מסכת שבת דף קל"ג ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

מכבוד.

מסכת שבת

מסכת שבת דף קל״א עמוד ב׳ שורה שנייה מסוף העמוד

מילה וכל מכשיריה דוחינת לשבת דברי רבי אליעזר.

זוהי ברייתא

האומרת

שרבי אליעזר סובר

כמו שהזכרנו מקודם שמכשירי מילה דוחים את השבת.

הזכרנו מצוות נוספות שבהן סובר רבי אליעזר

שמכשירי המצוות הללו דוחות את השבת.

כאן הגמרא דנה מנין שמכשירי מילה דוחים את השבת לדעת רבי אליעזר.

מנין לרבי אליעזר הדין הזה?

אם מכולהו גמר כי דמרינה

אם נאמר שהוא לומד

מאחד מהמצוות שנזכרו לילה

אם זה סוכה, אם זה לולב,

מצה, שופר

כל אלה יש בהם מקום לומר את הפרחם כמו שהזכרנו מקודם.

הלולב, למשל טעון ארבעה מינים,

הסוכה נוהגת גם בלילה,

המצה נוהגת גם בנשים,

השופר הוא חמור כי מעלה זיכרונות ישראל לאביהם שבשמים.

לא נוכל ללמוד מזה למילה.

ועוד,

מה להנח?

שכן אם עבר זמנה, בטלה.

כל המצוות הללו שהזכרנו מקודם זה חמור יותר ממילה.

איזה מצוות? חומר, שתי הלחם, יולב, סוכה, סופר, מצה.

אם עבר זמנה של המצוות הללו, בטלה המצווה.

אבל במילה,

גם אם לא קיים אותה היום, יוכל לקיים אותו למחרת.

אם כן, מיניים שמכשירה מצוות המילה דוחות את השבת.

אלא הנותם אדרבן אליעזר.

דאמר כרא וביום השמיני ימול בשר עור לתו.

ואפילו בשבת.

מהיכן למד רבי אליעזר את דינו?

מהפסוק.

הפסוק בויקרא יב',

כן, פסוק ג' ויקרא יב',

אומר וביום השמיני מול בשר עור לתו.

דורשים חכמים זיכרונם לברכה.

כשהתורה אומרת וביום,

נכתב ללמדנו שאפילו בשבת.

אם זה יום השמיני,

לא משנה מתי יצא יום השמיני, אם זה יום יום חול או בשבת.

מצווהו, למול את התינוק.

נשאלת השאלה.

רבי אליעזר, אנחנו נראה בהמשך שהוא סובר,

שזו הלכה למשה מסיני שמילה דוחה שבת.

אז למה התורה צריכה ללמד אותנו כאן בפסוק מפורש

וביום השמיני מול בשר עור לתו שאפילו בשבת?

אלא ודאי סובר רבי אליעזר שהפסוק הזה נכתב ללמד אותנו

שלא רק המילה עצמה דוחה את השבת,

אלא גם מכשירי המילה דוחים את השבת.

שואלת הגמרא, אם כן, ולכתוב רחמנה במילה,

ולי תואנך ולגמור מיניהן,

אז מדוע שהתורה לא תכתוב, תסתפק לכתוב את הדין הזה במילה?

ולא צריך לכתוב באחרות, ונלמד את כל המצוות שהזכרנו מקודם,

מן המילה.

עומר, שתי הלחם, לולב, סוכה, שופר, מצה,

עונה הגמרא משם דעיקה למיפרח.

מה למילה שכן נכרתו עליה שלוש עשרה בריתות?

אי אפשר ללמוד מן המילה משום שמילה היא חמורה,

שהרי מצאנו שהקדוש ברוך הוא כרת

בעבור מצוות המילה שלוש עשרה בריתות.

בפרשת מילה,

חומש בראשית פרק י״ז, מפסוקים א' עד כ״א,

נמצא שם שנזכר

שלוש עשרה פעמים לשון ברית.

זה בא ללמד

עד כמה חמורה מצוות המילה,

ולכן יש מקום לומר שרק מכשירי המילה זוכים את השבת,

אם לא שהיה לנו ראיות למצוות האחרות.

לכן צריכים אנו להביא ראיות

לכל המצוות הנ״ל שהזכרנו מקודם.

ראיות בפני עצמן שגם מכשירי אותם מצוות דוחות את השבת.

ממשיכה הגמרא, עד כאן לא פליגי רבן הנעלה,

אלא במכשירי מילה.

אבל מילה גופה, דברי הקול, דוחה שבת.

מנהלן.

כלומר,

כל מה שמוצאים אנו מחלוקת בין רבי נעזר לחכמים, זה לגבי מכשירי המילה.

האם דוחות את השבת מכשירי המילה או לא?

זה מכל אותם גם מילה. אבל המילה עצמה אינה דוחה.

הפוך, לדעת כולם דוחה את השבת.

וזה מנין לנו?

אמרו לה הלכה.

כלומר, הלכה למשה מסיני.

וכן אמר רבי יצחק,

הלכה

זוהי הלכה למשה מסיני.

מי טבע.

באו והקשו כלמני הישיבה,

על מה שאתה אומר שהמילה הזו הלכה למשה מסיני.

ישנה ברייתא.

הברייתא אומרת, מנין לפיקוח נפש

שדוחה את השבת?

איפה למדים?

שאם חלילה אדם מסוכן,

ויכולים אנו להצילו,

אבל צריכים אנו לחלל שבת בעבור זה,

צריכים אנו להצילו, אפילו

אם לשם זה צריכים לעשות חילול שבת.

כמובן,

רק אותן מלאכות

שנזקקים אנו לעשות בשביל להצילו.

לא שמותר לעשות כל מלאכות שאינן קשורות להצלת החולה.

רק אם זה מצב כזה שהמלאכות הללו יצילו אותו מהמצב הזה שעלו למיעוט,

אז מלאכות אלו אפשר לעשותן גם אם זה חילול שבת,

כי דוחה שבת, פיקוח נפש דוחה שבת.

מאיפה יודעים את הדין הזה?

רבי אלעזר בן עזריה אומר,

מה מילה שהיא אחת מאיבריו של אדם

דוחה את השבת?

קל וחומר לפיקוח נפש

שדוחה את השבת.

המילה באה רק לתקן את אחד מאיבריו של האדם,

ובכל זאת

דוחה את השבת.

אם כן, פיקוח נפש,

שזה תיקון לכל גופו,

ודאי וודאי

שיהיה דוחה את השבת.

שאלה אחוז, הרב. סביב סיום המילה זה נגמר לדוחות נפש לאדם?

לא, לא זה.

לא זה בעיין. אני שואל, אני שואל. לא, לא.

אם לא יעשו את הבדל, אין שום בעיה. זה בסדר בשמיני ולא עשו בשמיני.

אין שום, לא מגיעים למצב של סכנה.

רק בא לומר שאחרי שהתורה ציוותה למול את התינוק,

כלומר שהעניין הוא

תיקון אחד מאיבריו של האדם.

משום שכשעדיין הוא נמצא עם עורלה,

אז חסר הוא משלמותו.

כן?

התורה אמרה לגבי מצוות המילה,

שתלך לפניי ואהיה תמים.

תמים זה בלשון שלמות.

מתי מגיע אדם לשלמות?

אחר שמתקיימים בו

מצוות המילה.

למה זה נקרא שלמות? כי ככה ראוי להיות כל יהודי ויהודי,

לקיים את מצוות המילה.

אז אם המילה שזה רק תיקון באחד מאיבריו של אדם,

בכל זאת דוחה את השבת,

אז פיקוח הנפש זה תיקון לכל גופו,

ודאי שיהיה דוחה את השבת.

