מסכת שבת דף קל"ג ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

‫בכבוד.

‫מסכת שבת, דף קלג עמוד א',

‫שמונה שורות מהשורות הרחבות.

‫שוב אני חוזר, ‫מסכת שבת, דף קלג עמוד א',

‫שמונה שורות מתחילת השורות הרחבות.

‫אמר מר, יום טוב אינה דוחה,

‫אלא בזמנה בלבד.

‫הזכרנו בברייתא אתמול

‫שיום טוב,

‫המילה לא דוחה אלא בזמנה. ‫רק מילה בזמנה דוחה את היום טוב,

‫אבל אם זו מילה שלא בזמנה, ‫כלומר, שהיא אינה ביום השמיני,

‫אלא מהיום התשיעי ואילך,

‫אינה דוחה ולא מקיימים את מצוות ‫המילה שכזו ביום טוב,

‫אלא רק אחר יום טוב.

‫מינא הני מילה.

‫שואלת הגמרא, מיניי למדים את הדין הזה,

‫שמילה שלא בזמנה אינה דוחה את היום טוב,

‫ואין מלאים ביום טוב מילה שכזו?

‫אמר חזקיה וכנתנת וחזקיה,

‫אמר קרא לא תותירו ממנו עד בוקר.

‫שאין

תלמוד לומר עד בוקר.

מה, תלמוד לומר עד בוקר?

‫בא כתוב, ליתן לו בוקר שני לשרפתו.

‫חזקיה, יש אומרים ששנו את זה ‫בבית מדרשו של חזקיה,

‫למדים מהפסוק

שנאמר בבצעת אכילת הפסח.

‫בשמות יב פסוק י נאמר לא תותירו ממנו עד בוקר. ‫כלומר,

אסור להותיר מבצע לפסח

‫עד הבוקר של יום ט״ו בניסן.

‫והשאלה נשאלת,

‫לשמיים כן חוזרת התורה וכותבת, ‫והנותר ממנו עד בוקר,

‫בה אש תשרופו.

‫יכלה התורה לומר, ‫והנותר ממנו, בה אש תשרופו.

‫משום שכבר נאמר מקודם, ‫לכן לא תותירו ממנו עד בוקר.

‫מבינים אנו שאם בכל זאת נותר ממנו ‫לאחר הזמן הזה,

‫אז חייב שרפה.

‫אז למה התורה צריכה לחזור ולומר,

‫עד בוקר בה אש תשרופו? ‫זה לכאורה מיותר.

‫אלא,

בא כתוב ליתן לו בוקר שני לשרפתו.

‫המילים הללו, עד בוקר,

‫זה בא לדבר ולומר ששרפת הפסח

‫לא תהיה ביום טוב עצמו, ‫היינו, ביום ט״ו בניסן, שהוא יום טוב,

‫אלא רק

ביום של מחרתו, ‫היינו ביום ט״ז בניסן,

‫שזה אז חול המועד.

‫אם כך, הפירוש של הפסוק הוא כך,

‫לא תותירו מהפסח עד הבוקר הראשון ‫שהוא ט״ו בניסן,

‫אבל אם בכל זאת נותר בבוקר זה, ‫כלומר עדיין יש בשר,

‫שלא אכלו אותו בלילה,

‫והגיע הבוקר של יום ט״ו בניסן,

‫אז לשרוף אותו לא תוכל לשרוף אותו מיד,

‫כיוון שהוא יום טוב.

‫אלא תמתין

עד הבוקר שאחריו, ‫שזה יום ט״ז בניסן,

‫וזה חול המועד, ‫רק אז תוכל לשרפו.

‫אם כן,

‫למדים מפה גם לגבי דין המילה,

‫כמו שקורבן הפסח,

‫שזמנו הלו בערב יום טוב, ‫להקריבו לאותו קורבן פסח.

‫אז הנותר ממנו,

‫אין מצוות שרפת הנותר, דוחה את היום טוב.

‫כך מילה.

‫שזמנה היה קודם היום טוב.

‫ומשום סיבה כלשהי לא נמול בזמנו,

‫אם יבוא, אם יגיע יום טוב,

‫צריך לדעת שאסור לו למולו ביום טוב,

‫אלא רק למחרתו,

‫שזה חול המועד.

‫הבא, יאמר, אמר קרא עולת שבת בשבתו,

‫ולא עולת חול בשבת,

‫ולא עולת חול ויום טוב.

‫הגמרא מביאה כאן לימוד נוסף,

‫שאביי מביא אותו.

‫מצאנו במדבר כח פסוק י',

‫עולת שבת בשבתו.

‫זה מדבר על איברי של עולת התמיד, ‫הלו בכל יום מקריבים

‫תמיד של שחר ותמיד של בן הערביים.

‫כלומר, לוקחים טלה

ומקריבים אותו משעות הבוקר,

‫וזה מה שנקרא תמיד של שחר,

‫והוא קורבן עולה כולו קליל על גבי המזבח. ‫-שני תמידים היו נכון בבוקר, בבוקר נראה.

‫אז יש תמיד של שחר, ‫וגם בשעות בין הערביים,

‫שזה מאחר

חצות היום ואילך,

‫שעה שביעית, שמינית,

‫אז מתחילים,

‫ואפשר להקריב וצריך להקריב ‫את התמיד של בן הערביים.

‫ובשבת, אומרת התורה הקדושה, ‫גם אז צריך להקריב את קורבן

עולת התמיד.

‫זה מה שאמרה תורה, עולת שבת בשבתו.

‫שיקריב את אותה עולה, שהיא תמיד של שחר,

‫בשבת.

‫ושמה התורה כותבת בשבתו? ‫ללמד

ולא עולת חול בשבת.

‫רק עולת השבת מותר להקריב בשבת. ‫-אבל מכינים אותם. ‫-אבל אם נשאר, אם נשאר איברים

‫מהתמיד של יום שישי, ערב שבת,

‫זה נקרא עולת חול,

‫האיברים הללו אין לעלותם ‫על גבי המזבח בשבת,

‫כי אין עולת חול דוחה את השבת.

‫עולת השבת דוחה את השבת,

‫אבל לא עולת החול.

‫אם חלילה לא הספיקו לקחת את אברי התמיד ‫של בין הערביים של יום שישי,

‫אז לא יוכלו להעלותם על גבי המזבח בשבת.

‫מוסיפים

חכמים ואומרים, ‫וגם לא עולת חול ביום תום.

אותו דבר,

‫אם לא הספיקו להקריב,

‫לעלות אברי התמיד של בין הערביים ‫של ערב יום תום,

‫רוצים להעלות את האיברים הללו ביום טוב,

‫זה אסור.

‫אם כן, רואים אנו

‫שאין מצוות הקרבת האיברים ‫של העולה, של חול,

‫דוחה את היום טוב.

‫הוא עדין, מילה שהיה זמנה בחול, ‫ולא ביום טוב,

‫אינה דוחה את היום טוב.

‫-רק היא בזמנה נחומה.

‫נכון מאוד.

‫והגמרא מביאה לימוד נוסף. רבא אמר,

‫אמר קרא, הוא לבדו יעשה לכם.

‫הוא לבדו יעשה לכם.

‫הפסוק הזה הוא בשמות יב, פסוק טז.

‫התורה אומרת, אך אשר יאכל לכל נפש.

‫זו תורה שם מדברת לגבי מצוות יום טוב,

‫שאסור לעשות מלאכה ביום טוב, אבל,

‫אך אשר יאכל לכל נפש, ‫הוא לבדו יעשה לכם.

