מסכת שבת דף קל"ד ע"ב

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

‫בכבוד.

מסכת שבת,

דף קלד עמוד ב',

בראש העמוד,

משנה.

המשנה עוסקת

בעניין רחיצת התינוק

שבאים למולו

אם קודם המילה או אחרי המילה.

אומרת המשנה, מרחיצים את הקטן בין לפני המילה

ובין לאחר המילה.

גם אם המים הללו, החמים שהוחמו בשבת,

אפשר לרחוץ בהם את התינוק

לפני המילה ולאחר המילה.

לפני המילה רוחצים אותו באותם מים חמים

כדי לחזק אותו.

לאחר המילה זה בשביל לרפות אותו.

זה מועיל לו,

רחיצתו במים חמים, מועיל לו לרפות אותו מלמילה, ממכת המילה.

מוסיפה המשנה ומזלפין עליו ביד,

אבל לא בכלי.

כלומר, מותר לנטף עליו טיפות של מים חמים

דווקא אם זה ביד,

אבל לא על ידי כלי.

יש כאן סתירה במשנה,

שבתחילה מה שמותר לרחצו אפילו כדרכו,

ללא הגבלה.

ולאחר מכן,

המשנה אומרת מזלפין,

כל מה שהותר זה לנטף עליו טיפות של מים חמים ביד.

משמע שאין לו רחצו כדרכו.

ובנוסף,

אבל לא בכלי, כלומר שיש איסור בכלי אפילו להטיף עליו טיפות

של מים חמים.

הגמרא בהמשך תתייחס לקושייה הזו.

כשנגיע לגמרא, נראה את התשובה לשאלה הזו.

רבי אלעזר בן עזריה אומר, מלחצין את הקטן,

ביום השלישי שחל להיות בשבת,

שנאמר

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים.

רבי אלעזר בן עזריה אומר,

שמותר לרחוץ את הקטן

אפילו ביום השלישי

שלאחר המילה.

גם אם חל יום השלישי הזה בשבת,

כגון שמלו אותו ביום חמישי,

החמישי זה היום הראשון,

השישי זה היום השני,

השבת זה יום השלישי.

מדוע מותר לרחצו ביום השלישי,

גם אם זחל בשבת?

משום

שהוא עדיין בגדר מסוכן,

זקוק הוא לרפואה,

ואלמלא כן עלולו להסתכן.

לכן

אפשר לרחצו במים חמים שהוא חם ובשבת,

גם ביום השלישי למילתו.

אומר רבי אלעזר בן עזריה,

מלמדים את זה מהפסוק.

כאשר אנשי שכם

נהרגו על ידי בני יעקב, שמעון ולוי,

אומרת התורה הקדושה

בחומש בראשית פרק ל' פסוק כה,

ויהי ביום השלישי

בהיותם כואבים.

משמע מן הפסוק

שאפילו ביום השלישי

הנימול עדיין בסכנה.

רש״י

מבאר כך

את הפסוק

לעיל בדף פ״ו עמוד א'.

יש עוד ראשונים שמפרשים כך,

שהיום השלישי

אין סכנתו גדולה יותר מימים ראשונים,

אלא

כוונת הפסוק להורות שגם ביום השלישי הוא עדיין בסכנה,

רק שקשה לפי זה,

אז מדוע שמעון ולוי המתינו שלא להרוג ואנשי שכם אלו עד יום השלישי?

הרי מאחר

ואין סכנה גדולה יותר ביום השלישי,

מדוע המתינו עד היום השלישי?

המטרצים הראשונים,

שמה ששמעון ולוי המתינו,

אומנם לגבי העניין של הסכנה,

אין פה סכנה יותר גדולה ביום השלישי יותר מהיומיים הראשונים,

אבל

מאחר שיש כאן שלושה ימים שמתייסרים מהם

בייסורי המילה,

הרי נחלשים,

ולכן ניצלו את ההזדמנות שהם חלושים מאוד

לאחר שלושה ימים של איסורים,

וניצלו זאת בשביל להרוג בהם.

המשנה מכאן ואילך תדון

בכל מיני מקרי ספקות

אם זה דוחה את השבת או לא.

ספק,

ואנדרוגינוס,

אין מחללים עליו את השבת.

ורבי יהודה מתיר באנדרוגינוס.

כלומר, אם יש ספק,

האמא והתינוק הזה עברו עליו

רק שמונה חודשי היריון,

ובזמנם

מי שלא היה נולד

בחודש השביעי או בתשיעי, אלא בחודש השמיני,

היה במצב של סכנה והיה מת.

זה באופן סתמי, כך היה.

ממילא, אז אם יש ספק

על התינוק הזה,

אם עברו עליו רק שמונה חודשים,

וכמובן כשאינם,

לא נכנסה כלל אמו לחודש התשיעי,

או שאכן עברו עליו חודשי היריון.

הרי אם עברו עליו רק

שמונה חודשים,

אין למולו,

ואין מחלין עליו את השבת בשביל למול אותו.

כי מן הסתם הוא לא יחיה.

אז הרי הוא כמו אבן בעלמא.

אחד שמסופקים אנו בו, האם הוא

אחד כזה שעברו עליו רק שמונה חודשי היריון,

או תשעה חודשי היריון?

המשנה אומרת שאחד שכזה, אין מחללין עליו את השבת.

כלומר,

אסור למולו בשבת,

אלא רק

באחד מימות החול.

מוסיפה המשנה גם אנדרוגינוס.

אנדרוגינוס זה אחד כזה, תינוק שיש לו סימני זכרות ונקבות.

גם זה אין מחללין עליו

את השבת.

אבל רבי יהודה מתיר באנדרוגינוס.

הוא מתיר לחלל עליו, על אותו תינוק שהוא אנדרוגינוס,

לחלל עליו את השבת, והוא למולו.

את זה הוא לומד בפסוקים,

כמו שנראה בעזרת השם בגמרא.

שואלת הגמרא, והאמרת רשע מרחיצין?

את הקושייה הזו כבר ביארנו קודם,

שיש פה מקום לשאול סתירה בדברי המשנה.

בתחילה ברשע אתה אומר,

מרחיצין את הקטן, משמע כדרכו,

כמו שהוא עושה ביום חול.

ולאחר מכן, בהמשך, המשנה אומרת, מזלפין עליו, משמע כל ההיתר הוא רק על ידי זילוף,

ולא לרוחצו כדרכו.

עונה גמרא, ויהודה ורבא וראבוה, דאמרי תרוויו,

כיצד תענה?

שניהם

מבארים את המשנה שכוונתה לומר כיצד מרחיצין?

דהיינו כך, מרחיצין את הקטן

בין לפני מילה, בין לאחר מילה.

כיצד?

מזלפין עליו ביד, אבל לא בכלי.

לדעתם של רבי יהודה ורבא וראבוה,

אין היתר לרחוץ את התינוק כדרכו,

אלא

התנא התחיל ואמר

שמותר לרחוץ את הקטן לפני המילה וכן לאחר המילה,

ואיך תהיה הרחיצה דווקא בדרך של זילוף

ולא כדרכו.