עד כאן

הראיה לעניין פיקוח נפש שדוחה את השבת לדעת רבי אלעזר בן עזריה.

עכשיו הגמרא באה ושואלת שאלה, ואי סלקה דעתך.

הלכה,

קל וחומר מההלכה, מייעתך?

ואם יעלה על דעתך לומר שהדין הזה שמילה דוחה שבת זה הלכה למשה מסיני,

איך אתה יכול לבוא ללמוד קל וחומר מדבר שכל-כולו הלכה למשה מסיני?

תכף אנו נראה שאין למדים מההלכה דינים אחרים,

אפילו אם יש לך קל וחומר.

הלכה זו הלכה,

אבל רוצים מזה הלכות נוספות שאינן כתובות בגוף ההלכה למשה מסיני,

זה לא נוכל ללמוד.

ממילא המילה

להתקבל בהלכה למשה מסיני שדוחה את השבת,

אבל לבוא להוציא מכאן הלכה נוספת,

שפיקוח נפש דוחה את השבת,

זה מניין לנו.

חלקה וחומר לא נוכל ללמוד מדבר שכל-כולו הלכה למשה מסיני,

ויש לזה ראייה.

והתניא,

ויש לך ראייה מן הבריתה. אמר לו אליעזר,

עקיבא,

עצם כשעורה מטמא הלכה,

ורביעית דם קל וחומר,

ואין דנין קל וחומר מההלכה.

השאלה היא, מה יהיה הדין, זה מדבר שם על עניין נזיר,

שנטמא מרביעית דם שיצאה מן המת.

אז באה,

אמר רבי עקיבא ולומד שנזיר שקיבל טומאה כזו במגע או במסע

מרביעי דם היוצא מן המת,

טמא, סותר את נזירותו,

כל מה שהוא סבר עד היום

לא עולה לו,

הוא מגלח כדין נזיר טמא,

ושוב חוזר וסופר מניין ימי נזירות,

טהרה, מה שנקרא ימי נזירות לטהרה,

כאילו לפי מה שקיבל עליו, לאו דווקא. אם זה סתם, אם זה נזירות סתם קיבל עליו, זה שלושים יום.

ואם זה יותר, אם הוא פירש במפורש בקבלת הנזירות,

שהוא רוצה להיות נזיר יותר מ-30 יום,

אז אכן, כפי מה שקיבל. על כל פנים,

כך אומר רבי עקיבא, הדין הזה של נזיר שקיבל טומאה אמר ועדם,

ומגע ובמסע, וסותר את נזירותו, ומגלח על טומאה זו כדין כל נזיר טמא,

כל זה לומד רבי עקיבא מהיכן, אתם יודעים מהיכן?

הוא לומד את זה מהדין של עצם כסעורה.

עצם, מהמת,

אפילו שהשיעור המינימלי לעצם הזה זה כסעורה,

אם נוגע הוא

באותה עצם,

אז זה מטמא אותו.

אותו דין, הוא הופך להיות נזיר טמאה, סותר את נזירותו, ומגלח.

אם כן, לומד מכאן רבי עקיבא,

כמו שהעצם כסעורה מטמא את הנזיר.

וסותר את נזירותו, ומגלח.

הוא עדין,

אם נטמא ברביעי דם היוצא מן המת,

אז יהיה לו היסטורית נזירותו,

ויגלח.

כך לדעת רבי עקיבא.

אם אתה רואה שעצם כסעורה,

שזה דבר קל ואינו מטמא באוהב,

בכל זאת הנזיר סותר ומגלח על זה,

אז כאשר יש רביעי דם שהיא חמורה, שהיא מטמאת אפילו באוהל,

כל שכן שזה יטמא את הנזיר,

עד כדי שזה יסתור את נזירותו, ויצטרך לגלח

כדי נזיר טמא.

כך הוא למד.

על כל פנים, אומר לו

רבי אליעזר לרבי עקיבא,

איך אתה יכול ללמוד בעצם כסעורה,

עניין רביעי דם?

אליעזר ואליעזר.

אליעזר.

עד כסעורה מטמא.

יש פה הגהה, זו טעות רבי אליעזר ועזריה.

זה לא, זה רביעי דם? מחקו, רבי אליעזר, כן.

אומר לו רבי אליעזר, רבי עקיבא,

עד כסעורה מטמא הלכה.

הדין הזה שהעד כסעורה מן...

עד כסעורה מן המת, בגודל של כסעורה.

שזה מטמא את הנזיר ומגלח על זה וסותר את זהירותו.

זו הלכה למשה מסיני.

רביעי דם אתה רוצה להוציא מקל וחומר.

אין דנין קל וחומר מההלכה.

לא נוכל ללמוד דינים נוספים מדבר שכל-כולו הלכה למשה מסיני.

בהלכה נאמר, בהלכה נאמר,

העניין הזה של עצם כסעורה, זה הכל.

ללכת וללמוד מזה דינים נוספים,

זה לא נוכל ללמוד.

למה דמית התקדמות על הלמודים של עולם?

רש״י אומר,

כיוון שתורה שבעל פה לא ניתנה לדרוש אותה בי״ג מידות.

י״ג מידות זה ניתן לדרוש תורה שבכתב.

הלכה למשה מסיני זה בגדר תורה שבעל פה, משום שזה לא כתוב בתורה.

אם זה הלכה למשה מסיני על כוחנות זה לא כתוב בתורה.

אלא כך קיבל משה רבנו מסיני מפי הקדוש ברוך הוא,

והוא העביר את זה במסורת והגיע עד ימינו אנו איש מפי איש.

אז מאחר וזו תורה שבעל פה לא ניתן ללמוד מי״ג מידות אלא מתורה שבכתב ולא תורה שבעל פה.

לכן קל וחומר זה אחת מי״ג מידות.

שהרי אם אתם תלמדו טוב את רבי ישמעאל אומר בשלוש עשרות זאת תורה נורשת.

אז ההתחלה זה בקל וחומר.

זה הלימוד הראשוני, קל וחומר.

זה מאחר וזה אחת מי״ג מידות ולא ניתן לדרוש את ג״ג מידות מתורה שבעל פה,

לכן לא נוכל ללמוד קל וחומר מההלכה.

אם כן,

אז איך

רבי אלעזר אביב עזריה לומד את העניין הזה של פיקוח נפש מן המילה?

אם כדבריכם

שואלים בני הישיבה את עולה ורבי יצחק,

שדין זה שמילה זו חשבת זו הלכה למשוה מסיני,

איך לומדים מזה, איך רבי אלעזר אביב עזריה לומד מזה גם עניין של פיקוח נפש וקל וחומר?

הרי מילה זו הלכה למשה מסיני, לשיטתכם.

לא נוכל ללמוד דין פיקוח נפש מן המילה,

כי לא ניתן ללמוד בקל וחומר דבר שהוא הלכה למשה מסיני,

כי זו תורה שבעל פה כמו שביארנו.

זו תורה שבעל פה לא כל כך קל וחומר, כי זה נאמר.

מה שנאמר נאמר, לא מעבר.

אלא אמר רבי אלעזר,

עטיה אות אות.

אומר רבי אלעזר,

מעזר האמורה, בן פדת.

הדין הזה שמילה דוחה שבת נלמד בגזירה שווה.

זה לא הלך על משה מסיני.

לומדים את זה בגזירה שווה,

אות אות. מה פירוש?

בשבת נאמר לגבי מצוות השבת בחומש שמות פרק ל״א, פסוק י״ג,

כי אותי ביני וביניכם לדורותיכם.

על מה נאמר האות? על מה?