‫רק אם אתה עושה את זה ‫לצורך אוכל נפש,

‫אז המלאכות הללו, שהן לצורך אוכל נפש,

‫מותרות ביום טוב.

‫אבל המילים הללו, הוא לבדו,

‫לכאורה מיותר.

‫יכלה התורה לומר,

‫אך אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם.

‫מה זה הוא לבדו?

‫הוא לבדו מיותר, ‫אלא ודאי זה בא ללמד אותנו משהו.

‫מילת הוא מלמד אותי משהו, ‫והלבדו מלמד אותי עוד לימוד.

‫אומרים חז'ל, מה למדים

מהמילה הוא?

‫הוא ולא מכשירינו.

‫דווקא אוכל נפש עצמו מותר לעשות ביום טוב,

‫אבל מכשירי אוכל נפש,

‫כמו למשל להכין שיפוד, ליצור את השיפוד,

‫או להכין סכין,

תנור וקיריים,

‫זה אסור לעשות ביום טוב,

‫כי זה נקרא מכשירי אוכל נפש.

‫מכשירי אוכל נפש

‫אינם דוחים את היום טוב.

‫לבדו,

המילה לבדו גם מלמד אותנו משהו. ‫מה זה בא ללמד?

‫ולא מילה שלא בזמנה.

‫דווקא אוכל נפש דוחה את היום טוב,

‫אבל מילה, אם אינה בזמנה,

‫לא דוחה את היום טוב.

‫דעתיה מקל וחומר.

‫למה צריכים פסוק?

‫ללמד שמילה שלא בזמנה ‫אינה דחה את היום טוב,

‫משום

שיכולתי ללמוד שכן תדחה את היום טוב ‫מכוח קל וחומר.

‫איזה קל וחומר? צרה.

‫ומה הצרעת שדוחה עבודה,

‫מילה שלא בזמנה דוחה אותה.

‫אם כן, יום טוב שנדחה בפני העבודה,

‫אינו דין שמילה שלא בזמנה תדחה אותה.

‫מאחר ויכולנו ללמוד קל וחומר כזה,

‫יכולנו להגיע לפסוק בטעות ‫שמילה שלא בזמנה דוחה את היום טוב,

‫לכן באה כבר כתבה התורה לבדו ‫ללמד למעט את מילה שלא בזמנה,

‫שאינה דוחה את היום טוב.

‫רב אשי אמר,

רב אשי אמר,

יהיו עכשיו עוד שלושה,

ברוך השם, לא,

יחד עם שני המלאכים, שני צידיו.

כי מלאכך מצווה לאחר זמורך בכל דרכיך.

רב אשי אמר,

שבתון עשהו,

ועוולה יום טוב

עשה ולא תעשה,

ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

ישנו כאן לימוד נוסף מדוע המילה שלו בזמנה אינה דוחה את היום טוב.

משום שמצאנו

בויקרא כ״ג, פסוק כ״ד, נאמר, יהיה לכם שבתון

ללמד שיש מצוות עשה לשבות ממלאכה ביום טוב.

אם כן, נמצא

שביום טוב יש גם עשה

וגם לא תעשה, כל מלאכת עבודה לא תעשו.

שעברה תורה, ויקרא כ״ג, פסוק כ״ד.

אם כן,

לא ייתכן

שהעשה של המילה,

אם זה שלא בזמנה,

דוחה את הלא תעשה ועשה של יום טוב.

מובן?

כי הכלל הוא עשה דוחה, לא תעשה לבד.

אבל אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

נאמר לקדוש ברוך הוא, שהוא רוצה את השבת, את המועדים ואת החגים שיצאו תורה.

בשאר הימים אנשים עסוקים בדברי חול בעתיד. אם אנשים יתחילו לעשות את הכלים של המצוות,

זה כל היום ילך ורק צריך לעשות אז מתי תלמד תורה,

מתי תלמד כל מה שהקדוש ברוך הוא רוצה.

זה לא ייגמר.

הבן אדם יוצא לעשות על האש ביום הכיפור הזה,

ילך לחסוך בערים פחמים,

כל היום ילך וברחו, מתי ילמד? אתה בא להסביר את הטעם של הדבר, למה מכשירים?

כי קדוש ברוך הוא אמר, כדי שילמדו תורה, אז מה עשינו בזה?

אם אנשים יתחילו לעשות את הכלים, אז הם לא ילמדו תורה.

הרי התורה שקולה כנגד כל... כן, אבל השאלה היא,

מה יהיה הדין בן אדם אומר? אני יכול להכין שכין,

יש לי עכשיו משהו בתחתית

שרק צריך לחדד אותו בשביל שיוכל לחתוך את הבשר.

בלי זה אין לי אפשרות.

ייקח לו עבודה, אולי, אולי עשר דקות, רבע שעה,

אנחנו נביא את הסכין למטר שתוכל לחתך את הבשר.

זה לא יגזול ממנו את שער היום.

האם זה יהיה מותר?

הוא אומר לך, לא.

לא אומרים לא, ברור. מכשירי אוכל נפש

אינם דוחים את היום טוב.

ואם תבוא ותגיד לי,

כן, לגבי העניין הזה של למעשה מה יוצא?

שהדין הזה, שמילה שלא בזמנה אינה דחה את היום טוב,

יש לנו כמה וכמה לימודים.

יש לנו את הלימוד של חזקיה,

את הלימוד של אבאייה, את רבא ואת רבאשי.

ארבעה טעמים,

מדוע המילה שלו בזמנה אינה דוחת היום טוב.

חזקיה למד מהפסוק, לא תותירו ממנו עד בוקר,

שמה שכתוב בהמשך, כבר נותן ממנו עד בוקר,

מלמד שאין מצוות שריפת הקודשים דוחת היום טוב, אלא רק ישרוף אותם לאחר היום טוב, כלומר, בחול המועד ולא ביום טוב עצמו.

אז ממילא לימדים שאם זה לא דוחה, אז המילה שלא בזמן אגם אינה דוחה.

זה מדאורייתא, נכון?

תעשיית השחזה של הכלי זה מדרבנן.

כי הקב' הוא לא אמר שאין. מה זה מדאורייתא?

מה אתה מכיר מדאורייתא?

למה חכמים נתנו איסור להשחיד אפילו את זה? זה לא חכמים.

זה מדאורייתא? זה איסור דאורייתא, בוודאי.

עכשיו, אחרי שאנחנו יודעים את חזקיה, נראה את טעמו של אבאייה.

אבאייה אומר כי כתוב עולה שבת בשבתו.

כלומר,

דווקא שבת בשבתו, אבל עולה של חול

לא בשבת ולא עולת חול ביום טוב.

אז אם עולה זה קורבן,

אם לא הספיקו להקריב את אברי תמיד של בין הערביים של ערב יום טוב, לא יקריבו אותם ביום טוב.

אז גם מילה.

אם לא מלאו אותו בזמנו מאיזה סיבה שהיא, זה לא ידחה את היום טוב.

אלא אם כן חל יום השמיני ביום טוב, זה משהו אחר.

אבל אם יצא מקודם לכן,

והיום טוב זה כבר התשיעי או מעבר לכך,

אין מצוות המילה דוחה את היום טוב.

רבא לומד מהפסוק, הוא לבדו יעשה לכם.

המילה לבדו באה למעט שמילה שלא בזמנה אינה דוחה את היום טוב.

והלימוד האחרון של רב אשי,

שאין עשה דוחה לו את העשה והעשה.

כי כשאדם עושה מלאכה

ביום טוב, הוא עובר גם על לא תעשה וגם על עשה.