וגם הזילוף יהיה ביד ולא בכלי.

אמר רבא והמלחיצין קטן.

רבא טוען כי נגדם לא ייתכן לפרש כך

שההיתר הוא רק בדרך של זילוף.

והזילוף זה הביאור של מה שאמר קודם, מרחיצין.

הרי אם כתוב מרחיצין,

רחיצת זה לא זילוף.

מה שמותר לו לחצות כדרכו?

אלא אמר רב ההכי קטן, רב החולק

ומפרש אחרת את המשנה,

וכוונת המשנה לדעתו כך,

מרחיצין את הקטן בין לפני מילה ובין לאחר המילה,

ביום הראשון כדרכו.

וביום השלישי שחל יום בשבת,

מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי.

כלומר, כוונת הטענה שאם זה ביום שבו מלו אותו,

אפשר לרחצו כדרכו.

אם היום הראשון בשבת,

אפשר לרחצו כדרכו.

אבל אם השבת זה רק יום השלישי למילתו,

אסור לרחצו כדרכו,

אלא רק על ידי זילוף ביד ולא בכלי.

רבי אלעזר בן אלעזריה אומר,

רבי אלעזר בן אלעזריה אומר, החצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת,

שנאמר,

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים.

כלומר, רבי אלעזר בן אלעזריה חולק על התנא הקודם,

וסובר,

שגם אם יצא יום השלישי למילתו בשבת,

מוטל לרחצו כדרכו,

וכמו שהביא ראיה מן הפסוק, ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים,

שהוא עדיין מסוכן.

כן?

תניא כבתי עדר אבא.

הגמרא מביאה לאגב את תירוצו של אבא.

מלחצין הקטן,

בין לפני מילה, בין לאחר מילה,

ביום ראשון כדרכו.

ביום השלישי שחל להיות בשבת,

נזלפין עליו היד.

זה ממש תואם

למה שפרש לנו רבא בדברי המשנה.

רבי אלעזר בן אלעזריה אומר,

מלחצין את הקטן, ביום השלישי שחל להיות בשבת.

ואף על פי שאין ראיה לדבר,

זכר לדבר.

אפילו, שמהפסוק הזה אין ראיה גמורה

לדין הזה שיהיה מוטל על רחוץ הקטן

ביום השלישי למילתו, אפילו חל להיות בשבת.

אבל יש זכר לדבר,

שנאמר,

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים.

זה מלמד

שגם ביום השלישי עדיין

נמצאים הם במצב של סכנה,

כמו שמשמע מן הפסוק, שגם אז היו עדיין כואבים.

וכשאין מזלפין,

אין מזלפין לא בחוס,

ולא בקערה,

ולא בכלי,

אלא ביד.

עתן לתנא קמא.

הברייתא ממשיכה ואומרת, איך יזלפו?

וכל זה כמובן לא לדעת רבי אלעזר בן אלעזריה,

אלא זה בא לפרש את דברי התנא הראשון,

שאמר שאם יום השלישי חל להיות בשבת,

מותר רק בדרך של זילוף.

בא הברייתא לבאר כאן,

לא יזלפו על ידי כלי.

לא משנה מהו סוג הכלי,

מה גודל הכלי,

לא בחוס, לא בקערה, לא בכלי אחר,

אלא ביד.

כך, לפי

תנא קמא,

וכמובן,

שמלמד עזר בן אלעזרה, כמו שאמרנו, חולק,

וסובר שאין מקום להבדיל בין יום ראשון ליום שלישי, שיכול להיות בשבת,

אפשר לרוחצו גם ביום השלישי, כדרכו.

שואלת הגמרא לבאר את דברי הברייתא,

מה אף על פי שאין ראי על הדבר?

זכר הדבר. כלומר,

מדוע באמת אין פה ראייה גמורה מן הפסוק

להוכיח על ענייננו אנו,

שביום שלישי למילת התינוק,

עדיין מסוכן הוא?

עונה הגמרא, משום

דגדול לא סליג בישרא היה,

קטען

סליג בישרא היה.

פירושו,

הפסוק הלא מדבר על אנשי שכם שהם היו גדולים.

גדולים של אימולו,

אז באופן טבעי,

המכה של הגדול לא מתרפד במהירות.

לכן, ביום השלישי הוא עדיין מסוכן,

אבל קטען

יכול להיות בהחלט שהוא שונה,

כי בשרו מעלה ארוחה במהירות, פירושו,

הוא מתרפא מהר, המכה מתאחה מהר,

ממילא יכול להיות שביום השלישי כבר אינו מסוכן יותר.

לכן, אי אפשר להעביר ראייה משם לענייננו שמדברים בתינוק,

רק בתור זכר הדבר הביאו את הדברים.

אבל חייבים אנו לומר שאכן זו סברתו של רבי עזריה,

שגם ביום השלישי הוא עדיין מסוכן,

משום שהיה ברור לו הדבר שהמציאות היא שעדיין

נמצא התינוק במצב של סכנה גם ביום השלישי,

ולכן נמחל יום שלישי להיות בשבת,

עדיין מותר לרחצו כדרכו.

מביאה הגמרא מעשה בעניין רחיצת התינוק

ביום הראשון למילתו.

האהוד עתה לקמא את רבא ואורה לכי שמעת.

מעשה באדם שמל את בנו בשבת,

והוא בא לשאול את רבא

האם מותר לרחצו.

אז רבא הורה לו כשיטתו שביום הראשון

כולם מודים שמותר לרחצו כדרכו.

איחלש רבא

אמר

ענא בה דתרגמנא דסבא למה לי?

רבא חלה,

והוא חשב שמחלתו הייתה בתור עונש

על זה שהוא הורה כך

שמותר לרחץ את התינוק כדרכו אחר המילה.

ואז הוא אומר לעצמו למה הייתי צריך לחלוק

על פירושם

של הזקנים ממני,

שזה רבי יהודה ורבא ורבוה, שאמרו שאין לרחצו כדרכו אפילו ביום ראשון אחר המילה.

אמרו לרבנן, לרבא,

ואהתנא עקיבתי דמר.

שאלו אותו חכמים, את רבא,

למה אתה מתחרט על מה שאתה הורית?

הרי ישנה ברייתא שאומרת כמוך,

שביום הראשון גם לפי דעת תענקיו המותר ללחצו כדרכו.

אמר לו,

מדליתין כבתא יהודה איכא.

אומר להם, נכון שיש ברייתא,

אבל המשנה,

ראשון המשנה מוכח כדבריהם,

שלתענקיו המותר רק לזלף ולא ללחצו כדרכו, ואפילו ביום הראשון.

ממאי?

איך משמע במשנה כמו רב יהודה ורב אברהבוה שלפי תענקיו מההיתר לרוחצו,

אפילו ביום ראשון אחר המילה אין,

אינו אלא דרך זילוף ולא רחיצה כדרכו?