על השבת.

ולגבי מצוות המילה בפרשית י״ז, פסוק י״א,

נאמר, והיה לאות ברית.

גם שם נאמר ראשון אות.

אם כן לומדים בגזירה שווה,

שהציווי של מצוות המילה הוא גם בשבת.

בשבת זה ברית ותורה.

כן.

שואלת הגמרא, אלא מעתה תפילין דכתבו אות לדחה שבת,

אם כדבריך,

שכשכתוב אות,

אז המצווה שכתוב באות

דוחה את השבת.

בגלל שמלמדים בגזירה שווה אות-אות.

אז אם כן גם תפילין שידחה שבת.

למה?

שהרי גם לגבי מצוות התפילין נאמרות.

בשמות י״ג פסוק ט״ נאמר, והיה לך לאות על ידך.

אם כן שידחה מצוות התפילין את השבת. מה פירוש?

מכשירי המצווה, הכוונה.

וכמו של דעת רבי אליעזר,

הוא לומד שמכשירי מצוות המילה דוחה את השבת.

אז גם מכשירי התפילין דדחו את השבת.

כמו למשל, הפשטת העור מן הבהימה,

עיבוד העור הזה.

כל התהליך בדיוק.

אלא, עטיה, ברית, ברית.

אלא, צריך לומר שזה לא לימוד של גזירה שווה אות-אות,

אלא גזירה שווה אחרת.

ברית, ברית.

לגבי מצוות השבת נאמר,

בשמות ל״א פסוק ט״ז לדורותם ברית עולם, על מצוות השבת,

נאמר ראשון ברית.

לגבי מצוות המילה, נאמר בבראשית י״ז, פסוק י״א,

והיה לאות ברית.

אם כן נאמר כאן, ברית, ברית.

לכן למדים בגזירה שווה,

שמצוות המילה דוחה ונוהגת גם בשבת.

שואלת הגמרא,

גדול דכתיב בברית,

לטחה שבת. אם ככה,

למה אם כבר הגיע להיות גדול? היינו, בן שלוש עשרה.

ושלא מלו אותו אביו

ולא הממונים עליו.

אלא הגיע כבר לגיל שלוש עשרה, המחויב הוא למור את עצמו.

הרי גם בו נאמר עניין ברית.

איפה מצאנו את זה?

בבראשית י״ז, פסוק י״ד נאמר,

ועראל זכר, סליחה, כן, בבראשית,

ועראל זכר אשר לא ימור את בשר עורלתו,

ונכרתה הנפש ההיא מעמאה את בריתי הפר.

זה מדבר על גדול שמחויב המצוות והוא חייב כרת אם הוא לאמר את עצמו.

אם כן,

גם גדול לדחה שבת.

מצוות המילה המוטלת על אותו גדול,

היינו, בן שלוש עשרה ואילך,

ידחה את השבת, שהרי גם בו נאמר, ראשון ברית.

והאמת היא

שאנחנו נלמד בעזרת השם בעמוד ב'

כאן בדף הזה,

שמילה בזמנה דוחה שבת.

אבל אם זה שלום בזמנה,

אם זה לא ביום השמיני,

אינה דוחה את השבת, ואפילו יום טוב אינה דוחה.

אם כן,

אבל לשיטתך שאתה אומר לומדים גזירה שווה ברית ברית, אם כן גם בגדול,

שכבר עבר זמנו מזמן,

גם אז ידחה את השבת.

אלא עטיה דורות דורות.

אלא הגמרא חוזרת בה ואומרת לא.

הלימוד הוא של הגזירה שווה,

זה דורות דורות.

בשבת נאמר,

בשמות ל״א, פסוק ט״ז, לעשות את השבת לדורותם,

ובמצוות המילה בבראשית י״ז, פסוק י״ב, נאמר,

ימון לכם כל זכר לדורותיכם.

אם כן, למדים בגזירה שווה שמצוות המילה נוהגת גם בשבת.

שואלת הגמרא ציצית, הכתיב בית דורות,

לדחה שבת.

אם ככה,

אז גם בציצית כתוב לשון דורות.

ובמדבר ט״ו, פסוק ל״ח,

שם מדברים על פרשת הציצית,

נאמר, ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם.

נאמר ראשון דורות גם במצוות הציצית.

אם כן, שמצוות הציצית

תדחה את השבת, כלומר, גם מכשירי מצוות הציצית

ידחה את השבת, כמו למשל,

לקשור את הציצית על כנפות הבגד.

מדוע אם כן למדנו לעיל שמכשירי ציצית אינם דוחים

את השבת

עונה הגמרא אלא אמר הנחמן בר יצחק

דנין עוד ברית ודורות נאות ברית ודורות

לאפו כהנח דחד חד הוא דכתיב בהם.

רב נחמן בר יצחק אומר לימוד אחר

אמנם לומדים גזירה שווה אבל שלושה מילים גם יחד

עוד ברית ודורות נאמר הלשונות הללו עוד ברית ודורות

במצוות המילה

וגם נאמר בפרשת השבת עוד ברית ודורות כמו שציינו מקודם

אז למדים מזה זה מזה שהמילה דוחה את השבת

אבל המצוות האחרות שהזכרנו

אם זה גדול מבין שלוש עשרה נאמר שם רק לישון ברית

אם זה מצוות עציצית נאמר שם רק לישון דורות

אם זה התפילין נאמר שם רק אות

אבל הצירוף של אות ברית ודורות לא מצאנו באלה אלא רק במילה בזמנה

במילה בזמנה שנאמר שם לשון אות ברית ודורות

בשווה לשבת שגם שם נאמר אות ברית ודורות

לכן לימדים מנו שמילה בזמנה דוחה את השבת

רבי יוחנן אמר קרא ביום

אפילו בשבת

רבי יוחנן לומד מהפסוק

שכתוב בויקרא י'ב' פסוק ג' וביום השמיני ימול

צר עול עצום

וביום

זה מלמד אפילו בשבת כי זה מיותר

לא היה צריך לכתוב וביום יכל לכתוב ובשמיני ימול

כן למה נאמר אם כן וביום נלמד זה אפילו בשבת

שהרי התורה שם מדברת על טומאת יולדת

וילדה זכר וטמאה שבועת ימים כי מת

ובהמשך מיד בפזוק אחר כך הוא ביום השמיני ימול

נשמע צריך לומר הוא ביום השמיני

הלא אתה מדבר שבועת ימים של מיד אחר הלידה

אז בשמיני אני מבין שזה מהלידה

למה צריך לכתוב וביום

אלא ללמד

שאפילו בשבת אמר לרשת הקיש לרבי יוחנן

אלא מעתה מחוסרי כפרה דכתיבו ביום

אך הנמי דדחו שבת?

אם כך שואל אותו רשת הקיש לרבי יוחנן לפי דבריך

גם מחוסרי כפרה ידחו את השבת מה פירוש?

