בשמן שזה מוסיף להם הרי לטעם,

אבל אם הוא מערך אותם לטומלן במלח,

זה היה פשוט לסופטן,

היינו לאטבילן במלח,

על ידי המלח הם מתרככים, ואז המלח נדבק בהם יותר.

אם זו הסיבה, לא הוכשר, הזיתים

לא הוכשרו לקבל טומאה.

למה?

כי במצב הזה לא נוח לו ביציאת השמן.

די לו במה שהוא מוחך אותם כדי שידבק המלח בהם.

אבל אם כוונתו במיעוך הזיתים, אם

הגיעו זיתיו למסוק עם להב,

לדעת אם השמן יוצא מהם בקלות,

ואז כבר יאכל הוא לקטוף

מן הזיתים

על מנת להוציא את השמן שבהם.

במצב הזה הרי השמן הולך לאיבוד.

אומר תרקמא, לא הוכשר.

אז השמן הזה לא מכשיר את הזיתים לקבל טומאה.

אבל רבי יהודה אומר, הוכשר. הוא סובר שזה כן הוכשר.

מה אליו בא כמפלגה? האם לא בעניין זה חולקים מהם?

דימור סבר, רבי יהודה סובר, משקע בה עומד לאיבוד, משקהו.

גם אם זה עומד לאיבוד,

כמו למשל כשהוא הולך על מנת לבדוק אם

הגיע הזמן שאפשר כבר למסוק את הזיתים.

אז במצב הזה הרי השמן הולך לאיבוד.

סובר רבי יהודה שאפילו האכל בכל זאת זה משקה.

או לעומת זאת, אבל תנא קמא, הוא מור סבר, למה משקהו?

הוא סובר שאם זה הולך לאיבוד,

אז זה לא משקה,

ממילא זה לא מכשיר את הזיתים לקבל טומאה.

אז כמו שהיא, ביארנו

את המחלוקת של רבי יהודה והחכמים ותנא קמא

בעניין הברייתא של אם אדם ממעך זיתים,

על מנת לבדוק אם הגיעו זיתים ולמסוק עם לאו,

והמחלוקת גם במשקה העומד לאיבוד עם משקה עם אוכל,

אז הוא עדין גם כאן בעניין המחליק בענבים,

יהיה אותה יסוד בשל מחלוקת עם משקה העומד לאיבוד כמשקהו או אוכלו.

עונה הגמרא, אמר רב הונא אביראי רב יהושע,

הן תנא במשקה העומד לאיבוד פליגה,

והנק תנא במשקה העומד לצחצחו כמברגה.

רב הונא

בנו של רבי יהושע אומר שאין

בכלל קשר

לומר לתלות שהמחלוקת

במחליק בענבים

כמו המחלוקת שבברייתא.

אמנם בברייתא לא העניין מפצח בזיתים, כי זה לדעת מגיעו זיתים ולמסוק עם לאו,

שם המחלוקת היא,

כשיוצא השמן וזה הולך לאיבוד, אם זה משקה או אוכל.

אבל, המחלוקת לגבי מחליק בענבים,

מה שנאמר במשנה במסכת מעשרות,

שם זה לא המחלוקת אם בגלל משקה הולך לאיבוד,

משום שהמשקה שיוצא מהענבים בעצם הוא לא הולך לאיבוד,

שהרי הוא החליק בו את הכיכרות, יש בזה שימוש.

אלא מה המחלוקת?

מחלוקתי מה דין משקה העומד לצחצח.

כלומר, כאשר

המטרה של המשקה זה לתקן את צורתו של האוכל,

שייראה מבריק יותר, נאה יותר, כדי שיקנו הלקוחות ממנו,

במצב הזה יש מחלוקת אם דינוק אם משקה או לא.

יוצא, אם כן, שזה שתי שיטות,

שתי מחלוקות שונות,

ואין לקשר בין המשנה במסכת מעשרות

לבין הברייתא שמדברת לגבי מפצח בזיתים,

כדי לדעת מגור זה טוב למצוק,

אם לא.

אומר רש״י.

כתנאי.

רש״י, בדיבור המתחיל, כתנאי.

משקה הבא לאוכל, אוכל הוא או משקהו.

