מסכת שבת דף קל"א ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

‫בכבוד.

אנחנו במסכת שבת, דף קל״א עמוד א',

‫שורה עשירית מראש העמוד.

‫אומנם

התחלנו כבר

חלק מהשיעור של היום, ‫למדנו אותו ביום חמישי,

‫אבל נחזור שוב

מתחילת הסוגיה.

‫הזכרנו

בשיעורים הקודמים את דעת רבי אליעזר,

‫שסובר שמכשירי מילה דוחין את השבת.

‫מאחר ומצאנו, אומר רבי אליעזר,

‫אומר רבי אליעזר, מאחר ומצאנו ‫שהמילה דוחה את השבת,

‫גם מכשירי המילה דוחין את השבת.

‫אם למשל נצרכים להכנת סכין למילה,

ואין באפשרותו של אדם

למון את התינוק, אלא אם כן יכינו את הסכין.

הגם שלצורך זה צריכים לדחות ולחלל שבת,

האם כל זה מכשירי המילה דוחין את השבת?

באה הגמרא ודנה

האם בכל מצווה שדוחה את השבת, גם מכשירי אותה מצווה דוחין את השבת.

אמר בחייא בר אבא, אמר רבי יוחנן,

לא לכל, אמר רבי אליעזר,

מכשירי מצווה דוחין את השבת,

שהרי שתי הלחם חובת היומן,

ולא למדען רבי אליעזר אלא מגזרה שווה.

רבי יוחנן בא ומסביר

שרבי אליעזר שאמר מכשירי מילה דוחין את השבת,

זה לא בכל המצוות

שעצם קיומם דוחה את השבת,

אז גם מכשירי אותה מצווה דוחין.

כבר היה,

הרי שתי הלחם חובת היומן.

מביאים הרי בחג השבועות

שתי הלחם.

שתי הלחם זה שתי חלות

שעשויות מחיטים מתבואה חדשה,

וצריך להביא אותן בחג השבועות

יחד עם שני כבשים.

למה מביאים את זה?

מובא ששתי הלחם שבאה מתבואה חדשה היא מתירה להביא מנחות מקל

ואילך במקדש מן התבואה החדשה.

על כל פנים שתי הלחם זה חובת היום,

הרי זה מצווה וחובה להביא עם באותו יום בעצרת,

חג השבועות.

אי אפשר לדחות את זה למחרת.

ובכל זאת,

כדי להתיר את האפייה,

גם אם יצא חג השבועות בשבת,

רבי אליעזר היה צריך ללמוד דווקא מגזרה שווה, ולהולמדה רבי אליעזר על מגזרה שווה.

למה היה צריך ללמוד מגזרה שווה?

אם נאמר שהכלל אצל רבי אליעזר, כל מצווה שדוחה את השבת,

גם מכשירי אותה מצווה דוחים את השבת?

אם כן, שתי הלחם

שדוחה את השבת, ודאי וודאי

שמכשירי המצווה הזו, כגון האפייה,

ידחה את השבת,

אלא ודאי

שלא אומרים את זה ככלל לכל המצוות שדוחות את השבת, אז גם מכשירי המצוות הללו דוחות את השבת.

אלא רק היכן שיש לו רמז לזה

או ראייה לזה.

כאן, בשתי הלחם, היה לו ראייה,

מגזרה שווה,

שגם האפייה של אותם שתי הלחם

דוחות את השבת. זה תניא.

מראה מביאה קנטה ברייתא,

שמביאה מהיכן למד רבי אליעזר שאפיית השתי הלחם דוחות את השבת?

רבי אליעזר אומר,

מניין מכשירי שתי הלחם שדוחים את השבת?

נאמרה הבאה בעומר,

נאמרה הבאה בשתי הלחם.

מה ההבאה האמורה בעומר מכשירין?

דוחין את השבת,

אף הבאה אמורה בשתי הלחם, מכשירין, דוחין את השבת.

מצאנו, אומר רבי אליעזר,

לשון הבאה גם במנחת העומר שמביאים בט״ז בניסן,

וגם שתי הלחם שמביאים

בעצרת, בחג השבועות.

ויקרא כג, פסוק י,

נאמר ראשון הבאה בעומר, ועבאתם את עומר ראשית כצירכם.

ובאותו פרק, בפסוק יז, נאמר, הבאה בשתי הלחם,

ממושבותיכם תביאו לחם תנופה.

כאן נאמר, ועבאתם, כאן נאמר, תביאו.

אם כן, ראשון הבאה נאמר בשניהם.

אם כן, אומר רבי אליעזר,

למדים אנו

שתי הלחם מן העומר. מה ההבאה אמורה בעומר?

מכשירין דוחן את השבת.

אבל גם אם לצורך

הבאת העומר צריכים לקצור, לטחון ולנפות,

בכל זאת, המכשירין דוחין את השבת.

אב הבאה אמורה בשתי הלחם,

מכשירין, כלומר, האפייה שלהם,

דוחין את השבת.

והגמרא מוסיפה מופנה.

אם ישנה כזו גזירה שווה,

חייבים אנו לומר שאחד מן הפסוקים,

או בעומר, או בשתי הלחם,

מיוחד ופנוי לדרשה זו.

מדוע צריכים שאחד מהם יהיה מופנה?

כלומר, מיותר,

מיותר ופנוי לדרשה הזו, דהי לא מופנה.

משום שאם אין אחד מן הפסוקים מיותר,

איכא למברח. הרי אפשר להפריך,

כלומר, להקשות על הגזירה שווה.

מה לעומר,

שכן אם מצא קצור, קוצר.

כלומר, בשתי הלחם,

שימצא קצור,

אינו קוצר.

הרי יש שוני בין עומר לבין שתי הלחם.

עומר,

שקצירתו זה בעצמו מצווה,

זה לא מכשירי מצווה,

שהרי ההלכה היא אומרת שאפילו אם מצא קצור,

קמה קצורה,

חוזר וקוצר, קמה אחרת לשם מצוות העומר.

צריך שהקצירה תהיה לשם מצוות העומר.

שהרי כתוב, וקצרתם ואהבתם את עומר, ראשית קצירכם אל הכהן.

ללמד שהקצירה עצמה צריכה להיות לשם מצוות העומר,

ואי אפשר להסתפק ולקחת מקמה שנקצרה מקודם לכן,

כאשר לא נקצרה לשם העומר.

לכן,

מאחר שבעומר אתה רואה

שעצם הקצירה זה מצווה,

ממילא שהרומר שלכן מכשירי המצווה זוכים את השבת.

אבל בשתי הלחם,

אין מצווה לקצור לשם שתי הלחם.

שהרי אם מצא קצור, אם הייתה כבר קמה קצורה,

לא חוזר וקוצר לשם מצוות שתי הלחם.

משום שלא מצאנו בתורה לשון קצירה לגבי מצוות שתי הלחם.

אם כן, מאחר ולא נצטווינו במפורש לקצור,

אם כן, אין הקצירה מן המצווה,

אלא רק

אמצעי שעל ידו יוכל להביא שתי הלחם.

ומאחר ולא נאמר לשון קצירה בתורה,

אם כן,

גם אם מצא קמה קצורה שלא נקצרה לו צורך שתי הלחם,

יהיה שייך להביא ממנה שתי הלחם.

מילא, מאחר ואתה רואה שיש הבדל

בין עומר לבין שתי הלחם, שבעומר ישנה מצוות קצירה לשם העומר,

ובשתי הלחם אין מצוות קצירה לשם שתי הלחם,

אם כן, יש מקום לומר שלא נוכל ללמוד זה מזה גם לגבי

עניין מכשירי המצווה שידחה את השבת.

מאחר ויש פרחה, חייבים אנו לומר שאחד מן הפסוקים מיותר.

והכלל הוא,

כפי איך שנתקבל במסורת איש מפי איש על משה רבנו בסיני,

שכשבאים לדרוש גזירה שווה ויש פרחה, חייב להיות אחד מן הפסוקים מופנה,

שאז

גם אם ישנה פרחה,

לא מתייחסים לפרחה, אלא אכן למדים עדיין את הגזירה שווה.

והגמרא אכן מסכמת, לה יהיה הפנויהם ופנה.

על כורחנו שאחד מן הפסוקים מיותר ופנוי לדרשה זו,

שנלמד

העומר שילמד על שתי הלחם שמכשירי המצווה דוחים את השבת.

והגמרא באה ומבארת איזה אחד משני הפסוקים מיותר.

מייחדקתי ואהבתם את עומר שתצילכם אל הכהן

מיום אביהכם, למה לי?

הרי בעומר נאמר פעמיים לשון הבאה,

תחילה ואהבתם את עומר שתצילכם אל הכהן.

ושם בהמשך נאמר מיום אביהכם אל הכהן את עומר התנופה.

ושמה נזכר כאן לשון הבאה שוב פעם נוספת.