כי אמר רב אלעזר בן עזריה אומר,

רחצין את הקטן ביום השלישי שלחה להיות בשבת.

הרי רב אלעזר בן עזריה אומר שמותר ללחוץ את הקטן ביום השלישי שלחה להיות בשבת.

אי אמרת בי ישלמת תענקמה,

מזלפין כאמר,

היינו זה כאמר לרבי אלעזר בן עזריה מרחיצין.

כלומר,

כשאני בא לנסות להבין את דברי רב אלעזר בן עזריה,

שהוא בא לחלוק על דברי תענקמה,

אז אם נאמר

שתענקמה סובר שגם ביום הראשון

מותר לזלף בלבד, ואילו ביום השלישי בכלל לא התירו

אפילו לזלף,

אז מובן,

מה שבא רב אל עזר בן עזריה ואומר, לא כדבריך תענקמה,

אלא

סובר אני שמותר ללחוץ את התינוק אפילו ביום השלישי,

ולא רק

ביום הראשון,

ולא רק שמותר בדרך של זילוף, אלא אפילו כדרכו.

כלומר,

אם הביאור בדברי תענקמה,

שרק ביום הראשון מותר ורק בדרך של זילוף,

אם כן נמצא שרבי רב אלעזר בן עזריה, חולק עליו בשני דברים,

גם

שסובר הוא שזה לא רק ביום הראשון, אלא גם ביום השלישי,

ובנוסף,

לא רק בדרך של זילוף, אלא אפילו ללחוץו כדרכו מותר.

אלא, היא אמרת,

תענקמה מלחיתין ביום הראשון כאמר,

ומדלפין ביום השלישי.

אבל אם תאמר שתענקמה מתיר ללחוץ את התינוק כדרכו ביום הראשון,

וכל מה שהוא סובר שצריך רק בדרך של זילוף,

זה ביום השלישי,

אם כן משהו רבי לעזר בן עזריה, חולק,

זה רק לומר שמה שאמרת ביום הראשון,

שלישי מזלבין,

אז הוא אומר אני לא, מותר לו לחצוק דרכו ביום השלישי.

אם כך,

היי רבי אלעזר בן עזריה אומר מלחיצין?

אף מלחיצין ממילא.

אז למה זה אומר רבי אלעזר בן עזריה מלחיצין את הקטן? היה צריך לומר אף מלחיצין.

כלומר כוונתו הרי לחזוק על תנא קמא

ולומר שלא רק מזלבין ביום השלישי,

אלא אפילו ללחצוק דרכו מותר.

ואמר לו, נזכר כאן הלשון אב מלחיצין.

היותר משמע מלשונו של רבי אלעזר בן עזריה,

כדברי

רבי יהודה ורבא ברבוה של דעת הנקמה,

ההיתר הוא רק לרוחצו ביום הראשון, וגם זה רק בדרך של דילוף,

ואילו לפי רבי אלעזר בן עזריה מותר לרוחצו אפילו ביום השלישי,

ולא רק בדרך של דילוף, אלא אפילו כדרכו.

אז אומר רבא, מאחר ולשון המשנה מוכרח יותר,

כדברי הזקנים ממני,

שזה רבי יהודה אב רבא ברבוה,

חוששני שקיבלתי את החולי הזה כעונש,

שפסקתי בניגוד לדעתם,

כי אתה רב דימי אמר,

רבי אלעזר,

הלכה כרבי אלעזר בן עזריה.

גמרא באה להכריע את ההלכה בעניין הזה,

האם כדעת הנקמה וכדעת רבי אלעזר בן עזריה.

והיא הגמרא שכשרב דימי הגיע מארץ ישראל לבבל,

אז הוא אמר בשמו של רבי אלעזר,

שנפסקה הלכה כמו רבי אלעזר בן עזריה.

אב ובא במערבה.

אב ובא במערבה.

חכמי ארץ ישראל דייקו במחלוקת חכמים ורבי אלעזר,

והסתפקו האם

הרחצת קול גופו או הרחצת מילה.

כשנחלקו תנקמה ורבי אלעזר בן עזריה,

האם חלקו הם

לגבי רחיצת קול גופו,

עד כמה מותר ואיך מותר,

או כל העניין הוא רק לרחוץ את מקום המילה בלבד, אבל לא קול גופו.

אמרו ראו מרבנן ורבי יעקב שמסתברה הרחצת קול גופו.

אומר להם אחד מהחכמים ששמו היה רבי יעקב,

שמסתבר שהמחלוקת של תנקם אברהם ורבי אלעזר בן עזריה זה לגבי רחיצת קול גופו,

לא רק מקום המילה.

זה איסור כדעתך רחצת מילה מגרע מחמין על גבי מכה?

משום שאם יעלה על דעתך שנחלקו הם לגבי

רחיצת מקום המילה בלבד, של דעת חכמים,

אסור אפילו לזלב על מקום המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת.

ואילו לדעת רבי עזר בן עזריה מותר לרחצו כדרכו אפילו ביום השלישי.

מיגרע מחמין על גבי מכה? וכי זה חמור יותר מאשר

העניין הזה שעל גבי מכה בשבת מותר לתת

חמין היינו מים חמים על גבי המכה?

דאמר ראו

אין מונעין חמין ושמן על גבי מכה בשבת.

הרי אי אפשר למנוע מהאדם אם רוצה הוא לתת חמין או שמן

על גבי המכה.

אז יוצא אם כן שפשוט הוא שאם זה על גבי המכה

לא היה מקום למחלוקת על הקמא אברהם בן עזר בן עזריה.

אלא ודאי כוונת המחלוקת לרחוץ כל גופו של התינוק.

ולכן,

לפי תנא קמא

אז אפשר לבאר שכוונת הדברים שמותר לרחוץ רק ביום הראשון ובדרך של זילוף בלבד,

ואילו ביום השלישי שיכול להיות בשבת אפילו בדרך של זילוף עשו,

אברהם בן עזריה חולק

בשני דברים על תנא קמא,

שלא רק שביום הראשון מותר אלא אפילו ביום השלישי,

ולא רק בדרך של זילוף, אלא אפילו לרוחצו כדרכו.

מה התקיף לה רבי יוסף?

ולא שאני לך,

בין חמין שהוא חמו בשבת

לחמין שהוא חמו מערב שבת.

שואל

על זה רבי יוסף,

לא רק השואלים, מה התקיף?

מקשה על זה קושייה עצומה.

מה הראייה בכלל?

אני יכול לומר לך באמת שכל מחלוקתם זה לגבי רחיצות מקום המילה.

אלא מה?

באת אתה ושאלת אם זה רחיצות מקום המילה, אז מה החידוש?

הרי כל מכה בשבת אפשר לתת מחמין ושמן.

התשובה היא, יש הבדל.

על גבי המכה כל מה שהתירו לתת חמין

זה על גבי מכה רגילה, זה חמין כאלה שהוא חמו מערב שבת.

שבת.