המחליק בענבים,

נחתום המחליק פני כיכרותיו בענבים,

ששוחט המשקה על הכיכר,

הוכשר האוכל.

הוכשר האוכל,

והענבים הוכשרו.

הבעל לצורך אוכל כאילו ששחטן לשם מפת.

הכי גרשינן, דקו לעלמא משקה הבעל אוכל אב אוכל הוא,

אלא משקהו.

בעין הוא תמה דמנדה, אמר לו, הוכשר.

למה יש מי שסובר

שלא הוכשר?

זה אתה,

שמתחילה נשחט אדתא דאזי ליבוד.

בגלל שמלכתחילה כל כוונת הסחיטה על דעת שזה ילך לאיבוד.

למה זה הולך לאיבוד? שהאור שואבו ושורפו.

על ידי האפיית הכיכר בתנור,

אז האש בתנור

שואבת את המיץ מן הכיכר ושורפת אותו.

המפצח בזיתים כדי שיהיו רכים,

הוכשר דניחא לך

במישך דטייף עלי.

כאשר הכוונתו

במשהו במערכת הזיתים כדי שיהיו רכים,

אז אני אומר שהוא אפשר לקבל טומאה.

אותם ענבים, כי נוח לו בשמן שנטב מהם,

שמתוך כך הם מרבים טעם,

הטעם שבהם יותר טוב,

וסופטל במלח,

שמתוך שהם קשים,

אין המלח נדבק בהם,

ואז מה הוא עושה כדי שהמלח יתדבק בהם?

ומפצעם לרקיחן מבחוץ מעט.

לא הוכשר דלא מכוון למשקה דידו דלך כאן.

לדע אם הגיעו זיטב למסוק, צריכו לראות עם שמונו נוח לצאת.

מיהו המשקה עזי לאיבוד?

הן תנאי אדם מפצע ודאי במשקה העומד לאיבוד פליגה יקדם רינא.

אבל תנאי אדם מחליק

לאו עומד לאיבוד פליגה.

כלומר, המחלוקת במסקת מעשרות

זה לא בעניין בגלל שהולך לאיבוד עם משקהו האוכל,

זה למה לאיבוד עזה, זה לא הולך לאיבוד,

שהרי לצחצח האוכל ניתנו,

והרי מצחצחו, ואכן זה עושה את פעולתו,

שזה גורם להברקת הכיכר,

ואז זה ייראה כטוב יותר על ידי זה יתפתרו הלקוחות לקנות את הכיכרות.

אלא במשקה העומד לצחצחו לאוכל כמפלגה.

המחלוקת היא

בעניין זה גופה,

שאם כוונתו במשקה שיוצא מהענבים

ועל מנת לצחצח את האוכל, אם זה כמשקה או כאוכל.

דינא ממשקה הבא לאוכל, משקהו,

גם אם נאמר שמשקה הבא לאוכל.

יש לזה הגדרה של משקה,

אבל יכול להיות שזה דווקא מתי,

למילא אחד דקסר יפלה.

אי נמי,

שטר בריבתא.

יכול להיות שזה דווקא באופן שהוא שותה את זה,

או שהוא מטפל בזה את הפד, לתורת משקה עביד.

אבל, לא צחצחו פליגה,

אבל כשהוא בא לצחצח את הכיכר,

כוונתו לייפות את המאכל.

פה יש מקום לומר שהמשקה שיצא מן הענבים,

דינו כאוכל ולא כמשקה.

כן.

נחזור שוב לגמרא, אמר רב זירא,

אמר רב חייא בראשי,

אמר רב.

שוחט אדם

אשכול של ענבים לתוך הקערה,

לתוך הקדרה,

אבל לא לתוך הקערה.

אנחנו כבר למדנו את זה מקודם,

שרשאי אדם לסחוט את אשכול של הענבים אם זה לתוך הגדרה שיש בה אוכל.

כי משקה הבא לאוכל, אוכל הוא.

אבל לא לתוך הקערה, היינו,

לתוך צלחת,

שגם אם יש בה אוכל, אבל פעמים שאין בה אוכל.