נוספת בעומר

שמע מנה להפנוייה

אם כן למדים מזה

שהפסוק הזה מיותר,

לשון ההבאה הזו מיותר

כדי ללמד גזירה שווה על שתי הלחם

שואלת הגמרא והכאתי ופנה מצד אחד הוא

שמעינא לרבי אליעזר דאמר ופנה מצד אחד למדין ומשיבין

לילד גמרא אבל עדיין קשה

גם אם נאמר שהפסוק שבעומר הוא מיותר

אבל הרי רבי אליעזר אומר שבשביל שלא נוכל להתייחס לפרחה

כאשר באים ללמוד גזירה שווה זה רק באופן

שיש שני הפסוקים שמהם למדים גזירה שווה

אם הם מיותרים אז למדים גזירה שווה

אבל אם רק אחד מהם מופנה, רק אחד מהם מיותר

עדיין שייך להפריך את הגזירה שווה

אם יש פרחה

משמעינא לרבי אליעזר דאמר מופנה מצד אחד למדין ומשיבין

כאשר בגזירה שווה יש רק פסוק אחד מיותר

גם אם למדין אבל ומשיבין ניתן גם להפריך

אם יש מה להשיב כנגד הגזירה שווה

מתרצת הגמרא

תביאו ריבויהו

גם הפסוק בשתי הלחם הוא מיותר

הוא פנוי

משום שהפסוק שם אומר את פרק כג

ויקרא פרק כג פסוק ז נאמר

ממושבותיכם תביאו לחם תנופה

מה זה הלשון תביאו?

תביאו

זה ריבוי

לא היה צריך להזכיר את זה שהרי מקודם לכן נאמר

שבעצרת צריך להביא מנחה חדשה שזה השתי הלחם

יכול לומר ממושבותיכם לחם תנופה

ומאחר הלשון תביאו

הוא מיותר אם כן נמצא שגם הפסוק בעומר וגם הפסוק בשתי הלחם מיותרים שני הפסוקים הללו מיותרים ולכן פה לדעת כולם גם אם יש פרחה

אין להתייחס לפרחה משום שבמצב שכזה הרי זה כאילו כתבה תורה במפורש

שמכשירי כשם שמכשירי העומר דוחין את השבת כך מכשירי שתי הלחם

דוחין את השבת

נראה ברשי

רשי בדיבור המתחיל

לא לכל אמר רבי אליעזר

לא בכל מכשירי מצווה אמר כן

רבי אליעזר לא אמר את דבריו

בכל מכשירי מצווה

אלא רק כאן שנזכר שאומר זאת במפורש

ולכמה מפרש

ה' מכשירי מצווה עתה למעוטה

בהמשך הגמרא תפרש

איזה סוגי מצוות

התכוון פה רבי יוחנן לומר שבהם לא יהיה הכלל שמכשירי

המצוות הללו דוחות את השבת

שתי הלחם דעצרת חובת היומה

הרי שתי הלחם בחג השבועות

חובה להביאם ביום כלומר

ביום העצרת

ואין לאחרן עד למחר אי אפשר להביא אותם רק עד למחרת

ולא למדן רבי אליעזר דאפייתם תדחה שבת

אלא בגזרה שבה

והיא בכל מכשירי מצווה שעיקר המצווה נוהגת בשבת

אמר מכשיריה כמותה

אם נאמר

שרבי אליעזר לומד כלל

שכל מצווה שדוחה את השבת גם מכשירי אותה מצווה דוחן את השבת

למה לגזרה שבת? למה לגבי שתי הלחם

הוא צריך ללמוד גזרה שווה

על העניין הזה שמכשירי שתי הלחם דוחות את השבת?

אלא ודאי

שרק במקומות מסוימים

נאמר שם הכלל, העניין הזה

ואינו כלל לגבי כל המצוות.

הגמרא באה לומר מה הבאה האמורה בעומר מכשיריה מפרש רש״י מה זה מכשיריה של העומר דהיינו קצירה,

טחינה והרקדה שלה

דוחין את השבת

כי דאמרי לנו במנחות

בחריש ובקציר תשבות

מלמדים אנו מפסוק

הפסוק בחריש ובקציר תשבות מלמד

מה חריש רשות דווקא קציר רשות

כלומר שכל מה שאסרה תורה בשבת לקצור

זה דווקא קציר שהוא רשות, כלומר שאינו מצווה

בדומה לחריש כי חריש

אין מקום ששם יש מצווה לחרוש

בשום מקום לא נמצא שיש מצווה לחרוש

רק בקציר

ממילא באים לנו לומר כמו שהחריש אמרה תורה כאן

זה מדובר ברשות

חרישו רשות

כי הרי אין חרישו מצווה

אגב מה שאסרה תורה בקציר זה דווקא בדומה לחריש שזה דווקא רשות

יצאה קצירת העומר שהיא מצווה אבל קצירת העומר

זה מצווה ואז אין איסור ואין מצווה של תשבות

בקצירת העומר

והגמרא מוסיפה שבעומר מצאנו

דבר יותר חשוב מאשר בשתי הלחם,

שכן אם מצא קצור שלו לשם עומר,

מצווה לקצור לשמה,

דכתיבה וקצרתם ואהבתם.

מאחר ובעומר נאמר ראשון קצירה שמחייב שזה יהיה לשם העומר,

ולא יועיל מה שנמצא הקמה קצורה אם לא קצרוה לשם העומר,

ילקח לכן קצירה גוף ומצווה היא.

אז עצם הקצירה היא נחשבת כחלק מן המצווה.

אז לא נוכל ללמוד מזה גם לגבי שתי הלחם, תאמר בשתי הלחם שלא נאמר בהן קצירה.

לה יהיה באמת,

הגמרא עונה שזה באמת מופנה.

מצד אחד, מה זה נקרא מופנה מצד אחד?

בעניין שלנו של מדים גזירה שווה,

שתי הלחם מעומר.

אז אחד מהמקומות שבהם לומדים זה העומר.

הבאת עומר מופנה. הלשון הבאת שנזכר בעומר הוא מיותר,

כמו שאכן הגמרא הסבירה ששם נאמר פעמיים לשון הבאת,

אז אחד מהם מיותר.

אבל הבאת שתי הלחם אינה מופנה,

זה צריכה לגופה.

או מה זאת בשתי הלחם?

לשון ההבאה שנזכר שם היא לא מיותרת,

כי צריך את זה להשמיע לי את גוף המצווה שצריכים להביא את זה

בעצרת

לבית המקדש.

ושמעינן אל רבי אליעזר דאמהר גזירה שווה שאינה מופנה משני צדדיה,

אלא מצד אחד למדין ממנה אם אין להשיב,

אבל אם יש להשיב, משיבין.

רבי אליעזר מסביר

שכאשר ישנה גזירה שווה,

אם אינה, אין לי ייתור בשני המקומות

שניתן ללמוד בהם גזירה שווה,

אלא רק מצד אחד,

אז אומנם נוכל ללמוד אם אין פרחה, אבל אם יש פרחה,

אכן משיבין את אותה פרחה. כלומר,

עונים כנגד הגזירה שווה את הפרחה הזו, ומבטלים את הלימוד הזה של הגזירה שווה.

כמו למשל כאן, בעומר משתי הלחם

זה גזירה שווה, למדין משתי הלחם מעומר.

אם למשל עומר לבדו היה מופנה,

ואילו לשון ההבאה שמשתי הלחם לא היה מופנה, לא היה מיותר,

עדיין שייך לומר פרחה לדעת רבי אליעזר.

אם היה פרחה, אז אכן מבטלים את הלימוד הזה של הגזירה שווה.

ובמסכת דיבמות, בפרק מצוות חליצה,

שמעינא לדאמר הכה.

היכן למדין אנו שרבי אליעזר סובר שגזירה שווה,

שהיא מופנית רק מצד אחד ולא משני צדדים,

למדין ומשיבין. כלומר, אם יש פרחה,

מבטלים את הלימוד של הגזירה השווה.

זה קטנא.

כתוב שם בגמרא, ביבמות,

חליצה בשמאל פסולה,

ורבי אליעזר מכשיר,

ללא יאליף רגל רגל במצורע.

אם מקיימים מצוות חליצה ביבמה,

כאשר זה הרגל שמאל שלו,

זו חליצה פסולה לדעת חכמים.

למה? כי הם לומדים.

כתוב במצורע הרגל,

וגם פה כתוב וחלצה נעלו מעל רגלו.

אז כמו שרגל שנאמר במצורע התורה אומרת רגלו הימנית,

אז גם רגל שאמרה תורה ביבם,

כשהגיבמה חולצת לו את הנעל מעל רגלו,

צריך להיות דווקא ברגל ימין,

ולא רגל שמאל.

אב הרבי אליעזר סובר לו.

כשר גם רגל שמאל,

כי אין לשיטתו,

הוא לא לומד על גזירה שווה מ...

במצורה שדווקא היא מנית.

ופרחינן

על זה שאלה הגמרא שאלה ורבי אליעזר לא ירף ממצורה? וכי רבי אליעזר

לא מצאנו שלומדו ממצורה?