מחוסרי כפרה זה כל אותם טמאים שלטמאו

וטעונים קורבן ביום השמיני לטהרתם

כדי שיאכלו יהיו מותרים באכילת קודשים

כמו למשל זב

זבה יולדת לצורה שם גם כן כתוב וביום השמיני

גם לגבי אלה

זה נמצא בויקרא יו דלת פסוק יו פסוק טו פסוק יו דלת פסוק כט

כלומר באלה שהזכרנו זב זבה יולדת ומצורה והאמר לשון ביום השמיני

שצריך אז להביא את מה? את הקורבן

אם כן וכי

הבאת קורבנם של אלה יהיה דוחה שבת

כי כתוב ביום

הרי הכלל ידוע שרק קורבן ציבור דוחה שבת

אבל קורבן היחיד

אינו דוחה את השבת

מטרסת הגמרא ההוא מבעלי ביום ולא בלילה

הפסוק ביום

לא בא ללמד אפילו בשבת

לגבי

מחוסרי כפרה אלו שהזכרנו

שנאמר ביום השמיני להביא את הקורבן

אין כוונת התורה ללמד אפילו בשבת

אלא כוונת התורה למעט שדווקא ביום ולא בלילה

שואלת הגמרא אם ככה היי נמי מבעלי ביום ולא בלילה אז יש מחלוקת בהגדרה של היום כן לא בהגדרה מה הכוונה בתורה כשאמרה ביום

האם התכוונה למעט הלילה או לא

אז לכאורה

רבי יוחנן צודק

שמה שנאמר לגבי מחוסרי כפרה ביום השמיני יביא את קורבנו

ובא ללמד ביום ולא בלילה

שואלת הגמרא לשיטותך רבי יוחנן

אז גם על מצוות המילה

איך אתה לומד מה שאמרה תורה או ביום השמיני אמור אפילו בשבת

מי אמר לך אולי מה שנאמר ביום זה ללמד

שמצוות המילה נוהגת ביום ולא בלילה

זוהי שאלת הגמרא, היינה מבילה, הרי הפסוק ביום

שנאמר לגבי מצוות המילה, גם צריך ללמד

שנוהגת מצוות המילה ביום ולא בלילה?

עונה הגמרא, ההוא מבין שמונת

ימים נאבקה.

הדין הזה שמילה נוהגת רק ביום, אני לא צריך ללמוד את זה מהפסוק הזה, או ביום השמיני ימול,

אלא מפסוק אחר.

פסוק אומר בין שמונת ימים ימול.

מזה למדים אנו שמילה נוהגת

ביום

ולא בלילה.

שואלת הגמרא, אם ככה, היינה מביום צוותו נאבקה?

גם לגבי קורבן של אותם חוסרי כפרה שהזכרנו,

שהוא קרב רק ביום,

למה צריכים ללמוד את זה מהפסוק וביום השמיני יביא את קורבנו?

נוכל ללמוד את זה מפסוק אחר,

ביום צוותו להקריב את קורבניהם.

זה נאמר בויקרא,

פרק ז', פסוק ל״ח.

אז למה צריכים ללמוד מהפסוק וביום השמיני, ביום ולא בלילה? נוכל ללמוד את זה מהפסוק ביום צוותו.

עונה גמרא תירוץ,

אף אגב דנבקה מביום צוותו,

אית' תריכה.

לא מספיק

ללמוד מהפסוק ביום צוותו,

בעניין זה שיהיה ביום ולא בלילה.

למה באמת הייתי חושב

שצריך

שבחוסרי כפרה יהיה אפשר להקריב אפילו בלילה?

מה שנאמר ביום צוותו זה דין כללי על כל הקורבנות.

אבל היה מקום לומר שאומנם כן, כל הקורבנות האחרים ביום ולא בלילה, כמו שמשמעות הפסוק ביום צוותו היינו ביום ולא בלילה,

אבל אולי מחוסרי כפרה יצאו מן הכלל,

ואותם יהיה אפשר להביא גם בלילה.

למה?

צלקה דעתך אמנה, הואיל וחס רחמנה עליה,

להטויה בדלות,

בלילה נמי לתי.

הואיל וראינו שהתורה חסה

על המחוסרי כיפורים הללו,

התירה להם להביא גם בדלות. מה זה בדלות?

אם אין לו אפשרות להביא בהמה, יכול להביא תור או בני יונה.

אם ככה, מאחר שהתורה חסה,

על אותם מחוסרי כיפורים, העיקר שיהיה מותר להם כבר לאכול בקודשים,

אולי המקום לא מרשה, התורה חסה גם שיהיה אפשר להביא עם בלילה,

ולא חייב דווקא ביום.

לכן קמה השמע לאן, לכן בא הפסוק וביום השמיני,

ללמד שגם קורבנם של אותם מחוסרי כפרה

אינו קרב אלא ביום ולא בלילה.

מתקיף לה רבינה.

בא רבינה ומקשה על כך קושייה, אלא מעתה,

אלא מעתה יהיה זר כשר בהם,

ויהיה אונן כשר בהם.

אם אתה אומר שהסברה הזו, שהתורה חסה על מחוסרי כפרה,

הייתה יכולה לגרום לי לטעות ולחשוב,

שיהיה אפילו אפשר להביא את קורבנם בלילה,

אם ככה, אז יש מקום לשאול.

אז גם שזר יהיה כשר בהם.

למה צריכים דווקא כהן?

וגם אונן יהיו כשיהיה כשר להקריב את קורבנם של אלו.

ולא מצינו שהתורה התירה שזר או האונן יקריבו את קורבנם של אותם מחוסרי כפרה.

אז למה לגבי עניין הזמן,

פתאום פה אתה בא ואומר, לא,

הייתי חושב שמאחר שהתורה חסה,

אז גם תחוס

להביא את זה בלילה.

אם ככה, אז גם תגיד שיהיה מותר להקריב.

זר ואונן יהיו מותר להקריב את קורבנם של אלה

מחוסרי הכפרה,

וזה ודאי לא נכון.

עונה הגמרא, האדר אקרא.

אתה צודק, שאם לא הייתי יודע,

אז היה מקום לבוא ולומר שהתורה חסה

על אותם מחוסרי כפרה.

ממילא אולי אפילו לא צריך כהן,

וכהן אפילו אם הוא אונן יכול להקריב.

ואולי אפילו בלילה.

זה הכל, אם לא היה כתוב ביום אשר מנהים.

לכן, אחרי שהתורה באהבה עברה ביום אשר מנהים,

רואים שהתורה חסה עליהם רק לגבי זה שמבחינם המונית לא התחייבו להביא דווקא בהמה אם אין באפשרותם,

אלא יכולם להביא אם יונה אותו.

אבל לגבי מי שיקריב את קורבנם, או לגבי הזמן,

הרי הם שווים לכל הקורבנות.

שמה?

שלא האונן והזר יוכלו להקריבם,

וביום יהיה אפשר להקריב ולא בלילה.

זה למדים אנו לאחר שהתורה כתבה ביום,

שגם בחותם חוסרי כפרה דינם שווה לשאר הקורבנות שביום

ולא בלילה.

רב אחלה בר יעקב אמר,

אמר כרע, שמיני,

שמיני אפילו בשבת.

גמרא מביאה דעה נוספת.

מניין למדים

שמצוות המילה גם בשבת,

מהמילה שמיני.

המילה הזו מלמד

שבכל מצב

צריך לעשות את זה ביום השמיני.

בשמיני יכול להגיד שזה בשבת. התורה לא הגבילה, זה אפילו בשבת.

המצווה היא בשמיני.

לא חלקה ואמרה, תלוי מתי יצא השמיני. שמיני,

זה המצווה.

שמיני, מעל שבעי.

נכון מאוד, וגם לא תשיעי.

אז אם יצא השמיני בשבת,

ימול.

שואלת הגמרא, עונה הגמרא,

שואלת הגמרא, היי,

שמיני מבעלי למעוט השבעי.

מה תבוא ותגיד לי?

שואלת הגמרא,

אולי שמיני זה בא למעט שביעי,

אבל לא בא לומר שדוחה את השבת.

עונה גמרא שביעי, בין שמונת ימים דווקא.

לבוא ולומר שלא בשביעי זה כבר, אני יודע, לפסוק אחר. כתוב בין שמונת ימים.

עדיין שואלת הגמרא, ועקדתי מבעילה,

חד למהות השביעי ואחד למהות התשיעי.