ואז,

כשהוא ישחט לתוך דבר שאין בו אוכל,

יעבור פה איסור על איסור סוחט.

אבל, אומר לנו רב,

דג לצירו, אפילו לתוך הקערה.

אם הוא רוצה לסחוט את הדג כדי להוציא את הציר שלו ממנו,

היינו,

הציר זה הכוונה,

אותו משקה שנמלוע בתוך הדג, אם הוא רוצה להוציא את צירו ממנו,

יכול הוא על ידי זה גם לסחוט את הדג,

אפילו אם זה לתוך הקערה,

כי הציר ודינו משקה

אל האוכל.

מאחר והוא אוכל,

לא שייך לבוא לאסור את סחיטת הדג

ולהוציא בזה את צירו.

יתיב רב דימי וקאמה לה להשמעתה.

רב דימי

אמר את השמועה הזו בעניין סחיטת דג לצירו,

מה שרב אמר,

שמותר לסחוט דג לצירו

אפילו לתוך הקערה.

אבייה שמע את דברי רב דימי

ואז הוא אומר לו כך, אמרי אבייה לרב דימי

אתון משמד רב ומתניתון

ולא קשה לכו.

ענן משמד שמואל מתננה לה וקשה לה.

כלומר,

אומר לו אבייה לרב דימי, אתם למדתם את השמועה בשמו של רב,

ולכן אין שום קושיה על דברי רב לשיטתכם שאתם מביאים את זה משמו של רב,

אבל אנחנו קיבלנו את השמועה הזו בשמו של שמואל,

שהוא שאמר שסוחט אדם דג לצירו אפילו לתוך הקערה.

אז מיד היה קשה לנו קושיה ששמואל סוטר בזה את עצמו.

מה, מאחד?

וכעס שלג,

ואז זה היה קשה לנו, מי אמר שמואל

דג לצירו אפילו לתוך הקערה?

וכשמואל סובר

שמותר לשחוק דג לצירו אפילו אם הוא שוחט את זה לתוך הקערה? והאייטמא.

והרי נאמר כבר

בבית המדרש מחלוקת בעניין כבשים.

היינו סוגי ירקות

חיים שכבשו אותם ביין ובחומץ.

שסחטן, שהוא הלך וסחט

את המשקה שבלוח בהם, בירקות הללו.

אמר רב

לגופן מותר.

למימיהן,

פטור אבל אסור.

אם כוונתו בסחיטה כדי לאכול את הכבשים עצמן,

אבל הוא לא רוצה את הרוטב שיצא מהם,

אז מותר לצחוק בשבת.

אבל אם הוא שוחט את זה לצורך המים,

כלומר רוצה הוא לשתות את הרוטב,

פטור אבל אסור.

אמנם אין פה איסור מדאורייתא,

כי זה לא מפרק ממש,

כי הרוטב זה לא חלק מגוף הכבשים שנאמר אם זה מפרק.

אבל בכל זאת, מדרבנן אסור לשחוט.

ולמה אסור לשחוט גם במצב כזה?

כי זה רע שהם יבואו לשחוט גם בזיתים וענבים.

אבל אושלקות,

אומר רב, מה יהיה הדין על הירקות שמרושלים במים?

בין לגופן, בין למימיהן, מותר.

אלה, מותר לסחוט אותם,

אפילו עם כוונתו,

לצורך

מים שנבלע באותן מרקות, על ידי הבישול.

למה באמת רב מבדיל

בין סחיטת שלקות,

שפה מותר אפילו לכתחילה ואפילו עם כוונתו לממיהן,

מה שבשונה מכבשים,

שאסור לו לשחוט עם זה לצורך מימיהן,

אז מביאים

כאן המפרשים,

שמתוך דברי רש״י נראה,

שלקות שהן ירקות שהתבשלו במים.

על ידי הבישול הירקות מתרככים.

כשהוא שוחט אותם הוא עושה גם חלק מהירקות.

אם כן, זה נקרא מפריד אוכל מאוכל.

אבל בכבשים

שישרו אותם ביין ומחומץ,

סוגי ירקות

שישרו אותם ביין ומחומץ,

אז כששוחט אותם יוצאים רק המשקים.