ועתניא רבי אליעזר אומר מנין רציעה שהיא באוזן ימנית

נאמר כאן באוזן ונאמר רע לן אוזן.

הדיר רציעה שמצאנו בעבד עברי

כתוב ורצח אדוניו את אוזנו במרצע.

איזה אוזן מדובר?

אומר רבי אליעזר

ודאי מדובר פה באוזן ימנית.

מהיכל למד רבי אליעזר שרציעה זה באוזן ימנית

כי מצאנו נאמר ראשון אוזן

בעבד שרוצחים את אוזנו.

ונאמר במצורה גם כן שהכהן צריך לצאת מן השמן באוזן הימנית שלו.

על תינוך אוזנו הימנית.

אז כמו שאוזן שנאמר במצורע זה ימנית,

אז גם אוזנו ברציעה זה ימנית.

אם כן רואים שהוא כן עומד במצורע

לגבי דין של אוזן ימנית,

אז מדוע ברגל, לגבי דין רגל,

לא למד במצורע בעניין חליצה שדווקא רגל ימנית?

אז הוא עונה ומשנה נאן, על זה ענו שם בגמרא,

אוזן אוזן מופנה,

רגל רגל לא מופנה.

אוזן אוזן, כלומר כשעשר אתה בא ללמוד על אוזן,

אז שם יש שיטור לשון.

מאחר ויש שיטור לשון,

שזה מיותר אכן למדין גזירה שווה.

אבל רגל רגל לא מופנה.

לעומת זאת אבל רגל שרוצה ללמוד מיבמה, כן, ביבמה,

מרגל שנאמר במצורע, לא מופנה.

מה פשוט לא מופנה? מה פירוש הכוונה לא מופנה?

והי, לא מופנה, זה כאמרינן משני צדדים כמה.

שם שהגמרא באה ואומרת

שלא ילמדים דין רגל ביבמה מרגל במצורע.

זו הכוונה שלא שני הפסוקים מיותרים.

פסוק אחד אומנם מיותר, אבל לא שני הפסוקים.

זה רגל דכתיב בחליצה אצלך לגופה, בגלל שהרגל

שכתוב לגבי מצוות חליצה,

צריך את זה ללמד על גוף המצווה.

שמה זה חליצה?

חליצה נעלו, מעל רגלו, אז צריך שיהיה כתוב רגלו.

אבל מצד אחד מופנה הוא,

אבל הרגל שנאמר במצורע זה הכל מופנה.

זה פרשת מצורע, מופנה הוא,

היידעני.

משום שמצאנו שם בתורה גם את הדין הזה במצורע עשיר וגם במצורע עני.

אז התורה כפלה ללמד שכמו שבמצורע עשיר יש את הדינים שנותן הכהן על תנוחותנו הימנית

ועל בו אין ידו הימנית ועל בו אין רגלו הימנית.

אז גם בעני.

אבל למה צריך את זה?

הפרשת עני היא מיותרת,

אלא ודאי ללמד,

ללמד על העניין הזה

שצריך ימנית.

לכן אומר רבי אליעזר באוזן אוזן,

שם אכן שני הפסוקים מיותרים.

גם אוזן שנאמר בעלבד עברי

וגם אוזן שנאמר במצורע מיותר.

אבל בצו הזה אכן שייך ללמוד גזירה שווה.

אבל לגבי העניין הזה של יבמה, שהרגל שאמרה תורה,

החלטה נעלו מעל רגלו זה רגל ימנית.

זה לא מיותר, הפסוק הזה.

לכן גם אם הרגל שנאמר במצורע מיותר,

אבל הרגל שבבמה אינו מיותר.

זה פסוק ימין עושה החיים.

אז פה הוא עושה מצווה.

הוא יודע, ימין עושה מצווה.

נכון מאוד.

היא עושה את המצווה, כן.

לא מצאנו, אם אין לנו לימוד מפורש

מכוח

הכללים שקיבלנו ממשה רבנו,

מהמילים האלה, ימין השם עושה חיים, לא נוכל ללמוד כלל לכל התורה.

כמו שקורה, כשהוא עובר לבדת ישראל,

אז לא יכול להיות שיהיה תמימי.

בסדר, זה נכון.

אבל שוב, צריכים ללמוד מלימודים.

זה לא כלל.

הלימודים בכל מקום ומקום בגופו.

כאן

אומר רבי אליעזר,

אם שניהם מיותרים,

למשל לגבי הדין של ורצה אדוניו את אוזנו במרצח.

למדנו את זה לפני שבועיים,

כן?

זו השבת האחרונה, שבת קודם.

שואבת עברי,

אם הוא אמר אהבתי את אדוני את אשתי ואימניי, מה עושים?

רצה אדוניו את אוזנו במרצח. איזה אוזן זו?

אומר רבי אליעזר, אוזן ימנית.

עיניים הוא לוקח, לומר, זו אוזן ימנית.

הוא לומד גזירה שווה ממצורע. גם שם נאמר, אוזנו.

כשהכהן נותן מן השמן על תנוך אוזנו של המצורע הימנית.

אז כמו ששם אוזנו נאמר, וזה הימנית.

זה הכל ימני, מימין אין דת לא. הוא תמיד היה אין דת לא. לא, שוב. הימין זה התורה, לא.

תמיד, הימין תמיד יותר יושב בזה גם אחורה. כן, כן. אז אני מסביר.

גם אם המניחים,

אנחנו,

היה ימנית. זה היה צריך לדעת.

שאלמלא שמצאנו פסוקים מפורשים,

או אחד מג' מידות שהתורה ניתנה לדרוש בהם,

שזה ימנית, לא הייתי לוקח מן הפסוקים הללו לימוד.

משום שזה בא לומר משמעויות אחרות.

הוא לא מתייחס למצוות הספציפיות הללו שאנחנו מדברים עליהן.

כן?

מה לומר? ימין השם עושה חיל. זה בא להסביר, לומר את גבולתו של הקדוש ברוך הוא.

כן?

אבל לבוא ולעשות מזה כלל גם לגבי המצוות,

שכל המצוות שיש מצווה בימין,

שיש מצווה דווקא בימין,

אי אפשר היה לעשות מזה כלל, אם לא שיש לימודים מפורשים.

כתוב ימין תמיד מקרב.

אין קשר, אין קשר. מה זה? זה תמיד הימין, הכל בימין, הרוב ה... עוד פעם. אני צריך, אני צריך

דרכי לימוד,

דרכי לימודותיו. אומר ירבי ישמעאל, אומר בשלוש עשרה מידות, התורה נדרשת.

אם יש אחת מהג' מידות הללו,

ששייך לדרוש בהם דינים מסוימים, בבקשה, אבל אם לא, אז לא.

כמובן, אי אפשר ככה לסתם לומר כללים.

לכן,

פה אומר רבי אליעזר לגבי

העניין

של לתת לרצוע את האוזל של העבד עברי בימין,

פה יש פסוקים מיותרים.

אוזל שנאמר בעבד עברי ואוזל שנאמר במצורה,

שניהם מיותרים,

ולכן דורשים גזירה שווה.

אבל כאשר אין שניהם מיותרים, אלא אחד מהם מיותר,

אפשר להפריך את הגזירה שווה.

אם יש פרחה, אז לכן מבטלים את הגזירה שווה.

פה הגמרא שאלה איך ייתכן שרבי אליעזר עצמו לומד שתי הלחם מן העומר

בגלל שנאמר פה לשון הבאה ונאמר פה לשון הבאה

אבל ההבאה שבעומר היא מיותרת

אבל איפה ההבאה שבשתי הלחם מיותרת?

בגמרא תרצה מה שתרצה שגם פה בשתי הלחם הלשון

תביאו מלמד שאחד מהם מיותר

תביאו ריבויהו

דעה אבי הקרבתם מנחה חדשה סמיך

למה הפסוק

שאומר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה התביאו זה מיותר

שהרי מקודם לכן נאמר והקרבתם מנחה חדשה

מה זה והקרבתם?

שמביאים את זה לבית המקדש

למה נאמר שוב תביאו?

ומה תרם מיכתבי? אחר התורה נכתוב ממושבותיכם לחם תנופה

ותביאו יתר האור ודאי שהתביאו

זה מיותר

שואלת הגמרא למהות אמה היא?

למהות אמה היא?

שואלת הגמרא בה זה בא למעט

איזה מצווה רבי יוחנן התכוון

למעט

שמכשירי המצווה ההיא לא תהיה דוחה שבת?

אי לימה למהותי לולב

ותניא הלולב וכל מכשיריו

דוחין את השבת

דברי רבי אליעזר

אבל מצאנו גם לגבי מצוות הלולב

שמכשירי הלולב דוחין את השבת, כך יהיה לדעת רבי אליעזר

אז אי אפשר לומר שמה שרבי יוחנן הקדים ואמר

לא לכל אמר רבי אליעזר מכשירי מצווה דוחין את השבת

הוא התכוון למעט הלולב?