אבל עדיין צריכים שני פסוקים.

גם בין שמונת ימים

וגם שמיני.

האחד בא ללמד שלא בשביעי,

זה בין שמונת ימים,

והאחר בא ללמד שמיני ולא תשיעי.

די מחד, אבל אם היה רק פסוק אחד,

אבא אמנה שביעי הוא דלא מתא זימנה,

אבל משמיני ואילך זימנה הוא.

מובן?

כלומר,

אם היה לנו רק פסוק אחד הייתי טועה לומר שכבודת התורה רק למעט שלא יאמרו אותו בשביעי.

אבל אם הגיע השמיני,

כן?

ימול אותו,

ימול אותו מהעשירי ומהשמיני ואילך.

יוכל למולה גם התשיעי.

אין עניין של שמיני בדווקא.

ממילא אין לך ראיה שמה שאמרה תורה שמיני זה אפילו בשבת,

כי אולי זה בא לומר שלא תחשוב שמשמיני ואילך זה מצוותו,

או ממילא אין עניין של דווקא ביום שמיני.

לכן בא התורה ואומר לי, לא, שמיני ולא תשיעי.

אבל עדיין אין לנו פסוק ללמד שדוחה את השבת,

כי השמיני שאמרה תורה זה בא ללמד שלא תשיעי.

אלא מחוורת גזירה מיוחנן.

אלא ברור הדבר,

שמע שהלימוד, מהיכן למדים

שמצמת המילה דוחה את השבת,

מהפסוק ביום

וביום השמיני עמו.

לא מהמילה שמיני, אלא וביום.

הביום זה מיותר, כמו שאמרנו, לא צריכה התורה,

יצא התורה לכתוב וביום, אלא ובשמיני ימול.

מאחר וכתבה תורה מילה אחת מיותרת וביום, זה בא ללמד

שאפילו אם יצא שמיני בשבת, ימול את התינוק.

תניא כבתיה את רבי יוחנן,

ודבוק רב אחמא יעקב.

עכשיו הגמרא מביאה ברייתא,

שמסייעת את דברי רבי יוחנן,

וכתוב בדבריה בתוך הברייתא כדעת רבי יוחנן,

שלא כדעת רבי חברי יעקב.

שמיני ימול אפילו בשבת.

בפסוק כתוב, וביום השמיני ימול,

דורשים חכמים בברייתא אפילו בשבת.

ומה אני מקיים מחללי אמות יומת

בשאר מילקות, חוץ ממילה.

אם אתה אומר שאפילו בשבת מלאים את התינוק,

אז על כורחנו נאמר שמה שהתורה אמרה מחללי אמות יומת,

זה לא נאמר לגבי מצוות המילה,

אלא אם עושה שאר מלאכות, לא בשם מצוות המילה.

ממשיך הטל המשואל,

או אינו אלא אפילו מילה.

מניין לך שזה בא לומר לי למעט את עניין המילה שהיא כן דוחה שבת?

אולי הפסוק מחללי אמות יומת נאמר אפילו במצוות המילה שאינה דוחה את השבת,

אלא מחללי אמות יומת.

ומה אני מקיים שמיני ימול, חוץ משבת?

ממילא חייבים אנו לומר לפי זה,

שמה שאמרה תורה ביום השמיני ימול

זה חוץ מן השבת.

מובן?

אז השאלה היא,

אתה בוחר לפרש

שמה שאמרה תורה שמיני ימול זה אפילו בשבת,

וממילא מחללי אמות יומת זה נאמר על שאר מלאכות ולא על המילה.

בואו בזמן שאני יכול לומר להפך.

שהמחללי אמות יומת זה מה לדבר על כל המלאכות כולם,

גם המילה.

ומה שאמרה תורה שמיני ימול זה דווקא אם יצא ביום חול, אבל לא אם יצא בשבת.

כך שואל הטענה, תלמוד לומר ביום,

אפילו בשבת.

אומרת דברייטר על כתוב גם ביום.

כלומר לא לומדים מהשמיני לבד כמו שהם הערנו,

כי עדיין אין הכרע לבוא ולומר שזה אפילו בשבת,

כי אולי זה נאמר על יום אחר.

על אם זה יצא ביום חול, לא אם זה יצא בשבת.

לכן, אומרת דברייטר, אבל כתוב ביום.

פה יש כבר יתור לשון. המילה ביום היא מיותרת, לא סתם מה המשמעות,

מהיתור.

כאשר זה נלמד מן היתור לשון,

אז למדים אנו שקבלת התורה ללמד אפילו בשבת. אם כן, מוכח,

מוכח, לדברי הברייטא,

בצורה מפורשת, שהיא לומדת, כדברי רבי יוחנן,

שהלימוד שמילה דוחה שבת זה מהפסוק

וביום השמיני ימון.

המילה ביום היא המלמדת אותנו את הדין הזה.

כן, אמר רבא

הי תנא מעיקרא מייקא ניחא ליה,

ולבסוף מייקא קשא ליה.

רבא בא ובא לברר את דברי הברייטא הזו.

הברייטא מתחילה בשמיני ימון, אפילו בשבת.

ומען אם נקיים מחללי ימות יומת, נשאר מלאכות, חוץ משבת,

חוץ ממילה.

אז כאילו התנא כאילו היה פשוט, לא שכך הוא הדבר.

פתאום אחר כך אומר לא, או אין או אין לה.

מי אמר?

אולי זה להפך,

שהמחללי ימות יומת נאמר גם על מצוות המילה,

ומה שנאמר שמיני ימון זה חוץ משבת.

שואל רבא, אני לא מבין

מדוע בתחילה התנא היה נוח לו במה שאמר,

שנוכל ללמוד מאז שמיני ימון שאפילו בשבת,

ומחללי ימות יומת עוסק בשאר מלאכות ולא במילה.

ואילו לבסוף קשה לו על הלימוד הזה, וחוזר ודוחה את זה.

מה העניין בזה שבתחילה היה נוח לו ולבסוף קשה לו?

אז ראו לכם טמונים פה,

טמון פה עמקות גדולה,

וזה הגברה עכשיו באה לפרש,

ורצוי שתקשיבו היטב.

האחי, כאמה,

כוונת התנא כך.

שמיני ימול אפילו בשבת,

כן? כמו שהוא הזכיר בתחילת הדברים.

מה שאמרה תורה שמיני,

שמיני, מתי שיצא, גם בשבת.

ומה אם קיים מחללי ימות יומת בשאר מלאכות, חוץ ממילה.

מילה, זה לא כלול בכלל חלול שבת.

אבל מילה, דחיא, מילה כן תדחה את השבת.

מה היא טעמה? אתה יודע למה היה בתחילת סברתו של התנא בברייתא,

שמילה כן דוחה את השבת?

קל וחומר.

למה הוא נראה לו היה יותר לפרש בהתחלה שהמילה דוחה שבת,

ואין עניין של מחללי ימות יומת לגבי מצוות המילה?

זה בגלל שיש קל וחומר שמילה דוחה שבת.

איך הקל וחומר?

ומה הצרעת?

שדוחה את העבודה.

ועבודה דוחה את השבת.

מילה דוחה אותה.

שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא מילה דוחה אותה.

כלומר, כוונת הדברים כך.

הרי התורה אומרת,

הישמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות.

אם חלילה יש לאדם

נגע הצרעת,

הוא מצווה, נכון?

אז הוא מצווה לא לקוץ

את אותו מקום שיש בו את הצרעת.

זה נלמד מהפסוק הזה שהזכרנו, יישמר בנגע הצרעת.