ואין מצוות המילה שזה עשה,

דוחה את היום טוב,

שבזה יש איסור לאו ואיסור עשה.

אבל אם זו מילה בזמנה, זה פשוט שזה דוחה.

משום שכבר למדנו שאפילו את השבת זה דוחה,

אז ודאי שזה דוחה את היום טוב.

נראה את רשי,

קל ג' עמוד א'.

שאין תלמוד לומר עד בוקר.

אתם רואים את הרשי?

אין תלמוד לומר עד בוקר פירושו,

לא היה צריך לכתוב עד בוקר.

על איזה עד בוקר הגמרא מתכוונת?

טניאנה אומר רשי,

שכתוב בפסוק והנותר ממנו עד בוקר.

למה שכתבה פה התורה עד בוקר?

דמאצן למכתב והנותר באש תשרופו.

בלי התוספת של המילה עד בוקר.

עלמא דא אשרפקאי.

אז רואים שהמילים עד בוקר לא מתייחס

לעניין הנותר, כלומר הנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו. לא כך.

אלא הנותר ממנו,

אם נשאר לו מבשר הפסח,

שלא יספיק לאוכלו בלילה.

כן?

ונשאר עד בוקר באש תשרופו. תמתינו עד הבוקר השני,

היינו של טז בניסן,

ואז תשרפו.

ואחי כמה, והנותר ממנו בזמן שעצרתי לך.

דהיינו בוקר ראשון, כלומר אם נשאר

מבשר הפסח,

כשכבר הגיע הבוקר הראשון, שזה זמן שאסור כבר לאכול,

כשיבוא בוקר שני שהוא חולו של מועד, תשרופו.

אבל ביום טוב, לא. אבל לשרוף אותו ביום טוב עצמו,

טו בניסן זה אסור.

עלמא,

מידי דחול

טעם לזה אינני יודע, אבל ככה רואים.

כנראה שלא לשרוף על קודשים בלילה, זה נובע מהדין הזה.

עלמא,

מידי דחול לא עבדינן ביום טוב.

רואים, אם כן,

מהלימוד הזה, שדבר

שהקריבו אותו בחול, שזה קורבן הפסח, הלוא שחטו אותו וזרקו את דמו על גבי המזבח ואת האימורים,

היה בערב יום טוב. זה דבר של חול.

לא עבדינן ביום טוב, לא עושים

להקריבו,

לשרוף את הנותר ביום טוב. ופסח, קורבן י״ד בניסן, שהוא חול.

ומילה שלא בזמנה נמי, מידי דחולו.

והוא עדין מילה שלא בזמנה, הרי למעשה מצוותה היה בחול, שזה השמיני.

אלא מה? אם אתה אומר, זו מילה שלא בזמנה, כלומר שהיום השמיני היה קודם,

לפני היום טוב.

אם כן,

מאחר שזה דבר שהיה ראוי

להתקיים בחול, אלא מסיבה כלשהי לא מעלת התינוק,

ומילא אומרת התורה, בשבת או ביום טוב זה,

כן, לא היה זמנה

אני לא מדובר פה.

מילה שלא בזמנה.

מהיכן למדים

שאינה דוחת היום טוב.

לא, היום מדברים על אינה, זה לא יכול להיות, אה, נותר.

שאם נותר מבצע הפסח

עד שהגיע כבר בוקר ראשון,

זאת אומרת התורה, אל תשרוף את זה בבוקר ראשון, תמתין עד

בוקר שני, היינו טז בניסן,

ואז תשרוף.

רק היום הוא גלויות.

חשיבות לארץ. לא, לא. בתורה הקדושה

לא היה מושג כזה של יום טוב שני.

בתורה הקדושה לא תמצא יום טוב שני.

יש ראשון או שבעיזה המקסימום.

בפסח יש ראשון ושמיעי.

כן, היום שני. בסוכות יש ראשון ושמיני.

אבל שיהיה שני הימים טובים זה אחר זה, לא תמצא בתורה הקדושה בשום מקום.

גם לא בראש השנה.

מה זאת אומרת, אז הכוונה ששבעה ימים יצמור את זה?

לא,

ישרוך את זה בחול המועד.

אז מה זה היה? ולא יצמור ממנו עד בוקר,

ולא יצמור ממנו עד בוקר ולא יצמור. מה פירוש?

כלומר, אם נוצר בכל זאת בשר,

כי לא הספקת לאכול את זה בלילה, כי מצוות הפסח זה בלילה.

כן? בלילה הזה, נכון?

אז מאחר שזה רק בלילה, אז אם נותר בכל זאת, מה תעשה עם הבשר?

הרי זה נותר.

והדין אומר שעד נותר, חייב שרפה.

מתי תשרוף אותו?

עד בוקר. תמתין עד הבוקר השני,

ואז תשרוף.

ולא עולת חול ביום טוב,

אברי תמיד של ערב יום טוב, אין קרבין ביום טוב.

ומילה שלא בזמנה נמי, כי עולת חול ביום טוב דמה.

ולמה צריך ללמוד,

אומר לנו,

רבא, למה תלמדי מהפסוק לבדו ולא מילה שלום בזמנה?

משום שיכולתי לחשוב, דעתי אבי קל וחומר,

מסביר רשי,

דעתי אבי קל וחומר שתידחה,

איזה קל וחומר?

ומה הצרעת שדוחה עבודה?

מילה שלום בזמנה דוחה אותה,

את מה? את הצרעת?

שרק כבר למדנו אתמול,

מילה שלום בזמנה גם כן דוחה את הצרעת,

כי זה אמרי על האל,

שבת שנדחית מפני העבודה,

אין עוד איזושהי מילה שלום בזמנה דוחה אותה?

אז ודאי שהייתי אומר כך אלמלא הפסוק, לאחר צריך לבדו שבת,

וכל שכן יום טוב,

נדחה מפני העבודה.

אז הייתי יכול לחשוב שאם

מילה דוחה את הצרעת שדוחה את העבודה,

ובכל זאת

העבודה דוחה את השבת,

אז ודאי שהמילה מצד המילה היא כזו חמורה,

שאם דוחה את הצרעת שדוחה את העבודה, שהעבודה דוחה את השבת,

אז ודאי שהמילה עצמה גם אם שלום בזמנה תדחה את השבת או את היום טוב.

להכי צריך לבדו,

להכי צריך את פסוק לבדו,

העיטור לשון מלמד למעט,

שרק אוכן נפש

מותר ביום טוב,

אבל מילה אם היא שלום בזמנה אינה דוחה את היום טוב.

לפי רב אשי, הסברה, בגלל שאין עשה דמילה, אומר אשי,

דוחה לא תעשה ועשה.

כי ביום טוב יש גם איסור לא תעשה וגם איסור עשה.

התורה אומרת שבתון, זה דין עשה,

שאומר, מצווה על האדם לשבות ממלאכה.

אבל בזמנה,

אתרבה, מביום אפילו בשבת.

אבל אם זה מילה בזמנה,

אז זה ודאי שדוחה את היום טוב.

משום שאפילו בשבת,

למדים המילים ביום השמיעי, ביום אפילו בשבת.

נחזור לגמרא, כלל אמר רבי עקיבא.

במשנה למדנו שרבי עקיבא סובר,

חולק

על דעת רבי אליעזר ואומר כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת,

אינה דוחה את השבת.

רבי אליעזר סובר מכשירה מילה

גם דוחן את השבת.

מילה וכל מכשירה דוחן את השבת.