שמכשירי הלולב לא דוחין את השבת זה לא ייתכן

שהרי כתוב בברית המפורשת שלפי רבי אליעזר לולב וכל מכשיריו

דוחין את השבת כלומר אם צריך

לשם קיום מצוות הלולב ללכת ולקצוץ

את הלולב מן האילן

מותר לעשות זאת

לצורך במצוות הלולב

ואלא למהותי סוכה, אלא מה אולי נגיד

שרבי יוחנן התכוון למעט שבניית הסוכה אינה מותרת בשבת

היא לא דוחה את השבת

והתמיה סוכה בכל מכשיריה דוחים את השבת

אז מסתובב שגם סוכה,

מכשיריה דוחים את השבת.

אם צריך בשביל לקיים את התסוכה לבנות אותה,

אז זה דוחה את השבת.

ואלה למהות המצה, אלא מה נגיד שמתכוון המיוחלן לומר שבמצה אינה דוחה את השבת, כלומר אפיית המצה אינה דוחה את השבת.

ועתן המצה וכל מכשיריה דוחים את השבת, דבריה בן העזר. גם במצה מכשיריה מצוות המצה דוחה את השבת.

זה כל עפייתה, זה כל התעלה. על זה מדובר.

ואלא למהות השופר?

ואלא מה נגיד שהוא מתכוון רבי יוחנן לומר שבשופר,

אז רבי אליעזר לא אמר שמכשירה המצווה דוחה את השבת,

ואז תענה שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת.

דיברה בליעיעזר.

אז אם כן מצאנו, עד עכשיו יש לנו כמה וכמה מצוות

שבהן אומר רבי יוחנן, אומר רבי אליעזר,

מכשירה המצווה דוחין את השבת.

מצאנו מילה,

מצאנו עומר,

מצאנו שתי הלחם,

מצאנו לולב,

מצאנו סוכה, מצא שופר.

תראו כבר כמה מצוות שהכלל הוא לפי רבי אליעזר מכשירה המצווה דוחין את השבת.

אז אם כן, על מה התכוון רבי יוחנן שאמר,

לא לכל אמר רבי אליעזר מכשירה מצווה דוחין את השבת.

על איזה מצווה הוא התכוון לומר שזה לא,

לא שזה הכלל שמכשירה המצווה דוחין את השבת,

אמר עבד אמר ראבה למה הוא תה ציצית לטליתו ומזוזה לפתחו.

אם צריכו לקיים מצוות ציצית בטליתו, יש לו בגד בעין דלת חלפות,

אבל עדיין

אין לו ציצית בבגד.

האם יהיה מותר כדי לקיים את מצוות הציצית?

מותר יהיה לקשור ציצית לטליתו?

וכן, אם אין לו בפתח מזוזה,

האם יהיה מותר לו לכתוב מזוזה בשביל לקיים מצוות המזוזה?

התשובה היא לא. מכשירי אלה אינם דוחים את השבת.

למה, למה זו מזוזה שעוברת?

בגלל שזה ציצית ומזוזה, זו מזוזה שיכולה לקחוב אותה,

למחר.

כל המיסוס אמרו לי קודם,

שאוכרת וכולי וכולי וכולי, זה כל שעוברות.

אז בגלל זה הוא מבוכה את הטבח.

מצוין.

יש לך שכל ישר, ברוך השם.

נראה את זה בהמשך.

תעננה מהכי

בשביל שאם צייץ טליתו,

צייץ הכוונה עשה ציצית בטלית,

קוראים לזה צייץ.

ועשה מזוזה לפתחו. הוא כתב מזוזה כדי לתלות בפתח ביתו,

שהוא חייב,

כלומר מאיפה יודעים?

שהוא עבר וחילל שבת.

כן?

כתוב,

הוא חייב, גם רבי אליעזר סובר את זה. אז נאמר ושביל, מה זה שביל?

שגם רבי אליעזר מודה לחכמים בעניין הזה של מזוזה הוותיתית,

שמכשירי המצווה אינם דוחים את השבת.

והוא חייב אם הוא עשה זאת בשבת.

אם הוא חולל שבת.

מה הייתה מה?

למה באמת מכשירי המצוות הללו שונות

משאר המצוות שהזכרנו מקודם?

אמר רבי יוסף,

לפי שאין כאבו עליהם זמן.

מובן,

מצווה עציצית ומזוזה שייך לקיים את זה בערב שבת או ביום ראשון,

לא חייב להיות דווקא בשבת.

אמר ואבייה,

אז אביי שואל את רבי יוסף שאמר את הטעם הזה,

אדרבה,

מידיהם קבעו עליהם זמן,

כל שעתה ושעתה, זימנהו.

סברתו של אביי הייתה הפוכה מרבי יוסף.

אם אין קבעו עליהם זמן,

אז כל שעה ושעה קיימת חובה,

וזה נקרא זמנו.

קיימת חובה להטיל ציצית בבגד,

אפילו אם אינו לובשו,

וכן

מדוע אין מכשירי, ולכן שואל אותו אבייה,

זה לא סיבה מספקת לבוא ולומר שאין מכשירי המצוות הללו דוחות שבת.

למה?

כי בגלל שאין קבעו עליהם זמן? אדרבה.

מצוות שאין קבעו עליהם זמן זה מגלה כמה החובה היא גדולה,

כפולה ומוכפלת, זה קיים אותה.

נו, וכי בגלל שאין קבעו עליהם זמן, אז הם לא מצווים במצווה זו?

מצווים.

כל שעה ושעה זה זמנה.

קודם השבת, כמו אחר השבת,

ואוהדים בשבת, אז למה?

למה שלא ידחה את השבת?

אלא אמר רבי יצחק,

ויתמה רבו נא בן רבי יהושע,

הואילו בידו להבקירן.

למה מכשירי ציצית ומזוזה לא דוחים את השבת?

הואילו בידו להבקירן. הוא יכול להבקיר את הבית,

הוא יכול להבקיר את הטלית,

ואז זה לא נקרא ברשותו.

ממילא, ואז לא יחול עליו חובת המצווה.

אז אין הכרח לחלל שבת בעבורם.

הוא יכול שלא ייקרא מבטל את המצווה על ידי שיבקיר.

כל מצוות המזוזה נאמר במי שיש לו בית.

מצוות התשיסית נאמר במי שיש לו טלית בדלת כלפות.

אבל אם הוא יבקיר,

אז אין סיבה למצווה.

באמת, באופן שזה לא שלו, אין מצווה.

לכן, מאחר ושייך

שלא יהיה מצווה בכלל ממצווה זו,

אז אין הכרח לחלל שבת בעבור מצוות אלו.

הרמב״ן מוסיף בעניין הזה

שלגבי טלית,

אם הוא יפקיר את הטלית,

אפילו ימשיך ללובשה, יהיה פטור מציצית.

למה?

כדין טלית שאולה,

שפטורה מציצית מהתורה.

אם אדם שעל בגד,

בן דלת כנפו,

האם הוא מחויב להטיל בו ציצית?

לא שלו. שלושים יום כתוב שיהיה פטור מלהטיל ציצית.

וכן, אם יפקיר את ביתו, אף שידור בו, אומר הרמב״ן,

יהיה פטור ממזוזה,

כיוון שאינו שלו.

הרי התורה אמרה,

על מזוזות ביתך.

מה זה ביתך?

שיהיה הבית

שלך אבל לא בית של ההפקר.

ולכן,

יפה, זהו אתה.

יש פה שאלה מעניינת, הראשונים שואלים אותה.

למה באמת הגמרא צריכה להגיד הואיל בידו להפקירה?

תגיד פשוט.

יש לו טלית בדלית כתבות,

אבל הוא יכול לא ללבוש את זה.

מה הבעיה?

הוא חייב ללבוש את זה.

מה?

יאירו זכות חייב שיהיה

ציבור של מצוות ושלא?

זה אורייתא. הוא חייב שיהיה ללבוש את זה.

ריבול הובש.

האמת שאתה צודק במקצת ואני אבאר.

יש בגמרא במלאכות

שאלה בעניין מצוות עציצית.

האם זה חובת מנה או חובת גברא?

כלומר, חובת מנה פירושו כלי שאם יש לך בבית טלית

בדלית כנפואות,

הוא מחייב אותך גם אם אתה עכשיו לא לבוש בה.

אבל חובת גברא פירושו.

רק כשאתה לבוש בטלית, אז אתה מחויב בציצית.

זה כמו

שמיכה.

זה שמיכה שאתה מודיע פה, לא? לא, שמיכה זה עניין אחר,

זה כסות לילה.

אנחנו מדברים על בגד שהוא בגד שלך.

קנית עכשיו, כן, בגד בן דלית כנפות, ואתה מתכוון להשתמש בזה בהמשך.

האם אתה מחויב עכשיו להניח בו ציצית, להטיל בו ציצית עכשיו,

או רק שתבוא להשתמש?