אם כן, יש חשש שיטעו

ויסחטו זיתים וענבים.

ושמואל אמר, אבל שמואל חורק ערב,

וסובר אחת כבשים ואחת שלקות,

לגופן מותר,

וממיהן פטור אבל אסור.

כלומר, אין הבדל בין שלקות לבין

כבשים בכל מצב, אם זה לגופן, אם הוא רוצה את האוכל,

אז מותר,

אבל אם הוא רוצה לשתות את המשקה הבלוע,

פטור אבל אסור. פה יש איסור מזרבנה, על כל פנים, לעשות.

ואז, לכאורה קשה.

הלוא כשאדם שוחט דג לצירו,

איפה הציר הזה?

הרי זה תוך כדי שהוא מבשל את הדג,

נבלע שם תבשיל,

וזה הציר שמרוע בתוך הדג.

אם כן, זה דומה כשאדם שוחט רוטב מהשלקות שהתבשלו בו.

מדוע אם כן בשלקות שמואל אוסר לשחות בשבת,

ואילו בדג לצירו התיר לשחות?

אמר לה האלוקים,

עיניי ראו ולא זר.

רבי דימי עונה לאביית תשובה,

והוא מקדים ואומר לו בלשון שבועה,

עיניי ראו ולא זר.

את השמועה הזו שמותר לשחות דג לצירו,

עיניי ראו ולא זר.

מפומד רבי ירמיה שמיע לי את הדברים הללו שמעתי מרבי ירמיה,

שמותר לשחות דג לצירו,

ורבי ירמיה מרבי זירא,

ורבי זירא מרבי חיה בראשי,

ורבי חיה בראשי מרב.

ממילא,

רבי דימי אומר, כנראה שאלה שהבינו שזה דברי שמואל,

זו טעות.

יש לי כבר מסורת

איש מפי איש,

עד רב,

שרב הוא שאמר את הדין הזה, ולא שמואל,

ואשר על כן אין מקום

להקשות שום קושיות על זה.

נראה ברש״י.

רש״י, בדיבור המתחיל,

ודג לצירו.

סחיתת דג להוציא צירו, אליו משקהו

אל האוכלים.

כבשים,

ירק חי,

כבוש ביין וחומץ.

לגופן,

אם לאכול הכבשים, סוחטן ממשקה הצף עליהן

והנבלע בהן

מותר לכתחילה.

זה לא מפרק הוא.

הואיל ולבלם למשקה הוא צריך.

פטור, שאין זה מפרק.

שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים

שלא גדל בתוכה.

אבל אסור, אטו זיתים.

וענבים. כלומר,

למה אין פה איסור דאורייתא?

כי לא שייך מפרק

בעניין הזה,

רק אם זה יוצא מגוף הדבר.

אבל כאן המים שנמצא בתוך הכבשים

לא היה בתוכם מלכתחילה, אלא זה בעל לידה הכבישה

ששם אותם ביין או בחומץ.

לכן אין פה מפרק מדאורייתא,

אבל אסרו חכמים ורבנן שלא יבואו לשחות זיתים וענבים.

שלקות אפילו לממיין למשכנין הוא אלא אוכל.

לממיין פטור המלאסור

והא שלקות דומיה דדג לצירו

ולא שרה לשמואל לכתחילה.

עיני ראו ולא זר

הדבענה למימלך דמשמא דרב יתמר.

כלומר, מה שאמרתי משמו של רב,

יש לזה מסורת,

עד רב,

שאכן רב הוא שאמר את זה,

ולא מישהו אחר.

נראה

איך שהגמרא מביאה שיטות אמוראים בעניין הזה

של סחיטת כבשים ושלקות.

גופא,

הבאנו מקודם לכן

מחלוקת רבו שמואל בעניין כבשים, בעניין שלקות.

כבשים שסחתן, אמר רב לגופן, מותר, וממיהן פטור אבל אסור.

ושלקות,

בין לגופן, בין לממיהן, מותר.

רב סובר שאת השלקות מותר אפילו לכתחילה,

ואפילו אם זה לצורך מימיהן.

לעומת זאת, כבשים,

אם זה לצורך מימיהן, פטור אבל אסור.