אבל רבי עקיבא סובר, לא.

רק המילה דוחה את השבת.

אבל מכשירה המילה,

אינם דוחים את השבת.

אמר רבי יהודה, אמר רב, הלכה כרבי עקיבא,

שמכשירה המילה, אינם דוחים את השבת.

ותנא נמי,

ויש גם במשנה במסכת פסחים, גם בפסח כהגמנה,

שהוא אומר משהו דומה גם לגבי קורבן הפסח,

מה מובא שם בגמרא פסחים סבא עמוד א'

במשנה? כלל אמר רבי עקיבא

כל מלאכה

שאפשר לה לעשותה מערב שבת

אינה דוחה את השבת.

אם למשל צריכים לשם הקרבת קורבן הפסח

לעשות איזה מלאכה.

הלוא הדין הזה של שחיטת הפסח חל

גם אם זמן שחיטתו יצאה בשבת.

אם למשל בשביל

להגיע למצב שיוכל לשחטו בשבת,

הוא צריך לעשות איזושהי מלאכה.

איזה מלאכה?

נאמר שהקורבן נמצא מחוץ לתחום,

מחוץ לתחום,

או יש לו יבלת

ואי אפשר להקריב את הקורבן ככה אלא אם כן נחטוך את היבלת שבו.

האם יהיה מותר לעשות זאת בשבת?

אומר רבי עקיבא, מאחר שהיה אפשר לעשותה מערב שבת,

הבאת הקורבן מחוץ לתחום וחיטוך היבלת,

מלאכה כזו שאפשר לעשותה מערב שבת,

אינה דוחה את השבת.

מה כן דוחה את השבת?

שחיטה.

שחיטה שאי אפשר לעשותה מערב שבת,

משום שהתורה צוותה רק בי״ד בניסן,

לשחוט את הפסח.

י״ד אז בשנים מסוימות זה יוצא משבת.

אז התורה צוותה שגם באופן, במצב שזה יוצא משבת,

גם אז צריך לשחוט.

אי אפשר לשחוט בי״ג בניסן אלא בי״ד.

לכן גם אם יצא בשבת, דוחה את השבת.

ואמר רבי יהודה אמר רב, הלכה כרבי עקיבא.

גם פה פסקו כדעת רבי עקיבא.

זה שוב אותו רבי יהודה בשם רב.

יוצא שרב פסק הלכה כרבי עקיבא,

גם עניין

מכשירי המילה שאינם דוחים את השבת,

וגם עניין מכשירי הפסח שאינם דוחים את השבת.

למה צריכים לומר לי שני אלה על החקר בעקיבא?

הוא צריכה.

צריך להשמיע לנו אותה על החקר בעקיבא,

גם בעניין מכשירי מילה בשבת,

גם בעניין מכשירי קורבן הפסח בשבת.

די אשמו אינן גבי מילה,

אם היה משמיע לנו על החקר בעקיבא, רק לגבי מילה.

הייתי טועה לא מהר, חתמו דמכשירין, אפשר לעשות מילה אתמול, לא דחו שבת.

רק לגבי המילה,

אך שירי המילה, לא ידחו את השבת, כי אפשר לעשותה מאתמול,

לעמת דלקה כרת.

משום שגם,

משום שאין פה מישהו שהתחייב כרת.

הקטן הרי

אינו בררון אשים,

והאבא שמצווה למול בנו התינוק,

גם אם הוא לא מל אותו, הוא לא חייב כרת.

הוא רק לא קיים את המצווה,

ביטל את המצווה.

אבל אינו מתחייב כרת אם הוא לומד אותו.

אז מאחר ואין איסור כרת

בעניין זה של מילת הקטן,

לכן הייתי אומר שהמצווה הזו היא לא כזו חמורה,

עד כדי כך שנאמר שמכשירה דוחין את השבת.

אבל פסח דא היכא כרת,

אבל בפסח,

שאם הוא לא ישחן מי' ד' בניסנתא פסח,

הוא יתחייב כרת, עונשו כרת.

אהמה, נדחו שבת.

הייתי יכול לחשוב

שגם מכשירי הפסח

ידחו את השבת כדי שלא יתחייב כרת.

לכן בא והשמיע לנו שגם בעניין הפסח, הגם שיש כרת בזה,

בכל זאת מכשירי הפסח אינם דוחים את השבת.

ואם תבוא ותגידי, שישמיע לי בפסח ולא צריך במילה,

היא ישמיעה גם בפסח,

אם היה עומד לי את הדין הזה על אחת גרמי עקיבא רק לגבי פסח.

הייתי אומר, אתה יודע למה שם מכשירי הפסח אינם דוחים את הפסח,

אינם דוחים את השבת?

משום זה לא נחרטו עליה 13 בריתות.

לא מצאנו שזה חמור כמו המילה שנחרטו עליה 13 בריתות.

אבל מילה שנחרטו עליה 13 בריתות,

אמה נדחו שבת, הייתי חושב שהמצווה הזאת כל כך חמורה,

וממילא גם מכשירי המילה ידחו את השבת.

לכן צריך הוא לומר שבין בעניין פסח ובין בעניין המילה,

מכשירי מצוות אלו אינם דוחים את השבת.

אומר רש״י.

זאת אומרת, זה לא מקיימת אם אין את הכלים הזאת.

אומר רש״י.

לגבי פסח?

מצאתם את זה?

לגבי פסח אתם מוצאים?

כן.

לגבי פסח כל מלאכה שאפשר היה לעשות מערב שבת,

כגון הבאתו מחוץ לתחום, החתיכת יבלתו,

הוא צריכה למאמר בתרוויהו, הלכה כרמי עקיבא דמכשירין לא דחו.

צריך להגיד לי גם בעניין מילה וגם בעניין פסח,

שמכשירי המצוות הללו, הלכה כרמי עקיבא, שמכשירי מצוות אלו לא דוחות את השבת.

מילה בזמנה לכה כרת.

למה?

דקתן לברעון השינו.

ואהבו,

לא בחייב עלי כרת.

גם אבא שלו

לא התחייב על זה כרת.

איפה מצאנו איסור כרת?

רק אם הוא גדול כבר.

ערל זכר אשר לא ימול את בצר עולתו את בריתי אפר ונכרתה.

אז נאמר ונכרתה.

רק אם הוא כבר גדול, ברעון השין. מתי זה? באיזה גיל זה?

משלוש רביעי לך.

לא שתלוש עשרה ויום, אלא שלוש עשרה ודקה.

זה עוד עניין, כן.

טוב, הלאה.

עושין, נראה את המשנה, נחזור למשנה.

עושין כל צורכי מילה בשבת

מוהלין

ופורעין

ומוצצין

פנות ננחלה אשפלנית

וחמון

ואם לא שחק מערב שבת,

לועש בשיניו ונותן.

אם לא טרף

יין ושמן מערב שבת,

יינתן זה בעצמו וזה בעצמו.

נתחיל לבאר את הדברים.

המשנה פה באה לבאר

מהם צורכי המילה שכן דוחן את השבת.

שזה דבר שהוא חייב לעשותו, ואם לא, הוא מסכן את המלך.

עושים כל צורכי מילה בשבת,

כל אותם דברים שהם נחשבים כחלק מן המילה.

מוהלין זה דבר ראשון, כלומר חוזקים את האור לה, כמו שידוע.

ופורעין,

מותר גם לקרוע את האור שנמצא מתחת האור לה,

ומגלים בזה את ראש הגיד.

זה המצווה, פריעה, מילה ופרירה.

פריעה זה מלשון גילוי.