אז הגמרא מביאה בזה שאלה, חובת מנה או חובת גברא?

למה כאן,

שואלים הראשונים,

לא נאמר את הטעם שהרעהו יכול לא ללבוש?

אומר הרשב״א,

לכן רש״י פירש

שהסוגיה כאן סוברת, תטלית חובת מנה או.

כלומר, החובה היא בגוף הבגד, אם יש ברשותך. גם אם אתה לא לובש אותו,

כמו שאתה אסף רצית לטעון.

ככה רשב״א, זכי אתה לכוון את דברי הרש״ב״א.

אבל,

גם אם אמנם

מסביר הרש״ב את כוונת רש״י על פי זה,

שלכן רש״י פירש

שהטלית זו חובת מנה, כלומר החובה להטיל בטלית ציצית גם אם אתה לא לבוש בה.

אבל הרי ההלכה, שואלים הראשונים, היא לא כך.

ההלכה היא שזו חובת גברא,

ולא חובת המנה.

אז מדוע אם כן גמרא לא תרצה,

שהרי החול שלו ללובשו,

אז הרמב״ן מתרץ

שלגבי ציצית באמת הגמרא יכלה לומר את זה.

אבל אז היא הייתה צריכה לומר טעם אחר במזוזה.

לכן כבר הזכיר הטעם שהוא שווה לשניהם.

מהו הטעם ששווה בשניהם?

שבידו להבקירה.

אבל אם למשל לכל הסוגיה כאן הייתה מדברת בציצית לבד, הגברה הייתה יכולה לומר פשוט.

למה ציצית?

אין מכשירה, דוחים את השבת?

הואיל ובידו שלו, לובשו.

נמצא שם עליו עדיין מצווה.

טוב,

אומר רשי.

קודם שנמשיך נראה את רשי.

בקלא עמוד א' למטה.

אני אחזור להפוך את הדף.

כן?

דיבור המתחיל למעוטי מים.

הדה אמר רבי יוחנן לאל, לא לכל אמר רבי אליעזר,

למיעוטי המכשירים עתה דלא דחה שבת.

כלומר, מה שרבי יוחנן אמר,

שלא בכל מצווה רבי אליעזר אמר מכשירי המצווה דוחים את השבת.

לאיזה מכשירים התכוונו שזה לא דוחה את השבת?

וכל מכשיריו, כגון לקצצו מן המחובר, הלולב,

מכשיריו דוחים את השבת.

כמו למשל, אם צריך לקצוץ אותו מן האילן,

בשביל שיהיה לו לולב,

נקיים בו מצוות נטילת ארבעת המינים.

עונה כבר למסקנה למהות הציצית, שלא יתלה בטליתו בשבת,

כי זה מפרש טמא ואזיר.

כל שהתעזים נאו, מכיוון שיש לו טלית,

בכל יום שמאשב בלא ציצית עובר מעשה,

ואפילו מונחת בקופסה.

זה מה שהזכרנו מקודם, שרש״י ככה מפרש.

הגם שזה נגד מסקנת הגמרא במנחות,

אבל רש״י למד שכאן הסוגיה כנראה סוברת,

שזה חובת מנא, כלומר החובה היא בטלית,

ולא דווקא כשבן אדם לובש את זה.

חלקה כל יום הרע, מי המצוות האלה?

אם כן, המצווה עליו מוטלת בכל יום ויום.

כה הואיל ובידו להפקירן, זו המסקנה,

ואז ונפקי מרשותי. במצב הזה שהוא יפקיר, זה כבר לא ברשותו.

ולמה עלי רם יא חובתי,

ואז לא תהיה עליו חובה להטיל ציצית

או מזוזה,

כי אין זה שלא.

נחזור לגמרא בסייעתו דשמיא,

בשורה השלישית מראש העמוד,

בנקודותיים, אמר מר, רולב, וכל מקשיביו דוחין את השבת,

דברי רבי אליעזר.

מאחר וביארנו מקודם

שיש מצוות שדוחות את השבת,

ויש שלא.

על משתה הלחם

מצאנו גזר השבת,

שדוחה את השבת.

מאיפה לומדים לגבי לולב, למשל?

שגם פה רבי אליעזר אומר שמכשירי הלולב דוחין את השבת, כלומר לקוצצו,

מן המחובר, כמו שאמרתי שמזכיר מקודם.

אפשר אפילו לקצות מן הילד לצורך

מצוות הלולב.

מנהל רבי אליעזר רע, מאיפה רבי אליעזר לוקח את העניין הזה, את הדין הזה?

היא מעומר ושתי הלחם,

שכן צורך גבוה,

אם נאמר שהוא לומד.

ממצוות העומר או מצוות שתי הלחם.

שהרי הוא אמר מקודם שאלה מכשיריהן דוחין את השבת.

אין שייך ללמוד איך אור הלולב מעומר ושתי הלחם, שואלת הגמרא,

שכן צורך גבוה.

שתי הלחם ומלחת העומר

זה מצוות חשובות,

שיש בהן צורך גבוה, כלומר הם מקרבים בבית המקדש.

לולב, אין בו צורך גבוה.

אז מנין אם כן שמכשירי הלולב ידחו עד השבת.

אלא אמר כרע,

ביום,

ביום אפילו בשבת.

מה זה?

כתוב בפסוק.

בויקרא כ״ג פסוק מ׳

לגבי מצוות הדלת מינים כתוב בפסוק,

ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ אדר, כפות מרים וענף עץ אבות וער ונחל״.

מה זה כפות מרים, מה זה?

מה זה כפות מרים?

על עולם.

פרי עץ אדר זה האתרוג,

כן?

ענף עץ אבות, מה זה? זה ההדס, ער ונחל זה הערבות.

אם כן, ביום, שאמרה תורה, ולקחתם לכם ביום,

זה מיותר.

לאחר התורה לכתוב, ולקחתם לכם בראשון,

שהרי מקודם לכן התורה דיברה על המצוות שיש בתשרי תחילת החודש,

ראש השנה,

יום הכיפורים.

נו, אז יכלת התורה לומר,

ולקחתם לכם בראשון,

היינו, כשבאה התורה לדבר על מצוות הסוכות,

לקחתם לכם בראשון, בשביל מה ביום?

בא ללמד,

אפילו בשבת.

גם אם יצא יום הראשון

מן החג הסוכות בשבת,

גם אז אתה מצווה לקיים מצוות ארבעת המינים.

ולמה היא הלכתה?

מה אני צריך את העניין הזה ללמד

שמצוות הלולב קיימת גם בשבת?

לגבי מה?

לעצם המצווה?

לגבי להתיר טלטול או להתיר אפילו לקצוץ.

בואו נראה.

אי לימה לטלטול,

אי צריך קרעה למישהו לטלטול?

אם נאמר שכוונת התורה שמותר יהיה לטלטל תלולה בשבת,

אף על פי שהוא מוקצבן עליו תורת כלי.

בכל זאת, הוא שונה מכל דבר אחר.

דבר אחר שהוא, אין בו תורת כלי,

אז הוא מוקצה ואין לטלטלו.

מה? אולי כאן התורה לגלות שהגם שעלולה ואין מותורת כלי,

מותר יהיה לטלטלו.

אם זו כוונת התורה במה שאמרה ביום,

וכי התורה צריכה להתיר טלטול?

הרי טלטול מוקצה אינו אסור אלא מדרבנן.

מן התורה אין בכלל אינסון לטלטל מוקצה.

לא צריך לומר שהתורה באה להתיר טלטול,

כי לא עשו שום טלטול של מוקצה.

אלא מה?

אלא ממך שיריו.

‫אלא ודאי זה בא ללמד ‫שמכשירי הלולב דוחים את השבת.

‫מכשירי הלולב דוחים את השבת.

‫איך?

‫על ידי שיהיה מותר אפילו לקצוץ,

‫לקצוץ את

הלולב לצורך מצוות הלולב.

‫ורבנה,

‫שאלת השאלה, חכמים שחולקים על רבי אליעזר,

‫מה הם ידרשו מהפסוק ביום?

‫עונה הגמרא, ההוא מבעל ביום ולא בלילה.

‫הוא מבעל ביום ולא בלילה.

‫כל מה שהתורה כתבה ביום,

‫זה בא למעט שלא בלילה.

‫מצוות ד' במינים נוהגת ביום ולא בלילה.

‫מאחר וזה בא לשם זה,

‫איך תוכל ללמוד לגבי דין מכשירים ‫שדוחין?

‫הפסוק, המילה ביום היא לא מיותרת, ‫זה בא ללמד ביום ולא בלילה.

‫ורבנה את השאלה, ‫שאלת השאלה, אז מאיפה רבי אליעזר? ‫ביום ולא בלילה, מננה. ‫מאיפה רבי אליעזר ילמד למעט את הלילה?