עכשיו,

התורה החמירה כל כך

בעניין הצרעת,

שאף על פי שהצרעת הזו נמצאת בכהן,

בכהן, שימו לב,

והכהן בגלל זה לא יכול לבוא לעבוד באמת המקדש.

אף על פי כן, התורה החמירה שלא יקוץ את הצרעת שבו,

אף על פי שבגלל זה בטלה העבודה שבמקדש.

כמו למשל,

בקורבן פסח.

נאמר שם שאם רוב הקהל

או הקהרים טמאים בטומאת צרעת,

לא יתירו להם לקצוץ את הצרעת כדי שיוכלו להקריב את הפסח

ולא יאכלו בלילה.

במילים אחרות, הצרעת

דוחה את העבודה.

והעבודה דוחה את השבת.

כי הוא מקריב בטומאת.

כלומר, לא מדובר פה שהוא... הצרעת, הוא חייב להתרפות. ילך ויוציא את הצרעת ממנו, שלא יהיה קיים,

אז איזה טומאת, כבר לא יהיה.

נכון? ובכל זאת הצהרת תורה.

ועבודה דוחה את השבת.

העבודה שבבית המקדש דוחה את השבת, שעושים עבודות, קורבנות, גם שזה גובל במלאכות,

שבאופן רגיל יש בזה חילול שבת.

אם זה לצורך עבודה בבית המקדש, זה דוחה את השבת.

אם כן, מה אתה רואה שהצהרת חמורה מהשבת?

שהרי מי דוחה את העבודה?

שזה חמור עד כדי שזה דוחה את השבת.

אז ודאי שהצהרת היא חמורה יותר מן השבת.

זה עבודה של בית המקדש. לא משנה, אבל מה אתה רואה?

שאם הצהרת היא חמורה עד כדי כך שהיא דוחה את העבודה, גם כשהעבודה היא חמורה כשהיא דוחה את השבת,

נמצאת כאן שהצהרת חמורה יותר מן השבת, זה פשוט.

שהרי חמורה מן העבודה כשהעבודה היא חמורה מן השבת, אז קודם כל היא חמורה מן השבת.

ובכל זאת אני אומר מילה, דוחה אותה,

את מה? את

השבת את ה... צרה. צרה.

אז שבת שנדחית בפני העבודה,

הם יודעים שתהא מילה דוחה אותה.

אז השבת שנדחית בפני העבודה,

ודאי שהמילה דוחה אותה.

שימו להם, אם המילה,

כן,

אם המילה דוחה את הצרה,

ועד שהצרה דוחה את העבודה, ושהעבודה דוחה את השבת, אז זה שהמילה דוחה את השבת.

כך

כוונת התנא בתחילת הדברים במה שאומר שעברה תורה שמיני זה אפילו בשבת.

אבל למה חזר בו?

למה התנא אומר או אינו? כלומר הלך והפך את הדברים לומר ששמיני אמור זה לא נאמר בשבת.

ומה יו אינו זה כאמר?

אומר הגמרא הדר אמר

וממאי דצרעת חמורה דילמה שבת חמורה.

כלומר, מאיפה אתה לוקח לבוא ונאמר שהצרעת היא חמורה מן השבת?

אולי השבת תהיה חמורה מן הצרעת.

למה? למה זה חמור יותר?

שכן יש בה עונשים ואזהרות הרבה.

צרעת זה איסור אחד, להישמר בנגע הצרעת.

אבל השבת,

נאמר שם כמה וכמה אזהרות שלא לחלל את השבת.

יש עונשים גדולים מאוד למי שמחלל את השבת.

ממילא, אז בהחלט יכול להיות שהגם שהמילה דוחה את הצרעת,

אבל את השבת המילה לא תדחה,

כי הצרעת היא פחות חמורה מן השבת.

וממאי משום דחמירה הצרעת היא דילמה גברא ודלא חזי.

שואלת הגמרא,

מאיפה אתה לוקח לומר שהצרעת חמורה מן העבודה?

זו לא שאלה, אלא זה המשך דברי התנא.

כאילו התנא בא ואומר, וגם מה שאמרנו לא הוכיח שהצרעת דוחה את העבודה.

אז ממילא הצרעת היא חמורה יותר,

זה לא בגלל זה.

ייתכן שהצרעת באמת היא לא חמורה מן העבודה.

רק למה לא ייתנו לו לקוץ את הצרעת?

משום גם ראוי דולחזי,

משום שגם אם הוא יקוץ את הצרעת,

עדיין הוא לא יהיה ראוי לעבודה, אלא למחרת,

שהרי בשביל להיטהר מטומאתו שהייתה מקודם,

צריך טבילה, צריך יערב שמש,

כלומר שקיעת החמה.

אם כן, מי אמר שזה בגלל שאתה זוכה, בגלל שהצרעת היא חמורה מן העבודה? זה בגלל שהוא לא ראוי עדיין.

מה אתה בא ותגיד לי, שיקוץ היום את הצרעת לצורך עבודה של מחר?

זה מסתבר שלא נאמר כך שעבודת המחר תגרום לו לדחות את האיסור של קציצת הבאיירת היום,

מהיירת הכוונה הצרעת.

ממילא לפי זה,

מאחר שיש מקום

לערער על כל הלימוד הזה וההוכחה הזו שאמרנו מקודם,

שכביכול המילה היא חמורה יותר מן השבת,

במה שהיא דוחה את הצרעת, והצרעת חמורה מן העבודה, שהעבודה חמורה מן השבת,

אז ממילא, ומה אני מקיים שמיני אמול? ואם תבוא ותגיד לי, אז מה זה שמיני אמול?

חוץ משבת.

מובן?

ממילא זה היה שני הצדדים שהתנא הסתפק בהם.

האם נלמד

מן הצרעת

שהצרעת דוחה את העבודה, והעבודה דוחה את השבת, והמילה בוודאי שדוחה את הצרעת דוחה את השבת?

או שנאמר לא,

שאמרנו למה, שבת חמורה יותר מן הצרעת,

אז גם אם המילה דוחה את התרעת, אבל המילה לא דוחה את השבת.

לכן נצטרך התרענה ללמוד מפסוק אחר, לא מהמילה שמיני,

אלא תלמוד לומר ביום,

אפילו בשבת.

ביום זה כבר מיותר.

המילה הזו, ביום שהיא מיותרת,

באה ללמד

שיגע למחל יום השמיני בשבת,

ימול את התינוק לקיים את מצוות המילה.

נראה את רש״י.

בדף קלמ״א עמוד ב',

בדיבור המתחיל עם מיקולו.

לקראת

סוף

דברי רש״י, באותו עמוד,

בדיבור המתחיל עם מיקולו.

מאחת מיקולן.

כלומר, הגמרא שם דנה מנין שמכשירי מילה דוחים את השבת.

אם לומדו מהמצוות סוכה, שובר, מצה, לולם, אתם זוכרים?

וזה, זה אפשר לעשות פרחות, כמו שאמרנו, אי כאן מברך בכל הננח.

חדה, צד חמור, האמור בא לאל.

שאם עבר זמן נן בתלין.

כלומר, כל המצוות הללו, אם עבר זמן נן בתלין, הם ייקח דחו.

וביום השמיני ימול ואפילו בשבת.

ומילה גווה דדחי השבת אמרי לה לקמן הלכה למשה מסיני.

מאחר ואני יודע שעצם מצוות המילה דוחה את השבת וזה נלמד מהלכה למשה מסיני,

הייתר לה ביום למכשיריה.

ומה שאמרה תורה ביום,

זה בא ללמד על מכשירי המילה

שדוחים את השבת.

י״ג בריתות נאמרו לאברהם אבינו

בפרשת המילה.