ושמואל אמר, אחד זה ואחד זה, כלומר בין כבשים ובין שלקות,

לגופן מותר,

לממיהן

פטור אבל אסור.

רבי יוחנן אמר, זוהי דעה שלישית, לא הזכרנו אותה קודם,

אחד כבשים ואחד שלקות

לגופן מותר, לממיהן

חייו חטר.

ואם כוונתו

בסחיטת הכבשים והאשלקות לצורך המים, לצורך המשקה המנוע בהם,

יתחייב חטאת.

יתחייב חטאת.

מאתי ועל זה מקשים קושייה

לבריתא.

סוחטים כבשים בשבת לצורך השבת,

אבל לא למוצאי שבת.

זיתים וענבים לא ישחט,

ואם שחט חייו חטאת.

כאשר לרב,

כאשר לשמואל,

כאשר לרבי יוחנן,

רב שמואל ורבי יוחנן הם אמוראים.

אומנם הם היו תלמידים של רבנו הקדוש, הוא היה האחרון מדור התנאים,

אבל עדיין אמוראים הם.

אז באה הגמרא

לברר את שיטתם,

משום שזה סותר ברייתא.

בברייתא כתוב

שאת הכבשים

מותר לצחות בשבת, אם זה לצורך השבת.

אבל, אם כוונתו לצורך מוצאי שבת, זה אסור.

זה טיב הענבים.

אסור לו לשחוט בשבת בשום פנים ואופן,

ואם הוא שחט חייו חטאת.

על כל פנים,

הברייתא שהתירה לשחוט כבשים לצורך השבת,

לא הבדילה בדבר אם הוא שוחט את זה לצורך גופן,

אם שוחט את זה לצורך מימיהם,

משמע שאפילו למימיהם מותר.

וזה נגד כל השיטות

שהזכרנו מקודם.

גם רב סובר, שאם זה למימיהם פטור אבל אסור.

וגם שמואל סובר, כשל מימיהם פטור אבל אסור.

ורבי יוחנן סובר עוד יותר, שיהיה אפילו חיוב חטאת בזה.

אם כן,

איך יפרשו הם את דברי הברייתא הזו,

שלכאורה סותרת את דבריהם?

באה הגמרא לתרץ ואומרת, רב מתרץ לטעמא,

ושמואל מתרץ לטעמא,

ורבי יוחנן מתרץ לטעמא.

כל אחד מפרש את הברייתא לשיטתו,

והגמרא כאן מתחילה לבאר

בשיטת כל אחד מהם, איך יבאר את הברייתא.

רב מתרץ לטעמא, רב מתרץ לשיטתו את הברייתא,

שזה יהיה תואם את שיטתו, ולא שיש סתירה לדבריו מן הברייתא.

תפרשו אותה ברייתא כך, סוחטים כבשים משבת לצורך השבת, אבל לא למוצאי שבת.

למה דברים אמורים? לגופן.

כל מה שדיברה ברייתא זה עם כוונתו לגופן.

כלומר, לצורך אכילת הכבשים עצמם, כמו שאכן רב אומר,

שזה מותר אפילו לכתחילה.

אבל למימיהן,

פטור אבל אסור.

לעומת זאת, אם זה לצורך מימיהן,

אסור על כל פנים את רבנן.

ושלקות, אבל אם זה לא כבשים, אלא שלקות,

בין לגופן, בין למימיהן, מותר.

וזיתים וענבים לא יסחוט, ואם שחט חייו חטא.

ואם שחטן חייו חטא.

שמואל מתארץ את עמה,

סוחטים כבשים בשבת לצורך השבת,

והוא הדין לשלקות. כלומר, לשיטת שמואל,

אין הבדל בין שלקות לכבשים,

שמותר יהיה לשחוט באופן מסוים. מהו האופן שמותר לשחוט?

במה דברים אמורים? לגופן,

אם כוונתו לשחוט לצורך גופן.

אבל למימיהן,

בין מכבשים, בין משלקות, פטור אבל עשו.

וזיתים וענבים לא ישחוט, ואם שחט חייו חטא.

רבי יוחנן מתארץ את עמה,

רבי יוחנן מתארץ אברייתא רשיטתו.