‫אם המילה ביום כאן,

לדעתו, בא ללמד על מכשירי המצווה ‫שדוחין את השבת,

‫אז מהיכן ילמד למעט שאין מצוות ד' במינים בלילה? ‫רק ביום.

‫תשובה, עניו כאלה, ‫מי הוסמכתם לפני ה' אלוקיכם

‫שבעת ימים?

‫ימים ולא לילות.

‫הלו, פה פסוק נאמר,

‫ונקחתם לכם ביום הראשון, ‫פרועץ ידר כפות מרים,

‫ועניו הצוות והר ונחל, ‫המשך הפסוק,

‫הוסמכתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים.

‫אז הגמרא הבינה מה זה הוסמכתם,

‫במה אתה מקיים מתווה צמחה?

‫הכוונה, עניין נצילת הד' מינים ‫שבזה אתה מקיים, ‫הוסמכתם שבעת ימים.

‫אתה צריך שיהיה שבעת ימים. ‫מה זה שבעת ימים?

‫שבעת ימים, שבעת מאה סוכות,

‫אבל ימים,

‫ולא לילות.

‫אז ממילא מאחר ונאמר, ‫הוסמכתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים,

‫שזה המשך הפסוק שלוקחתם לכם,

‫כלומר שזה מדבר על מצוות הלולב ‫שיש לקיימת

שבעת ימים,

‫גם אם לא בשאר מקומות, ‫אבל במקדש צריך שיהיה שבעת ימים,

‫זה דווקא ימים ולא לילות.

‫ורבנה, אז עכשיו כן חוזרת השאלה, ‫זה לא לילות. על חכמים.

‫למה אתם חכמים צריכים ללמוד ‫מהפסוק ביום למעט הלילה?

‫על הנכונה נוכל ללמוד את זה ‫מהפסוק שמחתם לפני שבעת ימים.

‫ימים ולא לילות.

‫עונה הגמרא, אי צריך.

‫צריך ביום ללמד, ביום ולא בלילה.

‫לא נוכל ללמוד מהפסוק ‫מסמכתם לפני השם אלוקי, גם שבעת ימים.

‫למה?

‫צריכה דעתך מנה.

‫היה מקום שתעלה בדעתך לומר,

‫נעליו שבעת ימים מסוכה.

‫נלמד את זה על השבה.

‫שבעת ימים כאן ושבעת ימים שבסוכה.

בסוכות הרי, גם שם נאמר שבעת ימים,

נכון?

בסוכות ישבו, שבעת ימים.

אם כן, מה להלן,

מה להלן ימים ואפילו לילות, אף כאן ימים ואפילו לילות.

היה מקום לומר שכמו שבחג הסוכות,

המצווה שאמרה התורה שם שבעת ימים זה הקבלה ואפילו לילות,

ימים הכוונה יממות,

היא ממש עצמה בתור. נכון, אז גם פה הימים שאמרה תורה זה יממות,

יום ולילה.

לכן צריך את הפסוק, ולקחתם לכם ביום,

רק משם אני לומד למעט הלילה, כי מה שמונה פסוק ביום,

שלולב אינו נוהג אלא בלילה.

על כל פנים,

יש פה אם כן את המשא ומתן בין רבי אליעזר לחכמים.

נסכם שוב,

מהיכן לומד רבי אליעזר

את מצוות

הלולב, שמכשירי הלולב דוחים את השבת,

מהייתור לשעון ולקחתם לכם ביום, ביום יותרו,

כי בשביל למעט הלילה יכולים לנו ללמוד מסוף הפסוק,

ושמחתם לפני השם אלוק, חכמים שבעת ימים.

לעומתו,

סוברים חכמים שלו,

שלא נוכל ללמוד מהפסוק שבעת ימים, משום שאיפה יכולנו לומר כמו בסוכות,

וזה כולל את הלילות.

לכן בא הפסוק כאן ביום, ללמד למעט הלילה, אבל אין לנו לימוד

של ייתור לשון מהמילה ביום ללמד על מכשירי הלולב.

אחרי שסיכמנו את הדברים שלדעת רבי אליעזר לולב דוחה את השבת, מכשירי הלולב דוחים את השבת,

שואלת גמרא, ונקטו ורחמנא בן לולב,

ונטו הנח ונלפו מיניה. אז מדוע צריכים להיכתב מצוות העומר ושתי הלחם,

שמכשיריהן דוחין את השבת,

נוכל ללמוד את זה מן הלולב.

כמו שהלולב מכשיריו דוחין את השבת,

ועדין עומר ושתי הלחם.

ומה נגיד?

נגיד

קל וחומר,

אם לולב שאינו צורך גבוה,

בכל זאת מכשיריו דוחין את,

אז אלה שצורך גבוה,

כל שכן שמכשיריהן ידחו את השבת.

עונה הגמרא,

נשמדי איכא לנברח, מה ללולב,

שכן טעון ארבעה מינים.

כלומר, לא תוכל ללמוד מלולב עומר ושתי הלחם,

משום שהיה מקום לבוא ולומר שהלולב זה מצווה חשובה,

שהרי בשביל לקיים את המצווה צריך שיהיה ארבעה מינים יחד.

לכן,

מצווה חשובה שכזו,

מכשיריה דוחין את השבת.

מכשיריו, יותר נכון.

אבל עומר ושתי הלחם,

שאינם טעונים ארבעה מינים.

פה, אלמלא שיש גזירה שווהה,

אלמלא הפסוקים המפורשים שבהם,

לא נדע שמכשיריהם

דוחין את השבת.

נמשיך בעניין הבא שהזכרנו מקודם אותו.

אמרנו שרבי אליעזר סובר, שגם סוכה,

מכשיריה סוכה

דוחין את השבת.

סוכה וכל מכשיריה דוחין את השבת,

דברי רבי אליעזר.

מנהל אל רבי אליעזר, מאיפה הוא לוקח את הדין הזה?

רגע, מה זאת אומרת מכשירי סוכה דוחין אותם?

אם צריך רק לבנות סוכה?

מה היה?

אבל איך מקיימים את מצוות הסוכה?

ואין לו מחלוקת.

אתה מדבר, אנחנו מדברים על מצוות הסוכה, איך אתה מקיים את התסוכה?

על ידי שאתה בונה,

נכון?

אתה בונה סוכת ערעי, מניח סכך מעליה, ככה אתה מקיים.

מה יהיה הדין אם נקלעת למצב שנכנסה השבת

ועדיין אין לך סוכה?

האם תוכל לבנות את הסוכה בשבת או לא?

מה כתוב כאן?

בלילה זה לא מכשיר, מתיר.

מאיפה הוא לומד את זה?

היא מעומר ושתה הלחם,

אם נאמר שהוא ילמד

כשאין שעומר ושתה הלחם,

מכשיריהם דוחן את השבת אז גם הסוכה,

עדיין יש פרחה שכן צורך גבוה, עומר ושתה הלחם זה צורך גבוה,

השם כן סוכה שאינה צורך גבוה.

אם מלולב, אם תבוא ותגידי שלמדים סוכה מלולב,

יש לדחות שכן טעון ארבעה מינים.

לולב, החשובה, ארבעה מינים.

סוכה מנין אם כן שמכשירי הסוכה דוחן את השבת.

אלא גמר שבעת ימים אלולב.

מה להלן מכשיריו דוחן את השבת?

אף כאן נמי מכשיריה דוחן את השבת.

לומד רב אליעזר בגזירה שווה

שבעת ימים שאמרה תורה לגבי הסוכות.

הוא נאמר שבעת ימים לגבי הלולב.

כמו שבלולב מצאנו שמכשיריו דוחים את השבת,

אז גם בסוכה, אומר רב אליעזר,

מכשיריה דוחים את השבת.

שואלת הגמרא ולכתוב רחמנה בסוכה ונטע ענך ונגמור מיניהן.

למה שלא נלמד בסוכה גם לעומר ושתי הלחם?

עונה הגמרא בשום דעיקה למברח, מה לסוכה?

שכנוהגת בלילות כבימים.

היה מקום לבוא ולומר שסוכה לא תוכל ללמד על עומר ושתי הלחם,

כי הסוכה נוהגת בין בלילות

ובין בימים.

אבל עומר ושתי הלחם נוהגות רק ביום, לא בלילה.

הן מקריבות מנחות

כגון עומר, כגון שתי הלחם,

בלילה.

הלאה.

הגמרא מביאה גם את הדבר הנוסף שהזכירה רב אליעזר.

מצאר מכל מכשיריה דוחים את השבת, דבריה רב אליעזר.

מנהל הרב אליעזר, מאיפה הוא לוקח את הדין הזה?

אם מעומר ושתי הלחם יש כן צורך גבוה, גם פה,

אם נאמר שהוא לומד לגבי המצה,

כן, שאפייתה למשל תדחה את השבת,

בימי אחד הוא לומד, מעומר ושתי הלחם,

הרי נוכל לדחות,

עומר ושתי הלחם זה צורך גבוה.

מה שאין כן מצה, אין בה צורך גבוה.