פרה את ראש האישה, הוא גילה. בדיוק.

פרה את ראש האישה, פירושו שמגלה את ראש האישה.

יפה מאוד.

ומוצצים.

וגם מוצצים את הדם.

משום שאם הוא לא ימצוץ את הדם,

זה יכול לסכן

את הולד.

הגם שעל ידה המציצה נעשית חבורה,

כי הרי אדם ניתק במקומו ויוצא,

אבל התינוק מסתכל אם הוא לא ימצוץ את הדם.

לכן

עושים זאת

בשבת וגם נותנים עליה אישפלנית.

אחר מצוות המילה

נותנים על המכה

את האישפלנית, תחבושת.

וכמון.

כמון הכוונה זה סוג של תבלין.

מביאים פה שהתפארת ישראל אומרת

שזה המכונה קימל.

מה זה כמו שזה מהיום?

אני לא יודע.

מביאים כזה?

הקימל של היום, סתם, כן.

אבל היום מה נותנים המועלים אינני יודע. מה מנחם על גבי המילה?

לא יצא לי לדבר על מועלים.

שואלים קונים מה בית מרקחת, איזשהו,

איך זה נקרא, אבקה, אבקת שהוא בא, משהו כזה.

ואז מפזר על הראש הגיד,

ואז שם תחבושת וכורך.

כך כמדומני.

על כל פנים,

נותנים על המכה אספלנית שזה תחבושת וכמון שחוק כדי לעצור את הדם.

יש כנראה סגולה באותו כמון שחוק שהוא עוצר את הדם.

ואם לא שחק מערב שבת,

אם הוא לא הספיק להכין כמון שחוק מערב שבת,

אז יעשה את זה בשינוי.

איך?

לוחס בשיניו ונוטה.

אם לא טרף יין ושמן מערב שבת,

היו גם כן מערבים

עם

הכמון כנראה, שיש יין ושמן כדי להניח על המכה.

אם הוא לא טרף, לא ערבב יין ושמן מערב שבת,

אז יינתן זה בעצמו וזה בעצמו.

אז ישים את זה כל אחד לבדו.

ואין עושים לה חלוק.

חלוק,

מבהרים כאן,

שזה כהן כיס, גם רשי אומר את זה,

כיס צר ודחוק,

שמלבישים אותו על ראש הגיד עד העטרה כדי שהאור לא יחזור ויכסה אותו,

את ראש הגיד.

אבל זה, את העניין הזה של אותו חלוק, אסור לעשות לכתחילה.

אבל כורך עליה סמרטוט.

מה הוא יעשה במקום?

אם אין לו משהו מוכן

מערב שבת,

אז ייקח סמרטוט ויכרוך על ראש הגיד במקום החלוק.

ואם לא התקין, מערב שבת.

ואם לא הכין גם את הסמרטוט הזה,

באותו מקום המילה, אלא הסמרטוט נמצא ברשות אחרת,

אז מה הוא יעשה?

ילך לאותו מקום שיש שם את הסמרטוט,

ויביא את זה בדרך מלבוש, כורך על אצבעו,

כורך את הסמרטוט על אצבעו, ומביא,

ואפילו מחצר אחרת.

אפילו אם זו חצר כזו,

שלא עשו ערוב חצרות, אם החצר ששם מתקיימת מצוות המילה.

כן?

בכל זאת,

מותר.

כי זה דרך מלבוש.

כי אם זה דרך מלבוש,

אין בזה איסור.

כן.

נראה את רש״י,

ואפילו מחצר אחרת, זה אמרנו כן. רש״י אומר,

מוהלין חותך את העור לה,

ופורעין את העור המכסה ראש הגיד,

ומוצצין את הדם, ואף על גב דיעשיית חבורה,

שאין אדם ניתק מחיבורו, אלא על ידי המציצה.

בכל זאת, מותר.

כי לא רק מותר, הוא צריך לעשות את זה. כי אם לא כן,

זה יכול לסכן את הולד.

איס פלני תחבושת.

לא עז בשיניו כמה זה אפשר לשנויה, משננה.

לא תרף יין ושמן, ככה היו רגילים.

ואי רפואה שמערבים וטורפים בקערה, יין ושמן יחד,

כדרך שטורפים ביצים בקערה.

חלוק כיס דחוק היו עושים ומלבישים את ראש הגיד על העטרה,

וקושרים שם,

כדי שלא יחזור העור לכסות

את הגיד.

לא התקין, לא הזמין, כורך על ידו דרך מלבוש,

לשנותו מדרך הוצאה בחור.

עכשיו נהפוך את הדף.

אנחנו בקלג, עמוד ב',

ממש בראש העמוד.

שואלת הגמרא...

תגיד לי אתה לא... כל הערים, כל הערים,

קרא להם שורונש?

בגלל שהם לא היו עושים בשמחה,

כל העיר כולנו עושים בשמחה בחרנה,

לא היו עושים את השורתי מילה בחרנה, בחרנה?

כי שבת יעשו את זה.

אז למה גם כולם היו באים לעיר חילוב, בשבת?

במדרש כבת המפריע הזה, כולם היו בעיר חילוב ובקבת,

ופשוט עשו את זה לזוז המילה.

אתה מכיר את זה?

לא.

אני מכיר את זה.

זה היה עושה מילה בשבת, ולא היה בעיר חמישית.

זה כי למדנו.

למדנו את זה.

לא, חשבו, הם לא באים מילה שלו, והיה גבירה, ואז כולנו, אולי היה ללכת עכשיו... הנה, אני אגיד לך מה כתוב בגמרא. בגמרא כתוב

עיר אחת הייתה בארץ ישראל שהיו עושים קרבי לעזר,

והיו בתים בזמנם.

ולא עוד,

אלא שפעם אחת גזרה מלכותא ויש לך גזרה על ישראל,

על המילה, ועל אותה היא לא גזרה.

לא, אבל היה לך פה תוספות, ש...

זהו, אין המשך.

ואז כולם באו, בזמנה אי-שלום,

כל עשר הערים בארגות הגזרה כולה ירדו,

ואז הם באו כולם להם שלו.

הוא היה התחיל את הכלים גם לאיזה תמר נכון?

כן, כל ה...

הם ראו בכוונה,

הם ראו בכוונה, לא ראו בכוונה,

אבל הם ראו בכוונה. המהרשם מבאר את זה.

המהרשם מבאר שמה שמתו בזמנם

הייתה זו מידה כנגד מידה.

לפי שהם דקדקו לקיים מצוות מילה בזמנה, אפילו בשבת.

כשלא היה להם סכין, היו עושים אותו בשבת, לכן גם הם מתו בזמנם.

אז זה לא כתב, למה? לא, זה לא מה שהוא אמר, שהם היו ממתינים. זה כבר דבר שלא כתוב כאן.

זה אולי הוא ראה את זה במקום אחר,

אבל זה מה שכתוב.

שמאחר והם דקדקו על הזמן,

גם אם לשם זה היו צריכים להכין מכשירים,

בשביל זה קיבלו עונש, מתו בזמנם. לא, עונש, סליחה.

לכן היו מתים בזמנם ולא קודם הזמן. מידה כנגד מידה.

הוא היה מכין תקין אם לא הבנתי בשבת.

גם אם היו נצרכים לזה, נכון.

למה? כי היו נוהגים כמו רבי אליעזר.

אבל הם חכמים.

הרידבה אומר,

מה זה קשור?

אותו מקום, זה היה מקומו של רבי אליעזר.

זאת רגע.

זו נפתקה... או, הנה נפתקה.