שוחטים כבשים לצורך השבת, אבל לא למוצאי השבת.

אחד כבשים ואחד שלקות.

אין הבדל בדבר,

גם כבשים וגם שלקות,

יהיה מותר לשחוט לצורך השבת,

אבל במה דברים אמורים? לגופה.

רק עם כוונתו לצורך אכילת

הכבשים או אשלקות.

אבל למימיהן, אבל עם כוונתו לשתות את המים ששחט מהם,

לא ישחוט. ודאי שזה אסור.

ואם שחט,

אם עשה כך,

זה כאילו נעשה כמי ששחט זיתים וענבים

וחייו חטאת.

ועכשיו, כאילו שחט זיתים וענבים,

הדין שווה

שיתחייב על זה החטאת.

אמר רב חיה בר אשי אמרה, דבר תורה אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד.

וכן תנא דבי מנשה,

אינו חייב

אלא על דריסת זיתים

או על דריכת זיתים וענבים בלבד.

שוב, הגמרא כאן חוזרת לשיטתו של רב

בעניין סחיטת גבשים מושלקות.

אז אומר לנו רב,

מדין תורה אין חיוב חטאת אלא אם כן סוחט זיתים וענבים,

כי זיתים וענבים דרכם בכך, זו הדרך

שמיועדים הם לצורך סחיטה.

אם כן,

דריכת הזיתים

או הענבים

נחשבת כמלאכה.

יש פה עניין של מפרק,

שזה תורתה של דש.

שער פירות, אין דרכם בכך.

אז חיטתם לא נחשבת למאכה,

וכן תנא דבי מנשה.

וכך גם שנו בבית מדרשו של מנשה.

דבר תורה, מן התורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד.

והוסיף לנו,

בבית מדרשו של מנשה הוסיפו לנו עוד עניין, עוד דין,

ואין עד מפי עד כשר אלא לעדות אישה בלבד.

כלומר,

הרי בדיני ממונות ובדיני נפשות,

כאשר באים לדון, צריכים לדון על פי עדים.

אם כן, העדים צריכים,

הדיינים צריכים לשמוע את העדות מפי העדים שראו את המעשה.

אבל אם זה עד ששמע מעד אחר,

זה לא עדות שאפשר לקבוע את הדין על פיהם.

זה הכול

בשאר העדויות.

אבל ישנה עדות

ששם הסתבכו גם

שזה עד מפי עד.

וכאשר באים להעיד

כדי להתיר אישה לבעלה מעגינותה,

על ידי שיבואו להעיד שמת בעלה,

פה, גם אם לא ראו בעיניהם

שהבעל מת,

אלא רק שמעו מעדים אחרים שהם ראו שהבעל מת,

מה שנקרא עד מפי עד.

הקלו חכמים והתירו לקבל עדות שכזו,

משום כדי שלא תישאר עגונה.

אומר רשי

בעמוד א', עקוב בימי עמוד א',

דבר תורה, כלומר,

עשרה תורה מלאכה,

ודריכת ביתים וענבים הוא דאבי המלאכה,

אבל שאר דריכות לעבורך יהיו בה אחי,

ולאו מלאכה אני נו.

לעדות אישה לומר להישם את בעליך,

דאקילו בה רבנן משום עגונה.

פה הקלו חכמים כדי שלא תהיה עגונה,

וכל דמקדש, הדעת הזו רבנן מקדש.

בא ראשי להסביר,

אבל איך אפשר להקל על סמך עדות שכזו?

אם מן התורה אין אפשרות שיהיה עדות, כאשר זועץ בפי העד,

כאשר זועץ...

כזה שהוא לא ראה את גוף המעשה,

מדוע קנה כן הוא?

אז אומר רשי, היסוד הוא כי כל זה מקדש הדעת הזה רבנן מקדש,

והפקוי רבנן לקידושין מיניהם.

כלומר, מאחר וכל אדם כשהוא בא לקדש אישה,

הרי הוא אומר בלשון הקידושין,

הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל.

מה זה כדת משה וישראל?

כאשר זה לא מתנגד לרצון התורה,

וכאשר זה לא מתנגד לרצון חכמים.