אם מלולב,

שכנת העון ארבעה מינים,

תבוא ותגידי שנלמד מצה מן הלולב,

עדיין לא שייך, משום שהלולב חשוב שתעון ארבעה מינים.

אם מסוכה, ואם תבוא ותגיד נלמד מצה מסוכה,

מה שכן נוהגת בלילות כבימים.

אתם שומעים?

סוכה נוהגת

בלילות כבימים, כלומר,

כל הימים, שבעת ימים כולל לילות.

מה שאין כן מצה,

מצוותה רק בלילה הראשון.

כלומר, יש מצווה לאכול מצה בלילה הראשונה. אמנם נכון שאם אתה בא לאכול בשאר חג הפסח, אתה לא חייב לאכול פת. אם אתה אוכל פת, אז שיהיה מצה ולא חמץ.

אבל מתי אתה מצווה לאכול,

לאכול פת שזה מצה, זה רק בלילה הראשון.

אם כן, איך תוכל ללמוד מצה

מ...איך תוכל ללמוד מצה מהסוכה, עונה הגמרא, אלא גמר חמישה עשר, חמישה עשר, בחג הסוכות.

למדים גזירה שווה, חמישה עשר.

נאמר חמישה עשר בחג הסוכות,

ונאמר חמישה עשר במצוות הפסח,

מה לאלן מכשיריה דוחן את השבת?

אף כאן מכשיריה דוחן את השבת.

מובן?

כשם שבסוכה,

שאמרה תורה בחמישה עשר יום לחודש השביעי,

מכשירי הסוכה דוחן את השבת,

אז גם חמישה עשר לגבי המצה שנאמר, הוא בחמישה עשר יום לחודש הזה,

חג המצות להשם.

כאן, גם פה, גם פה, במצוות המצה, מכשיריה דוחן את השבת.

ולא יכתוב רחמנה במצה, ונטו ענק ונגמור מנה.

מדוע שהתורה,

כן, לא תכתוב בפירוש במצה שמכשיריה דוחן את השבת,

וממילא נבוא ונלמד מן המצה לכל אלה.

היינו עומר, משתי הלחם, נולב, סוכה,

עונה גמרא משוודי, איכא למברך,

מה למצה שכן נוהגת

בנשים כבאנשים.

גם הנשים יצורות לאכול מצה בליל ראשון של פסח, בליל הסדר.

לכן, אולי מצווה זו שהיא חשובה לחייב גם את הנשים,

אז מכשיריה דוחן את השבת.

אבל לולה וסוכה,

שהן מצוות עשי שהזמן גרמה.

נכון,

נשים פטורות הרי.

לכן

עדיין אולי יש שייך לומר שמכשירי אלה לא ידחו את השבת.

לכן נצריכה תורה לכתוב בצורה של לימוד מסוים,

שגם לולב וגם סוכה, מכשיריהן דוחן את השבת.

כל הארבעה דוחן. העומר ודאי, העומר רושתה הלחם.

זה נוהג רק בכהנים.

כהנים זכרים הם מקריבים. אין בעיה. ודאי, זה לא היה צריך להסביר.

זה פשוט.

שופר וכל מכשיריו דוחן את השבת,

דברי רבי אליעזר.

מצוות השופר,

מכשירי השופר גם כן דוחן את השבת,

אומר רבי אליעזר. מנה לרבי אליעזר. מאיפה רבי אליעזר לוקח שמכשירי השופר דוחה את השבת? אם העומר ושתה הלחם,

יש כן צורך גבוה, אם לא מרשו לו.

ממצרת העומר ושתי הלחם, שדוחין את השבת.

שם אפשר להפריך ולומר, זה צורך גבוה.

שופר זה לא צורך גבוה.

ואם מלולב, שכן טען ארבעה מינים,

תבוא ותגיד נלמד שופר מלולב,

אין מקום ללמוד משום שהלולב טעון ארבעה מינים.

והיא מסוכה, אם תבוא, ותגיד לי שנלמד מסוכה,

שכשם שבסוכה מכשירה הסוכה דוחין את השבת, אז גם מכשירה על סופר את חיי השבת.

לא, שכן נוהגת בלילות כבימים,

שייך לעשות פרחה ולומר שהשופר שונה שאינו נוהג אלא ביום, לא כמו בסוכה,

שנוהג בלילות ובימים.

ואם במצעה שכן נוהגת בנשים, גבעה נשים, אם תבוא ותגיד לי שנלמד שובר מן המצע,

התשובה היא גם שם אי אפשר ללמוד.

שהרמסון נוהגת גם בנשים, ואילו השופר אין מצווה בנשים,

כי זה מצווה של הזמן גרמא.

אלא אמר כרה,

אלא צריך לומר שרבי אליעזר עמדנו פסוק.

בפסוק כתוב יום תרועה יהיה לכם.

אתם שומעים?

יום תרועה יהיה לכם. בחודש, ששבעים באחד לחודש,

המשך הפסוק, יום תרועה יהיה לכם.

מה זה בא ללמד?

היום שכתוב שם, ביום,

אפילו בשבת.

שואלת הגמרא, ולמאי?

לאיזה עניין זה בא ללמד אותי על מצוות שופר?

אי למה? תקיעה, אם נבוא ונגיד, זה בא ללמד שמותר לתקוע בשבת.

הטנד ושמואל, כל מלאכת עבודה לא תעשו.

יצאה תקיעת שופר ורדיעת הפת, שהיא חוכמה ואינה מלאכה.

הפסוק כתוב, לגבי מצוות השבת, כל מלאכת עבודה לא תעשו.

מה אסרה התורה? מלאכת עבודה.

תקיעה זה לא מלאכת עבודה, זה חוכמה.

תקיעת שופר, וכן רדיעת הפת.

מאחר ואין לזה הגדרה של מלאכה, אלא חוכמה,

אז התורה בכלל לא אסרה.

לא תקיעת שופר, וכן רדיעת הפת.

אז אם כן, אם זה בא להתיר תקיעה, הרי בכלל איסור מדאורה הייתה.

אז למה לא צריך לאתר את התקיעה?

אלא למכשירין. אלא ודאי, אומר רבי אליעזר, התורה שאמרה ביום אפילו בשבת באה ללמד שמכשירי השופר דוחים את השבת. כמו למשל לקצוץ את השופר מן הבהמה ולהכין אותו כל מה שצריך

בשביל לקיים את מצוות השופר.

באותו יום,

גם אם זה יצא היום הראשון בשביל היום ראש השנה בשבת,

ורבנן,

שואל את השאלה, רבנן, שאת אומרים שלמכשירי שופר לא דוחים את השבת,

מה הם ילמדו מהפסוק יום תרועה יהיה לכם?

עונה הגברה ההוא מבעלי, ביום ולא בלילה. מה שכתוב, יום

זה הכוונה למעט הלילה, אין מצוות תקיעת שופר בלילה,

רק ביום,

רבי אליעזר, ביום ולא בלילה, מנלה. אם ככה חוזרת השאלה על רבי אליעזר.

מאיפה הוא ילמד שמצוות השופר אינה נוהגת בלילה, רק ביום?

הרי הוא לקח את הפסוק יום תרועה לילה מנהל מכשירה השופר שדוחים את השבת.

עונה הגמרא נבקלה,

מי ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם,

וגם רמא דדה.

מצאנו גם מצוות תקיעת שופר ביום הכיפורים, אם יצא ביובל, כלומר יום הכיפורים של היובל,

תוקעים בשופר, כי אז משחררים את העבדים,

עבדים יוצאות, וחזרות השדות לבעליהם. זה בשבת נופל האבן? גם אם זה יוצא, זה גוף הכתוב פה.

בא ללמד שגם,

קודם כל ביום הכיפורים זה בא ללמד יום,

ואפילו ביום ולא בלילה.

כן?

ומאחר וזה מלמד ביום ולא בלילה,

אז לא צריך את היום תרועה יהיה לכם ללמד על ביום ולא בלילה, אלא ללמד שמכשירי השופר דוחים את השבת.

שואלת גמרא, ולכתוב רחמנה בשופר, ולתוענק ונגמרו מיניהם,

למה אם כן צריכים לכתוב גם בשופר וגם

משאר המצוות שהזכרנו? לולב, סוכה, מצה, עומר, תה לחם,

נלמד כל אלה, משופר.

כשאתה לא תכתוב בפירוש ששופר, מכשירי השופר דוחים את השבת,

וממילא כל אלה שהזכרנו נלמדו מהשופר.

עונה הגמרא, מתקעת שופר דוחים את השנה, לקהלמיגה.

אם תבוא ותגידי שנלמד מתקעת שופר שבת שלנו בראש השנה,

שמכשירי השופר דוחים את השבת,

אי אפשר ללמוד את זה על מכשירי לולב סוכה, מצא עומר ושתה על לחם,

שכן מכניס את זיכרונות של ישראל לאביהם שבשמיים.