אומר הרידבה

כתב הרידווה בשם הראב״ד, אמרת פלוס למוראים, אמרו לו. שבאותו זמן עדיין לא נפסקה הלכה שלא קרה בליעזר.

ולכן בני מקומו היו צריכים לנהוג על פי הוראתו.

לקיים את הציווי לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ואמרו חכמים,

אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל תשמע בקולו.

ועל כך קיבלו בני המקום שכר.

זה כשעוד לא נפסקה הלכה. ולכן,

עוד כך הביאה הגמרא כאן מעשה זה להודיע

שנותן הבורא על קיום, לרודח השכר שנותן הבורא על קיום לבשלות אסור,

כיוון שהיה להם לנהוג רבי לעזר,

וכל שכן כשעוסקת במקום שכך נפסקה ההלכה.

אז אדם צריך לדעת

שאם יש

רב במקומו וכך הוא פוסק,

ראוי שיפסק, ילך אחריו.

תאורייתא.

תאורייתא. כן.

נראה

את המשך הגמרא כאן, בקלו ג' עמוד ב'.

ברוך השם, הקדוש ברוך הוא תמיד בעזרנו.

הגענו לכאן, יהיה לנו סיעת רשמיא גם הלאה.

איך דקה תענה כולו?

כל צורכי מילה לא טויים איי.

מה זה שכתוב בלשון המשנה, כל צורכי מילה נעשין בשבת?

הרי אתה כבר מפרט בהמשך

מהם אותם צרכים.

אז למה כתבת כל?

תכתוב, אלו הדברים הנעשין בשבת, מוהלין, ופורעין, ומוזיזין, וכדומה.

למה זה אומר לכל? מה זה בא לרבות?

איזה דבר בא לרבות המילה כל מה שלא נסקל במשנה?

להטויה דתנו רבנן. אז מתארצת הגמרא,

זה בא לרבות מה שלמדנו מפורט בברייתא.

מובא בברייתא, המל,

כל זמן שהוא עוסק במילה,

חוזר בין על הציטין המעכבין את המילה,

בין על הציטין שאין מעכבין את המילה.

יש הרבה פעמים שהמוהל מקיים את כריתת העורלה,

אבל לפעמים נשארות שאריות מעור העורלה שלא נחתכו.

זה לקראת ציטין.

האם מותר לו בשבת,

לאחר שכבר קיים את המצווה של כריתת העורלה,

אלה נשארו שאריות.

האם מותר לו ללכת ולחתוך אותן או לא?

בשבת אני מדבר.

לא צריך את העולם לגבור, בהגנה.

גם בכלל ובכל. לא כתוב פה דבר כזה.

אני לא מצאתי דבר כזה שצריך לקבור את זה באדמה. איפה זה כתוב?

אולי זה מנהג, אני לא יודע.

בכל אופן,

בגמרא, נדמה לי, בתלמוד לא כתוב דבר כזה.

לגבות העולם? כן, לא מצאתי את זה באיזשהו מקום.

כמדומני, כמה שנדמה לי, לא ראיתי את זה.

על פי הסוד, למה?

אה, על פי הסוד זה תבוא בחצות לילה.

בינתיים אנחנו עכשיו לומדים מתורת הנגלה.

על כל פנים,

הדבובה בברייתא כך,

שהאדם שמל בשבת,

זה הצד הנפטר שבנגלה.

אני קראתי על זה,

התודות שהקב' אמרת, זה בשבילי, זה אף אחד לא יודע.

גם חכמים ידעו, אין להם היתר מהשמיים לספר.

אבל מה שגילו במערע כזה, זה רק הצד הנסתר שבנגלה.

זה מה שאנחנו רואים, זה מה שקראתי.

וגם חשבו גם שהזוהר הקדוש

גילו לנו טבחיים והסתירו אלפיים.

יש לי שאלה,

מה זה הנסתר שבנגלה הזה? אז זה נגלה או נסתר?

בנגלה, בדרגה שהתורה הקדוש ברוך הוא אמר,

הדרגה הכלכה קבועה, שאפילו הנגלה אנחנו לא מבינים.

מגלי רוסות כזה לא נסתר. אתה חושב אני שאתה אומר הפוך.

צריך לומר הנגלה שבנסתר, לא הנגלה שבנסתר שבנסתר. לא, זה מה שקראתי

זה הנגלה שבנסתר. כלומר,

לאחר שגילו,

אז החלק שהיה נסתר הפך להיות נגלה.

אבל זה שייך לתורת הנסתר.

כי הנגלה לנו,

היא מה שאנחנו קוראים לו.

אבל יש דברים שהם עדיין בגדר נסתר,

ולעולם לא שייך להגיע אליהם.

גם לא הגדול ביותר.

הגדולים הגיעו לדעת יותר מאשר... אה, לא חשבו. זה לא דבר.

הפשוט אני לא מתכוון ברמת עשר. לא, זה הסטנדרט של הרבנים.

כן.

יש צדיקים שיודעים אולי יותר, והמקובלים יודעים יותר,

כי בסך הכול, בסוף ספרי האסון,

ישנם הרבה דברים שמגלים לנו. לא כל דבר התירו להם לגלות. אבל גם מה שכתוב בזוהר,

ובספרי הקבלה עדיין זה חלק קטן

ממה שיש בעניין הסוד.

איך כתוב שם על רב חיים ויטל?

שכוחה היא הגדול שגילה טבח וכיסה אלפיים אמה.

מה היחס של טבח לאלפיים אמה, אתם יודעים?

באמה יש שישה טבחים.

זה אחת לששת אלפים.

אחת לשתים עשרה אלף, סליחה.

אלפיים?

כן.

למה הוא ידע?

מובן.

אז ישנם דברים שהוא כתב,

ואתה כשאתה מבין,

ושזה באמת סוד,

זה עדיין

יחסית למה שהוא התכוון בתוך הדברים,

חלק קטן ממה שטמון בדברים.

הוא ידע קדוש קדוש?

מי?

הרי הקדוש.

הרי הקדוש ידע הרבה הרבה יותר ממה שגילה,

גילה לנו.

דרך תלמידו.

כתוב שזה הרי. אבל גם הוא,

גם הוא,

יש עדיין מעבר לזה,

שמשתורת המסתר זה תורת האלוקות.

פרופו של דבר כל דרכי ההשתלשלות של העולמות,

עם כל הבחינות שיש בהן.

אנחנו יכולים אולי לדעת

את העולם שמעלינו.

הצדיקים יותר גדולים, הם רואים גם את העולם של מעלה.

והשאר זה רק ברמז דקדק. מה זה העולם של למעלה גדולה?

מה?

מה זה העולם של למעלה?

אתה מתכוון לעשייה?

לכולם יודעים. זה לא רקעים, כבוד הרב. רקעים, רקעים, רקעים זה החלק,

החלק שהוא קרוב ביותר, החלק התחתון שבעולם העשייה.

זה הרקעים, הרקעים.

למה זה עולם? זה הכבוד, זה הכבוד. די, די, די, די, די, די.

לא, אני לא סתם שאלתי. אל תסלב, אל תסלב, אל תסלב בלילה, לא?

נו, הוא צודק.

אני זה, אני רוצה להפסיק. הוא הזכיר לי טוב מאוד.

לעטו יד, נתנו רבנן.

נו, חבל על הזמן. אני בא לפה בשביל ללמוד תלמוד.

לא, לא, לא, לא.

אני יודע שאנשים אוהבים את זה.

בינתיים נלמד את מה שאנחנו חייבים לעשות.