אבל כאן הדיון בין תנא קמא לבין רבי אלעזר בן עזריה,

זה חמין שהוא חמו בשבת.

חמין שהוא חמו בשבת.

אז פה אפשר להבין

שלפי

דעת תנא קמא

אסור יהיה להשתמש באותם מים אפילו על גבי מקום המילה

אם זה ביום השלישי.

כי ביום השלישי לדעתו

אין כבר

סכנה

ואין להתיר להשתמש במים שהוא חם ובשבת.

כמו שהאדם כשהוא בריא

וכי מוטל לו לרחוץ

לחמין שהוא חם ובשבת,

אסור לו אפילו עבר אחד.

אז הוא עדין כאן

בעניין זה של

רחיצת מילת התינוק.

מה שאין כן לגבי מכה שאמרנו קודם בשם רב

שאין מונעין חמין ושמן על גבי מכה בשבת,

צריך לדבר בחמין שהוא חם ומערב שבת.

במצב הזה שהוא חם ומערב שבת, אז אפילו לבריא מוטל לרחוץ בהם פניו וידיו ורגליו.

אז אין סיבה שיהיה צורך למנוע מלתת את החמין הללו על גבי המכה.

מה תקיף להרב דימי וממה דעך מחמין שהוא חם ובשבת פליגה?

דימה בחמין שהוא חמו לערב שבת פליגה?

אז רב דימי שואל את רב יוסף,

אומר לו רק רגע, אתה

טוען כנגד

רבי יעקב,

בגלל שאתה טוען שפה זה חמין שהוא חמו בשבת.

זה שונה מאשר

הדין של אמונעין חמין ושמן על גבי מכה בשבת,

שזה מדבר בחמין שהוא חמו מערב שבת.

וזה גופה, שואל אותו רב יוסף, מאיפה אתה לוקח?

שואל אותו רב דימי את רב יוסף, מאיפה אתה לוקח שהמשנה מדברת בחמין שהוא חמו בשבת?

אולי מחלוקתם גם כן זה רק בחמין שהוא חמו מערב שבת.

אם כן,

קושיית רבי יעקב ודאי חוזרת,

שאם נאמר שזה רק על גבי מקום המילה,

אין מקום למחלוקת ביניהם, שהרי אין מונחין

חמין ושמן על גבי מכה בשבת.

אלא ודאי הדיון הוא לגבי הרחצת כל גופו.

וזו המחלוקת בין דנא קמאל לרבי אלעזר בן עזריה.

אמר אבייה,

ענא בעיידי שנאלה

וכתב ושנאלה רב יוסף,

מפני שסכנה הוא לא.

אבייה אומר, כששמעתי את קושייתו של רב דימי

על רב יוסף, רב יוסף אגב היה רבו של אבייה גם כן,

הוא היה ראש הישיבה תגובה מסוימת,

והוא לימד תלמידים,

אבייה היה תלמידו.

אז אומר אבייה, כשאני שמעתי את קושייתו של רב דימי,

רציתי לתרץ לו את התירוץ הזה, שתרץ לו בסוף באמת רב יוסף.

אבל הקדים רב יוסף ותרץ לו את זה.

אומר לו פשוט,

שמה שדיברו כאן במשנה לגבי ללחוץ את התינוק

אחר המילה,

זה מדובר במים שהוא חמור בשבת אפילו,

שהרי זה סכנה אם לא ילחצו.

אז בוודאי שלא ייתכן שכל ההיתר לרחצו זה דווקא במים שהוא חמו מערב שבת,

אלא אפילו אם לא רחצו,

אפילו אם לא אין מים שחמו מערב שבת,

אלא המים הללו חמו בשבת,

עדיין יהיה מוטל לרחצו כדרךו.

עדיין מוטל לרחצו, אלא מה?

השאלה היא,

האם מוטל לרחצו דווקא ביום הראשון ובדרך של דילוף,

או אפילו ביום השלישי ואפילו כדרכו,

זה מחלוקת תענקם אברה בלעזמר עזריה.

התמר נמי, וכך באמת נאמר בבית המדרש,

כמו שרבי יוסף הסביר,

שהעניין המחלוקת של תענקם אברה בלעזמר עזריה זה אפילו בחמים שהוא חמו בשבת.

כי אתה רבין,

מביאים אסמכתא לדברים,

רבין שעלה מארץ ישראל,

אמר רבי אהבהו,

אמר רבי אלעזר,

ואב לילה, אמר רבי אהבהו, אמר רבי יוחנן,

כך

רבין,

כשהוא בא מארץ ישראל לבבל,

אז הוא אמר להם,

בשמו של רבי אלעזר, יש אומרים בשמו של רבי יוחנן,

הלכה כרבי אלעזר בן עזריה,

בין מחמין שהוא חם ובשבת,

בין מחמין שהוא חם ומערב שבת,

בין המחצת כל גופו ובין המחצת מילה,

מפני שסכנה היא לו,

אם כן רואים

שגם רבי יוחנן, אולי גם רבי אלעזר,

סוברים כדברי רבי יעקב שהזכיר מקודם,

שמחלוקת ההלכה מאבר רבי אלעזר בן עזריה,

זה אפילו בחמין שהוא חם ובשבת וברחיסת כל גופו של התינוק,

ממילא להלכה,

הלכה כמו רבי אלעזר בן עזריה,

שמותר לרחוץ את התינוק

לא משנה אם זה חמין שהוא חם ומערב שבת או שהוא חם ובשבת,

אפילו לא, מותר את כל גופו,

אפילו את כל גופו, לא רק את המילה.

ולא רק ביום הראשון,

אלא אפילו ביום השלישי חליות בשבת,

ואפילו כדרכו.

מה שומעים לי עשוי בסכנה?

נכון.

מה זה כל הזמן?

תמיד

כשהתינוק נמצא

לאחר המילה הוא נמצא במצב של סכנה.

רגע, עשוי סיירים. נכון.

ופני עשוי סיירים? אסור, בדיוק.

נכון מאוד.

יש כאן אבל שאלה שאחד מן הגדולי הראשונים שואל,

אם כל ההתאם שלו לחצור אחר המילה זה בגלל סכנה.

במשנה הרי למדנו שמלחיצים את הקטן בין לפני המילה

ובין לאחר המילה.

כלומר, זה כולל גם לרחוץ אותו קודם המילה.

שואל הרסב״א,

אני לא מבין,

אם אתה אומר שמדובר בחמין שהוא חם ובשבת,

איך אפשר לבוא ולהתיר לרחוץ את כל גופו של התינוק

קודם המילה בחמין שהוא חם ובשבת?

אחר המילה אני יכול להביא,

סכנה היא לא.

אז מאחר שהוא חולה מסוכן,

מותר לחלל עליו את השבת.

וסובר רבי עזה בן עזרה והלכה כמותו אכן,

שהסכנה הזו נמשכת עד היום השלישי.

בסדר?

אבל קודם המילה, הוא לא נמצא במצב של סכנה.

קודם הוא תהיל לא אומר את הסכנה.