והתנא במסכת נזיר.

עקיבא עצם כשעורה ההלכה

שהיה רבי עקיבא דם קל וחומר.

מהיכל עבד רבי עקיבא, קל וחומר זה שהרביעית דם היוצאת מן המת מטמאה את הנזיר.

מנין רביעית דם המת שהנזיר מגלח על

מגעיו ועל מסעה

קל וחומר.

ומה עצם כשעורה שאינו מטמא באוהל?

נזיר מגלח על מגעו ומסעו.

עצם כשעורה אין בטובעת אוהל.

בכל זאת,

אם נגע או נשא

את העצם כשעורה,

אז הוא הופך להיות נזיר טמא, סותר את נזירותו ומגלח, נכון?

ממילא רביעית דם שמטמא באוהל, זה יותר חמור.

הכתיב על כל נפש מת לא יבוא.

כלומר נפש הכוונה לבוא את דם.

כי הדם הוא נפש. בדיוק.

אינו דין שהנזיר מגלח עליה?

אז ודאי שאם נגע או נשא הנזיר

את הרביעית דם, ודאי שיגלח,

כלומר ילודי של נזיר טמא שסותר את זהירותו,

וצריך להביא קורבנות כדין נזיר טמא,

וצריך לגלח כדין נזיר טמא.

ואמר רבי אליעזר,

ואז רבי אליעזר עונה לרבי עקיבא,

עקיבא,

איך אתה לומד מעצים כשעורה? אחרת עם כשעורה הלכה על משה בסיני,

שיהיה נזיר מגלח עליה.

ורביעי דם, אתה בא ללמוד ממנה בקל וחומר,

ואין דלי קל וחומר מההלכה.

למה?

זה לא ניתנה תורה שבעל פה,

להידרש בי״ג מידות.

אטיה, אות,

או, זו גמורה בהתחלה ענתה,

שלומדים את זה בהגזירה שווה.

בשבת כתיב כי אות היא,

ובמילה כתיבה היה לאות ברית.

מה לאהלן שבת?

אף כאן שבת.

אלא מעתה, אם אתה ככה לומד, היא הגזירה שווה.

דעות האמורה בשבת נאמרה בסיני,

לדרש

שתיבה זו לדרושה נאמרה,

אם לפי הבנתך מה שאמרה התורה בשבת אות.

זה בא ללמד גזירה שווה גם לגבי מצוות המילה שנאמר באות. שם מילת תוכי שבת,

אם כן, לגמר מנן עמי לתפילין.

אז גם תפילין נאמר שם אוט.

היה צריך, אם כן, שתפילין, עשיית התפילין, תדחה את השבת.

אה, אבל הגמר, זה מה שאתה אומר כתוב בהמשך.

אלה, עטיה ברית ברית. לא עומדים מאות אות, אלא ברית ברית.

אהוד האוט-אוט לא נאמרה בסיני.

לא.

לא גזירה שווה נאמרה בסיני, ואין אדם דם גזירה שווה מעצמו.

אלא מה נאמר בסיני? אלא האג דברית ברית נאמרה בסיני.

ובשבת כתיב ברית לדורותם ברית עולם.

גדול בן 13. דם ומילה שלא בזמנה,

לכתיבי ברית לגבי הגדול הזה.

כן נעזקה לשון ברית וערל זכר לשון אמון

אז בהמשך הפסוק נאמרת בריתי הפר

ואי קרא בגדותי

התורה שם מדברת על גדול לא על קטר

מדי מחייב לכרת

זה שהתורה מחייב את אותו אדם שלא מעל את עצמו כרת

אז אם אתה מחייב אותו כרת על כורחנו שהוא מחויב במצוות

שאם לא מעלו אביב חייב למון את עצמו

אם ככה ולדחה שבת

אז גם מילתות אחרי שבת

אם לומדים את זה מברית

וענן אמרן לקמן ואילו אנחנו למדנו בהמשך

נראה את זה בהמשך, אבל זה כבר שהוא מבוגר ולא אמרו לו זה לא בעתיע, זה לא בזמנה

זה כבר עבר ולכן... נכון מאוד אבל אז זה גופה שאלה

אם אתה לומד בגזרה שמה של ברית ברית

אז גם פה נאמר ראשון ברית ומדוע שלא אבחרת השבת בכל שכן יום טוב

ואילו אנחנו אמרנו אפילו יום טוב

איננה דוחה אלא בזמנה

דורות דורות, אז הגמרא חוזרת, לא לומדים.

לא לומדים מברית ברית אלא דורות דורות.

שבת כתיב לדורות המברית עולם.

ובמילת קטן כתיב, ובין שמונה תמים ימול לכם, כל זכר לדורותיכם.

ביום ואפילו בשבת, כך לדעת רבי יוחנן,

מדלוק כתיב בשמיני ימול.

אז כלומר, מהיכן לומדים שאפילו בשבת, מהמילה ביום?

ולרבי אליעזר דעת כאלה מכשירים,

אבל הרבה אליעזר שלומד שהפסוק ביום בא ללמד שמכשירה מילה דוחן את השבת,

זה מאיפה הוא לוקח.

אולי זה בא ללמד על עצם מצוות המילה?

התשובה היא לא,

מילה עצמה הלכה היא.

זה שהמילה דוחה את השבת, הוא לא צריך ללמוד מהפסוק,

כי זה כבר הלכה למשה, שיני.

אם כן, נותר לנו שהמילה ביום, שעברה תורה,

זה בא להוסיף שאפילו מכשירה מילה דוחן את השבת.

ופיקוח נפש לא עתר לבקל וחומר במילה,

ממילא חייבים לומר, לפי זה,

שהדין הזה של פיקוח נפש

שדוחה את השבת לא מדינת וקל וחומר במילה.

כי אם זה הלכה, הרי אין למדין קל וחומר.

מה הלכה?

אלא מקרא אינב כלא, כן?

הגמרא מביאה פסוקים

בפרק בתרא דיומא, קדמונה בפרק בתרא דיומא.

בפרק האחרון של מסכת תומאה, שם מביאים פסוקים ללמד

על העניין הזה של פיקוח נפש, דוחה שבת.

וחי בהם.

אומרים חז״ל, וחי, ולא שיעמוד בהם.

מחוסרי כפרה, כל תמין שהוצרכו לקרבן,

זב וזבה,

יולדת ומתורה,

נאמר בהן וביום השמיני,

ביום צוותו את בני ישראל להקריב את כל בניהם,

ביום ולא בלילה.

אלא מעתה, משום דרוך שלב עם בדלות,

מכשירים בשאר פסולים,

אם ככה יהיה זר ואונן כשר בהם.

אונן, מה זה אונן? עד שלא נקבר מתו,

פסול העבודה.

נכתיב בכהן גדול,

לאביו לאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא ולא יחלל.

כלומר, כהן גדול עובד אפילו בעלינות.

ואחרי כמה, ואחרי משמע,

אף ביום שמתו אבי ואמו,

הכהן הגדול אינו צורך לתת מן המקדש,

אלא מקריב אונן

ולא יחלל. זה לא נקרא שהוא מחלל את העבודה,

והעבודתו לא טובה, מחוללת בכך.

זה הכל דווקא כהן גדול.

האחר, אבל כהן אחר, שהוא לא כהן גדול,

שלא יצא בזמן שהוא עונן,

אלא עבד בבית המקדש, חילל את העבודה.

אז למה באמת הוא מחלל את העבודה?

הרי אם אתה אומר שמחוזק הפרה תורה חסה,

וזו סברה שהייתי טועה לומר שביום ואפילו בלילה,

אם ככה אז גם סועד, זה אמרו עוננו וקשרים.