איך אמר פעם, המבר תוקע,

דיברו איתו על מעלות, הוא אמר, אני יודע שיש שכר ועונש,

זה מספיק לי כדי להתחזק.

אז זה מה שצריך לעשות.

סודות, זה תשאירו בשביל שאלה שכבר יגיעו לדרגות הללו.

המל,

כל זמן,

איך אמר כבר אחד שהיה חריף קצת,

הוא אמר, תשתדל להיות, להתעסק בפרדס.

אבל לא להיות ספרד, לא ספרד.

כמובן, פרדס זה פשט רמז דרש סוד.

אבל אם תהיה ספרדי,

תתעסק בסוד לפני פשט רמז דרש,

אז אתה בבעיה.

אומנם, גם לא להגיע לסוד זה גם בעיה.

משום שנאמר, אל תהיו כסוס כפרד.

פרד זה פשט רמז דרש.

כי פה, אם זה, אין אבין, אתה לא מגיע לתקליט ההבנה.

כך אומר אחידה, זה לא אני אומר.

בן מה אמר, אל תהיו כסוס?

כפרד.

פרד זה פרשון, אל תלמד רק פשט רמז דרש.

כי פה אין אבין.

לא, סוס הוא לא דיבר עליו, הוא דיבר על העניין זה פרד.

אני לא דיברתי מעליו פה, אבל אל תהיו כסוס, סוס.

סוד זה רק סוד.

סוד זה רק סוד. טוב, זה רעיון שלו.

טוב.

כן, פשט פרק זה פשט רמז דרש.

אז אומרת אברייתא, מי שמל בשבת

ועדיין ישנם ציצין,

האם יכול לחזור ולכרות את אותם ציצין?

כלומר, אותם שאריות עור לה?

אומרת אברייתא, כל זמן שהוא עוסק במילה,

אם עדיין הוא לא סילק את ידו מן המילה,

והוא רואה לפתע את העציצין שאריות מעור העור לה,

אז חוזר בין על הציצין שאין מעכבין את המילה,

כן?

בין על הציצין המעכבין את המילה ובין על הציצין שאין מעכבין את המילה.

כלומר,

גם על אותם ציצין

שהם מעכבין את המילה זה פשוט,

כי פירושו שאם הוא לא יחתוך אותם המילה לא תהיה כשרה.

וגם אם זה ציצים כאלה שאין מעכבים את המילה, היינו שהוא יצא ידי חובת מילה גם בלי כריתת אותם ציצים.

אם הוא עדיין עסוק במילה יכול גם לכרות

את אותם שאריות שאינן מעכבות את מצוות המילה.

אבל פירש מה יד אם הוא כבר סילק את ידו מהמילה ולפתח הוא רואה ציצים שנשארו מן העורלה

אז הדין כך, על הציצים המעכבים את המילה חוזר.

אותם שאריות

שבלעדי כריתת אותם שאריות לא נתקיים מצוות המילה,

עליהם ודאי שהוא יכול לחזור ולחתוך.

משום שהמילה עדיין לא הושלמה,

אבל ציצים שאין מעכבים את המילה אינו חוזר.

מאחר וכבר יצא ידי חובה,

היא חובת המילה,

אז גם אם הוא ירוצה לכרות את הציצים הללו הוא ימתין רק

ליום המחרת ולא בשבת.

וזה למדים אנו

במשנה מהמילה קול.

אותם דברים שכתובים בברייתא במפורש,

באה כאן המשנה במילה קול לרמת על זה.

מהן תנא?

פירש אינו חוזר.

מיהו התנא של הברייתא הסובר,

שאם כבר פירש כבר...

כלומר, שילק ידו מן המילה,

אסור לו לחזור ולחתוך ציצים שאינם מעכבים,

כי בעצם זה שהוא סילק את ידו מן המילה,

נגמרה פעולת המילה,

ואם כן, כשיחתוך את זה, יחשב כאילו הוא עושה פעולה חדשה ופעולה שכזו אינה דוחה שבת.

אמר רבא בר בר חנא, אמר רבי יוחנן,

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה היא.

זוהי דעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה.

וגם על רבי ישמעאל. נתניה, ארבעה עשר שאחלה להיות בשבת,

מפשיט את הפסח,

דברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה.

וחכמים אומרים,

מפשיטין את כולו.

אנחנו למדנו את זה בעבר,

את המחלוקת הזו

של רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה והחכמים.

מה יהיה הדין אם יצא י״ד בניסן בשבת?

האם הוא יכול להפשיט את הפסח או לא?

כתוב, מפשיט את הפסח עד החזה.

זה המחלוקת, הוריד את העור. כלומר, הוא מתחיל בהפשטת העור מהרגליים האחוריות,

עד שהוא מגיע לחזה,

שם הוא מפסיק את ההפשט,

ואז

קורע את דופן החזה,

מוציא את ההימורים ומגתירם על ראות, הולך להגתיר את ההימורים.

איך יעשה?

מה שהוא יעשה,

יתחיל להפשיט את העור,

יגיע לחזה, וכבר יש לו אז אפשרות

לחתוך בדופן על מנת להוציא את ההימורים,

וזהו, בזה יסיים, ובזה אסור לו להמשיך.

אסור לו להמשיך להפשיט את העור,

אלא במוצאי השבת,

שזה ליל פסח כמובן.

זה לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה.

אבל חכמים אומרים,

מפשיטים את כולו.

אם הוא

הפשיט אותו עד החזה והוציא את ההימורים והקטירם,

יכול לחזור ולהפשיט את כל העור מעל גבי הקורבן.

אם יתירו לך שמה כבר אפשר להגיד? למה אלביא רבי ישמעאל אסור מעבר לכך?

אומר,

אז התשובה היא, בגלל שעצם זה שהוא סילק את ידו מהפשטת העור כדי להקטיר את ההימורים,

פעולה נוספת זה כבר פעולה חדשה.

אין היתר לעשות פעולה חדשה שהיא חילול שבת,

שזה הפשטת העור בשבת.

כי זו מלגה שהוא יכל לעשות אותה בשבת, במוצאי שבת.

לפי זה הוא עדין במילה.

עצם זה שסילק את ידו מן המילה, נגמרה המילה.

אין היתר, אם כן, לשוב ולחתוך את אותם ציצים,

אלא רק למוצאי השבת.

מובן?

כך רוצים אנו להשוות

את דברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה לדברי מה שנאמר בברייתא, שאם פירש מן המילה,

אינו חוזר לכרות אלא רק את הציצים המעכבים

את המילה. מאחר וזו פעולה חדשה,

אם זה ציצים שאין מעכבים,

אין לו רשות

ואינה דוחה, אין חיתוכם של אותם אלה,

דוחה את השבת.

שואלת הגמרא ממאי.

מניין לנו שרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה סובר

שבמילה אם סילק ידו אינו חוזר?

מי אמר? עד כאן לוקה אמר רבי ישמעאל

בנו של רבי יוחנן בן מרוקה,

הטב,

משום שזה לא בעינן זה אליוון והוא.

אבל אכא זה בעינן זה אליוון והוא,

הכנמי.

אולי כל מה שאמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה זה בעניין הפשטת הפסח.

שם,

מאחר והוא הפסיק להפשיט כשהגיע לחזה על מנת להוציא את ההימורים מלג טירעם,

שם באמת

אסור לו להמשיך.

משום שאין בהפשטת האור עניין של זה אליוון והוא.

אין בזה שום הידור מצווה בזה שהוא יוציא את האור, שאר האור,

מעל גבי הטלה או הכבש.