איך ייתכן, כשהוא עדיין לא נמצא במצב של סכנה,

איך בכלל נתיר להשתמש בחמין שהוא חם ובשבת?

ולרחוץ את כל גופו של התינוק?

הלכה כמו חכמים ולא כמו רבי אלעזר, אם אתם זוכרים,

שמכשירי מילה אינם דוחים

את השבת.

אפילו אם האיסור הוא רק איסור דרבנן.

באופן הזה, אומר הרשב״א, זה הוא מה שמקשה את הקושייה הזו.

באופן הזה עוברים פה על שני איסורים שהם דרבנן.

א',

מים שהוא חמו בשבת אסורים בין בשתייה בין בלחיצה.

וב', רחיצת כל גופו אסור אפילו בחמין שהוא חמו מערב שבת.

בכל שכן בחמין שהוא חמו בשבת.

אם כן,

לא מובן איך כאן התירו לרחוץ את התינוק

קודם המילה,

כשעדיין אין בו שום סכנה,

וזה מדובר אפילו בחמין שהוא חמו בשבת לכל גופו.

אומר הרשב״א תירוץ,

הוא מביא את זה בשם רבנו יונה.

רגע, מאוד סומך מותר לך לחמם לתתחילה או שרק אם חיממו ארוחה אז אין מותר לי לבוס?

לא.

כתוב מלחמנו שהוא חמו בשבת, משמע שמותר באמת

ללכת ולחמם

לצורך הסרת הסכנה,

אם אין מים אחרים כמובן.

מדובר פה שאין, אם יש אז אין בעיה.

אבל אם אין,

זה כמו שעושים כל חילול שבת

בשביל

לחולה מסוכה,

אז אוהדים לחמם לצורך מילת התינוק.

אז אומר הרשב״א בשם רבנו יונה,

שכל האיסור ללחוץ בחמין שהוא חמו בשבת,

הלוא כמו שאמרנו זה רק ברבנן, כן?

למה עשו חכמים את העניין הזה?

זה רק בקנס, בתורת קנס.

שעברו

על איסור בישול.

אז מכיוון שכל העניין הוא קנס,

במקום מצווה לא גזרו.

במקום מצווה לא גזרו.

מובן?

כל העניין הזה שלא להשתמש

בחמין שהוא חמו בשבת,

לרחוץ

בהם במים הללו,

כל אדם ואדם, כן?

זה הכל רק בגלל קנס.

אבל חמין זה לא קנס, אבל זה איסור.

איסור בישול,

נכון.

אמרנו, לא, לא הבנת.

תבין.

כשעוברים על איסור בישול, בישול המים,

באו חכמים ואמרו, עברת על איסור בישול,

אנחנו אוסרים עליך להשתמש בהם.

לא לשתות אותם, לא לרחוץ בהם. זה קנס.

עכשיו ככה, תקשיב.

פה הרי צריכים לחמם את המים לצורך

התינוק לאחר המילה.

נכון?

אז מכיוון שבהם כך

הותר כאן לחמם מים לצורך התינוק שלאחר המילה,

אפשר להשתמש במים הללו גם קודם המילה.

מובן?

אבל אם למשל יהיה מצב כזה,

כך יוצא לפי הרשב״א,

אם יהיה מצב כזה שחיממו כמות מסוימת שהיא תספיק

רק לצורך רחיצת התינוק אחר המילה.

ולפתע

בא מישהו ואומר, אבל מה אם לרחוץ אותו קודם?

טוב, הוא ירצה ללכת לחמים בנפרד בשביל רחיצת התינוק קודם המילה.

זה ודאי יהיה אסור,

כי זה איסור דאורייתא כאן.

כי ללכת לחמים באופן מיוחד לצורך רחיצתו קודם המילה,

זה חילול שבת גמור.

זה לא יתירו.

אם בין כך

הוא הולך ומחמם,

אלא שהכמות הזו היא יותר גדולה,

שיכולה גם להספיק לשמש את הרחיצה שלו לפני המילה.

בסדר.

כל מה שנשאר לשאול רק, אבל הרי אסור להשתמש.

אם זה לא משום סכנה, איך מותר להשתמש ולרחוץ במים כאלה שהוא חמור בשבת?

התשובה היא,

זה רק קנס.

כאן אין עניין לקנוס,

כי יש פה מצווה, אז לא יכנסו.

במובן? או בגלל, כמו שאמרנו, אפשר לומר עוד דרך מסוימת,

שפה מכיוון שבין כך צריכים לחלמות המים לצורך

רחיצת התינוק אחר המילה,

אז לא עבר פה על איסור מישור, שהרי בין כך מותר לחלל את השבת בשביל התינוק הזה שהוא אחר מילתו.

אז במצב הזה אפשר יהיה להשתמש

באותם מים גם לרחיצת התינוק קודם המילה.

מובן?

בסדר, אני רואה את רש״י, קודם שנמשיך.

ומזלפים עליו

את החמין ממש בראש העמוד.

אני בקלד עמוד ב',

כן?

אני בקלד עמוד ב',

ברש״י הראשון, ממש בראש העמוד.

ומזלפים עליו

את החמין ביד, אבל לא בכלי.

ובגמרא פריח, הגמרא שואלת,

האמרת רשע מרחיצין, זה משמע כדרכו.

והדר תנא, ואחר כך הוא חוזר ואומר,

אפילו לזלף עליו בכלי אסור.

זה דברים שאינם מובנים, מה זה הסתירה הזו?

ספק,

כגון ספק, בן שמונה חודשים.

וספק בן תשעה,

דהו כאבן בעלמה. אם הוא בן שמונה,

אז הוא כמו אבן ואסור לחלל עליו שבת.

ואין מי לתוכח שבת.

רבי יהודה מתיר באנדרוגינוס,

זה נתרבה מפסוקים,

כי זה מפרש בגמרא לכמם, כמו שאנחנו נראה בעזרת השם בהמשך,

בדף קל״ז עמוד א',

מה הן הפסוקים שמהם לומד רבי יהודה להתיר למול את האנדרוגינוס בשבת.

ועמלת רשע מלחיצין

ואפילו כדרכו.

כצד קטן, כך אומרים

רבי יהודה אב רבא ברבוע.

מלחיצין רשע עליו כדרכו,

זה לא הכוונה כדרכו.

נתן הספא לפרושה,

הספא בא לפרש את הרשע.

כצד מלחיצין, כגון לזלב ביעד.

כל מה שהותר זה רק בדרך של זילוף, וגם ביעד ולא בכלי.

ואפילו ביום ראשון, זה כל האפשרות היחידה שיש.

אבל לא מעבר.

תניא כבתא דרבא,

כי הכי גרסינן. ביום השלישי, מה זלבין עליו ביעד?

ולא גרסינן, אבל לא בכלי.

התניא תנא קמא, הכסף ותנא קמא אמרה,

ניהלו רבי אלעזר, אפילו הרחצה כדרכו שרת.

לא ייתכן לומר שמה שאמרה ברק זה בסופה,

שהמות...