מצוות השופר היא כזו חמורה,

כן, צריך להקפיד בה מאוד,

בגלל שזה מכניס את זיכרונות של ישראל לאביהם שבשמיים.

העניין ההוא שזה זיכרון תרועה, מה זה זיכרון תרועה?

על ידי התרועה הקדוש ברוך הוא זוכר אותנו לטובה.

מתקיעת שופר דיום הכיפורים,

לגה למגמרי.

ואם תבוא ותגיד לי,

אז תלמד לכל הפחות מתקיעת שופר שביום הכיפורים,

שהיא דוחה את השבת,

וזה, כמו שאמרנו, אפילו ביום הכיפורים.

עונה הגמרא, עדיין לא ניתן ללמוד לגבי מצוות אלו, לולב סוכה מצא עומר ושתה על לחם.

למה? דאמרמר, תקעו בית דין שופר,

נפטרו עבדים בבתיהם, ושדות חוזרות לבעליהם.

אז אולי בגלל שיש פה עניין כל כך חשוב,

שכל העבדים חוזרים על פתקיית השופר חזרה הביתה,

כן?

והעבדים עבריים, הכוונה, שיוצאים ביובל,

וכן השדות שנמכרו חוזרות לבעליהם,

לכן אולי באלה, בזו מצווה, דוחים את תפוחת השבת.

אבל מכשירי החירוש, זה לולב סוכה מצא עומר ושתה על לחם,

שאינם בדומה לשופר של יום הכיפורים ביובל,

אולי לא היו דוחים את השבת,

לכן צריך בכל אחד ואחד מהם

לימודים

שכדי ללמד שגם מכשירי אלו דוחים את השבת.

נראה את רש״י,

כן?

אומר רש״י, מעומר ושתה על לחם.

וגם ארבע ממצינו, שהוא לומד את זה בממצינו,

זה מה שנקרא בניין אב.

ביום האבילו בשבת, מדלוקתי בראשון, נדרשה אתה.

למה לא כתובו לקחתם לכם בראשון? מה זה ביום הראשון?

זה בא לדרשה, בכל יום שהוא, ראשון לחג.

ולמה היא צריכה לרבוי אלוהי ואפילו בשבת? לשבת תורה צריכה לגלות ולשבת אפילו בשבת.

הנה, מה לטלטל? כי זה משמע קריאה לבטיחה.

אם נאמר שכוונת התורה להתיר טלטול,

כפשטות הפסוק ולקחתם, שזה טלטול,

טלטול בעלמא, הרי האיסור לטלטול הוא רק מדי רמנן,

ועדיין במתן תורה לא נאסר טלטול,

די צריך קריאה למשללהי. למה צריך פסוק להתיר? הרי אין בכלל איסור טלטול בזמן שניתנה תורה.

אלא למכשיריו, לאיסור הדאורייתא או התורה בעל גלות שאפילו אם צריך לעבור פה על איסור דאורייתא בשביל לקיים את מצוות הלולב,

כגון לקרוא צום מן המחובר, מותר.

התורה ניתנה בסבבה.

זה עוד עניין, כן. מה לאליים, ימים ואפילו לילות? ראינו את זה כבר. אבל טלטל אמרנו שם. ראינו את זה.

לא, אבל טלטול לא הבנת. טלטול לא נאסר מדאורייתא בכלל.

אין איסור טלטול מוקצה.

יש איסור להוציא מרשות אחד לרשות רבים,

או להעביר 400 לרשות הרבים.

אבל טלטול מוקצה לא נאסר.

הבנת? אין איסור כזה מדאורייתא.

מה לאליים מאפילו ללות?

כי זה אלפין המסכת תסוכה.

לכתוב רחמנה בלולב, זה מכשירין, דחו.

ונדעו עומר ושתה לחם מיניהם, ונלמד עומר ושתה לחם מן הלולב.

ולמה לדכת ובכלו? למה אתה לא צריך לכתוב גם עומר ושתה לחם?

אם מלולב, ומציעים עם מלולב שהוא מצווה מכשירי הדוחין,

אף סוכה שהיא מצווה מכשירי הדוחין, גמרא באחד המקומות באה לומר, אם נלמד סוכה מלולב, הרי שייך לדחות שאלולב זה שונה.

אלא גמר שבעת ימים,

ובגזרה שווה, תראה, הוא לומד בגזרה שווה

לולב

מהסוכה, כן? ואף אגד זה אינם מופנם בשתי צדדים,

אפילו שלמעשה לא מצאנו שיש פה איתור משני צדדים. דאגבי לולב,

אחת שבעת ימים מודפתין.

דאגבי לולב, כתוב רק פעם אחת שבעת ימים. הם תקעו בשופר, כבוד הרב? ודרשינא רבי אליעזר על מהות הללות,

מעטים משדה הללות.

היו שופרות בתב״ך.

מה אתה, לא הבנתי.

בקבלת תורה.

לא קשור עכשיו לקבלת תורה, אתה פשוט מתבלבל. פה מדברים על המצוות שיהיו נוהגות לדורות.

מצוות הנוהגות לדורות בעניין הזה של השופר.

האם המכשירי השופר דוחין או לא? זה הכול.

אז הוא אומר,

אז מכיוון שהיו סופרות בשבת, אפשר לתקוע בשבת?

לא קשור.

לא קשור זה לזה.

לא קשור זה לזה.

לתקוע מותר, השאלה היא אם מותר להכין. על זה אנחנו מדברים.

לתקוע אפשר?

לתקוע בשבת מדאורייתא אין שום בעיה.

החכמים עשו מן הטלטול. בגלל שמא יעבירנו 400 ברשות הערבים. זה עניין אחר.

זה גזירת חכמים, אבל מדאורייתא

צריך לתקוע גם בשבת מדאורייתא, אני מדבר.

דאגבי לולב, חד שבעת ימים.

ומדוכתיים, ודרשיין הרי בלעזר, לבעות ולילות.

ודורשים מזה למעט הלילות. כיוון תגלה רחמנה, אבו אמרו שתה עלייכם.

ולולב גילוי מילתא בעלמא, ולא פרחינן עלה.

כלומר,

לא צריך שהגזירה שווה של למדים לולב מסוכה,

יהיה מופנה משני צדדים, יהיה מיותר משני צדדים.

כלומר, גם אם אצל הלולב אומר רשי זה לא מיותר, עדיין שייך ללמוד את זה,

את הלולב מסוכה, שכמו ששמה זה ימים,

ואפילו לילות, אז גם פה, כן?

ונטו ענך, עומר ושתה על לחם עינה, אי מסוכה שכן נגיד בלילות כבימים,

ואילו מצה לילה הראשון חובה, ותו לא,

כי דברי על הלילה הראשון, אין חובה יותר מאשר לילה הראשון.

ונכתוב רחמנה בהדיה במצה, ונגמרו ענך ולאומיניה.

שהתורה תכתוב במפורש את מצוות המכשירה במצה שדוחים את השבת,

ונוכל ללמוד את כל האחרות ממנה.

תשובה, בגלל שהוא מנהגת בנשים כבר נשים,

ימים כל שישנו בבעל תאכל חמץ ישנו בכל מצה.

ונשים ייתנו בבעל תאכל חמץ,

הרי הן מצוות על איסור אכילת חמץ.

וכל מצדו תעשה בין שהזמן גרמה, ובין שהזמן גרמה חייבות.

להפוק את סוכה ולולעב תנתנו בנשים, למצוות שהזמן גרמה היא.

ולמאי, הי קראי, מילתא דתרועת, אלא מישראי בשבת.

אם הכוונה היא לתקיעה, אם הכוונה ללמד על תקיעה בשבת,

לא היא צריכה אפילו תקיעת הרשות לית באיסור הדאורייתא.

שהרי כל האיסורות דווקא מלכת עבודה של טורח,

אבל זה, תקיעת השובר זה רק חוכמה.

וגם רבי הדדי אמרנו שלמדים

תקיעת סופר של השנה ותקיעת סופר של יום הכיפורים ביובל.

מסכת ראש השנה שאתה ללמוד לומר בחודש השביעי, שם כתוב

בחודש השביעי לגבי

יום הכיפורים.

דע בכלל מקראי, כתב לגבי יום הכיפורים בחודש השביעי, כבר כתוב.

מה תלמוד לומר בחודש השביעי? למה התורה חזרה וכתבה בחודש השביעי ביום הכיפורים?

שיהיו כל תרועות של חודש השביעי שוות.

כלומר, למדים שכל התרועות שיהיו שוות בחודש השביעי, כלומר ראש השנה ויום הכיפורים יהיו שווה.

נפטרו עבדים לבתיהם,

קריעת דרור דיובל תלויה בה אלקח חשיבה.

אם יקלו מאחד מכולן, כי דם...

אה, זה כבר שייך לסוגיה, לעניין הבא,

הסוגיה הבאה. אז בזה אנחנו מסיימים להיום,

מחר בעזרת השם נמשיך את הסוגיה.

בסדר.