עונה הגמרא דרקרא, אתה צודק, אבל מאחר ולמסקנה עברה תורה ביום למעט הלילה,

ממילא זה בא ללמד שזה חוזר להיות דינו כמו כל הקורבנות,

גם חוסרי כפרה,

ממילא זר ועונן פסולים.

האחר, זה רק ראה לפסול בהם לילה, דכתיבו וביום, כי דברינה.

כי כתוב ביום, מזה אתה לומד, לא לילה.

וכיוון לעניין לילה, תורת כל הקורבנות עליהם,

כמו שלגבי עניין הלילה,

הרי חוסרי כפרה דינם שווה לכל הקורבנות,

לעניין זר ועונן נע מתורת קורבן עליהם.

כלומר, שלא יוכלו להקריב העם, לא זר ולא עונן.

שמיני כלשהו הוא שמיני ואפילו בשבת.

וביום למיעוט לילה.

תעני עקבתת רבי יוחנן דיאליף מי וביום.

למדנו בריתא מפורשת שלומדת מהפסוק וביום.

המילה הזו ביום מלמדת אותנו את העניין הזה.

מעיקר המיני חלל, להוקמה שמיני דווקא אפילו בשבת.

כלומר, למה בהתחלה היה נוח לו לפרש שמה שכתוב שמיני זה אפילו בשבת?

ודחי מחלליה אמות יומת אצל שער מלאכות.

והוא הסביר שהפסוק מחלליה אמות יומת זה מדובר בשער מלאכות, אבל חוץ מהמילה.

מאיזה טעם נראה לו כן?

מה פתאום בהתחלה הוא סבר כך?

ולבסוף, כשהיפך דבריו ואמר הוא אינו אלא אפילו מילה בכלל מחלליה אמות יומת, דהו דווקא.

ואז אמר לא, מה שכתוב מחלליה אמות יומת זה בא לומר בכל מצב, אפילו לגבי מצוות המילה.

ודחי שמיני אמול אצל שער ימים,

ואז אמר שמה שכתוב שמיני אמול זה דווקא אם זה לא יצא בשבת.

מה היקש עליהם? את טעם הראשון.

זה אומר

אבל מילה דחיה שבת בקל וחומר.

בתחילה סברת עתנא שהסברה נותנת שמילה כן דוחה את השבת.

מהיכן למד זאת בקל וחומר?

ותיגמר מיניה למתחם מחלליה אמות יומת אצל שער מלאכות, ואז

למד מזה שמה שאמרה תורה מחלליה אמות יומת זה רק שאר מלאכות ולא על מילה.

ולמימר שמיני דווקא כאמר ואפילו ביום שבת.

ומה הצהרת שדוחה את העבודה? אזהרה שהדהירה תורה על הצהרת שלא לקוץ בהרתעו.

כי דיתניה ישמר בנגע הצהרת אזהרה.

לקוצץ בהרתעה כתוב מדבר.

והחמירה תורה באזהרה זו לדחות העבודה,

כי תקיימה לנו בפסחים.

לטומאת מת

נדחית בקורבן ציבור.

כלומר,

העניין הזה של הקרבת קורבן ציבור זה גם אם היה טומאת מת לכהנים

ולא זווין ומצורעים ומתאבים לעשות פסח.

כלומר, אבל אם זה טומאה של זהב או מצורעה,

זה לא דוחה להתיר לכהן

להקריב את קורבן פסח.

ממנה יתבטלו לעשות פסח.

גם אם קרה מצב

שחלק מן הכהנים

לא יכלו להקריב קורבנות הפסח

לחלק מן הציבור, בגלל שהם היו זווים ומצורעים,

עדיין זה לא חייב.

כלומר,

האיסור הזה של תשומת צרעת

הוא איסור כזה גדול שלא מתירים לו לקוץ את בארתו בשביל זה.

הכהן?

כן.

הכהן, לא מותר לו לקוץ את הבארת בשביל שיוכל להקריב קורבן הפסח.

ולא אומרים לנקוץ ובערתם ויאכלו פסחים,

או הכהן יקוץ בארתו ויעבוד.

אם הכהנים טמאים בצרעת והקהל טהורים,

והעבודה החמורה היא שדוחה שבת, בתמידים ומוספים,

קורבנות ציבור שזמנם קבוע, הלוא זה הדין,

שכל אותם קורבנות שזמנם קבוע, קורבנות ציבור,

אז זה דוחה את השבת.

ובכל זאת, מילה דוחה אותה, את הצרעת, כי זה תיאמר לקמנים עול

בשר עולתו, ואפילו במקום בהרת יכוץ.

לומדים מה הפסוק עם עול בשר עולתו, אפילו אם יש חלילה בהרת, בא בעבר המילה,

והוא צריך בשביל למצוא את המילה,

אגב, כך יכוץ מזה את הבהרת בעבר המילה, וכל זאת, זה דוחה את המילה,

זה דוחה את הצרעת.

ומה יאוה נודקה אמר?

זה משמע עויה נוכן, כמו שאמרנו, כלומר, עכשיו באה הגמרא לפרש,

למה התנא התהפך,

ואמר שאולי באמת זה לא דוחה את השבת.

זה משמע עויה נוכן, כמו שאמרנו אליו, אפילו מילה נע מבכלל מחלליה, זה כלול שלא ידחה את השבת במחלליה, מתאומת גם על המילה, נאמר.

מה היקש על ידי קהדרבה? מה פתאום התקשר באיזשהו...

מהו הקושייה,

שבגלל זה חזר בו, ממה שאמר קודם?

חזר אמר, תענה לנאפשי.

אבל התנא החזר ואמר לעצמו,

ממהי דצרעת חמורה משבת דאת מכר וחומר?

מי אמר לך

שהשבת צרעת חמורה?

דילמה שבת חמורה.

תבוא ותגיד לי, אז למה הצרעת דוחה את העבודה?

דהי דצרעת, דוחה עבודה. ממה הייתי בשום חומרה צרעתי?

מי אמר לך שהצרהת חמורה?

דילמה דלא ארך יקוץ? אתה יודע למה,

לא נאמר לאדם יקוץ בשביל שיוכל לעבוד בבית המקדש?

בשום דגברא דלא חזי הוא.

הרי עכשיו,

בכל מצב הוא לא יהיה ראוי, גם אם הוא יקוץ,

רק למחרת.

דהיינה מקיץ, גם אם הוא יבוא ויקצות,

חוסר טבילה,

בערב שמש,

והיום ודאי לא יעבוד.

מובן?

וטבוליום דמצורע כמצורע.

נמלא מאחר ועד עכשיו,

עד הטבילה הוא היה מצורע,

גם אם הוא טבר הוא עדיין נשול טומאה שהוא לא יכל להקריא.

ילקח מחלליה מות יומת

אפילו במילה.

לכן זה סברה לומר שמאחר ואין ראייה שהצהרת היא חמורה מן העבודה,

ממילא יכול להיות בהחלט שהשבת היא חמורה יותר מהצהרת,

וממילא גם מן המילה.

ילקח מחלליה מות יומת אפילו במילה.

על כל חש שמיני אמול תדחה אצל שאר הימים.

נמלא אם כך,

חייבים לנו לומר שמה שאמרה תורה שמינים, זה לא הולך לגבי יום השבת,

אלא רק משרים לו את החול.

אבל בשבת אסור יהיה למול את התינוק.

כך היה המקום לומר.

לכן הביאה אותנו לפסוק מפורש שכתוב וביום.

ביום שזה מיותר מלמד אותנו שאפילו בשבת.

בבקשה.

תודה רבה.