לא לזלף ביד ולא בשום כלי אחר,

זה הולך לפי רבי אלעזרמן אלעזרה, כי הוא סובר שמותר אפילו לחתוק דרכו,

לא בדרך של זילוף.

אז ודאי זה הולך לפי התנא הראשון שבברייתא.

משום דגדול לצלג בישרה, היי נו תמה דמעשי שכם לאברעיה גמורה היא,

שום דגדול אין מכה שבבשרו מעלה רוחה מהר,

אבל קטען, נתרפא מדי סכנתו מהר.

אה?

ילדים נופלים,

מקבלים מכה פה, מכה שם,

תוך

זמן קצר

הכל נעלה.

הגדול, מה זאת?

לפעמים הוא סוחב את זה חודשים,

עד שזה עובר ממנו.

למה? כי זה כבר גופו הוא אחרת.

כשהוא עדיין בתהליך הגידול שלו,

אז החילוף החומרים שלו כנראה הוא יותר מהיר מאשר הגדול.

אורלה כי שמעתה,

התיר לו הרחיצה כדרכו ביום ראשון, שכה להיות בשבת.

איחלש,

נעשה חולה, והיה דואג,

שמע על כך נרנש.

אמר בה דתרגיבנה דסא ולמה לי?

מה היה לי לחלוק כנגד זקנים הללו,

רב יהודה ורבא בר אבוה,

שפרשו שאסור להרחיץ?

אי אמרת ביש למה תנא קמא מזלפין ביום ראשון, כאמר,

ולא איירם בהלכת הכלל, אלא בזילוף.

כלומר, איזה תורים, תאמר שהיה תנא קמא סובר,

שהתירו רק ביום הראשון, וגם כן רק בדרך של זילוף.

היינו דעת רבי לעזר בן עזריה, הוא פליג ואמר מלחיצין,

הוא סובר שלא בדרך של זילוף,

אלא מותר לרחוץ.

אלא, אמרת תנא קמא נע ממרחיצין, אמר בשני הימים,

אלא אם תאמר שלפי תנא קמא מותר גם לרחוץ כדרכו,

בשני הימים הראשונים,

ולא פליג רבי עזר, אלא היום השלישי, דקמא לתנא קמא מזלפין.

כל מחלוקתו של רבי עזר על תנא קמא,

זה רק לגבי היום השלישי, שלפי תנא קמא רק מזלפין,

ואילו הוא סובר כדרכו.

אם ככה, אף מלחיצין ביום השלישי מפעם אליי צריך להוסיף, אני לא אומר אף מלחיצין.

כלומר ההיתר הוא לא רק

בדרך של זילוף,

אלא אפילו כדרכו.

הבו בה דייקה בה, די ישראל כדעתך על חצן מילה,

נגרע מחמין שעל גבי מכבי דשארף ואחא עזרא בנן בשלישי.

ולא שאני ואחא גבי מילה באוחם ובשבת עסקינא,

ילקח בשלישי דלכא סקנטה.

לא.

כלומר,

ייתכן בהחלט

שיהיה אסור בשלישי, כי זה מדובר על חמין שאוחם ובשבת.

אמר רבייה ענא בעי דשאנלה. אני הייתי רוצה לתרץ

עד קו תזו, כלומר, את מה שהקשה רבי דימי,

כדי שענה רבי יוסף, כמו שבאמת רבי יוסף תהרת לו לבסוף,

מפני שסכנה היא לו.

וקדם רבי יוסף ושאנלה,

בוודאי מדניתין,

חמין שאוחם ובשבת נע מישאר בימים הראשונים.

ולרבי עזרא אף בשלישי,

מפני שמניעת חמין סכנה היא לו.

עכשיו נחזור לגמרא בסייעתא דשמיא,

גופא,

אמר רב.

שורה תשיעית מסוף העמוד גופא.

בואו ונשוב לבאר את

דברי רב

שהזכרנו את זה קודם לכן,

הוא רק בא לברר את הדברים.

אמר רב אין מונעין

חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת.

אם רוצה אדם להניח חמין ושמן

כדי

להסיר את כאביו במכה שיש לו בבשרו,

מותר לו להניח בשבת.

על גבי המכה.

שמואל אמר,

נותן חוץ למכה ושותת ויורד למכה.

אסור

להניח חמין ושמן על גבי המכה.

למה?

בגלל שיש עניין שלא להשתמש בדבר שהוא מרפא את האדם, גזירה משום שחיקת

סממנים.

אלא מה?

ייתן את זה

על מקום שהוא חוץ למכה,

וזה יהיה שוטט ויורד למכה.

בדרך הזו לא ניכר כל כך שהוא עושה את זה לצורך רפואה.

מתי ובאה הגמרא ושואלת

במאה ברייתא.

אין נותנין שמן וחמין על גבי מוך,

ניתן על גבי מכה בשבת.

אסור לקחת מוך,

היינו חתיכת

בגד בלוי

או צמר גפן או לא משנה,

להניח על זה שמן וחמין

בשביל להניח את המוך עם השמן והחמין על גבי המכה בשבת.

כלומר, מה רואים? כמו מי? כמו שמואל או כמו רב?

רואים כראיה לשמואל,

שיש עניין לגזור משום שחקת סממנים לכאורה.

לא כתוב את הטעם בברייתא,

אבל נראה שזו הסיבה.

אז זה כדעת שמואל, ואם כן, איך רב הלך ואמר

אין מונן חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת?

רצת הגמרא הטעם

משום סחיטה.

כל האיסור שם בברייתא זה לא משום שחקת סממנים.

זה רק החשש שמא יבוא לשחוט את המוך.

לכן,

אם הוא יניח את השמן והחמין על גבי המכה בלי מוך,

פה אין שום חשש סחיטה,

אז אכן יהיה מותר לתת.

נראה אין סתירה לדברי רב.

אין קושייה עליו.

רב אומר לתת את החמין ושמן בלי מוך, לא בדרך של מוך.

על גבי המכה מותר.

מה שכתוב שם בברייתא, שאסור,

זה בגלל שהוא עושה את זה על גבי המוך ואת המוך על גבי המכה.

פה חששו שמה הוא ילחץ את המוך,

יעבור מזה על איסור סחיטה.

תא אשמה.

הגמרא באה ומקשה מברייתא אחרת.

אין נותנים חמין ושמן על גבי מוך, שעל גבי מכה בשבת.

אז גם פה,

אם יש ברייתא הנוספת,

שימו לב את ההבדל

בין הברייתא הזו לבין הברייתא הקודמת. בואו נראה אם אתם תבחינו בהבדל

בין הברייתא הקודמת שהזכרנו לבין הברייתא הזו שקראנו עתה.

למדנו קודם, אין נותנים שמן וחמין על גבי מוך, ליתן על גבי מכה בשבת.

ואילו הברייתא השנייה הזו, שממנה אנחנו מגשים עכשיו,

אין נותנים חמין ושמן על גבי מוך, על גבי מכה בשבת.