כלומר שהוא קובע שהקידושין דווקא הם חכמים מסכימים לזה.

כאן במקרה שיש חושש שתישאר עגונה,

הסתמכו על כוחם אותם חכמים לבוא ולבטל את הקידושין מהעיקרה מלכתחילה,

וממילא אין בזה שום איסור אם להולך וניסד לאדם אחר

כתוצאה מעדות שכזו.

היבה אלוהו, אני חוזר לגמרא,

באו בני בית המדרש והסתפקו,

עד מפי עד לעדות בכור, אמרו,

מה יהיה הדין

אם

באים להעיד על הבכור? בכור היה כידוע, הבכור בהמה.

אסור הרי לא אוכלו, אלא אם כן נפל בו מום,

משום שבכור הוא קדוש מרחם.

אבל צריך לדעת שהמום הזה צריך שיפול בו מאליו,

אבל לא שאדם

בכוונה הולך ומטיל בו מום.

עכשיו באופן שכזה

צריך הרי עדות שהמום נפל מאליו בבכור.

אם זה עד מפי עד, ולא עדות עצמה שראתה את זה.

באים עדים שאומרים

שהם שמעו מעדים אחרים

שזה היה המצב בבכור הזה, שנפל בו מום מאליו.

האם להסתפק בעדות שכזו או לא?

ונטיל על פי עדות זו את הבכור או לא?

רב עמי אסיר, רב אסי שר.

חלקו בזה רב עמי ורב אסי, לדעת רב עמי אסור,

ולדעת רב אסי מותר.

אמה לרב עמי, לא רב אסי.

רב עמי שהוא אוסר,

הקשה הכושה לרב אסי. איך אתה מתיר את זה?

אבל עתנת ומנשיא אין עד מפי עד כשר,

אלא לעדות אישה בלבד.

אם כן רואים שאין אפשרות להתיר רק בעדות אישה,

ולא בדבר אחר.

אז איך אתה אומר גם בשביל להתיר את הבכור,

אפשר להסתמך על עד מפי עד?

עונה גמרא תשובה,

אמה, לא עדות שהאישה כשרה לה בלבד.

כוונת התנא שכל מה שאוהד מפי עד כשר זה בעדות שהאישה כשרה.

מאחר

וזוהו הקלט,

יוצא שבכל מקום שאישה כשרה להעיד,

אפשר גם להסתמך על עד מפי העד.

אז גם בעדות בכור.

לדעת רב אסי,

עדות בכור מאחר שאישה כשרה לומר שהמום שיש בבכור נפל בו מאליו,

אז גם עד מפי עד כשר.

רב ימר אך שעד מפי עד לבכור.

הגמרא מביאה מעשה בעניין הזה,

שרב ימר הכשיר עדות שכזו שהייתה עד מפי עד בשביל להתיר את הבכור.

קרעי עליהם רמר,

ימר שערי בוכרא.

אז מרמר קרא עליו בלשון גנאי,

ימר הולך ומתיר בכורות.

והלכתה למעשה הגמרא באה לקבוע הלכה,

עד מפי עד,

כשר לבכור,

כשר לבכור.

נראה את רשי.

אומר רשי,

לעדות בכור

לעדות בכור, בכור ביד כהן.

בכור ביד כהן, כשנתנו ישראל לא שלם.

כלומר, זה שנולד הבכור ברשותו,

מחויב לתיתו לכהן, הלך ונתן לו את זה, כשאשר עדיין אין בו מום.

והרה לו בו מום, אז נפל בו מום מאליו באותו בכור.

קיימה לן בבכורות,

והובא במסכת בכורות דף ל' עמוד א',

נחשדו כהנים לעתיר מום במוכו.

ואין נאמן לומר מום זה נפל בו מאליו.

הוא לא נאמן לומר שהמום הזה נפל בבכור מאליו וצריך להביא עדים.

ועברינן הטעם, על זה נאמר שם,

זה אישה כשרה על העדות.

אמה על העדות שהאישה כשרה לה,

והאי נמי כשרה לה.

מילא וגם זה,

הרי האישה כשרה על העדות בכור, לכן גם

עד כשר.

בזה מסיימים עמנו להיום.