אבל האחר, לגבי מצוות מילה,

שצריך לחתוך את הציתים כולם כדי לקיים את ההידור מצווה שנאמר זה אליוון והוא,

הכנמי.

אולי באמת גם הוא יודה שהפעולה הזו הידור המצווה של כריתת הציצים גם אם אין מעכבי את המילה היא חלק מן המצווה.

אולי פה יותר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה שיוכל לחזור ולכרות גם את הציצים שאין מעכבי את המילה. זאת אומרת המחלוקת היא בעצם על ההידור וזה לא יצאת ידי חובה זה מבדיק. זאת אומרת שההידור זה גם חלק מהמצווה שצריך לראות את הכול. לא, לא. לא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה למעשה דיבר על הפשטת קורבן הפסח.

אבל הגמרא רצתה להשוות כמו שהוא סובר,

שכשהוא סילק ידו מהפשטת האור לשם הקטרת ההימורים,

אז מכאן ואילך זה פעולה חדשה,

וזה אינו דוחה שבת, הוא עדין לגבי מילה.

אם סילק ידו מן המילה,

כריתת הציצים לאחר מכן, אם אינה מעכבים את המילה, זה כבר פעולה חדשה ואין לה דוחה שבת.

אבל מה זה קשור?

פה יש עניין שמצוות המילה תהיה מהודרת.

אם כן, ההידור הוא חלק מן המצווה.

ייתכן שפה הוא יוכל להמשיך ולכרות את הציצים,

גם אם אין מעכבים את המילה, כדי לקיים

את העניין של זה, ליבן ואהוא.

דתניא,

כך שנינו בברייתא הזה, ליבן ואהוא.

התנאה לפניו במצוות.

יש עניין שהמצוות יעשו בנוי,

בהידור.

עשה לפניו סוכה נאה,

ולולב נאה,

ושופר נאה,

ציצית נאה,

ספר תורה נאה,

וכתוב בו לשמו בדיון נאה, בקולמוס נאה,

בלבלר אומן.

כל זה חלק מהעניין של זה אלי ואלוהו.

כי אם לא עשית את זה... אם אתה כותב מגילה, זה מגילה בעידו.

אתה שומע?

כי אתה מקדש את עצמך במשך היום,

יושב ולומד תורה.

זה לא כמו שאר צופים שהכל זה רק ביזנס.

אלא,

אתה אחד מהסופרים

שחפץ לקדש את עצמך ולהתקרב לתורה הקדושה,

להתקרב לקדוש ברוך הוא.

אז אחד כזה הוא בגדר לבלר אומן.

וכורכו בשיר העין נעין,

ובנוסף,

גם העיטוב, העטיפה של ספר תורה צריך להיות

בתיק נאה ומפחות נאות,

כי כך ראוי להיות

לדבר שהוא מצווה.

הקדוש ברוך הוא גם נקרא אומן, בזוהר הקדוש,

כבוד הרב. הוא נקרא אומן יצר. וממילא אתה,

שאתה גם כן חלק מבריאותיו של הקדוש ברוך הוא,

ראוי שתשמור על צורה של בן אדם.

איך?

על ידי שתלך בצורה מכובדת ונקייה,

על ידי שתסדר את הזקן שלך בצורה נאה ולא ג'ונגל.

חילה, על זה הדרך.

למה?

זה העניין, אתה חלק מבריאותיו של הקדוש ברוך הוא.

ראוי שבריאה של הקדוש ברוך הוא תהיה נאה ומכובדת.

אבא שאול אומר, ואן והוא, מהו חנון ורחום,

אף אתה אהיה חנון ורחום.

אבא שאול אומר שהלשון ואן והוא זה מלשון אני והוא.

הווה דומה לו.

תדבק בדרכיו. אני והוא אושיין. כלומר,

אתה צריך לדעת שחלק מהעניין של ואן והוא

זה גם שתהיה, תלך בדרכי הקדוש ברוך הוא.

תתנהג בצורה של בן מלך.

כל ישראל בני מלכים.

תתנהג בצורה של בן מלך.

אני חנון ורחום. אל תתנהג כמו אחד הזבנים בשוק,

שאין להם כבוד לא לעצמם ולא לאחרים,

אלא תתנהג בצורה מכובדת לעצמך ולאחרים.

כך ראוי להיות,

וגם במידותיך,

שהמידות האלה יגלו מי אתה.

וזה קידוש השם. כשבן אדם לא הולך בדרך הזו,

שמידותיו הוגנות,

הוא הולך בצורה נאה ומכובדת,

וכל כולו לעשות רצון אבינו שבשמיים,

אחד כזה, הוא מקדש את השם בכל הליכותיו,

בכל מעשיו.

אבל אם חלילה הוא מתנהג בצורה שאינה הולמת,

הנהגה של תורה,

אז הוא מחלל את השם.

חילול השם.

יש עונש חמור ביותר.

והתשובה מחפשת זה רק על ידי אמיתיים, עשית את השם. נכון מאוד.

כן, מה?

אם הוא שם חמור חשיכת אור, עכשיו למטה, בין הכיסור העליון לספטונה,

יותר טוב חשיכת אור, אז זה לא אצלם של מישהו.

אבל חשבתי, רגע, עושים דמית שאין.

אולי פה, זה לימן גם. עניין של אידור.

זה לימן, זהו.

אולי אפשר לפני איפה.

כאילו אין עוד כיף הזה, ואתה יודע...

טוב, אבל כנראה ש...

אם הוא לא אמר זאת, אז כנראה שגם הידור אין פה.

לא, שהוא צעות, הוא לא יבין. הבנתי.

זה יפה, זה יפה מבחינת הסתטי. אבל אני אומר, כשאתה באת וציטטת דברים שמרם אלישיר,

אז כנראה שהוא התכוון שאין בזה כלל עניין, גם לא של הידור.

אני לא חושב שזה יפה. עוד פעם, אז אתה חולק עליה.

זאת אומרת, אתה בא לומר שאתה חולק עליה. הבנתי, זכותך. למה אני שואל, מה?

יום בגלל זה יפה. אז עוד פעם, אתה שואל אותי.

אז אני אומר שאני לא מבין בזה, רק אני מבין מתוך מה שאתה מספר.

שאם הוא אמר כך, סימן שגם העניין של הידור אין כאן.

כן, למה אין לזה? הוא אמר ש...

אז מכאן ואילך אתה אומר שכשנכתוב ספרי סתם,

נוסיף, והרב, לא אני,

השם ישמרו וחייהו דעתו שונה מהרב אל ישיב, או אחרי שזה עניין של הידור.

לא, עשיתי את זה. אה?

אז רק אולי זה יותר כאילו, בסדר.

מבחינת קישוט מה... אתה משמר.

אז הבנתי כבר בפעם הראשונה, אני... לא צריך לחזור כמה פעמים.

הוא התכוון לדעות מבחינה הלכתית. יש בזה עניין שהידור מבחינה הלכתית, מבחינה...

אני יודע מה יש, כבר אומרים שיש לתשלום יותר ככה.

יש כל מיני, מבחינה הלכתית, הידורית. הוא מחמיר, כאילו,

מבחינה הלכתית.

ואמרתי לו, מבחינת יופי. מבחינת יופי זה לא...

אולי זה גאולוגי אחר.

טוב.

בסדר, אנחנו נסיים פה היום.

כתוב, כתוב ברמה... נסיים פה היום, בסייעת השמיא. כתוב ברמה, כתוב ברמה שארצים יהיו שווים.