מה ההבדל בין שניהם?

כלומר,

למעלה מדובר

שעדיין המוך לא נמצא על גבי המכה.

אלא השאלה אם הוא רוצה לתחמין ושמן על המוך בשביל לתת אותו על המכה.

חשבה הגמרא, פה אני מבין שיש עניין שגזרה משום סחיטה,

שהרי הוא אמור לקחת אותו ולהניח אותו על גבי המכה.

אולי בדרך זה יעבור על איזו סחיטה.

אבל בברייתא השנייה שכתוב,

אין נותנים חמין ושמן על גבי מוך, שעל גבי מכה בשבת.

פה לא שהגמר סחיטה,

כי המוך כבר נמצא על גבי המכה,

הוא לא אוחז בו בכלל.

אלא ודאי, בגלל חשש גזרה משום שחיקת,

סממנין.

אז זה כנגד רב.

חונה גמרת אמנמי משום סחיטה.

גם שם הוא,

גם שם החשש הוא שאם תתיר לו,

אז באיזשהו שולב הוא יבוא ויקח את המוך ויסחט אותו בשוגג.

תעני הכבד עדי שמואל,

אל נותין חמין ושמן על גבי מכה בשבת,

אבל נותין חוץ למכה ושוטט ויורד למכה.

אז יש ראייה מדברי בליתא מפורשת, כדברי שמואל,

שאסור,

אסור להניח על מכה בשבת חמין ושמן.

מחוץ למכה, וזה יגיע גם למכה, זה בסדר.

אבל לא על המכה.

גזירה בשום שחיקת

סממנין

תנו רבנה.

למה לא?

אולי אתה יכול לומר שזה פסיקה ושזה לא ניחה להם.

זה העניין.

הוא לא צריך את זה.

הם אומרים אבל שכל העניין של סחיטה,

אם אתה צריך את הדבר על משחט,

כן?

פה אתה לא צריך את הדבר על משחט.

אדרבה, אתה מעוניין שזה לא יצא, שזה יישאר במגבון, אתה מבין?

הלחות שיש שם.

אבל זה כבר דיונים בין הפוסקים.

מותר, אסור.

איזה מגבונים מותר, איזה מגבונים אסור?

תנו רבנן, נותנים על גבי המכה, מוח יבש

ושפוג יבש,

אבל לא...

גמי יבש ולא קליטין יבשים.

פרייתא נוספת

שמדברת על לתת מוך על גבי המכה בשבת.

אז אם זה מוך יבש, כלומר חתיכת בד

רכה ויבשה,

זה מותר.

ספוג יבש

גם מותר,

כי המוך היבש והספוג היבש הוא לא מרפא, הוא רק מגן על המכה

שלא תקבל שריטות מהבגדיו הקשים.

מה?

את זה נגמר שהצפור

מספיקה.

לפעמים אני אגיד לך, אני אגיד לך.

לפעמים

יש לאדם מכה בכף הרגל,

פצע.

בכף הרגל או בחלק העליון, לא משנה.

עכשיו הוא בא לגרוף גרביים,

הגרביים האלה מהודקות על בשרו, וזה נדבק לפצע.

וזה אחר כך גורם לו,

כן, כואב לו אחר כך, כשהוא בא להוריד את הגרביים שלו.

אז אדם רוצה להניח דבר יבש.

קודם כל על המכה, כדי שהגרב לא יהיה על גבי המכה.

זה מותר לו, זה כבר כתוב פה.

זה מגן על המכה.

אבל לא גמי יבש ולא קליטין יבשי.

למה? מה ההבדל?

גמי

זה סוג של עשב שגדל על שפת הנער.

אם רוצה אדם להניחו אפילו יבש, או קטיטין,

כל מיני חתיכות של בגדים,

דקות,

חתיכות דקות של בגדים,

לשים אותם מביישים על גבי המכה,

זה אסור.

למה?

אז המבארים מסבירים, כי אלה מרפאים את המכה.

דבר שהוא מועיל לרפא את המכה,

גזרו בזה משום שחיקת סממנים.

שואלת הגמרא,

קשיא כתיתין, אה כתיתין?

אני לא מבין, מה זה בוך יבש?

זה גם חתיכת בד.

אז אמרת שזה מותר.

ופתאום אתה אומר בסוף, ולא כתיתין יבשין.

שכתיתין אסור.

לכאורה זה סתירה.

העונה הגמרא לא קשיא.

הַא בַחָדַתֶה

הַא בַעַתִיקֶה.

מה שכתוב בספר של הברייתא,

שאסור להניח קציתין על המכה,

זה מדבר בחדשים,

שמעולם לא ניתנו על גבי המכה.

אלה באמת מרפאים את המכה.

זה אסור.

אבל מה שכתוב ברשע, מוך יבש יתירו,

הכוונה בישנים,

שכבר בעבר היה על גבי איזושהי מכה.

מאחר וכן הם כבר לא מרפאים יותר.

לכן מותר. אמר רבייה ונשמע מנה הנה קטיתין מסו.

רואים מה אמרייתא כאן?

שהקטיתין הללו יכולים לרפות גם כן את המכה.

ממילא מתוך זה תדע,

אם חלילה יהיה מכה,

במשרך תוכל

להניח על זה את הקטיתין.

לא בשבת כמובן,

בשביל לרפות את המכה.

נראה את הרש״י,

קודם שנמשיך את הסוגיה של אנדרוגינוס,

נראה את רש״י בדיבור המתחיל אין נותנין.

קאסר כדעתך

יזירה

משום

שחיקת סמנין.

כי שמואל,

זה טעם משום מה אחר, זה הטעם שלו.

ואין ודקם מהר,

אבל נותן חוץ למכה, זה לא מוכחם מילתא זה לרפואה.

מוך יבש ושפוג יבש,

זה לאו לרפואה, אלא שלא ישרטו בגדיו הקשים מכתו.

אבל לא קטיתין יבשים

ולא גמי יבש.

חתיכות בגדים דקות זה קטיתין,

בשביל דמסו, זה מרפא, וגזרו בשביל משחקת סממנים.

כאשר קטיתין רק קטיתין,

רשע, שער ימוך יבש, דהיינו קטיתין,

וספר עשר קטיתין.

אז התשובה,

חדת חדשים,

שלא היו על גבי מכה מעולם,

מה עשו? הם מרפאים.

אבל הישנים שכבר היו על גבי מכה,

לא מה עשו.

הכי גרסינן,

שמע מינא,

חנק טיטין,

מה עשו?

נתקדם עוד קטע קטן עד קלד עמוד א',

נחזור לגמרא, ספק ואדרוגינוס.

אמרנו במשנה,

שאם יש

מצב שתינוק שהוא ספק בן שמונה,

ספק בן תשעה.

הרי אם הוא ודאי בן שמונה אסור למונו בשבת,

לא מכללים עליו את השבת,

כי הרי הוא כאבן, כי בין כך, באופן סתמי הוא אמור למות.

זה מה שהיה בזמנם, אגב.

היום זה התחתת, השתנו הטבעים.

על כל פנים,

אומרת המשנה, שהספק הזה לא מכללים עליו את השבת,

והוא הדין אנדרוגינוס.

לפי תרוקה, מה אנדרוגינוס לא מכללים עליו את השבת.

באה הגמרא ומביאה ברייתא, תלו רבנן,

עור לתור.

עור לתור ודאי דוחה את השבת.

ולא ספק דוחת השבת.

בפסוק בויקרא יב,

פסוק ג',

אומרת התורה, וביום השמיני ימול

ושר עור לתור.

מה זה לא ביום השמיני? ראינו כבר בדפים הקודמים,

שמזה לומדים שמילה דוחה בשבת, ביום אפילו בשבת.

אז הפסוק שממשיך ואומר עורלתו,

דורשים חכמים, זה כוונת התורה למעט.

עורלתו של זה,

שהוא ודאי,

כלומר שמצווה למולו,

היא שדוחה את השבת.

אבל עורלתו של זה שהוא ספק,

אם יש עליו מצווה למולו או לא,

אינה דוחה את השבת.

מוסיפה הבראייתא והוא מוסיפה עוד דבר,

עורלתו ודאי דוחה את השבת,

ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת.

רק אם הוא ודאי זכר,

אז

מנעים אותו בשבת.

אבל אם הוא ספק, אנדרוגינוס הראו ספק, זכר, ספק נקבה.

אינו דוחה את השבת.

רבי יהודה אומר, אנדרוגינוס דוחה את השבת, וענוש כרת.

לא.

גם יומו אנדרוגינוס.

צריך למולו, מצווה למולו,

ואפילו בשבת.

ואם לא יהיה נימול אותו אחד, אנוש כרת.

עוררתו ודאי דוחה את השבת, מוסיפה,

החברה היתה לדרוש עוד דרשה.

עוררתו ודאי דוחה את השבת,

ולא נולד בין השמשות.

אבל אם הוא נולד בין השמשות,

אין,

ולא, הוא נולד בין השמשות, זוכה את השבת.

למה באמת אסור למולו בשבת,

את מי שנולד בין השמשות?

כי הרי כל ההיתר למול

בשבת זה רק אם זה ביום השמיני.

כאן שהוא זה בין השמשות,

אז זה ספק שמיני, ספק צ'ירי.

אם הבין השמשות זה לילה,

אז נמצא שהשבת זה השמיני שלו.

אבל אם בין השמשות זה יום,

נמצא שהשבת זה התשיעי.

ורק מילתו ביום השמיני דוחה את השבת.

זו מילה בזמנה, אבל מילה שבתשיעי זו מילה שלא בזמנה, ואינה דוחה את השבת.

מוסיפה הברייתא לדרוש עוד דרשה.

עוררתו ודאי דוחה את השבת,

ולא נולד כשהוא מהול, דוחה את השבת.

רק מי

שהוא ודאי מצווה למולו,

אז

עוררתו דוחה את השבת.

אבל אם הוא נולד כשהוא מהול,

זה לא דוחה את השבת.

תבוא ותגיד לי מה צריך, כבר מהול.

כשבית שמאי אומרים, צריך להטיף ממנו דם ברית,

ובית הלל אומרים, אינו צריך.

אז החידוש כאן, שגם לפי בית שמאי,

שאומרים שעדיין גם נולד כשהוא מהול, צריך להטיף ממנו דם ברית,

אבל לעשות זאת בשבת אסור.

אמר רבי שמעון בן-אליעזר,

לא נחלקו

בשמאי ובתילל,

אבל נולד כשהוא מהול,

שצריך להטיף ממנו דם ברית.

מפני שעורלה כבושה היא.

כלומר, אם הוא נולד כשהוא מהול, אז כל הדעות צוברות,

גם בתילל,

שצריך להטיף ממנו דם ברית.

כי העורלה היא כבושה.

מה פירוש כבושה?

כבושה הכוונה,

שהיא טמונה באיזשהו מקום,

ולא יודעים היכן היא.

אז אם יש עורלה, אז חייבים

ללכת ולהטיף ממנו על כל פנים דם ברית.

אבל

רש״י אומר, מה זה עורלה כבושה?

שעור העורלה באמת קיים, רק שהוא דבוק בבשר.

זה הכוונה, עורלה כבושה.

אז אם זה, אומר רש״י אומר, מה עזר? אם הוא נולד כשהוא מהול,

אז בוודאי שחלטתי ממנו דם ברית, כעורלה כבושה היא לכל הדעות.

על מה נחלקו?

על גר שנתגייר כשהוא מהול.

למשל ערבי.

הלוא הערבים מנים את עצמם.

כן?

אני לא יודע מה אצל הנוצרים, הנוצרים היום ממלאים?

לא יודע.

אבל לא משנה, אבל בתכלס,

אם יבוא ערבי להתגייר, שזה לא כל כך מצוי, אגב, שערבי יבוא להתגייר,

יותר מצוי שמבני אדום יבואו להתגייר, ולא מבני ישמעאל.

על כל פנים, הגר הזה שיתגייר כשהוא מהול,

פה יהיה מחלוקת בין בית שמא ובית הילא, שבית שמא אומרים צריך להטיל ממנו דנברית,

בית הילל אומרים,

אינו צריך להטיל ממנו דנברי.

נראה את רש״י.

עורלתו ודאי דוחה השבת,

דבהאי קרא וביום השמיני דאלפין המיניה אפילו בשבת, כתיבי צבע עורלתו.

אותו פסוק שאני לומד ממנו, שמחללים את שומת מצווה למולו בשבת לתינוק,

זה הכל בגלל שזה עורלתו. מה פירוש עורלתו? זה משמע מיעוטה.

זה בא למעט, עורלתו של זה ולא של אחר.

כל מיעוטה ספק עתה ובא למעט את מי שהוא ספק.

אדרוגינו ספק הוא,

נולד מרשבשות נמי ספק הוא,

ספק זמנו הוא ספק אינו זמנו,

לכן נולד מהול,

ספק

שמא עורלה כבושה היא,

העור דבוק בבשר,

ולכמה פריך ספק כמה להטויה מאי.

גמרא בהמשך תשאל,

מה זה שכתוב קודם, ולא ספק דוחה את השבת.

הלוא בהמשך אתה מבאר את כל הספקות ששייך.

אז למה התכוונת במה שאמרת מקודם?

ספק

אינו דוחה את השבת.

על איזה ספק מדובר?

רבי יהודה אומר, וכמה אלף מלטה, שבית שמא אומרים צריך להטיף,

ואפילו ערם אוהדו, דשבת לא דחה.

שצריך להטיף, חיישינא שמה עורלה כבושה היא,

על גר שדולק אשום ספק עורלה,

כגון ערבי מהול,

וזו המסקנה שלפי רב שמעון בן עזר,

רק בגר שיתגייר כשהוא מהול,

אין צריך להטיף ממנו דברית לדעת בית הללו.